פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 265)

"כופרת כופרת כופרת"
""די אתם לא קיימים אתם בראש שלי"
והשדים בשלהם"כופרת כופרת כופרת"
התעוררתי שטופת זיעה ומתוסכלת לגמרי
ידעתי שלהירדם כבר לא אצליח הלילה אבל הייתי נחושה לנסות...
היום למחרת היה סיוט כמו כל שישי רגיל ואז נכנסה שבת ושוב הויכוח הלא נגמר בראשי
"ואם תחללי אז מה יקרה? את תרגישי טוב עם עצמך? "
"לא אבל בוא נראה מה יקרה"
"אין לך את האומץ בכל מקרה"
"נכון"
ועברתי ליד המתג ולא נגעתי בו... שוב,
והתאכזבתי כי זה פשוט אידיוטי... לא? לחיות שנים בלי להרגיש כלום רק בשביל לרצות את אמא ואבא?
בעוד שכולם נהנים מזה ואת סובלת .... שוב נסחפתי
בכל אופן שבת עברה ח׳ חפר רצח אני ניסתי לא לשבור צלחות על הראש שלו.. ישנתי כל הצהריים כדי להעביר את היום ושוב החלום.. והפעם המוח גיוון! השדים היו בדמות גולגלות שעולות באש הגיהנום
"אההההה" לא באמת צעקתי... זה היה בראש שלי אבל חזרתי לישון כאילו, ניסתי, ואמא צעקה לי לקום לשלישית
לא היה לי כח ואמא התעצבנה, כצפוי,
רבנו,
השלמנו,
התחבקנו,
יצאה שבת,
פתחתי את הפלאפון והוא כתב לי באחת וחצי בצהריים , משמע, הוא חילל שבת,
והקנאה, הקנאה על האומץ,

אותיות מתעופפות באויר
עולות מעלה מעלה וצונחות
כמעין ניצוץ של שיר
תוים תוים וסימפונות

שירי המשך לספרי ילדים
שלא יקראו עוד לעולם
שמי שכתב את המילים
מעולם עוד לא צלל לתוכם

בכי תמים ותהור
עצוב וכואב הלא כך?
שתי אבנים שפערו חור
שהלך, ודעך, ונשכח,

והלב ימשיך עוד לבעור
מכאב של רסיסים שננעצו
מלבבות שבורים בתור
של אנשים שלעולם יתנחמו

אותיות מתעופפות
עולות מעלה מעלה וצונחות
כמעין ניצוץ של שיר
תוים תוים וסמפונות

כי באמת כבר לא אכפת לי
***




הגבול הזה
בין חופש וזרימה
ליציבות ובטחון
עוד לא החלטתי מה עדיף
אבל כשאני בתוך העומק הזה
אני רק רוצה לשקוע בו כמה שיותר
להישאר שם, לנצח
וכשכבר קשה לי לנשום
אני מחפשת אחר היציבות הזאת והשלווה
שמתפוררת לי ביידים
ואני תמיד יודעת איפה היא נמצאת, מחכה לי
וכל האופק פרוש למול עיניי
לפעמים קצת רחוק מדיי
אבל..
אולי בכלל עדיף באמצע
איפה שרגליי על הקרקע ונפשי נודדת למקומות אחרים
או שמא הפוך
נפשי יציבה ורגליי נושאות אותי למקום לא ידוע


~משהו פה עושה לי טוב~  (וכבר לא אכפת לי אם מותר או אסור )



ואני כאן
מחכה לאותם אנשים שאבדו ואינם
מחפשת
גם את עצמי קצת
אבל גם את המקום שבו "עצמי" אמור להיות
ואת הכיון בו עליי להסתכל
כי אחרת אאבד
זה מה שאנשים שאבדו עשו יום אחד
ומאז הם אינם



~עוד כמה מילים~

"למות זה כואב?!" 
דבר לא הכין אותה לשאלה הזאת, שאלה שניבטה מתוך עיניו של ילד קטן ותכול עיינים, הילד שלה.
"אמא, למות זה כואב?!" הוא שאל בשנית כשראה שהיא לא עונה. 
היא הביטה בו, ילד בן חמש בסך הכל שכבר עבר כל כך הרבה בחייו הקצרים.
שוכב לו במיטתו בבית החולים, מלופף צינורות מכל עבר. מחלת הסרטן שקיננה זמן רב בגופו החלה לתקוף בעוצמה לפני כחודש, זה החל עם כאבים חוזרים ונשנים שחזרו על עצמם יום אחרי יום ונפתרו על ידי רופא המשפחה ב"זאת רק שפעת קלה" עם המלצה למנוחה ואקמולי.
אך ליבה- לב אם אמר לי כי משהו רוחש מתחת לפני השטח ורק מחכה לשעתו לפרוץ באחת לחייהם. היא לא האמינה כמה שהיא צדקה.
זה החל בהקאות בלתי פוסקות באמצע הלילה, תמר העירה אותה בצעקות "אמא, מלאכי לא נושם" כשהגיע לחדרו ראתה אותה מתבוסס בשלולית קיא, כחול כולו וכמעט לא נושם.
תוך כדי שהיא צועקת לתמר להתקשר לאמבולנס החלה היא לבצוע בו החייאה.
האמבולנס הגיע ביללת סירנה מבשרת רעות היא ראתה את הפראמדיקים שועטים אל הבית והיא צעקה אליהם "הוא לא נושם, מלאכי לא נושם" הם החלו לבצע בו החייאה מסיבית תוך כדי שהם מכניסים אותו לאמבולנס ומשם הם נסעו לבית החולים.
ועתה כבר שלשה חודשים שהם כאן, נעים בין תקווה לייאוש ושאלה אחת של ילד קטן ששואל על כל העולם, שואל על הצדק ועל אלוהים, על נסתרות ועל לבטים, ילד קטן שמחפש תשובות לשאלות שאין להם תשובה.
היא אגרה את אחרון כחותיה וענתה לו "כשמתים חוזרים להתחלה, חוזרים למקור אל אבא שמלטף ומגונן עליך, מגיעים לעולם שאין בו כאב, רוע או הסתר מגיעים לעולם שבו הכל נפלא וזוהר"
הוא הביט בה, דמעות נוצצות בזוית עיניו וכשלחש לה "אני אוהב אותך אמא, אני אתגעגע אליך" ידעה היא שאלו רגעיו האחרונים.
כשרכנה לנשק אותו בפעם האחרונה כבר היה מאוחר מידי.
ילד קטן עצם את עיניו בפעם האחרונה כששאלתו מוסיפה עוד להדהד בחלל
עולה וצוברת תאוצה משל הייתה כציפור כנף שאין לה סוף ואין לה התחלה
"למות זה כואב?"

תפסיקי לבכות מידאלע החיים יפים
את רוצה לצרוח שלא הם לא
אבל שותקת לא יפה להעליב אותה
היא משתדלת
אפילו מזגה לך כוס מיץ אשכוליות
מיץ שאת לא אוהבת.


*לוקחת את היד שלו שמה על הלב שלי*
"מרגיש את הקור? את הבדידות? את העצב?"
"טכנית הלב שלך בפנים אנלא יכול להרגיש "
"אף אחד לא יכול הוא תמיד בפנים"

נ.ב
סורי שהצפתי פשוט כמעט ולא יוצא לי להתחבר
נ.ב.ב
אני מאוד אשמח להערות/הארות כי אני מעולם לא למדתי כתיבה/התעסקתי עם כתיבה
קיצור כל תגובה תעזור
תודה רבה
וחג שמח ❤

חיוך, הוא החמיא לי
חושבת על זה שוב
ובום חיוך גדול יותר
ועוד יותר
ועוד יותר
הוא החמיא לי
הוא.. ה... ה...
הבנאדם שאין לו הגדרה מרוב שהוא מושלם החמיא לי
המלאך שלי
הלכתי לישון במבט מאוהב
מדמיינת את העתיד שלנו
רוקמת חלומות וורודים
ממילה אחת קטנה,
הוא אמר שזה יפה
לא רק יפה אפילו מאוד יפה
ככה הוא אמר
וזהו
אבל זה הספיק לי בשביל להיות מאושרת
עם חיוך כזה גדול
כמו שלא חייכתי מלא זמן
ילדה קטנה שמתלהבת ממילה קטנה
נרדמתי
קמתי בכיפשלי
נזכרת לי שוב במה שהוא אמר
מחייכת
נוטלת יידים וסופרת בלב
1
2
3
4
5
6
מנגבת
שוטפת פנים מצחצחת שיינים
ומחייכת לדמות במראה
מתלבשת מהר
שותה שוקו
הולכת לביתספר
ממשיכה לחייך לי
יום לימודים ארוך
אבל הוא עובר מהר
כי אני נזכרת שוב
במילה הקטנה
מהמלאך שלי
מגיעה הביתה
שקט
אמאבא נסעו לקניות
מוציאה את המפתח מהילקוט
פותחת את הדלת
ריח של אוכל
יאמ צ'יפס ושניצלים
מסיימת לאכול
פלופ גיהוק
הולכת לחדר
מדליקה את הפלאפון
142 הודעות שלא נקראו
מקלידה את הסיסמא
שמונהתשעארבעשתייםשלוש
קוראת הודעה אחת
ועוד אחת
ועוד אחת
מרגישה שמשהו רטוב מתגלגל על הלחי שלי
רטוב ומלוח
דמעה
ועוד דמעה
ואז פרץ של דמעות
שום דבר לא נשלט
הרגשות שלי נכבים
המלאך שלי
הוא כבר מלאך בשמיים
המלאך שלי
הוא
מת.

התגלשתי במגלשה
ואז אמא קראה לי
"בואי מתוקה ישלי סוד לספר לך"
"אמא מה זה בכלל סוד" שאלתי
"סוד זה משהו שלא כולם יודעים סוד זה משהו ששייך לנו ולפעמים לעוד אדם"
"אז מה הסוד שאת רוצה לספר לי אמא?"
אמא לחשה לי משהו באוזן
וישר אחר כך הלכנו מהפארק הביתה
אני לא זוכרת מה הסוד שהיא סיפרה לי
אני רק זוכרת שזה היה הסוד הראשון שלי
יום אחרי זה הגעתי מאושרת לגן
וסיפרתי לכל החברות בגאווה שיש לי סוד
"סוד כמוס לפרה ולסוס"- אמרה אביה וציחקקה
אחרי זה הלכנו לשחק בבבות
אני הייתי האבא אביה האמא ויעלי התינוקת..
המשכתי לגדול
והגעתי לגיל עשר
אז היה לי סוד הרבה יותר חשוב
מאשר של ילדה בגן
אז היה לי סוד של ילדה חשובה וגדולה
ילדה בת עשר!
זה היה הסוד שלי ושל עוד ארבע בנות
רק אנחנו ידענו איפה נמצאת ה"חבורה" שלנו
נפגשנו שם כל הפסקה ושיחקנו
ושמרנו בסודי סודות על הסוד שלנו
עד שיום אחד
נועה רבה עם שיר
שיר נפגעה כלכך
והלכה לספר לכולם את הסוד שלנו
יום אחרי זה המקום שלנו
המקום הסודי שבו נפגשנו
כבר לא היה סודי כל כך
בעצם הוא לא היה סודי בכלל
בכיתי
לא הבנתי איך שיר מסוגלת לעשות אתזה
ולגלות לכולם את ה-"סוד"
נכון שהיא רבה עם נועה
אבל סוד לא מגלים
הבטחתי לעצמי באותו רגע שלא משנה עם מי אני אריב סוד הוא סוד
ואני אף פעם לא אגלה לאף אחד את הסוד
גדלתי עוד קצת
ונהפכתי מילדה
למתבגרת טיפוסית
כנראה שכשמתבגרים גם הסודות גודלים
הייתי בטוחה שסוד זה משהו שאסור לגלות
לא הבנתי שיש סודות שחייבים לגלות
סודות שאם לא נגלה אותם
יקרה מה שקרה לי
איבדתי חברה
חיים שלמים שנאבדו
היא התאבדה
אם הייתי מגלה את הסוד שלה לאדם הנכון זה לא היה קורה
אבל לא הבנתי אתזה
רציתי להיות חברה נאמנה ששומרת על סודות
הנאמנות שלי הרגה אותה,
והסוד שלה
עדיין שמור אצלי
וכרגע זה הסוד שלי.

הכל הלך באיטיות ורוגע
כיף כזה שמתפשט בכל הגוף לאט לאט
בלי שום לחץ
מים קרירים וצלולים ברקע מתנגנת מוזיקה שקטה
היא התאהבה
רגע מתוק שהיה ונגמר
החיים שלה המשיכו
ולאט לאט התפוגג הרגע ונעלם
הוא נדחק לו אי שם בתת מודע
מחכה להתפרץ
וההתפרצות הגיעה
בלי שום התראה
היא ראתה אותו יושב לבד
והוא לא ראה אותה
הוא היה עזוב כזה תלוש
היד שלו הזאת החזקה
התמלאה בקעקועי משפטים עם החכמת חיים הקצרה שלו
ועם היד הזו הוא עישן סיגריה ועוד סיגריה ועוד סיגריה..
מדי פעם לגם מהבקבוק אלכוהל שהיה לידו
והיא לא הצליחה להוריד את המבט
בהתה בו ובחנה כל תנועה
הוא הסתובב לרגע וראה אותה
הסתכל לה בעיינים
וגם הוא לא הצליח להוריד את המבט
הם בהו אחד בשני
היא ראתה בעיניו כאב הם היו אדומות
והוא ראה עיינים מבולבלות
שמחפשות משהו בלי לדעת מה
פתאום הוא פתח את הפה וסגר ופתח וסגר
ולא לא בשביל להכניס לשם עוד סיגריה
הוא ניסה להגיד לה משהו
היא שתקה לא הייתה מסוגלת לדבר
חשבה שהצליחה לברוח ממנו
הוא הוכיח לה שלא
המזל הפגיש בינהם
הוא פתח שוב את הפה והפעם הצליח
הוא דיבר בלחישה
היא לא שמעה מה הוא אמר
הוא שם לב שהיא לא שמעה אותו
והרים טיפה את קולו
"בואי שבי לידי" הקול שלו היה צרוד ובשביל השלוש מילים האלה הוא התאמץ מאוד
היא הסתכלה עליו במבט מסכן
מבט ששידר אני לא יכולה
אם יראו אותי
אם יזהו
הוא הבין את המבט
וקם ממקומו
התקרב אליה
היא לא זזה
היא גם לא התקרבה
הוא עמד מרחק נגיעה ממנה
ריח של אלכוהל התנדף מפיו
וזה לא מנע ממנו לדבר
הוא אמר משפט אחד
"אני שונא את זה שאני אוהב אותך"
וחיבק אותה
היא ניסתה לצייץ שהיא שומרת נגיעה
אבל היה בחיבוק שלו כלכך הרבה חום
שהיא לא יכלה להגיד לו אתזה
וחיבקה בחזרה.

הייתי שם כשהכול התפרק לך
הייתי שם כדי שתפרוק הכל עלי
הייתי שם כדי שלא תכאב כך לבדך
ניסתי לגנוב את הכאב שלך אלי

הייתי מאז שנפלת בגינה
הלכנו לאמא והיא שמה לך פלסטר
הייתי שם כשאבא ואמא רבו בפעם הראשונה
אז ממש פחדת... זוכר?

הייתי שם כשנפרדת ממנה
הייתי שם למרות שכאב לי לשמוע
הייתי שם ושמעתי מהלל ילדה קטנה
בגוף מבוגר מלא ברוע

ואתה היית שם כשהבנת שאני אוהבת
לשניה וחצי ואז ברחת
כי אני לא מספיק יפה, אני צודקת?
לך לך את הלב שלי כבר שברת

אז הוא כבר שבור
מרוסק,
לא ממש מתפקד
אבל לפחות... הוא לא שלך

זוכרת אותי אמא?
זוכרת אותי משחק באבא ואמא עם הבת של השכנה בדיוק כמו אבא שלי?
זוכרת איך כשאבא יצא למילואים בכיתי והייתי גאה באבא החייל?
זוכרת איך סיפרת לי שאבא לא ילך יותר? שלאבא כבר אין רגל?
זוכרת איך בכיתי?
זוכרת איך צחקו עלי בכיתה כשראו את אבא שלי החייל?
זוכרת איך התביישתי אז באבא החייל? כי הוא נפצע ועשה לי בושות?
זוכרת איך התבגרתי והתרחקתי לי לאט אבל בטוח?
זוכרת איך רציתי טיול בשביל בר מצווה? זה לא היה סתם.. לא רציתי שיראו את אבא שלי המביך...
זוכרת שאף פעם לא הייתי מביא חברים?
זוכרת איך צעקתי על אבא שלי המביך?
זוכרת שסיימתי תיכון והבנתי מה עשיתי?
זוכרת שזה כמעט היה מאוחר מדי?
זוכרת שהתגייסתי?
תנסי לזכור אמא שלי...
כי עכשיו... אני אלחם בשביל אבא שלי הגיבור!

"לבד. בודד."
הוא גילגל את המילים על לשונו, כמו בוחן את טעמן. "מה ההבדל?"
צל חיוך של סיפוק חלף על פניה. "זו שאלה נחמדה. פשוטה, בעיניי, אם כי לא בדקתי את התשובה שאני אוהבת להעניק לעצמי, בצורה עמוקה מדי. אבל היא מספקת אותי, מה שאניח שמספיק.
לבד, ובודד, 2 מילים. "לבד" מתארת מציאות, "בודד" מתארת הרגשה.
אני יכולה להיות לבד, ויכולה לחוש בודדה. אני יכולה להיות לבד, ועם זאת לא להרגיש בדידות. אם, לצורך הדוגמא, אשהה ללא אנשים נוספים בבית ואשוחח עם אדם בטלפון. על אף שטכנית אהיה לבד, לא ארגיש בדידות, כיוון שאותו אדם איתי בליבו. אך "ליבו", הוא ההופך את העניין לתחושתי ולא לטכנית.
ועל אותו העיקרון, אוכל לומר שאינני לבד בבית, ובכל זאת אני מרגישה בודדה בו, משלל סיבות אפשריות. בשל פער ביני לבין האנשים הסובבים אותי ברמה החברתית או הגילאית, בשל פער במקום הנפשי, וכן הלאה. אין הדבר מוחק את עצם נוכחותם בבית, אך אין הוא בהכרח משפיע על ההרגשה שלי בעניין.
וכן, אוכל להיות לבד, ובנוסף לחוש בבדידות, וכמו כן- אוכל לא להיות לבדי וגם לא לחוש בודדה.
אם כך, אולי כדאי שאנסח מחדש:
המילה "לבד", מתארת מציאות טכנית, בעוד המילה "בודד" מתארת מציאות רגשית",
היא משכה בכתפיה, "מי קבע שהרגש אמיתי פחות מהמוחשיות?"
הוא הירהר במילותיה כמה רגעים.
"אם כן", הוא אמר בכובד ראש, "אם נדרג את ארבעת התרחישים מהטוב ביותר לנורא ביותר, הייתי אומר שהתרחיש הטוב והאידיאלי ביותר הוא לא להיות לבד, ולא לחוש בדידות.
ואילו הנורא ביותר הוא תרחיש בו לא אהיה לבד, ובכל זאת אחוש בדידות; כיוון שזה אומר שלא משנה מה יקרה מסביבי, תמיד אשאר בודד, כי הרגש שלי הוא הוא הקובע הבלעדי, והוא קובע שאני בודד."
היא קימטה את מצחה.
"אך אם בעצם הגורם הקובע הוא הנפש, האם התרחיש האידיאלי ביותר הוא לא ההוא שבו אהיה לבד, ועם זאת לא אחוש בדידות?"
ושניהם שתקו, חוככים בדעתם, ואינם בודדים.

שלא הייתי פה ועולם הכתיבה קצת נשכח.. אשמח לשמוע דעתכם:


רגלי שוטטו מעבר לגבולות דמיוני הצעיר
הבטתי בעיניי האדומות וראשי נשמט.
צריך לשנות קראתי, בקול חודר, בלחישה איומה.
מלאכי השרת הנידו ראשם כאות רחמים
ומלכי התנ"ך התבדחו מאחורי גבי.
רציתי למצוא עצמי עמוק בתוכי.
ובעודי מסתכלת במראה, מסיטה את שערי
נשמעה דפיקה בדלת והחרישה את דמיוני.

...

עדיין הריח שלך בתוכי...
עדיין הצמרמורות עוטפות אותי....
עדיין הפרפרים מרקדים בבטני....
עדיין אני מתגעגע...

עדיין זוכר את השיחות הראשונות שלנו.
את השיחות שהיינו צוחקים על כל העולם.
אנחנו מצ׳וגעים..אהבת להגיד..

עדיין מכור לקול שלך..
איך שהיינו מדברים בלחישות רומנטיות.
מדליקים אחד את השניה..
הייתי נושך את הפלאפון מרוב אהבה ותשוקה...
מדמיין איך את נראית...חולם אותנו נפגשים..
מדברים שעות...כמו שזרמנו בשיחות..

בסוף החלטנו לתרגם את האהבה המסתורית הזאת..
החלטנו לצאת.
נפגשנו בערב חשוך וקר..
בהתחלה לא מצאנו מקום לשבת...
וכשסוף סוף התיישבנו הכל נתקע...
משהו הפריד בינינו
חומות של אי נעימות
התנצלתי..אמרתי אני עייף..
אולי אם ניפגש עוד אי פעם..אולי אז יהיה יותר נחמד...
חשבתי שזהו..פה יגמר הקסם
פה ניפרד ..
בספסל החורק והמעצבן הזה.

בסוף פספסתי את האוטבוס האחרון..
אמרנו נמשיך חצי שעה..עוד חצי שעה של אי נעימות.

חזרנו לספסל הנטוש ההוא..
מתחת לפנס החלוד
התחלנו הכל מהתחלה..
פתאום חזר הקסם..
פתאום חזרה הזרימה ..
הכל זרם פתאום

ואז..


הגיע הגל..
הגיע בלי להודיע....
גל של אהבה..גל של תשוקה..
צונאמי של רגשות...
אפילו הרוח התחילה לנשוב..
התחיל להיות לנו קר..
קצת התקרבנו ..
עדיין חוששים לגעת.
נצמדים לאט לאט..
נוגעים..לא נוגעים...
התחלנו לדבר בלחש
כמו שאהבנו לעשות..
נצמדים יותר ויותר...
התלתלים המושלמים שלך כבר דקרו את פניי..
ואז..
זה בא..
הרגשתי צמרמורות בכל מקום..
נעשיתי עוור.אילם.חירש...
לא הרגשתי כלום...
רק אותך..
כולי הייתי רק בך
בריח שלך..
ביופי שלך..
בשפתיים שלך..
בתלתלים המסתוריים שלך
בעיניים היפות החכמות והאוהבות שלך
פחדת שאני התלכלך מהאודם..
נזהרת לא ללכלך..
אבל אני כן התלכלכתי..
התלכלכתי כמו שלא התלכלכתי בחיים..
הזמן עצר מלכת
הייקום כולו נעלם
רק הכוכבים צפו עלינו מלמעלה..
רק הכוכבים ליוו את הרגעים הקדושים שלנו...
את הרגעים של החיים...
ואז הגיע המנוחה הקצרה..
שרנו ביחד את "נסיכה שלי" של עברי לידר..
אמרת לי אין על מוזיקה..
הנחת את ראשך על כתפיי
המשכנו לזמזם.
שילבנו ידיים חזק חזק ולא רצינו שהזמן יעבור...
אבל הוא עבר....
ועוד איך עבר...
הפך לזיכרון....

עדיין הריח שלך בתוכי...
עדיין הצמרמורות עוטפות אותי..
עדיין הפרפרים מרקדים בבטני...
עדיין אני מתגעגע....................

אור כל כך חזק שמגיע משום מקום ומכאיב לי מאד
כי הוא מזכיר שהגיע עוד יום... שבו אני אשחק את המשחק ואהיה ילדה טובה כדי שלא יעלו על הסוד..
אני אתפלל ואעצום עיינים ואבכה דמעות אמיתיות שהם חלק ממשחק כל כך פטתי כדי שרק לא יבינו את הסוד...
אני אשמור אותה טוב...
אני אחייך ואוסיף משלי...
אני אצרח לכרית בסוף יום בשקט כמו כל יום...
אני אתאפק לא לבכות כשאראה שוב את האורות...
אני אברח שוב לראשי ואעלם שוב במחשבות בשיעור...
כדי שרק לא יבינו שלא יעלו על דעתם שא' הקטנה והתמימה שתמיד מהנהנת ועושה כל מה שאומרים לה שתמיד יש לה מה להוסיף ...
שתמיד אומרת בעד...
שהסוד הגדול שלה הוא...
שהיא לא מאמינה...

אני שמח
ולא יודע איך להביע את זה
כמו מרקו שמצא את אמו
אבל איבד את תכלית חייו
ומאז הוא קרס
כי חייו הפכו להיות לא אמא
אלא החיפוש אחר אמא
ובאותו רגע
בו קיבל את מושא אהבתו
איבד את אותו דבר
לו ייחל
כמו שאנחנו אוהבים תינוקות
או כוכבי קולנוע
כדורגל
וכדורסל
אנחנו רוצים להידבק במה ששלהם ולו לרגע
במתיקות,
בזוהר
בפרסום
בכסף
ואנחנו נצמדים אליהם בעל כורחם
חושבים כי לו נצמד אליהם פיזית
ידבוק בנו ולו חלקיק מהם
נעטף אף אנו בהילת זוהרם
ונבוכים אנו לגלות
פעם אחר פעם
כי רק הד ריק הייתה מחשבתינו
התינוק נותר מתוק
ואנחנו כמה שניסינו
לו הצלחנו לדבוק ולו במעט ממתיקותו
כמה שנישקנו
כמה שחיבקנו והצמדנו אל גופינו
כמה שהרעפנו אהבה מדומה
התינוק נותר חמוד כשהיה
או שמא מושא סבלינו
ואנו נותרינו חסר תוכן וריק
עם הדף של צלילי חיינו
ואנו נואשים למלא
את הבור הריק הזה
ולמרות שכולנו יודעים את התשובה
ושרק סוג מים אחד יכול למלא את הבור
אנחנו משלים את עצמינו לחפש מים קסומים
תחליפי מים עם צבע נוצץ וזוהר
שאינם אלא צבעים רעילים
וכמה שיגידו לנו שאלו צבעים רעילים
וכמה שנכווה מהחומר הכימי
וכמה שנחשוב שכבר למדנו לקחים
נטעה פעם אחר פעם
באיבוד תכלית חיינו
ברדיפה יתומה אחר הריק והאין
בנסיון שווא למלא שוב ושוב
את הבור הריק
שנפער בנפשינו
מסתובבים סביב עצמינו
ככלב השב אל קיאו
בוחרים שוב ושוב באותה הדרך
בדרך שתחילתה אושר ושמחה
מדומה
וסופה ודרכה ייסורים וצלמוות
בטוחים שהפעם פיצחנו את החידה
שבפעם המליון ואחת נהנה עד הסוף
ויודעים שגם הפעם
אנחנו משלים את עצמינו לריק
ושאנחנו מתנפצים
ואיש לא בא לאסוף
את שברי חיינו
אנחנו מגלים
שלמעשה
מעולם
לא היינו
אנחנו
שלמעשה
מעולם
לא באמת
חיינו.

היה חושך כזה.
סמיך סמיך, שאפשר ללטף ולחבק, ולגרד לו באוזן וללחוש לו סודות. חושך כזה, ממשי, שאפשר להרגיש ולשחק בו. לאט לאט ואז מהר מהר.
היה שקט, שנוצר מהרגע. ומכות ושריטות והתנגשויות ובריחות. היו ילדים, שהם כמו ילדים, רק שטויות הם מכירים. לטפס עד למעלה בסולם ואז ליפול. לעשות ערימה של כריות ושמיכות עד לחלון, להציץ לשניה ולהתרסק. אחח זה כיף.
ואמרת שמחר בבוקר זה יגמר, אתה מכיר את זה נו, תמיד כשטוב זה נגמר. והכרתי את זה גם, ופחדתי והסתובבתי לצד השני ולחשתי מהר מהר שרק לא זה. רק לא. רק לא. רק. לא. זה. אלוהימוש פליז.
אתה כנראה לא אוהב שקוראים לך אלוהימוש.
כי זה נגמר.
נגמר כזה בטעם חמוץ מריר כזה של קפה מחלב מקולקל שעמד לי בלב, אז הקאתי אותו שלא יהיה לי קלקול קיבה.
אבל אז לא היה לי לב. נו נו, לא נורא.
הלכתי לשירותים ובמראה הייתה ילדה עם עיניים של זקנה וידיים כאלה. והשפתיים שלה רטטו אז שאלתי אותה אם היא רוצה לבכות והיא שברה אותי, ולמראה ירד דם. יופי, שיזלוג, שיזלוג במקום הדמעות. שירד באיטיות מעצבנת כזאת,לפחות זה.יופי. עוד.
עוד, יופי.
רוצה עוד קצת לטעום מהיופי הזה, השקוף, הנעלם. המתמוסס, הבורח ממני. הנושק לי בעדינות מרפרפת ונעלם לפני שאני מספיקה לתפוס בו ולהתחנן, ולדרוש, ולהתפתל ולהתרות, שישאר. רק הלילה, עוד טיפונת, יופי. עוד טיפ טיפ יופי כזה.

פעם אחרונה שאנסה את זה
שאשבור כך את החומות
שאגיד לאמא לא
שאגיד לי' מה אני באמת חושבת

פעם אחרונה שאגיד את זה
כי הם לא באמת מקבלים
הם אוהבים ומחבקים
למקרה שתתחרטי

פעם אחרונה שאשבור לאבא את הלב
כי זה לא שווה את זה
אחיה את חיי בשקר
אעשה כמיטב יכולתי

פעם אחרונה שאחשוב על זה
מהיום אני מאמינה
כי אין לי כח לריבים והויכוחים
כי אין לי כח לעצבים של אמא

אז מה שזה רק בדמיון?
שאף פעם לא באמת אמרתי
הרי היא לא תאמין לי בכלל
פעם אחרונה שאני כותבת על זה

היית/


היית טל
על שכבת מרבד
רצופה
אבני שיש צפים
היית שבילי
עלי כוכבים
נובטים, מנביטים
זוהרים.

היית לנו אושר
היית לנו לילה
חרישי
כאור הסתיו
היית בוקר
היית אושר
נשא ברוח
האכזב.

היית מלך
עטור תהילה
נושא מטה
ואדרת קטיפה
היית מלאך
מבהיק בגוף
היית אור
מכוסה ועטוף

היית לנו אושר
היית לנו לילה
חרישי
כאור הסתיו
היית בוקר
היית אושר
נשא ברוח
האכזב.

מה נותר
עוד לילל
עם אוושת הרוח
וירח אפל
מה נותר עוד
רק לבכות
על בדי עמל
דם יזע ודמעות

לוואי תנוח
על משכבך
בטהרה
לוואי אל ירומם
את עמו הנדכא
לוואי לא יפול
עוד חייל
נושא בשורה
לוואי ולעולם לא תקונן
עוד אם עבריה.

לֵךְ לְךָ
נֶאְמַרְתִּי
אֵל אַרְצָם
עוֹלָמָם
אַדְמַת שְׂשׂוֹנָם

קַח עִמְּךָ
בִּשְׁרִיקָה , נְטוּל תּוּגָה
אֶת כֹּבֶד מַשְׂאֲך
עָצְמַת חָלָל שְׁתִיקָתְךָ

וְחַיֵּךְ , וּולְאָדִי
כִּי לֻקַּחְתָּ
אֵל מְעוֹן הָאָדָם
מְקוֹם מִשְׁכָּן כְּבוֹדָם

שָׁם נִשְּׁמַתְךָ
שֹׁרֶשׁ הֲוָוִיתְךָ
עְלוֹז ,
כִּי בֵּן לָהֶם אַתָּה

וְיָדַעְתִּי
לֹא אוּכַל כִּי רָחַקְתִּי
מִיּוֹם הִוָּלְדִי
בְּבִכְיָהּ גָּלְתָה נַפְשִׁי

יְתוֹמָה מֵאֵל , אַהֲבָה וְשָׁמַיִם
נִשְּׂאָה תַּמְצִיתָהּ
עֲקוּרַת הַכְּנָפַיִם

בְּגוּף אֱנוֹשִׁי
בְּלִי מָעוֹף
בְּלִי צְרָחָה

בִּתְנוּפָה
אֶל עָמְקֵי אֲדָמָה

אַדְמָתִי
עוֹלָמִי
אֶרֶץ אָבְדָנִי

לֻקַּחְתִּי
בְּאוֹתוֹ יוֹם מוֹתִי ;
אֶל אַרְצוֹת חַיֵּיהֶם
מְקוֹם קְבוּרַת
נִשְׁמָתִי

מסרת החיים
רקדת לך בגשם
עם טיפות ודם מאמצים
רקמת לעצמך בדים חדשים.

בגיטרה ומבול של שאלות
את פורטת ומעיל לגופך,
לא רוצה תשובות מנגנות
כי לכולם יש אותם אקורדים,
לחקור את העולם לבד
זה מה שצריך,
לתת לצל של עצמך-
לדרוך על הפצעים החשופים.

אחרי עמל הדרך,
פנה החצץ מהשביל.
עכשיו רק לברך בשם ליבך
ובשקט,
את אור אלוקים.

ובחלומי...
חוזרת מבית ספר בתלבושת מרגישה לא משהו בלשון המעטה וישןשבת מדוכאת משהו בתחנת האוטובוס
לידי עובר מישהו בסוודר אפרפר "סליחה מה השעה?" הוא שואל "2:45" "תודה" וממשיך ללכת ומועד
*מחניקה צחוק* הוא מחייך אלי במעין עצבנות צינית שכזו וחושף שיניים ישרות ולבנות כמו כוכב קולנוע וכל מה שאני חושבת זה 'יא אללה איך אני ניראית... איך בכלל מחייך אליי בכלל? ' אני צוחקת,
הוא מתיישב בסוף הספסל
ובוהה בנעליו.
'למה האוטובוס הזה לא מגיע?84 עבר?" הוא שואל
"לא" אני עונה "כבר חצי שעה שלא"
*מגחך*
'קר לי ומשעמם'
*מסתכלת מסביב ועייני נעצרות עליו*
'הוא דיי גבוהה בלורית חום בהיר גדולה מדי לטעמי ועור שזוף של גולש הסודר מסתיר את השאר..'
'שיט, הוא שם לב שהסתכלתי?.. אל תסמיקי אל תסמיקייייי'
*מסמיקה *
*הוא מחייך חיוך מדהים*
'ואו הוא מחייך הרבה'
"או 84" הוא אומר
"סוף סוף" אני עונה
'רק שיהיה מקום לשבתתת'
*אין מקום לשבת אני תופסת בעמוד*
*האוטובוס עוצר אני מועדת ותופסת בזרועו כל הספרים עפים מהשקית ונוחתים על רגלה של זקנה רוגזת ממילא*
'oMG איזה פדחנית היה עדיף שתיפלי על הפנים! '
*מרימה את הספרים בעוד הזקנה הנחמדת צועקת *
"כולם לרדת" הנהג מכריז "יש תקלה ישלחו אוטובוס נוסף בקרוב"
' יום מושלם ממש... '
הוא עוזר לי להרים את הספרים אני שולחת יד לספר היסטוריה,
גם הוא ,
ידיינו נפגשות ונרתעות מיד,
*זרם עובר בעמוד השדרה שלי*
הוא מרים ראשו ומחייך אלי *שוב*
'איזה עניים ירוקותתתת'
אני מסיתה את ראשי בעל כורחי מרימה את הספר האחרון וקופצת החוצה
'מה את קופצת כמו ילדה מתלהבת?אוף'
רעם,גם הוא קופץ החוצה
*מחניקה גיחוך*
הוא מגיש לי את הספרים באדישות מה...
*הזקנה הנחמדת מסתכלת עלי*
"פעם הבאה תחזיקי קצת יותר טוב" היא אומרת בקולה הצורמני
"היא לא עשתה את זה בכונה את יודעת"
*שוק*
'איזה חמוד'
"תודה" אני לוחשת לו
הוא מספר בדיחה שנונה כזו ושיחה מתחילה להתגלגל לה
ברק,
רעם,
גשם.
'איזה כיף'
אני מתכווצת מקור והוא מניח עלי את הסודר שלו
יש לו מין ריח של כביסה ממש טובה
"תודה אני אומרת"
"אני מתן" הוא אומר
"הדס" אני מחזירה בחיוך נבוך
הוא גבוה ממני בראש בערך ועכשיו כשהוא בלי הסודר אני שמה לב לזרועות מעוצבות היטב ושזופות במידה מדוייקת
*בייייפ*
סקודה אוקטביה אפורה עוצרת לידנו והחלון נפתח "מתן רוצה טרמפ?"
"טוב אז.. ביי" אני אומרת ובאה להוריד את הסודר
"נראה לך אני רוצה שיהיה לך דלקת ריאות בגללי? " הוא שואל בציניות
"עזוב אחי אני אחכה" וקורץ
ההוא מסקודה קורץ סוגר את החלון ונוסע.
השיחה ממשיכה להתגלגל וגיליתי שהוא ילד חמישי ואחרי יש עוד אחת ש"אם משהו קורה לה..." וסיפרתי לו על המשפחה שלי והבית ספר הוא סיפר שהוא בי"א ומתכנן ללכת להסדר בסוף שנה הבאה
'יש אין לו חברה'
התחלנו ללכת לכיוון כי "הוא לא יגיע בקרוב אה? "
הוא עלה איתי ל31
הגענו לתחנה והוא עלה איתי ל31
"טוב אז ביי" אמרתי
אבל הוא גם ירד בתחנה
"אתה אמור לרדת עוד 7 תחנות"אמרתי
"כן אבל... יש מצב למספר שלך? "
'אומייגאד כן! '
הנהנתי
"ולסודר שלי"?
'שיט'
הוא צוחק בהנאה בעוד אני מורידה את הסודר ומגישה לו
הקראתי לו את המספר והלכתי
"ביי" הוא אמר
"ביי" אמרתי בלי להסתובב כדי שהוא לא יראה את החיוך המרוח לי על הפרצוף
אבל אז... התעוררתי
והבנתי שאין אנשים נחמדים כל כך
ושאף אחד לא ידבר איתי או יחייך אלי במיוחד כשאני בתלבושת
ושהקטע עם הספרים קורה רק בספרים