פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 575)

תמיד שאתה מודה,

אתה מבין שלא הכל מובן.

בקלות יכול להיות מצב אחר,

בו אתה לא היית מקבל מה שכאן.

אז צריך לא להפסיק,

אפילו שקשה.

כי זה אומר להדחיק,

שקבלת את כל הטוב הזה.

אז בואו נצא,

אל מי שטרח ועמל,

ונגיד, נבטא, מילה פשוטה:

תודה...

נתבקשנו לכתוב קטע עם מילים ממקצוע מסוים...

זה מה שכתבתי.
 

הפיזיקה של החיים
 

עולם תחום, גבולי, אך בעיניים אנושיות נראה אינסופי, אם אפשר להגיד כך, הרי הכל יחסי. אנשים טוענים שנק' ההתחלה  X0 שלהם נקבעה מראש, בלי יכולת של שינוי, אך למעשה בלי להיות מודעים (או אולי זו הכחשה) הם קובעים אותה לעצמם, כדי להרגיש שהם מתקדמים במהירות. הם מזניחים את מסתם שלהם, את הכוח לפעול, כאילו אין באפשרותם לעשות דבר. נגמרה להם האנרגיה שנטענה בנשמה שירדה לעולם. מעגל חשמלי ללא צרכן. הכל הולך לריק. זה פונקציה של כישרונות, סביבה, משפחה. אני לא בנוי לזה.
את זווית הגבול שלהם הם כבר קבעו מזמן. בכל המישורים. מזניחים.
המתח מתפרץ ללא שליטה. האור כבה. לא גודל ולא כיוון. העיקר שזה נורמלי.

 

פותחת את פי,

וסוגרת.

רוצה לצעוק,

אך שותקת.

נגמרו לי המילים,

כבר לא אוהבת...

לילה, הכל שחור.

משום פינה לא מבצבץ לו אור.

ואז פתאום ברגע אחד,

החושך נשבר לרסיסים.

כי הרחק באופק,

מאחורי ההרים,

מן אורות נדלקים,

והחושך בורח,

כי מה שמבקיע לו דרך,

מרובת מכשולים,

זה האור...

 

לפני כמה ימים כשהלכתי לישון היה לי שיר שלם בראש ומתוך עצלות לא היה לי כח לקום מהמיטה ולרשום אותו...

ועכשיו אני לא מצליחה להיזכר בו!!

 

הוא היה ממש ממש יפה....

גולדברג. מקווה שחלקיכם מכירים... 

 

דיאלוג עם יצירה שנלמדה: משירי הבן האובד\לאה גולדברג

 

1)

למה התייאשת לאה
הסירי כהות עינייך
ה' בענייך ראה
ושבו לגבולם בנייך

 

2)

בהיות הלב חי- ושבתי
מי יודע וחנני ה'
ועתה אשר אותו שחתי
לא אוכל לשוב אל ה'

 

שבעתיים מעלת המעל
שבעתיים חיללת ה'
ועדים השמיים ממעל
אפשר לשוב אל ה'

 

ועדים השמיים ממעל
בבשר לא ידבק החטא
אפשר לשוב מהמעל
אפשר להלבין את החטא

 

בשובך יסלח אביך
יברא לך לב טהור
לא חפץ הוא במותך
יאמצך בשובך אל האור

 

ואם אחורה תביט בבושה
בזוכרך מעלך בה'
הנה קיטור הכבשן עלה
והיה החטא לבער

 

(על הקודם וויתרתי..)

שמש שוקעת
פרח קמל לאיטו
סופו של היום.

**סוף.
שביל בלי מוצא
ואני שם.
צבעים מעורבבים
וחתול שבורח
גשם שלא יודע למה
הוא יורד
מרטיב אותי
ואני נרטבת
סוף.



**מילים בלי משמעות
אותיות שסתם בייחד.
צירוף מקרים של טעויות
שייתיבשו עם הזמן.
מסכה של מציאות
בזמן לא קצוב
ואורות כחולים מהבהבים
יש רצון למות או להתאהב
ואסור לערבב את הצבעים.

אין גבול.איו כלום
והכל צריך להיות
אולי כבר מחר
אולי זה חלום
טשטוש ואובדן חלומות
בלי ייאוש. בלי תקווה
או חיוך מזוייף שמרוח
בלי אני בלי אתה
רק חתול אחד שבורח.
(בלי מילים.לסוף.)


**אסור לשאול כי זה לא עוזר
זה היה ונמשיך לחיות
אין המשך או פזמון שחוזר
רק מנסה לנגב את הדמעות
שיורדות
שירדו
היחידות שעוד מקוות
לסוף טוב
שלא באופק
או סתם להתפרקות.
כי אסור לשאול וכי זה לא עוזר.
(לבכות)

 

הנה עוד שירים שלי...

 

 

בית 1: אמא שתמיד דואגת לי 

אני לא רוצה שתעזבי אותי

חבקי אותי הכי חזק שרק אפשר 

שלא תלכי לי ככה סתם לעולם.

 

 

פזמון: אם תעזבי אותי אין לי חיים

מתי אמרתי לך שאת אהבתי

אם תלכי לא אסלח לעצמי

כי את היחידה שתישאר בנשמתי.

 

 

 

בית 2: כל החיים אמרתי לעצמי

שאם תלכי מה יהיה איתי

מי יקשיב ומי יחבק אותי

כי רק את האור שדולק בנשמתי.

 

 

 

 

 

 

 בית 1: האור שלך מקרין בתוכי מלא שמחה

אור חזק כמו בזריחה

אתה שורף את החושך ואת הרע

אני מגיעה הביתה ורואה אותך

אושר שמעולם לא היה מגיע איתך

 

 

 

פזמון: אני רואה בחלום שלי שרפה

שרפה כל כך חזקה שלא נכבית

אתה מדליק אותה בשנייה

רק אתה יכול לכבות אותה בעצמך

בך יש את הכוח את המים שיוכלו לכבות אותה

 

 

 

בית 2: אני נשרפת בתוכך בתוך חלומך

אני רואה אותך מתקרב ומתרחק

אתה בא להציל אותי למרות החום מהשרפה

אתה אומר לי שאתה אוהב אותי ואתה תעשה הכל

כי רק בשבילך אני ילחם על הכל.

 

 

© ירדן אמויאל

שלום קוראים לי ירדן ויש לי שירים שאני כותבת ואני מאוד אשמח לביקורות....אז מי שיכול אני מאוד ישמח גם לטוב וגם לרע...

 

בית 1: אני חושבת עליך תמיד

אני רוצה אותך איתי

כל הזמן אתה משחק בראשי

אתה עושה בלאגן במוחי

 

 

פזמון: כל הזמן שאני רואה אותך

כל הזמן שאני מחבקת אותך

אתה מראה לי את הדרך הנכונה

אתה תמיד עושה הכל באהבה

 

בית 2: מיים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה

ונהרות לא ישטפוה 

אתה האהבתי היחידה 

אתה נשימתי האחרונה

 

 

 

שיר שני....

 

בית 1: אני קוראת למישהו שיציל אותי

יש רק בן אדם אחד בעולם

שמכיר אותי ויודע הכל 

הוא החבר הכי טוב שיכול להיות

 

פזמון: אלוקים אוי אולוקים אתה האחד

אני רוצה רק אותך בעולמי עכשיו

אני נמצאת עכשיו בסופה מלאת רגשות

תעצור אותה מהר לפני שיגיע טחר

 

 

בית 2: את הזמן לא מרגישים

הוא עובר כל כך מהר אפילו שלא רואים

עוד מעט הכל נגמר ולא ישאר אף אחד

רק האחד והיחיד שנשאר זה אתה אלוקינו בעולם.

 

 

 

 

 

 

זה כ"כ מתסכל.

זה בחיים לא קרא לתקופה כ"כ ארוכה.. כבר יותר מחודש..

כתבתי טקסט להצגה וממש הרגשתי שגמרתי עליו את כל המילים שלי. מאז אני לא מצליחה לכתוב כלום, ואני מנסה אבל הכל ריק. 

זה מוזר אפילו כתיבה של דברים טכניים, כמו עבודות שאני צריכה להגיש וכו'- ממש קשה לי. 

מה עושים??

/Mosaic/Read/20933

 

/Mosaic/Read/24059

 

 

מוזמנים לקרוא.

 

אדמה ספוגה
סכין חדה מונחת
קול בשמים

המסע-

הוא הפרח הניבט
מצד הדרך,
הוא ניגון הרוח-
שירת הפלג.

החזון-
הוא פסגת ההר
המתנוצצת בקרני השחר,
הוא אקורד הסיום,
הוא אקורד הפתיחה.

דמיינו את הסיטואציה הבאה

מישהו בורח (להלן יקרא הבורח) ביד שלו בקבוק מלא.

אחריו רודף אדם. האדם הזה צמא (להלן יקרא הצמא)

ואחרי הצמא רודפים אחרים (להלן יקראו רודפים) ובידי כל אחד מהם בקבוק מלא.

 

הצמא צמא מאד. בידיו של הבורח נמצא הבקבוק שיזין אותו ויספק לו כל מה שהוא צריך,

אבל הבורח-בורח.

הרודפים קוראים לצמא- בוא! יש אצלנו הרבה בקבוקים!

בטוח תמצא באחד מהם מה שאתה צריך!

אבל הצמא יודע- הבקבוק שלו הוא נזקק יותר מכל- נמצא בידי הבורח.

והבורח עצמו- לא מוכן להתמודד עם הצמא, ועל כן הוא בורח.

מרוב ריצה, הוא כבר שוכח עד כמה הבקבוק שבידיו חשוב וקריטי לצמא.

הוא לא עושה את זה מתוך רוע, הוא פשוט עוד לא מוכן לזה.

והמרדף נמשך ונמשך..

הרודפים קוראים יותר בקול, הם כבר מתחילים לשכנע את הצמא,

הוא אפילו עושה כמה צעדים לכיוונם.

הבורח מפנה את מבטו אחורנית ורואה את הצמא שמהסס.

הצמא שקולט את המבט ההוא- מחדש את כוחו וממשיך לרדוף. והבורח-בורח.

אבנים, עצים ומכשולים אחרים מפילים את הצמא שוב ושוב.

הוא בוכה, זועק, מתפלל, וממשיך לרוץ, אבל הוא מתעייף.

הבקבוקים מאחוריו קורצים לו יותר ויותר.

הוא בקושי זוכר בעצמו למה הוא כ"כ רוצה את הבקבוק שבידי הבורח.

הוא יותר ויותר מתקרב לרודפים שמציעים לו את בקבוקיהם בטוב לב.

והם טובים! באמת שכן! אבל עמוק עמוק בפנים הוא עוד זוכר שזה לא זה.

הבקבוק שבידי הבורח זה כל מה שהוא צריך. הדבר היחיד שהוא רוצה וצריך.

המבטים שנשלחים מדי פעם אחורה ע"י הבורח- מעודדים את הצמא להמשיך.

הוא כאילו רוצה שהצמא ימשיך לרדוף אחריו.

אולי יש נק' בדרך שבה הוא יעצור, ישקה את הצמא וירווה אותו. אולי.

 

והצמא צמא. צמא מאד! צמא עד מוות!!!!!!!!!!

 

והמרדף ממשיך, ולא נראה שהולך להסתיים בקרוב.

העריכה לבקשת פותחת השרשור

סערה~

צבעים ורגשות,
מילים וצעקות
והכל בליבי רועש,
וכל המוח גועש
ולוחש
ונרגע

צבעים ורגשות,
מילים ולחישות
והכל בליבי רגוע
וכל המוח שקוע
ופגוע
והמום.

זה קורה
כשלא מבקשים יותר מידי
פשוט נופלים חזק.

ואין איש בסביבה
אתה האיש.

מסתחרר
מחפש מקום אחר
לברוח. להסתתר.
אבל כואב
חזק בלב
וזה נגמר

חושך.

חושך?

ערפל.

מכסה הכל,

את הטוב והרע,

את היפה והמכוער.

מכוער.

מכוער?

יפה.

דבר אינו מכוער,

בעולם שכולו טוב,

ואנשים טובים.

באמצע.

בצד.

מלפנים, מאחור.

אנשים טובים לא רק באמצע הדרך,

הערפל מסתירם.

ערפל של קנאה,

שנאה ויאוש.

ערפל.

כבוד ה' שוכן בו.

אך את כבודו מלא עולם,

הערפל מסתיר.

הערפל מסתיר עצמו מעינינו,

שלא רואות דבר.

מלבד ערפל.

בא עט בלי דיו-
תודה על תקופה קצרה.
היה כיף, החכמתנו!
מחכים לך תמיד!!



(רק שלא יצאתי נעל. וזה זמני. או כל דבר אחר...בכל מקרה העיקר הכוונה!

או "פוזאיסטים בכתיבה חופשית"