פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 191)

סליחה ששולחת הרבה... הכתיבה לא מפסיקה וזה תובנות שחשוב לי לשתף....

בעז"ה עוד מעט אתחיל ללמוד ואז יהיה לכם שקט ממני...

 

רוצה להגיע אל האושר
הוא מחכה לי בסוף הדרך
אני בטוחה שכדי להגיע אליו
אני צריכה לאסוף
את כל הדברים שאני חולמת עליהם
שבטוחה שיעשו אותי מאושרת
מתחילה להתקדם לאושר
מנסה לאסוף דברים
אבל כל פעם שמשהו נכנס לתרמיל
אני רואה שהאושר רק מתרחק ממני
לא מבינה מה קרה
אני בטוחה שזאת הדרך הנכונה
שכשאשיג את כל מה שאני רוצה
באמת אהיה מאושרת

אני עוצרת בצד
פותחת את התיק
לראות מה כבר יש בפנים
ומגלה שיש הרבה דברים מיותרים
סתם חשבתי שלאסוף הכל יקדם אותי לאושר
אני מחליטה להוציא הכל מהתיק
ולהכניס לאט לאט
רק את מה שאני אוהבת
רק את מה שהתחברתי אליו

זהו
יש בפנים רק את הדברים שאני אוהבת
והנה
אני רואה את הסוף
הגעתי לאושר

(טעם האושר הוא לא להשיג את מה שאתה אוהב
אלא לאהוב את מה שכבר קיבלת)

הוא היה עטוי במעיל מסורבל ,שחור. הוא קרא לי , אז פשוט ניגשתי אליו בלא חשיבה משנית . " תגיד לאחותך שהיא זקוקה להרבה רחמי שמיים" . בהיתי עליו . כחלוף שבריר שנייה התאפסתי . "תגיד לאשתך שבעלה זקוק ששערי רחמים יזלו עליו כגשם" התפייטתי בעודי עוטה על פניי הבעה מתחסדת .מיהרתי לדרכי הרי אין ברשותי לבזבז את זמני על אדם תמהוני זה או אחר .

הוא רק לא ידע דבר אחד .האדם האחרון שנבון היה לנפנף אותו הינו האיש עם המעיל .

 

                                                          ----------------------------------------------------

 

תומר שב הביתה מתוסכל עד כלות . בדרך חזור הוא הספיק לחשוב על לא פחות מחמש צורות תגובה שונות , ראויות פי אלף מהתשובות שענה למנהל. הלה מצא חן בעיניו מאוד ותומר שאף בכל ליבו להתקבל לעבוד תחתיו .

מבלי משים הוא ענה לפלאפון שצרצר בידו ללא הפסקה .הוא שם על רמקול.

"תומר". קול עבה ועמוק מילא את החלל .

מילה אחת ,שתי הברות .תומר לא ידע את נפשו  .

"לא התגעגעת אליי?" הוסיף הקול העמוק לשאול.

תומר שאף עמוקות וניסה לייצב את ידיו שנראה כי בגדו בו לפתע .

"אני נמצא בסביבה חשבתי אם יהיה נחמד לבוא לבקר". נשמע הדובר מהעבר השני זחוח .

תומר ניתק בפראות. רגליו נתקפו בעווית בלתי רצונית ,ליבו רעם כתוף. את מוחו מילאה כעת רק מילה אחת באדם בוהק :"סכנה".

 בחיפזון נטל תיק דחס לתוכו כסף ,דרכון וכמה בגדים.

תומר סקר את סביבתו משהבחין כי היא ריקה מאדם השתחל בזריזות מתחת למיטה. כעבור דקה יצא משם עם קופסא שחורה בידו , פניו נטפו זיעה.

הוא הכניס אותה בזריזות לתיקו .

הוא חייב לברוח. 

עכשיו .

חברות אמת, חברות נפלאה.

ככה חשבתי כשהייתי קטנה. 

אבל עכשיו? אני כבר גדולה.

אין כנראה דבר כזה,

חברות אמת.

חה! איזה בדיחה

שוב ושוב חוטפת לפרצוף סטירות

מה'חברות אמת'. 

אין לי סיכוי לחברה נאמנה אחת?

חברה שתקשיב לי,

חברה שתאמין בי,

חברה שתדע עלי הכל.

חברה שאני אקשיב לה,

חברה שאני אאמין בה,

חברה שאני אדע עליה הכל.

חברות אמת, חברות נפלאה.

אולי זה כן אמת ולא רק אגדה.

רחוקה ממך שנות אור.
מרגישה אי שם מאחור.
רחוקה ולא שייכת.
לעולם לא אהיה שייכת יותר.
כואבת.
מנסה להשלים עם המצב.
אך המצב היינו פוצע וקורע את לבבי. פוצע ומשסעה בו ללא רחמים.
הינה דמותך עולה לה ומתרחקת. ואני נשכחתי ונדחקתי. אל מעבר לאור.
קורעת חולצתי בכאב ודמעותיי אינם מפסיקות. החוצה הם פורצות. ויוצאות ושוטפות. מזכירות את שלעולם הלך.
הנה אני כאן ניצבת ומחכה לך יקרה שלי. מחכה מחכה אין סוף

ירח קטן של סוף חודש עומד בשמיים.
הוא צועד לאיטו על השביל, פורט את נשמתו על המיתרים.
"עולם הזה לאלאלא לאלאלא תשיג אותו. עולם הבא כןכןכן כן אותו תשיג" הוא שר לאט לאט, כמו נותן לכל אות ואחת להכנס לנשמתו.
חשוך ביער והפחד מזדחל אט אט אל ליבו. ראשו מסתחרר.
הוא עוצר שניה ונושם עמוק אבל הפחד לופת את נשמתו. מרגיש כאילו קפצו כל הפחדים על הפתח הקטן שנפתח, ועכשיו מכים הם בו בעוצמה.
פתאום מפחד הוא מהכל. העבר ההווה והעתיד מתקבצים ונהיים לגוש אחד גדול ומאיים.
הוא מתיישב, ככה, איפה שהוא, על השביל. מכופף את עצמו עד שנוגע מצחו באדמה. תמיד יש אדמה.
"תעבור תעבור" הוא לוחש ונושם. עוצם את עיניו ומכבה את המחשבה ואת ראשו הקודח, מדליק את הריק ונשכב מותש על האדמה.
"הפחד הזה.." הוא לוחש "תופעת לוואי שכיחה של העולם הזה. תוצאה של אי ידיעה או ידיעה מציקה שאותם גילה הרצון שאותו הצמיחה הגאווה.." הוא מרים את ידו ומשרטט באוויר את משפחת הפחד המפוארת עד שנופלת ידו שוב אל האדמה בחוסר כוח.
"אני לא רוצה לפחד אבא אבל הכל ככ מפחיד"
הוא מתרומם לאט ומשעין את ראשו על גזע עץ רחב ומניע את אצבעותיו על המיתרים
"כל העולם כולו, כל העולם כולו גשר צר מאד. והכלל והעיקר של יתפחד כלל. והכלל והעיקר שלא יתפחד כלל" הוא שר בלחש.
"תמוה. אם העולם הוא גשר משמע שיש גובה.. ועוד הגשר צר.. תמוה שהכלל והעיקר זה לא לפחד. מצחיק משו..
אם הייתי צריך לכתוב את הכלל הראשון להולכים על גשר צר הייתי כותב "הכלל והעיקר לא להסתכל למטה" "הכלל והעיקר להחזיק חזק". תפחד.. תפאדל.. אבל תחזיק חזק! את מי בכלל מעניין הפחד כשמדובר בגשר צר??" הוא מרים את ראשו למעלה "אבל אתה, אבא טוב, אתה שמת לנו כאן צדיקים שמסתכלים על העניינים אחרת, שיודעים שמהגשר הזה אי אפשר ליפול, תמיד יש מי שמחזיק. הגובה הוא אשליה, אשליה של העולם הזה וככה ממילא הפחד בא ממנו והוא זה שמונע מאיתנו את ההתקדמות. "שלא *יתפחד* כלל. שלא יפחיד האדם את עצמו. אם יפחיד האדם את עצמו יגרום הוא עצמו לאשליית נפילתו."
עדיין מותש אבל עיניו תקועות בשמיים והוא שר "שלא נתפחד כלל שלא נתפחד כלל שלא נתפחד כלל כי עימנו קל" יותר חזק ויותר חזק עד שקורעת צעקתו את הפחדים כולם.
הוא קם מאושש. חיוכו מואר באור החיוור של הירח.
שניה לפני יציאתו מהיער הוא מתכופף לאדמה ובבטחון הוא כותב
"עיקרו של העולם הזה זה לא העולם הזה".

סליחה באמת
אני מתחננת אליך שתסלח לי
אני לוחצת אותך שוברת אותך
אני לא התכוונתי
ולא מתכוונת
אני בסך הכל על אנשים מסכנים מגוננת
סליחה שזה בא על חשבונך
סליחה שאתה נשבר כל פעם מחדש
סליחה שאתה נפגע וכבר לא מאמין
סליחה שאתה מחפש כל הזמן בן אדם אחד אמין
אפילו אני בגדתי בך
אני לא מספיק שומרת עליך
חושפת אותך כל הזמן
סליחה לב שלי
סליחה שאני נותנת לאנשים גישה אליך
סליחה שאתה מלוכלך באבק
כבר מתיישן שם בפנים
בלי שימוש
סליחה לב שלי
שלפעמים אתה מרגיש קצת נטוש
ושלפעמים יש עליך לכלוכים
שאני לא מנקה
סליחה שאתה מלא בכאב ובדמעות
סליחה שאתה כבר מיואש מאהבות
אני מבטיחה שלא התכוונתי
רציתי לשמור עליך מכל משמר
סליחה שאני מגנה על אנשים
על חשבונך
תאמין לי שזה לא מה שאני באמת רוצה
תאמין לי שאני אבודה
ושאני בדרך אין מוצא
סליחה לב שלי
פשוט , סליחה

משום מה איני מוצא מרגוע

לא מדובר בשבועיים או שבוע

מסווה עצמי בין הצללים כצבוע

האם אתן עצמי לטבוע

 

זה לא שאיני מרוכז

זה יכול היה להיות סיפור מפונטז

אם לא שכבר היכה הוא שורש

בדמיוני מתפרס הוא כמלכות כורש

And it hurts so bad
Because they tought you to never lie
But they will be mad if you won't

U need to cover yourself
Don't show any skin
Because if you did..than it's your fault!

And girls should have rights
They just shouldn't want them
They should cook and give birth
And this is not an option!

And why won't you move
If he sits right next to you
If you don't feel safe?

And you just want to scream
That it's too scary and you're paralyzed,
But then you think, wait he is right, it is my fault
I should've moved, should've hide, shouldn't have went on the bas

So next time you don't
Next time you walk
But the next time someone says something that makes you feel like you are a machine, like an object, but you can't answer, because maybe you heard wrong,
And even if you didn't it's your fault, take it easy!
Besides you wore a yellow shirt, it's a bold color, you we're looking for attention!

So next time you wore black, not tight, not shiny, not pretty,
But he still said it...
But you shouldn't walk on the street alone after dark!
So you say I'll try it next time

And you hope you won't get the chance
And you know you will
And you pray that next time that it happens, they will understand

תרגום:



וזה כואב כל כך
כי הם לימדו אותך לא לשקר לעולם
אבל הם יכעסו אם את לא,

את צריכה לכסות את עצמך
אל תראי עור,
כי אם הראת.. זו אשמתך!

ולבנות צריכות להיות זכויות
הן פשוט לא צריכות לרצות אותן
עליהם לבשל וללדת
וזו לא אופציה!

ולמה לא תזוזי
אם הוא יושב ממש לידך
אם אינך מרגישה בטוחה?

ואת רק רוצים לצרוח
שזה מפחיד מדי ואת משותקת,
אבל אז את חושבת, אולי הוא צודק, זו אשמתי
הייתי צריכה לזוז, הייתי צריכה להתחבא, לא הייתי צריך לעלות על האוטובוס

אז בפעם הבאה שלא אעשה זאת,
בפעם הבאה אלך
אבל בפעם הבאה שמישהו אומר משהו שגורם לך להרגיש שאת מכונה, חפץ, אבל את לא יכולה לענות, כי אולי שמעת לא נכון,
וגם אם לא, זו אשמתך, קחי את זה בקלות!
חוץ מזה לבשת חולצה צהובה, זה צבע נועז, את מחפשת תשומת לב!

אז בפעם הבאה לבשת שחור, לא צמוד, לא מבריק, לא יפה,
אבל הוא עדיין אמר את זה ...
אבל אסור שתלכי ברחוב לבד לאחר רדת החשכה!

אז את אומרת: אנסה את זה בפעם הבאה

ואת מקווה שלא תקבלי את ההזדמנות
ואת יודעת שתקבלי
ואת מתפללת שבפעם הבאה שזה יקרה, הם יבינו

לפעמים ברגעים
קסומים כאלה מגיעות
טיפות של נחמה.
הן מנחמות את הלב השבור.

מַסָּע הוֹלְכִים
וְהוֹלְכִים לֹא מַפְסִיקִים
הַדֶּרֶךְ אֲרֻכָּה
אָסוּר לָסֶגֶת חֲזָרָה
רַק קָדִימָה רַק יָשָׁר
נְתַקֵּן טָעוּיוֹת תּוֹךְ כְּדֵי שֶׁנִּצְעַד
הַכֹּל מְחֻשָּׁב מְדֻיָּק
אֵין נִסִּים יֵשׁ אָבָק
מִי שֶׁנָּשַׁם אֲבַק דְּרָכִים
יִזְכֶּה לִשְׁאֹף אֲוִיר פְּסָגוֹת
זֶה הַכֹּל עִנְיָן שֶׁל אִמּוּן וְרָצוֹן
אֵין קִצּוּרֵי דֶּרֶךְ אֶל הַחֲלוֹם

ליבי רמוס ונשבר

למראה הנקבר

פני בוססו בחול

מעגל הכאב והשכול

 

מי ינחמני

אינני ספונה בבית האַבל

לא אחות לו הנני

הזרה תיסבל?

 

מי יספר

בדברי כיבושין

הוי העול!

 

מעגל הכאב והשכול

 

 

 

 

 

נחיתת אונס.

אורות מהבהבים, אזעקה נדלקת, צפצופים מכל הכיוונים.

הגוף הדומם, שהיה עד עכשיו רגוע, הפך אכזרי ופרוע.

היא נכנסת ללחץ, צורחת, מביטה לצדדים, הכנפיים נפלו הרחק, בלעדיהם היא תתרסק.

הדמעות זולגות, היא לא מנסה להסתיר.

היא נופלת, לבד, בחושך הזה אין אף אחד, היא הייתה פזיזה, חשבה שהיא גיבורה, עכשיו היא גמרה.

הגג הבטוח עף מעוצמת הרוח, שערה מתפזר, מתלכלך בדם וזיעה, נצמד על עורפה ומקשה על הנשימה.

היא משתחררת בכח מגוש הברזל המפוחם, חסר הכנפיים והצורה, שנופל למים בקול שאגה.

עכשיו היא באמת לבד.

רק היא, השמים, והמיים האינסופיים.

ייאוש גם שם.

המון ייאוש.

היא מהמרת כמה זמן יקח עד שהכל יגמר, בטח דקה שתיים, לא יותר.

החושך עוטף, קר, היא לבד. אין לה כנפיים, קרקע יציבה, כלום.

היא עוצמת עיניים, מחכה לשקוע.

לפתע צרחה של הלב, הרגשה משונה.

הוא מכריח אותה לפתוח עיניים.

ואז היא רואה

להקת דגים חופשיים, מסתובבת במעגלים.

כוכב נופל, ששורט את הרקיע.

ציפורים נודדות, עם כנפיים ארוכות.

פתאום היא רואה גם אותה,

נשמה קטנה, טועה.

הכנפיים המלאכותיות שלה נשרו, נעלמו.

ועכשיו לאור הירח נוצצות, מאירות באור עצום

כנפיה שלה.

והן, לעולם לא ינשרו.

 

 

"בֶּן אָדָם, עֲלֵה לְמַעְלָה עֲלֵה.

כִּי כֹּחַ עַז לְךָ יֵשׁ לְךָ כַּנְפֵי רוּחַ, כַּנְפֵי נְשָׁרִים אַבִּירִים.

אַל תְּכַחֵשׁ בָּם פֶּן יְכָחַשׁוּ לְךָ.

דּרושׁ אוֹתָם – וְיִמָּצְאוּ לְךָ מִיָד "

 

 

"מטומטמת שצריכה גמילה

    אורזת תיק ומזוודה

   ועוברת מהלב למוח"

 

 

 

mia_songs@

 

 

 

 

כמו שחר ברקיע

כמו כוכב זוהר

כמו אבא שמגיע

ואותי תמיד זוכר

 

כמו היורה שממטיר

כמו חלום שמתגשם

כמו שדה אחרי קציר

כמו סיפור ללא שם

 

משהו טוב כזה

מאבא שלמעלה

נשלח בדיוק אליי

הלילה..

 

לגבי הדילוג הגדול בסיפור (סוף לסיפור (יודעת שדילגתי... אסביר בנפרד...) - פרוזה וכתיבה חופשית)

 

טוב, לכל מי ששאל, אני חייבת להסביר מה הלך עם הסיפור.
לאחר שהתחלתי לכתוב את הסיפור הרגשתי שזה כבד עלי, זה סיפור כואב מדי וכל פעם כשאנשים אמרו לי שהם בוכים מזה הייתה לי צביטה בלב (אולי זאת סתם שריטה שלי... אני לא יודעת...).
ב"ה הסיפור לא אמיתי אך מבוסס על תחושות ששמעתי מבנות יתומות שחוו דברים דומים....
אחת הסיבות שאני מפסיקה היא שאני מרגישה שאני לא באמת יכולה להעביר את התחושות כי אני (ב"ה) לא חוויתי אותם בעצמי.
אני מבקשת סליחה אם יש פה כאלה שעברו אתזה והרגיש שהפחתתי מהכאב.
אם יש פה בנות שקוראים להן מור/רעיה אני מאחלת בריאות וחיים ארוכים להורים שלהם!! מקווה שלא לקחו אתזה למקום מסויים ח"ו...

אחד הדברים שהיה לי חשוב להעביר (ומקווה שהצלחתי) היה שצריך לשים לב לעזור לאחר גם בהמשך, אחרי שבטוחים שהוא מתקדם, כי יש דברים שלא יכולים להרפות ממנו ואנשים שוכחים אתזה לפעמים ומתקדמים הלאה. לפעמים צריך להעיף מבט אחורה לראות מה קורה עם מי שמאחורי, אולי הוא צריך עזרה קטנה להתקדם קצת, חוץ מזה שחיבוק ועידוד אף פעם לא מזיקים.

אני מבקשת סליחה ממי שחיכה להמשך על זה שלא המשכתי את הסיפור, מקווה שתבינו אותי.
בשורות טובות!

צריך בחיים להיות עם משקפיים
כדי להבין יותר טוב את העתיד
לראות את האופק בבירור
לקרוא טוב את האותיות הקטנות
של ההשלכות של המעשים שלי
לשים לב לתנועות הקטנות
של הצד השני בסיפור
לראות טוב עם מי אני מדברת
מה הכיוון שלי בחיים

אבל לפעמים
אני רוצה להוריד את המשקפיים
לגשש קצת
לא לראות ברור
לפעמים אני רוצה
שהאופק יהיה מטושטש
שתהייה לי קצת הפתעה
לצפות למשהו לא ידוע
לפעמים אני רוצה
ללכת בלי המשקפיים
כי כשלא ברור לי
אני מתעמקת
ומקשיבה למה שסביבי
למה שעכשיו
ולא מסתכלת רק על העתיד

אבל בא לי למות כי בא לי לחיות, וחיי (עתה) אינם חיים. אני נופל וקם, כל פעם, ומגלה שהקימה שעברה הייתה הכנה לנפילה אחרת, ולפעמים גדולה יותר, הרבה יותר. אז נמאס לי מחיי, מחיים ריקים מתוכן של אמת, שהקדושה מנצנצת לה פה ושם אבל הכל מרגיש כמו אותות כזב.

נביא שקר, זה מה שאני. נביא לאחרים, שקרן לעצמי. "הכל יהיה טוב", אולי יותר בכיוון של "טוב, הכל יהיה" ואין לי מה לעשות בנידון. הוא חזק יותר ממני. או שאני כ"כ חלש כך שכל תבלין ותרופה קודמת לא מועילים לי.

ושוב אני נזרק על המיטה, הקליפה זרקה אותי, או שמא זו הקדושה? שוב אני בוכה בשקט - למה אני לא קדוש וטהור? הזהו אני? יהודי? כל כך נבזה ושפל? בעיני עצמי ה"אני" בכלל לא כזה. שוב אני שב בתשובה. שוב אני מכין את הקרקע לנפילה הבאה, או ליתר דיוק מכין את האת בתוך הבור לעת הבאה בתור.

ושוב תפילה, ושוב בכי, ושוב "השיבנו" ושוב "סלח". כל מה שאני מרגיש זה ההפך, ההפך מ'שוב' - בוש [ונכלם, אין דבר מפניך נעלם, מלך חי וקים]. אבל רבונו של עולם, אמירה אחת כל הזמן עולה מעמקי נשמתי, טהורה, אמיתית עד דמעות, [ושוב אני כותב ודומע, שוב

 אבל]

 

רבונו של עולם!!! אבל לא להכעיסך נתכוונתי!!!

 

"עין במר בוכה ולב שמח", אבל לא הלב הזה אלא הלב השני. הלב השני של בחינת "בכל לבבך". הלואי והייתי חלל. כך לפחות (הוא) היה חלל בקרבי. ומרוב הלואי מתוכננת הנפילה הבאה. "אתה לא מבין כמה עמוק את הולך ליפול". אני באמת לא מבין, ואם דעת חסרת מה קנית? קנית הנאת רגע והמ(ר)ת (אותה ב)חיי עולם. אוי לי, אויה על נפשי.

ושוב הוא קם, פתאום הוא תופס דמות, כמה תמשיך לבכות?

 

אני כבר מאריך יותר מידי. לא ראוי לומר זאת אבל תבינו לבד מה אדם עושה ער בשעה כזו, בייניש ברמ"ח אבל לא זוכר אף פעם כי הוא ח(ו)מ"ר. י"א דצרת רבים פלגא דנחמתא, אני מתחנן בכל יום שלא תהיה כזו צרת רבים, באמת. הרשענו ופשענו לכן לא נשענו. די, חפרתי.

 

 

 

 

 

 

הָרֶגַע הַזֶּה
בּוֹ הַכְּאֵב
חוֹגֵג בְּלִבֵּךְ
וְלָךְ,
אֵין כַּר רַךְ
לְהִשָׁעֵן עָלָיו

הָרֶגַע הַזֶּה
בּוֹ הַלֵּב
כְּבָר אֵינוֹ מַרְגִּישׁ
וְהַשֵּׂכֶל,
הוּא בּוֹכֶה
אֶת כְּאֵבוֹ,
שֶׁל הַלֵּב

הָרֶגַע הַזֶּה
בּוֹ שֹׁרָשִׁים שֶׁנִזְרְעוּ
בְּעָמָל רָב
נִגְדַעִים בְּאַחַת
וְהָעֵץ נוֹתָר
חָשׂוּף,
נְטוּל כְּנָפַיִם

(הָרֶגַע הַזֶּה בּוֹ
הַצִּפּוֹר הַיְפֵהפִיָּה
שֶׁבְּתוֹכֵךְ יוֹצֵאת לַדְּרוֹר.)


לוּ הָיִינוּ יוֹדְעִים
שֶׁדַּוְקָא
בַּכְּאֵב
נִמְצָאִים
אֲנַחְנוּ
אוּלַי,
הָיִינוּ מִתְאַחֲדִים,
אִתּוֹ
וְלֹא הָיָה כְּאֵב,
עוֹד.


💔🌱

 

האצבעות נוקשות
פורטות צלילים חלולים
משהו שאמור להישמע
כמו מנגינה של החיים

 

האצבעות מנגנות
מתחילות להפשיר
תו ועוד אחד מרחפים באוויר
רוקדים לרגע, מחויכים
ואז צונחים כפתיתי שלג רכים
על ההרים

 

צליל ועוד אחד
נוחתים חרש
המנגינה מתגברת
נהר מים חיים זורם בשאון,
סוחף איתו את ההמון

 

האצבעות חופשיות,
מנגנות במרץ
את סימפונית החיים
מספרות
שאם מים שחקו אבן
אנו יכולים לבקוע רקיעים 

 

הלב מדבר,
ללב יש את הסיבות שלו
שעליהם השכל לא יודע כלום.

כשמישהו מספר את הלב,
לא תמיד נכון להוכיח לו
או להתדיין איתו
אם מה שהוא מרגיש
זה אמת או שקר,
נכון או לא נכון,
טוב או רע.
הדרך לעודד לב כואב
היא לא תמיד עם חיזוקים שכליים.

 

שֶׁמָּא 
דַּעְתִּי הִיא זוֹ 
שֶׁנִּשְׁתַּבְּשָׁה עָלַי
לַשָּׁוְא שׁוֹלַחַת
אוֹתוֹת מְצוּקָה

 

וְאוּלַי
נְכוֹנִים הֵם
הַקּוֹלוֹת הַלּוֹחֲשִׁים
וְאֵין סִבְלִי אֶלָּא 
פְּרִי הַדִּמְיוֹן