אני באמצע שום מקום. מסביבי נמשך ריק עד אינסוף. לפתע מופיע תור ענקי, ואני בסופו. ובקצה השני, מוכר הגלידה. פניו חתומות. את כל אחד שהגיע אליו הוא שאל שאלה אחת: "שוקולד או וניל?" שוקולד. וניל. וניל. שוקולד. וניל. שוקולד. שוקולד. ו..אני? מה אני? שוקולד. וניל. וניל. שוקולד. וניל. שוקולד. וניל. הסערה הזאת לעולם לא תעצור.
תורי עוד מעט מגיע. כולי אי ידיעה, מה לעשות, מה להגיד. מערבולת של צבעים וטעמים מסתובבת סביב ראשי. תורי הגיע. גופי התמלא בחרדה. מה אני אגיד, מה אני אעשה, מה אני כבר אוכל לעשות, איך. אפשר. לבחור.
"שוקולד, וניל, ומנגו" זה היה הקול שלי. העובדה שאמרתי את זה הממה אותי. מוכר הגלידה לא אמר כלום. הוא שם לי כדור שוקולד, כדור וניל וכדור מנגו. לא ידעתי שהטעם הזה היה קיים אצלו בכלל.
התחלתי לצעוד משם. מאחוריי שמעתי קולות. "אני רוצה גלידת מנגו בבקשה" "אני רוצה שוקולד" "שוקולד ווניל" חיוך התחיל להיראות על פניו של מוכר הגלידה. "תתן לי קצת מהכול" "וניל" "שוקולד ווניל מעורבב" "אני לא אוהב גלידה בכלל". מוכר הגלידה חייך. ליקקתי את הגלידה והיה לה טעם של אושר.

(זה שיש יותר אנשים בסוף שבחרו דברים מיוחדים מאנשים שבחרו שוקולד ווניל זה בגלל שאין מקום לכל כך ההרבה אנשים שבחרו שוקולד ווניל)

זה מתאים למקום או שלמחוק?

עיניים מושפלות
החליטו להיישיר מבט
עכשיו
לתת לשמש
להאיר אותן

עיניים מושפלות הסכימו לטייל בין אנשים
ולראות גם דרך הנשמה
ולא דרך הפחדים

וכמו שתמיד השמש זורחת בבוקר
ככה העיניים המושפלות קיבלו אושר
עכשיו הן לגמריי למעלה
רטובות
מתפללות;

אני רואה אותך- לא מהססת לחלום.
אני רואה אותך שם- מבצעת את הצעד הראשון,
ואת נופלת, היישר על הידיים,
מכה חזקה, והדמעות כבר בעיניים
ואת מתאוששת, במהירות,
ואת קמה ומנסה שוב ללא לאות.
ואני, אני רואה אותך שם ומתפעמת,
איך את מתמודדת, נופלת וקמה ושוב נופלת
ואת יודעת קטנטנה שכמוך-
שאני עושה את זה בדיוק כמוך.
אני לומדת ללכת במסלול החיים,
מועדת ונופלת מעצים ואבנים,
טעיות שלי, טעויות של כולם,
בכל זאת אנחנו בני אדם..
ואת שם, לומדת ללכת,
ואני שצופה בך נופלת,
מקבלת מלווה צמודה ומחויכת,
היום- אני לומדת ללכת!

עלי כל פרח נמצאת אני, ובפורום זה כמעט ואינני, נזר שיר סיפור וסתם כתיבה, על כן במניעתי אני מעט נעלבה.

מי אני?

 

אחרי שתעלו על זה, וזה בטח יקרה במהירות, אשמח להסביר למה זה חשוב ואשמח להסבר (מאחרים) למה זה חסר.

 

מכירים את זה?

שאתם מרגישים שיש מישו שהוא כ"כ אוהב אתכן בלי תנאים רק תיהיה מי שאתה ככה רוצים אותך ממש ככה בלי כל מיני קליפות בלי עיטורים רק את בעצמך.

נכון שזה כ"כ נעים ונחמד ואת יודע שגם אם הוא לא מתקשר הרבה זמן אתה עדיין חשוב לו ואתה עדיין בליבו גם אם יעברו הרבה שנים לנצח לא תשכחו אחד את השני.

איזה כיף זה שיש אנשים טובים בעולם שאם אתה עצוב יבוא וידאגו לך, לא מתוך אינטרס אישי כאילו אני עוזרת אני זה אלא הכי הכי בפשטות.

אם אתה צריך עזרה הם יעזרו בלי תרומה.

אם כואב לך יכאב להם גם איתך.

אם קשה לך הם יעשו את כל מה שהם יכולים כדי שיהיה לך קל משוחרר נחמד הם פשוט אוהבים אותך.

ככה כמו שאתה .

ולא אכפת להם מה יאמרו אליך כי הם יודעים מי אתה באמת.

כי הכי אמיתי שיש אתה לידם.

הם יודעים מה קשה לך 

את הנסיונות שלך

את הדברים שמשמחים אותך 

את מה שמעציב אותך.

אבל הם תמיד ידאגו שיהיה לך טוב

הכי טוב שיש

פשוט-

כי הם אוהבים אותך 

באמת

 

סהרורי כערער בערבה

יבש כוורד שמוט בציה

מתייצב בין הפוגה לסערה

שורד מלחלוחית הטל

העוקץ מכבר ממנו ניטל

חסר הגנה אפס ישע

חשוף הוא. אליו מי ישע

 

שנת בצורת קנתה שביתה בליבו

רוח החיים מדירה רגליה מעימו

מתכנס בתוך עיגול ללא התחלה

וללא הסוף כחוני המעגל בשעתו

 אך לא כשעתו, הוא ימים בתוך העיגול

וגם בשמחה ,בליבו ישנו עצב מהול

כשהראש שלך מפוצץ..., תבינו לבד. + אשמח ללחן, איך שהוא... למרות שזה די פיוטי שכזה..

 

אב המון גויים נתנו אל עליון, ראש לכל סוכֶה בשפריר חביון, הלא מכל בחרהו לנסותו בציון, מאז הבראם, לזכותו נשתתק כל לגיון.

 

יחיד (אהוב) מבניך לי העלהו, ציווה לרצון, שנים יחד ל(אחד)--עוקדהו, חפר בארות, שם שניהם נשבעו, קדוש יאמר לו לעד אזכרהו.

 

יושב אוהלים בתורת אל יהגה, עבד בשתי אחיות להקים שתים עשרה, קרע ויחץ מחנה שַׂרָה באלקים ויצווה—בניו להשיבו ולא מת ישראל הוא שמיה.

 

מיום לידתו מ(י)לא הבית [ב]אורה, שוּלַח ביד אדון לבשר [את] הבשורה, הוציא וניהג (את)—[עם בחיריו], עם (ה)סגולה, רעיא מהימנא מן השמיים הוריד תורה. {הוריד משמים תורה}

 

אדון מכל בחרו לשרת ב(מדי)—כהונה, הלא שני בניו שיכל בהקריבם אש זרה, ראשון לכל מבשר מזרעו הוא- אליה, נסך והקריב לפני עם יה ב{יום/}(עת) כפרה{/טהרה}.

 

יפה תואר מוסד על יושר ומלכות, ויפתור חלומ(ות ארבעה) [שלושה] לפאר [ה]אלוקות, סודות מגלה נתן עצה[1] לשנות כחשות, פקוד יפקוד סימן לדור גאולים מעבדות.

 

דורש ומבקש בקול זמרה קרבת האל, ואת עולת התשובה לעם נברא יסד בחיל, דרך כוכב למחוץ אויב וכל צורר ומתנכל, מלך חי וקים, קום ישראל במהלל אל!

 

פזמון:

הדסים לאבות שלושה, נצח והוד בפיהם קדושה, אתרוג מהודר למלך מוכתר, וליסוד מיוסד צדיק כתמר.

 

נוסח אחר (למנגינה אחרת):

אושפיזין עולו, ובמטללתא תיבו (אושפיזין היכנסו, ובסוכה שבו)

 

אֲנִי חוֹשֵׁב שֶׁהָרוּחַ מְנַשֶּׁבֶת
רַק מִבַּעַד לְעֵינַי
וְהַשַּׁלֶּכֶת הִיא הַשְׁפָּעָה שֶׁל מַצַּב הָרוּחַ
וְזוּגוֹת זוּגוֹת עַל סַפְסְלֵי עֵץ מְשַׁלְּבִים 
יָדַיִם רַק בְּדִמְיוֹנִי

 

יִתָּכֵן שֶׁרַק אֶצְלִי
הַיְּלָדִים הַמְּקַפְּצִים בִּשְׁלוּלִיּוֹת
תָּמִיד הֵם יַלְדֵי הַשְּׁכֵנִים
וִילָדוֹת קְטַנּוֹת יִסְרְקוּ בּובוֹת עִם 
חִיּוּךְ נִצְחִי.

 

אוּלַי רַק מִבַּעַד לְעֵינַי 
הָעוֹלָם אַפְרוּרִי הַיּוֹם
כִּי הָרְחוֹב שָׁקֵט בֵּנְתַיִם, מְחַיֵּךְ חִיּוּךְ שֶׁל נַחַת.

 

avid;">והיו המילים פורצות מתוכי חוצה בחטף ,

avid;">מאימות לגלות איך האור בחושך אותי עטף ,

avid;">תיבה אחר תיבה גם עתה אני נסחף 

avid;">אל עבר ,

avid;">מפחד להניע את הראש להניד עפעף,

avid;">עם האותיות המטושטשות כורע רוכן מעל הדף,

avid;">מבקש לתרגם את מלמול הלב הנדחף ,

avid;">אף הוא מבקש סדר.

 

avid;">והיו גם הדמעות מתנגנות , קול נהר זורם בשצף ,

avid;">מכתימות את הלבן שבעיניים בעצב ,

avid;">ומהסות ,

avid;">שכול כולי חמה זיעה וקצף 

avid;">מפאת הזיכרונות המדלגים מעליי בקצב 

avid;">דורשים שוב לנסות .

 

 

 

 

 

לֶכֹל אֶחָד בַּמֹּחַ
יֵשׁ כְּמוֹ קֻפְסַת חֲלוֹמוֹת כָּזֹאת
מֻסְתֶּרֶת,
בֶּצֶבַע תְּכֵלֶת,
בֶּגָוַן שֶׁל רוּחָנִיּוּת טְהוֹרָה.

וְהִיא,מֶלֵאָה בֶּפְרִיטִים
בִּשְׁלַל דִּמְיוֹנוֹת וּצְבָעִים וְסוּגִים
נַגִּיד בֶּבִגְדֵי תִּינוֹקוֹת קְטַנִּים,
טַלִּיתוֹת לֶבָנוֹת עִם פַּסִּים שְׁחֹרִים,
מֶלֵאָה בֶּשָׁלוֹשׁ כּוֹסוֹת אַיְיסְקָפֶה-
לָנוּ
וּלָאַהֲבָה שֶׁמּוּלֵנוּ
וּלָאַהֲבָה שֶׁנּוֹצְרָה בֶּיַחַד
וַאֲפִלּוּ,
כַּמָּה זְרָעִים נִסְתָּרִים יֵשׁ בָּהּ,
לֶהַצְמִיחַ מִתּוֹכָם דֶּשֶׁא
לֶבַיִת חֲלוֹמִי.

קָשֶׁה לֶגַלּוֹת מָה יֵשׁ בִּפְנִים
כִּי לִפְעָמִים,
מֵרֹב מַחֲבוֹא וּשְׁמִירָה,
מֵרֹב הַסְתָּרָה שֶׁל אוֹתָהּ קֻפְסָא,
שׁוֹכָחִים עַל קִיּוּמָהּ
וֶזֶה
כּוֹאֵב.

כֹּל מָה שֶׁאֲנִי רוֹצָה לַעֲשׂוֹת זֶה,
לֶחַבֵּק אֶת אוֹתָם שְׁבוּרֵי לֵב,
לִלְחֹשׁ לָהֶם
שֶׁקֻּפְסַת הַסְּתָרִים וְהַדִּמְיוֹנוֹת
שֶׁנִּמְצֵאת עָמֹק בֶּתוֹכָם,
הִיא הַחוֹבֶשֶׁת לֶעַצְבוּתָם.

(@להיות בשמחה!!!)

צָב קָטָן בְּצֶבַע זַיִת
הוֹלֵךְ לְאִטּוֹ, עַל גַּבּוֹ בַּיִת.
אֹכֶל חָסַלַט, מוֹדֵד צְעָדָיו,
בּוֹחֵן כָּל מִרְצֶפֶת, נְמַלָּהּ וְכוֹכָב.
כְּבָר צָעַד שְׁבִיל שָׁלֵם, 
אוּלַי אֲפִלּוּ שְׁנַיִם,
מְשַׂחֶק עִם אִשְׁתּוֹ
קְלָאס וּמַחֲנָיִם.
כְּשֶׁמִּתְעַיְּפִים הֵם עוֹצְרִים,
יוֹשְׁבִים וְנָחִים, 
מַסְדִּירִים נְשִׁימָה מֵאֲחוֹרֵי הַפַּחִים.
הָאִשָּׁה לוֹחֶשֶׁת-"הִגִּיעַ זְמַן לִישֹׁן"
וּשְׁנֵיהֶם נִכְנָסִים לְתוֹךְ הַשִּׁרְיוֹן.
בַּבֹּקֶר קָמִים, שְׂלֶוִים וּשְׂמֵחִים,
עוֹשִׂים שׁוּב בְּדִיּוּק אֶת אוֹתָם הַדְּבָרִים.

 

אוּלָם יֵשׁ דָּבָר אֶחָד, שֶׁהֵם אֵינָם מְבִינִים-

לְהֵיכָן כָּל בְּנֵי הָאָדָם מְמַהֲרִים?

המחזור הירוק הישן

המחזור הירוק הישן של אמא.

דפים קמוטים,

כל דמעה נשמרת בחרדת קודש.

כל דמעה יהלום, אומרים

שערי דמעות לא

ננעלו.

 

דפים צהובים

אין שנת הוצאה לאור

רק ברכה לבת מצווה של אישה

שכבר מזמן לא פה.

וילדה מתפללת יום כיפור בחרדה

אימת הדין, אימת הדין

אהבה שאין לה סוף

 

"אשרי עין ראתה כל אלה"

היא ממלמלת בבכי

למה אנחנו לא,

למה אנחנו לא

מראה כהן

כחסד הניתן על פני חתן

הלא למשמע אוזן דאבה נפשינו.

 

היא מייבבת, היא צער השכינה

היא התגלמות המרחק

הגעגוע

צמאה ואין להשקות

חסרה ואין למלאות

 

אופל אלמנה תאיר, היא זועקת,

חדר חופתך תחדש

הלא תרצה

בית נאמן?

(יאללה, סוף סוף. כמה חיכיתי לכתוב את המילים האלה)
בעוד חודש אני פותח סדנה לכתיבת שירה.

הסדנה מיועדת למתחילים ומתחילות שרוצים להתחיל לשחות בעולם הזה.
 

מתוך הכל ולמרות הכל, ובתוך הסגר והחגים והמצב המדיני הלא ברור

אני מזמין אתכם להצטרף לדרך חדשה שבה נלמד לכתוב, למצוא השראה ולפרוץ את הדלת שתמיד רציתם לעולם השירה.

אני מחפש אנשים שאוהבים מילים, שבא להם לקחת את הכישרון שלהם צעד גדול קדימה.

אנשים שמרגישים מוכנים לשלב הבא במסע היצירה שלהם.

שרוצים ללמוד עוד על הפלא הזה שנקרא "שירה".

אני מחפש קבוצה שתגדל יחד, שתהיה חממה מגדלת לכותבים ולמילים שצריכות לצאת לעולם.

אם נשמע לכם מתאים ומסקרן תוכלו לשלוח לי הודעה או לכתוב בתגובות 'אני' 'גירפה' 'ארנב' או חיה חמודה אחרת ואעביר לכם עוד פרטים, תכנונים ומחשבות.

אם זה נשמע מתאים, אבל לא לכם - אתם יותר ממוזמנים להעביר לחברים שזה כן יתאים להם

וקצת טכני-

הסדנא תהיה אונליין, בזום. עשרה מפגשים בימי ראשון בערב,

מתחילים אחרי החגים. 18/10-20/12
 

חודשים שתכננתי וחלמתי את הסדנה הזאת,

אני כבר מתרגש לפגוש אתכם.

רוצה להרגיש את הידיים שלך מחבקות
רוצה להרגיש אותן עוטפות אותי
ולא מרפות
גם אם אני מבקשת
גם אם אני בוכה
את לא מרפה מהחיבוק
את יודעת כמה אני צריכה אותו עכשיו
את מבינה בלי שאדבר
על החיבוק שלך לא אוותר
גם אם זה מרחוק
לפעמים אני עוצמת עיניים
ומדמיינת את היידים החמות שלך
הרכות
עוטפות אותי
מחבקות אותי
ולא מרפות
עד שארגע
חיבוק מאחות אהובה
חיבוק לנשמה

גם זו

ואמאי קרו ליה נחום איש גם זו דכל מילתא דהוה סלקא ליה אמר גם זו לטובה זימנא חדא בעו לשדורי ישראל דורון לבי קיסר אמרו מאן ייזיל ייזיל נחום איש גם זו דמלומד בניסין הוא שדרו בידיה מלא סיפטא דאבנים טובות ומרגליות אזל בת בההוא דירה בליליא קמו הנך דיוראי ושקלינהו לסיפטיה ומלונהו עפרא (למחר כי חזנהו אמר גם זו לטובה) כי מטא התם [שרינהו לסיפטא חזנהו דמלו עפרא] בעא מלכא למקטלינהו לכולהו אמר קא מחייכו בי יהודאי [אמר גם זו לטובה] אתא אליהו אדמי ליה כחד מינייהו א"ל דלמא הא עפרא מעפרא דאברהם אבוהון הוא דכי הוה שדי עפרא הוו סייפיה גילי הוו גירי דכתיב (ישעיה מא, ב) יתן כעפר חרבו כקש נדף קשתו הויא חדא מדינתא דלא מצו למיכבשה בדקו מיניה וכבשוה עיילו לבי גנזיה ומלוהו לסיפטיה אבנים טובות ומרגליות ושדרוהו ביקרא רבה כי אתו ביתו בההוא דיורא אמרו ליה מאי אייתית בהדך דעבדי לך יקרא כולי האי אמר להו מאי דשקלי מהכא אמטי להתם סתרו לדירייהו ואמטינהו לבי מלכא אמרו ליה האי עפרא דאייתי הכא מדידן הוא בדקוה ולא אשכחוה וקטלינהו להנך דיוראי:

 

היו היה יהודי קדוש ושמו נחום איש גמזו. ולמה זה היה שמו? מפני שעל כל הקורה אותו בחייו היה מאמין ואומר בשמחה גדולה "גם זו- לטובה" ודאי!

ויהי היום ויעל הרצון בלב ישראל לשלוח דורון לבית הקיסר אולם לא היו בטוחים שהמסע יצליח, שכן המון ליסטים ורמאים בדרך ע"כ אמרו לשלוח את הדורון ביד נחום, שהיה אהוב לשמים וממילא מלומד בניסים. צברו והעמידו בידו תיבה מלאה אבנים טובות ומרגליות ושלחוהו.

במהלך המסע נדרש היה נחום לעצור לנוח באיזה פונדק של גויים בדרך. לא נהג נחום סלסול בעצמו והטמין התיבה, אולם רצון מלכו של עולם לא היה שיתן את התיבה למלכות ע"כ נתגלתה לבעלי הפונדק והם שלפוה, המירו את האבנים הטובות בעפר והחזירו את התיבה למקומה, כמו שלא נגעו בה מעולם.

כאשר קם נחום בבוקר נגש אל מקום מחבואו ובהרימו את התיבה שם לב לשינוי הנעשה בה. פתח את התיבה ואורו עיניו – חול! במהירות הבין את הנעשה, שגילה הקב"ה מטמוניתו לאנשי המקום[1]  ע"כ מסתמא רצון העליון לעשות ישועה לישראל דווקא בדרך נס! שמח שמחה גדולה, ריקד לעצמו בניגון של שמחה, נטל חפציו ואת התיבה והלך לו.

ויהי בהגיעו למקום המלך ציווה הלך לפתוך את התיבה והנה עפר בתוכה. זעם גדול זעם המלך וליבו אומר לו לכלות היהודים מעל פני האדם, שנוהגים זלזול במלכותו! והנה אחד מסריסיו מן העומדים ראשונה במלכות אומרים לו – ושמא הוא מן עפרו של המלך שיצא שמעו בכל הארץ, מנצח ארבעת המלכים הגדולים אשר מקדם? אולי הוא מן עפרו של המלך אברהם, אב המון גויים שנעשה בעפרו ניסים והפך עפרו לכלי משחית לכלות ולנצח כל אויביו?

הקשיב המלך במתינות לדברי סריסו ויצו את אנשי מלחמתו לצאת מיד ולכבש בעפר זה, בדרך בדיקה ראשונית בעלמא, את העיר אשר מעולם לא עלה בידו לכובשה – ויצלח הדבר!

מיד העלו את התיבה לבית הגנזים, שמרו העפר שבה בין אוצרות המלך ומילאו התיבה מחדש באבנים טובות ומרגליות. אולם לא כישנות החדשות, אלא פי כמה וכמה יקרו מהן, שהרי הן מאוצרות המלך ולא מביתו של היהודי הפרטי. אחר שהתפלל נחום תפילת הודיה גדולה לה' הושב אל בית המלך ושולח אחר כבוד חזרה למקומו.

בדרכו חזרה שאלוהו בעלי הפונדק, מדוע שבת בכבוד כ"כ גדול? אמר להם: "מה שלקחתי מכאן, מדעתי ורצוני, ולא התחלתי לחקור ולהרהר אחר עתידות או פשעים, הבאתי לבית המלך ושמחו עליו שמחה גדולה!"

בבוקר למחרת, עת אשר יצא מן המקום סתרו בעלי הפונדק ביתם ויביאו את כל עפר הבניין לבית המלך באומרם – ברשעת היהודים האלה גזלו מן עפר ביתנו והביאו דורון לפני מלך! בדקו עפרם ולא צלח. מיד הרגום, שהרי סכנו את המלך וביזוהו בהיתוליהם.

 

 

היו היה יהודי קדוש ושמו נחום איש גמזו. ולמה זה היה שמו? מפני שעל כל הקורה אותו בחייו הייתה נפלטת מפיו אמירה רפה "גם זו לטובה".

ויהי היום ויעל הרצון בלב ישראל לשלוח דורון לבית הקיסר אולם לא היו בטוחים שהמסע יצליח, שכן המון ליסטים ורמאים בדרך ע"כ אמרו לשלוח את הדורון ביד נחום, שהיה אהוב לשמים ומלומד בניסים. צברו והעמידו בידו תיבה מלאה אבנים טובות ומרגליות הזהירוהו ושלחוהו.

במהלך המסע ארכה עליו הדרך ונתיעף, ויבט כה וכהוהנה פונדק של גויים בדרך. לא נהג נחום סלסול בעצמו ונכנס לפונדק. בעלותו של יצועו לא הטמין התיבה, שהרי סמוך היה על ה' שלא יעשה רעה לעם ישראל ויפר עצתם לרעתם, ע"כ הניח ראשו על הכר ונרדם.

אולם, נתגלתה לבעלי הפונדק והם שלפוה, המירו את האבנים הטובות בעפר והחזירו את התיבה למקומה, כמו שלא נגעו בה מעולם.

כאשר קם נחום בבוקר נגש אל מקום מחבואו ובהרימו את התיבה לא שם את לבו לשינוי שנעשה בה. הלך להלוך בדרך אולם כל העת ליבו נוקפו שמא קרה דבר נגד רצון ה'. ויעצור בחצי הדרך ויפתח את התיבה ומיד חשכו עיניו – חול! במהירות הבין את הנעשה, שנתגלתה מטמוניתו לאנשי המקום, ויאנח אל ליבו והפטיר בשפה רפה "גם זו לטובה". ויפן כה וכה, וירא כי אין מנוס לו, נטל חפציו ואת התיבה והמשיך בדרכו.

ויהי בהגיעו למקום המלך ציווה הלך לפתוך את התיבה והנה עפר בתוכה. זעם גדול זעם המלך וליבו אומר לו לכלות היהודים מעל פני האדם, שנוהגים זלזול במלכותו! והנה אחד מסריסיו מן העומדים ראשונה במלכות אומרים לו – ושמא הוא מן עפרו של אביהם של אלו היהודים? אולי הוא מן עפרו של אברהם, אב המון גויים שנעשה בעפרו ניסים ונהפך עפרו לכלי משחית לכלות ולנצח כל אויביו?

הקשיב המלך במתינות לדברי סריסו ויצו את אנשי מלחמתו לצאת מיד ולבדוק עפר זה, האם יעשו כזו בעפרם של היהודים. וכל העת נחום עומד ועיניו כלות ומנסה וטורח לעלות על ליבו את דבריו עצמו – "גם זו לטובה! שיר למעלות..." עד עת בוא הבשורה, עלו עם עפר זה בעצת הסריס על העיר אשר מעולם לא עלה בידם לכובשה – ויצלח הדבר!

מיד העלו את התיבה לבית הגנזים, שמרו העפר שבה בין אוצרות המלך ומילאו התיבה מחדש באבנים טובות ומרגליות. אולם לא כישנות החדשות, אלא פי כמה וכמה יקרו מהן, שהרי הן מאוצרות המלך ולא מביתו של יהודי. אחר שהתפלל נחום תפילת הודיה לה' על הנס והחסד שנעשו עימו הושב אל בית המלך ושולח אחר כבוד חזרה למקומו.

בדרכו חזרה שאלוהו בעלי הפונדק, "מדוע שבת בכבוד כ"כ גדול"? אמר להם: "מה שניסיתם להערים עלי ולקחת את רכושי ממני לא עלתה בידכם, והנה הבאתי לבית המלך את העפר שהושם בתיבה ושמחו עליו שמחה גדולה!"

בבוקר למחרת, עת אשר יצא מן המקום סתרו בעלי הפונדק ביתם ויביאו את כל עפר הבניין לבית המלך באומרם – ברשעת היהודים האלה גזלו מן עפר ביתנו והביאו דורון לפני מלך! בדקו עפרם ולא צלח. מיד הרגום, שהרי סכנו את המלך וביזוהו בהיתוליהם.

 

 

 

לְהַפְשִׁיט אֶת הַלֵּב
הַמְסֻבָּךְ,
וּלְהַלְבִּישׁוֹ בִּגְדֵי לָבָן

 

לִפְשֹׁט
עַל חֲדָרָיו,
לְנַקּוֹתָם, מִכֹּל רְבָב

 

וּלְבַסּוֹף,
בַּשְּׂמִיכָה שֶׁל הֲלֵב
לַעֲטֹף, אַהֲבָה

 

 

נשימה, התאפקות, בליעה.
בולעת קיא של מילים שרוצות להתפרץ לבחוץ.
נשימה, התאפקות, בליעה.
בולעת את הדמעות שרוצות מארובות עיניי כבר לרוץ.
נשימה, התאפקות, בליעה.
כאב. המון כאב. וצבירה.
צוברת במשך הרבה זמן,
אולי מהיסודי או בכלל מהגן,
התאפקות לא נורמאלית של מיליון מילים,
דמעות, אנשים, כעסים.
ולחץ. לחץ לחץ לחץ.
לחץ ששורף ובוער,
לחץ שכל רגע רק הולך ומתגבר,
ופחד. פחד פחד פחד.
פחד להתפרץ,
פחד להתפוצץ,
פלד מהכל, מעצמי מהסביבה,
פחד לקבל טיפת אהבה..
וריצה. ריצה ריצה ריצה.
אולי ביכלל בריחה?
לא יודעת, לא בטוחה,
רצה, חוק רחוק
תתוך עול מלא בבלבול כאב וצחוק,
רצה, רחוק ממני, מעצמי,
רצה בעצם לתוך תוכי..
וצרחה. צרחה צרחה צרחה.
כזאת חדה, קורעת את הדממה,
מהדהדת בלב השממה,
צרחה כזו, איומה וחזקה,
צרחה שהרבה זמן הודחקה
ונשימה. נשימה, התאפקות, בליעה.
להשאיר הכח בפנים, את ילדה גדולה.

אני רוצה
לחוש בשמחה,
לחוג את המועד,
לשהות בצילה של אמונה,
להגדיש מנת כוסי כמדי שנה.

אך העולם
כולו נעלם
חרם ונדם
יצירים ואדם

עת בו החושך מאפיל על חיי הברואים
ואי הידיעה כובשת שטחים בליבותיהם.
כיצד ניתן לצפות את קץ עולם שכזה?

החגים פורשים כנפיהם על ישראל-
הנערכים באווירה נרגשת.
מקדשים ומתקדשים, במחיצה אחת.
ההמולה רועשת, סוחפת.
אפשר לנשום אותה,
להרוות את הצמא.

איך נישא פנינו אל זו העונה?
איך נקדם את פניה?
איך נתענג עליה בהיעדר השמחה?

כנפי חוסר ודאות מעיבים על האומה-
הניצבת באין אונים.
מנסים לייצב סדריהם, בריחוק חברתי.
האווירה קודרת, מסתתרת מעצמה.
נשימת הקדושה-
נמצאה כמעט בלתי אפשרית.

עד מתי, אבא, עד מתי תרחיקנו ממך?
משוועים אנו, זועקים את כאבינו-
כואבים את הסתר פניך.

(משהו שנכתב פעם ויכול להוסיף אור, תהנו)

 

 

כמה עוז ועצמה-
בזה האדם
כמה חולשה ורפיסות-
בזה האיש.

 

במראה משתקף פרצוף,
פעם הוא מלא שמחה, בטחון עצמי

הוא משדר.
אך פעם, כולו אך חולשה וייאוש.

 

באחת אני מאוהב 
ובשניה אני מואס.
פרצוף אחד הוא חיי
ופרצוף שני הוא נבלתי.

 

סור אחי מן המראה,
אל תביט אל פני החוץ.
חוש את חיותך הפנימית,
את פעימות הלב המיוחד

שלך.

 

שים לב לכל רגש שתחוש,
לכל רצון קטן ככל שיהיה.
העדף להביט אל תוכך
ותאזין לטובך הרוצה לפרוץ.

 

הטוב שבך, המיוחד לך,
לא ינוע ולא יזוע לעולם,
בלבך הוא ישכון, בעצמותו
מחכה לפרוץ כשרק תתן.

 

פתח את שערי ליבך – החוצה,
תן ליופי הייחודי לפרוץ
לצאת אל הפועל בכל עוזו
מלא הוד ובגאון, החיים.

 

 

אוהב את עצמי כי ככה,
כי זה אני עם כל חסרונותיי.
גם כשרונותיי יפים הם,
מקום בעולם יש רק להם.

 

בתור אני, בתור חבר,
בתור אח ובתור אזרח,
בתור מלמד ובתור תלמיד,
כאיש ישראלי וצלם אלוקים.

 

הסימפוניה הבריאתית מפעמת,
כל אחד ומגרעותיו יחד עם יופיו.
בהינתן לכל תו מקום על הבמה-
או אז תשמע ברוב חינה.

 

הבט על היותך עלה מחובר לענף,
וענף המחובר לענף גדול ממנו,
לגזע אימתני ןלשורשים מהימנים.

מחובר לחיות הישראלית הזורמת הנצחית.

 

 

(אם בא לכם אשמח לשמוע מה קיבלתם מהשיר, סתם מעניין..)
 

לא נרדם בלילות וביום אני ער

צהרים שונץ <זה לכם מספר>

הסיבה, תשאלו <ואני אענה>

שישנם שאלות, אוף <ללא מענה>

 

ובכל זאת, תענה שלא יהיה כאן קיפוח

ושקרים, 'תה יודע זה מחוץ לסיפוח.

טוב בסדר, <תוהה לי, לאן לי נכנסתי>

ולאיזו פינה משבללת הגעתי

טוב אולי רק ארמוז <שיהיה נעים האירוח>

מה אפשר לעשות, פשוט.. לא נרדם לי :/

 

 

"אבא, למה אתה בוכה?"

הסיפור הזה אירע לא מזמן, עמדתי ליד אב ובנו הקטן בזמן התפילה. הבן שוב משך בדש בגדו של אביו, "אבא, למה אתה בוכה?" שאל שוב הפעוט בקול תמה. "אני מתגעגע", אמר האב, "מתגעגע למה שהיה פעם, למציאות שבה חיינו לפני שכל זה קרה".

"מה היה פעם אבא?", שאל שוב הילד, מתעלם מהמבטים של שאר המתפללים ומניסיונות ההשתקה של הגבאי.

"אוהו... מה היה פעם אתה שואל? פעם חיינו במציאות אחרת, הרגשנו קרובים יותר. הריח, אחח הריח, זה לא כמו עכשיו, בן יקר שלי, שאנחנו מול הכותל המערבי באוויר הפתוח. הריח של אז, האווירה של פעם, היום אין את זה", אמר האב בערגה.

"תוכל לספר לי עוד?" ביקש הבן בקול מתחנן.

"וודאי בן יקר, חשוב שתזכור מה היה לנו פעם. אני זוכר את המקום ברגלים, בחגים, בשמחות. המקום לבש חג, מעולם לא אמר אדם צר לי המקום. עזרת הנשים הייתה מלאה מפה לפה, הלווים היו אצים רצים לעזרת הכהנים ועוזרים להם ליטול את ידיהם מן הכיור שהיה ליד חמש עשרה המעלות שהובילו לעזרת הנשים. ואיך אפשר לשכוח את המנורה? אתה יכול לדמיין את המנורה, בן אהוב שלי? מספרים שלפני שנים היה אחד, קראו לו משה, הזמין אומן שמתמחה בזהב, מספרים שהאומן הזה למד בבצלאל, משהו באמת ברמה גבוהה, מי שלא ראה את המנורה הזאת - לא ראה מנורה מימיו. מאז ועד היום היו מקפידים להדליק את המנורה הזו בערב, כשהחל להחשיך. במרכז, בתוך המקום המקודש, גם הייתה נברשת גדולה ומדהימה שתרמה אחת הנשים העשירות בקהילה, אישה מאוד מיוחסת, ככה לפחות אני שמעתי שמספרים. מה עוד? אה בטח... על השולחן סיפרתי לך פעם? זה היה שולחן שעליו היו שמים לחמים ומאפים, הוא סמל לפרנסה, למי שהיה אירוע, היה מביא דברים כדי לכבד את הציבור".

הבן רצה לשאול את אביו עוד שאלה, אבל האב קטע את שאלתו בפרץ מתמשך של נוסטלגיות וגעגועים עזים מהולים בעצב ובקול מעט סדוק: "השירים, הנעימות והזמירות - קולם נדם ולא נשמע יותר במחוזותינו. מפני חטאינו גלינו ונתרחקנו מעל אדמתנו, אין אני יודעים מתי נחזור. גזרו גזרות, הנחיות חדשות. גם אחרי שהתקרבנו קצת - ישוב המפתחות נמסרו לידיים זרות. אבל אל דאגה בן, הבטיחו לנו שיום אחד נשוב ואנחנו מחכים ליום הזה בכיליון עיניים".

ואני, עומד מהורהר מחוץ לבית הכנסת, מול הכותל המערבי של המקדש מעט. "הבטיחו לנו שיום אחד נשוב", אני מהרהר במוחי במשפט שזה עתה שמעתי. "עוד נשוב למקדש המעט ולמקדש המרובה".