פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 410)

רק כמה פעימות מגויתך

הנפרשת לפנייך

בטוחה שאת תתעוררי

וחיים עוד בידייך

ורק עוד כמה פסיעות ברגלייך

הצולעות בקושי

והנה,   וכבר את מגיעה

תשושה

ומדשדשת באתמול לדופי

גויתך המונחת באפיסת כוחות

ועינייך נעצמות

ושתיכן

לוחשות וידוי

בפעם המי יודע כמה

(מוקדש למתים שבינינו או לאלו שעדיין חיים אך וידויים רבים עוד בפיהם)

 סיפור :קבלת השונה .

שמי אסף ואני בכיתה ב' . מתגורר בעיר מודיעיין.

אשמח לשתף אתכם בסיפור ומקרה שקרה בבית ספרנו .

בתחילת השנה ,עברה משפחה חדשה לשכונה שלנו.

הם עברו לבית ממולי , יום אחד ראיתי אותם .

באה משאית גדולה ועמוסת רהטים וקרטונים.

והוי שם הרבה פועלים שפרקו את הקרטונים מהמשאית.

וזוג הורים לחוצים שמסתובבים בנהם.

ושני ילדים קטנים וחמודים יושבים בצד הדרך,על אבן ומפטפטים.

החלטתי להתקרב אלהם ולהציג את עצמי .חצתי בזהירות רבה את הכביש ובאתי אלהם. הצגתי את עצמי , נעים מאוד נא להכיר שמי הוא אסף. הבן הגדול מבניהם קם ואמר : נעים מאוד שמי יהודה.

וזה אחי הקטן יוסף. שאלתי אותם ,אם הם רוצים לשחק משהו ,

כאן בסביבה , באזור הבית והחצר. שחקנו ופטפטנו והיה כייף.

לקראת הערב שהורים שלה קראו להם הביתה גם אני הלכתי לביתי.

אם הזמן נוצרה חברות נפלאה בנינו ,לי הוי 2 חברים שקרובים אלי .

רוב החברים שלי גרים בשכונות יותר רחוקות, ולא תמיד אני יכל לבוא. לכן מאוד שמחתי שיש לי אתם.אם הזמן שמתי לב שרק יהודה מדבר ויוסף אחוי הקטן פחות מדבר, או שהוא מדבר לא ממש ברור.

פעם אחת שמעתי את אמא מספרת לאבי , שיש משפחה חדשה בשכונה ושיש לאחד הבנים תסמנת דאון. בתמימות של ילד באתי לאמי ושאלתי אותה מה זה תסמונת דאון.לרגע קל היא היתה בהלם, מפני שהיא לא חשבה ששמעתי אותה. היא הסתכלה בי ובאבי לסירוגין. ואמרה :זה מעיין מחלה מולדת כזאת. לכל אדם יש 46 כרומוזונים בגוף , ומי שיש לו תסמנת דאון יש לו 47 כרומזונים

(אחד מיותר), אתה מבין בני. באתו הזמן הלכתי לשכנים החדשים לשחק כהרגלי . החלטתי לשאול אותם מה זה תיסמונת דאון. הם צעקו עלי וגרשו אותי ולא רצו לשחק איתי . ואני לא ממש הבנתי על מה ולמה המהומה. חזרתי הביתה עצוב ובכה . כאשר אמא ראתה אותי עצוב היא שאלה מה קרה . ואז סיפרתי לה.היא אמרה לי בוא איתי עכשוי. אין לי מושג לאן היא רצתה שאליך איתה. הלכנו לבית של השכנים החדשים. האמא של הילדים פתחה לנו את הדלת וקבלה אתנו בסבר פינים יפות .נכנסנו לסלון והתישבנו .

אמי פתחה וספרה מה קרה , ולמה באנו. לאחר מכן האמא של הילדים אמרה לנו שההכל בסדר ושפשוט לילדים שלה קשה לקבל את המושג תיסמונת דאון.

ולכן הם גם עברו דירה , כי לילדים שלה היה קשה חברתית.

במיוחד לבן הגדול ,שלא באו ורצו להיות חברים שלו בגלל אחיו. חשבנו שאם נעבר למקום חדש .

שלא מכיר אותנו יהיה לבן הגדול יותר קל למצאו חברים.

ולצערי אני ראה שלא היה לו קל בכלל.

בכל מקרה תודה שבאתם , שבאו תתכבדו.

בכל אותו הזמן הבנים הוי לצד אמא ואני היתי לצד אמי.

לאחר צו הפיוס הזה הנשים המשיכו לפטפט ולדבר.

ואחנו הלכנו לשחק בחדר ובחצר.כך עבר עלי יום השני של ההכרות איתם. שחקנו ביחד ונהנו עד הערב.

בהמשך הזמן הבנתי שזה לא נראה ילד אם תסמונת דאון, לא שהבנתי הרבה אבל בכל זאת. אמנם הוא מעט לדבר , וצעדיו ופיעלתו היתה מגושמת במקצת.

בהמשיך החופש נודע לי שיהודה יהיה איתי בכיתה ומאוד שמחתי.

מפני שרוב חברי לכיתה גרים בשכונות מרוחקות יותר.

החופש הגדול הגיע לסיומו ובאנו לכיתה יהודה ואני שמחים וצהלים. עד ש.... מרחוק עוד הבחנתי בקבוצות ילדים שהתלחשו והתגדדו.

כאשר התקרבנו אלהם , כמה ילדים אמרו היי אסף מה קורה? שמעתה על המשפחה החדשה שבאה בקייץ שיש לה בן מפגר ?

הוא ילד מוזר ? והינה אח שלו, מה אתם חברים, ? תתרקח ממנו אולי גם הוא מפגר , כמו אחיו? נו בחיי עזוב , מה אתה צריך אותו ?

וכל מיני דבורים כאלה. ואני לרגע קל לא הבנתי מה קרה ועל מה המהומה. פשוט אמרתי להם הנה השכן החדש שלי, שגר ממולי,כן אנחנו חברים.כולם הסתכלו אלי כאלו נפלתי מהירח ולא מכירים אותי כמה שנים. אחרי שקטה קלה משהו אמר אתה יודע,

שיש לו אח קצת מוזר, שיש לו תיסמונת דאון?

אמרתי שכן אני יודע , הרי הם השכנים שלי. ואז המהומה חזרה על עצמאה עד שבאה הצילצול "הגואל " וכולם מהרו להתפזר לכיתות שלהם. כמובן שיהודה שלנו נפגע , היה עצוב ומכונס בעצמו ולא רצה אף אחד לידו. הוא נסה להסתיר את הדמעות שלו שבצבצו בעיניו .ובשעור התאמץ להקשיב למורה ולהתשתף במהלך השעור.

איפילו איתי הוא לא רצה לדבר. בהפסקה נסתי לגשת אלוי ולדבר איתו וגם זה לא צלח במיוחד. לקראת סוף היום הוא הסכים להצטרף אלי בדרך הביתה שנלך יחד. הלכנו בשטקה רוב הדרך.

עד שפגשנו באימו ואחיו שחזור מהגן. הוא באה לאחוי וחבק אותו ושמח מאוד לראותו . שאל והתעניין איך היה בגן החדש.

הוא ספר שלא היהה כל כך כייף כי הוא חדש ולא רצו לשחק איתו.

אז רוב הזמן היה לבד. וכאשר עשנו רצה קלה בחצר , אז הגעתי אחרון . אמא שתקה ורק חייכה. לבסוף אמרה אל תאגה ילדים תמיד בימים הראשונים קצת קשה .מקווה שבהמשך יהיה לכם יותר טוב.

התחלות חדשות לקחות זמן . לאט לאט הילדים בבגן ובבית הספר יכרו אתכם . תנו צנס'. בשלב הזה אני כבר נעלמתי לביתי .

בארוחת הצהריים ספרתי לאמא על קבלת יהודה לשער בית הספר.וחשבתי איתה ביחד מה אשפשר וכדי לעשות. איך לשפר את המצב הזה , כי מיום ליום זה רק יחמיר.היה לי רעיון . רוצים לשמוע ?

אז תמשיכו לקראו את הסיפורעד הסוף, ואז תדעו מה עשיתי .

הלכתי לחברי יהודה ושתפתי אותו בסוד שלי ושל אמי. הוא הסכים מיד . יצאנו לדרך , התחלנו לחפש חומר בספריה בשכונה, בספרים , אנצקלופדיות ואינטרנט על תסמונאת דאון . אספנו חומר ורעינו את המשפחה שלו , איך זה לגדול אם אח שכזה. אספנות תמונות שקשרות לנושא. נעזרנו במשפחות שלנו. ואז בנו למורה בשקט ובקשנו ממנה ומהמנהלת שאנחנו רוצים לארגן ערב מיוחד לכל הורי ותלמידי בית הספר. שיתפנו אותן בתכניות שלנו. הרעיון המרכזי הוא שאנשים ידעו מה זה תיסמונת דאון. ושכל אחד הוא יחיד ומיוחד בפני עצמו. יש ילדים שיש להם משקפיים ויש ילדים שנמוכים מאוד , או סתם טיפה שונים בצבע העור . ושכלום שווים.

כך אנשים (אולי) יפסיקו לפחד ולהחלץ מפני דברים שהם לא מכירים. דברים חדשים וזרים להם אנשים מתגוננים ולא רוצים להתקרב לשונה. וכך נוצר ערב הסברה בנושא השונות ,ותסמונת דאון בפרט.עבדנו במרץ רב על הערב הזה. הכנו מצגת ואלבום תמונות של יהודה ומשפחתו , וקשטנו את אולם בית הספר.

על הבמה היה שולחן אם ספרים ומאמרים בנושא.

עיצבנו גם הזמנות להורים ולמכרים ,הכל היה חגיגי ויפה.

לאחר כמה ימים של עבודה מרובה המורה חלקה את ההזמנות להורים. כל שאר התלמידים הוי מופתעים ומתוחים לקראת הערב הזה.ואנחנו הרגשנו ממש בענינם , כיאלו זה בר מצווה או חתונה.

כל כך חיכינו לערב זה . והינה הוא הגיעה , לבשנו בגדי חג ובאנו לאלם בית הספר. בערב זה המנהלת פתחה את הערב בדברי תורה וברכה להורים וכל המשתתפים. לרגל פתיחת שנת הלימודים.

לאחר מכן הוזמנו יהודה ואני לשאת דברים,ולהסביר על ערב זה.

הזמנו את הוהרים של יהודה לשאת דברים, ולספר מזה בכלל תסמונאת דאון .איך מתמודדים אם ילד כזה. מה הקושי בגידול ילד שכזה , מה האתגרים והמאמץ שעומדים בפני גידול ילד שכזה.

לאחר מכן אחוי עלה גם על הבמה , ושיתף את הקהל בחויות שלו

בנוסף ברקע הראנו מצגת עם שירים. לאחר סיום המצגת ,קראנו לאנשים המעוניינים לעלות על הבמה, להתבוננן בספרים ובאנציקלופדיות השונות . לאחר ערב שכזה יהודה זכה ליחס חדש ,לא כמו בימים הראשונים שלא רצו את קירבתו.

בזכות ערב זה הוי לו המון חברים. ואני הייתי שמח בשבלו גם.

עם הזמן אני והוא קבלנו מעמד חדש, מקובלי החברה.

מכל הכיתות והגילאים רצו את קירבתינו.

הרי אני החבר הראשון שלו והשותף ל"מבצע הזה".

כתבתי את זה על חברה שלי, הלל אריאל שנרצחה לפני כמעט שנה. 

כתבתי את זה יום לאחר המופע מחול שצפיתי בו, המופע שהלל הייתה צריכה לרקוד בו.

בשורה הראשונה כתוב "שמלות בורדו" ו"מדי חיילים" - זה היה התלבושות במופע של הקבוצה של הלל הי"ד.

להן דאגו לשמלות בורדו חלקות ולמדי חיילים

אך לה- אי אפשר כבר לדאוג לדברים כאלו.

וכשהן, עמדו על הבמה וחוללו בריקודים,

היא עמדה ליד כיסא הכבוד ורקדה איתן.

חצאית הריקוד הסגולה שלה, תלויה חסרת שימוש בארונה,

כי היא כבר לא תלבש אותה לעולם.

לא עוד נשב בכיסאות המופע ונצפה בה,

אלא נביט אל השמיים ואל השיש הלבן.

כי היא, כבר לא תלך בשמחה כל יום ושבוע לחזרות,

ותחזור ותראה לו את ריקודיה,

כי צעדי המחול שלה, נגוזו בעשן, כשעלתה בסערה השמימה.

והשנה, יהיו חסרות שתי רגליים על הבמה,

והשנה לא ירקדו במופע 800 ילדות ונערות- אלא 799.

כי היא כבר לא כאן.

כבר לא כאן.

היי אני חדשה!!

קוראים לי רעות

אני בת 12 (צעירה, אני יודעת..)

אני כותבת סיפורים וספרים.

הוצאתי לאור עד כה 2 ספרים. אחד שנה שעברה, ואחד השנה. בשניהם מספר העמודים  הוא 100 ומעלה.

הקטע הראשון נכתב בכיתה ג'-ד נראה לי. אבל כל חיי, גם בגן, כתבתי סיפורים, אמנם ילדותיים קצת בהתאם לגיל.

פיל: טיטוס- מחלה.

עט: פיילוט.

לשבור: שבירת סטיגמות.

ריקוד: בת מצוות, ותחביב.

אני לא יכולה לעביר קטעי כתיבה, כי אני כותבת בעיקר סיפורים ממש ממש ארוכים. וגם ספרים.

אני כותבת בעיקר מציאות משולב בהרפתקאות וסיטואציות יום-יומיות קשות וההתגברות עליהן.

היי,

המשתמש הקודם נמחק כנראה, אז שוב.. :

שרואים לי רעות ואני בת 12.

עד כה הוצאתי שני ספרים לאור, שבכל חד מהם מספר העמודים עולה על 100..

אני כותבת מציאות משולב בהרפתקאות וסיטואציות קשות עם דרך פתירות.

פיל- טיטוס: מחלה

עט- פיילוט

לשבור- שבירת סטיגמות

ריקוד- בת מצוות, תחביב.

מפגש פסיפס
יום חמישי י"א אב (3/8 למניינם)
בעיר הקודש ירושלים
שריינו את התאריך
פרטים בהמשך

תקועה

בלי יכולת לזוז.

חסומה

כולי תחושת בוז,

לעצמי.

השכל מבין, אבל לא מבצע.

רוצה להיפתח, אבל המרצע-

נשאר בשק.

אין פתרון, אין עצה,

ואני אף פעם לא אהיה מרוצה.

אני כבר רצוצה,

מרוב נסיונות

שרק הגביהו את המחיצה

בין הרצון-

לרמת הביצוע,

אני בחלל החיצון

והמציאות...

לגמרי פה.

למה לעולם איני מצליחה?

למה אני בעיניי כבר בדיחה?

בדיחה ללא צחוק, ללא משובה,

מפני שעליבותי היא הנושא בה,

כשבתוכי אין יוצא ואין בא.

והמפתח לליבי-

נשמט אי שם בילדותי

בין המשחקיה להסעה ובגן השעשועים,

היכן שילדים את רישעותם מוציאים.

ואני?

מלקקת את פצעי, מתרפאת אט אט,

כואבת בדרך, ולוחשת בלאט;

למה אני...?

נכתב במקור עם שמות על אדם אמיתי (לא אני).

צונזר ולכן לפעמים קצת עילג.. ובכל זאת אשמח לתגובות

כואב.
כואב וכבד עול המשא על אחי.
ועלי.
מדוע סבל כה רב מתנקז?
האם כלפי שמים העז?
או אולי האל הזדרז 
כשנפח
בך
נשמת חיים.
ולכן הנפש קצת חבוטה
פה ושם אפילו שריטה
ארוכה, גדולה ומדממת.
דם בלתי נראה
שקוף כמת
אולי כי באמת משהו מת
בפנים 
ואז הדם נאגר וממלא
את כל חדרי הנפש. 
לפעמים דם הלב יוצא דרך העין,
לפעמים עולה כרפש
בצורת ליל
ללא עצימת עין
או שנותנים ביטוי לדם השקוף
בהקזת המקביל האדום.
ואז, היכן שאם צריכה לנשוק 
ולהגיד: אתה תתגבר אדון,
שם מתחילה האם לנסוק.
סליחה, לצנוח. בלי מצנח.
ואז הנפש, החבוטה ממילא, 
מת-פ-ר-קת.
ולא, הילדה על האם לא מתרפקת.
כי היא מ-פו-ר-קת.
ונפש סרוטה וחבוטה, 
שמנסה להתרפק על המתפרק
יוצאת מתפרקת.
מת אחר מת.
פרק אחר פרק.
תפר אחר תפר.
תקר ועוד תקר.
וככה. ככה זה.
וזהו.
אמא מתפרקת, ילדה מתרפקת
ומשפחה מפוררת.

זה היה כל כך מוחשי.

פתאום זה היכה בי. היכה בי בעוצמה מפתיעה, חבטה עזה לפתה אותי.

היא לא פה. וזה סופי. ולעולם.

פתאום זה זעזע אותי, לפת אותי עד כדי כאב פיזי.

חשתי את האמת האכזרית בכל נימי נפשי וגופי.

המכה היכתה בי בעוצמתיות, בלי רחמים, טופחת על פניי בנוקשות מכאיבה.

התכווצתי מרוב כאב, עצמתי את עיניי בחוזקה, אך האמת המשיכה ללפות אותי באכזריות.

האמת הכאובה הופיעה לפניי במלוא הדרה,

שפיותי התפוררה ונעלמה ברוח

צורחת מרוב כאב,

פצועה בכל ליבי השבור.

הרגשתי את הפגיעה העוצמתית מכה בי קשות, בכל נים בגופי,

האוויר נעתק מראותיי,

נשמתי הופסקה בפתאומיות

בעיניים קרועות לרווחה

חשתי את האמת האכזרית טופת על פניי:

היא לא פה. וזה סופי. לעולם.

את מכאיבה לי

את לא מבינה את זה?!

את עושה את זה בכל פעם מחדש

כאילו שלא אכפת לך ממני בכלל.

בכל פעם שדעתי מוסחת

את מזנקת עליי

מעופפת לידי כמחול שדים

רוקדת על דמי

מדירה שינה מעיניי.

אני מנסה להתעלם מהכאב שאת גורמת לי,

אך ללא הועיל,

הוא חוזר ומציק בכל פעם מחדש.

את משאירה סימנים בגופי

כאילו הייתי דף ואת המכחול.

תפסיקי לדרוש את תשומת הלב הזאת!

כך אני אומרת לך,

עוד תזוזה הכי קטנה,

וזהו

זה יומך האחרון.

אבל את בשלך,

לא מקשיבה

ולא מעניין אותך כלום,

ממשיכה כאילו הייתי אוויר.

לא עוד! אני אומרת.

רעל מציף את ליבי,

החלטה ממלאת את ראשי

אני שמה לזה סוף!

עיניי מצטמצמות

מתמקדות בך.

בום!

כפכף.

צוללת אט אט

היישר לרצפת ליבי,

לרצפת חדרי.

מתבוססת,

בדמי.

היי שלום

יתושה.