פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 577)

הזיכרון המסתחרר
אל מול רוחי
מלווה במחול
של כינורות
ומילים
שלא העזתי לבטא-

הוא השיר הנוצר לעת ערב,
הוא התקווה הנוצרת
לעת בוקר

היא עמדה שם בצד

וידה על הלב

סופגת חיצים

מדממת בכאב

הבדידות בערה בה

להשחית, להרוס

ועצב הכה בה

פגע בלי מנוס

 

היא עודנה עומדת

והיד על הלב

ואתם ממשיכים

עם חיצי הכאב

מבתרים את ליבה

המאיים לקרוס

הארס ששלחתם

ממשיך להרוס.

 

היא עזבה את הצד

נעמדה מול פניכם

כעת היא שקופה

ליבה חשוף מולכם

אין יותר מאמץ

הצלפים משוחררים

ליבי הנרמס

כבר שסוע לגזרים.

זו אחת שאני אוהב.

 

יותר בסגנון של הקטעים שאתם מעלים לפה.

"אהבה ממרחקים"

 

"באהבה- אמציה" חתמתי את שמי, קיפלתי בעדינות את המכתב, החלקתי אותו למעטפה, פס דבק, טפחתי קלות. 'שירה בר לב, אוליפיה 68 סאן הוזה, קליפורניה' זהו, עכשיו רק נשאר לקנות בול ולשלוח בדואר.

מזמן לא ראיתי את שירה, כבר עברו כמעט ארבעה חודשים מאז שטיסה מספר 667 לקחה אותה עד לבית החולים בו נמצאת סבתא שלה, המצב לא היה טוב, ואין שם אף אחד שיהיה ליד המיטה שלה, אז הלב הטוב של שירה לקח אותה לשם, לשמור על סבתא.

שם- הגישה למחשב כמעט ובלתי אפשרית, גם טלפון אין לה, רק דואר, שמגיע בעזרת דוור על אופניים, יום כן- יום לא, ממש כמו פעם. 

 

את המכתב הראשון קיבלתי לפני שלושה חודשים, זה היה מדהים, אני זוכר איך אחזתי אותו בהתרגשות, וכשפתחתיו, ריח הבושם שלה התפזר בחדרי, מעלה את דמותה, איי, כמה התגעגתי לריח הזה.

 "אמציה יקירי ממרחקים" הדרך בה כתבה את שמי גרמה לי לחייך, כאילו זו הפעם הראשונה שאנחנו נפגשים, כתב ידה המסולסל סיפר לי מה עבר עליה בשבוע האחרון, איך המצב של סבתא מתדרדר, איך היא בוכה בלילה, ואיך היא מתגעגעת ביום, 'גם אני' אני לוחש, 'גם אני'.
 "אוהבת, שירה" והמכתב נגמר, וכל החיות שהציפה אותי נעלמה, אני מרים את עיני בחזרה לראש העמוד- "אמציה יקירי ממרחקים"...

ישבתי, כתבתי לה בחזרה, על הר"מ החדש שלי, ואיך שבוע שעבר התקלקל המזגן אז יצאנו ללמוד בטבע, מתחת העצים, ואיך אחי הקטן התחיל ללכת, ובסוף גם על החברותא שלי, שהתארס.
הוספתי למכתב גם חול מארץ ישראל, שיהיה לה, סגרתי ושלחתי.

ושוב קיבלתי מכתב, קצר יותר, למעשה- הוא הסתכם בכמה שורות ובשאלה "למה אתה לא כותב?" צודקת, כתבתי רק מכתב אחד בשבוע האחרון, ישבתי לכתוב 2 מכתבים, אחד אשלח היום, את השני מחר, אבל הכתיבה לא יוצאת, כאילו יש ענן שחור באוויר, שחוסם את הכל. אני מנסה לכתוב על יום ירושלים שהיה אתמול, והטיול לצפון שאני מתכנן עם החבר'ה, וזהו, לא עולה לי יותר, אני מקפל את 2 המכתבים,מדביק בול, יורד לדואר לשלוח את מכתבי לאהובתי במרחקים.

עכשיו קיבלתי ממנה את המכתב השלישי, סבתא במצב קשה, והיא עדיין מחכה למכתבים שלי, ובנתיים היא פגשה שם בחור דתי, שעושה שם שליחות, והוא מצחיק ונחמד ואדיב....

אבל שלחתי! והנה, עכשיו אני שולח עוד אחד! איך עוד לא קיבלת אותם? ומי זה הבחור הזה? אני  יורד לדואר, לוחש למכתב שלי "תגיע מהר, תעשה לי טובה, ותגיע מהר..."

היום קיבלתי מכתב נוסף, מכתב מוכתם בדמעות, סבתא נפטרה, והכל שם מסובך, והיא חיכתה למכתבים שלי, היא חיכתה להם יותר מאוויר של בוקר, והיה קשה לה בלעדי, עד שהיא פגשה את יוני, והוא נחת שם בדיוק בשבילה, והיא מצטערת, באמת מצטערת, אבל כנראה זה יהיה המכתב האחרון שלנו, האחרון בהחלט.

לא ידעתי מה לחשוב, הפכתי את המעטפה, הסתכלתי על הכתובת ממנה המכתב הגיע, היא כתבה לי מבית החולים, אני, כתבתי לבית של סבתא שלה.

המכתבים לא הגיעו אליה, אף לא אחד מהם, וככה הסתיימה לה, 'אהבה התלויה בדוור'...

 

העיניים מצפות

הבטן מתכווצת

והלב בורח.

העיניים מוצפות

הראש מסוחרר

והמיטה, ספוגה בזכרונות.

זכרונות של לא מזמן

זכרונות שהשאירו שטף דם

בלב הכאוב.

 

~

הערות, פידבקים... מוזמנים

שעצוב בלב, ואין אור,

מתגלגל לו בלב מין חור שחור

הוא מעצים את הכאב,

והוא אוהב יאוש,

והוא לא מצטמצם ונעלם,

כי הוא נחוש.

 

אך אם נראה באמת מה גודלו,

אנחנו נתעלה, ונוכל לו,

כי מולו מתייצב כל הטוב,

ומגרשו משם, מהר מאוד,

כי הטוב הרבה יותר גדול ממנו...

 

מסתכלת עליה, חושבת עליה

אני פשוט לא מפסיקה.

היא מסיטה מבטה

ואני משפילה את עיניי,

שלא תדע, רק שלא תדע.

 

אהבה זה קשה

אהבה אסורה

למה אני כך

אני לא מבינה.

 

כשהיא צוחקת ומחייכת

החיוך עולה על פניי

והדיבור הזה והמבט הזה,

רוצה לעצום את עיניי.

 

אהבה זה קשה...

 

אני רואה ומתבוננת,

מריחה עוד רגע טועמת.

אני רוצה כבר לספר ולדעת

ירושלים יקרה, איך את מרגישה?

 

 

 

לא כתבתם חודשים ? לא חודשיים , חודשים .

 

זה כבר מעיק . הייתי בטוחה שזה יעבור וזה לא עובר . זה מתחיל להרגיש לי כאילו גמרתי את מעט הכישרון שהיה בי .

 

אבל זה לא הגיוני , נכון ? וחשבתי שכשאגיע לתקופה יותר טובה [ שזה עכשיו . ב"ה עברתי את הדיכאון ] אני אצליח לכתוב . ובאמת התיישבתי לפני כמה ימים . וניסיתי לכתוב . ויצאו לי כל מני בתים לא קשורים . וקטעים הזויים . ומלא משפטים יפים כל אחד אבל לא ביחד .

אגב , כתבתי בלילה , שבדר"כ זה הזמן שאני צלולה לגמרי במוחי וברגשותיי .

 

אוחח , זה מבלבל

 

עצות ?

צועדת קדימה

עוצמת עיניים

סומכת על מי שאיתי,

בגידה.

עכשיו כואב לי

על מי לסמוך, על מי?

רוצה לברוח

רוצה לשכוח

רוצה להרגיש אמיתית,

הכאב עוזר לי

כשאני חותכת

הכיף לא מפסיק.

לוקחת נשימה,

הדם זורם לו

הסכין על הרצפה.

אוי,

פשוט הוקל לי,

כעת נגמרת הפעימה האחרונה.

אני אוהבת אותה

והיא לא יודעת

זה כואב, מציק, מעיק.

אני אוהבת אותה

איך היא לא יודעת

כל אחד אחר כבר מרגיש.

מתי כבר תביני

שאת האחת

ואין לי אחרת,

מתי כבר תביני

שאת יחידה

ואין מנוסה,

ירושלים אהובה!

אני לא בטוחה שזה המקום המתאים להתייעץ בו, ובכל זאת:

אני כותבת סיפור. ספר ליתר דיוק. כבר הגעתי כמעט לסופו, ובינתיים נתתי לאמא שלי, "מבקרת הספרות" שלי, לקרוא אותו. היא גם התלהבה, אך גם נתנה הערות רבות, שמביאות לכך שאני צריכה לשכתב חלקים גדולים ביצירה.

כרגע אני מרגישה שאני לא מסוגלת. אני אמנם מבינה שזה נכון ונצרך, אך קשה לי לגעת ולשנות את מה שכבר כתבתי, וראיתי כמוגמר. אני לא מצליחה להיא את עצמי לשבת ולעשות את העבודה הזאת.

מישהו פעם ניסה לכתוב יצירה ארוכה? האם נתקלתם ב"משבר" כזה?

יש לכם רעיונות איך להתגבר עליו?

פעם,אצל כולם זרחה השמש

בין ראשיהם האירו קרניים,

רוח השתוללה במשעולי הסלע

אבל קרניים עוד הצליחו לחדור

עפר חנק הכל,ולפתע אור

שהכל היה חשוך אותה הקרן האירה לכולם

גם שהיה הכל בלי תקווה

הקרן הסתננה אל החלל הריק ומלאה אותו באור

אותה הקרן זרחה תמיד

והיא היתה אותה ילדה

ופתאום, אש גדעה את הקרניים....

לרבים מאיתנו יש מנגינת ילדות שמעלה זכרונות מתוקים, ונראת וורודה-לפחות בעיינים של ילד.
הלוואי שכולנו נצליח לייצר את המנגינה המושלמת ביותר בעתיד הלא רחוק;)
השיר מוקדש לכל אלו שאבדה להם המנגינה הזו בדרך..
--------
צלילי מנגינה עלו מן הבית
מזכירים רגעי ילדות מתוקים.
בפתק כתום על שולחן במטבח
הוראות ועידוד יחדיו חבוקים.

"עוד יחזור הניגון
שנזנח לו לשווא,
והדרך עודנה איתך
לא בורחת.

תקוות שאספת
במסע אל הקרב,
גם בדרך חזור
שומרות אמונים.

עוד יתנגן הניגון
כפעם, ביתי.
בביתך שלך
שמרי על מקצב
ואני בדרכי שלי
ילווך באהבה לעד".

צלילי מנגינה עולים מן הבית
מייצרים רגעי ילדות מתוקים.
ופתק כתום על הקיר ממוסגר
טומן בחובו סיפור של חיים.

בדרך

בלי מוצא

מחפש יציאה

ומוצא פצצה

היא שחורה חלקה

אך אני פוחד

שאם אני אגע

הכל אני אאבד

וכבר אני מוכן

לסוף הידוע

ולא אכפת לי

אם זה אמת או זעזוע

ואז הוא הגיע

לא ברור, קצת מפתיע

ואותי הוא הציל

מהסוף המרתיע

הכאב עצום

לא נותן מנוח

ואני הולכת

מנסה לשכוח

אולי זה עדיף

מול הזיכרון

ואולי זה ישאר

לא יעזוב

לדראון.

ואולי בעצם

כשהכל יראה שחור

אולי זה יהפך

ויהיה צחור

נקי, זח

בלי כתמים

ואני אוכל להודות

לעולמים

אני שומע

את זיכרונות האתמול

באזני רוחי.

 

וידי רוחי הן אלו

שמנחות את ידי

לכתוב את השיר,

 

ועיני רוחך

הן אלו שמביטות,

ועיני רוחי

הן אלו שדומעות.

 

שיר לאור

האם מזוג עיניים עוד יבקע השיר

וגולם יפתח ועוד פרפר יעוף חופשי?

האם תצמח אמת על אותו שביל חדש, ישיר

והגורל עוד יענה למשאלות נפשי?

 

מקול צחוקך, קול פעמון וקול תקווה אפילו

ומרגליי שכבר צבו מהלך במדבר

ומידי אשר הושטה, ומפחדים אשר הצלילו

עולה עוד אור אל העתיד, אל העבר

 

אור שפועם בתוכך ובתוכי

אור שפוער את פיו ושבולע צר

אור של אמת, אור טוב והכרחי

אור שלמרות הכל עוד נע, לא נעצר.

 

אולי תוכל אז לענות שאלתי

הרי היית אח, כן אח קטן

ואז תוכל לראות את כל דמותי

את על דמותך, את כל מה שאיתן

 

את כל עולם סביבנו, את כל אמיתותיו

הרבות והסותרות כזכוכיות

אז תצרף מילה ואז תבין גם מהו תו

והשתקפות האור תכהה עיניים בוכיות

 

אור שפועם בתוכך ובתוכי

אור שפוער את פיו ומבהר כל קושיה

אור של אמת, לא שקר אנוכי

אור שלמרות הכל נשאר עוד זך כמו שהיה.

 

אור של אמת. אור של ברכה.

לא של טיפשות, לא של בדד, לא של טעות

עם אור שלך- שיהיה רק אור שלך

שיהיה שלך- תהיה בו משמעות.

רק רציתי להגיד לך

רציתי להגיד

רציתי

פעם

אבל זה עבר

חלף לו

את נעלמת

השארת אותי לבד

בלי אף אחד

לא השארת דבר

חוץ מעב, בדידות ושקר

הלכת

ואני מתגעגעת לימים שהיית

שנשארת

שאהבת

חברים, 

לעולם אל תהיו עצובים,

תזכרו תמיד שהחיים יפים

וחייכו אל אחרים.

 

קטע קצר וטוב

כל כך עצוב ומסכן שם,

בצד.

כל שלוש שנים הוא מגיע,

לבד.

אמנם יש לו חבר,

אך הוא לועג.

אותו אוהבים. אליו מחכים.

הוא? סתם עוד חודש לימודים.

אדר ב' כל היום צוחק לו.

ברחוב, בבית הכנסת ובכלל.

עטוי תחת מסיכה,

המסתירה את פניו.

מסתירה את פגיעות הפצצות,

את המן הרשע שנמחה בדרכים לא דרכים.

בדרכים פוגעות,

מעליבות.

יותר לא יחזור, הוא מבטיח.

אך הבטחתו לא מתקבלת.

לתפקיד הזה הוא נועד-

להיות השולי שבצד

והנלעג, והנכלם.

למה מעליבים אותו?

למה לא להתייחס אליו בכבוד,

הראוי לחודש אדר---

----

משנכנס אדר מרבין בשמחה. בואו נזהר לא להפוך את השמחה למוגזמת, פוגעת ומעליבה, ובעיקר- מסוכנת. הזהרו עם הקפצונים!!!

אשמח להערות!

 

כבר החשיכו הימים

שנשטפו בזרמי החיים.

שנסחפו אל תוכך,

אל רוח אמונתך.

 

וחשכתם היא הלילה,

המחפה על התפילה,

בהסתירה את האש-

התחבקני כשאבקש?

 

מימי נפלטים אל חופך,

מבקשים מקום בעולמך.

שולחים את ידיהם

אל תוך אדמת שורשיהם.

 

הושט את ידך אל ידיי

וחבק את ימיי.

רק שלא אפול על פניי,

קבלני, אלוהיי---

לברוח.להתנתק.

מהחובות. מהיומיום. מהכל.

 

לשכוח מהעבר.

לזרוק את ההווה.

להרוס את העתיד.

 

ולחיות בכלום.

לחיות בכאב. 

לחיות בעצב.

או לא לחיות.