יצחק היה ילד שובב מאוד. ככה, לפחות הוא הרגיש. הוא אהב להשתולל עם אחיו, ברגעים האלה שבהם חוזרים על מילים מטופשות לגמרי ומתפוצצים מצחוק וגם אם זה מתוחכם זה מצחיק. הוא אהב להתקרב לחברים ולטפטף עליהם מים מעל הראש, או למשוך לאחותו בצמה, לצחוק ולברוח לחדר.
יצחק אהב טבע
אהב בעלי חיים, וים, ושקט, וירוק.
הטבע שקט. לפעמים הוא היה מטייל עם אביו בקיץ, יחד עם עוד עשרות משפחות, ואז היה מבין שהטבע לא אוהב שנוהגים בו ככה. לא אוהב צפיפות, רעש, עיר שלימה שבמקום מפעלים וכבישים עוברת למעין עם עצים ושלדגים כדי להזיע ולגרור תינוקות.
הטבע אהב שקט. רוגע. תיירים מעטים, בנחת
הוא חכם, הטבע. רוצה שכל אחד ירגיש שיש לו מקום, אז הוא מנסה למכור כמה שפחות כרטיסים...
יצחק גדל.
החיים גדלו. גדלו בלי יותר מדי נפח בפנים. כנראה, אם מישהו גדל זה אומר שהוא לא שובב, שהוא מבין הכול. שהחיים בעיר מספקים את כולם וספרים ולימודים זה הדבר הכי חשוב.
גם חברים, כמובן. הרבה חברים.
חברים זה כל כך חשוב כדי להרגיש טוב עם עצמך.
יצחק גדל בלי להפסיק להתייסר עם האמירה הזו.
כשהמבוגרים שאלו אותו מה ילמד, ענה שכנראה ייכנס לאוניברסיטה, לפקולטה בביולוגיה, כדי לשבת שם ארבע שנים ולהרוויח את התואר החשוב כל כך.
על חבריו סיפר לכולם כמו שצריך. על הצחוקים ("כדי שתתחתן צריך שמישהי תסכים להיות חברה שלך"..) , הקודים הפנימיים שמהנים את כולם( "היה את המקרה ההוא, בדרך כלל אנחנו לא מדברים על זה"..) על הדיעות המשותפות.. ("המחנה הזה לא שווה, האחראי על המטבח כבר מזמן לא מאופס על עצמו"). הוא לא היה מזכיר את כמות הפעמים שבהם לקח חלק בבדיחה הזו.. לשם מה. כאילו שזה חשוב למישהו אם צחק או לא.
וכך נמשכו החיים.
בבית הספר- ספריה, דיבורים בהפסקות, לימודים שצריך להגיע אליהם מתישהו. בבית- טלפון, מדי פעם יציאה עם חברים. למה שיהיה כוח לעלות על אוטובוס ולטייל קצת.
המשך יבוא
📘 מיומנו של דוס 
