בס"ד
איזו תוכן.
איזו משמעות.
ואו..
פשוט מדהים.
בהצלחה בהמשך 
אבל עשית איזשהו שינוי במבנה שלהם- יותר אהבתי את המבנה של השירים הקודמים שלך,
יותר קצר וקולע. יותר חד. עוצר נשימה.
עכשיו הם יותר ארוכים, ולענ"ד זה קצת מאבד מהחדות שלו.
אבל זה עדיין מדהים
אל היער המואר בזכרונות העבר..
אלו בהחלט מילים מיוחדות מאוד, ונוקבות.
סיקרנת אותי מאוד עם התיאור "צונח הלאה.."
לרוב צונח מעלה בי קונוטציה שלילית. אבל הכוונה פה לדבר חיובי, לא?
מעניין ממש...
בפינת הרחוב יושב לו בדד איש תופר. תופר שאין לו כלום. מאשתו התגרש מזמן, הילדים ברחו לחו"ל, הבנק סגר לו את החשבון, סגרו לו את המים, ניתקו החשמל. והאיש הזה היה לו הכול. והתקווה שלו, הבטחון שלו בהשם יתברך, הם שהביאו את האיש התופר לאיש שלא חסר לו דבר. שבמרכז העיר עכשיו יושב לו האיש התופר. תופר שיש לו הכול. אנשים רחמנים בני רחמנים אומרים שלזה אין כלום וזורקים לו פרוטה בפינת הרחוב. אין לו כלום, אבל יש לו הכול.
ואחרי שנים התהפך הגורל והאיש התופר עלה ונתעלה ופתח לו מתפרה בקצה השוק. ועולה ויורד ההאיש ההוא. ואחרי שנים כבר הגיע האיש לעסק משגשג ורשת גדולה של תפירה. וישב לו האיש המתפיר במרכז ארצו. התחתן, נולדו לו ילדים הרבה, הבנק מתחנן שהוא יחזור עליו, מים בשפע, וחשבון החשמל בלי עין הרע. ויהי האיש גודל מאוד. ושמו הולך בארצו מקצה ועד קצה.
והנה בלכתו בדרך בקצה השוק, ראה בפינת הרחוב איש שאין לו כלום אבל יש לו הכול. והאיש תופר.והאיש התופר והאיש המתפיר בשמחה גדולה נתונים. והעיר מחוז צהלה.
כי השמחה יבחר האיש אשר יעשה בה.
את המכתב הזה אני כותב לך בנדודים. בנדודי הדרכים. ביקרתי כבר בהרבה מקומות. ומה אומר לך ידידי היקר, זה בכלל לא קל. בין מחוזות השמחה למחוזות העצבות בין מחוזות החסידות ובין מחוזות הראי"ה. ובצל העננים, בין הכפרים. והאמת, מנוחה לנפשי לא מצאתי. ובכפר עצוב ורחוק במחוזות הערפל נכנסתי. והלכתי בין בתי הכפר. בתים עזובים ושבורים. קול דממה וזעקה עולה שם מכול עבר. הוא זועק ומתחנן. וקרבתי לבית בקצה הכפר. ובית נפול הוא. ונכנסתי לבית. ושם עומד אדם. והאדם הזה.. כבר אין לו דמעות.. הוא גמר את כולם ביצירתו. ואני נכנסתי עליו ושאלתיו "מה התכלית?" והביט בי העצב בפנים ואמר "אין תכלית". ואני שאלתי את הדיכאון מה מעשהו פה בכפר. למה הוא לא בבית העלמין שליד הכפר. והמשכתי בשאלתי עליו "מה יהיה?" והוא הביט בי. כמה זמן הביט בי. ואמר מה שאמר. מאז אני משתדל למחוזות האלה לא להתקרב. עכשיו אני נודד.. לא יודע.. מבולבל.. מה לעשות? איפה אני? מי אני? מה אני?.
ואתה ידידי היקר שמע לעצתי. לך למחוזות השמחה. עקוף את השומרים. והבס את המכשולים. תלחם בכול הכוח. אל תתיאש. ואל תתפתה כשיגמר הכוח לפנות לשם. כי שם כבר הייתי. ולשם לא ללכת תלחם, בנפשך תלחם. חוס עליך. יבואו המביאים ויביאו בכוח אותך ואתה עומל לא לבוא איתם. אתה עומל ללכת כנגדם. למחוזות הרגש המעורר. למחוזות השמחה.
דרך צלחה חברי הנודד. דרך אמיתית, נכונה
עצבות מריחוק מהשם ורצון לכיסופים להשם זה טוב. ודאי שיש לבכות על ריחוק מהשם ועל רצון להתקרב. לא על עצבות כזאת דיברתי.
See the painבס"ד
פשוט מווושלם!! מוושלם!! מוושלם!! מוושלם!!
כ"כ עמוק.
אפשר להגיד גם כ"כ עכשיוי.
מדהים. קראתי את השיר שלך מספר פעמים.
התרשמי מאוד.
בהצלחה בהכל.
ד"א: ישלך כישון. תנצל אותו 
רק שזה לא בהגדרה של "שיר".
זה בהגדרה של "מכתב".
אבל תודה בכול מקרה 
נורא אהבתי . הכל , את סגנון הכתיבה , את הנושא , המסר , הפנייה ..
יפה , באמת .
בקצרה"חלומות של בוקר"
הדרקון בעל עין הספיר חתך במעופו את השמיים לעת ערב, השקיעה המלבבת מעל הנוף ההררי של המדבר נפרש למרגלותיו של סר טדסמות- רוכבו הנצחי של הדרקון.בעל עין הספיר קיפל למחצה את כנפיו, ובעזרת זנבו ניווט עצמו לכיוון הקרקע.שניה לפני שנראה שעומד הוא להתרסק, נמתחו כנפיו עד לקצה יכולתם, וגודלם המרשים היה מעורר פליאה אילו היה מישהו בסביבה שיכל להבחין בהם.הדרקון נחת ברכות על האדמה הטרשית, וסר טדסמות זינק בקלילות מגב ידידו ושלף במעופו את חרב הקריסטל הכבירה שלו המונחת כבדרך קבע לשמאל יריכו.הוא קרב בנחישות לעברו של סר הדנסטרמאוס- האביר החמישי במסדר האופל.אילו סר טדסמות היה בן אנוש- קרוב לוודאי שהיה נשרף רק ממבטו היוקד של סר הנסטרמאוס.השניים התיצבו אחד אל מול השני, חרב מול חרב, גורל נגד גורל...סר טדסמות פעל ראשון- הוא זינק לעברו הימני של סר הדנסטרמוס ולהב חרבו המשוננת שיספה את האוויר הריק משמיעה קול שריקה,
"ישי! קום! יש לך תפילה עוד שבע דקות!"
"מה?! לא! מה עשית? סר טדסמות... עיין הספיר.... סוף העולם... למה לעזאזל הערת אותי?!"
"עוד פעם החלומות שלך? חח, אחי- לך לפסיכולוג או משהו, ותפסיק לראות סרטים בדיוניים, זה דופק לך תמוח".
שכבתי לי במיטה מכוסה עד בהונות בשמיכת הפוך שלי, קורי שינה עפפו אותי ואת פינות החדר המזדקן.
ברדיו דיווחו על עוד הרוג בדרכים ועד כמה כדאי לי לשתות מיץ ארמונים בכל פעם שאני גומר לצחצח שיניים, רציתי לדעת מה קורה בסוף, אז פשוט התהפכתי לי לצד השני וניסיתי לחזור לישון.
"רוצה ללמוד את זה בדרך הקשה, אה?!"
תכולתה של נטלת מים מצאה עצמה לשניה מתעופפת באוויר ושניה לאחר מכן מתנפצת על ראשי ונספחת בכל מקום בר הישג מבחינתה.
"מה ניסגר איתך?! אלה מצעים חדשים! לעזאזל איתך, הרסת לי תבוקר..."
"איזה אחי, אם לא הייתי עושה את זה- לא היה לך בכלל בוקר"
"מה אתה אומר, הייתי רק גומר את החלום הזה וקם עוד דקה".
תאמת- הוא צודק בדרך כלל התחנה השנייה שלי אחרי שאני קם- זה ארוחת צהריים, בוקר מבחינתי הוא רק פרק זמן שבו השינה עריבה יותר מכל.
יצאתי מהמיטה, נוטף מים, וער למחצה, ברקע נשמעה מוזיקה אירית ושדרן שמסביר במתק שפתיים איך העולם עומד להגיע אל קיצו, ברגע שסיימתי לשרוך את נעל ימין- נפניתי ויצאתי לכיוון בית כנסת, שחרית עברה ביעף.רגלי ניצבו בפתח חדר האוכל, ועיני זכו לחזות בארוחת הבוקר, דבר שלא הייתי רגיל בו.
חציתי את כל החדר -רתום למגש האוכל, עד שקלטתי בזוויות עיני את אורי, התישבתי בכיסא למולו ושמטתי את המגש."מה זה בוקר בשבילך?"
שיחקתי עם המזלג בין אצבעותיי ומביט בציפייה באורי שהיה עסוק בלנתח את החביתה שהוגשה לו.
"הבוקר? זה ההבדל בין בן אדם למוטציה" השיב כלאחר מה.
"מה הקשר?" הערתי תוך גריפת שאריות עגבנייה מהקצה הרחוק של הצלחת.
"תבין, 'אדם לעמל יולד', וטכנית האדם עובד בשעות היום, ככה זה הטבע שלו, ככה אנחנו מיוצרים" הרחיב מעט את דבריו, וניגב את פיו משאריות הארוחה.
"וזה קשור כי?" ניסיתי לפענח את כוונתו בזמן שרוקנתי כוס שוקו.
"אם קמת ב12 בצהריים, אתה מבזבז חמש שעות שבהם יכלת להיות בן אדם, אלה חמש שעות שאתה מוטציה" חתם את דבריו, גרף את שאריות הלכלוך שהיו מפוזרות על השולחן אל תוך המגשו, סיים לברך, ונפנה אל היציאה.כלאחר שני צעדים נעצר, הסתובב, קרץ, והוסיף "תחשוב על זה..." והמשיך את מסלולו כבתחילה.
עצם ההשוואה היה נראה לי מוזר, חייכתי לעצמי, ישינוזאוראס! מפלצת בעלת גלימת פוך ופרצוף כרית חולמני.מבטיהם התמהים של חברי לשולחן הבהיר לי שכנראה ניסיתי את פרצופו של ישינוזאוראס בפומבי.
החלטתי לסיים את הארוחה מוקדם משתכננתי, אספתי את הכלים שלי, ועזבתי את השולחן.
סבבתי לי במסדרונות הישיבה בגאווה מסומה, היום אני בן אדם!
במהלך השיעור הראשון- שותפי לשולחן נפל לנמנום ממושך, גחנתי אל אוזנו- "קום זומבי! קום!"
הבחור המנומנם התמתח ככל יכולתו "זומבי?" שאל בחצי פיהוק.
"עזוב, אבל תגיד לי- רק מתוך סקרנות- בסוף, ההוא עם הדרקון מנצח??"
סיפו"שים קודמים:
שבוע ראשון: "אהבה ממרחקים"
שבוע שני: "בעזרת השם \ אות היא לעולם."
שבוע שלישי: "אין שם עדיין, מוזמנים לתת רעיונות!"
בן-ציוןצריך להיות לך ידע כללי בספרי פנטזיה כדי לכתוב עליהם 
כתוב מעולה!
מאוד משעשע, עם מסר חזק.
כשהייתי צעיר יותר, הייתי משחק מלא D&D שהמצאתי לבד.
היה כיף
אני אישית רואה סיפורים ארוכים כמתישים נורא,
למה צריך 400 דף בשביל לסגור פינה אחת?
משתדל להעביר רעיון בצורה מהירה, ושיהיה נעים ונחמד לקרוא,
לפעמים קשה לחתוך קטעים שלמים שקשורים בדרך כזאת או אחרת לסיפור
אבל זה חלק מהכיף
נסו גם אתם לכתוב 'בקצרה'
אני מסכימה עם כל מילה שלך.
פשוט נפלא. אחד הסיפורים הקצרים הטובים שקראתי.
הצלחת להעלות בבת צחוק, והשפה עשירה ומהנה.
עלה והצלח.
לצחוק בקול באמצע הלילה..יוניזה טוב! מפתיע כל פעם מחדש. כל שורה מחדש.
תאמת שיותר מוקדם התחלתי לקרוא ורק ראיתי את המילה דרקון ודילגתי לסיפור הבא שלך אבל ברור שטעיתי.. אתה מצליח לגעת בכ״כ הרבה נושאים בסיפור הקצר הזה ובהומר כ״כ טוב..
והזמן, איך אתה מצליח לנהל את הזמן בסיפור כזה קצר? הזמנים פה ממש ברורים..
אתה לא הראשון שנמנע מלקרוא בגלל ההתחלה
זמנים-
א- תודה, זו מחמאה טובה.
ב- אני לא בטוח לגמרי מה שאלת... אבל אשמח לענות, אם תפרט
אני לא 5 שעות מוטציה... אני זומבית 24/7 
אהבתי את הסוף
והבכי שוב עולה
חודר לי לעיניים
ואני לא יודע לאן לפנות
כי חשוכים כבר השמיים
המח מתערבל
מלא מחשבות
ואני לא יודע
אם כדאי לי לבכות
זה כואב וקשה
לא יכול כבר לסבול
אבל בסוף זה מגיע
ובסוף ביחד ניפול
שכזו...
See the painאחרונהלבכות עד שלא נשארות דמעות
מתאר ממש יפה..
הזדהתי
זה ממש מהמם!!בדד...בס"ד
אפשר להגיד שיצאתי בכיינית אחרי שקראתי את השיר שלך.
פוול הצלחותת!!
כאב, נחמה ומה שביניהם
בלילה קר תחת שמיכה דקה,
שומע מילים שקורעות את הנשמה.
מצפה לבכי שיבוא וישחרר,
וכשזה לא בא - מסתגר.
תוהה האם הכאב כבר נעלם,
או אולי מעולם לא היה קיים.
מחפש בתוכו ולא מוצא תשובה,
הזאת ידידות או אהבה.
הזמן עובר והזיכרון חולף.
השקט חוזר, מכסה ועוטף.
גל נחמה עולה ושוטף.
לעתיד בהיר שב ושואף.
חרותיקבס"ד
כל מילה.
שיר חזק, מדהים. מדהים.
בהצלחחה!!
לא נותר דבר
והכאב כבר בורח
תפסו אותו מהר
אם לא אני צורח
צרחה שתשתיק
את הריק שנשאר
אוי, רק תגיד לי
כמה אפשר?
אין לי פה כלום
והעולם כה רחוק
תן רק עוד שלוק
כי הכול כבר שחוק.
מרגש מאוד מתסכל שגם הכאב, שבדר"כ לא רוצים אותו, גם הוא כבר בורח...
בשיר ישנם רק שלושה סימני פיסוק, וגם הם נמצאים ברגע הזה שהכותב מרשה לעצמו לעצור שניה ולשאול...
ובסוף השיר.
אם לא אני צורח
צרחה שתשתיק
את הריק שנשאר - שלושה טורים מופלאים!
גם אוקסימורון (מטאפורה ניגודית) - צרחה שתשתיק את הריק - בריק הרי לא נותר דבר, והוא כבר שקט, והצרחה תשקיט את השקט , וגם פסיחה שעושה עבודה כל כך מקסימה - צורח צרחה - הצרחה לא משאירה אחריה שקט - היא נמשכת...היא לא נגמרה בטור הקודם, היא המשיכה...והיא עוד ממשיכה, השיר עוד לא נגמר, המילים לא נגמרו.
אחרי הצרחה, בניגוד למה שכתבת, לא תשאיר אחריה שקט, היא תשאיר את ההד שלה.
אוי, כמה כאב במילה אחת.
מעניין : איפה זה ה"פה" הזה שהעולם כה רחוק ממנו?
ועוד דבר (מנסה להבין אם התבלבלו לך שם החרוזים או שבכלל אין לך עניין לכתוב בחרוזים) -
מבחינת החריזה - מדי פעם יצאו לך חרוזים טובים ובארבעת הטורים האחרונים החריזה לא כל כך מדויקת -
יש הרגשה שניסית לשחק על המצלול של האות ק', אבל זה הרס קצת את החריזה השוטפת.
אולי תרצי לבחור מילים יותר מתאימות.
(בטוחה שיש לך הרבה, תסתכלי על הנותר, מה שנשאר ולא מה שכבר אין. בהצלחה).
יפה!
זורמת עם החייםרק לגבי סוף השיר, זה פשוט לא כ"כ זרם לי וזה מה שיצא בסוף...
See the painאחרונה ממש אהבתי מישהי בעולם!איך כל שורה מביאה גוון אחר של הירוק, וכל אחד מהם יחיד ומיוחד.
אין ירוק אחד דומה למשנהו.
אהבתי את האנאפורות (צבע, כל ) מעצימות כל גוון.
אהבתי את החיבור בין הקצוות המנוגדים ביותר - בין זה לזה, וכל אחד מהם הוא ביטוי לאותם קצוות. פנים שונות לכל אחד מהם.
והכי מדהים זה שבתוך כל השוני הזה (גוונים שונים לירוק) את מסתכלת בעיקר על השורש המאחד - הירוק.
ואותו ירוק הוא הראשוניות (לא סתם טירון/צעיר נקרא ירוק, ואצלך הפחד, ניצן שרק פורח מי ידע מה יהיה עימו בעתיד?) מחד, והתקווה (היחד) היכולת להיות ירוק עד, כמו עץ הזית, מאידך.
גורם להתבונן לעומק בצבע הזה...
מרב.נולאיתמרב.חרותיקבעיני זה מהמם.
לא יודעת אם זה לפי החוקים, אבל לוכ'פת לי
בקבוק יין
שוכב על הצד, ריק
חי דרכך
לכבוד פורים
אבל שוב- תספור הברות. 5-7-5!!!
זה הרבה יותר קרוב.
נגיד בקבוק של יין יענה יפה על הדרישה..
בקבוק של יין לא עונה על הדרישה, בקבוק של וויסקי כן.
|ילד כאפות| 
חרותיקהרהורקודם כל, התמונה נהדרת, ממש הייקואית אבל מודרנית, ללא עונה. שמחתי מאוד לראות אותה.
לפני התייחסותי להייקו עצמו, הייתי ממליצה להתחיל בכתיבת שירים מסורתיים -- עם קיגו (מאפיין עונתי) ותיאורי טבע ורק אחרי שאתה מרגיש שיש לך שליטה מספקת, לזלוג להייקו ללא עונה ובתמונות אורבניות.
ולהייקו הזה:
מבחינת ההברות, חסרות לך כמה:
בק|בוק י|ין = 4
שו|כב על ה|צד, ריק = 6
חי דר|כך = 3
(הייקו הוא ב־5/7/5)
השורה האחרונה שוברת את התמונה וחבל, הייתי מוסיפה איזה אובייקט, תיאור השולחן, תיאור איזו טיפה של יין -- משהו שיתרום לריקות של הבקבוק. אולי לריקות של הבקבוק מול הרגשת השיכור.
בהצלחה!
וברצינות, טקסט כזה הוא גם ככה מאולץ, כתבתי את זה רק בשביל האתגר, אני נגד זה (למרות שהאילוץ מחייב יצירתיות כפולה ואני בעד זה..)
השורה התחתונה היא בעצם השורה הראשית בקטע הזה ובעצם פה קבור הכלב (מבחינת הייקו). רציתי לתאר את הרגשתו של השתוי, הוא מסתכל על הבקבוק הריק ומבין שהבקבוק אומנם ריק, הולך לפח, אבל הוא בעצם חי יותר ממה שהוא היה חי כשהוא היה מלא כי עכשיו הוא חי דרכו.. (אגב, כתבתי את זה בזמן שבקבוק יין שכב על השולחן מולי)
ובעצת חרותיק שורה1 שונתה
ובשביל 7 אני משנה גם את שורה 2
ובשבילך את שורה 3
בקבוק של יין
מרוקן מתוכנו
טיפה נוטפת
^^^זה כבר לא השיר שלי!
ואם כבר, זה יותר מעניין לדעתי- http://www.inn.co.il/Forum/Forum.aspx/t620882#6870691
הרהורבהייקו יש חמש קיגו (אזכור של עונת שנה) – הארבע הקלאסיות וראש השנה.
לגבי שאר הדברים שאמרת, אני לא כל כך יודעת מה לומר... עבודה על שיר לא גורמת לו בהכרח להיות 'לא שלך' או מאולץ. ראה זאת כחלק מהאתגר ושנה אותו כרצונך. אבל נראה שהייקו לא כל כך נוגע בך ואני מניחה שזה חלק מהעניין
(חלק מהאתגר הוא גם להעביר את ההרגשה בלי לדבר עליה ישירות, בעזרת תמונה חיצונית)
פורים
באמת, אם עלה יבש מתאר את הסתיו ופריחת השקד מתארת את האביב אז בקבוק יין ריק מתאר את סוף החורף/ פורים.
בקבוק יין ריק כסוף החורף זה מקסים.הרהור תודה!יוניאולי יצא לי להפגש עם הייקו גם לפני אבל רק כשזה התחיל עכשיו בפורום נפגשתי עם זה יותר לעומק. שאלתי פה וגם בפורומים אחרים וחיפשתי בגוגל כמובן וויקיפדיה..
בויקי הביאו בתור דוגמה את ההיקו הזה:
- |
ובאמת. אני חושבת שבארצות קרות בקבוק יין יכול להיות קיגו מצויין של חורף.
בן-ציוןהרהור
חרותיקאחרונהעשיתי לי חשק לשכתב, אבל אני לא אנצל"ש לך.
תודה
בקצרה<> ללא שום, פתוח ואשמח לרעיונות <>
"תבין" היא אמרה לי "מזלכם שיש נשים בעולם, כי בלעדינו, ספרי ההסטוריה היו מתומצתים על פנקסי A7, 'יומיים וחצי אחרי שהאדם הקדמון גילה את הפלייסטישן, הוא מת ברעב' ". כתבה 'מ.ש.ל' על מפית, והגישה לי אותה.
"נשים הן המין החלש, בלי גברים, אפילו פלייסטיישן לא היה" הסברתי " וחוץ מזה, אני לא צריך אישה שתדאג לי, את פשוט נהנת מזה, ואין לי לב להרוס לך".
"אתה לא מסוגל להכין ארוחה נורמלית" היא ירתה את הצפוי מראש.
"יודעת מה?! מחר - ארוחת ערב אצלי!" פלטתי.
"יודע מה? סגרנו".
לעזאזל.
200 גרם , 250 גרם, בקטנה, לא שיחסתי מדע מדויק לקמח, לסוכר, או לשאריות של הביצים, השמן, ואבקת האפיה, האופים הגדולים לא משתמשים במתכונים, זה ידוע, אפיה זו אומנות, ואסור לכבול את האומנות בכוסות מדידה.
האמת, מטבח לא המגרש הביתי שלי, את ילדותי העברתי ב"תפסיק להסתובב לי בין הרגלים! יום שישי היום... לכל הרוחות" אמרות שעזרו לי מאוד בפיתוח הביטחון העצמי שלי, אבל שבוע שעבר אליהו קנה לי איזה ספר בישול לגברים, ומשפטים כמו 'זה לא בעיה' ו'ציק צאק' עזרו לי להגיע להחלטה החפוזה והטיפשית הזאת.
לא שאני מבין איך פסטה, סלט, ועוגת שקדים הולכים ביחד, אבל אני יודע שבנות אוהבות עוגות, פסטה קל לבשל, וסלט לא יכול להכשל.
איי, עוגות, שירה לא מפסיקה לדבר על עוגות. את האמת, היא לא מפסיקה לדבר לרגע, אבל אבא שלה מוסכניק, ואני צריך להעביר את הרכב של אבא שלי טסט בעוד שבועיים, אז גוררים.
כבר תשע, סגרנו על תשע ועשרים, אוקי, ספירת מלאי, שתי צלחות, שתי כוסות, סכין ומזלג לכל אחד, מלח, פלפל, להדליק נרות? לא, זה מוגזם, נראה לי אני גם אחליף את הדיסק הזה, זה פועל רק בסרטים, איפה היינו? אה כן, סיר פסטה, סלט, עוגה שנראת טוב מהמצופה, אני, דאודורנט, וביטחון עצמי סביר. כל מה שחשוב -נמצא.
שירה הקדימה בשבע דקות, נתתי לה לדפוק על הדלת שלוש פעמים, למרות שעמדתי בצידה השני עוד לפני הדפיקה הראשונה. פתחתי. "שירה!" עשיתי פרצוף מופתע "הקדמת", היא חייכה, נכנסה פנימה, והניחה את המעיל שלה על מתלה בצד "כן, האוטובוס החליט להגיע היום בזמן".
"אז מה הכנת לנו היום?" אמרה תוך שהיא סורקת את השולחן ספק-מכובד שהכנתי לה "ממתי מכינים עוגה לארוחת ערב?" שאלה עוד לפני שהספקתי להגיב, זה הדבר הראשון שיש לה לומר?
"זה לא סתם עוגה, זו עוגת שקדים, במיוחד בשבילך!" התעלמתי מההקשר.
"אתה לא רציני, נכון?!" ממתי יש לה משהו נגד עוגות?
"כן, רציני, זו עוגה בשבילך, השקעתי!"
"רועי, אני אלרגית לשקדים. אתה יודע מה היה קורה אם הייתי אוכלת מזה?!"
"אני יכול לדמיין את זה.. מעדיף שלא. מאיפה הייתי צריך לדעת שאת אלרגית?"
"אני אמרתי לך את זה בדייט השני שלנו! אתה בכלל מקשיב למה שאני אומרת?!!" הערב התדרדר במהירות העולה על ההגיון,
"בטח שאני מקשיב! אבל את מדברת המון, קשה לעקוב, לסכם, ולזכור את כל מה שעובר ביננו.."
"מה נראה לך 'מדברת המון'? אתה פשוט סותם כל הזמן! וכן! אני מצפה שתזכור מה עלול להרוג אותי!"
הדלת של הבית נפתחה, השתרר שקט נורא, נועה, אחותי, נכנסה פנימה "היי רועי, אה, זו הזאת שלא סותמת את הפה?"
שירה תקעה בי מבט מאוכזב-מתוסכל-עצבני-רעב, הוציאה את האוויר ששמרה בפנים עד אותו הרגע, הסתובבה, ויצאה החוצה. הדלת נשארה פתוחה.
הסתכלתי על נועה, נועה הסתכלה עלי, אחרי זה הסתכלה על הדלת "שאני אסגור אותה?" נפנפתי את היד כאות ל'כן'.
"רוצה לאכול ביחד? בישלתי פסטה".
" כל הסיר שרוף, אני לא רוצה לחשוב מה יש בפנים".
"יש סלט".
אכלנו דוממים, "תרד ממנה, בכלל לא התאמתם".
הנהנתי.
וכשסיימתי לשטוף סירים בשתיים בלילה, המכסה נפל לכיור, והעיר את אימא.
לכל סיר יש מיכסה, כידוע, אבל מכסים עושים המון רעש, אז נראה לי שאני אוותר על שלי כרגע.
סיפו"שים קודמים:
שבוע ראשון: "אהבה ממרחקים"
שבוע שני: "בעזרת השם \ אות היא לעולם."
שבת שלום, ופורים שמח!!
משחק המילים עם הסיר הגיע בהתחלה(אחרי מקרה אמיתי!), ועליו בניתי את הסיפור עצמו.
מעניין.. יפה מאוד, יש לך סגנון טוב.
כתוב יפה מאוד,
מה שעושה את זה עוד יותר עצוב...
סיפור יפה, משעשע רוש לילה.ובכללי סיפור מעולה. ישך יותר טובים... אבל עדיין
בקצרהתודה!
יוניכיף לקרוא!
בקצרהאחרונהאני לא בטוחה שזה מספר הברות של הייקו אבל זה ממש יפה..
בתור הייקו - לא טוב , המבנה הפוך - צריך להיות 5 , 7 , 5
המבנה הפוך בהייקו זה 5-7-5
הנושא של עט לא כותב, או שהפסיק לכתוב – מצויין. הייתי מתמקדת בו ולא מוסיפה עוד תמונות.
מילים צוחקות – האנשה בעייתית, בהייקו אין קישוטים.
הנבואה בסוף פוגמת בהייקואיות – ההייקו מתמקד בהווה ובהווה ברור. אפשר לנסות להתייחס בהייקו למצב מבולבל, למצב של כאוס -- אבל נסי לבנות את סוף העולם הזה בצורה ישירה פחות, עם תמונות.
יש את ההייקו הזה של בשו בתרגום של יעקב רז:
ענן של פרחים –
פעמון, האם מאואנו?
האם מאסקסה?
יש גם את התרגום הזה, שלדעתי הוא יפה יותר, אבל אני לא בטוחה למי לתת קרדיט, אני חושדת שהוא עבר תרגום כפול, מיפנית לאנגלית ע"י הרולד ג. אנדרסון ומאנגלית לעברית ע"י יהודית כפרי. אבל לא בטוחה.
עֲנַן פְּרִיחָה
צְלִיל פַּעֲמוֹן –
מִמִּקְדַּשׁ אוּאֶנוֹ? מִמִּקְדַּשׁ אָסָקוּסָה?
שיש כאן מצב שיכור מפרחי דובדבן של באשו, הוא לא מצליח לקלוט את כיוון צליל הפעמון, והמצב הזה גם מגובה ציורית – העלים הוורודים מקיפים אותו מכל עבר ואין שדה ראיה.
אז לדעתי יש לך כאן שני פתחים יפים להייקו, השיר בעצמו יותר עמוס ומקושט ויהיה יפה בתור שיר רגיל, עם עוד קצת בשר וקישוריות
בהצלחה!
הביקורת ממש עזרה לי! תודה!רוש לילה.אחרונהרוש לילה.לאחרונה, ונראלי שלא רק אני שמתי לב לזה, הפורום מוצף בהייקו. אז רציתי להגיד כמה דברים על זה:
דבר ראשון- אל תשכחו שיש עוד דברים שאפשר לכתוב. שירים, סיפורים, פואמות.. זה לא סגנון הכתיבה היחיד.
דבר שני- קשה לי שחלקנו לא כל כך מבינים מזה הייקו ומה המשמעות, אלא סופרים כמות הברות נכונה ואז מעלים לפה..
בעקבות הדברים הנ"ל אני מזמינה בזאת את 'הרהור' לשאת את דבריה.
(בתקווה שהיא תיענה להזמנה..)
יום טוב
צעיף ורודאחרונהנכתב בין מסיבות פורים
הוא הגורל
פורים הוא חג של גורל,
של אמת הטמונה במזל
של שקר המתגלה בחיוך
של אַחֶר המתעופף עם גוזל
עם גורל, בעצם
עם מילות אהבה
עם שפה שרועצת
עם שירי שכבה
מתמזל גוזלו של אחר המשׂיח
הבורח מעשן אשכבה
ורוכב הוא עלי, חמורו של משׁיח
מדורבן בקריאות אכזבה.
מן פור של גוזל
הפורש את כנפיו
בשפת המעוף שהוא עוד לא הכיר.
אות חיים שמוטל,
נשמה שאוהָב
וחדר שנבנה, ועוד קיר.
בבית מקדשִי, מקדשֵי הנשמה
בבית אלוהי, שם דברתי אמת
אהבה ויראה ושמחה ומהומה
לקבל ואחר כך לתת.
בס"ד
בחוסר מילים אחרות לתאר- פשוט יפה.
מה ההגדרה של הייקו?
>>>אווזה.אחרונה
לחשוב בכל רגע,
להתבונן, לחפש.
לצרף גם יגע,
בלי להתחפש.
לפרק בנינים,
בלי לוותר,
לעבור מכשולים,
לההפך מישהו אחר.
אהבתי מאוד, וזה היה לי מוזר כי לא ציפיתי כ"כ להתחבר כשהתחלתי לקרוא..
יפה מאוד!
לפעמים אתה מתכנס לתוך עצמך,
וחושב על חייך.
על מה שעשית,
ועל מה שעוד תעשה,
על מה שבעבר,
ומה שבהווה.
ושנגמר השקט, וזמן המחשבה,
אתה חוזר לחיים, ולפעילות שסביבך,
אבל לפעמים, מתוך ההמולה,
אתה רוצה לחזור לשקט הזה,
ולהתנתק מכל פעולה,
ולחשוב, שוב, על השקט הזה...
במיוחד הבית הראשון...
אגב זה וכשנגמר השקט ולא ושנגמר השקט..
תודה על ההשראה!
מקווה שזה בסדר, למרות שלא ביקשתי רשות ...
ויש לפעמים שאתה רוצה להתכנס בעצמך,
ולחשוב על חייך,
על מה שעשית ותעשה,
על מה שכבר עבר,
ומה שעכשיו.
וכשמגיע זמן השקט והמחשבה,
אתה מחפש חיים, ושלווה,
פתאום מפחד מהשתיקה שעוטפת
מה"לבדיות" שסובבת.
אתה רוצה לשמוע, להאזין
ופשוט להתחבר.
כי שם אתה-
אתה.
עץ עייף מתנער
ממשא טיפות הגשם,
והרחוב כולו
מקדרותו של החורף.
ויום שישי בצהריים
מפציע מבין אפרוריות השבוע,
ודרך קרעי העננים
אפשר להשקיף הלאה.
מבט לדרך הנמשכת
הלאה.
אהבתי גם את הרעיון וגם את הביצוע.
