שמות
ולקשט אותו
באלפי שושנים
אדומות
(עם קוצים)
הוא עדיין יהיה
ככה
שחור
ככה
בועט
ככה
נוגס
(וכאב הוא כאב. והוא לא שיר
והוא לא ציור
והוא כלום)
וואו איך את כותבת יפה!
פשוט מיוחד התאור הזה
מזכיר ממש את מה שגמאני כתבתי היום
ואיזה כיף השלמות הזאת.
תודה ה!



️ממש יפה ומעביר תנקודה הזאת של המתנות הקטנות שכל רגע נותן, בטוב וברע...אמן שתמיד ניבנה!
f2l
f2lאחרונה(חושך, מנהרה, מערבולת, ערפול חושים, ערפל.)
"היי את!"
"מה?" ראשה באינסטינקט מסתובב לאחור, רואים שהיא מפחדת.
"מה קרה"? הוא פונה אליה בלי הרבה רגש, הרבה ענייניות יש שם.
"לא הצלחתי" היא עונה את האמת, אין לה בררה. אי אפשר לשקר שם, שקוף ברמה גבוהה.
"מה קרה"? המבט הדורש לא זע, הפעם הוא באמת מתעניין, בענייניות כמובן.
"הסתכלתי במראה", היא מגמגמת. "הבנתי שזה לא זה", בסוף מעיזה.
"פתאום הייתי שם שקופה, בלי הרבה גב, נוכחת חיצונית, באמת לא".
"באמת"? עיניים מכווצות שלו לא מרפות.
"באמת" הראש שלה מורכן.
"למה?" הוא דורש הכל, כאן ועכשיו.
"כי לא העזתי, לא בטוחה שקול קטן בתוכי צודק"
הזרימה שבה שבה, היא לא מפסיקה לדבר.
"ולמה שיצדק. למה. מי הוא בכלל? קול קטן בסך הכל,
מול מלא קולות שלא. לא שלו, שלהם, והם הרבה יותר חזקים"
"תתארי לי מה את רואה עכשיו"
"אני לא רואה כלום"
"את רואה, אל תשקרי"
"טוב נו", היא נכנעת.
"גן ילדים. ומלא ילדים. ומלא מכוניות נוסעות. מגלשה ענקית. וגננות הר אדם.
וילד. אה, איך קראו לו? איתיי. כן, איתיי. הוא נתן לי יד, כי בכיתי.
"והעיניים"? עיניים שלו פחות מאיימות. "עיניים אדומות ופרצוף דביק מרוב דמעות".
"ולמה?" "כי ניסיתי. וניסיתי. וניסיתי.
ולא הצלחתי. לא לימדו אותי איך.
אבל כל כך רציתי לשחק איתם. הייתי בצד. ואכלתי. את עצמי בבושה.
ופשוט לא העזתי להרים את הראש" קול מתוק שלה מעלה בו רוך.
"מכיר את הרגעים שאתה רוצה לקבור את עצמך באדמה?" היא מרימה את ראשה בזיק של תקווה.
"מוכר עד מוות", הוא מגחך וזורק לה קריצה, גיחוכים ששמורים רק לאנשים שבאים משם, חדי מימד.
"אז ככה תמיד, כל הזמן. רק ישבתי בצד. וחייכתי.
ולא העזתי להסתכל לאף אחד בעיניים, לא נתתי לאף אחד לגעת בי, שוב.
מכיר את הרגעים האלו שהמח מתפוצץ מרוב שחונקים
דמעות ובמקומם בורחים לשרותים למרוח חיוך ענק?" היא נותנת צ'אנס לכנות שלה.
"ואז מתחרטים לרגע ושוב בוכים, שאף אחד לא ישמע. ואז מחייכים שוב,
חזק חזק, ורק הצביעות הזאת עושה לך שוב לבכות מרוב רחמים", הוא משלים אותה.
"כן" היא חצי מחייכת אליו חצי מתרצנת.
"תעצמי עיניים. ותחפשי אותך. תאמרי לך משהו", היא מתמסרת לרגע בעיניים עצומות ומבצעת.
"אני רואה את המחשבות שלך, אין לך מה ללחוש. יופי. את טובה. עכשיו תחשבי מה עושים מכאן הלאה.
כדי שתמיד תרגישי ככה, תתייעצי עם הילדה שאת, מהגן. לפעמים היא יותר חכמה ממך.
היא שוב מצייתת.
"תודה", היא פוקחת עיניים ומשהו בה נפתח.
"תודה לך, וקחי" הוא דוחף לידה מראה קטנה.
"מזהה?"
"עכשיו כן" לב בלי קצב וקורדינציה שלה שב לפעום.
היא מחייכת אל עצמה, מקשיבה, אוספת, מחבקת.
מתבוננת היטב. אני כאן. תמיד הייתי. הנה. הנה. הנה אני.
נשימה.
היא מסבה את פניה בחיוך שליו לעברו.
הוא לא שם.
היא קמה.
עיניים טרוטות שלה נשטפות.
מול מראה, מולה.
"הנה אני"
חיוך אמת שבה יעיד.
שוניאת ממש מפרגנת ועונה לכל אחד! תודה
שוניב"ה
היא רוצה להיות כמו שצריך
לא להסחף אחרי כולם
להיות איתנה בדעות, אפילו מול כל העולם
להאמין בעצמה
להאמין!
היא מפחדת מהצל של עצמה..
היא מפחדת להעיז
מפחדת לומר בקול את מה שעל הלב מעיק
מחכה לגשם,
שיבוא, וישטוף, וינקה
היא תעמוד בחוץ
עם מבט לשמיים
מקווה לעוף, עם החלומות שלה,
עם התקוות
מחכה לשנה הבאה
ששוב היא תחכה לגשם
והיא תעמוד בחוץ
עם חיוך מתוק על השפתיים
ותגיד ריבונו של עולם- תודה!!
קופצת בחבל
מדוע היית נסתר
עיניך חשוכות לי
ניסיתי לאהוב
ומצאתי חשיכה בין דיוקי האיסורים
ומה אומר כעת
כשבעת משבר וצער
אני רואה את ידך מול עיני
וקולך ערב לי
(ואיך אוכל לחזור
עכשיו,
כשהכל רחוק
ואתה
קרוב מידי?)
~ רסיסים ~אוספת חלקי אני.
מנסה להרכיב.
והחלקים פשוט לא מתאימים אחד לשני.
אני לא דמקה, שחור לבן.
ולא פאזל, רובוט על.
זה מורכב
דוקר
זה מתוק
לעיתים מתנכר
זה רוע
וטוב
זה פיסת שמיים
יופי לא נגמר
וגם כלום שקט
שלא יודע מה יהיה מחר.
אני אדם.
שמשתנה.
שצריך לדעת איך לחפור בו טוב
כדי למצוא
אבנים טובות ומרגליות
ואם לא עושים זאת כמו שצריך
בקלות אפשר לטעות
ולמצוא שם רק
רפש אשפתות.
תודה לך!!
למדתי לנשום
בתוך מסכה
מקום מגביל
מסנן דרכי כניסה ויציאה
ועכשיו
כשאני מורידה אותה
כבר איני חשה הבדל רב
התרגלתי להיות חסומה
למדתי לחיות
בתוך בועה
סגורה וחמימה
מגנה מרוחות חזקות
משגעונות
ועכשיו
כשהעולם הגדול
מכה בכנפי הזעירות
וקורא לי לרוץ למרחבים
להנות מהחיים
אין מי שיגן עלי
וימשוך את ידי בעדינות
צריכה אני להחליט לבד
דרכי צניעות.
((@טויב
))
שונימהמם, ממש הכניס אותי להרגשה הזאת!
מרגישים איזו שלווה מיוחדת שמגיעה עם חורף שכזה
----
וְהָלַכְתָּ וּבָדַקְתָּ וְחִפַּשְׂתְּ וְאָז רָאִית
וְחָקַרְתָּ וְהִשְׁקַפְתָּ וּבָחַנְתְּ וְגַם גִּלִּית
וְתָהִיתָ וּבָהִיתָ לֹא הִצְלַחְתָּ לַעֲקֹב
אַתְּ נָשַׁמְתְּ נִסִּית שֵׁנִית וְכִמְעַט מָצָאת הַטּוֹב.
בְּעוֹלָם שֶׁל תֹּהוּ וּבֹהוּ שְׁאֵלוֹת וְנִסְיוֹנוֹת
בְּהֹוֶה שֶׁל בִּטָּחוֹן נוֹסֵק סְבִיב לַבְּעָיוֹת
פְּסַע וְעוֹד שַׁעַל, צוֹעֲדִים בְּמַעְגָּל
מְנַסִּים לִרְאוֹת גָּבוֹהַּ אוֹ לִמְצֹא אֵמוּן בִּכְלָל
לִצְעֹק מִבַּעַד לַחִיּוּךְ שֶׁטּוֹב לִי, טוֹב לִי, בֶּאֱמֶת!
לִמְצֹא מַהוּת לִנְשֹׁם עָמֹק לַחְדֹּר לִבְכּוֹת לְהִתְעַמֵּת.
בְּעוֹלָם שֶׁל נְעוּרִים שֶׁמְּחַפְּשִׂים לִמְצֹא הָאוֹר,
ה', הַבֵּט וּרְאֵה אוֹתָנוּ, דּוֹר בּוֹחֵן, גּוֹעֵשׁ, טָהוֹר.
----
ויפה ונוגע
נעמה ורבר (=אחרונה(בית 1)
הקורונה התפרצה
ובעקבותה מערכת הלימודים הושבתה
התלמידים חגגו
את הלימודים זנחו
כראוי ומצופה מתלמיד ממוצע
אך מערכת הלימודים ידיים לא הרימה!
והזום פרץ לתודעתנו
ומאז משגע את שכלנו
(פזמון)
הזום המעיק
מקוטע ומציק
בא בכל שעה
ומעכשיו גם ללא הגבלה!!!
בבוקר בצהריים
וגם בין ארבע לשתיים!
מהבית אנשים צועקים
ולסגור מיקרופונים!
(בית 2)
מתוערר ב6:20
אתה מאחר לזומים!!
בכל שעות היממה
עולם זועק בקינה
רוצה קצת חופש מהעבודה
אחרי כל המר קצת הקלה!
אך זו הקריאה
אינה נענתה!!
(פזמון)
הזום המעיק
מקוטע ומציק
בא בכל שעה
ומעכשיו גם ללא הגבלה!!!
בבוקר בצהריים
וגם בין ארבע לשתיים!
מהבית אנשים צועקים
ולסגור מיקרופונים!
(בית 3)
ועכשיו אליכם המורים
אנה תפחיתו בכמות השיעורים!
אחרי הכל זה פשוט בעיה
לגרום לנו להיות על מחשב כל שנייה
לפי כל הערכים החינוכיים
עדיף להיות כמה שפחות על מסכים
ועכשיו אנו התלמידים
עם משפט זה מסכימים
אבל רק בנוגע לזומים!!!
(פזמון)
הזום המעיק
מקוטע ומציק
בא בכל שעה
ומעכשיו גם ללא הגבלה!!!
בבוקר בצהריים
וגם בין ארבע לשתיים!
מהבית אנשים צועקים
ולסגור מיקרופונים!
........................
מוקדש באהדה לכל תלמידי ישראל הנאלצים ללמוד דרך הזומים
נכתב ביזע ובדמעות אחרי זום קשהחתול עם רישיון
משמם לי בזום
אני ממש רדום
אז אם זה לא ייגמר קרוב
אני יתחיל לחלום על איזה בור
ואז המורה בשמי ייצרח
ואני יחלום שאני בשמים טס
ואם אני פתאום יקום
אז אני ישר יחזור לחלום
והמורה בסוף ישאל
מי בזום עדיין נשאר?
ואז אני ייזכר להתעורר
ולהגיד אני! מהר
על השמחה שלה.
אני לא רוצה לאבד אותה
שמור על השמחה האמיתית שלה.
על התמימות
על האהבה
על החיות
על הנשמה הטובה שיש בה
על הכל הטוב שיש בה
ויש המון
בבקשה שמור עליה
לא רוצה שהיא תלך לי לאיבוד
טאטע אוהב אותי!
טאטע אוהב אותי!אחרונהזה יפה ואמיתי כזה..
הלוואי
שהיום הזה יגיע.
אֵין אַהֲבָה
לְלֹא
כְּאֵב
אמת ויציב...
יש פה הרבה השלמה ובגרות. אהבתי
אבאא .
היא טובה .
כ"כ רוצה
להתקרב אליך.
רק רוצה להרגיש אותך.
אבל לא מצליח לה.
היא עצובה.
מפוחדת.
מפחדת.
כ"כ קשה לה.
מפחדת למות.
לפני שתספיק לדבר איתך.
איי.
כ"כ כאב לי לשמוע.
את זה.
בבקשה.אבא.
שלא תפחד.
שתיהיה אמיצה.
אוי טאטע כמה שאתה מתוק.
וטוב.
שתמצא את הכוחות לדבר איתך.
שכל החששות יפוגו.
שהיא תהיה שמחה. עם עצמה .
ובזה שבחרה. בך.
אבא רק בקשה אחת.
אחרונה.
תשמור עליה.
עוצמתי!
טאטע אוהב אותי!חכם
שכל חייו למד,
למד להתפלסף
למד לחשוב
יותר מדי
אולי די
כי כשיצתרך לחשוב
אם יש מלך בעולם
הוא יבין שהוא חושב יותר מדי
לא צריך לראות אותו כדי לדעת
המלך קורא לו לשוב,
לגעת
תם
שכל ימיו ישב
חייך בכל מצב
סנידרל לו סנדליו
לא חושב יותר מדי
לא צריך יותר דבר
שמח עד בלי די
כי שכשיצתרך לבוא אליו
לא יהסס ישר ירוץ
לא יחשוב לדעת
ישמע את קול המלך שקורא לו לשוב
לגעת
הסבר לשיר:
האמתי שבשבת קראת עם אחים שלי את "מעשה מחכם ותם" והגעתי למסקנה שאין על הסיפור הזה שיר אז הנה לפניכם שיר חמודי:
מתי יגיע היום
בו אהיה שלימה
בלי זיוף
בלי מבוכה
אהיה שלימה
עם העיניים המוצפות
הפה הרוטט
המחשבות
הדמעות
היום יבוא
ובו אהיה שלווה
ואדע
שהשלמתי
שהצלחתי
לחייך באמת
אל עצמי
במראה