פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 47)

שוב אתה מגיע

שוב אני הולכת

שוב אתה מפטיע 

שוב אני נמשכת

שוב את מחזיר אותי אליך חזרה

ואני אנלא שואלת לאן הלכת כשקצת רע

שוב אני לוקחת על עצמי את האשמה

כי אתה חכם

כי אתה נותן לי יד

כי אתה חזק וגם נחמד

כי אתה שלם

אתה מושלם

ואני כלום

ושוב אתה עוזב

משאיר אותי ריקה

וזה כל כך כואב

מתרסקת על אדמה קשה

היישר מהשמיים

ואם אפול למים

אני יודעת שלא תרים אותי

שלא תחזיר אותי

אליך חזרה 

אתה לוקח איתך

את ההשראה 

את החלומות של שנינו 

ואת מה שיש ביננו

אני לא יכולה להסביר

והיום אתה שוב מעיר

את כל מה שנשבעתי לשכוח

שאלוקים יתן לי תכוח

להגיד לא

לשטן

שתמיד  כאן

כדי להרחיק אותי 

ממי שתמיד הולך איתי

אלוקי תגן עלי

כי אני חלשה מידיי

הברדלס והנמר

בהנחה שאני ער

פתאום נהיה קרב

הרג רב

הלם קרב

משהו נחרב

כשכל הטפרים בגרונות תקועים

הצבועים עטו על הפגרים

על מה השיר?

מכירים את הבדיחה על שתי הדתל"שים שיושבים בבר? האחת בה כשהשני מזכיר לראשון שהם עזבו את הדת, הוא מסיים "למדני חוקיך" את הברכה אותה התחיל? מכירים?

אז לא כל הדתל"שים הם ככה. אצל הרבה אין נקודת פתיחה לַ"חזרה בשאלה", אלא מרגע שהם נולדו, הסביבה היתה נוחה מאוד למגלשה החוצה מן הדת, ממש פונקציה לינארי שיורדת.

אבל אני כזה. אוהו כמה שאני כזה, וקרו לי דברים עוד יותר משעשעים. וגם פחות.

אתם יודעים, רק כשאתה יוצא החוצה מהדת, אתה מגלה כמה היא מקיפה לך את כל החיים, במיוחד אם למדת בישיבה לפני כן. מהדברים הקטנים ביותר עד לדברים הגדולים ביותר. ובכנות – היתה תקופה שזה שימח אותי, חיזק אותי להאמין בדרך, אבל היום... היום הכל כבר שונה.

ועדיין יש דברים שממשיכים לעשות אותו דבר. נגיד... נגיד להתקלח, אין צורך בכשרות או משהו. בעצם יש איזה שינוי, בעיקר סביב הקטע של צניעות. אה, וכמובן יש את התפילות.

לא, לא סתם תפילות – תפילות במקלחת. זה, נגיד, דבר שאף פעם לא הצלחתי להתחבר אליו בדת. מעולם לא הבנתי את ההיגיון שבאיסור הזה, ולמה דווקא ברגעים שאני הכי שם לחשוב על היום שהיה, על החיים שלי – נאסר עלי לפנות לה'.

יש את הניגון הזה, "צמאה לך נפשי, בארץ ציה ועייף, בלי מים" – אז אצלי זה עם מים, דווקא מתחת זרם של מים חמים. הרי מה יותר כנה מדמעות, וגם הן פשוט מים חמים. אז נכון, אני לא דוד ובודאי לא מלך, אבל גם התפילה של מגיעה ממעמקים – ותנחשו מה יש שם. נכון, מים.

אני לא אגיד שזה רק זה, אבל כל העניין הביא אותי לנסות אחרת, "ניסויי נוחות" אני קורא לזה. למצוא איזון ביני ובין אלקים. ומצאתי. לא יודע כמה הוא מסכים. לא ששאלתי, אבל לא שמעתי ממני אחרת.

וזהו זה, ככה אני היום. כפיש?

אני ים מלא גלים

אני שתיקות כוספות

עלי חוף

אני אופק מוריק

כמו שלכת וצלילים

אני אור אינסוף

אני אבוד ביקום של עלטה

אני בהיר עד עיורון

אני חושך, אני בוקר

שמתמשך כמו חידלון

אני עייף

ואתם עדיי

המשוועים למנוחת לוחמים

לעת ערב

אני תאב

ואתם שדיי

המכים שוב ושוב

ללא הרף

ובין צללי החיים

עוד תוסיף שאת הרוח

ללחוש מנגינות חשיכה

עלי הגן המוריקים חרישית

יוסיפו שאת דמותם

בין מחול לאתמול

בין קדרות למחשבה

אני ואת נהיה כאן לעד

מול עולם

של אכזבה.

למה תמיד כותבים על אותו דבר

או על מעיין או על מדבר

על מה שעבר

שאני לא במעבדה, עכבר

ושאתה לא אבוד, נשבר, נקבר, במדבר.

חלות

פַּשְׁטוּת טְהוֹרָה

בְּרִיאָה רִאשׁוֹנָה

רַק מַיִם וְחִטָּה

וְנוֹסִיף מַתְפִּיחִים שֶׁכֹּה נִצְרָכִים

כִּי בְּכָל הַשָּׁנָה יֵשׁ חָמֵץ לֹא רַק מַצָּה

וְנוֹסִיף טְעָמִים מְתוּקִים מְלוּחִים

שֶׁלֹּא תָּמִיד בָּנוּ תְּלוּיִים

וְנִקְלַע קְלִיעָה לֹא תָּמִיד כֹּה יָפָה

זֶה הוּא גּוֹרָלֵנוּ

וְנִשָּׂא תְּפִלָּה שֶׁתַּעֲלֶה הַחַלָּה

חַלָּתוֹ שֶׁל עוֹלָם

הַלְוַאי וְנִזְכֶּה לְלֶחֶם מִשְׁנֶה

לְשַׁבָּת הַמַּלְכָּה מֵעֵין עוֹלָם הַבָּא

את לא יודעת כלום על המלחמה.

מעולם לא ראית דם , או גופות. מעולם לא הרגת כדי לחיות ,אפילו לאכול בשר את מסרבת.

אף פעם לא ראית איך חץ מפלח את ליבו של אחיך מעולם לא ראית את ראשו של ארוסך נערף.

מעולם לא עמדת לבדך מול צבא שלם עם סכין קטנה ביד . מתפללת שהמוות יהיה מהיר.

את לא יודעת כלום על המלחמה. מעולם לא רצת קדימה כשליבך צורח לך לסגת מעולם לא צעדת זקופה אל מותך. מעולם לא שמעת זעקות פצועים או ראית איך פניהם של נערות יפיפיות מושחתות עד איבוד צורה  לשם הנאה בלבד.

 את לא יודעת על הצלקות.

 הצלקות השקופות שאני מומחית בלהסתיר  . 

אלו שמאיימות להכריע אותי כל בוקר מחדש , רודפות אותך כמו צל . 

מאיימות לגזול את שפיותי , את האשמה הנוראית, הטיעוב העצמי ,הסיוטים.

מעולם לא עמדת מול הרצון העז הזה , המשתק, למות.

כי אולי כשתמותי הכאב יעלם .

את לא יודעת כלום על המלחמה. וזה לא הופך אותך לחלשה ממני, זה הופך אותך לטובה יותר.

לכן אחותי הקטנה.

את ראויה יותר ממני להיות מלכה.

אני אשאר תמיד כאן , מאחורי הקלעים , אתמוך בך.

אבל מנהיג צריך לב טוב ומלא ברחמים.

ואני איבדתי את ליבי לפני שנים.

הכתר מונח במקומו , קחי אותו.

כי נולדת למלוך, בדיוק כמו שאני נולדתי כדי להכין אותך למלכות.

אחותך.

שרת הצבא.

להיות עצובה זה קשה, מסתבר

ולמה אני עצובה אתם שואלים?

רציתי לצאת למסע, העזתי ופסעתי 

ובאמצע הדרך גיליתי את רמת הקשיים 

וכמה שנדמה שכבר עברתי, כך מסתבר שעוד נשאר לי

הדרך לא כל כך סלולה, 

היא מלאה במכשולים ואבנים 

והמון אנשים שאיתם פשוט לא מסתדרים

ואני כל כך פגומה, מלאה בקרעים

ולפעמים נמאס כבר לתקן את השברים

לרגעים רוצה פשוט להרפות מהכלים

לחזור אל הנוחות הממכרת שבלהיות ללא מעצורים

לעשות ללא דינים וסיגים

אבל מנגד לא רוצה לחזור למה שהייתי רגילה להיות

רוצה לעבוד על המידות

גם כשקשה וגם כשכבר לא מאמינים 

השינוים עדין אפשרייםואולי יום אחד עוד אצליח לאסוף את הכוחות

כבר לא רק אשרוד

אלא אחיה

אחיה עם אלף נגינות

ועם גאוות יחידה

שאת הזיעה שלי אני הרווחתי ביגיע כפיי

הברדלס והנמר - פרוזה וכתיבה חופשית

מודה, התאכזבתי.

קם בבוקר לאותו יום ארוך

למסע של החיים שלא מפסיק להשתנות

ובדרך לתפילה אני שוב מתחיל לתהות

על החיים שממשיכים בלי שום דרך לחכות

על כל הרצונות שלי ועל למה הם עוד פה

והאם יש לי עוד בכלל סיבה לחלום

כי אחרי כל הימים אחרי כל השחיקות

אני ניצב פה מחושל עם עיניים בוערות

מנסה למצוא רק משהוא לחיות למענו.

כי את אלוקים קצת נטשתי אני מודה

זה קשה להקריב את החיים בלי לראות שום מענה

אבל התרחקתי ממנו רק כדי להתקרב

כי אני מחפש אלוקים של אמת

לא אחד שנעול בארון ספרים

גם לא את זה שנמצא בטבע המדהים

רוצה את אבא שלי.

כי אין לי שום דבר בלעדיו.

לא חיים לא מוסר גם לא אהבה.

כי אם הכול זה אינטרסים ואנחנו רק חיות טורפות

אז המתת חסד יכולה להיות רעיון טוב

המתה של הנשמה המסכנה שהפכה לסיפור מהאגדות.

ואני כל כך מרגיש מת.

תאהב אותי. בבקשה.

תעזור לי שוב לחיות.

מָה לָךְ יַלְדָּה?

לָמָּה זֶה אַתְּ כֹּה עֲצוּבָה,

צוֹעֶקֶת בְּשֶׁקֶט,

כּוֹתֶבֶת,

אֶת עַצְמֵךְ, 

לָדַעַת.

מָה קָרָה לָךְ יַלְדָּה?

מֵאֵיפֹה לָךְ כָּל הַפַּסִּים הָאֲדֻמִּים,

בְּיָדַיִךְ,

מַרְגִּישָׁה אֶת עַצְמֵךְ, לָדַעַת

מָה נִשְׁאַר,

מִמֵּךְ.

מָה לָךְ יַלְדָּה?

וּמִי מכסה אוֹתָךְ בַּקֹּר, בַּלַּיְלָה?

עֲזוּבָה בַּשָּׂדֶה, מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמַיִךְ.

וְלָמָּה זֶה אֵין לָךְ מְנוּחָה יַלְדָּה?

בּוֹרַחַת,

נֶאֱבֶקֶת,

מְבַקֶּשֶׁת

שָׁרָשִׁים

בְּיַעֲרוֹת

הַחַיִּים.

וּמִי יוֹדֵעַ מָה יִהְיֶה לָךְ, יַלְדָּה?

אוּלַי 

רַק חִבּוּק

וְדִמְעָה מְלוּחָה

עַל הַפַּסִּים הָאֲדֻמִּים בְּיָדַיִךְ

שֶׁתַּרְגִּישִׁי 

אֶת עַצְמֵךְ

שְׁאֵרִיּוֹת

יַלְדָּה

עוֹד מַאֲמִינָה.

בְּדָמַיִךְ.

בְּדָמַיִךְ

חַיִּי.

בְּדָמַיִךְ חֲיִי.

אִשְׁתִּי תִּהְיֶה כְּמוֹ רוּת,

יָפָה מִבִּפְנִים וּמִבַּחוּץ,

צְנוּעָה,

קְרוֹבָה לָאֲדָמָה,

הַחֲצָאִית מִתְנַפְנֶפֶת בֵּינוֹת הַשִּׁבּוֹלִים,

הַגִּ'ינְס מִתַּחַת אוֹמֵר-

אִי אִכְפַּתִּיּוּת

קְדוֹשָׁה.

עבר עריכה על ידי נקדימון בתאריך ב' בסיון תשפ"ג 12:57

קָרְבָה אֶל נַפְשִׁי - גְאָלָהּ,

לְבַל תִּפֹּל בְּתַגְעֵלָה,

וְתִשָּׁאֵר מְבֹהָלָה,

וְגַם כְּלוּאָה וּנְעוּלָה

מִכָּל בְּרָכָה וּתְהִלָּה

וְכָל יָקָר וּמִשְׁאָלָה.

וְדַע כִּי לֹא חָדְלָה תְּפִלָּה

בַּשְּׁבִיל, בַּדֶּרֶךְ, בַּמְסִלָּה,

לִזְכּוֹת מְעַט לְנַחֲלָה,

כְּאוֹר עֶלְיוֹן הִיא מְשׁוּלָה,

כְּשִׁיר בְּעֵדֶן מְעֻלָּה

אֲשֶׁר פּוֹרֶצֶת וְקוֹרֶצֶת וְעוֹנָה בְּמַקְהֵלָה.

חַיִּים שְׁלֵמִים הִיא מַבְשִׁילָה,

הֲגַם שֶׁלֹּא הֵם בִּשְׁבִילָהּ,

וּמִתְיַסֶּרֶת בְּשֶׁלָּהּ,

וְרַק הוֹגָה בַּשְּׁאֵלָה:

הַאִם תָּבוֹא לָהּ גְּאֻלָּה

וֶאֱלֹהֶיהָ יַבְדִּיל לָהּ

בֵּין כָּל עַוְלָהּ וְכָל פְּסוּלָהּ,

וְכָל טְפֵלָה וַאֲפֵלָה,

וּבֵין צְדָקָה וְהַצָּלָה

וַעֲמָלָהּ וּפוֹעֲלָהּ,

וְאִם יִזְכֶּה לָהּ מַזָּלָהּ

וְתִתְקַבֵּל הַמְּחִילָה.

בניגוד למה שהרבה חושבים עלי - 

אין בי יאוש, יש בי רק אכזבה.

אני אוהב את עצמי, ואת אחרים, ואת ה',

אל תכעסו על הסדר, זו דרכה של כתיבה.

אבל דבר אחד חסר לי, דבר אחד אנ'לא מבין

מה זו אהבה? מה, זו אהבה?

פעם, כשהכנות עוד התגלגלה ברחובות, היינו אנשים, והסודות היו סודות. והיום, עם כל פורים נוספת עוד מסכה ללב, רק שלא תהפך לצלם, כמו בסיפורים של אבא על חורב.

פעם, כשרצית - מיד היית מתיישב, רצון לא היה דבר של מה בכך, הו, אז מי לא התייצב. והיום, תּוֹדָה שאתה דואג לעצמך, ולא מפיל הכל על אנשים שמסביבך.

פעם, כשהיינו הרחק מכאן, אמרתי לסבתא - גם בלי תיק נסתדר מצויין. והיום, רק תזהר שלא ליפול לאחור, מנסה לקבל איזון ממה שבידך, רק לפני שתשקול שנית לחזור.

פעם "הולכים לארץ!" היתה קריאת גבורה, אני זוכר איך זיסל מייש'ה נאזר בחגורה. והיום "חוזרים הביתה" נאמר בזהירות, שאף אחד לא יעלב כי יש בו קצת טיפשות.

אני לא באמת מאמין בכל מה שכתוב. אבל זו נקודה למחשבה. אשמח אם למישהו יש שירים אחרים שיתאימו לכותרת..

זה כל כך קונפליקט החיים.

כל כך קלישיאתי.

אני רוצה,

אבל אני לא מאמין שאני יכול.

למה?

כי מליון פעמים הוכיחו ההפך.

מליון פעמים שלא באמת אמורות להוכיח, מסוגלות להוכיח. אלו פשוט מליון פעמים שאני עובד על עצמי ש'הייתי יכול' ובאמת לא אפשרתי לעצמי את המסוגלות, ואז אני סופר אותן כאילו הן באמת משהו ומה שאני מקבל זה יאוש.

אני רוצה לכתוב יותר פנימה.

אני רוצה לחזור, להיות יותר עמוק.

אני רוצה להיות ראוי בשבילך.

אני רוצה להיות צדיק יסוד עולם.

באמת. אתה הרי שומע את התפילות שלי, והרב אמר שתפילה היא בקשה של חסד, מאוצר מתנת חינם, כי אין בנו מעשים. אתה יודע שאין בנו מעשים. מי כמוכה יודע. מי כמוכה יודע שיש בנו כ"כ הרבה מעשים - רק שהם בדיוק ההפך. מעשים זה מכח הדין, ואז אין מה להתפלל על זה, אם יש לך את זה ואתה ראוי - תקבל. 

ולי אין.

מה כבר יש לי? נשמה שנתת בי? טהורה היא? כנראה, אבל זה לא מונע ממני להרגיש את הספק.

שבת. שלום? - זה יכול לבוא רק מכח התפילה, וגם בה אני לא יודע אם אני מסוגל להאמין. בעצמי.