בשם השם נעשה ונצליח.
לפני כמה חודשים כתבתי מחברת על ההתמודדות שלי מאסון מירון שממש טילטל אותי, כבר הרבה זמן אני מרגישה צורך לשתף לפחות חלק ממנה... אני שולחת פה עכשיו חלק מההקדמה ואולי אחכ אשלח את ההמשך, תלוי בהרגשה שלי ובתגובות... אשמח ממש ממש להארות גם מבחינה ספרותית..
"משכיל לאסף האזינה עמי תורתי... בחוריו אכלה אש
ובתולותיו לא הוללו, כהניו בחרב נפלו ואלמנותיו לא
תבכנה..."
מה הקשר של המזמור הזה לעכשיו?!
מסביב כולם שמחים, הד השירים נשמע למרחוק, ואני עם המזמור התקוע
הזה...
שוין, נמשיך להתפלל.. עוד פרק, ועוד אחד, ואחרי עשרה וואלה כבר נמאס...
מוציאה מהתיק את הטלפון, אמא שלחה לי שמות לתפילה.
אלוקים, תעשה שפלוני יישמח, שלאלמונית תהיה לידה קלה, שהוא יילמד
תורה באהבה ושהיא תצליח בלימודים... שם רודף שם, והדמעות עולות,
הוספתי בקשות שלא כתובות על כל אחד וחתמתי בבקשה עליי, שאזכה
לקרבת אלוקים תמיד...
כבר מאז שהתגבשה בליבי ההחלטה כי השנה אהיה במירון בל''ג בעומר
קיוויתי לזכות לחוויה רוחנית מעצימה שתתן לי כח להמשך השנה, כי
וואלה כבר עוד שניה נגמרת לי הסוללה..
והחוויה בהחלט הגיעה, מלווה בהתלהבות מטורפת מכמות האנשים,
מהריקודים, מהשמחה.
רקדתי כמו שיכורה, ואז הצמא נתן בנו את אותותיו אז ירדנו למטה
לשתות, צחקנו, ירדנו על המים הדוחים ואז התחלנו לעלות בשביל..
לפתע אמבולנס אחר אמבולנס חצו את ההמונים, מפלסים דרכם בין
הנתיבים.
מה קרה? מה קרה?! כולם שואלים, כולם מבולבלים, ואיש אינו יודע, ולאיש
אין תשובה.
ואז השמועות מתחילות להגיע, חסרות בסיס וצורה, "נפלה מרפסת".. "מפולת
של אנשים"..
45 הרוגים אומר איש אחד, פחח.. יא דפוק.. בזתי לו בליבי, עדיין לא
עיכלתי, עדיין הייתי הנני בשוק, מבולבלת..
יורדים אט אט כל האנשים מההר, גם אני איתם, לא תופסת, ליבי ריק, חלול,
אבל לא מכיל, לא מכיל את עוצמת הכאב, לא מצליח להכיל את האמת.
מגיעים לאיזה בית, מתנחלים שמה בחצר, מקבלת הודעות ולא מצליחה
לענות, ולא רוצה לענות... מנסה להתקשר לאמא, להרגיע אותה, אין קליטה,
אין קליטה בכל ההר.
עסוקה בזה ולא בכאב, בסוף מצליחה לשלוח הודעה, הולכת לישון. קמה.
חוזרת לישון. שוב קמה. ושוב חוזרת לישון.
בוקר.
אור חדש מפציע. חוזרים. איך? לאן? לא ברור, שום דבר לא ברור.
יש קליטה, כבר משו, מדברת עם אבא, מדברת עם אמא, ועם המורה, משדרת
שהכל בסדר, כי אני עוד לא מבינה...
עולה על איזה אוטבוס, שמה אזניות, השירים מתחילים להתנגן, ויחד איתם
מתחילות הדמעות, ויחד איתם מתחלה ההבנה, ויחד איתם מתחילה תקופה
חדשה, תקופה של כאב, של כעס, של אי הבנה ובילבול, תקופה של צירי לידה,
צירי גאולה.
"עמוק בתוך הלילה נראתה דמותה"...
"הוא עושה רק טוב"...
"ואיככה אוכל וראיתי באובדן מולדתי..."
שיר רודף שיר, קילומטר רודף קילומטר, מגיעה למגדל העמק, יורדת
מהאוטובוס, הולכת כמו מסוממת ליער. צורחת שם, רואה מול עיניי את
המילים:
"בחוריו אכלה אש ובתולותיו לא הוללו, כהניו בחרב נפלו
ואלמנותיו לא תבכנה..."
)
