לילה חשוך. אפשר למשש את החושך בידיים.
הכל משמיע רעש, כאילו איבד העולם את שלוותו. ואני מהנהן לו, לעולם. נותן את הסכמתי ואת הזדהותי לחוסר המנוחה שהוא חש, מנענע בראשי כאות הבנה.
צועד רק עוד קצת, עד לסוף השביל, שם נעמד, מוריד את הראש, ממהן להרים את ראשי ולהביט קדימה. כבדה עלי כבדותו של העולם.
הראש מביט למטה לכמה רגעים, אחריהם הוא מורם, כמו מאליו, ומסתכל קדימה, אל הדרכים המוארות שנראות למרחוק.
"כמה דמעות צריך בשביל לרצות אותך בפנים.
ואנחנו לא מוותרים עליך בחיים שלנו.
אל תאמין לנפילות שלנו, אל תסתכל על הקטנות שבנו.
תראה אותנו ככה, בפנים" בלחש,
"ואחרי הכל, בלעדיך, אין בנו כלום.
ואחרי הכל אנחנו לא מוותרים עליך בחיים שלנו.
ויגידו ונגיד הכל עלינו. כמה עלובים אנחנו, כמה חצופים, כמה קטנים.
אבל אתה תדע את האמת.
כי רק אתה יודע כמה עמל צריך בשביל לשבור קשיות אחת שבנו.
כמה אמונה צריך כדי להמשיך לחפש אותך.
כמה אומץ צריך כדי להמשיך ולבנות מקדשים קטנים לכבודך."
הבכי מגיע, מוציא בדרכו שלו את המילים שקשה לפה לבטא.
מוציא את החליל, מנגן לנפשי ניגון לחסידי הצמח צדק, שתרגע ותנשום ותנוח.
עולם מותש, עולם עייף. שרק ירגע וינשום.
לא תמיד צריך ללכת. מותר לשבת ולנוח, לתת לעצמך מרגוע.
לא אתה זה שסוחב את העולם על כתפיך. מחשבה כזאת מגיעה כי העולם סוחב אותך על כתפיו. הוא רוצה שתבוא ותמשך אז הוא מוותר על כבודו ונותן לך את הקרדיט.
אני נושם, ממשיך בניגון.
הפוך על הפוך על הפוך הוא עושה לנו, השטן. חושב אותנו לטיפשים.
הוא לא מבין ביהודים. או שאולי מבין וזה רק אנחנו שעדיין לא מבינים.
נאנח, ממשיך לנגן.
יש ה' בעולם וזה רק עניין של זמן עד שהכל יתבהר.
הוא רוצה להיכנס אבל אין מקום. אני מלא. מלא בעצמי, מלא בעולם.
אבל הוא רוצה. רוצה להיכנס.
"אני מאמין לך" אני עוצר לרגע, מביט למעלה וממשיך.
אפשר להגיד הרבה עלינו. שגנבים אנחנו, ששקרנים.. אבל לא טיפשים. אנחנו יהודים. יהודי זה דבר לא טיפש בין אם ירצה ובין אם לא. בכח היותי יהודי אני מתחדש, בכוח היותי יהודי אני מלא באינסוף מחשבות שחלקם מאמינות וחלקם כופרות ועדיין הן מכסות לב אחד שמלא באמונה.
בכוח היותי יהודי אני רואה אור, גם כשאני לא רואה אותו.
אני נושם ומתחיל את הניגון מחדש.
(לא מסודר.. פשוט יצא)
