פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 576)

בוקר
רוח אדירה
רוח של אור נושבת בי
מעיפה אותי הרחק הרחק
קדימה
אני שמחה
היא דוחפת
אני צוחקת
והיא גורמת לרוץ.
עוברים זמנים
רוחות מתחלפות
גם רוחי שלי מתחלפת
כעת נושבת בי רוח צהרים
ברורה וחדה
מביטה לצדדים
מביטה לאחור
רואה שאני בשחקים
רואה שכולם מאחור
אבל טוב לי כאן
אני לוחשת לרוח
אך היא לא מרפה
רוצה שאחזור אליהם
שאחלץ אותם מהבור
טוב להם שם!
אני זועקת
אך רוחי יודעת:
דבריי שקר
לא טוב שאני מקדימה
והם- רחוק רחוק.
ואני ספוגת דמעות
לא יודעת לאן לפנות.
ואז- מתחלפות הרוחות
רוח של ערב.
ואז רוח לילית.
שחורה, מדכאת
קרה.
מקפיאה את ידי הפועלות
מקפיאה את ראשי.
גורמת לי שוב לבכות
רק הדמעות קצת מחממות.
היא אכזרית
מטשטשת דרכים
פותחת פצעים.
ואני זועקת:
דיי! די כבר!
אך אוזניה אטומות
והיא הורסת
הופכת שמים לשחורים
מביאה עננים
וגשם.
דיי!! אני צורחת.
ואז מתוך ליבי
מדברת פתאום
רוח האור,
רוח הבוקר
ואומרת שרק אקרא לה
והיא תבוא
ותחבק, ותשמח, ותצחיק.
אך רוח הצהרים
קמה מתוכי וצועקת:
אל תלכי איתה!
היא נראת טובה
אך היא הורסת,
היא מקלקלת.
ורוח הלילה
קוראת לי גם
פתאום ברוך
פתאום בנעימות
ואומרת שאבוא אל חיקה
שאשן אצלה לעד
שאשכח מהכל
שאברח.
ואני במערבולת
מערבולת של רוחות
עומדת נבוכה
עומדת, ודמעות זולגות.
ורוח הלילה
שוב לוחשת אלי:
בואי, בואי ביתי.
ואני מבולבלת
ומפוחדת
וכועסת
ושוב דומעת.
ואז מלמעלה
אני שומעת קול אדיר,
זהו קולו של אבי.
והוא פונה אלי ברוך
ומקרב אותי אליו.
וזהו.
אני לא צריכה יותר
פתאום הכל ברור.
אני מתרחקת מרוח הלילה
וקוראת לרוח האור
ואלי גם חובקת
את רוח הצהרים.
אז רוח הבוקר קוראת לי לרוץ
ורוח הצהרים מוסיפה זהירות.
אז זהו.
אני מקדימה.
מקדימה ומשתדלת למשוך את כולם.
ורוחי שמחה
וזהירה
וצוחקת
ואוהבת
וקצת רצה.
זהו.

בית 1: השמיים מראים את האמת

עוד מעט הכל הולך לצאת

לא מאמינה איך זה קרה

שאתה בתוך תוכי נמצא

 

פזמון: רואה בעולם במשקפיים ורודות 

זה כל מה שצריך לקרות

אין שכל ואין דאגות 

מתי זה יתחיל להיות צריך לדעת שהכל זה לטובה

וגם אם משהו מחזיר אותך תחזור בלי עבר אין עתיד

 

 

 בית 2: מסתכלים למעלה במרומים 

על הכוכבים

מושיטים ידיים ומספרים געגועים

הדרך של שנינו מובילה לאותו מקום

אסור להיפרד באמצע הדרך

שלא נלך לאיבוד

שיבולים משתובבות ברוח
חיוכם ממתיק סודות
נותנות מקום לחשוב ולנוח
צובעות בליבי פינות נסתרות

בפאת השדה נח בית בודד
מזכיר רגעים פחות טובים
לוחש שלפעמים יש כאב
אך תמיד צריך להיות שמחים

מטע לימונים נראה באופק
והרוח נושאת ריחו אל אפי
מרחוק שולח תקוה מחודשת
זורע כוח להמשיך בדרכי

ושחקים פרושים מעלי
מרוחים בצבעים כהים
לוחשים ברוך אל תוך אוזני
יש אין סוף, יש אלוקים

 

רק הבהרה חשובה אחת לפני-

אני מבקש מכם באופן אישי- בבקשה, אל תחמיאו לי על הסיפור. לא על זה, 

לא על האחרים, פשוט בלי מחמאות...

אני אשמח לענות על שאלות ספציפיות, לקבל הערות והארות, אבל בלי מחמאות.

תודה.

 

השיר: תגשים את עצמך

 

 

בית 1: כמה פעמים חשבת על עצמך 

מתי ברכת ומתי התפללת בפעם האחרונה

לא חושבים מתי עשית ומתי אעשה

אתה יודע שזה יגיע שתגשים את עצמך

 

פזמון: תמיד תמיד יחכו לך מלאכים בשבילך

אף פעם לא יברחו תנסה , תנסה קצת יותר מאוחר 

כי יש עוד דבר אחד שלא ניסית לעשות הכל בשמחה.

 

בית 2: כמה ימים אני עוד אחשוב על זה

מתי אני יפעל ולא יניח שקט אתה צריך לקום ולעשות

ולא לנוח כי אף אחד לא יעשה זאת בשבילך

אתה צריך להגשים את עצמך.

 

פזמון....

בית 3: תמצא כבר את החצי השני שלך

רק אתה יודע מה טוב לך

ואל תזלזל כי אולי זה יקל עליך בימים אחרים

אתה יודע שאתה צריך להגשים את משאלותיך 

כי אין מי שיעשה זאת במקומך רק אתה מגשים את עצמך.

שומרים

ערימה של שקרים מוטלים בתפזורת

פטישים ששוברים את ליבי לרסיסים

כלים לא מכילים והופכים לנשורת

אורות מסונוורים, צדיקים מעושים

 

שם עומד לו יונה עמוק בלב סערה

ושקרי אלוהיו על שפתיו הדלות

וליבו מלא כעס על העיוות הנורא

ורוחו לא נותנת לנבואה להיגלות

 

יונה שיצאה וברחה מהסער

לא מצאה אף לרגע לכף רגלה מנוח

לא נשאר עוד ענף מכל עצי היער

כולם עד תום נשרפו מחיל וכח

 

"לא זאת- ברוחי!", זועק המלאך

מנסה לאחוז בלהב מאכלת חדה

אך הרועה כבר נרמס, הצאן כבר ברח

דם העקוד כבר נשפך, דם העדה

 

וילדה קטנה בשמלה לא תשאל שאלה

כי כבר אין אני בעולמו של האל

גזירה. תרנגולת לא תטיל. גולה

רק שומר ושכר ואין כבר שואל

בס"ד

 

היא כל כך קרובה אבל כל כך רחוקה. כל מה שמפריד בינה לבין עברה זה הסורגים שעל החלון והתריס שעליו שסגור כמעט עד הסוף ומותיר רק חריצים קטנים שמחדירים מעט אור שמש אל תוך החדר האפל. שעות היא יושבת על יד התריס, מסתכלת בעדו ובוכה. כך היא עושה בכל פעם שבעלה יוצא מביתם המשותף השוכן בפאתי מחנה פליטים סמוך לירושלים. הגדר של הגינה של הבניין שלהם היא גדר ההפרדה האפורה, אבל מחלון ביתם באחת הקומות העליונות ניתן לראות בבירור בכל הנעשה בשכונה הירושלמית הקרובה שגם היא מסתיימת באותה גדר אפורה, אותה הגדר שמפרידה בין ימי הנעורים שלה לבין מצבה כיום.

 

רחל זכרה את היום הזה היטב, את אותו היום בו היא פגשה והכירה את ג'מיל בפעם הראשונה. זה היה לקראת סוף השמינית, בתקופת הבגרויות שהיו בשבילה לחוצות מאוד. לאחר שיחה סוערת עם המורה לאנגלית בנושא ציון המגן שהיא רצתה לתת לה, היא התעצבנה ויצאה בטריקת דלת מהכיתה ורצה אל מחוץ בית הספר שלה עד שהיא הגיע לגן שעשועים שנמצא במרחק כמה רחובות. בגן השעשועים התיישבה רחל על אחד הספסלים והחלה לזרוק אבני חצץ שהיו במקום בעצבנות על המגלשה הסמוכה. ראשה המושפל כלפי הקרקע גרם לכך שהיא לא שמה לב שאחת האבנים שהיא זרקה החטיאה בטעות את המגלשה ופגעה בגבר בשנות העשרים הראשונות לחייו שבדיוק נכנס גם הוא לגינה.

 

- "שימי לב לאן את זורקת" אמר הגבר וגרם לרחל להרים את ראשה בבהלה.

- "אני מצטערת" גמגמה רחל בתגובה בזמן שהוא התקרב אל המקום בו היא ישבה.

- "אני בסדר" - הוא אמר לה וחייך - "אבל את לא נראית כך".

רחל חייכה חצי חיוך. הגבר שהציג את עצמו בתור גיל שלף  בקבוק קולה קר שהיה לו בתיק והציע לה לשתות. בהתחלה היא סירבה אבל לבסוף היא לקחה. הוא חייך. היה לו חיוך מקסים והוא היה נראה נאה מאוד ולבוש בצורה קפדנית ותואמת. בהתחלה הוא היה נראה לה מעט חשוד, בעיקר המבטא, אבל מהר מאוד היא התעלמה גם מזה. פעם ראשונה שהיא הרגישה שטוב לה.

 

משם זה התגלגל בקצב מסחרר.

מהר מאוד היא גילתה שהיא מצאה אוזן קשבת ואדם דואג שיודע גם לפנק. פעם זאת ארוחה טובה, בפעם אחרת זאת שרשרת או טבעת יפה מזהב ובפעם נוספת הם סתם ישבו ביחד על גלידה במרכז העיר. ברגע שהוא גילה לה איפה הוא גר ושבכלל קוראים לו ג'מיל ולא גיל זה כבר לא היה אכפת לה. מבחינתה היא מצאה את הגבר המושלם וזה לא הפריע לה בכלל שהוא ערבי. הרגש ניצח את השכל. כל חברותיה הטובות וגם הוריה לא הצליחו לשכנע אותה לעזוב אותו, היא הייתה משוכנעת בכל ליבה שהוא ערבי טוב ושהוא לא מהאלה ששונאים יהודים ופוגעים בהם. הרי לה הוא עוזר, אותה הוא אוהב.

 

כעבור כמה חודשים ג'מיל כבר הציע לה לעבור אליו הביתה ולהינשא לו. היא לא היססה יותר מידי ומהר מאוד היא מצאה את עצמה קמה למציאות חדשה, מציאות שונה, מציאות שהיא לא הכירה ולא ציפתה לה.

 

לרחל לקח זמן להבין שחייה השתנו בהדרגה היא נהפכה מנערה חופשיה לנערה בעבדות ומיום ליום היא התגעגעה יותר ויותר לחיים שלפני. גם משפחתו של ג'מיל שבהתחלה קיבלו אותה יפה, מהר מאוד הסירו את המסכה מעל פניהם והפכו אותה לשפכה המשפחתית. כעבור שנה כבר נולד להם ילדם הראשון, רחל ביקשה לקורא לו בשם עברי אך ג'מיל קרא לו יוסוף ורחל קיבלה את זה בלי בררה, היא כבר החלה להבין מה יהיה מנת חלקה אם היא תגיד משהו נגד בעלה או נגד רצונו, ואם הוא החליט אז בזה נגמר הסיפור.

 

הכאפה הראשונה שהיא קיבלה הגיעה בהפתעה וללא התראה מוקדמת. מזה כמה זמן שהיחס של ג'מיל השתנה כלפיה, אבל לה עדיין היו ניצוצות בעיניים ממנו והיא הייתה בטוחה שזה רק משהו זמני בגלל העבודה הקשה ושזה תכף יעבור לו. כשהיא סיפרה לו שהיא בהריון היחס מעט השתפר והוא נתן לה לנוח והקל עליה יותר ורחל הייתה בטוחה שבעלה שב אליה והחיים המשותפים שלהם חוזרים למסלולם הרגיל. עד אותו הערב שהיא הרגישה רע בגלל ההיריון המתקדם. ג'מיל הגיע הביתה וגילה שארוחת הערב לא מוכנה, הוא התקרב אליה ורחל הייתה בטוחה שהוא בא לבדוק בשלומה אך הוא שלח את ידו וסתר לה בחוזקה על הלחי תוך שהוא פרץ בקללות בערבית. בלית ברירה ובעניים דומעות קמה רחל והכינה מהר ארוחת ערב לקול הקללות של ג'מיל. מאז המכות היו בשבילה דבר שבשגרה ולאט לאט בהדרגה היא התעוררה למציאות והבניה את מצב והיא החלה להתגעגע ולרצות לחזור אל עברה, לחזור אל החיים שמעבר לגדר.

 

---

אשמח להערות, הארות והצעות לשיפור ותיקונים.

יריות

 

יריות.

יריות נואשות לכל כיוון.

בריחה.

חבל הצלה שימשוך החוצה.

שתיקה.

 

דממה.

דממה שעוטפת הכל, מוחצת.

שקרים.

מילים שלא אומרות דבר.

אכזבה.

 

אהבה.

אהבה שנמצאת בכל מקום.

קנאה.

רגשות מבולבלים וחסרי מחויבות.

חובה.

כמו אושר של סוף,
כמו קצף של גלים
אני באה מרחוק
עם חלומות אחרים.

עקבות בחול בוער,
אש ששורפת עולם
משאירה רק אותנו,
עם הגיטרה והים.

חשבתי שחשוך מדי הלילה
לאורות שנוצצים במעמקים
ואם בסוף יש מטרה
אשיג אותה בכל הדרכים.

ברקע של הנוף, צבע נאבד
הלך, לשום מקום
והתמונה לא תישאר לעד
אם יחזור לא יהיה לו לאן.

המילים גדולות עליי,
אנלא מוצאת את השורות
והצלילים שוב לוקחים אותי
אל מנגינות שקטות.

הדרך היא הלאה, הלאה
עוברת בחלומות של אחרים
אינני עוד האושר בסוף היום
אולי נשאר בי קצף של גלים.

לבד, אני לבד?

אל תגידו לאף אחד!

אני מיוחד,

לא רוצה להיות לבד.

 

תתרחקו, אתם קרובים מידי

רק תלכו, אמרתי די!

רגע, תחזרו, אין לי אף אחד.

אוף, די, עכשיו אני שוב לבד.

 

מרחיק את עצמי מכולם,

למה כולם בורחים כל הזמן?

לא, הם לא מבינים רמזים,

אני רוצה שהם יישארו קרובים.

 

אל תתייחסו למה שאני אומר,

העולם הזה צריך יותר.

אני הולך. נעלם מכולם.

אל תחפשו, כי ליבי נדם.

מה דעתכם? קטע שנכתב מעצמו...

היא ישבה, לבד, על קצה הצוק.
העולם- כמו ועצר מלכת, ורק היא, ליבה המשיך לפעום, לא לנצח.
רגליה- מתנדנדות בעוצמה לתהום, כמו מנסות להתחבר, לשוב לאדמה החמה והמלטפת.
ידיה- מחפשות אחיזה, טרם יגיעו אל הלא נודע המפחיד והמתוק.
עיניה- מביטות, חצי בסקרנות, חצי באדישות על התהום הפעורה תחת רגליה.
הגוף כולו כבד, לאה, לא רוצה לעמוד בקשיים הנוספים שהזמן מעמיד בפניו.
פעימת לב מואצת, כמעט אחרונה בדרך אל הלא נודע.
ומתחילה השאיבה אל ההתנתקות מהמר.
וברגע האחרון, לפני בוא הסוף, מתגלה יצר חיים שהיה חבוי.
ובחלל העולם נשמעת צעקה, נשמעים קולות ריצה, היא שבה, חזרה. אתהלך לפני ה' בארצות החיים!

היה נחמד היה נעים, נזור בעוד כמה ימים. אולי שבועות אולי חודשים, אולי אף יספיקו לעבור כמה שנים

היה טוב וכיף. תמשיכו לכתוב. אל תוותרו, זה כלי שנתברכתם בו מאבא וזה הכישרון שלכם. אל תוותרו ,תכתבו גם כשלא יוצצא כלום. משהו ייצא.
אז...
הצלחות וזה
בינתיים עד להודעה הבאה- היו שלום!!!

יאללה לילה.




פרח שקיים ומחר כבר לא
שיח שגדל אבל נקטף מעצמו
אמרת שתמיד תחזור
שלא אהיה עוד בודדה
חיכיתי כל כך הרבה

אני עדין מחכה.

אהבת עולם אהבתיך

למענך אקריב עצמי

הכרתיך ולא הכרתיך

נפשך תקשיב שירי

 

באורך אראה אור

בשירך אכירך, אדע

בלכתך מעימי- יבוא קור

ובשובך- לא אירא רע.

 

וזה יהיה לך לאות

שאהבתיך בכל מאודי

שמך חקוק באש ואותיות

כחותם על זרועי ועל ליבי---

לעולם.

הוא הסתכל על כל הפרחים.

חיפש פרח מיוחד.

פרח נדיר.

פרח שעוד לא קטף.

 

הוא בחן אותם בדקדוק,

בודק שיהיו מושלמים,

שצמחו טוב וישר,

שלא נבלו או התקלקלו.

 

כמעט התייאש,

עד שראה אותך.

פרח עדין וזוהר.

פרח קסום ומחייך.

 

בדיוק הפרח שחיפש.

 

הוא הסתכל עלייך בחיבה,

גאה בך על צמיחתך והשפעתך על הפרחים הסובבים אותך.

ליטף אותך בעדינות

ולחש לך שתורך להיקטף הגיע.

 

נבהלת.

התעקשת.

לא רצית ללכת.

אבל ישר הבנת שזאת החלטה סופית,

והשלמת עם זה בגבורה.

 

נופפת לשלום,

והבטחת שתחזרי.

 

הוא קטף אותך בחטף.

 

 

 

 

 

היא אוהבת לאכול. עוגיות, עוגות, בורקסים וופלים עושים לה את זה במיוחד.

המבחן לא הלך? חבל, נפתח איזה שקית. קיבלה ציון טוב? אחלה, בואו נחגוג!

זו מין דרך כזאת להתמודד עם החיים, כשלועסים המחשבות משתתקות.

 

אבל יש איזה עניין שמפריע, המראה הזאת שתלויה על הדלת, היא כמו מורה כזאת,

שתמיד יש לה איזו הערה. לפעמים זה החצאית, לפעמים החולצה, היא תמיד תשלח

איזו עוקצנות לאויר. וזה עוקץ. ודוקר. ומעורר בחילה.

 

אז היא עוזבת את המראה והולכת לאיטה לאמבטיה. בדרך היא נזכרת בשיחה האחרונה

עם המחנכת, שדיברה איתה על שליטה. שליטה ביצרים, שליטה ברצונות ובמחשבות.
והיא אומרת- עכשיו אני שולטת בעצמי. את כל האוכל המיותר שהכנסתי, אני אוציא.

והדלת נסגרת, והיא שולטת. עד שזה כבר מגיע לרעידות נוראיות והיא נשכבת על הרצפה.

שוב נכעתי.

 

אחרי שעה הבטן מתחילה להציק, היא מרוקנת לחלוטין. השקיות שאמא הניחה על הרצפה

כשהיא חזרה מהקניות מרשרשות עם הרוח. מה זה שליטה? זה לא לאכול עכשיו.

אבל היא רעבה, הבטן ריקה לגמרי. אז שקית אחת נפתחת ומונחת על השולחן. העוגיות

נמסות בין הלשון לחיך. העוגיה האחרונה מתפוררת בין האצבעות שמתחילות להתחרט.

 

והרגליים רצות למראה שעל הדלת, ושוב החסרונות מחייכים אליה.

הן ממשיכות לרוץ, אל האמבטיה.

הן מחליקות על דף נייר שהיה מונח שם, והראש פוגש את המרצפת.

והדמעות את הלחיים, השיער והרצפה.

והשליטה ממנה והלאה.

 

היא צריכה עזרה, הפלאפון יוצא מהכיס והמספר של המחכנת מול העיניים.

הלוואי.

 

 

 

 

 

הנה כתבתי, זה מה שיצא, כי דיברו לידי על אנורקסיות,

ב"ה זה ממש רחוק ממני. אז אל תדאגו

אבל זה הדבר היחיד שיצא ממני בזמן האחרון , אז קבלו יפה

 

געגועים זה רגש שמתמכרים אליו. רגש שגורם לך להזכר בדברים הטובים שהיו לך פעם.

ערגה זה רגש חזק אפילו יותר מגעגוע. כשאתה עורג, אתה נכסף לתמונות ורגעים של פעם, משתוקק להן.

שניהם מכאיבים, עד שאתה לא יודע מה אתה יותר-עורג או מתגעגע.

אז אתה נמלט בחושך כואב, אבל לא כואב כמו הרגש.

מתבלבל בדרך, חוזר אחורה, פונה בפניות מוטעות, עושה שטויות --

העיקר של לערוג לכלום, לא לחזור לגעגוע!

ואתה בחושך כלכך הרבה, עד כדי התמכרות. הכאב מתעמעם עד שהוא כלום.

אתה ריק כלכך ובפנים חשוך כמו מסביבך. החושך נכנס ויוצא מכל מקום אפשרי

דרך האוזניים והפה והאף, משתולל בנשמתך ומתנהג בה כבביתו שלו.

אין אוויר.

יש לך דיסקו בלב. לפעמים טוב לפעמים רע. וזיגזגים נוראיים.

אין אור. יש אור. אין אור. יש אור. אין אור. אין אור.

הצילו.

ו, היי, נקודה מוכרת באופק.

יש אור.

אתה רץ

בלי לחשוב. בלי לנשום.

נשמות חשוכות גם הן רצות לצידך. נשמות עייפות.

רצים, רצים, רצים. נשמות נעלמות אט-אט. אולי הן יחזרו, אך אולי החושך כילה אותן בדרך, בדיסקו מזוגזג.

הנקודה גדלה.

אני מתקרבת.

נוגעת.

היי, ערגה. היי, געגוע. אני לוחשת ומאמצת את הנקודה בחוזקה אל ליבי.

 

--

 

אני מודעת לזה שאני מזגזגת בין גופים שונים [גוף ראשון ושני] אבל בינתיים יצא ככה . יומאחד אתקן בע"ה .

כמה כואבים חיוכים יכולים להיות.
כמה חיוכים
שוברים שיניים.

כמה העמדות פנים.
כמה נסיונות.
כמה אהבות
וכמה חרטות.

והעמוד שדרה.
שלפעמים חזק מדי
ולפעמים נמוג.
ולא
אין אמצע.

ואיתו
אני הכי חזקה בעולם.
אבל איתו
אני עלה נידף.

ואיתו אני קשוחה.
אבל מולו
אני מתרפסת.

והוא דתי.
והוא לא.

והוא אוהב
והוא לא.

והוא צריך
והוא לא.

והוא מתחשב
והוא לא.

והוא קרוב
והוא לא.

והוא מחייך
והוא לא.
אלי.

והוא לבד.
והוא לא.

והוא לומד
והוא...
לא.

והוא. והוא. והוא. והוא.

והיא?
בוכה.

 

~~~

יצא קצת מוזר. כמו שני שירים שעורבבו יחד... אבל... זה מה שיצא, וזה מה שהתחשק לי לכתוב

השמיים אפורים 

מתכסים בערפל

ואני לא יודע

לאן אני נופל

 

טוב או רע

זה כבר לא משנה

רק רוצה לברוח

עד שהכל ישתנה

 

אבל הכח נגמר

ולקום אני לא מצליח

אז אני נשכב במיטה

ואת הראש על הכר מניח

 

ואני שואל את צממי

מתי הכל יגמר

ואם בכל זאת

אני יוכל להישאר...

ושוב, בלילה.
כשהכל בחוץ כבר נדם
מחליט לו העט לצאת במסע
המאיר לי דרכים באדם.

רגשות שהמתינו,
מוצאות מקומן,
מתמקמות בשורה על הדף.

ואלפי חלומות
שפחדו להפציע,
מגשים לי העט באחת.

ואיך יתכן, שרק על הדף
מסכימות מילותיי להופיע?
ואיך רק בין שורות, תקוותי עוד קיימת
אך מעבר לדף צופיה?

אולי כשיגמרו הדפים והעט
אולי רק אז אתחיל לדבר..
אולי.
*****
בבית השלישי בשורה האחרונה, צריך לכתוב מגשים או מגשימם?

ליטוף, נסיגה
החתול שממולי
אומר לי שלום

 

אני יודעת שזה בלי עונה.. 

 

עם עונה אפשר:
ליטוף,נסיגה
חתול בלילה סוער
אומר לי שלום

 

לדעתי פחות מוצלח..זה גם מאבד את את האפשרות לשני כיווני קריאה
(למי שלא הבין כאן הפרווה רטובה בגלל הסערה ולכן הנסיגה-שלי..)