בס"ד
שאלתי אותו 'למה?'
וזה לא היה מפחיד.
אז שאלתי שוב-
למה? למה? למה?
מהאדמה לא יצאה אש
והשמיים לא הפכו לשחורים,
יום הדין עוד לא הגיע.
המשכתי להגיד ולצעוק,
למה?
למה אתה לא מקשיב לי?
למה אתה גורם לי להרגיש ככה?
הולכת על הקצה.
חבל דק.. אבל לא נופלת.
הידיים מורמות לשמיים,
עוד שאלת למה אחת.
הרבה דמעות,
פרצוף של ילדה,
עיניים נוצצות.
אתה משתכנע?
משתכנע שמגיע לי?
לרגע אתה מרגיש כמו כולם,
לא מקשיב. לא עוזר. לא מושיע.
יחסי אהבה שנאה,
שגם בשנאה יש אהבה.
אתה סוחב את הפחדים שלי,
שולט במפלצות שלי..
ואם ברגע אחד מפלצת קטנה תשתחרר מהאחיזה שלך,
לא אזכור כמה חנון ורחום אתה.
אז אני ממשיכה לשאול אותך 'למה'
כבר צועקת, מתעצבנת.
לא ביער, לא בשדה.
במיטה כשבטח כל השכנים תוהים מי זאת המשוגעת
שצורחת ומשתגעת.
אבל תודה כי הגיע עֵת לִקְרוֹעַ וְעֵת לִתְפּוֹר, עֵת לַחֲשׁוֹת וְעֵת לְדַבֵּר, עֵת לֶאֱהֹב וְעֵת לִשְׂנֹא, עֵת מִלְחָמָה וְעֵת שָׁלוֹם.
-
"שֶׁכָּל אָדָם יְדַבֵּר וְיָשִׂיחַ בֵּינוֹ לְבֵין קוֹנוֹ, וִיַישֵּׁב עַצְמוֹ הֵיטֵב – מַה הוּא עוֹשֶׂה בָּעוֹלָם הַזֶּה. וִירַחֵם עַל עַצְמוֹ וְיִפְרֹשׂ כַּפָּיו בְּתַחֲנוּנִים וּפִיּוּסִים לְבַקֵּשׁ וּלְהִתְחַנֵּן מִלְּפָנָיו יִתְבָּרַךְ שֶׁיְּזַכֵּהוּ בְּרַחֲמָיו הַמְּרֻבִּים לְהִתְקָרֵב לַעֲבוֹדָתוֹ יִתְבָּרַךְ. וְיִשְׁתַּדֵּל לְהַמְצִיא לוֹ טְעָנוֹת וּבַקָּשׁוֹת עַל זֶה. וְעִנְיַן שִׂיחָה זוֹ יִהְיֶה בִּלְשׁוֹן שֶׁמְּדַבְּרִים בּוֹ".²
[1] קהלת ג', ו'-ז'
[2] שיחות הר"ן, ס"ח
