פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 102)

ויש עולם גדול שצריך להחזיק ולהכיל.
ויש אותנו, שצריך להיות טובים לעולם,
וצריך להיות קשובים יותר, אדיבים יותר, רוצים יותר
אותך.

ויש תיקים, ויש אנשים
ויש אנשים שסוחבים תיקים על העולם
וצריך להחזיק את זה, ואת זה.

ויש בעולם דאגה, וקירבה, וריחוק, ונתינה, ולקיחה
וצריך לשחק, וצריך להחזיק
ויש עולם
ויש אותך

ואתה
מקרב ומרחיק
מדבר ושותק
אוהב ושונא

והעולם כועס, ואתה כועס
והעולם זורק, ואתה מפספס
והעולם מרחיק, ואתה מתרחק
והעולם מקריב, ואתה רוצה


ואני עולם שלם
ואתה רק אבא, שצריך לתמוך בעולם (או בבת שלו)

תִּנְשְׁמִי.
אֶת הַשָּׁמַיִם הָעוֹלָם וְהַשְּׁתִיקוֹת
אֶת הַגַּלִּים הַסּוֹעֲרִים בָּךְ
הָרוּחַ הַמְּנַשֶּׁבֶת מִבֵּין עֵינַיִם עֲמֻקּוֹת

תִּנְשְׁמִי אֶת הַשֶּׁקֶט
פְּסִיעוֹת בְּחֹל זָהָב וּמֶלַח דִּמְעוֹתַיִךְ
טַעַם הַנֶּחָמָה מָהוּל בְּעַצְבוּתְךָ
יָפְיֵךְ נֶחְבָּא בַּפָּנִים הַבּוֹכִיוֹת

תִּנְשְׁמִי אֶת הָרַכּוּת
עֲנָנִים עוֹטְפִים אוֹתְךָ בְּלָבָן
שֶׁמֶשׁ וְאוֹר מְשַׂחֲקִים בְּךָ בְּחִבָּה
כָּל הַיְּקוּם לוֹחֵשׁ לָךְ אַהֲבָה

תִּנְשְׁמִי אֲהוּבָה
אֶת הַכְּאֵב הָאַחֲרוֹן שֶׁעוֹד נוֹתַר בָּךְ
תִּנְשְׁמִי אֶת רִגְעֵי הָאֹשֶׁר
לָחַמְתָּ עֲבוּרָם בְּעֹז

תִּנְשְׁמִי עָמֹק
הַרְפִּי מִן הַגּוּף הַקָּשׁוּחַ
תְּנִי לְיַלְדָּה שֶׁאַתְּ לְהִשְׁתּוֹבֵב עִם הָרוּחַ

תִּנְשְׁמִי אַתְּ עַצְמְךָ לָדַעַת
פְּנִימָה וְהַחוּצָה אֶת כָּל יֵשׁוּתְךָ
וְכָעֵת, תְּנִי לְחִיּוּךְ לִפְצֹעַ בְּךָ
לִשְׁטֹף אֶת כֻּלָּם בְּאָשְׁרֵךְ

רָצִיתִי לִכְתֹּב עַל חֲנִי,
עַל הַשִּׁגָּעוֹן שֶׁלָּהּ
וְהַיָּרֵחַ וְהַלֵּילוֹת הַשְּׁחֹרִים
שֶׁכֹּל כָּךְ תּוֹאֲמִים
לַבְּגָדִים הָרְחָבִים הַכֵּהִים שֶׁגּוּפָהּ דּוֹרֵשׁ.

רָצִיתִי לִכְתֹּב עַל הַחֶבֶל הַדַּק
שֶׁכָּרוּךְ בֵּין חֲבֵרוֹת
לְהַרְבֵּה יוֹתֵר מִזה,
עַל הַחַיִּים
עַל הַיָּדַיִם הַנּוֹגְעוֹת זוֹ בָּזוֹ,
וְהָרָצוֹן וְהַתְּשׁוּקָה הַלֹּא כְּשֵׁרָה
לְאַהֲבָה גְּזוּרָה
מֵעוֹלָם אַחֵר.

רָצִיתִי לִכְתֹּב אֶת אַרְמוֹנוֹת הַפְּאֵר
בְּתוֹךְ הַלֵּב
שֶׁכָּכָה,יֵדְעוּ מָה הִיא
וְהִיא
וְהֵן,
אֵיפֹה הַזָּהָב וְאֵיפֹה הַבֹּץ
הַשָּׁחֹר,
הַכֹּל כָּךְ טוֹבְעָנִי
הַמְּעֻגָּל,
כְּמוֹ הָאַיְלָינֶר שֶׁמָּרוּחַ לְכֻלָּן בְּצִדֵּי הָעֵינַיִם
גַּם הֵן שְׁחֹרוֹת,
גַּם הַמַּגָּפַיִם וְהַמִּכְנָסַיִם
וְגַם אֵזוֹר הַלֵּב.

וּבִרְחוֹב כֹּל כָּךְ חָשׁוּךְ,
אֵיפֹה שֶׁנִּגְמֶרָה סוֹלְלַת הָאֱמוּנָה,
רָצִיתִי לִכְתֹּב
רָצִיתִי לִרְאוֹת
אוֹתָן,

בֶּאֱמֶת שֶׁרַק רָצִיתִי.

אל תגעו בי,
אל תתקרבו
יש פה נחש
יש כאן חושך נורא
אל תגעו בי,
אל תראו,
את ממה שפחדתם לדעת,
או להבין שקרה.

אל תתקרבו,
תעצמו חזק עיינים,
שהמפלצת לא תרגיש,
שהמפלצת לא תדע,
תתנו לה לגעת,
תתנו לה להרגיש,
אל תתערבו,
אל תעצרו
את השריפה.

תסתמו את האוזנים,
תגידו "לא ידענו"
ו"איך זה קרה"?
אל תרגישו,
אל תשאלו
אם הכל בסדר,
או שאולי אני צריך עזרה

תתעלמו,
תגידו "הוא כזה"
"מין ילד נורא",
כל הזמן לבד,
כל הזמן פוגע,
משהו בו לא בסדר
הוא בטח משוגע.

תטייחו את הכאב
ואת הצלקות בלילה
אל תהיו כאן בשבילי
או בשבילם
תגידו שלא הבנתם,
שלא הפנמתם או ידעתם
איך תחת אפכם
מת לו עוד חלל

מלאת מים
הכנרת

אל תסתכלו עלי ככה
זה לא קשור אליי כלל

המים מגיעים מהגשמים
וממקורות נוספים
אולי

רטובות עיניי?!
אולי זה מזיעה
אולי מישהו השפריץ עלי קצת מים
לא אני אחראית למילוי הכנרת
מה הקשר?!
בכלל בכלל....

אז מה אם העינים שלי קצת נפוחות
אולי זה ממאמץ
אולי שינתי נדדה קמעה אמש

אבל לא אני
לא אני
את הכנרת מילאתי
אל תסתכלו עליי ככה
לא קשור אליי

שקי השינה?!
כבר הסברתי,
מחוסר שעות שינה
'צריכה להשלים'
התנצלתי

אז למה התיישבת ליד הכנרת?!
האמת...
האמת.....
שרציתי שיהיה לי מקום
לשפוך שם את דמעותיי

בלי שישימו לב,
ככה לשפוך לתוך הימה המלאה ממילא

עוד כוס או שתיים
אינן ניכרות
מקווה שלא יחשדו

שלא יחשדו

רק שלא יחשדו
שבגללי הכנרת
הגדישה את הסאה

שֵׂרַכְתִּי רַגְלַיִם
לִקְרַאת פִּנְקָסִים,
לְהַרְגִּיל שְׂפָתַיִם
בְּתַחְנוּנִים מְהֻסִּים.

כְּבָר הַלֵּב מְרֻפָּט
מִתְעַטֵּף עֲנָנָה,
כּוֹבֵשׁ בִּכְיוֹ לַמִּשְׁפָּט
בְּעֶרֶב רֹאשׁ הַשָּׁנָה.

וְאַף כִּי מֶלֶךְ עֶלְיוֹן
מְדַבֵּר בִּצְדָקָה,
אֵינִי אֶלָּא אֶבְיוֹן
וְאִדָּרֵשׁ לִצְעָקָה.

הֵן סֵפֶר הַזִּכְרוֹנוֹת -
חוֹתָם יָדִי הֶחְתַּמְתִּי,
וּמַלְאֲכֵי קִלְשׁוֹנוֹת
בְּאַמְתַּחְתִּי שַׂמְתִּי.

וְאֵיךְ אַעִיז מִצְּחִי
לוֹמַר לַבְּרִית הַבֵּט,
וְלֹא תַּשׁ כּוֹחִי
עַל כֹּל עָווֹן וְעַוֵּת.

עַל כֵּן לִקְרַאת אֱלֹהַי,
דַּיָּן וּמוֹכִיחַ,
אָכִין בְּדֶמַע מִלַּי
תְּחִנָּתִי לְהַנִּיחַ.

וְנִשְׁעָן אֶל הַבְטָחוֹת
שֶׁבְּגִנְזֵי מְרוֹמִים,
כִּי הוּא רַב סְלִיחוֹת
וּבַעַל רַחֲמִים.

וּנְתַנֶּה תֹּקֶף קְדֻשַּׁת
לְעוֹרֵר יְשֵׁנָה,
וּלְלָמְדָהּ לְחִישַׁת
בְּעֶרֶב רֹאשׁ הַשָּׁנָה.

היי שקטה
היי לוחשת
היי בוכה
היי צוחקת

ילדה יפה ויחפה
הולכת, צוחקת
אל סוף יומה

התכסי בשמיכה
כסי ערוותך
מערומי גופך הביטי
חלף עוונך

בין רגע כחול
הפך לאדום
כניפוץ שברי כנפייך
כמו מקיץ מחלום

מי יתן לאדם עיינים
מי יסתכל ללבב
יבחין יחקור וינתח
את אושרך שאבד

דם ואש ותמרות עשן
עתידך לוטה בערפל
נחנקת מעשן חייך
נחנקת מאורו האפל

רציתי לשתף

שלפעמים אני שומע שירים של זמרים ואני אומר לעצמי "יאוו איך אני לא כתבתי את השיר הזה" או "הייתי מת לכתוב את השיר הזה"

כי הם שירים כל כך טובים ועם מילים טובות

הרגשתם/ן גם ככה מתי שהוא?

החיים לא צפויים

מלאים בדברים נסתרים

דברים באים והולכים

החיים פשוט ממשיכים

הקול מתנגן ברקע

בלב נוצר שקע

 

אנשים באים הולכים

שירים במסך מזכירים

קול צלול נכנס לנשמה

נפש אחת נאבדה

הדמעות זורמות בלי הפסקה

באוויר מתנפצת כל מילה

 

בלי שום סיבה נעלם

השיר לא הושלם

בלי סימני אזהרה

נעלמה לה כלא הייתה

נפקחו העיניים לשמיים

דברים נעלמו כמו מים

 

מילים נכתבו בדמעות

צריך להמשיך לחיות

רגע לקחת נשימה

ולהמשיך בלי דאגה

לראות את הטוב

בלי לחשוב לרוב.

 

 

 

 

על הזמרת טאי (תמר עמר) שהתאבדה

 

ולכן אני כותבת שיר מעל שיר.



אז הנה אחד מהיום:

לא רק הגברים בוכים בלילה,
גם אני בוכה.
וכמו קולם,
גם קולי לא נשמע,
נסתם במעמקי הגרון
ויוצא לאוויר העולם חנוק ומיוזע.
בכי של לילה.
מי ישמע?

רֵיקָה
כְּמוֹ שַׂקִּית נַיְלוֹן שֶׁעָפָה בָּרוּחַ.
רֵיקָה
כְּבָלוֹן לְלֹא אֲוִיר.
רֵיקָה
וּמְחַפֶּשֶׂת נֶחָמָה
בַּתְּשׁוּבָה.
אַךְ אֲנִי עֲדַיִן רֵיקָה,
כִּי אֵין בִּי מַעֲשִׂים.
עֲשֵׂה עִמִּי צְדָקָה וְחֶסֶד,
אוֹת יְשׁוּעָה וְרַחֲמִים,
הַכְנִיסֶינִי לִמְעוֹנְךָ,
אֶל שׁוֹכֵן בִּמְרוֹמִים, מָלֵא רַחֲמִים
רַחֵם עָלַי,
עַל ריְקַנוּתִי,
עַל מַעַלַלָי.
כִּי רֵיקָה אֲנִי
מִבֵּין בָּנוֹת יְרוּשָׁלַיִם.

רגע עצוב, רגע שמח

רגע נלחם, רגע בורח

רגע שוכח, רגע זוכר

רגע בונה, רגע שובר

רגע שואל, רגע עונה

רגע מנסה ורגע רק רוצה

ביום.. מירוץ רגשות

אין לי זמן להתעסק

יש לי חיים לשחק

 

והכוכב

שומר הלילה, אחרי עקב

לכל מקום

כשהעזתי לחלום

בשעת בכי

כשהייתי בשבי

בלילה, כשבלי הפסקה זלגו דמעות

מבט לאלוהים דרך הכוכב, תגשים משאלות

 

רגע נותן, רגע לוקח

רגע שותק, רגע צורח

רגע נורמלי, רגע מטורף

רגע הולך, רגע עף

רגע עם כולם, רגע לבד

רגע אומץ ורגע פחד

ביום.. מירוץ רגשות

אין לי זמן להתעסק

יש לי חיים לשחק

 

והכוכב

שומר הלילה, אחרי עקב

לכל מקום

כשהעזתי לחלום

בשעת בכי

כשהייתי בשבי

בלילה, כשבלי הפסקה זלגו דמעות

מבט לאלוהים דרך הכוכב, תגשים משאלות

 

רגע מנשק ומחבק

רגע מכה וחונק

רגע מפרגן, רגע מקנא

רגע אוהב, רגע שונא

רגע בועט, רגע מתפלל

כמו בלעם, רגע מברך ורגע מקלל

ביום.. מירוץ רגשות

אין לי זמן להתעסק

יש לי חיים לשחק

 

לְכָל אֶחָד יֵשׁ צִפּוֹר קְטַנָּה בַּלֵּב
שֶׁלּוֹחֶשֶׁת לוֹ אֶת הָאֱמֶת.
לִפְעָמִים זֶה קוֹרֶה כְּשֶׁהַלֵּב
קְצָת נִפְגַּע
וְרוֹטֵט
מִדִּבְרֵי אֲחֵרִים;
לִפְעָמִים הַצִּפּוֹר מַגִּיעָה
כְּשֶׁנִּגְמָרוֹת לִי הַמִּלִּים;
לִפְעָמִים אִי אֶפְשָׁר לִשְׁמֹעַ אוֹתָהּ
רַק לְהַרְגִּישׁ מִבִּפְנִים;
אֲפִלּוּ שֶׁאֲנִי רוֹצָה לְמַשֵּׁשׁ אוֹתָהּ
מֵאָחוֹר, בַּצְּדָדִים, מִלְּפָנִים.
אִם הָיִיתִי צִפּוֹר בְּעַצְמִי
אוּלַי הָיִיתִי נוֹקֶשֶׁת עַל רָאשִׁים שֶׁל אֲחֵרִים
אוֹ נוֹגַעַת בָּהֶם בְּלִי מִלִּים
קְצָת יוֹתֵר חָזָק-
יָשָׁר לַפָּנִים.
אֲבָל מִי אֲנִי בִּכְלָל,
סְתָם יַלְדָּה אֲבוּדָה
שֶׁרַק מִדֵּי פַּעַם
שׁוֹמַעַת אֶת הַצִּפּוֹר שֶׁלָּהּ

הוא יושב על החוף,

גופו נכווה מהחול הלוהט,

מסתכל על הגלים,

איך שהם מתנפצים,

לאלף רסיסים...

מסתכל עליה,

במבט נוגה,

רואה אותה,

דמעה נופלת מעיניה,

מעביר את אצבעו,

לנגב אותה,

את אותה הדמעה,

מלטף את פניה,

שולח יד לעבר שיערה,

ללטף.

שיערה החום,

זוהר בשמש,

מזיזה אותו מצד לצד,

כאילו הכל בסדר,

אבל לא,

בפנים מתחוללת בה סערה,

בראשה עומדת השאלה:

"האם אני אוהבת אותו?"

האם הוא אוהב אותה?

בתוכו הוא מוציא את כל מגירות הלב,

מבלגן אותן,

למצוא את המפתח,

המפתח ללב שלה,

הוא זורק,

מעיף הכל,

לא מוצא,

מסתכל עליה,

כאילו שואל אותה,

"איפה החבאת את המפתח?"

מחזירה לו מבט,

תתמודד לבד,

מניחה על כתפו,

את ראשה,

שולח את שפתיו,

לנשק את לחיה,

להגיד לה שהכל בסדר,

לוחש לה,

"מאי אני פה"

היא כבר מרגישה יותר נינוחה,

מחבקת אותו,

חזק חזק,

"יואב בוא נעבור את זה ביחד"

לוחשת אליו...

אל מול עיניהם השמש שוקעת,

השמיים נצבעים אדום,

לוקח את ידה בידו,

נותן לה חום,

אהבה,

הים שקט,

דממה מסביב,

מאי,

יואב,

יושבים על החול יחפים,

הים מעביר להם את הדאגות,

מנקה הכל,

כמה רגעים,

מחוץ לדמיון...

בסוף הם קמים,

מתנערים מהזכרונות,

מאי פוסעת לים,

יואב מסתכל עליה,

במבט מאוהב,

איך שהיא יפה בלילה,

הכוכבים מאירים אותה,

מראים את יופיה,

יואב הולך בעקבותיה,

שם לבד,

הם נכנסים לים,

זורמים,

או שאולי לא...

מאי נעלמת לאט מעיניו של יואב,

נלחץ,

איפה היא?

פתאום היא יוצאת מהמים,

עשתה צלילה קטנה,

ראתה את היופי שמתחת לפני השטח,

מתחת לאף של כולם,

היא נעלמת,

שוב,

איפה מאי?

טובעת,

אל המעמקים...

יואב צולל אליה,

תופס אותה,

לא משחרר,

מרים,

עולה לאט,

מגיע לפני המים,

מושך אותה אל החוף,

הדמעות מתפרצות ממנו,

"זה לא הזמן שלך ללכת!"

צועק,

לא יודע מה לעשות...

היא מגיעה,

נערה שמחה,

בדיוק כמו שמאי הייתה,

משתלטת על המצב,

"תתקשר לאמבולנס"

היא אומרת,

אבל יואב רק אומר,

"מאי תתעוררי!"

אבל כלום,

שום דבר,

אמבולנס מגיע,

המצב אבוד,

אין סיכוי,

"זה לא קורה לי"

הוא אומר לעצמו.

מגירות נפתחות בבית,

הדברים שלה נערמים,

בין כל הדברים,

מונחת לה מעטפה דקיקה...

"במקרה שהלכתי תפתחו"

כתוב עליה,

בכתב שלה,

של מאי,

כתב עגול ויפה,

מדוייק כמו כל חלק אחר בחייה...

יואב הופך את המעטפה מצד לצד,

לפתוח?

מפחד לדעת מה יש בפנים,

פותח,

לאט,

בזהירות,

מתוך המעטפה מחליק דף לבן חלק,

על הדף כתוב באותיות שחורות:

"רביעי,

שמונה ושש עשרה דקות,

אמצע המדבר,

ניפגש..."

מי זה יכול להיות?

עם מי מאי רצתה שאפגש אחרי שהיא טבעה?

שואל את עצמו,

מסוקרן,

מפוחד,

הכל...

לא יודע מה להרגיש,

מה לחשוב...

יום רביעי מתקרב,

המפגש,

עם האדם האנונימי שיואב לא יודע מי הוא,

עדיין מתלבט אם ללכת,

חושש לפגוש מישהו שיזכיר לו את מאי,

יזכיר לו את הכאב...

יום רביעי הגיע,

קם בבוקר,

מתפלל,

בהתחלה גם מנסה ללמוד איזה משהו,

אבל הראש שלו עסוק במחשבות,

ללכת,

לא ללכת,

השעה שמונה,

נשארו לו שש עשרה דקות להחליט,

רוצה לדעת את מי מאי רצתה שיפגוש,

רוצה לקיים את מה שביקשה,

אך מפחד שזה יהיה קשה,

רוצה לשמור על הלב שלו,

שלא ישבר שוב...

השעון לא מתחשב בו,

רץ קדימה,

שמונה וחמישה,

מחליט.

נועל נעליים ויוצא,

סוגר אחריו את דלת הבית,

ליבו פועם בחוזקה,

מתוח ונרגש הוא פוסע בשביל אל עבר הפחד,

עוד פעם החול חם,

אך הפעם זה חול של מדבר,

מזכיר לו את היום ההוא...

שמונה וארבע עשרה דקות,

מתנער מהזכרונות וממשיך ללכת,

משאיר את עקבותיו מאחורה,

מרחוק,

רואה דמות לא מוכרת,

בן?

בת?

לא מצליח לזהות,

מתקרב לאט,

מזהה,

או שאולי לא,

קופא על מקומו,

הדמות הניצבת כל-כך דומה למאי,

לרגע חושב שאולי הכל היה חלום רע,

אבל נזכר בבכי שלו,

בלוויה,

מאי טבעה,

הולך מכושף לעבר הדמות,

עוד קצת,

עוד צעד,

זאת לא מאי,

אבל זאת מישהי שדומה לה מאוד,

בפנים של מאי הוא הכיר כל תו,

לא הייתה גומת חן קטנה...

הדמות שמולו מתחילה לדבר,

לשפוך,

"היי

אני אחותה התאומה של מאי...

אני מניחה שאתה יואב,

בטח אתה שואל את עצמך,

למה מאי רצתה שתיפגש איתי,

אז זאת הסיבה..."

היא לוקחת נשימה,

מפשילה שרוולים,

מראה לו פצעים,

שריטות,

מספרת לו על טלטלות,

שעברה,

משקעים שהלב שלה חווה,

ומסבירה,

"מאי,

רצתה שתתגבר,

עליה,

על הכאב,

על הכל,

שתמשיך,

אל תעצור,

זה מה שהיא רצתה,

וזה מה שהיא הייתה עושה אם הייתה במקומך,

לך,

תרוץ,

תשתחרר..."

יואב מסתובב,

מתחיל ללכת,

מסוחרר,

היום,

מה שקרה,

הדקות האחרונות...

תופס את עצמו,

מתאפס,

גם בשבילו,

אבל בעיקר בשביל מאי,

ממשיך בחיים,

למרות הזכרונות,

ממשיך בהכל,

למרות שהוא לבד,

כי מאי,

תמיד תישאר שם,

איתו,

מחזיקה לו את היד אי-שם עמוק בליבו,

היא נמצאת איתו יחד,

היא כל החיים שלו...

 

 

אשמח ממש לשמוע מה אתם\ן חושבים על זה!

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

אני מחפש אחר צבעים
שלא חזו עיניי,
ותר לי אש יוצרת
שתמלא צפוניי.
ההמתנה המורטת
תמיד לוחשת געגועים,
"הינבא, בן אדם"
נו דבר כבר, אלוהים.

היא ישבה על כיסא בכותל. התאמצה לקחת נשימה אל תוך גופה החלש. מכל כיוון נשים התפללו. אחת לוחשת בדבקות. אחרת ממלמלת פרקי תהילים. ההיא שם בפינה מסתירה את פניה בסידורה ומתנוענעת. היא גם רצתה. היא לא הצליחה. כולה משותקת. מביטה על האבנים החזקות ועל פיסת השמיים התכולה שציפורים עפות בה בדבקות. אולי באמת אני פשוט כלום היא שמעה את הקול לוחש לה. שנלך מכאן? קול שני מנסה לשכנע בכאב. היא ממשיכה להביט במה שסביבה כמו מנסה לקבל מהם עזרה או תקווה למה שמתרחש בתוכה. לבסוף היא מתנערת. פוקדת על שכל לסייע לה לפתוח את הסידור והיא מתפללת. כמה שהיא מצליחה. כוחות ממלאים אותה. אין כמו להתפלל היא שומעת קול מתרווח בתוכה. הלילה יורד על רחבת המקדש והרוח מלטפת את פניה. הו, הלוואי וכבר היה לכולנו באמת מקום.

מי אתה?

חודרות עיניך בכל

רואות רק טוב

רואות אלוקים

 

מעשיך אחוזים 

בחבלי חסד

שזורים אהבה

זועקים להרמוניה, לשלום

 

כתביך נשפכו מבין אצבעותיך

מלאים באור, באורות

בארות עצומים של ידע

של חיים, של תורה

 

ואנו, הקטנים

פוגשים רסיסים

נטיפים מהדבש הטהור

רמזים קטנים, שירים

 

עולמות עולמות בך

מעולם לא הצליחו

כל הרוצים לעצרך

 

'אל תסגרוני בשום כלוב

שטה נשמתי ברחבי שמים'

כך אמרת, חיית

תמיד עמדת אצל ההתחלה

 

שפע תלמוד, שפע מעשה

קשורים בחיי דורנו

נשפכים מנשמתך

מנפשך שהיתה פה

 

(ג' אלול)

"אם יש אלוהים בליבי
אז למה זה צורח
עכשיו למלחמה?..."

דניאל סלומון מפזם ברדיו
ואני יושב וחושב עלייך
חושב על אלוהים ועל כל השנה האחרונה,
על המשפט שלעולם לא נגמר,
על העבודה, הכסף, החברה שבה אני נמצא,
על הסדנא אותה סיימתי ועל הבחירה שלי להשאר
כאן במקום היפיפה הזה.
הרבה תובנות היו לי כאן. על עצמי, ועל אלוהים
אינספור שאלות שלא יודעות מנוח.
וגם עלייך חשבתי, וגם עליה.
וכשכבר אזרתי אומץ ופניתי אמרה שהיא לא בעניין.
פחדתי שזה יפגע ביחסים בנינו, אבל שנינו אנשים
בוגרים שבחרו ללכת הלאה.
והכל היה בסדר. אכלנו, והתבדחנו, וצחקנו
כאילו לא קרה דבר.

וביום הלפני האחרון, ב11 בלילה
ישבנו ודיברנו, וצחקנו, ובכינו
וכאבנו 10 ימים של געגוע, וחיבור לבבות
שלא ניתן להכיל, וזיכרונות מתוקים שישארו לנצח.

ואיך אפשר לכמעט אושר למילים?
ואיך מסבירים געגוע?
ואיך אפשר להתרפק על העבר
ולא להיסחף, ולא לטבוע?

ואיך אפשר לנשום שהד דמותך החיוורת
עוד עולה במחשבותי. מזכיר לי שאת עוד
נמצאת אי שם- גם אם לא ראיתיך מעולם?...

הצל המואר שלך מלווה אותי בכל צעד ושעל,
בשוכבי על מיטתי, בקומי ונידודי שינתי
אני כוסף ועורג אלייך.
מבעד לזמן, מבעד לכאב, לאיזו ישות
כמעט קוסמית שתרפא את הצלקות
ותעמם את הכאב. שתדע להכיל גם את רגעי האושר
וגם את רגעי הבלהות.
ותחבק, ותלטף, ותיגע, עד אשר יתחברו הלבבות.

ומתוך האין יווצר היש, ומתוך כאב תלבלב אהבה
והבור הריק יתמלא עד גדותיו במים שופעים,
מלאי אהבה, מלאי טהרה, מלאי יומרה.
שקטים, מחרישים, מתגעגעים, וכוספים.

"מתמלא אבל לא רווה.
איפה זה כואב?... איפה זה כואב?..."

23:53
19/8/21