פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 266)

כששכבתי לי מתחת לשמיכה ובהיתי בכריכה קרועה של נשים קטנות, בזוג מחברות טורקיז, באלתרמן כחול ובפנס, תקף אותי כאב הלב המוזר הזה.
וגעגוע.
חשבתי עליה.
חשבתי על החברות שלנו.
כזאת ששרדה עליות ומורדת ועליות ומורדות, והיא לא קיצ'ית ולא מרוחקת ולא תקועה.
ואמרתי לעצמי, בואנה , לא חסר לך כלום.
את מתגעגעת באמת לחברה טובה שלך, את אוהבת באמת את חברה שלך, את צריכה יותר מזה?
כן. המפלצת בתוכי צריכה יותר מזה. היא צריכה סיגריה, וסדרה ממכרת, וסוד רע שיושב לה בלב. היא צריכה ללכת למקומות שהיא לא צריכה ללכת, וצריכה לראות דברים שהיא לא צריכה לראות.
אבל תכלס?
היא לא צריכה כלום.
וכשאני מסתכלת על י שהיה פעם חמוד והיום הוא צריך גם כן דברים כאלה , אז כואב לי הלב פיזית, והוא זז לי בחזה, ומבוהל ריגשית, ואפילו מתחת לשמיכה אני מרגישה חשופה לאש.
ואני רוצה לומר לי'- לך ילד , קום וברח מהאנטי שמניע אותך.
לך ילד, אני מפחדת עליך. אתה לא מבין כלום. ואבא שלך שצועק ומוריד אותך, בוכה בארון חשמל , וטומן את האף בעשן סיגריות קאמל שעישנת בחג.
לך ילד. כי אחותך הכועסת והאח הקנאי, ילכו אחריך באש המרד.
חזור ילד. כי אחרי שתגמור את הסיבוב שלך, תשוב ותמצא שברים במיטה, ואלו יהיו השברים של הלב שלך, שיבין פתאום.
שיבין שהאוצר שהוא חיפש ,בסיגריות, בבנות, בזולות, בסמים, האוצר הזה נמצא מתחת למיטה שלך.

מחפש עצמיות,
מוצא צי של מיוט,
האם יש לי אישיות?
או שאני סתם עוד איזה דמות,
עוד נברא,
רואה ואינו נראה,
בתוך המון האנשים שמסביב מחפש הכרה,
שמישהו יעמיד אותי מול המראה,
אולי שם אמצא את עצמי,
אחרי שנים שכבר לא יודע מי אני,
נער מבוגר עם מבט ריקני,
ועוד מעט ואשתגע,
או שאתייאש,
מה שקודם זוכה.

הרי נוּפַּצתָ.
על הסלע, עם עיניים למטה
חוּלָלְתָ

על מזבחה של אמא אדמה
תכלית מסעךָ
שורש רקבונךָ,
יציר מעשה בראשית
הוצבתָ

כָּפוּת לרגלי האַיוׁם
שומר נפשות צדיקים
נלכדת במעייו
מלאך החיים

והוא לוחש, והוא עודנו
עד לתום היותךָ
שליט עולמנו

באובדן עצמךָ
אובדן נשמת אפךָ
אז אז
בתמציתךָ היוודע לו

משבי הגוף
קצה גבול הנפש

אליו
מול פניו
שדוד לרגליו

הודע לו אמת
הודע לו אחרית
אחרית מעשה בראשית

'ותִשֹחָק'
הודע לו
ברעידה, בנזיפה
הודע לו אחרית האדם:

'ותִשֹחָק, ותִשֹחָק,
ליום אחרון

ותִשֹחָק'

סיפור קצר, ישן מאוד מאוד. במבט לאחור נראה כל כך לא מלוטש. אבל אני כל כך אוהבת אותו..

להנאתכם:

 

 

קיץ. חם. כולן סביבה מזיעות. היא מפלסת דרך בין הנערות בחולצה הכתומה, מנסה להגיע הביתה. הביתה. מילה נשגבת כל-כך, טעונה כל-כך. מה הוא הבית? רק ארבעה קירות וגג. אך בשבילה הבית הוא הכל. קר לה בלב. ובחוץ כל-כך חם! בלתי נסבל לעמוד בחוץ, בלתי אפשרי לעמוד בפנים. ובתווך היא. יוצאת החוצה, אולי האוויר הטוב ירפא הכל. אך האוויר כאילו נעמד, בוש ונכלם במעשה האנושות. רוצה לצעוק: "לא בגדתי!". רוצה לזעזע את ההוא שם למעלה, שיקשיב לה. וכל-כך חם...

ומסביבה כולן זועקות. ואולי תצליח לכלוא את הרגע, לעצור את הזמן, שהקיץ לא יחלוף ויותיר אותה מאחור, פצועה וחסרת בית. והכל כל-כך חם. נדמה כאילו האדמה כועסת, בוערת מתחת לכפות הרגליים הרבות. רבבות-רבבות, נאחזים בכוח ברגבים-רגבים של אדמה לוהטת. והיא חושבת, אין דרך חזרה.

 

סתיו. הגשם הראשון עוד לא הגיע, אבל רוחות מתחילות לנשוב. רוחות חדשות, התחלות חדשות. הוא מנסה לשכוח ולא מצליח. יש מראות שאי אפשר למחוק. קולות, ריחות. ריח זיעה ועשן. ונדמה היה לו שהאדמה בוערת מתחת למגפיים, מנסה לסלק אותו מעליה. הולך ברחובות העיר, מנסה להתנער. רוח קרה פורעת את שיערותיו, את בגדיו, אותו. שתפרע, שתיקח, שתישא אותו מכאן הלאה-הלאה. טיפות ראשונות יורדות עליו, בתוכו. הטיפות הופכות לגשם. היורה הגיע מוקדם השנה, יגידו חכמים. כאילו שהעולם בוכה.

מסביבו ילדים צוחקים. מטרייה ראשונה, מגפיים. מרגיש כאילו לא יוכל לצחוק עוד לעולם. פעם גם הוא היה ילד, אבל 'פעם' היה כל-כך מזמן... מרגיש כאילו עברו שנים מאז. כאילו שהגוף נשאר צעיר אבל הנפש כל-כך זקנה. והוא חושב, אם יש אלוהים בשמיים.

 

חורף. הרחובות שוצפים קוצפים תחתיה, ואלו לא הרחובות שלה. זוכרת שלוליות, זווית של אור על המים. זוכרת הכל, לא שוכחת. כמה שתנסה, לא תצליח. והריח, הריח הזה שמחזיר אותה אחורה שוב ושוב. רצה בין שלוליות זרות, בין ילדים צוחקים. רוצה לזעוק: "איך נשאר הצחוק בעולם?", אך איש לא ישמע. אם היו שואלים אותה, הייתה מבקשת שיישאר הקיץ לנצח, שלא תצטרך להתעטף במעיל ההוא, הכתום, עם הריח שנשאר מהבוידעם ההוא, בבית שכבר לא קיים. בחוץ כל-כך קר, גם בתוכה.

מסביבה האוויר משתנה, שמיכות עבות נשלפות ממחסנים חשוכים, יוצאות אל האור. בשבילה, הקיץ יישאר לעד, חם ומלוח. מסרבת להשתנות, לשנות. רוצה לזכור את הבית, הנופים. רוצה קיץ תמידי, בלי חורף אפור שיכסה אותה, יבלע. בוכה עם הגשם. והיא חושבת, אם אפשר לבכות את הנפש.

 

אביב. ואיכשהו בין פריחה לפריחה הוא מוצא עצמו נובל. כאילו  הדמעות שבכו על כתפו חלחלו לתוכו והרעילו את השורש, אותו. מילואים ראשונים אחרי הקיץ ההוא, ועברה כמעט שנה. יושב בש"ג, מנסה לקלוט קרני שמש. "שמש-שקר", אימא שלו הייתה קוראת לה. נותנת אשליה של חום, אבל אין בכוחה לחמם את הלב הקפוא. מסדר את צווארון החולצה. אותו צווארון שנדבק לגופו מרוב זיעה בקיץ ההוא. מותח את צווארו לשמש השקרית ההיא, ועדיין קר לו. קר כל-כך.

מסביבו חיילים חוזרים ממטווח. ילדים שהפכו למבוגרים. ועליך אמרתי: הבטחתם יונה. ואולי תפרוץ מלחמה. כואב לו הלב. כאב פועם. לב שלא יידע לאהוב. ואיך יאהב אחרי שבגד במכורתו? והשמש השקרית ההיא, כמוהו, מנסה. תמיד מנסה. והוא חושב, ככה מרגיש כוכב נופל.

 

קיץ. ושוב חם כל-כך, והזיעה הזו שמחזירה אותה לשם. וכמה שרצתה שהקיץ ימשך לנצח, עכשיו היא רק רוצה לברוח ממנו. מהריחות, מהקולות. ואומרים חטופים. אומרים מלחמה. ואומרים שאם לא היו הורסים אותה אז, לא היו פורצות הלהבות מהצפון. זוכרת טיול אחד ל'צפון' ההוא, איך חזרו בסופו הביתה, לבית ההוא שאיננו. הבית שבגללו הכל ובגללו כלום לא. ועכשיו היא יודעת, החיים מתפצלים לשניים. אז ועכשיו. הבית, וכל מה שאינו. הקיץ ההוא, החורף שבא אחריו.

ומסביבה אנשים בוכים על אובדן. והיא רוצה לזעוק: "איבדתי!" אך הלהבות חזקות ממנה. ובאשר אבדתי-אבדתי. ומסביבה קיץ, והאדמה אשר אינה שלה- בוערת. והלהבות מאכלות אותה, אוהבות, שורפות באהבתן. והיא אבודה כל-כך בלי בית. והיא חושבת, וענן אלוהים עליי.

 

ושוב הקיץ. ארוך כל-כך. ובתוך הטנק חם ומחניק, והוא רוצה לנשום. ואולי לא היה צריך לאחוז באיש ההוא, האוהב, לנתקו מעל האדמה. ואולי הכל טעו, ואולי טעה אף הוא. כמו שה טועה במדבר, תר אחר מים. וכמה רצה שייגמר הקיץ ההוא, וגם זה שאחריו. וכל הקיצים וכל הקצים, עד קץ כל הימים. עשן מסמא את עיניו. נזכר בעשן אחר, אדמה אחרת. זמנים אחרים, עוד כשהיה אדם אחר. עוד כשהיה ילד. ואולי ילד שמנתק אדם מעל ביתו, כבר אינו ראוי להיקרא ילד.

ומסביבו אלפי אלפים של פרחים והרדופים, ומספיק רק גפרור אחד כדי להעלותם בלהבות השמיימה. ולוואי שלא היה שוב קיץ, שעונות השנה היו מתבטלות והופכות לחורף אחד ארוך-ארוך, נצחי. ואולי החיים מתחלקים לשניים: הילדות, ומה שבא אחריה. והוא חושב, ככה מזדקנים ילדים.

 

ומין עונה כזו, שהיא לא קיץ ולא סתיו. אולי כך היה התוהו ובוהו, החושך שעל פני התהום. אולי כך הרגיש אלוהים. בודד. אומרים, אחרי כל קיץ יבוא החורף. אחרי כל בצורת יבואו גשמי ברכה. אחרי כל עצב תבוא שמחה. וזו הנקודה הזו, שבה הכל מתהפך. והדמעות הופכות לגשמי ברכה. והבדידות הופכת לעולם ומלואו. וירא אלוהים כי טוב. והם חושבים, ככה נראית גאולה.

מנסה להיות מגניבה?
להנות מהחיים
יופח גאון, סתומה
עלק מרד נעורים

סתכלי מה עשית
מה גרמת לה לעשות
רגשות אשם כמו חבית
מאיימים להתפוצץ להעיף חתיכות

שינעצו לי בלב
שיפערו בו חור
שיסיח הכאב
את דעתי מהאור

אותו אור נורא
שלעולם לא היה נדלק
אם רק את היית שקטה
יופי גאון... ליבי נזעק
@אלפחורס (לעצמי לא עליך ח"ו)

מתכשרים מתקשרים ואין מענה

גם לא קיתון בפנים אפילו לא גירוש

 

מנסים וחוסים כלום לא משתנה

המתוק מר לכל החולים

הרב'ה אמר גם כשנופלים

העיקר לא נופלים ליאוש

 

 

בצל מתעצל לא קם לא יושב

בחוץ מנסה שלא להירדם

 

והטל לא בוטל ורוח מנשב

העבד קיווה למצוא התרה

הרב'ה ציווה אחרי כל עצירה

להמשיך ולהתקדם

 

 

מנענע בהכנע והלב הוא דומם

לא המתים יגידו שבחה

 

בסוכה רחוקה במדבר שומם

הרשע דאג על חייו האובדים

הרב'ה שאג גם אם מועדים

בודאי מועדים לשמחה!

את מקום החטא אף אחד לא ראה,

כיסיתי אותו ברגשות מעורבים ותירוצים לרוב.

וכל פעם שחזרתי באותה הדרך,

הסתכלתי על המקום כשותף

עמו בסוד נורא.

לאחר שנים ששבתי,

ועברתי ליד המקום,

הסתכלתי על מקומו ואיננו,

נעלם כלא היה.

ויש אומרים שצמח שם פרח,

ואולי הוא יהיה כפרת עווני. 

   ח.אוחיון

קצה העיר
את בורחת בורחת
אחר כך שדה אחר כך יער
ואז
צוק מול הים
את שוכחת שוכחת
ריצת שקיעה
אל תוך התהום אל תוך כדור אש

אדמה רועדת תחתייך
רגלייך עייפות
את נוטה ליפול
אל תוך המים הבוערים
דוחקת את עצמך
לפינה
שוכחת נשמה יפה
נשמה יפה

ילדה קטנה
משתקפת מולך
בובה בחלון ראווה
כמה שהיא בוכה
היא צוחקת
ונשמה יפה בתוכה
בוכה
בוכה

תתעוררי
ציירי לך כנפיים
תקימי אותך מעפר
שילחי יד
לילדה שאת
ולעוף בחזרה

פעם רבתי עם חיים משה, הוא היה גדול וחזק ועם פאות מסולסלות. הוא גם היה נותן אגרופים חזקים לבטן שקשה לנשום אחר כך. זה היה ברחבה של הכותל. ברחתי, והוא רץ אחרי ידעתי שהוא רץ יותר מהר ממני, אז פשוט ניסיתי לעשות בילבולים. במלעיל. רצתי ימינה ואז שמאלה ומאחורי המניין הזה בין הכסאות הסטנדרים והמתפללים וממש חשבתי שזה יבלבל אותו לגמרי. כשהייתי בטוח כבר שאני חופשי נעצרתי לשניה לנשום והופ, הייתי בידיים השריריות של חיים משה והפאות השחורות שלו.
עכשיו אני חושב על זה, שאיך זה שאני עדיין חושב שאם אעשה בלבולים, מלא רעש וערפל וימינה שמאלה, אז גם הוא לא יתפוס אותי והוא יתייאש יישכח ממני. ואז אני נעצר לשניה, מסתכל אחורה, והוא שם. עם הפאות והידיים והאגרופים.


@חולות
@משתדלת יותר

זה נחמד לפעמים
שכשלא יודעים
אז שואלים את הדס
כי היא יודעת

אבל זה מציק לפעמים
כי תמיד מצפים
שאני אדע הכל
אבל.. אני לא באמת חכמה

כן אני יודעת הרבה
עובדות לא חשובות ממש
ומספרים ארוכים בעל פה
אבל את הפלאפון שלי...

ואולי זה בעיקר באשמתי
כי קל להתחבא מאחורי המשקפיים
לצמצם את עצמי לחנונית
כי אז אני זוכה לפעמים לפחות, לכפיים

"מה הפחד הגדול ביותר שלך?", היא שאלה, נותנת לשאלה להדהד באוויר.
הוא לא ענה ישר. הוא הרים את רגלו מתנוחת הישיבה המזרחית, תלש גבעול קטן של דשא ומולל אותו בין אצבעותיו.
הוא הפך בדעתו עוד מספר פעמים ולבסוף הפטיר, ספק במבוכה ספק בתסכול, "אינני יודע."
היא, כמובן, לא ציפתה ממנו לתשובה ברורה, שהרי היתה זו שאלה שמצריכה זמן וחשיבה, מי כמוה ידעה זאת; אך בכל זאת חשה אכזבה קלה.
היא הסבה את פניה והביטה אל עבר הדרך הראשית, בה אחרוני האנשים נראו ממהרים לעיסוקיהם. כמה נוח להיות עסוק, היא הרהרה. היא השתעשעה במחשבה שהיא תחליף אותם יום אחד, הולכת במהירות, יד אחת אוחזת בעבודותיה ויד שניה אוחזת בידו של-
קולו החזיר אותה באחת למציאות,
"ומהו הפחד הגדול ביותר שלך?"
היא השתהתה בטרם ענתה.
"הפחד הגדול ביותר שלי הוא הלא-נודע. לא ההבנה שאני לא יודעת; אני חושבת שיש בי ענווה לקבל זאת בלב שלם. לא, מה שמפחיד אותי הוא הלא-נודע עצמו. הוא המונע ממני להצטרף לשיחות רבות משתתפים, שהרי אין לדעת איך והאם אתקבל בשיחה; האם אנסה להתערב ויהסו אותי, האם אשתדל להוסיף אך תכף ידחקו בי במרפק לבל אקטע את השיחה; או שמא יאזינו לי ויודו על הצטרפותי. האפשרות בה אצא מושפלת מבעיתה אותי פי כמה מתרחיש בו אצא זקופה, ואותו הלא-נודע גורם לי להסתמך על האפשרות הראשונה.
הוא הוא החוסם אותי מלנסות דברים חדשים; שהרי אם אכשל, ואם אצליח, לא אוכל לדעת זאת בטרם אתחיל, ושוב אותו הלא-נודע אינו מאפשר לי לסמוך בבטחה על הסטטיסטיקות שיבטיחו לי תשובה חד משמעית כל שהיא.
הוא המונע ממני לצפות בהצגות בהן השקט הוא שחקן ראשי; הבהלה שאוחזת בי אל מול התחושה והידיעה שעומד להתרחש דבר מה שאיני יכולה להתכונן אליו, מגמדת כל תחושת הנאה שאוכל לשאוב אי פעם מההצגה.
אני מדמה את הלא-נודע לדמות חמקמקה וזריזה, העומדת לפרוץ לקראתי כל אימת שאני צועדת לאנשהוא. וכל זמן שאתכונן לעימות עם הלא-נודע, כמה שאמתין לו וכמה שאצפה לחוש את ידו הולמת על פני, וכבר ארגיש את מגע הכאב במוחשיות איומה, הוא לא יופיע. ובדיוק כשאתחיל לקוות ולהאמין שהנה, עלי הוא ויתר- יופיע הלא-נודע השועט, יחמוק תחת ידי המושטת, ויפגע בבעיטה מכוונת היטב בליבה של זו העומדת מאחורי.
אין דרך בה אוכל להכין את נפשי, ליבי או רוחי לכל דבר שעלול להגיע אלי, טוב או רע ככל שיהיה.
אינני יודעת מה יתפתח בקשר בינינו, בתום לימודיי, או אפילו כשאהיה זקנה כל כך עד שמשהו יהיה חייב להביא למותי- ולכן אפשרויות אלו מפחידות אותי יותר מכל. לא כי אני מפחדת מהן עצמן, אלא כי הלא-נודע מרחף מעל כל אחת מהן, ושפתיו מתוחות לחיוך דק וקר, שלעולם לא אוכל לדעת את משמעותו; עד שכבר יהיה מאוחר מדי."
היא השתתקה פתאום, נבהלת מאורך הנאום הבלתי צפוי.
הוא לא אמר דבר, והיא לא העזה להביט לכיוונו.
"אתה יודע," היא הוסיפה בהיסוס קל, "ייתכן שאחשוב על כך שוב, ואגלה פחד חדש וגדול עוד יותר. לעולם איני יודעת האם הגעתי לתשובה שמניחה את דעתי, או שזו תנוע באי נוחות בעוד כמה זמן."
היא נעצרה וגיחכה לרגע, מבינה שהנה הלא-נודע נדחף לה בפעם המי-יודע-כמה אל התחושות והמילים.
"אך אני חייבת לציין," היא הוסיפה בשקט, "שלעת עתה, הלא-נודע נורא מספיק."
והוא הגיב רק, "ללא ספק."

רוצה טיפה לשתות,
לקחת איזה שוט,
לדפוק תראש קשות,
ואין לי בקשות מיוחדות,
רק לשכוח מהכל,
לחלום כאילו אני כל יכול,
ואז ליפול להתרסק אל תוך השאול,
ולעלות בחזרה,
כאילו כלום לא השתנה,
וככה יום רודף יום,
שנה אחרי שנה,
האם יש תקנה?
האם יש תשובה לעולם הזה?

יש משורר מדהים בשם ברק פלדמן (שממנו מצוטטת החתימה שלי) שמפרסם שירים בפייסבוק.  ממליצה מאוד לעקוב. את השיר הספציפי הזה מאוד אהבתי ומצאתי את עצמי מזמזמת שוב ושוב, ופשוט הייתי חייבת לשתף מרוב שהוא יפה.

לא יודעת אם זה חוקי לפרסם שירים של משוררים אחרים, אבל השיר הזה חייב שיתוף.

תהנו:

 

אני יודעת שאתה ציפור
אתה יודע שאתה ציפור
אבל אל תגלה את זה לכולם
אנשים רגילים לא מבינים בציפורים
הם גם לא מבינים בבני אדם.

הם יסגרו אותך בכלוב
לא יתנו לך לעוף
יחלקו לך מים במשורה
הם יבקשו שתקצץ את הכנפיים
ולא תתן להן לצמוח בחזרה.

לך כמותם
דבר כמותם
והתרחק כמותם מאור
הם יקבלו אותך כבן אדם
רק אז תוכל להישאר ציפור.

אני ראיתי אותך עף
עולה לרום, פורש כנפיים
אבל אל תעשה את זה לידם
הם מפחדים לצאת מהעולם שלהם
הם מפחדים לצאת מעצמם.

הם ימלאו אותך ספקות
יגרמו לך לבכות
יקברו הכל עמוק בנפשך
הם יקוו שעם הזמן תשכח
ותתמסר איתם לכח המשיכה.

אבל לידי
אתה לא צריך להסתתר
אני רואה בך
ציפור
ולא שום דבר אחר
ונהנית ממך פי עשר, פי מאות
גם בשביל אלה
שלא יכולים לראות.

(מתוך הספר: אהבה זה החלק הקל, ברק פלדמן)

~8~
שריקה חדה חתכה את האוויר.
"בנות! כולן אלי!" צעק המאמן יאניס.
עשרים וחמש בנות התקבצו סביבו.
"ברוכות הבאות לנבחרת הבנות של בית היתומים העירוני של סמרגון." אמר.
כמה בנות מחאו כפיים.
"אני אומר לכן מראש: אתן הולכות לעבוד כאן בפרך! אני לא מוכן לקבל שום 'נשברה לי הציפורן', 'אין לי כח' או 'זה יהרוס לי את השיער' ועוד חארטות כאלה. ברור?"
כמה ראשים הינהנו.
"אז מי שחושבת שהיא לא מסוגלת, יכולה ללכת," הוא הצביע לעבר היציאה מהמגרש, "מבטיח שאני לא אקח את זה אישית. קדימה!"
שלוש בנות שמאי לא ממש הכירה, הסתובבו לכיוון היציאה ושלחו חיוך חצי-מתנצל למאמן יאניס.
"עוד מישהי?" שאל יאניס, "לא? אוקיי. אז כל מי שנמצאת פה יודעת שהיא נכנסת עכשיו לאימונים מטורפים.
יהיו לפחות שלושה אימונים בשבוע, שעתיים כל אימון. זה ידרוש מכן השקעה מטורפת. ואני רוצה לקבל מכולכן את הכי טוב שלכן. מובן?"
שתיקה השתררה באזור. כולן ידעו שזוהי שאלה רטורית.
"יופי." המשיך האמאן יאניס, "עכשיו נתחיל באימון הראשון שלנו. אני מבקש מכל מי שהייתה בנבחרת של הבנים, וזה כולל אותך, מאי דייוידס, ללכת הצידה, ואני תכף אתן לכן משימה. בינתיים, כל שאר הבנות להתחיל לעשות מתיחות על הדשא."
מאי, לונה, סייליני, הולד ועוד כמה בנות, הלכו אל היציעים, והתמקמו במקום טוב.
המאמן יאניס ניגש אליהן.
"מכיוון שאתן לא צריכות את כל האימונים הבסיסיים של 'איך להחזיק כדור' וכל זה," פתח המאמן יאניס, "חשבתי שתעבדו בינתיים על סמל ומדים לקבוצה."
"אנחנו לא מתאמנות היום?" שאלה לונה בקול מעט מאוכזב.
"אני אתן לכן לשחק אחר כך כדי לתת קצת דוגמה לבנות האחרות." אמר המאמן יאניס, "ואתן צריכות גם לאסוף שמות ולקבל מספרים לכל אחת מהבנות. כמובן שהמספרים שלכן ישארו אותם מספרים שהיו לכן בנבחרת הקודמת."
המאמן יאניס ירד אל כר הדשא, ונתן שריקה.
מהר מאוד התאספו סביבו כל שאר הבנות.
"משהו ששכחתי להגיד מקודם," אמר, "לכל אימון צריך להביא מים, ולאחר שתקבלו את המדים, חובה להביא מדים. עכשיו אני רוצה להראות לכן כמה תרגילים בסיסיים בכדורגל."
*****
"אז מה הרעיון?" שאלה יסמין את אריאל בעודן רוכנות מעל יומנו של פול.
"אפשר להגיד שאני די פריקית של סרטי בלשים," פתחה אריאל, "אז המון פעמים יש שיטות שבהן אפשר להצפין את המסר שרוצים להעביר במכתבים. זה יכול להיות כל מיני דברים."
"את יודעת מה?" הרהרה אשלי, "יכול להיות שאת צודקת… השאלה היא רק מאיפה להתחיל. יש כל כך הרבה צפנים שהוא יכול להשתמש בהם."
"בואו ניקח את המכתב האחרון שהוא קיבל." אמרה אריאל, היא הוציאה מהיומן דף, "התאריך כאן הוא ה24 בספטמבר. כלומר: ה24/9. אולי הם משתמשים בזה כדי להבין באיזה צופן משתמשים."
"את יודעת מה?" נזכרה לפתע ג'יין, "אני חושבת שראיתי פעם איזשהו רשימה ארוכה שהייתה אצלו. אולי זה זה."
"את יודעת אולי איפה הוא החביא את זה?" שאלה סנואו.
"אני חושבת שזה מאחורי הקופסה הכחולה במדף." היא אמרה.
יסמין הושיטה יד אל המדף שליד מיטתו של פול, הוציאה את הקופסה, ולקחה את הדף.
"וואו!" נדהמה יסמין, "מאיפה את יודעת את כל זה?"
"טוב…" הסמיקה ג'יין, "אפשר להגיד שהיינו די קרובים פעם…"
"את ופול?" חייכה סנואו חיוך ממזרי והתקרבה אל ג'יין, "אין מצב."
"זה היה לפני שנתיים!" קראה ג'יין.
"אני חושבת שהוא היה די רציני איתך, ג'יין." אמרה אריאל, "הוא כל הזמן דיבר עליך. הוא באמת אהב אותך."
"היינו בני 10!" אמרה ג'יין, "הוא לא אהב אותי!"
"מה זה משנה עכשיו?" אמרה אשלי, "יש לנו עבודה לעשות."
יסמין פתחה את הדף. "מה אנחנו מחפשות?" שאלה.
"טוב," אמרה אריאל, "יש המון צפנים שיש להם וריאציות שונות. אז זה כנראה צופן מספר 24 וריאציה 9."
"מספר 24…" עילעלה יסמין ברשימה, "צופן קיסר!"
"אז זה צופן קיסר, מספר 9," אמרה אריאל ויישרה את משקפיה, "כלומר, צריך לקחת כל אות ולהחליף אותה בתשע אותיות קדימה. כמו א' בי'"
"אין מצב שכל המכתב הזה הוא צופן," אמרה ג'יין, "זה ממש ארוך."
"אז אולי רק חלק מסוים." הציעה אריאל.
"ואיזה חלק?" שאלה יסמין.
"כנראה גם זה רמוז כאן איפשהו." הציעה סנואו.
"טוב, יש כאן משפט מודגש." אמרה יסמין.
"לא," ביטלה אריאל את דבריה, "זה בולט מדי. צריך לחפש משהו אחר. נניח, שיש מילים עם שינוי שבקושי שמים לב אליו."
"יש פה חלק מצונזר." אמרה יסמין, והצביעה על מספר משפטים שהוסתרו בצבע שחור.
"תני לי את זה." אמרה סנואו.
היא לקחה את הדף, וניגשה אל החלון.
"כתוב כאן:" הקריאה סנואו, "תפוכח גנ חש סחי פונה נור רתט כרי יטנ מכו ישר אס. עקסו, קרים שי טכר ייס טסט סקח שס חנר תרת…"
אריאל רשמה הכל בפנקס שלה, "עכשיו רק צריך לפתור הכל."
*****
"בנות!" נכנסה אריאנה לחדר בסערה, "אתן לא תאמינו מה קרה!"
"מה?" שאלו סופי, סקיי וסטפני שנדבקו גם הן בהתרגשות של אריאנה.
"הלכתי לדואר," אמרה אריאנה, "והייתה שם חבילה בשבילי!"
היא הוציאה מתיקה שקית קטנה.
"מה יש שם?" שאלה סופי.
"תנחשו." אמרה אריאנה.
"לא יודעת," אמרה סקיי, שהייתה נרגשת מדי כדי לחשוב, "מה זה?"
"זאת מצלמת ווידאו!" קראה אריאנה, היא הוציאה את הקופסה מהשקית.
"אההה!!" צרחו כולן בהתרגשות.
"נוכל לעשות עם זה המון דברים!" קראה סקיי.
"נוכל לפתוח ערוץ יוטיוב!" קראה סטפני.
"או לצלם סדרה!" קראה סופי.
"תירגעו, בנות," ניסתה אריאנה להרגיע את חברותיה, "יש לי כבר רעיון."
"זה ערוץ יוטיוב?" ניסתה סטפני.
"לא." אמרה אריאנה.
"סדרה?" שאלה סופי.
"לא." חזרה אריאנה.
"אז מה זה?" שאלה סקיי.
"אתן עוד תראו," אמרה אריאנה, וחיוך נמתח על פניה, "אתן עוד תראו."
*****
"טוב," קיבץ יאניס סביבו את הולד, סייליני, לונה ומאי, "זה היה יחסית טוב לאימון ראשון."
"אתה באמת חושב?" שאלה סייליני בהתרגשות.
"לא." אמר יאניס, "רובן לא יודעות אפילו את החוקים הבסיסיים ביותר! איך אמורים לשחק ככה?"
"כנראה שלהקים קבוצת בנות היה רעיון גרוע למרות הכל." אמרה לונה באכזבה.
"אתן רציניות בנות?" נדהמה מאי, "אתן ראיתן אותן משחקות! יש להן פוטנציאל אדיר, ותשוקה לשחק! עם קצת אימונים אנחנו נצליח בגדול."
"קצת?" שאל יאניס.
"טוב," תיקנה מאי, "הרבה אימונים."
"בכל מקרה," החליפה הולד נושא, "סיימנו לעצב מדים וסמל."
היא הגישה למאמן שני ניירות.
על האחד היה מצויר בגדול סמל הקבוצה: מגן ורוד עם מתאר זהב, שבתוכו יש כדורגל תכלת. מסביב לכדור נכתבו באותיות גדולות: "SOWFC"  שזה ראשי תיבות של: "מועדון הכדורגל לנשים של בית היתומים סמרגון."
בדף השני היו מדי הקבוצה. שחולקו למדי בית, מדי חוץ ומדים שלישיים.
חולצת הבית הייתה בצבע תכלת עם פסים ורודים, ועליה סמל הקבוצה, והמכנסיים היו אף הם עם שרוכים ורודים.
חולצת החוץ הייתה ורודה עם צווארון תכלת, והמכנסיים חצי-חצי.
חולצת המדים השלישיים הייתה בצבע צהוב זוהר, עם פס ורוד שעובר באלכסון, והמכנסיים גם הם בצבע צהוב זוהר, אך הקו הורוד עבר בהם בקו ישר.
"כל הכבוד בנות!" החמיא להן יאניס, "עכשיו רק צריך לייצר את זה."
*****
"זה לא הגיוני." אמרה אריאל שוב ושוב, היא הסתובבה בחדר עם הפנקס בידה, וניסתה לפתור את הצופן ללא הועיל.
"מחרבש עה של ושא חרהצ?" הציצה יסמין, "מה זה יכול להיות?"
"אולי אנחנו פספנו כאן משהו," הציעה סנואו, "זה חייב להיות הצופן הפתור, הרי פתרנו את זה לפי קיסר 9!"
"תראי לי רגע את הפיתרון." ביקשה אשלי.
אריאל הביאה לה את הפנקס, ואשלי הסתכלה בו למשך דקה ארוכה.
"הבנתי מה הבעיה שלנו," אמרה, "רווחים."
"מה?" שאלה ג'יין, כמו כל השאר היא לא הבינה מה אשלי מנסה להגיד.
"צריך לסדר את הרווחים למילים הגיוניות," אמרה אשלי, "נניח, 'מחרבש עה של ושא חרהצ' אם מסתכלים על זה, זה בעצם 'מחר בשעה שלוש אחר הצ' ואם מצרפים לזה את המילים הבאות, יוצא 'מחר בשלוש אחר הצהריימ' כלומר, רק צריך להבין למה הכוונה כאן."
"אז למה אנחנו מחכות?" שאלה אריאל, "בואו נתחיל לפתור."

שולם על זה שלא הייתי כל כך הרבה זמן..
יצא לי לכתוב שיר שאמרתי אולי תרצו לראות ולשמוע..

אתה החונן לאדם דעת
החזירני בתשובה שלימה לפניך
סלח לי באמת על זדונותי
רפאני מכל תחלואי וגואלני
וגאל את עמך ישראל, מכל הזדונות, מכל העוונות
אלי, אליך
ושמע נא בקול שירתם, אל שומע תפילה

תן שיהיה סוף סוף משפט צדק בעולם, צדיקים יראו וישמחו, וכמובן יבנה המקדש
אנא שמע קולנו והשב העבודה
ברכנו אל, לך נאה להודות

יום אחד אולי זה יקרה, אולי זה יבוא.
אולי עוד ישירו על נבואות לעתיד לבוא.
נערים יחגגו בשער עירם,
וזקנים ישוררו שירתם.
 

עוד מעט זה יקרה, עוד מעט זה יבוא.
יפללו לווים בבית ושמחה תשרה בו.
יעלו עמים לשמוע תורתו,
וכל הגוים ידעו כי אנו עמו.
 

ובסופו של יום, כשהלילה יורד,
מתחילים חיים חדשים.
ובסופו של דבר, גם אנחנו נזכה,
לאחרית הימים.
 

יבוא משיחנו, והוא יגאלנו,
יבנה לנו את בית מקדשנו,
ונחוג שמה את חגינו.
 

ויבוא הקץ למיתות,
והסוף למלמות.
וחיו בשלום כל החיות,
ויתאחדו כל האומות.

ובסופו של יום, כשהלילה יורד,
מתחילים חיים חדשים.
ובסופו של דבר, גם אנחנו נזכה,
לאחרית הימים.
 

זה עוד יקרה,
זה עוד יבוא,
בסופו של דבר נגשים,
את חזון אחרית הימים.

ברור לי שזה משהו נפשי, לא ברור לי מה בדיוק.
המילים מעקצצות לי בקצות האצבעות, מנסות לצאת.
אבל זה פשוט לא מצליח.
זהו.

יש חוט דק, מתקתק,

שעובר בין שלבי המשחק,

קוראים לו החוט של החיים,

לאחר מכן יש רק געגועים.

 

 

יש כאב שלא מרפה,

יש מגע שנשאר תמיד,

גם כשהכל כאילו יפה,

שום דבר עוד לא מגליד.

 

 

הצעקה של האין שלא נשמעת לעולם,

השקט שבנתיים שחונק את האדם,

וכל מה שיש זה להתהפך בצעקות גורל,

וללחוש לאלוהי המוות שהחיים הם מעגל.

 

 

 

 

אבי המת-
עודנו חי
גוסס בין כאב
לשיגעון.

אבי המת-
עודנו חי
אך אנו כמו נכבנו
היום.

כי אמנם הגוף חי
אך מוחו אבד מזמן
נעלם אי שם, בחלל נסתר
אבוד, שבור ומיותר

איך אדם גדול
לשבר כלי מחופש
אין צדק ואין רון
כך דועך כוכב

ובאלם צליל
תשגשג עלטה
ובאין שיר
תתנוצץ חשיכה

כי ליפול זה קל
ולהמשיך קשה
אז מוטב כי נידום
בעמק השווה

ואין מילים ואין שיר
רק קשקוש מלוטש
ורק חרב שדוקרת
על עוד ילד שננטש

ומציאות חיים רודפת
ונחלי דמעות צחות
ונהי וקול אופנים
זעקות צפות ועולות

משוגע
זאת לא מילה גסה יותר
זאת מציאות
וגם אם תרצה
וגם אם לאו
היא עוד שם, בעקשנות

אז תמשיך
תחתור בעוז
לא רק
כי אין ברירה
תנסה
לחוש, לגעת
בתולדות
האין כניסה.