פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 44)

מוקדש לאנונמי שקראתי אתמול שרשור שלו ולא הספקתי להגיב ועכשיו  אני לא מוצאת אותו

 

כבר אחרי חצות

אני יושבת לבד מול הקירות 

אנחנו כל כך דומות

את לא יודעת אבל

את הסדקים שלא הצלחתי לכסות

את האמת שלי שבחרתי לא לראות

את הצדדים האפלים שהכחשתי

את כל מה שהסתרתי 

כבר שנים

את הבלבול הימים ששתקתי

החרדה של פעם דחקתי

שאלות בלי תשובות ששאלתי

את הכל

ואני כלום גדול

אני בלבול

הַדַּפִּים הַצְּהֻבִּים
אוֹתִיּוֹת מְטֻשְׁטָשׁוֹת
צְלִילִים מִתְנַגְּנִים
רְעָשִׁים וְקוֹלוֹת
פלאשבקים עוֹלִים
אִסּוּרִים וַאֲהָבוֹת
מִזְּמַן לֹא יְלָדִים
הַזִּכְרוֹנוֹת, הַחֲוָיוֹת
אֵיךְ נְשָׁמָה בַּאֲזִקִּים
וּסְבִיבִי מַטִּים הַקִּירוֹת
בַּלַּיְלָה מַתְחִילִים הַחַיִּים
אֹסֶף שֶׁל שְׂרִיטוֹת
שִׂנְאָה לַאֲחֵרִים
מָלֵא בְּדִמְיוֹנוֹת
אֵין מַבָּט לְעַצְמִי בַּפָּנִים
נָגֹזּוּ כָּל הַחֲלוֹמוֹת

נוֹשֵׂא תְּפִלָּה
גּוֹמֵעַ אֶת הַמֶּרְחָק
מְבַקֵּשׁ אַהֲבָה
לַחֲווֹת אֶת הַמִּשְׂחָק
בִּכְאֵב בַּקָּשָׁה
בְּהוֹדָיָה אֶצְחַק

הַלֵּב קְצָת נִפְתַּח,
וְסֶכֶר הַדְּמָעוֹת אִתּוֹ...

נָתוּן רַק בְּיָדֶיךָ
מְבַקֵּשׁ לְהִשְׁתַּנּוֹת
לָרוּץ אֵלֶיךָ
לֹא לַחְשֹׁב עַל הַתְּגוּבוֹת
שָׁמַיִם מְסַפְּרִים כְּבוֹדְךָ
בְּרִגְעֵי כֵּנוּת לְהִתְמַלְּאוּת
שֶׁמֶשׁ מְפִיצָה אֹרְךָ
הַכֹּל בִּסְתִירוֹת
מְצִיאוּת מְנַגֶּנֶת תָּוֶיךָ
לוֹ מח וָלֵב פָּחוֹת מַכּוֹת
לְהִשְׁתַּחְרֵר מֵהֶעָבָר
לֹא לְפַחֵד מֵהֶעָתִיד
לִהְיוֹת מְאֻשָּׁר
בַּהוֹוֶה תּוֹדָה אַגִּיד
לֹא רֹאשׁ מֶמְשָׁלָה, לֹא שַׂר
רַק לְשַׁוּוֹתְךָ לְנֶגְדִּי תָּמִיד

צריך מישהו שיבין.
ואין בנמצא....

רבים מאיתנו, במיוחד כאן, לא כותבים שירה על האקטואליה בארץ. העיסוק בענייני פוליטיקה והממשל גורם, בדרך כלל למי שמעורב בזה יותר, להתעוררות של רגשות שונים (בדעתי לומר שדווקא הם יהיו יותר שליליים - אני מתאר לעצמי למה, אבל ברור לי שהעיסוק בענייני הכלל צריך להביא איתו תחושה חיובית ולא הרגשות שליליות).

 

לא רחוק מכאן יש את הסמל של החדשות - תעיפו מבט, כנסו לעניינים, וכתבו מה שעולה על רוחכם. באותה מידה, אפשר לנסות לכתוב על מצב מתוקן, או על נקודות של אור, או לשם שינוי על מה היחס בין המציאות האקטואלית להדרכת התורה ורוח התורה.

 

בהצלחה! (צריך קצת להכנס לכושר בחזרה בעניין האתגרים, מחילה מראש...)

שוב זו רוח סער שסונטת בקירות

ויבבה שמסתלסלת מזיזי החלונות

דלת שנרעדת, ידיות שקצת נוקשות

והגשם שפורט לו ניגון שקט בשלוליות

 

החשמל קופץ לפתע, דנדון פלורסנט חרישי

ולחישת מזגן חמה, קצת מייבשת את נפשי

ובלילה קר יש רגע, בו החורף ממש איתי

כשצינת הַפּוּךְ חודרת, בעודי נשכב במיטתי

 

ואז ברקים ורעמים, בחוץ שולטת סערה

ואנשים בבוץ רצים ונשטפים בחזרה

טיפות צולפות בשטף, מכות על השמשה

ומוסטות מהר בשצף, מפנות לאור גישה

 

ואת עומדת לך בשלג

קצת מאחרת לפגישה

או אולי הוא זה שמקדים

ומתעוררת בך תחושה

שבעומק הכל לבן, ואלו רק אנחנו שנותנים את הצבעים.

דקונס הלך לפגישה עם אלוהים, סוף סוף. הוא חיכה בתור הרבה זמן: כמעט ששת אלפים שנה, ואולי יותר. מי בכלל סופר כשמדובר במספרים כאלה.
האמת, הוא כבר היה טעון ומלא עצבים. כולם כבר קיבלו ג'וב בחברה הגדולה של אלוהים, 'אל ואשתו - צחוקים בע"מ': הרקליטוש ובודהה, נו-אמון ושיווה. כולם קיבלו עבודה מכובדת, והוא – אפילו לפגישת ניסיון לא זומן.
נכון, מידי פעם היו קוראים לו לעבודות קבלן. הוא חושב שהשם המתאים יותר זה מטאטא רחוב. כשהיה נמאס לאלוהים או לאשתו מאחד העובדים היו קוראים לו לפנות את השברים החוצה, לפח האשפה. לא מי יודע מה מכובד, לא תפקיד ההייטק הנוצץ שחשק בו כל כך, אבל בכל זאת, הוא תמיד קיווה שאולי הפעם ימצא חן בעיני אשת היפה והיא תשכנע את אלוהים לתת לו עבודה מסודרת.
בינינו, אם נאמר את האמת, הוא חשב שיזכה ראשון במשרה. תמיד היה הבוגר מכולם. המשכיל. החתיך. השרמנטי ביותר. כל העובדות במשרד של אלוהים ניסו להתחיל איתו, ללא יוצאת מן הכלל. בגבריות אלגנטית הוא דחה את כולן. לא היה לו זמן לרומנטיקה זולה; היה לו ברור לאיפה הוא מכוון – לעבוד עם הבוס הגדול.

הסבלנות משתלמת, כך אומרים. הוא חיכה הרבה, ובסוף זה קרה: לפני חודש קיבל הודעה בתיבת האימייל:
'הנך מוזמן לפגישה עם אלוהים ב-1/1/2023, בשעת חצות. הנידון: גיוסך לחברת 'אל ואשתו – צחוקים בע"מ'.
נא לדייק. אלוהים לא סובל איחורים'.
אלוהים ואשת – צחוקים בע"מ
האמת, הוא היה קצת מופתע. אלפי שנים הוא מנסה להתקבל ודווקא עכשיו, כשכבר התחילו לדבר על הסגירה של החברה, רוצים לגייס אותו? אבל הוא לא שאל יותר מידי שאלות, והגיע לפגישה.

בפגישה אלוהים ישב על כיסא מנהלים גבוה, והתבונן עליו בבת-צחוק רצינית וברצינות מבודחת לחילופין. 'שמעתי שאתה רוצה להתקבל לחברה?', שאל אלוהים.
'הממ, כן. ניסיתי קצת בעבר להתקבל. ליתר דיוק, במשך 6,000 שנה. אולי קצת יותר, לא חשוב'.
'למה קצת יותר? אתה לא זוכר? העבודה בחברה דורשת מיומנות רבה, שליטה בשפות ותרבויות מגוונות, וכמובן זיכרון חד'.
'לא, באמת לא משנה. זה דווקא קשור לתפקיד שלי, מחלה אוטו-אימונית. באמת לא משהו חשוב'.
כיון שאלוהים לא למד ביולוגיה וגם הרגיש נחיתות כשדיברו איתו במילים לועזיות, הוא וויתר.
'בסדר. תגיש בקשה למזכירה במחלקת חריגים. עכשיו, אני רוצה לדבר איתך על הסיבה שהזמנתי אותך. איך קוראים לחברה שלי?'
את זה דקונס זכר: 'אל ואשתו – צחוקים בע"מ'.
'מעולה', אמר אלוהים. 'הבעיה היא כזו: יש כמה עובדים ששכחו את זה ולקחו את התפקיד שלהם ברצינות. ברצינות מידי. תבין: יש שם כאלה שמוכנים לשחוט את חברים שלהם על "מעילה בתפקיד". היית מאמין?'
לא. הוא לא האמין. למעשה דקונס היה ממש מזועזע: הוא לא האמין שעובדי החברה היוקרתית ידרדרו עד מקום כל כך שפל. עקרונות היסוד של החברה היו שלושה: 'א. לא יהיה איש גבוה מחברו בגלל סיבות חיצוניות וקודמות. ב. לא יפגע איש בחברו בגלל סיבות חיצוניות וקודמות. ג. לא ישפוט איש את חברו בגלל סיבות חיצוניות וקודמות.' אלוהים המשיך לספר לו את מעללי העובדים הנ"ל, והבין שלא היה חוק שלא עברו עליו.
'בדיוק מהסיבה הזו קראתי לך', אמר אלוהים. 'אני רוצה שתעניק להם טיפול אישי ומסור, ותשכיח מהם את כל השטויות שהם הכניסו לעצמם לראש.'
דקונס היסס אם לשאול את השאלה שניקרה בליבו מאז שקיבל את הודעת האימייל. אלוהים בחן את ההיסוס שדגדג בכליותיו והרגיע אותו מיד: 'התפקיד שלך מלווה בתנאי ההעסקה הטובים ביותר. כן כן, פנסיה תקציבית, תמלוגים שנתיים, אחוזים במניות. מה שתרצה. העבודה דחופה, והכל לרשותך. את הפרטים תקבע עם מזכירתי אשת.
אגב; העובדים משתייכים למחלקה של שרולי.'
'איזה שרולי?' שאל דקונס.
'נו שרולי, הבן של מיכאל. מהמרכז'.
דקונס נזכר, וחייך חיוך דקיק. אלוהים באמת איתגר אותו הפעם.

ברגיעה הלך לסדר את פרטי החוזה, ופנה לביתו. במוחו כבר התחילו גלגלי השיניים שהחלידו מעט לפעול במלא המרץ, ותוכניות עבודה ראשוניות התחילו להירקם.
למחרת כבר העלה את עיקרי הדברים על דף (כעיקרון בשמיים אין דפים, אבל הוא ביקש מאלוהים כמה. הוא גילה שזה עוזר לו לחשוב באופן יצירתי יותר). יום למחרת התוכנית הייתה מגובשת על כל פרטיה, והוא יצא לעבוד.
התכנית הייתה ארוכת טווח. 500 שנה בערך. הוא לא עבד בעצמו; הוא היה זקן מידי, ועכשיו גם מכובד מידי, בשביל לעשות את זה לבד. הוא שלח שליחים מבחוץ שיפרקו את המבצר העיקש שבנו המורדים, וישכנעו אותם לעזוב את ההבלים שהאמינו בהם. הוא בחר את המוכשרים שבאנשים: הראשון היה שפינוזי, מצביא הולנדי בעל כישרון רב. לא הכי ישר, אבל כלי המלחמה שלו היו מעולים. הוא המשיך עם קנטי, גרמני חד כתער וישר כפלס. האחרון היה דווקא מתוך המורדים, גייס חמישי. דרידה קראו לו. הוא עשה את העבודה הטובה ביותר.
למעשה, תוכנית העבודה הייתה פשוטה: המורדים, אנשי המחלקה של שרולי (נקרא להם מעכשיו 'שרולים') גיבשו לעצמם עולם שלם, מבוסס על כלום, ועוד בשם אלוהים! הוא תכנן לפרק לאט לאט את כל המבצרים שהם בנו לעצמם, ולהראות להם עד כמה הם תפלים וחסרי ערך. שפינוזי התחיל עם פירוק המבצר החזק ביותר שלהם, 'תנ"ך' הם קראו לו. קנטי המשיך עם שריפת עיר הבירה, 'תודעה' קראו לה, ודרידה סיים את הקרב (בנוק-אאוט מטורף שאפילו דקונס התפלא ממנו) בזריית ארצם במלח, כך ששום דבר לא יוכל לגדול. מיושן אומנם, אבל תמיד עובד.
בסוף התקופה בא דקונס אל אלוהים הבוס הגדול, והראה סרטון זריז קלאסי של לפני-אחרי, מהארץ הכבירה המלאה במבצרים עד המראה המחריד של מלח בכל מקום. האמת, הוא היה ממש גאה בעצמו. זו הייתה עבודה נקייה, מושלמת. לא נשאר זכר ושריד מהשרולים.
הוא לא הבין מה קורה: כבר בתחילת הסרטון הכיסא של אלוהים התחיל לחרוק. והוא היה תוצרת גרמנית, לא סתם! ככל שהמשיך הסרטון אלוהים הלך ונחלש, הלך ודהה. בסוף, עם התמונה האחרונה, הוא נעלם.
לא היה שום פיצוץ, הוא פשוט נעלם.

ואז הבין דקונס שהוא אלוהים החדש.

פיטר דקונס את כל עובדי החברה, התחתן עם אשת היפה, והקים קונסטרוקציה חדשה: 'דקונסטרוקציה ואשת – * בע"מ'.

השרולים נעלמו, וכל יום היה צריך דקונס לברוא מחדש את עולמו.

(*כאן לא היה לו מה לכתוב, אז השאיר ריק.)

עצום.

שתיהן במצב עצום.

היא ביקשה להביט מעבר לאותה פרוכת דקיקה שכיסתה עליהן, דווקא כך.
כי רק כך,
אפשר באמת לראות...

את פירורי העבר המאביק עטפו בחיבוק סגלגל מסתלסל פרחי זיכרון.
דומה שאת מחשבותיה קראו והמיית ליבה שביקשה לשכוח אותם ואת שליווה אותם.

היא רצתה הביתה כבר תקופה ארוכה,
אך כל שזכרה הוא שנשאוה וטילטלוה מפה לשם, ומשם לשם... באשליית קלילות שכזו.

והנה
היא מולו,
רגע פה -

''מה הדבר הנכון לעשות עם זה?"
''לפתוח, פשוט, לא?" -

רגע מעבר לו.

"כמה חיכינו לך!"
היא אפילו לא הספיקה להבחין מי העוטפים אותה כך, רק הרגשת החמימות האוהבת מילאה את חדריה.

---

שתיהן במצב עצום.

אט אט נפקחו,

משקפות לה מוטות ברזל חלודים.



(שנים לא כתבתי פה, ופתאום פשוט רציתי להיות ולכתוב אז כתבתי..)

חוויות חיוביות או חוויות שליליות?

מצד אחד שליליות,
כי הנפש לומדת ממה להיזהר ולהתרחק,
חורטת על עצמה מה הכאיב לה ופגע בה
ושומרת מלחוות את העוצמות ההרסניות האלו שוב

אבל מצד שני חיוביות, כי הנפש אוהבת להתגעגע ולהתרפק 
כשהחיים ממשיכים בטייל
היא לא רוצה לאבד את העוצמות של אותה חוויה חיובית,
האושר, האהבה, הקירבה והטוב ולכן,
מאפשרת לעצמה לחוות אותם שוב ושוב.
כשכל ניגון,ניחוח,מראה, תחושה או דבר אחר
מחזירים אותה לשם,
לכל העוצמות של אותה חוויה
והיא חווה אותה מחדש לגמרי.
כמו ילד שרוצה לשמוע את הסיפור מ-ה-ת-ח-ל-ה

ובכלל איך זה שאפשר לחוות את הרגע הזה,
על כל רבדיו
שברגע הבא יהיה ניתן להתרפק עליו בזכרונות,
תוך כדי כך שעסוקים בלחוות את הרגע שהיה כבר.

החיים הם עולם מרתק.

(ושמעתי שלדוד המלך היה טבעת שחרוט עליה
'גם זה יעבור'
מעניין, כי דוד הוא ה'דוגמא' לאדם
שחווה וחי את הרגע הזה,
אז אולי יש רגעים שלא נכון/כדאי לחוות בכל העוצמות,
או. שעדיף לחוות אותם ברגע הבא?!
ובכלל אפשר לשלוט על עוצמות החוויה שלנו?!
​​​​​​​החיים הם עולם מרתק)
 

כְּמוֹ סַמִּים.
מֵאֵימַת הָרִיק וְהַחֹר הַשָּׁחֹר הַמְּאַיֵּם לִבְלֹעַ אוֹתִי.
אֲנִי בּוֹרֵחַ.
אֵלֵיכֶם.
לַתְּהוֹמוֹת, לַצָּרוֹת לַחֻלְשׁוֹת.
שֶׁלָּכֶם.
אֶת כֻּלָּם אֲנִי מְחַבֵּק, אוֹהֵב, מַסְנִיף, מַזְרִיק.
וְאַט אַט אֲנִי מַרְגִּישׁ אֶת נַפְשִׁי קָמָה לִתְחִיָּה.
לֹא עוֹד חֹסֶר בִּטָּחוֹן, חֲסָכִים, וּפוֹסְטִים שֶׁל טְרָאוּמוֹת.
צוֹמְחִים לָהֶם- בִּטָּחוֹן, חַיִּים, עָצְמָה.
מָקוֹם בָּעוֹלָם.

מִשְׁמֶרֶת, וְעוֹד מִשְׁמֶרֶת.
וְעוֹד מִשְׁמֶרֶת.
מַתְמִיד.
וְהַכְּאֵבִים וְהַצָּרוֹת שֶׁלָּכֶם נוֹהֲרִים אֵלַי.
וַאֲנִי מְחַבֵּק. מַסְנִיף, מַזְרִיק, שׁוֹאֵף.
מְמַלֵּא אֶת כֻּלִּי בָּכֶם.
שֶׁלֹּא יִשָּׁאֵר מָקוֹם.
בִּשְׁבִילִי.

וְעוֹבֵר זְמַן.
וְהַנֶּפֶשׁ מְפַתַּחַת סְבִילוּת.
הָרִיק וְהַכְּאֵב שֶׁבִּי קָמִים לִתְחִיָּה, מַזְכִּירִים שֶׁהֵם עוֹד כָּאן.

וַאֲנִי רָץ כְּאָחוּז טֵרוּף אֲלֵיכֶם.
שׁוּב.
מְחַפֵּשׂ כְּאֵב, חֹסֶר.
יוֹתֵר עָמֹק.
יוֹתֵר עָצוּב.
הָעִקָּר
שֶׁל מִישֶׁהוּ אַחֵר.
הָעִקָּר שֶׁיַּשְׁקִיט.

וְאַחֲרֵי זְמַן אֲנִי מָכוּר.
סוֹפִית.
בַּזְּמַנִּים הַשְּׁקֵטִים בֵּין הַמִּשְׁמָרוֹת זֶה הֲכִי קָשֶׁה.
לְבַד.
אֵין כִּוּוּן.
אֵין מָה לִשְׁאֹף.

כַּמָּה אֲנִי מְחַכֶּה לִפְגֹּשׁ אֶתְכֶם.
שֶׁתְּסַפְּרוּ לִי אֶת הַפְּחָדִים הֲכִי נוֹרָאִיִּים שֶׁלָּכֶם.
נִתְגַּלְגֵּל יַחַד בַּתְּהוֹמוֹת.
שֶׁלָּכֶם.

אֲסַמֵּם אֶת עַצְמִי בָּכֶם.
נְוַדֵּא שֶׁלֹּא נִשְׁאַר בִּי שׁוּם פַּחַד, וּכְאֵב, וְחֹסֶר.
שֶׁיּוּכַל לָצוּץ בְּיוֹם מִן הַיָּמִים.
וְלוֹמַר.
שֶׁאֲנִי עוֹד מַרְגִּישׁ.
אֶת עַצְמִי.
חַי.

אָדָם רוֹצֶה אוֹרוֹת.
אוֹרוֹת מְבַקְּשִׁים כֵּלִים.
כֵּלִים דּוֹרְשִׁים גְּבוּרָה.
גְּבוּרָה דּוֹרֶשֶׁת צִמְצוּם.
הַצִּמְצוּם מְחַיֵּב וִתּוּר.
וִתּוּר מְחַיֵּב בְּחִירָה.
בְּחִירָה דּוֹרֶשֶׁת סִכּוּן.
סִכּוּן דּוֹרֵשׁ אֹמֶץ.
אֹמֶץ צוֹמֵחַ מִבִּטָּחוֹן.
בִּטָּחוֹן מַגִּיעַ מֵאֵמוּן.
אֵמוּן הוּא עָנָף שֶׁל הָאֱמוּנָה.
הָאֱמוּנָה הִיא הָאֱמוּנָה בַּחַיִּים.
שֶׁשָּׁרְשָׁהּ הָאֱמוּנָה בָּאֵינְסוֹף שֶׁחָבוּי בַּחַיִּים.
אָדָם רוֹצֶה אֵינְסוֹף.
הָעוֹלָם הַזֶּה הוּא עוֹלָם שֶׁל סוֹף.
אָדָם רוֹצֶה אוֹרוֹת.
אוֹרוֹת מְבַקְּשִׁים כֵּלִים.
וּפְעָמִים שֶׁלְּאָדָם נִמְאַס לְיַצֵּר כֵּלִים.
וְהוּא שׁוֹבֵר אֶת הַכֵּלִים.
וְהָאוֹרוֹת מִתְפַּזְּרִים.
וְיֵשׁ מָלֵא אֲנָשִׁים.
מְפֻזָּרִים.
כְּמוֹ שִׁבְרֵי כֵּלִים.

לְחִישָׁה.

הַי...פְּסס,פְּסס...אָתָה.
טוֹב רֹאִי שֶׁכָּמוֹךָ.
כַּמָּה אוֹר.
מֵאֵיפֹה כָּל הַיֹּפִי הַזֶּה.
רַק מַזְכִּיר לְךָ לְהַדְלִיק אֶת הָאוֹר.
תַּדְלִיק,תַּדְלִיק...
אֶצְלְךָ, בִּפְנִים.
אַתָּה כְּבָר תִּרְאֶה.

לְחִישָׁה.

פְּסס..גִּבּוֹר..חַיָּב לָזוּז.
מְחִילָה.

אֲבָל אַל תִּשְׁכַּח, כֵּן?

טוֹב רֹאִי שֶׁכָּמוֹךָ.

נפש נפחת בי, אלוקי,

והיא משתוקקת.

כל דברה צימאון,

כל הוויתה כיסופים.

בוערת באש געגועיה.

בכל עוז היא חותרת.
בוקעת חומות, יורה גיצים, שוברת כלים.

 

ואתה לא מושג.

ואני נשברת.

 

 

"אבל האלהים הלא למעלה מכל המציאות אשר יוכל להכנס בקרבנו ממנו איזה רגש ורעיון הוא, וכל מה שהוא למעלה מכל רגש ורעיון בנו הוא לערכנו אין ואפס ובאין ואפס לא תוכל הדעת לנוח.."

(זרעונים, צימאון לאל חי)

עֵת לָנוּם וְעֵת לָקוּם
עֵת לִבְצֹר וְעֵת לִקְצֹר
חִטִּים
יַיִן
יְבוּל

בָּאנוּ לֶאֱסֹף אֶת שֶׁזָּרַעְנוּ.

שַׁחַר

זה מה שכתבתי על דגל הזהב שלי באותו ליל מדורות.
עברתי טיפוס לא קל.
שועלים הילכו בי ושלגים נפלו עלי מהשמיים.,לא פעם פתחתי את הפה,ניסיתי ללגום את השלג, הצמא רק כמעט העביר אותי על דעתי אבל הלב הספיק לקפוא.
יש משהו טורף באנשים חובבי טיפוס.
משהו בהם צועד הולך רץ לעבר מטרה, דוהר לפסגה, לא משנה אם מישהו דוהר לכיונם ומתחייב להפיל אותם לתהום.
יש משהו במטפסים שהם נוטעים את עצמם בכל צעד וצעד בהר,נטיעה כזאת שלא יכולה לערער אף אחד בקיומו של המטפס, אפילו לא חרב חדה המונחת על צווארו,
גם כשלא נותרו עוד רחמים.

כתבתי לעצמי במחברת שפתאום החיים גורמים לך להשתמש במערבולות שהתערבלת בהם כל כך הרבה שנים-, לעליה.
כמו מין בוצק כזה שעוד צברת מהגן,הכנת ממנו כלים וסיננת לתוכו חול במסננת, כנראה שבדרך חטפת קצת כינים אבל העיקר שעשרים שנה אחר כך, אתה תניח על הכלים את מדליות הטיפוס שצברת,
בהבטחה.
~
יש לי תלתלים
הם מסודרים היום.
אין לי כבר גשר בשיניים והעיניים שלי יפות מתמיד.
הוספתי לעצמי גם כמה קילוגרמים של שומנים וחלומות שמרפאים את המציאות ופחדים לא משוחררים.
פחד זה רק שאלה שמחפשת תשובה.
תן תשובה ותשחרר את הפחד לחופשי
כי
מה יקרה אם תשאל את הפחד,מימה אתה מפחד? והוא יענה לך מכך וכל וכך ותסביר לו שכל ה׳כך׳ בונה לך את המסלול שלך ולפעמים המוח מצייר דמיונות מופרזים,
הוא כנראה אומן מאוד נחשב,
המוח-
רץ למרחקים.

וזהו,
אלו כל המחשבות שרצו לי בראש, כשהחזקתי את הדגל, כשהבנתי שאני נס ואני צריכה להרים אותי הכי גבוה שאפשר
וְהַשָּׁמַיִם הֵם לֹא הַגְּבוּל
וְגַם אִם כֵּן,אָז נִמְתַּח אוֹתָם קְצָת.

שדה פתוח
ענים ממעל
רוח קלה מנשבת

ירקות נטועים,
סדורים בשורות
במרחק רועים עדרים.

שני בני אדם
בשדה שחים

ויקום האחד
ויפול האחר
ובדם תרווה החלקה.

והאמת שזמן רב יותר לא כתבתי כמעט דבר


רוּחַ סְעָרָה שֶׁלִּי אוֹבֶדֶת
בְּשַׁלְוָה מְדֻמָּה
צְרִיכָה הָיִיתִי לִבְכּוֹת אֶת חֶסְרוֹנֵךְ, וְאֶת אַהֲבָתִי
מִתּוֹךְ שָּׁנִים שֶׁנִּשְׁתְּקוּ בְּחֶמְלָה אִמָּהִית נוֹאֶשֶׁת,
בְּחִבּוּק צָרוּב, בְּהִדּוּק בּוֹדֵד, בְּבִידוּד הָדוּק.

רוּחַ סְעָרָה שֶׁלִּי סוֹבֶבֶת נִבְכֵי נַפְשִׁי
נֶאֱחֶזֶת בִּסְבַךְ חַיַּי וְלֵילוֹתַי,
שׁוֹאֶלֶת מִמֶּנִּי תְּשׁוּקָה- שְׁתוּקָה
שׁוֹאֶלֶת אוֹתִי בְּשֶׁקֶט בַּחֹשֶׁךְ
מִתַּחַת לַשְּׂמִיכָה וּבֵין הַכָּרִיּוֹת מְחַפֶּשֶׂת פֵּשֶׁר
לְמַשֶּׁהוּ גָּדוֹל
יוֹתֵר מֵלַחַשׁ בּוֹדֵד שֶׁאַתְּ.
פּוֹרֶמֶת קִשְׁרֵי שְׂעָרִי בְּרֹךְ עָיֵף.

רוּחַ סְעָרָה שֶׁלִּי דּוֹמֶמֶת,
מְדַמֶּמֶת.
פּוֹעֶרֶת בּוֹרוֹת בְּנִשְׁמַת חֹל שֶׁלִּי
מִסְתּוֹפֶפֶת בְּצֵל אַחֵר, מוֹתִירָה אוֹתִי סוּפָה.

אִם רַק הָיְתָה בִּי רוּחַ,
שְׁאָר נֶפֶשׁ כְּשֶׁלָּךְ
הָיִיתִי מְזַוֶּגֶת רוּחוֹתֵינוּ הַשַּׁבְרִירִיּוֹת בּשָּׁמַיִם אֲחֵרִים
נִמְזֶגֶת אֶל חֵיקָהּ הַקַּר לְהִתְרַפֵּק,
נוֹשֶׁקֶת לְמֵצַח סַהֲרוּרִית
צְרוּבַת חֶמְלָה וְתֹם.
הֵיכָן אַתְּ נִשְׁבֶּרֶת
רוּחַ סְעָרָה שֶׁלִּי?

כואב, קשה. לוחץ, רוצה.
מהר, מיד, הכל, עכשיו.
אולי, כבר די, זה לא כדאי.
תראי, יש עוד, זה רק משב.

הרוח שלך חזקה יותר,
תלחמי, כל הכוח שלך מתפרץ
תחשבי על איך זה יראה מחר,
תעצרי. למרות שזה עדיין קורץ

חירות. הכוכב שמשתחרר מהמסך השחור
ומת. בין כל הלבן
הנעלם שבורח מההעלם ודומם. בתוך המספר
הילד שיושב מול המדורה. לבד.
ואין אש. ואין להבות.

חירות. הדמיון המרקד שאומר שהכל יהיה בסדר.
האין גוף בין גרגירי החול
הנשמה שבאין.

הסתכלתי על השמיים
ולא היו שמיים.
היה סימן שאלה חרות, וצלקת.

הוּא יוֹשֵׁב לְיַד הַמְּדוּרָה
וְהָאֵשׁ חַמָּה, צוֹלֶבֶת
מַכְנִיסָה בּוֹ חֹם
עָצְמָתִי ,
מִדַּי,

הוּא נִשְׂרַף,
פָּנָיו וְלִבּוֹ
מִתְאַחִים עִם הָאֵשׁ,

וְהוּא בּוֹרֵחַ
רָחוֹק,
הַרְחֵק מִן הָאֵשׁ,
רָחוֹק
מֵהַלֵּב

וְשָׁם,
כָּלֶה הוּא
בַּלַּיְלָה

בְּאֵשׁ

בּוֹכֶה, וְקָם
וְרָץ
קָרוֹב,
קָרוֹב אֶל
הָאֵשׁ
קָרוֹב לַלֵּב

הוּא שָׁם,
כְּבָר לֹא
יוֹשֵׁב,
לְיָדָהּ

הוּא רָץ
אַל תּוֹכָהּ,
אֲחוּז טֵרוּף

כַּמָּה הוּא לְהִשָּׂרֵף
שׁוּב
בְּכָל אֵיבָרָיו

בְּאֵשׁ,

שֶׁל אֱמֶת.


וְהָאֵשׁ רְחוֹקָה
וְהוּא ,
בִּפְנִים

וְלֹא
נִשְׂרַף

#פרק ראשון

גשם.
וקור כזה של ירושלים.
רחלי הולכת על הקצה של המדרכה וסופרת חנוכיות בחלונות. אחת. שתיים. שלוש---
כשהיא מרימה את הראש למעלה, נוחתות לה טיפות קטנות בזווית העין. כמו תחליף לדמעות שנגמרו.
זה שורף.
היא משפילה את המבט לרצפה, חילזון עם קונכיה יפהיפייה הולך שם לאט. לא בורח לשום מקום.
היא מתכופפת אליו, מלטפת בעדינות את הפסים החומים.
''כיף לך.'' היא לוחשת לו. ''כיף לך מאוד.''
הוא מתגלגל לתוך הבית שלו, נרתע.
רק המחושים שלו מציצים.
היא ממשיכה ללטף לו את הבית, קצת יותר חזק.
''כיף לך, כי לא משנה מה תעשה ולאן תלך, הבית שלך תמיד ילך איתך.'' היא מתקרבת לכיוון המחושים שלו '' וכשתתקרב אליך סכנה, הבית שלך תמיד יהיה המקום המוגן שתבחר לברוח אליו.'' היא נוגעת לו בקצה המחושים, והחילזון, כמו מאשר את דבריה מתכווץ לחלוטין בתוך הקונכיה בתנועות התגוננות.
רחלי קמה בכעס ודורכת עליו.
הבית שלו נשבר בקראח קראנצ'י כזה שמרגיע קצת את הכעס.
''עכשיו לשנינו אין בית.''
היא מתיישבת על ספסל קרוב ומסתכלת לשמיים, בחלון אחד גבוה גבוה בבניין שמולה איש מסדר את הפתילות בחנוכיה, לידו עומדת אישה עם תינוק ומסביבם מקפצים ילדים שבאים והולכים.
האגרופים שלה מתכווצים והראש שלה חושב שאולי הלוואי שהיה אפשר לפרק גם להם את הבית.
האיש אומר לאישה משהו בחיוך, היא מחייכת בחזרה ואז הוא מסתכל על הנרות ונהיה קצת רציני ושוב אומר לה משהו. היא עונה לו ואז אחד הילדים מתערב בשיחה והיא מלטפת לו את הראש והולכת מהחלון.
בטח היא הולכת להביא לילדים מטבעות שוקולד, זהובים כאלה ומתוקים שעושים חורים בשיניים.
אבל בטח זה עדיף מחורים בלב.
אישה בבגדים כהים ורחבים יוצאת מהבנין.
האישה מהחלון.
רחלי נועצת מבט בריצפה בתקווה שאולי היא תסכים לבלוע אותה.
בטח הם שמו לב שהסתכלתי.
ואנשים שיש להם בית לא אוהבים שמסתכלים להם לבית. איזה פדיחות.
''שלום, אני ליבי'' האישה פונה אליה בקול ידידותי שמרגיע אותה קצת. ''יורד גשם, את תתקררי. רוצה להיכנס אלינו לבינתיים? עד שירגע קצת..''
רחלי אומרת לא מהיר מדי שגורם לליבי לחשוב שאולי זה בעצם כן.
''רק תשתי משהו חם, תראי הגופיה שלך ממש דקיקה.''
רחלי מתלבטת לשניה ואז יוצא מהבניין ילד קטן עם פאות וכיפה גדולה. מאחוריו משתרכת שמיכה דהויה שנרטבת בשלוליות. רחלי שמה לב שהוא יחף, אבל נראה שזה לא מפריע לו. וגם לאמא שלו.
''נחמן, תגיד ל---'' היא פונה בשאלה לרחלי.
''רחלי.'' היא עוזרת לה.
''יופי, תגיד לרחלי כמה אנחנו אוהבים אורחים''.
נחמן מוציא את האצבע שהייתה עד עכשיו בפה שלו ופורש את שתי הידיים שלו לרוחב. ''ככה, ככה מלא אנחנו אוהבים. מפה ועד לחלל''.
הוא באמת מתוק.
''וגם הכנתי לביבות גבינה שאי אפשר לסרב להם, נכון נחמן?''
הקטנצ'יק משתף פעולה לחלוטין עם אמא שלו יש לציין. ''נכון נכון. וגם אני יודע לעשות צמות!'' הוא אומר בהתלהבות.
''מה?'' רחלי לא מבינה.
נחמן לא מבין מה לא מובן. ''יש לך שיער ארוך, את בטח רוצה שאני יעשה לך צמות, נכון?'' הוא לא כל כך משאיר אופציה אחרת ורחלי נאלצת להנהן כדי לא לאכזב אותו.
הוא מנתר באושר. ''אז יאללה בואי, עוד שניה אבא שלי כבר ידליק את החנוכיה'' הוא מושיט לה יד דביקית אבל חמימה ושלושתם עולים ביחד לבית שהיא רצתה לנפץ לפני שניה.

עד שהאבא מסיים להדליק רחלי כבר יושבת בנינוחות על ספה חומה מתקלפת ומחזיקה בידיים תינוקת מהממת בת חודשיים בקושי.
הם שרים הנרות הללו במנגינה שקטה שבסוף הופכת לשיר שמח והאבא רוקד עם הילדים במעגל.
''כדי להודות, להודות ולהלל לשמך הגדול.''
פתאום גם לרחלי מתחשק להיות חלק מהמעגל התמים הזה, אבל היא רק מחבקת את הקטנה ונזהרת לא להתרגש.
זה לא מחזיק לה הרבה זמן כי אז ליבי הולכת לפסנתר שמונח בפינה של הסלון והם מנגנים ביחד כל המשפחה ניגון מתוק מתוק בטעם של דבש.
''נפשנו חיכתה לי-ה-ו-ה, עזרנו ומגננו הוא -
כי בו ישמח ליבנו, כי בשם קודשו בטחנו.
יהי חסדך ה' עלינו, כאשר יחלנו לך''
הם מסיימים את הניגון וליבי מחייכת אליה.
''עכשיו הלביבות, לא שכחתי''
גם נחמן לא שכח. ''וגם הצמות..!''
הוא נעמד מאחוריה על הספה ומתחיל לעשות לה קשרים בשיער. האבא והילדה שיושבת לו על הברכיים צוחקים.
זה כל כך בית. אבל לרחלי לא מתחשק להרוס אותו.
ליבי מגישה לביבות גבינה מתוקות לשולחן ולוקחת ממנה את התינוקת. ''גם היא צריכה לאכול'' היא מתנצלת בצחוק.
''אליהו'' ליבי פונה לבעלה. ''תגיד איזה רעיון יפה ליד הנרות?''
אליהו מחייך. ''בטח.'' הוא מסתכל על הנרות לרגע. וקם להביא ספר.
הוא מקריא "וחושך, זה גלות יון, שהחשיכה עיניהם של ישראל בגזירותיהן, שהיתה אומרת להם כתבו על קרן השור שאין לכם חלק באלקי ישראל'' הוא סוגר את הספר.
''גלות יוון לא מתייחסת רק לימי אנטיוכוס'' הוא אומר ''לכל אחד מאיתנו גם היום, יש בלב איזה יווני קטן, שמחשיך את עיניו ומספר לו, כמה הוא רחוק, כמה הוא מנותק מה' יתברך עד שהוא מכריח אותו ממש לכתוב, על הלב. שח''ו 'אין לי חלק באלוקי ישראל' '' אליהו עוצר לרגע ופונה לילדה שיושבת עליו.
''מה את אומרת שירה, היווני הזה צודק?''
''מה פתאום!'' שירה עונה בנחרצות.
''נכון מאוד.'' אליהו מלטף לה את השיער. ''כל עניינה של מלכות יוון הייתה הכפירה, האדרת השכל הגוף והתרבות והדחקת אור האמונה. ולכל אחד מאיתנו בגלות יוון שלו יש ניצוץ מהכפירה הזאת, מהחושך הזה שגורם לנו לחשוב שהפחדים וההתרחקות והבדידות הם המציאות שלנו, אבל באמת. מה באמת?''
הוא עוצם עיניים. ולוחש שוב.
''מה באמת.. אה..?''
ילד בן תשע שיושב לידו מושך לו בשרוול וקורא בקריאת ניצחון. ''באמת רק ה' הוא המציאות שלנו!''
אליהו מחייך מרוצה.
גם רחלי מחייכת, בלב. בלב שלה שבחיים לא שמע דיבורים כאלה מתרחב חיוך כזה. רגוע יותר.
מפוחד פחות.
אליהו ממשיך. ''כמו שנתן אמר, באמת ה' יתברך רועה כל אחד ואחת מעמ''י בפרטות ואפילו יהודי שכתב על עצמו.
אני, אין לי חלק באלוקי ישראל -
גם הוא קשור בקשר אהבה ניצחי לה' יתברך.''
מה באמת? באמת.
רחלי מרגישה פתאום שזה באמת, אפילו שאף אחד אף פעם לא אמר לה שה' אוהב את הרשעים.
אפילו שתמיד סיפרו לה רק על אש ואבק שריפה שיכלה אותם בגיהנום על מיליון מעלות.
''וזה מתגלה על ידי נס חנוכה'' אומר אליהו אגב ניגוב הרצפה משאריות לביבת גבינה שנפלה לשירה ''כי נס חנוכה פעל בעולם הארה מכוח האמת. נאמר על נרות המנורה שהם "עדות לכל באי עולם ששכינה שורה בישראל" נר חנוכה מאיר באור האמת, שהאמת היא ששכינה שורה בישראל, בכל אחד ואחת וכל יהודי קשור בא-ה-ב-ה עם ה' יתברך מכל מקום שהוא נמצא.''
הוא מדגיש את המילה אהבה כל הזמן ורחלי לא מאמינה שיש יהודים שהם רבנים וצדיקים והם מנסים להרגיע ולא להפחיד.
לפזר אהבה ולא ריחוק.
אליהו מסיים ''ואומר על זה רבי נתן, שכשיהודי מושך עצמו לאמת הזאת, כשהוא מבין שתמיד בתוכו טמון חלק, ניצוץ אלוקי וקדוש ומזוכך מאלוקי ישראל - מכוח האמת המאירה הזאת ינתן לו כוח לשוב לה' יתברך מכל מקום שנפל בו.''
הוא מתחיל לשיר עם הילדים עוד ניגון ונחמן מקפץ תוך כדי הצמות וזה מושך לה חזק בשערות אבל זה לא אכפת לה.
רק בתוך הלב שלה שנאטם בשנים של פחד מאלוקים נפתח מקום חדש. שאולי אולי. יוכל להיות לה בית.

כשהיא באה ללכת ליבי הולכת אחריה לחדר מדרגות היא זורקת עליה צעיף ''שלא תתקררי לי'' ודוחפת לה משהו ליד. ''תבואי עוד פעמים בסדר?''
בסדר.
ליבי מרוצה.
רק כשהיא מגיעה למטה היא פותחת את היד ורואה בה מטבע שוקולד. מוזהב. מתוק.
היא מחייכת חיוך מטופש.
וככה תופס אותה הירח של ירושלים כשהוא מאיר עליה באור של נר ראשון של חנוכה.
בחורה צעירה עם צעיף ענק, חיוך ענק אפילו יותר. שוקולד נמס בפה.
ושתי צמות עקומות.
ילדה טובה ירושלים.

רוצי.
חסרת אויר, עוד רגע נחנקת.
לא משנה, רוצי. מהר ככל האפשר.
רק לרוץ.
בלי להפנות את הראש לאחור, בלי להסתכל אפילו לשניה.
רוצי כבר, נו, רוצי!
מאחוריך שריפה, אש וגופרית. העיר בוערת, הכל מתהפך.
אל תביטי, אל תיעצרי.
אל תישרפי גם את.
רוצי, רוצי מהר.

תברחי.

 

אני כבר לא מסוגלת.
מפנה את ראשי רק לרגע בחשש,
ומתאבנת.

מִכְּלָלוּת לִפְרָטוּת
מֵאַחְדוּת לְרִבּוּי
מִנְּקוּדָה קְטַנָּה
לְעֹמֶק גָּלוּי

 

רִבּוּי שְׁעָרִים
אִמָּא שֶׁאוֹהֶבֶת
אֶת בְּנָהּ וּבִתָּהּ
וּבִכְאֵבָם דּוֹאֶבֶת

 

אֵיךְ יָעוּר הַבֵּן
בִּדְחִילוּ וּרְחִימוּ
לִפְעֹל פְּעֻלּוֹת
לְהָאִיר בַּרְשִׁימוּ

 

הַדַּעַת הַקְּדוֹשָׁה
מַרְגִּישָׁה בְּמֻשְׂכָּל
מַצְמִיחָה פֵּרוֹת
מַפְעִימָה הַנִּפְעַל

 

וְהַלֵּב וּכְלֵי הַמַּעֲשֶׂה
מִתְפַּעֲלִים מִמֵּילָא
מְשַׁחְרֶרֶת הַמַּחֲשָׁבָה
מוֹצִיאָה מוֹחִין מִכֶּלֶא

 

(ע"פ קונטרס התפילה לרב'ה הרש"ב מחב"ד, פרקים ג-ה)