סיפור קצר, ישן מאוד וקצת לא משוייף. שלוש נקודות למי שיזהה את האירוע המוזכר.
ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד. והיום הזה ככל הימים, לא שונה מקודמיו. שגרה אפרורית מקדמת בברכה, עוטפת בענן ערפל צמרירי ונמתח עד אינסוף. כשהוא צועד ברחובות, תחת בית שחיו תיק התפילין וצעדיו כבדים על האספלט הסדוק, הוא כבר מחכה שייגמר היום. בית הכנסת מנוכר ואפלולי, אחרוני מתפללי המניין המאוחר כבר הסתלקו אל שגרת יומם, אל המירוץ המטושטש שהוא חייהם. ואם חיים רק פעם אחת, הוא חושב, למה 'חיים' הם לשון רבים? גורר רגליים אל השולחן הפינתי. איה מקום כבודו, שואל עצמו, איה מקומו. נושם עמוק, שואף אל תוכו גרגרי אבק וריח בית אבא. לְשֵׁם יִחוּד קוּדְשָׁא. לשם יחוד, וביחוד לאותו שם, זה שרקום באותיות של זהב על הפרוכת, ומאחוריו סנה משתרג וקרני איל בין ענפיו. מניח תפילין של יד, כורך את רצועות העור על זרועו השמאלית, זו שבחלקה הפנימי והרך אין לו תחושה, רק צלקת ארוכה ומשוננת. מברך, ממלמל את המילים, אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ לְהָנִיחַ תְּפִלִּין, אשר קידשנו, ובזכות קדושה זו רקום עכשיו השם על הפרוכת. אליו לא נשלח איל. מעל ראשו לא נאמר: "אל תשלח ידך אל הנער". מניח תפילין של ראש, בקו שורשי השערות בדיוק. בית התפילין קריר על מצחו. מרצפות קרות, הוא זוכר. מרצפות קרות כקרח. זיעה ניגרת על מצחו, שבקו המזגנים, הופסק זרם החשמל, אבל המרצפות כל כך קרות. ברוך שם כבוד מלכותו, ושוב השם הזה שמהדהד מהפרוכת ומחייך אליו בריקומי זהב ודם. וּמֵחָכְמָתְךָ אֵל עֶלְיוֹן תַּאֲצִיל עָלַי… וּבִגְבוּרָתְךָ תַּצְמִית אוֹיְבַי וְקָמַי. אויבי וקמי, אלו שכבר קמו ואלו שעוד יקומו, ובזכרונות מהדהדים חיוכיהם של אלו שיקומו רק בתחיית המתים. כורך רצועה של יד סביב האמה, מהדק כמעט בכוונה, שיכאב. מה שלא כואב הלב, שלפחות תכאב היד. וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט וּבְחֶסֶד וּבְרַחֲמִים וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בֶּאֱמוּנָה. ובליבו נחמץ משהו, משהו שכבר שנים נחמץ ומכווץ, ומוחה על החסד והרחמים שהיו ואינם.
מסיר מעליו את התפילין, מחזירן אחר כבוד. ממלמל בשקט את המילים, שיר של יום, עוד יום אפרורי ומתמשך ונשרך עד אין קץ. החמה כבר ברום השמיים, סוף זמן קריאת שמע של שחרית. שמע ישראל. אתה שומע? יש שם מישהו? תפילותיי, לאן? סידור פתוח לפניו, שטף של מילים זרות ומוזרות, כאילו נכתבו בשפה שאינו מבין, שפת אמת ואמונה. סוגר את הסידור, נושק, קם ונושק גם לפרוכת שעל ארון הקודש, ולשם הרקום.
הוא יוצא מבית הכנסת ושמש מפתיעה מקדמת את פניו. באמצע החורף, מתוך סגריריות בית הכנסת, כיוצא מאפלה לאורה. והרחוב עליז, עליז. ילדי גן ופעוטון מתהלכים ופועים בעדר תמים אחרי רועותיהם, שרים "מש-מש-משנכנס אדר, מרבים בשמחה". הוא צופה בהם בחצי חיוך, חובק את תיק התפילין. פעם גם הוא היה תמים כמוהם, הוא זוכר, רוקד ושר ומחופש למוקיון מחייך. מה עבר עליו מאז, אלוהים יודע. ואולי גם אלוהים בעצמו לא יודע. אולי אין איש יודע. צועד ברחובות שטופי השמש. כבר חלף מזמן על פני הכניסה לבית הוריו, ביתו, אך להיכנס- אין הוא מסוגל. משוטט ברחובות, נאחז בתיק התפילין כבחבל הצלה. מדוע הוא עוד מתפלל? מדוע הוא עוד מאמין? הרי ניתנו לו כל הסיבות שבעולם לחדול, לעצור, להוציא עצמו ממעגל המטורפים הששים לקראת האל. מעגל מטורפים, זה מה שהם, רוקדים ושרים ומחכים ליום בו כל מה שיוותר מהם יהיה זיכרון רחוק ושם רקום על פרוכת.
ממשיך ללכת עוד ועוד, זונח את המדרכות והרחובות לטובת הרי השומרון הפורחים בצהוב בוהק. מתיישב על סלע, התפילין מונחות בחיקו. האדמה תחוחה תחת רגליו, אך הוא חולץ את נעליו, משקיע את אצבעותיו בבוץ הקריר. קריר כמו מרצפות על מצח. וזה מכה בו שוב. הצעקות, צרחה נוקבת, החושך שעטף אותם פתאום והם לא הבינו מדוע. זכוכיות מתנפצות, בין מדפי הספרים הוא רואה דמות שפופה. ראש חודש אדר ב'. משנכנס אדר מרבין בשמחה, אבל הוא שפוף על המרצפות הקרות, מתפלל לאל נקמות אדוני, אל נקמות- תופיע! ובדמיונו הקודח צפה ועולה אחותו, מסתכלת עליו במבט מאשים, בן עשרים ושמונה ועוד גר אצל ההורים. מי תרצה להתחתן איתך, תגיד לי? נו, תגיד לה! תגיד לה! חובק אליו את תיק התפילין, בד קטיפה רקום בראשי התיבות של שמו. נושם עמוק, להירגע. אל תתן למחשבות להציף אותך. להתגבר. להתגבר כארי לעבודת הבורא. משקיע את כפות רגליו באדמה הקרירה, ממולל אותה בין אצבעותיו. עבר זמן, הכל בסדר עכשיו. הכל, פרט לשמות רקומים על פרוכת, איל שלא הגיע בזמן. הוא נעמד, מותח זרועותיו למול שמש צהריים. רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב וְאֶת הַמָּוֶת וְאֶת הָרָע... וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים. משנן וממלמל כמו מנטרת ישועה. עוצם עיניו בכל הכוח, וכשפוקח אותן, מבחין בציפור דרור עומדת על סלע מולו. אילו רק יכל לפרוש כנפיים ולעוף כמוה, לברוח מכל מה שמדאיג ומפחיד ומטלטל וחוזר בחלומות.
אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, זָכְרֵנוּ בְּזִכָּרוֹן טוֹב לְפָנֶיךָ, וּפָקְדֵנוּ בִּפְקֻדַּת יְשׁוּעָה וְרַחֲמִים מִשְּׁמֵי שְׁמֵי קֶדֶם. וּזְכָר לָנוּ יְיָ אֱלֹהֵינוּ אַהֲבַת הַקַּדְמוֹנִים, אַבְרָהָם יִצְחָק וְיִשְׂרָאֵל עֲבָדֶיךָ, אֶת הַבְּרִית וְאֶת הַחֶסֶד וְאֶת הַשְּׁבוּעָה שֶׁנִּשְׁבַּעְתָּ לְאַבְרָהָם אָבִינוּ בְּהַר הַמּוֹרִיָּה, וְאֶת הָעֲקֵדָה שֶׁעָקַד אֶת יִצְחָק בְּנוֹ עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ. הוא זוכר את הפסוק הזה כמעט בעל-פה, עוד מהימים שהיה שביעיסט חסר דאגות בישיבה לצעירים, בימים שעוד היה מרגיש משהו בזמן התפילה. ואת העקידה שעקד את יצחק. ומה עם העקידה ההיא, היא רוצה לזעוק, העקידה שהשאירה אותו כל כך מבולבל ורקמה בדם שמות על פרוכת. הוא מסתכל על הסלע, הציפור כבר עפה לדרכה. אילו היה בו כוח, היה יוצא לשוק וצועק וזועק ובוכה: אני רוצה לחזור, להיות תמים, לשכוח. ואין בו, אין בו כוח.
עננים מתקבצים, שמש נסתרת, טיפות מתוקות יורדות על לחייו. התחלה חדשה, הוא מרגיש. קום, לך, עשה מעשה. בחירות נכונות, הוא מרגיש. רגע אחד, קרן שמש, ציפור. הוא קם ממקומו, מנער מבגדיו רגבי אדמה. מעפר באת ואל עפר תשוב. ושוב. נזכר בו, בשם הרקום, לפני שהיה שם ועוד היה אדם חי וחולם, כשישבו יחד ערב אחד. "אם אני אמות," הוא אמר, והשם הרקום הקשיב, "אני ארצה שתמשיכו לחיות, בסדר? תגיד גם לאימא שלי. תבחרו בחיים."
ויהיה ערב ויהיה בוקר יום שני. והיום הזה, כקודמיו, אך שונה. חי.
