הקדמה: כתבתי סיפור לנוער, הוא התפרסם באתר של תנועת "אריאל", ואני רוצה לשדרג אותו לסיפור על רמה. אתם יכולים לעזור לי? ואני גם צריכה רעיון לשם. (לא מצאתי...)
הנה:
"אמא! תקני לי את הסוכריה הזו!" "אמא, אני צריך 20 ₪ לקיוסק!" "אמא, אני רעב ללחמניה!" "אמא, תקני לי...". כך פחות או יותר נשמעים הדיבורים בבית משפחת שחורי בימים רגילים. חשבו מה קורה כשאמא שחורי נאלצת לצאת עם כל החבריא למכולת בלית ברירה... הוי, הצעקות מגיעות עד לב השמיים, והשמיים הם לא הגבול. אבל השמיים, עם כמה שנצעק אליהם, לא יוסיפו לאמא שחורי מזומנים בארנק...
נוכל לשבת ימים ולילות שלמים ולספר ולברבר על משפחת שחורי, שהינה משפחה מיוחדת ככל המשפחות, אך אנחנו נתמקד בשלושה ימים מתוך שבוע אחד, בכל יום נבלה עם ילד אחר. בואו איתי, ונכנס לחדרו שלי יונתן...
יום א'- קיוסק ובזבוז עם יונתן
השעון המעורר מצלצל ומורה על השעה שש וחצי בבוקר. יונתן משתיק אותו תוך התהפכות על המיטה. אתמול התווכח עם שירי כל הערב. זה היה כמובן ויכוח ברומו של עולם, שבסופו נרדם יונתן על הכסא בלי הכרעה לאחד משני הצדדים. והיום הוא עייף. בשעה שבע אבא שחורי מגיע ומטלטל את המנומנם בזעקות "קומו ישנים!", ויונתן קם בעצלתיים, נוטל את ידיו, מצחצח שיניו ומגלה בתמהון מעורב בהשלמה שהשעה כבר שבע ורבע. בעוד עשר דקות ההסעה יוצאת מהתחנה! חיש מהר הוא מכין מערכת ורץ להסעה שכמעט ברחה לו מבין אצבעותיו. והוא כמובן שכח לקחת את ארוחת הבוקר הטעימה שאמא הכינה לו על השולחן... אבל את זה יונתן גילה רק באמצעו של שיעור תורה, כשהרב יצחק מסביר בהתלהבות על קורבן תמיד וקורבן עולה ויורד. לאחר קבלת אישור מהרב, מיהר יונתן בנשימות עולות ויורדות אל הקיוסק הסמוך לתלמוד-התורה. היו בידיו עשרת השקלים שאמא שחורי דחפה לכיסו ברגע האחרון, והוא ביקש מהמוכר התורן משולש פיצה לארוחת הבוקר. בזמן שהפיצה השתזפה בתנור, הספיק יונתן לקנות סוכרית לב, שטיח מגומי, בזוקה ומסטיק עגול. כשהגיש לו המוכר את הפיצה שהזמין, הוא ראה מולו ילד נבוך עם עשר אגורות שחוקות ביד אחת ושקית ממתקים בשניה. יונתן חזר בלב כבד ורעב לכיתה, וחיסל את ממתקיו במהירות ורעבתנות. מאז לא טעם דבר עד ארוחת הצהריים זולת קוביית שוקולד שהרב יוסף חילק בשיעור לשון. בערב, נכנס יונתן למיטה בידיעה ברורה שהמקרה הזה לא יחזור על עצמו שוב. מעכשיו הוא יחלק את כספו בחוכמה, ולא יקנה דברי שטויות שיבואו על חשבון אוכל מזין.
יום ג'- הנחות ומבצעים עם שירי
היום מצאנו את שירי בת השמונה מאד נרגשת. מכיוון שקיבלה 100 במבחן בחשבון שלקראתו כל-כך השקיעה, הבטיח לה אבא שחורי שייקח אותה ליום עבודה אחד בחנות שבניהולו. והיום הוא היום! שירי הסתרקה וקלעה צמה מסודרת, התלבשה יפה ומכובד וחכתה בכיליון עיניים לשעה תשע, שבה תצא עם אבא. בהגיע הזמן, כמעט משכה שירי את אביה למכונית המשפחתית האפורה. נו, שייסע כבר! סוף-סוף הגיעו לחנות הכל-בו "שחורי ולבני בע"מ", ושירי לחצה יד בנימוס ובקוצר רוח לשותף של אבא, נפתלי לבני. היא הוכנסה אחר כבוד לחנות, והתיישבה על יד הזבנית מאחורי הדלפק. כמה מעניין שם, בצד השני של המתרס! המון עטים, סיכות משרד ודבק נייר. היא לא ידעה שצריך כ"כ הרבה בשביל כמה קניות... אט אט הגיעו הקונים. הסנונית הראשונה הייתה אשה מבוגרת שקנתה מתנות לנכדים. היא שאלה שוב ושוב כמה עולה זה, וכמה יעלו שניהם יחד, ומה בעצם ההנחה אומרת... שירי, שהשתעממה כבר, הסתובבה בחנות ובדקה את המבצעים. כמה מבצעים! מכנס ועוד מכנס ואתה מקבל עוד חצאית, אם אתה קונה שמונה בקבוקי "קטשופ" אתה מקבל "במבה" חינם, ואם במקרה קיבלת שובר קניה מאיזה מכר, תהיה לך הנחה של 50% בקניית צעצוע שלישי. שירי, שכאמור הייתה טובה בלחשב חישובים ואהבה לחשב, בדקה כמה היא מרוויחה אם היא קונה שני זוגות מכנסיים, שמונה "קטשופ" ושלושה צעצועים. פתאום היא גלתה שהנחה של 50% לא עוזרת לה, כי מחיר הצעצועים קפץ "פתאום" פי שלושה. והקטשופ, שעולה "רק" 9 ₪ לצופה מן הצד, עולה בעצם 9.99, כלומר- 10 ₪, ויוצא שהיא שלמה יותר בקניית הרבה מוצרים. לפתע הבינה, שרוב החנויות מסנוורות את העיניים במבצעים מיוחדים שבעצם לא שווים כלום! פתאום היא קלטה, שעדיף לקנות בחנות ה"יבשה" והזולה שבשכונה, זו שהם כמעט לא קונים בה, מאשר בחנויות היוקרה שכשמן כך הן- יקרות פי כמה. מאז, בכל פעם שהיא רוצה לקנות דבר-מה, היא בודקת טוב טוב אם שווה לה, ומשווה מחירים בין החנויות המגוונות...
יום ו'- פרסומות וסדר עם תמימה
תמימה כבר גדולה. היא בת 12, ויכולה לצאת לבד לחנויות ולערוך קניות לשבת המלכה. היא נסעה באוטובוס עירוני (קו 7) למרכז המסחרי, לא לפני שקבלה מאמא די כסף, רשימה מפורטת ותדרוך. חלות, יין וירקות, את כל אלו היא תשיג בחנות-מכולת פשוטה. אך המלאכה לא פשוטה. איזו חנות לבחור? על אחת כתוב "כמעט חינם", השניה מזכירה את "הימים הטובים", והשלישית מבטיחה "נכנסים עם רצון- יוצאים עם שירות". כל-כך הרבה פרסומות, וכולן כ"כ נוצצות ומזהירות ומזמינות. תקנו בי, רק בי... תעשו ככה, תקנו ככה, העיקר שתשאירו אצלנו סכום נכבד ככל האפשר... אחרי התלבטות ארוכה נכנסה תמימה ל"כל-בו מאכלים". היא רצתה להגיע ללחמים, אותם מצאה רק בסוף החנות, ובדרך כלו עיניה משלל המאכלים הקיימים על פני כדור הארץ. פתאום היא שמה לב, שבקצה החנות נמצאים המצרכים הבסיסיים- לחם, חלב וירקות. היא שמה לב, שכדי לסדר את החנות כך שייקנו הרבה דרושים המון טכניקות, השקעה ומחשבה. פתאום היא שמה לב, שבכל צעד ושעל מפתים אותה לקנות עוד ועוד... כשהגיעה הביתה מבולבלת, בפורקה את השקיות הרבות, אמה שמה לב שהשתרבבו לה "בטעות" גם ממתקים לשבת, פירות מיוחדים ועוד מגדנות. לשאלת אמה לפשר המצרכים המיותרים, לא היתה לה תשובה ברורה. את הסוכריה קנתה כי הבטיחו שהיא תהפוך את השבת למתוקה. את הנר היפה- כי הוא עלה 10 ₪ במקום 30. ואת פיל החרסינה החמוד? כי הוא חמוד. באותו יום, אמא למדה אותה כלל חשוב לחיים- לפני שקונים, חושבים. קניה ללא חשיבה היא מעשה פזיז שלאחריו מתחרטים. בעלי החנויות יעשו הכל כדי שאנחנו, התמימים, נקנה כמה שיותר...
לסיכומו של שבוע עמוס חוויות, משפחת שחורי למדה שקניה איננה משחק. יש להצריך לה חשיבה מרובה ואל לנו לנהוג בה בקלות ראש. בואו נלמד גם אנו מהם, כי, בינינו, גם אנחנו מתפתים מדי פעם לסדרי המוכרים...
