סוף כל האדם
דם תמיד חשבתי שיש משהו מיוחד במודעות אבל.
הריבוע השחור, שמקיף את השטח הלבן שבתוכו, מושך את העין וכמו זועק אליך "משהו נגמר פה, מכאן אתה כבר לא שייך". הבעיטה של הלא נודע והצמרמורת שעוברת בך למראה השחור והלבן. התאוששת מהמסגרת והאותיות מכות בך, נחרטות בנפשך כמו נחצבות על מציבה, כמו נאמרות מילה במילה עם הקדיש המתנגן ברקע.
הדבר היחיד שמחזיק אותי במודעת אבל הוא הלבן שמסביב למסגרת, שכמו לוחש, בניגוד גמור למסגרת השחורה "כן, רע עכשיו, אבל זה קרה ויקרה והחיים יימשכו כמו שתמיד היה".
במודעה של דניאל נחום זה לא הספיק.
דניאל יצחק בן משה וטל. בן 23. נלקח בדמי ימיו. המשפחה יושבת שבעה בביתם. מן השמיים תנוחמו.
אני מביט סביבי, פנים חיוורות מקיפות אותי, לא הלבן המגן, העוטף- אלא המת, החולני. לבן של פחד, של בתי חולים, של בתי קברות.
אני הולך ופוגש באורי, חיוור כמו כולם, או אולי קצת יותר וכל כולו מביע פחד. מהזיעה המבצבצת על מצחו ועד כפות ידיו הקפוצות שכאילו אוחזות בחבל שמונע ממנו לברוח. מכאן, מהכל. "שמעת?"הוא שואל. שאלה רטורית, כולם שמעו. אני מהנהן בכל מקרה. "אני צריך ללכת לשם," הוא אומר, כאילו מבקש שאכחיש, "אחיו חניך שלי, אתה יודע" נדמה שהוא מחוויר אפילו יותר, אם זה אפשרי בכלל. אני לוחץ את ידו ושומר על שקט, והוא יוצא בצעדים מהירים, ראשו שחוח.
במחשבה שנייה אני צועד אחריו. כשאני מגיע אליו אני מניח את ידי על זרועו והוא שולח אליי חיוך רפה שנובע משתי עיניים כבויות.
אנחנו הולכים בשתיקה, כל אחד בוהה בקרקע שמלפניו ומשתדל שלא לבטא את המחשבות שצצות בראשו. לבסוף מתרבות המודעות, כמו מתוות גבול ומלחשות בקולותיהן השקטים "כאן נגע המוות." אני נעצר ומביט באורי. לשנייה הוא נראה מפוחד ועיניו זועקות אליי "אף סמינריון לא הכין אותי לזה, מה אני עושה עכשיו?!"
אז הוא עוצם את עיניו לרגע ארוך והמבט בעיניו מוחלף במין לאות, מבט שאומר שהוא יעשה את מה שצריך להיעשות וישלם את המחיר אחר כך. הוא ממשיך ללכת, מזמזם לעצמו ואני עומד שם ובוהה בו. אני מקווה שהמחיר לא יהיה גבוה מדי.
ואש היום עובר עליי במהירות, כאילו הנפש כהתה מכדי להרגיש והמח כהה מכדי לחשוב.
אני משוטט לי ביישוב, מנסה שלא להיפגש באף אחד אבל לא להיראות כמתחמק. כשאני מתקרב לסניף אני שומע יפחות. אני מביט ורואה את אורי בגבו אליי. הוא בוכה, מטיח את ראשו בקיר וזועק מילים לא מובנות. הבכי מטלטל את גופו והוא טומן את פניו בכפות ידיו. הוא צועק, בוכה ומקלל. הוא מטיל את עצמו לקיר שוב ושוב עד שכוחו תם והוא צונח לרצפה, גופו רועד מהיפחות שקורעות אותו מבפנים.
הייתי שמח להגיד שעזרתי לו, אבל לא כך עשיתי. הסתובבתי ורצתי, משאיר מאחורי את הבכי והאבל והשבר. אני תולש מודעת אבל מאחד הקירות וקורע אותה, כאילו הכול באשמתה. אני לא צועק או אומר מילה, רק קורע אותה לחלקיקי- חלקיקים, כאלו שאי אפשר לזהות, אז זורה אותם על הרצפה. לאחר רגע אני מסתובב ורומס אותם, בועט בהם עד שהם מפוזרים. והולך.
בערב כולם בסניף, יושבים בעליזות כשמרחוק מרצדת המדורה. גם אורי בא, לבוש בחולצת תנועה ונראה מאושש, ללא רמז למאורעות הקודמים. אני יושב שם, מחכה לעניין כשנשמעת צעקה "מספיק עם השטויות שלכם!" זה אורי, כמובן. הוא נועץ בכולם מבט זורה גיצים. "איך אתם יכולים לחגוג ככה, היום?" ה"היום" הזה מלא בכל כך הרבה רגש וכמו עוטף את כולנו, בולע אותנו בים אדיר ומאיים להטביע אותנו בתוכו. וכך, כשאנו עסוקים במאבק שלא לטבוע אורי קם והולך למדורה, מתיישב שם, לבד.
לא נשמעת מילה.
אני מרגיש את עצמי קם כהוזה ומתרחק מהחבורה, לוקח את עצמי ומתיישב. שנינו שותקים. לפתע הוא מדבר. "מה רוצים ממני?" האש משתקפת בעיניו כמו שהייאוש בקולו "אני בן 17, מה אני אמור להגיד לחניך ששואל למה אלוקים לקח את אחיו?" קולו מתרומם ומתעבה מכעס, האש הופכת לחלק מעיניו מלאות הזעם "מה לעזאזל לענות לילד ששואל למה הוא 'נבחר''?" הוא מביט בי ואני נרתע מהזעם האינסופי שבפניו. "לך תמיד יש תשובה לכל דבר," הוא תופס בי ומטלטל אותי "אז תגיד לי, מה? מה?!" אני שותק, המום או מפחד והוא עוזב, מתרחק ממני ומתקרב למדורה. הוא פושט מעליו את חולצת התנועה, הציצית והכיפה ועומד מעליי בראש וחזה חשופים. הוא זורק את הבגדים למדורה. דמעות זולגות על לחייו כשהבגדים נופלים לאש והוא מסתובב והולך.
אני מתכופף, שולף מה שאפשר מהלהבות. הכיפה אבדה, אבל את השאר אפשר להציל. אני מוציא אותם ומחזיק אותם. אז אני רואה שאורי חזר וניצב מאחורי.
הוא לוקח את הבגדים "אני רואה שאתה לא מוותר?" הוא אומר, בקולו נימה שאיני מתקרב להבין. הוא מביט בידי "נכווית," הוא אומר ואוחז בהן בעדינות "גם אני" הוא מוסיף, למרות שלא נפצע בכלל, אבל ברור למה הוא מתכוון.
אני מציע לו את הכיפה שלי אבל הוא דוחה אותה ואומר, "אז לך לא תהיה כיפה" ומגחך. הגיחוך הופך לצחוק. צחוק על החיים, ועל המוות על איך שהוא נראה בבגדים השרופים ובידיי המפויחות, הוא צוחק וצוחק, הוא בוכה וצועק, הוא נשבר, נשרף, ובסוף שותק.
וכך אנו מדברים כל הלילה, או שרק אני דיברתי, או אולי רק הוא דיבר, נשגב מיכולתי לזכור.
ותמרות עשן כשהבוקר עולה המדורה כבויה והאפר מתערבל ברוח. אנחנו יושבים בשתיקה, כל מה שצריך להיאמר נאמר, אבל מה שצריך להישתק עוד לא נשתק דיו, לעולם לא ישתק דיו. אנחנו יושבים שם בכל זאת, גב אל גב, כל אחד ושתיקתו, וכך נוצרות כאן שלוש שתיקות, שלי, שלו ושל שנינו שהיא אחרת לגמרי.
ואולי יש שתיקה רביעית, שתיקת המוות. אבל אני מקווה שהיא התרחקה מעט הלילה. אולי זו שתיקת החיים, קול דממה דקה.
זמזום מפר את השקט, לפתע אני מרגיש שהזמזום בא ממני, או שאולי אורי התחיל אותו, זה לא משנה. הוא לא היה מוגדר ולא אוכל לחזור עליו אבל הזמזום היה מוכר, מן קריאה מן העבר או מהעתיד שקראה לנו להמשיך הלאה.
אורי הוא זה שקוטע את הזמזום, הוא מרים מקל ומתחיל לחטט במדורה, הופך את האפר המת ולפתע משמיע קריאה. הוא מתכופף ומרים משהו מהמדורה, הכיפה שלו, שרופה כמעט לגמרי, אבל כיפה. הוא מניח אותו על ראשו ופניו חסרות הבעה. "כמו עוף החול" הוא אומר "שנולד מחדש מהלהבות"
"אתה יודע," אני משיב "תמיד אהבתי מודעות של שמחות. המסגרות שלהם יפות כל כך, מלאות תקווה, תמיד מספרות על המשך או משהו שמתקרב מעבר לפינה". אורי מחייך, מיטיב את הכיפה על ראשו והשמש זורחת מעיניו, הוא לוחץ את ידי בפעם האחרונה והולך לביתו ללא מילה.
