פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 192)

אף פעם לא אבין
מה שלא תסבירי
ואיך אדע שאת אוהבת
אם ההיפך רק תצהירי
ואת חושבת שאני לא רואה
שאת נופלת
מפה לשם שוב ושוב את מתבלבלת
בולעת עוד דמעה
עוצרת עוד רצחה
שעומדת בגרון
ואיך שקשה לך לישון
ואיך אדע שאצלך אני במקום ראשון
כשאת שוב ושוב פוגעת
ומספרת שלחיוך שלי מתגעגעת
איך בי את שוב ושוב מתעתעת
ואני שמבינה איך שכואב לך
תמיד אסלח לך
אתן לך להפיל עלי הכל
אמחה לך את הדמעות
ושוב בשבילך מהתהום אפול
איך שטבעת שם עמוק בחול
קברת את עצמך את הרצונות שלך
לא רצית יותר לגדול
ואיך נתתי לך כתף לבכות עליה
שמעתי בדיוק מה שסיפרת
על הכאב והגעגוע על הקשיים שבחייך
ועל הדמעות ששוב זולגות על לחייך
ואיך שתמיד הייתי שם בשבילך
ואת יודעת את זה
שעד סוף העולם אלך
רק כדי לגרום לך לחייך

הוּא מְעַרְסֵל אוֹתוֹ
בֵּין זְרוֹעוֹתָיו
וּמְסוֹכֵך עָלָיו
מֵהַצִנַּה שֶׁשּׂוֹרֶרֶת
בַּחוּץ
הוּא מִסְתַּכֵּל עָלָיו
וּלַחְלוּחִית בְּעֵינָיו,
מַרְגִּיעַ אֶת בִּכְיוֹ
הָרַךְ
הַמַּרְעִיד
אֶת הַנִּימִים
הֶחָבוּיִים
שֶׁבַּלֵּב

(הוּא מְעַרְסֵל אוֹתוֹ
בֵּין זְרוֹעוֹתָיו,
אֶת הַכְּאֵב,
אֶת
עַצְמוֹ.)

💔✨

שוב הרגע הזה
חוזר למוכר והטוב
למר למכאוב
מתמכר לכאב לבכי
אוהב את ההתפלשות והסחי
הפכתי את הכאב לאידיאל
יותר מדי זמן בעצמי מכורבל
הגיע הזמן לקום להתחדש
להבין שבי את הכול יש.....
לקום לחיים חדשים
להרים את עצמי מהקרשים
יש בי כוחות אני יודע
הגיע הזמן שלי להודיע
אני גדול אני יכול
אני יכול וצריך למחול
להתקדם הלאה
האושר הוא בתוכי בפנים
ויום יבוא ועם מישהי נזכה להקים
בית של קדושה ואהבה
בית של שלווה וענווה
נאהב אחד את השני
וביחד את הילדים שנביא...

חובש קסקט

כבר לא בדיסקוטק

מנסה להתחזק

 

את העבר להשליך

הוא אחרי רודף 

במאה שמונים הוא עושה סביבי סיבובים

 

אני שואל אותו 

מה אתה רוצה

כבר אתה יודע שאנחנו כבר לא חברים

נפרדנו אין בינינו יותר קשר

אתה כבר לא ההווה שלי 

אתה שייך לעבר

 

העבר עונה לי

אתה לא מבין

אח שלי שמע שנייה

 

יש דבר 

שנקרא תשובת המשקל

רק הפעם תפנה לכיוון הנכון 

תקשיב לוויז (waze) של רבינו

 

ואז יחדיו נעלה

לתשובה מאהבה

ניצוצות של קדושה

לכבוד ה' יתברך

 

מסובב את הקסקט

אני עונה לו וואלה אחי אני רואה אתה גם מתחזק

הוא אומר לי תשמע ראיתי שאתה צודק

 

מאז השלמנו

והתחזקנו

לא הסתכסכנו

רק התקסקטנו.

 

 

 

 

 

 

יש כאן כאלה שמתעסקים בכתיבת סיפורים\תסריטים?

אני לומד כרגע תסריטאות ואני מחפש רעיון לסיפור קצר (חצי עמוד-עמוד)... קריטי לי שהוא יהיה בנוי בצורת "הסיפור הקצר" (-אקספוזיציה - סיבוך - נק. שיא - התרה - סוף)

אשמח לכל רעיון! כמובן גם לסיור ארוך...

בס"ד

 

מחפש

להתאפס

לא להתרפס

להתחדש

להנמיך את האש

לשמוח במה שיש

ולבקש

מבעל הכוחות כולם

שמסובב את העולם

ומחייה את כולם

שיתן לי סולם

לעלות

לצאת מהבור שאין בו מים

לראות שמיים

ואז הציפורים יצייצו

הפרחים ילבלבו

סלטות בדשא

נרים תפילה

ונשיר לכבוד ה'

בתקווה שהחלום יתגשם

ותבוא הגאולה

הפרטית והכללית

וכולנו נשוב אל התכלית!

 

#אשמח לתגובות! 

 

 

 

אני מעבירה את הסכין אחורה וקדימה באיטיות ואז מסתכלת במראה וצוחקת.
אני מחייכת ושומעת את הדם מטפטף, טיפה ועוד טיפה על גביי הרצפה.
אני יודעת שזה רע, אסור, מזעזע ומבחיל, אבל זו הדרך היחידה, כי אני גם יודעת שאם אצליח לחייך כשאני מדממת מבחוץ, אצליח לחייך גם כשאדמם מבפנים.
אני מנגבת את הדם מהרצפה, מהיד, מהסכין. שומרת על החיוך. 
מחכה שהפצע יפסיק לדמם. שומרת על החיוך.
מסדרת סביבי, שלא ידעו, שלא ירגישו. שומרת על החיוך.
דפיקות, אמא נכנסת.
 "הכל בסדר, חמודה?" 
"בטח" 
חיוך. 
"יופי." 
"למה באת? צריכה משהו?"
חיוך.
"אנחנו יוצאים לקניות, את רוצה משהו?"
 "לא, תודה." 
חיוך.
הדלת נסגרת.
יוצאים לקניות? נו באמת. רק רצית לראות שאני בסדר.
אבל יש לי חיוך, הוא מרגיע אותך. מה הייתי עושה בלעדיו?!
כשאני כועסת, אני צוחקת.
כשאין בי רגש, אני מחייכת.
כשאני מדוכאת, אני קורנת מאושר.
כשאני מרגישה שאין טעם לחיי, כשאין לי כח לכלום, יש לי חיוך ענק על הפנים.
וכולם מאמינים. זה כוחו של חיוך.

 

 

(כתבתי את הקטע בעקבות שיחה עם חברה שעברה תקופה קשה, היום היא ב"ה בטיפול וקיבלתי את אישורה לפרסם אותו פה.)
 

את קישוט
לפחות לא הזבוב שעל הקיר

יושבת וגוזרת ציפורניים יצא עקום את בוכה עד לשמים
נוסעת עד חולון בשביל הלק ועל הדרך עושה גבות בגבעתיים
ואתמול שילמת עשר אלף בשביל לייזר ( עם הנחה של אלפיים)/>ואת כל כך מטופחת את לוקחת קולגן ואומגה 3 כל יום פעמיים />שמת קריסטלים בשיניים מצחצחת השיניים והיו לך קוביות -------------



וכתבתי עלייך שיר

את קישוט

אף אחד אותך לא מכיר
וכשהוא יבוא ביום בהיר
את תהיי לו הכי יפה בעיר

את קישוט
לפחות לא זבוב על הקיר

כן, תתאמץ עוד קצת, תתאפקי מעט.
תשמרו תאוותכם לבוא העת.
נצרו אותה לבל תתבלה.
טפחו אותה בתוככם ללא היחשפות למחשכי הקוסמוס.

המאמץ הוא קורע,
הקושי- בלתי נסבל.
אך גמולו לא ישווה בשום הון!

רוצה לשמוח כמו ילד
לא לפחד לחשוב מה ילד
יום או חלום
רוצה להיות עם לב פועם
אל פחד עוד תהיה שלם
הלב שבור שרוט
פצוע מרוט
רוצה לחזור לתמימות לפשטות
לפני שהכרתי את הסיבוכיות
את השריטות
את הבכי בלילות
ובימים ריקנות
אין בשביל מי לחיות אין מהות
מתגעגע לא שוכח
בוכה כמו ילד בורח
היא לא תשוב
לא היום גם לא מחר
אין מצב כבר מאוחר
זה היה זה נגמר
כבר לא יהיה מחר

הוא נסחף
מיטלטל בין הגלים
לא מצליח לנשום עוד
בים הקריר,
האפל
מבקש את נפשו למות
הוא מחליט להיכנע
לשחרר
ליפול לזרועותיו הקרות
של המוות

וכשדמו נשאב ממנו
אט אט
בייסורים ומכאוב
ונותר הוא
ריק,
מהדם הרותח
שבנפש

לפתע הוא נעטף
בחום
על ידי הרוח
ושומע הוא קול רך ואוהב

"דע לך ילדי
שמעיין
זך
עם מים טהורים
וצלולים
לעולם לא יכול
להפסיק,
להיות,
מעיין"


✨

 

היא ספינה מטלטלת
בים של מילים
את המים צובעת
במיליון גוונים

 

מתנפצת על המזח
על הלב הפועם,
מלטפת בעדינות
את הגלים 

 

היא ספינה מטלטלת
שבורה ומיושנת
אך מעלתה גדולה,
השתיקה

 

אל תעמוד רחוק כל כך
במבט עייף מפצח גרעינים
נשען עם המרפק על הדלפק
מדפדף על המסך עם אגודל וזרת
יורק קליפות
בדיוק איפה שאני מסתתרת
בוזק סוכר לקפה השחור
ממצמץ בעיניים כי עלה האור
הסתיים לו הלילה אי שם בין ההרים
ואתה עושה לי פוזה ואנחנו שתי זרים

שתי זרים?
האמנם?
סומכת עליך בחינם
וכולך מקודד ומטוקטק בטקטיקה;
וכולך מחודד בקסם ונוסטלגיה עתיקה

ואתה אוהב אותי.ואתה אוהב אותי.
ואוהב אוהב אוהב
אוהב אוהב
אוהב
אותי.

זה היה בסתם יום רגיל
אחי התקרב


"תגידי לפעמים את מרגישה שכואב לך?"
הסתכלתי עליו על האח המושלם הזה
עם העיניים החומות דבש
והמבט הכל כך אטום
לא ידעתי מה לענות לו
"אתה מרגיש כואב?" העדפתי להעביר את השאלה אליו

אחי הסתכל עלי והשפיל את מבטו
"לפעמים אני מרגיש שהלב שלי עומד להתפוצץ"
הוא עצם את עיניו המלאכיות וכאילו נכנס לתוך עצמו
"הלב שלי צורח לי , אני עומד להתפוצץ , ואני מנסה להרגיע
אבל לא תמיד הוא מקשיב , לפעמים הוא מתפוצץ לי ואז.. אני פוגע בכולם
החברים שלי נעלמים , אבא ואימא כועסים ולא מבינים , ו.."
הוא פותח את עיניו ומסתכל עלי במבוכה
"אני .." הוא מגמגם , "סליחה שאני ככה מפיל עליך , רציתי לבדוק שאני לא היחיד"

הסתכלתי עליו בעיניים נוצצות שמנסות להסתיר את הדמעות
וכמו אמרתי ,
אח , איפה היית עד עכשיו?
למה שתקת? הייתי פה תמיד, כדי לשמוע ולעזור, אבל שתקתי
ידעתי שהזדמנות כזאת לא תחזור
שתקתי נתתי לו לפרוק הכל
לאחי הגדול
הוא המשיך ושוב עצם את עיניו שוקע בתוך עצמו
"אני מראה לכולם שהכל טוב ושאני בסדר, ואף פעם לא כואב לי
אבל, זה לא יכול להחזיק מעמד הרבה זמן, אז אני בוכה באיזה מקום שקט"
"אבל מה? אסור לבכות? " קטעתי אותו בסערה,
הוא פתח את עיניו והביט בי , במבט של מה את מי את איפה את חיה
"את האמת שהיה פעם אחת, שבכיתי, בכיתי על הגורל, בכיתי שכמה חברים התעללו בי
בכיתי באמצע הכיתה, מול כולם, בפעם הראשונה ואחרונה של חיי, בכיתי את החיים שלי
ואז החברים הסתכלו וצחקו, כולם, אף אחד לא נתן לי יד, השאירו אותי עמוק עמוק בתוך הלבד
כולם חיקו אותי, נשברתי, התביישתי בעצמי, התביישתי שאני תינוק
ומאז ההצקות רק נמשכו, שנה שלימה של סבל וכאב, שנה שלימה שפצעה לי את הלב
שנה שגמרה אותי, שנה שהפכה אותי לבחור קר ואטום" הוא סיים את דבריו

ואני האחות הקטנה הסתכלתי עליו במבט בוחן
לתוך העיניים, עמוק עמוק
ראיתי שם בפנים את כל הכאב והדמעות שהוא השאיר שם
ראיתי שם הכל
ואז הוא בכה
אחי הגדול הגיבור החזק בכה
בכי סוער, בכי שהודחק שנים בכי כואב ועצוב
בכי של אחד שכל כך רוצה להיות אהוב
בכי של אחד בלי חברים
הוא בכה בלי להפסיק האח הגיבור שלי
ואני האחות הקטנה בכיתי איתו ביחד
בכינו אני והוא בכי של הקלה
בכי של אחים אוהבים שאיכפת להם
בכיתי עליו שהוא לא מצא לו מקום
בכיתי עליו שהוא נשאר לבדו בלילות קרים
בכיתי עליו על האח המושלם שלי
שחברים אכזריים הרסו אותו


בכיתי עליו על הגיבור הזה

(הקטע הבא נכתב ע"י מדריך שסיים שנתיים(!!) הדרכה עם החניכים שלו והגיע הזמן להיפרד)

 

השביל הזה, התחיל שם.

סתיו תשע"ח.

אני ילד-בחור בכיתה י'.

אוסף חניכים כמו יהלומים.

כי כל חניך הוא יהלום

כל חניך הוא זהב צרוף.

כל חניך נכנס ללב כמו מים.

ככה התחלנו יד ביד אני והם את המסע הזה.

חודש ארגון, לילה לבן.

ומאז הקשר שלנו לא נרדם אפילו לא בקורונה.

עובר עוד עונה ועוד עונה

מסעות מחנות

והנה קיץ תש"פ מגיע

כמה שזה היה מהר

היה מתוק כמו דבש שלא נגמר

אבל המועד לא איחר לבוא

לקח גם עוד איזה טרמפ על הקורונה.

והנה כבר מריחים את אלול וגם

הקיץ התחיל להיגמר

ודופקים לי על הדלת של הלב ואומרים לי

אתה? אתה צריך לפנות את כל היהלומים

אתה צריך ללכת

אני? ללכת?

היהלומים שטיפחתי

עוברים לידיים אחרות

אוני לוחש תפילה בליבי

שיזכור לטפל בהם

ושלא ישכח את היהלום ההוא, שאוהב לשבת בפינה

לא יודע יש לו קטע כזה.

וגם את הזה הרועש שיסב אליו תשומת לב.

אבל אני בליבי יודע

שהשביל הזה, מסתיים כאן.

איזה כיף
הם נתנו לי הזדמנות
נתנו לי לפרוח
את מה שהיה לשכוח
מה שהיה כבר לא מענין
נתנו לי להתחיל הכל מהתחלה
דף חדש נקי חלק
אתמול ישבתי עם עצמי
ובכיתי
על כל השנה וחצי
השלמתי עם הכל
עם הכאב הפחד
זה נגמר
טוב לי על הלב
לדעת שיש מי שאוהב וחושב
כולם יעבירו את מה שהיה
ישכחו מהשמועות השקריות
איזה כיף לי

לפעמים אני צריכה
להוריד הילוך
לעצור לרגע את מרוץ החיים
לעצום עיניים
ללכת בשקט
ללכת לאט
לגשש באפלה

לפעמים אני צריכה
להוריד את הכנפיים
ולנחות על אדמה
כי אחרי העצירה
יהיה כוחות
לעלייה הגדולה

 

אתה לי כאח אתה לי חבר, \ הכרנו עוד מבלי לברר,

יחדיו צעדנו ברגליים, \ כאחד הבטנו בעיניים,

היכרות אמתית הייתה בינינו, \ יחדיו הגברנו פעימות ליבינו,

קשה עלי פרידתנו, \ יחסר לי יחוד עמלינו,

ליבי אינו יודע לתאר, \ איך אגש אני לבדי לבאר,

קבעת לך זמן משלך, \ הקדמת אתה את צעדך,

הרגשה בליבי שתחסר לי מאוד, \ תן לי עוד קצת  זמן, ועוד

להתבשם מרוחך כנער, \ ולא אהיה אני כבער,

הן עוד לא השלמנו המשימה, \ הן גבול לנו שמנו להגיע עדיה,

יתרונך הוא בטוהר, \ לדידך לא אגביל מוהר,

נקיות ושלימות השגת בעמל, \ לא ההנת לומר, אבל

לבדך חתרת לעבר היעד, \ לא השארת מקום למעד,

בזיכרוני הנאות מתוקות, \ של זמני בירור סברות עמוקות,

ניגוני לימוד בערגה, \ שעות לימוד בחשכה,

כעת צפות לי תמונות, \ עת רציתי לבנות,

איך אחריך צעדתי, \ וזיכרונך דמות לי,

מאוד רציתי להשלים, \ ולגעת בקצות הרים,

ומעמקי נפש אבירים, \ לדלות הפנינים,

לא מצאתי אחר, \ רק אותך בלי להמר,

זכורני ימים מקדם, \ איך צעדת באלם,

נתיבות אותם התוו רבותינו, \ בלי למצמץ אמרת רוח אפינו,

בזיכרוני עיני טוהר, \ לב רגיש מלא זוהר,

נפש זכה ומאירה, \ טהורה מכל סיג, ברה

גם זמנים של זעם, \ לדידי אין שווה להם בטעם,

עת בערה בליבך קנאת היראה, \ ומכוחה אזרת לבוש גבורה,

השקפה מהי הראיתני, \ ואני כילד ננזפתי,

הן עוד לא השלמתי, \ ולא די שאבתי,

ובליבי רצון עז, \ להמשיך עוד ועוד כמאז,

לראות איך הולכים בדרך, \ ובלב לא יהיה מורך,

לצעוד בדרכים ישרות, \ בלי כל עקלקלות,

ולשלימות להגיע, \ מתוך עמל ויגיעה,

שכך ראינו זו הצורה, \ להמשיך ולגדול במעלה,

לעבוד על דרכי הנפש, \ ולא להיות עוד לאפס,

די, זהו אני כבר לא יכול.

 

 

מדובר על פרידה מאדם מבוגר ממני שהיה במובנים רבים 'מורה דרך' שלי כתבתי את זה כשהתחתן.. ובעצם השאיר אותי בישיבה לבד.. אני יודע שזה נשמע תלותי.. אבל אלו היו התחושות.

האהבה הזאת עוד תשגע אותנו

גלים של כאב ממכר

כמה שקר

יש באהבה הטהורה הזאת.

בוא נלך לים

נראה שקיעה

כי ככה תמיד יש סוף יפה

וכמה מוצאים בשקר

כל אחד יגיד מה הוא הכי רוצה להיות

ונעמיד פנים שאנחנו שם

ונתחבק חזק

רק כי אנחנו רוצים להיות מחובקים

באהבת השקר העוטפת

ממלאה את כולנו

בטוב הרסני

הכל תלוי מאיפה באנו

ולאן אנחנו רוצים לחזור

הכל תמיד תלוי רק בנו

חפש תרופה, תמצא מזור

 

הכל תלוי במה התחלנו

ולמה פתאום רוצים לסגור

הכל תמיד תלוי רק בנו

אם להמשיך או לעבור

 

הכל תלוי - ולמה לא ברור לי

מה הדרך הכל לפתור

הכל תמיד תלוי - ודי נמאס לי

ימות ספק ואזכה לבחור

 

באמת האלוקית להתמלא וזהו

אז אוכל סוף סוף לשמור

אורחות יושר שעוד יביאוני

לטוב גלוי, ללא מסתור. ואליך בתום אחבור.