פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 333)

איזה יופי. מסקנה מעניינת, בהצלחה עם זה!

כתבת בדיוק את כל התחושות שהיו לי,חוץ מההתחלה,לי זה היה קצת פחות

הגוזמבים

@ארי1,חשבתי באמת מה שאמרת על השקט הזה ולא בהכרח שזה מה שאני באמת..

אולי באמת מושפעת?..

מגוש,את מהממת וכ"כ כיף לי שהכרתי אותך

אז תודה נשמה על הזכות להכיר אותך קצת יותר מקרוב.

וגמאני לא מוותרת על שוב פעם.ממש לא.

מהממת שאתתת....

גמאני שמחתי מממש ממש.

ואולי עוד אהיה חבדניקית מתישהו

יאללה, מתחילים בהכנות לקראת מפגש נוסף.

יש לי במספר פעמיים 7 ויש גם 0 ...

אז מה אם זה לא לפי הסדר...חח

שכחתי לכתוב שם שמגיעה לך תודה רבה על השתיה...

באמת תודה.

ו... בעיקרון אנחנו יותר ממאה, שתדע

שירשור חדש..

כמה מסר.יאוו.יאווו.

צריכה עוד לחשוב עלזה ואז ליקרוא שוב..

והכתיבה שלך..אמאל'ה.

אוהבת מלא

*לא להבריז פעם הבאה*

וואלה הפצצת.

תמשיכי לכתוב, באמת כישרון...

@אנה דור

@מגוש

@שורקת

@מיכל318.

זה כ"כ עצוב,

להרגיש ככה....לשחק.

ולחשוב שהאישה הזו שאת כ"כ לא מחבבת היא בעצם--- אשתו של אבא שלך. מטריייף.

תהיי חזקה, ואת נראית לי אחת כזו...

אוהבת אותך מלאא

בעצם יש לי מלא, בואי לאישי מתי שבאלך חוץ מהרגע,

אהובה.

ליבי איתך!

אז הרב ענה תשובה, די משמחת, למעשה.

יופי. מה הלאה? ממשיכה בגואל של עצמי, לאט ובזהירות.

היא צרחה עלי היום, שאני הורסת לה את החינוך ואת הבריאות, ושמגיע לה חיים יותר טובים. ושנמאס כבר ממני. נמאס.

אני שתקתי כמו תמיד. והרגשתי חתיכות מהלב שלי נוחתות בקרקעית.

אני שונאת אותה.

שונאת אותה. שונאת שונאתשונאת.

היא אמרה שהיא מקפידה עלי. ושאין לי עתיד. 

וגם ככה היום הזה נאעכס אז מה עכשיו, אלוקים????

לה אתה עושה לי את זה, למה??????

ולה אני בוכה עכשיו?????

העיניים שלי מפחידות אותי מעצמי אפילו. תמיד הם מפחידות, אבל עכשיו הם נראות כמו שתי בורות. כמו שתי נהרות של כאב ועצב וייאוש.

שקועות ואדומות.

למה. למה.

אני שונאת להרגיש אשמה בלי סיבה, פח זבל של השטן.

קצוצת כנפיים.

קצוצת תקווה.

מחר ירושלים, ואני לא שמחה.

אם יהיה לי התקף?!?! אם אם אני ...

אני פוחדת ואין לי כח יותר.

באל לשים ביט באוזניות שיא ווליום ולכתוב.

לפי הביט.

לא לחשוב על מה שיוצא לי מהראש. 

לשחרר כבר, לשחרר.

תשחררי, את מלכה

ואני אוהבת אותך

לא רוצה לטבוע, אבל שוקעת כל כךמהר.

אני בכלל רוצה להיות מדריכה לרכיבה טיפולית או משו.

לא רוצה להיות אחות.

רוצה עד מוות.

אין לי כח לעצמי המשוגע המופרע שלא נותן לי לנשום. אני שונאת את הרגע. שונאת אותה. שונאת את המילים שפורצות ממני. שונאת את הזליגה הזאת.

אני אוהבת את אמא שלי שמתה. את העתיד שאינו. את אלוקים הנעלם. את החבר שלא היה לי.

אני אוהבת את אבריל לאבין, והכי אני אוהבת שקשה לה ואז היא צורחת אותי. 

אני אוהבת את הים ואת השיער שלי. אני אוהבת לצייר. אני אוהבת אופנועים וסמים וסיגריות, 

אני אוהבת את החברים שלי בעבודה.

אני רוצה רוק אמיתי. להשתגע, להעלם, לא להיות. 

אני רוצה תאילנד. אני רוצה שהיא תמות. שיהיה לו טוב.

אני רוצה להיות רגועה ולהפסיק לכתוב שטויות.

אני שומעת אותם מדברים עלי במטבח, מסכנים, נפלתי להם לחיים.

אוי אני ילך מפה יום אחד, 

שיהיה לי לאן.

די. 

לכי לישון.

מממ...יש לי דמעות כרגע.

אוף אהובה,מתפללת בשבילך לטוב!!

לא מגיע לך פחות מיזההה.

תצליחי נשמה שלי

רוצה להתמכר לאיזה משו מטומטם שיעיף לי את השכל. לדפוק תראש באבן. לפצוע. לפצוע.

לחייך את החיוך הכל כך אמיתי הזה, בלי סיבה. לנער אותך חזק. באגרסיביות. עד שתודה. עד שתקח אות ותכריח אותי להשאר איתך.

באלי להבה. אש בגוף. לרקוד כמו משוגעת על איזה בר דוחה באיזה חניון.

לשבור את הגיטרה החדשה. ללבוש שמלה שחורה, וליפול למיטה. כמו מלאך המוות.

איפור חזק בעיניים, שלא רואות כלום.

להיות אוויר לכמה רגעים.

קטנים.

שאף אחד

לא יזכור

עדיין במיטה, למרות שצריכה עוד חצי  שעה כבר להיות בלימודים, אחרי לקום ולהתארגן ולסוע לשם.

אוךךךך.

אני כותבת כאן עוד לפני שהתעוררי. מה זה אומר? אה, ובלי ליטול ידיים וכל הטקס הזה.

טוב, אין מה לומר, ברור שבבוקר הכל נראה יותר טוב. 

אני רוצה כבר טוב. שיהיה טוב.

לכל העם הפצוע הזה.

נוטפים כאב, רחובות מלאים בצלקות. זה הסוף כבר. מרגישים.

שומעת בראש שלי את ניצ נצ צועק, 

וכל הזמן הזה הייתי לבד. כל הזמן הזה הייתי לבד, כל יום מחדש.

ובוכה.

כי אין לי כח להתמודד עכשיו. גם לא עם אהבה.

ושורפות לי העיניים.

אני צריכה קפה שחור חזק עכשיו, אבל אין פה בבית. כי זה לא בריא, מתי תביני?!?!  בזעאת!

החור גודל מיום ליום, שובר שיאים מחדש.

אם יום אחד אני יעלם תדעו שהו בלע אותי.

תקומי כבר יא מפגרת. תתלבשי ותעופי מפה.

להתנתקלהתנתקלהתנתקלהתנתק

תודה לך!! ממש ריגשת אותי עכשיו...

וחבל שלא באת, הייתי שמחה להכיר אותך!!

באמת הכל בסדר. אל תדאגי.

אל תתאמצי, סתם חבל. תנוחי תנוחי.

הכל טוב איתי היה,

והכל ימשיך להיות נהדר. אין טיעם ללחץ. אין טעם בכלל.

אני יודעת שזה נשמע כזה

קצת לא אמין

אבל למי אכפת, תגידי לי,

להפליט כמה מילים.

בתוך בור של חרא, כבר אין כל כך משמעות

להבהרה פה ,

הבהרה שם.

ועולם.

ומה זה משנה בכלל, בחיי?!

יש לי את עצמי ואנשים שמגנים עלי.

יש לי אהבה

יש לי נר.

נרות שלמים אתמול שיצרו רצפה.

וכל זה לא ממש משנה

אם לא ישנתי הלילה,

ולא שתיתי עוד קפה.

וגם אתמול ,

בתוך הבית שמצאתי.

הרגשתי מלכה, בחיי.

ושמעתי איזה ראפר.

בחזור ממש רציתי,

לקנות את הפיל.

אמרת שזה כמו קמע, צחקת,

וברחנו משם

לא קנינו בסוף.

אנחנו לא מהקונים.

רק מבלגנים מבלגנים.

ואנא נא נא נא נא

להשאיר אחרינו סימנים.

ו****, הוא הוא חננה בננה. 

ומה אני כותבת כאן ראפ כאילו אני 

בתוכך.

בחייאת, אתה ראפר.

ויש לך קול נדיר,

זה לא אומר,

שאני כאן במיטה,

מגובבת מילים ועוד מילים ועוד מילים.

בסוף קניתי טבעת

אבל לא עם יהלום.

לא רציתי לחזור הביתה

היה לי איפה לישון.

וחזרתי והמשכנו לקסקס על העולם.

ו*****,

שאמרה שאנחנו מושלמות

בגלל איזה ספר שהנחתי לה ביד.

הלוואי הייתי מושלמת

ממתנות שקניתי.

רק לארי היום הבאתי

סנדוויץ עוף עם טונה גלי

או משו דוחה אחר בסגנון

.

ושאלת בפליאה

את מעשנת,

ואמרתי ממש לא. 

ואז פרצנו בצחוק גדולגדולגדול

כי מה זה משנה.

שיט פה שיט שם.

סיגריה,

לא עושה בן אדם.

היא רק מחממת את הקור ברגליים,

למי שאין גרביים. ****.

או גרב אחת.

וסלפי רגליים, לא צנוע,

כדברי מישהו

שחושב , מה הוא חושב

שהוא יודע הכל.

אחים שלי היה כיף. ממש ממש נהניתי איתכם 

ויאללה נפגש,

וכתבתי בחרוזים, 

איזה פאק. 

נראה לאן אני עוד ידרדר

אין עלייך אחותי המהממתתתתת!!!!

נהניתי איתך פווולים אתמול.

ו... חכי. רגע...

@גיטרה אדומה

תודה שטרחת לתייג.

וזה מהמם.וואו.

תלוי איזה שיר. אני בדרך כלל כותבת מאדמאד ספונטאנית אחרת זה יוצא לי מוזר.

זהלוקח לי בערך רבע / חצי שעה.  

הפעם הכי ארוכה שכתבתי לקח לי חמש שעות.

בסיפור זה אחרת וזה יכול להמשך חודשים

כאילו,אני לא יושבת לכתוב שיר ואני חושבת על מה, כי אם כך זה יקח באמת מלא זמן. אני חיה את החיים וכשבאה לי מסקנה או משו כזה אז אני כותבת.

לרוב לא יוצא לי לשבת לכתוב שיר בכוונה, יש מצבים שפשוט מוציאים ממני את זה.

לפעמים אחרי שהדבר הבסיסי יוצא לי, שזה קורה לרוב מאוד מהר.

אז אני יושב לשפץ, לראות את המבנה של השיר, את המשקל, ואת החרוזים.

שזה יכול לקחת גם שעה.

בסיפורים או מקטעים, זה יכו לקחת הרבה יותר זמן.

חצי שעה גג.... אבל זה מאוד תלוי בעומק...

לי בד"כ זה יוצא ספונטני אבל כשאני רוצה לכתוב שיר עם קישוטי שירה מקוריים זה יכול לקחת גם את השעה וחצי כזה

וכשיוצא לבד אז זה זורם ופשוט מהר!!

וואו זו שאלה מורכבת או יותר התשובה משתנה,

לפעמים זה פשוט פורץ ממך, המילים כאילו כותבות את עצמן

ולפעמים זה מאבק פנימי ואתה על כל שורה נלחם ויכול גם לקחת חודש...

אז יכולה לכתוב תוך עשר דקות 5 שירים
אם לא אז יכול לקחת לי קצת יותר..

איזה יפה! ממש אהבתי!!!!

אבל זה הותיר אותי פעורת פה, הקטע הזה.
מה זה הדבר הזה?!?
חד בטירוף.
מעלה דמעות.
ריגשת.

בהחלט קטע שיצא מדם ליבי, שמחה שנגעתי

מעביר בצורה רהוטה כל כך את המסר...

כתיבה חלקה וזורמת. מהמם!

קראתי כמה פעמים, וזה פשוט מדהים

ורואים שזה כתוב אמיתי ככ...

תודה על התיוג

"...קם בטיפול נמרץ, חצי מסומם חצי לא.

כבר יומיים שאני לא מצליח בכלל לעקוב אחרי הזמן. מדבר עם חבר ופתאום קולט שהוא כבר לא בחדר. מנסה לפתוח ספר, ולא מצליח בכלל לראות מה כתוב...

יש הפסקה עכשיו.

יש זמן לבחון את המצב שלי מחדש. מסתכל על הרגליים שלי, עטופות תחבושות. קצת נפוחות. מנסה להזיז... לא מצליח. מנסה שוב, מתאמץ, מזיע, לא מצליח... עובר במחשבה על כל מה שיש לי ברגל- שוק, כף רגל, אצבעות, עצמות, עור, בשר, גידים, מנסה למצוא מתוך כל התערובות הענקית הזאת משהו שיצליח לזוז...

כן?? זה קרה?? הכף רגל זזה קצת? מתאמץ שוב. כן!! זה קרה!!

רוצה לבכות לצעוק לצחוק לרקוד. כבר לא יודע מה..."

לפני שנה ושבועיים:

"...קם בפנימייה בישיבה, השעה עשר בבוקר. לא יודע כבר מה לעשות.

כבר שבועיים שאין לי חשק ללמוד מילה, כבר לא מצליח לעקוב אחרי הזמן במיטה...

מנסה לפתוח ספר ולא מצליח לראות בכלל מה כתוב...

יוצא מהמיטה, נוסע לשדה, החברותא לא נמצא היום,

יש הפסקה.

זמן לבחון את המצב שלי מחדש.

מסתכל על עצמי- נופל וקם, ושוב נופל, ושוב קם. האדישות נכנסה אצלי עמוק.

לא מצליח לראות הבדל בין נפילה לקימה. לא מצליח להדליק את הרגש מחדש...

מנסה לדבר עם ה', מנסה להדליק את החיבור הפשוט שלי אליו. לא מצליח...

מנסה לבכות, מנסה להרגיש... לא מצליח.

עובר במחשבה על כל הקשר שלי עם ה', תפילה לימוד, דיבור, נגינה, מנסה למצוא מתוך כל התערובת הזאת משהו שישבור את המעטפה מסביב ללב, משהו שיזוז...

כן?? זה קרה?? דמעה ראשונה יורדת לי על הלחי, לאט לאט עוברת מסלול ארוך,

מהעין עוקפת את האף, יורדת לכיוון הפה, אני לא מוחה אותה, רוצה להרגיש אותה.

את הדמעה הראשונה אחרי כל כך הרבה זמן... דמעה מלוחה.

ואחריה פורצות הדמעות בשטף.

כן!! זה קרה!! מרגיש את אבא מחייך אליי, מרגיש אותו קשור אלי,

ורוצה לבכות לצעוק לצחוק. כבר לא יודע מה..."

תודה על התגובה ועל המחמאה...

זה מחזק!

"...מעבירים אותי למחלקת אורטופדיה, כבר הבנתי מזמן שזה לא משהו שייקח יומיים.

אבל אני מוכן ללכת למסע הזה, מסע שטובים ורבים נפלו בו, אבל אני מחליט להסתער בכל הכוח. אני לא מוותר, אני יחזור ללכת!

העמידו אותי לראשונה היום על הרגליים. הליכון גדול,

אבא מצד אחד, פיזיותרפיסט מצד שני והופ אני על הרגליים,

לוקח נשימה ארוכה. מסתכל על הרגליים, חושב לעצמי, אני יכול? אני יכול!

מרים את הרגל עשרים סנטימטר מעל הריצפה, כף הרגל נשמטת. תפוסה בתוך תחבושת.

ועושה את הצעד הראשון ואז שני, ושלישי.

מסתכל לקצה המסדרון. זה יותר ארוך ממסלול מרתון. מחליט ללכת את כל הדרך.

באמצע הדרך כבר לא מסוגל,

הכאבים, הקושי וקצה המסדרון שנשאר רחוק עשו את שלהם.

נפלתי לכיסא גלגלים בבכי...

אני לא מסוגל...

אני לא יכול...

זה יותר מידי..."

לפני שנה ושבוע:

"...היום התחלתי עם חברותא חדשה,

כבר הצלחתי להבין שזה לא מסע קל, כבר הצלחתי להבין שכדי לאהוב, כדי להתחבר צריך לעמול. אבל אני מוכן ללכת למסע הזה, מסע שטובים ורבים נפלו בו, אבל אני מחליט להסתער בכל הכוח. אני לא מוותר, ואני לא מתייאש,

אני רוצה את אבא!

אני מסתכל על הגמרא, מסתכל עליה ברגשות מעורבים,

הרבה אהבה יש שם, וודאי! אבל גם כאב, קושי, וקצת ייאוש....

לוקח נשימה עמוקה וחושב לעצמי, אני יכול? אני יכול!

פותח את הגמרא, וצולל... עושה את הצעד הראשון, והשני, והשלישי, מסתכל לקצה הדרך, רק הצצה חטופה, זה מסלול ארוך. ארוך יותר ממרתון, מחליט ללכת בו את כל הדרך.

אחרי שבוע כבר לא מסוגל.

הקושי, הייאוש, האכזבה וקצה הדרך שנשאר רחוק עשו את שלהם.

סגרתי את הגמרא בבכי...

אני לא מסוגל...

אני לא יכול...

זה יותר מידי..."

"... כבר שלושה שבועות אני בתוך הסיפור הזה, הספקתי הרבה.

הספקתי להתרגש, ולהתייאש. הספקתי להתחזק, ולהתחלש. הספקתי לעלות וליפול.

לפני שבוע הייתה הנפילה הגדולה,

אחרי שכבר עמדתי, והתחלתי ללכת, זה היה יותר מידי בשבילי. ופשוט נפלתי. לא רציתי לקום, לא הבנתי מה הטעם...

אתמול בערב ישב אצלי חבר. דיברנו, הוא לומד בישיבה גבוהה, שיעור ב'.

"אתה יודע, אני חושב שאני קצת מצליח להבין אותך... לפחות חלק מהקושי..."

גיחכתי בשקט... מה הוא כבר יודע? מה הוא כבר מבין?

מתי כבר הוא ראה מולו מסע שהוא יודע שהוא חייב לעבור, דרך שהוא רוצה להגיע לסופה, אבל הרגיש שזה פשוט גדול עליו? שאין דרך להצליח?

ואז הוא פותח את הפה, ומספר.

וככל שהוא מדבר אני מבין שהוא צודק, זה אותה הגברת בשינוי אדרת.

וככל שהוא מאריך לדבר אני מוצא את עצמי עם דמעות בעניים כובש רק שאלה אחת.

"איך?"

והוא עונה, ומחזק. ומסביר שאסור להסתכל רק לקצה הדרך.

צריך להבין מה הקב"ה רוצה ללמד אותי במסע עצמו.

לפרק את המטרה הענקית הבלתי ניתנת להשגה- "לחזור ללכת" למטרות קטנות. ליעדים שאותם אפשר להוריד למציאות.

ואנחנו מדברים עד אמצע הלילה, ומחזקים ביחד, וצוחקים ביחד, ובוכים ביחד...

ובבוקר אני קם- וצעד אחרי צעד, מתחיל ללכת.

מתחיל במסע שלי.

לא מסע ברגליים,

מסע אל הרגליים..."

לפני שנה:

"... כבר תקופה ארוכה אני בישיבה, הספקתי הרבה.

הספקתי להתרגש, ולהתייאש. הספקתי להתחזק, ולהתחלש. הספקתי לעלות וליפול.

לפני שבוע הייתה הנפילה הרצינית, אחרי שכבר התחזקתי, והחלטתי שאני רוצה!

אחרי שהתיישבתי, וניסיתי, והתאמצתי, ונלחמתי, אני פשוט לא מצליח...

נכנסתי למיטה, כיסיתי את הראש בשמיכה, ולא רציתי לקום. לא הבנתי מה הטעם.

נזכר באותו לילה לפני שנתיים, נזכר בדיבורים, נזכר בחיזוקים.

מתלבט. אמצע הלילה עכשיו. לא נורא הוא יבין...

מרים טלפון. הוא עונה.

"זוכר?"

"איך אפשר לשכוח..."

ואנחנו מדברים עד הבוקר. ומחזקים ביחד, וצוחקים ביחד, ובוכים ביחד...

ואני קם מהמיטה- וצעד אחרי צעד, מתחיל ללכת.

ניגש לבית מדרש, ונכנס אליו לאט לאט.

יודע עכשיו שצריך לעשות את זה בדרך הנכונה. נזכר במשפט שאבא תמיד אומר-

המוותרים אף פעם לא מצליחים

והמצליחים אף פעם לא מוותרים.

ואני מחליט לא לוותר..."

"...קשה להאמין שכבר חצי שנה עברה.

הרבה עבר עליי בחצי שנה הזאת, אבל אני איתן בדעתי לחזור ללכת.

הרבה קשיים ועליות ומורדות עברו מאז, אבל אני לא מוותר,

והתוצאות מדברות בעד עצמם.

אתמול עברתי למקל!

כן, זה היה דרך ארוכה... מהכיסא, להליכון, לקביים, ועד למקל.

וזה יהיה דרך ארוכה עוד יותר מהמקל, לריצה.

אני יודע את זה ואני לא מפחד.

אני כבר לא מחכה רק לתוצאות. אני נהנה מהמסע.

אני יודע שהוא בונה אותי. אני יודע שהוא מחזק אותי.

וכן היו עוד קשיים מאז שהחלטתי לא לוותר, היו כאבים, היו זמנים שרציתי לוותר.

ואני בטוח שעוד יהיו.

אבל היום אני כבר יודע שזה חלק מהמסע. נכון, הוא קשה.

ולפעמים המסע רצוף ופשוט, הדרך ברורה ואין שאלות.

ולפעמים המסע מעלה קשיים, הדרך לא סלולה ומעלה תהיות.

אבל אני את המסע הזה בחרתי לעבור! ולכן אני ממשיך ללכת...

לפני חצי שנה:

"...קשה להאמין שכבר חצי שנה אני בישיבה.

הרבה עבר עליי בחצי שנה הזאת.

הרבה קשיים ועליות ומורדות עברו מאז, אבל אני לא מוותר,

והיום אני כבר במקום אחר.

המלחמה היא כבר על דברים אחרים,

יש פסגות שהצלחתי לכבוש, ומשם אני צופה אל האופק אל הפסגה הבאה.

ויודע שיש לי את היכולת, ויודע שיש לי את הכוח להסתער.

כן. וזה היה דרך ארוכה...

מלהילחם על כל בוקר, על כל תפילה, על לפתוח את הספר ולנסות להתרכז.

על להרגיש את ה' בכל דבר, בכל דיבור בכל נפילה.

וזה יהיה דרך ארוכה עוד יותר.

אני יודע את זה ואני לא מפחד.

אני כבר לא מחכה רק לתוצאות. אני נהנה מהמסע.

אני יודע שהוא בונה אותי. אני יודע שהוא מחזק אותי.

וכן היו עוד קשיים מאז שהחלטתי לא לוותר, היו נפילות, היו ימים שלמים שלא הבנתי למה אני ממשיך להתעקש. היו זמנים שרציתי לוותר. ואני בטוח שעוד יהיו.

אבל היום אני יודע שזה חלק מהמסע שלי.

ובין אם רצת מהר, ובין אם לפעמים נפלת יותר, עליך תמיד להתקדם. לא להפסיק ללכת..."

"... היום. זה היה היום לפני ארבע שנים, היה היום שבו בתפנית חדה הקב"ה שינה לי לגמרי את החיים. זה היה היום שבו יצאתי לאותו מסע... זה היום שבו אמר רופא לי ולאבא שלי, שלמסע שלי אין סוף. הוא נגמר עוד לפני שהתחיל. והיום לאחר ארבע שנים זה היום שבוא למרות הכול. אני מסיים. נוסע ברכב למחלקה, הבטחה זה הבטחה. צריך לבוא לבקר להוכיר תודה. נוסע והראש מלא מחשבות... ארבע  שנים עמוסות של מסע שגם אני לא חשבתי שאגיע לסופו עוברות לי בראש. הדמעות מתחילות להציף את עיני... מי ביקש מהם להגיע?

מגיע לשער בית החולים. אותו שומר זקן חמוד, שמחכה לבוקר טוב שלי כל בוקר...

נכנס וחונה. חניתי רחוק. רציתי להתענג על כל צעד לשם. לבד בלי תמיכה ובלי עזרה. הולך, ומסתכל על הרגל, איזה פלא... מרים ומוריד. צעד ועוד אחד. והדמעות ממשיכות לרדת... כנראה שאני ביקשתי מהם להגיע...

נכנס בדלת, כבר לא צריך את המעלית, יכול לרדת מדרגות. עובר עוד צעד והלב דופק מהר יותר.. זהו? יכול להיות שכאן זה נגמר? האם יכול להיות שהמסע הגיע לסיומו? מתחיל לרדת מדרגות... מדרגה. ועוד אחת. ועוד אחת. מגיע למחלקה, המחלקה שכבר מזמן הפכה להיות בית. המטפלים שכבר מזמן הפכו להיות חברים.

מסתכל על אנשים שעובדים... רוצה לצעוק להם, אל תתייאשו! אני יודע כמה זה קשה... אני יודע כמה זב כואב... אבל יש סוף באופק! בבקשה אל תתייאשו...

מסתובב במחלקה, מדבר עם מטפלים\חברים, נזכר בימים ההם, בכאבים בקשיים בחוסר האמונה, בחוסר יכולת לראות את קצה המנהרה.

זה היה קצת יותר מידי. מתיישב בצד להירגע, לנגב את הדמעות הסוררות.

מתיישב לידי בחור צעיר, עם קביים.

"אז, זה אתה..."

אני מסתכל עליו במבט שואל.

"עליך מדברים פה במחלקה, על המצב שהגעת ועל התוצאות שהשגת...

אני יכול לשאול שאלה?

איך??"

והוא יושב ומספר, על התאונה, ועל הפגיעה, ועל השיתוק, והכאבים, והתחזיות של הרופאים. ונקודת השבירה...

"זהו, זה פעם אחרונה שלי כאן... אני לא מסוגל יותר. התייאשתי. אני חותך."

ואני מסתכל עליו, ונותן לו חיבוק. מנסה להכניס את הכול בחיבוק הזה.

והוא בוכה, ואני גם. אני יודע איפה הוא נמצא, כמה הייתי רוצה לתת לו להרגיש את סוף המסע. ולו לרגע אחד. שיידע שאפשר, שיידע שהוא יכול.

ואני יודע כמה קשה לו, ויודע כמה כואב לו.

ומדבר, ומספר, ושופך, ובוכה, ומבקש, ומתחנן... אל תתייאש!

יוצא מהמחלקה בצעדים בוטחים.

היום המסע נגמר.

היום המסע מתחיל..."

"...התחלתי היום את זמן חורף של השנה השלישית שלי בישיבה. חושב על כל מה שעברתי בשנים האחרונות. על כל הקשיים, על העליות והירידות, על הכאבים הפיזיים והכאבים הנפשיים. נזכר בתקופות טובות ובתקופות פחות.

דמעה אחת בורחת לי לפני שאני מספיק לעצור אותה. מאז אתמול אני לא מצליח לסגור את השיבר של הדמעות. הם באות והולכות כרצונם.

מגיע לישיבה, עולה במדרגות בצעד בוטח, מדרגה, ועוד אחת. ועוד אחת.  נכנס למקום המוכר כל כך. מתיישב במקום שכבר למדתי לאהוב, מסתכל בגעגוע על הבית מדרש, על החברים, על הספרים.

יודע שמצאתי את מקומי. יודע שכאן אני רוצה להיות.

מסתכל קדימה, יודע שלשם אני שואף.

מהגמרא נופל פתק קטן, אני מסתכל- משהו קצר שכתבתי בתחילת המסע.

כל החיים בנויים ממסעות,

ממטרות שאליהם אתה הולך,
מיעדים שאליהם אתה שואף.

לפעמים המסע רצוף ופשוט,

הדרך ברורה ואין שאלות.

ולפעמים המסע מעלה קשיים,

הדרך לא סלולה ומעלה תהיות.

אבל בין אם רצת ממש מהר,

ובין אם לפעמים נפלת יותר,

עליך תמיד להתקדם. לא להפסיק ללכת,

המוותרים אף פעם לא מצליחים

והמצליחים אף פעם לא מוותרים.

אל תוותר ותצליח!

אם מישהו אחד יקרא ויתחזק- זכיתי

קראתי הכל וחלק יותר רפרפתי
באמת ארוך
אבל מדהים ומיוחד ביותר!!!
נותן כח להתמודד

ברוך ה' שזכיתי

זה אמיתי...?

מעניין אותי.

עד שזה די ברור שכן.
ככה שאם לא - אז הכישרון פה הוא משהו מפחיד.
נראלי אם אקרא עד הסוף בלי רפרוף
תהיה דמעה או שתיים.

רואים שקראת באמת...

ומשמח לשמוע שהצלחתי להעביר את זה בצורה טובה.

תודה על התגובה המושקעת!

או אכזבה?

של ה"נמאס לי"...

אם תרצי אשמח לנסות לעזור.

ואת,כותבת מדהים!!

כל כך יומיומי ולעשות ממנו את הסיפור.

לדבר בשמו.

יפה מאוד!

 מקסים!! פסטורלי כזה....

@שורקת(תודה נשמה|לב|)

@היי זאת אני ..

@אנה דור

@ארי1

@יש תקווה?

@בחור שמח

הרגשתי ממש את הכאב, את האכזבה..

מאחל לך בהצלחה בהמשך הדרך.

ונוגע, הלוואי שתצליחו להתרחק, אם ככה טוב לכם.

ושיהיה לך טוב כבר.!

!!

!!!!

וואי אחותי. 

כתוב מהמממםםם!!!!

.... ואת השאר אני אגיד לך באישי...