הלב שלי שותת
מדמם ללא מילים
את כל הכאב שמעולם לא העזתי להסתכל לו בפנים
ואני בוכה, וזה בכי משוחרר
בכי של שמחה
והנה אני שוב מרגישה, אני שוב חווה
ואיזו הרגשה נפלאה זו,
לבכות, לצחוק, לחייך, להתייאש
להתעייף מהחיים
כי הכל עדיף מאשר חומה גדולה ואטומה
במיוחד אחת כזאת שנבנתה כדי להגן ולו על אותה ילדה קטנה
שהיא בעצם כבר לא כל כך קטנה, אבל מרגישה כל כך רמוסה עד שכל כולה כבר התכווצה
כל כך הרבה מילים
וכל כך הרבה כאב
כל כך הרבה אנשים שנכחו בחיי ולהימלט מהם מיהרתי בעור שיניי
אך הם עוד חיים בתוכי, מציתים בי את פחדיי
גורמים לי לרצות לברוח, מעלים בי את הרצון להיעלם
מטיחים בי שאני חלשה
צועקים לי-
הנה דחו אותך, את כרגיל לבד
מזכירים לי רגעים של בבדידות נוראית
רגעים של עצב אינסופי שנכפה עלי
בדמיוני אני שוב נזכרת בחבורות של בנות שמרחוק צחקו עלי
בכל אותם אנשים שראו הכל קורה ובכל זאת בחרו שלא לראות דבר
אידיאלים וערכים היו שגורים על לשונם, וגם בשיחות ובמוסר ידעו להטיח קולם בטון חוצב להבות אש
אך למרות הכל במבחן החיים נכשלו כולם
נכשלו ומצאו עצמם לכודים בעולם של עיוורון
בטוחים הם שמוסריות היא חלק מהם אך מעיקר האמת יודעים להתעלם
ואני רוצה לצעוק אליהם
לצעוק עליהם-פעם אחת להעז לבכות
להטיח בהם את כאבי שלי, להטיח בהם את בכיי, להראות להם ולו לרגע את עומק פגיעתי, עד כמה פגע בי אותו קליע
אותו קליע שירו ידיהם שלהם, וכל זאת מבלי שמצמצו לרגע
את החולשה שלי לא הראתי, את הדמעות שלי לא הזלתי, את הסיפורים שלי לא סיפרתי
כה פחדתי שאם אוריד את ראשי לרגע זה יתנקם בי
אז הרמתי את ראשי ושתקתי
כל כך שתקתי שכבר שכחתי שיש דבר כזה מילים
שכחתי מה זה לדבר
שכחתי איך זה לשתף
שכחתי מה מרגישים כשטוב לך
רוצה להסתכל עליהם היום ולהטיח בהם שזה לא הגיע לי
שהייתי ועודני ילדה קטנה ורגישה, מלאה בתמימות ובביישנות
כל כולי תום, טוב, טוהר ונשמה
ועכשיו?
עכשיו יש רק שתיקה רועמת וחומות
חומות המצופות באלפי מנעולים המכסים אותם מכל הכיוונים
כאלה שנועדו להגן עלי
כאלה שמטרתם שאף אדם לא יצליח להגיע אלי
שלעולם לא יעזו לחדור ולהיכנס שוב
איני רוצה אף אדם כאורח בליבי
שרק לא אצטרך להיפגע
שרק לא אצטרך להמשיך ולו לרגע לבכות את בכיי
שאשאר בשלי
שאהיה לבד עם עצמי
העיקר שלא אמצא ואראה עצמי שוב נפגעת
רק שלא אגלה את עצמי מחרחרת שוב דם על אותה רצפה מגואלת
נזכרת שוב באותם רגעים
פלאשבקים מבזיקים מול עיניי בדממה
שותתת דם כשכולן שקועות בהרקדה
ותוך כדי ריקוד ותזוזות דורכות הן עלי
רומסות את גופי ואת פצעיי
פותחות את כל מה שעד עתה עוד נאבקתי לסגור במחיר חיי
ואני ממשיכה להיאבק כדי שלא יחנוק, שחס וחלילה אותי לא ימוטט
והן שקועות בתוך עולמן
בטוחות שהן לבד באמצע השמחה, שהרוח הנושבת מלאה אורה
איני יודעת אם שמחתן אמיתית היא או שמא מזויפת
אך יודעת אני שאת שלקחו הן ממני כבר לעולם לא יוכלו להחזיר
איך הן מסתובבות סחור סחור בתוך עולמן, שמות לב להכל ואינן רואות דבר
אינן רואות איך עולמם שלהן את שלי אך הרג
