בֵּין הַשְּׁכוֹל אֶל הָהָר,
בֵּין סְחוּפָה וְדָווֶה,
זְרָעִים שֶׁל הַנֶּצַח
נִטְמָנִים בַּהֹווֶה.
לַמָּקוֹם הַהוּא קָרְאוּ נַחַל הַשְּׁכוֹל
עַל אֹדוֹת הָאֶשְׁכּוֹל אֲשֶׁר נִכְרַת.
הר הרצלנקדימון
אהבתיכנר✍️
וואו, יפה ונוגע כל כךארץ השוקולד
תודה לכםנקדימון
הסוף, נחרץ. מוחלט, מכאיבבין הבור למים
אח, טוב לקרוא שירה
מגניב, גמאני כתבתי עליו לאחרונהאני הנני כאינניאחרונה
בעקבות ימי חינוך בצה"ל..
מוזר! פתאום אני כותבתבין הבור למים
שבת
בֹּקֶר. יֵשׁ אֵיזֶה כְּאֵב וְגַעְגּוּעַ אֶל אוֹתָהּ שֶׁיָּדַעְתִּי,
אֲנִי מִתְחַנֶּנֶת. בַּסּוֹף חוֹמֶקֶת אֶל תּוֹךְ רֶגַע, נִלְמֶדֶת אֶל קְצוֹת אֶצְבְּעוֹתַי
כָּל זֶה מְמַלֵּא אוֹתִי שִׂמְחָה. וְאַהֲבָה גְּדוֹלָה מְאוֹד אֵלֶיךָ
בְּעֵינֵי רוּחִי צִיַּרְתִּי לִי אוֹתִי עַל סַף מִטַּת הַיֶּלֶד, אִיּוֹב נִפְתַּח לִי וְהָיִיתִי סִפּוּר
גַּם מִמֶּרְחָק הָיִיתִי מִתְדַּפֶּקֶת, פּוֹשֶׁטֶת יָד בִּמְבוּכָה, שׁוֹתֶתֶת דָּם
אוֹסֶפֶת גֶּשֶׁם, נִרְוֵית מִמְּךָ בְּטַל שֶׁל פֶּרֶא. רוֹקֶדֶת.
מעניין להשוות את החיבוראחו
לזה שתחת הכותרת "געגוע מוזר לפה",
כמובן לא ניכנס לניתוח עומק של החיבור הקודם, א' כי @צדיק יסוד עלום כבר עשה את זה יותר טוב ממה שהייתי יכול, ב' כי זה שרשור אחר,
אבל מסקרנת אותי החזרה של מוטיב הפרא, התוהו והריקוד.
הגיבורה שלנו מלאה בתוהו, המסומל כאן על־ידי הסיפור של איוב (שמסמל ייסורים כאוטיים חסרי־פשר וכוונת מכוון, ברמה הסובייקטיבית),
היינו מצפים שהתוהו יתרפא על־ידי הסדר, כמו בסיפור המקראי, אבל דווקא ה"פרא" הוא בעל יכולת הריפוי: "טל של פרא" מסמל בעיניי את היופי שבבראשתיות (ומזכיר פילוסופיות פרימיטיביסטיות), אסתטיקה של של עולם משוחרר, מלא בעוצמות וחיוניות – בדיוק כמו הריקוד, שהוא יציאה מעולם הסדר השגרתי אל מקום של תשוקה בראשתית, בייצוג האידיאלי שלה, כי ריקוד הוא סמל של אהבה תמימה, ילדותית־משהו (אם כי, "טל של פרא" מסמל לדעתי מבט יותר הוליסטי ביחס לתשוקה, מאשר אידיאל פוריטני) – כמובן המחשבה הזאת מקשרת אותנו אל "סף מטת הילד", שמסמלת דווקא את אובדן הילדוּת של הגיבורה (כאימא, אני מתאר לעצמי), ואפשר לאשש את זה על־ידי ה"געגוע אל אותה שידעתי".
אסיפת הגשם – הגשם הוא תופעת טבע שאינה תלויה באדם, וגם היא מתחברת לאסתטיקה הבראשתית, הטבע והפרא כגורם משחרר, מטהר, מנחם. הגיבורה מוצאת את הנחמה דווקא באסתטיקה הזאת, שהיא אמנם חיצונית לה (ירידת הגשם לא תלויה באדם, גם לא הטל של פרא, וגם לא האהבה שמקבלים מהאהוּב), וזאת תופעה מעניינת, אפשר להרגיש את התוהו הכלוא בלב "משתחרר" על־ידי ה"מפתח" של "טל הפרא", שפותח את דלתות הלב לעולם יותר משוחרר, טהור בפראיותו, התוהו מביט אל מעין "מראה קסומה" ומוצא חן בעיניו מה שהוא רואה.
///
יכול להיות שפירשתי הכל הפוך, אבל אני נהנה להרגיש כמו איזה אינטלקטואל ספרותי עם מקטרת ביד.
בדיוק אבדה לי מקטרתי שליבין הבור למים
זה נוהג חדש פה בפורום לפרש מיני פירושים וביאורים?
אם כן זה נפלא וממלא לב מאוד
ותודה גדולה איזה נעים זה למשורר הנבוך
השירים טריים אז הרבה מהמחשבות לא באמת מגובשות עד תום, אבל אתם שניכם בהחלט נגעתם בהרבה ממחשבותיי בימים האחרונים והאסוציאציות נכונות
הפרא זו מילה שאני גם מגלגלת על לשוני הרבה והוגה בה
אני חושבת שהיא נגזרת לי באיזה אופן של משמעויות משמי, אפרת
כיף אתכם!
אבל משאירה את השאלות פתוחות
טוב שחזרת 
אני הנני כאינניאחרונה
(בהתחלה היתה לי שגיאת הקלדה - "טוב שחרזת" במקום "חזרת", אבתי, ועם זאת החלטתי לתקן
בית המקדש השרוף במלא הדרוכְּקֶדֶם
אוֹמְרִים שֶׁהָיִיתָ כָּאן פַּעַם
אוֹמְרִים שֶׁאֲנַחְנוּ וְכָל הָעוֹלָם מְחַכִּים לְךָ
זִכָּרוֹן קָלוּשׁ וּמְעֻמְעָם מֵהַזֹּהַר שֶׁל קֶדֶם
אֲנַחְנוּ לֹא מַאֲמִינִים בְּךָ
נִבְרָא אֶת עַצְמֵנוּ מִתּוֹךְ אֵפֶר אֻמָּתֵנוּ.
נִשְׂרֹף הַכֹּל כָּלִיל. נִבְרָא וְנַחֲרִיב.
אִם אֶפְשָׁר נִשְׂרֹף עוֹד 1000 בָּתֵּי מִקְדָּשׁ
the cycle reapted
אוֹמְרִים שֶׁהָיִיתָ כָּאן פַּעַם
waiting to let me know
זִכָּרוֹן קָלוּשׁ וּמְעֻמְעָם מֵהַזֹּהַר שֶׁל קֶדֶם
and you were there at the time
וּמִתּוֹךְ הָאֵשׁ הִצַּתְנוּ וּמִתּוֹךְ הָאֵשׁ אֲנַחְנוּ עֲתִידִים לִבְנוֹתָהּ
were building it up to burn it back down
וְנִתְפָּאֵר בִּמְלוֹא הֲדָרוֹ הַגָּנוּז
we cant wait to burn it to the ground
בְּחַיִּים אֲרֻכִּים שֶׁל הַסְתָּרָה מָבְלַּעַת וּדְבֵקוּת מִתְפַּשֶּׁטֶת.
ומִתּוֹךְ הָאֵפֶר הַבִּלְתִּי מְגֻבָּל נִבְרָא אוֹתָנוּ מֵחָדָשׁ. בְּךָ.
הַלֶּהָבוֹת שֶׁלָּנוּ יָאִירוּ אוֹתְךָ לְעֵינֵי כֹּל.
התכתבתי עם גיפיטיראשיתך
וביקשתי ממנו לכתוב לי שיר, ואהבתי את ההתחלה.
כמו רוח רעה שעוברת בעיר,
כמו נחש חלקלק שמחליף לו שביל,
וזה היה מצחיק, כתבתי לו חח, אז הוא ענה לי "חחח תרגישי חופשי!" כאילו הוא בנאדם..
ואחכ כששובראשיתךאחרונה
כתבתי לו חחח אז הוא ענה לי "רוצה שאחדד את הסגנון? יותר בוטה? יותר שנון? אני איתך!"
שורתירוכב שמים
עבר עריכה על ידי רוכב שמים בתאריך ה' בשבט תשפ"ה 18:50
עבר עריכה על ידי רוכב שמים בתאריך ה' בשבט תשפ"ה 13:15
עבר עריכה על ידי רוכב שמים בתאריך ה' בשבט תשפ"ה 13:15
כמה טרחת לכבד את הבית
איך שטפת וקישטת
וערכת לי שולחן עם נרות בצבעים
וענפי בשמים אגודים בצנצנת
ושני מלאכים ממתינים על הפתח
מריחים תשוקתך שצררת לי
והנחת על שולחן בצלחת
הם בוהים בבריח ששכחת מוגף
ושומעים דפיקותיי הרכות
ורואים צעדיי נסובים לאחור
וקוראים לחישתי הדוממת:
אין דבר, אהבה מקלקלת
התשורה
שמעת?לא שלם,משתלם
קטע שכתבתי לפני התמרון בלבנון:
שמעת?
הייתה תקיפה נרחבת בלבנון, אומרים יש הרבה מחבלים הרוגים תגיד נזמין מגש או רק 5 משולשים?
שמעת? יש הגברת כוננות בצפון, יש התרעות על חדירות. חוץ מזה תבוא ב8 קניתי מלא בירות
תגיד כמה נהרגו היום בעזה? 15? ואי ממש קשה!
אולי נשב הבוקר בנחת באיזה בית קפה?
הי תראה את המסוק נראה שיש בו נפגעים! אה הכל טוב זה רק 5 פצועים.
מוקדש לכל אלה שקמים כל בוקר מעל שנה וחצי לעוד יום של לחימה, לעוד יום של חשש שאולי זה הזריחה האחרונה שהם יראו.
לכל אלה שיודעים שהם משלמים מחירים גבוהים בשביל שעם ישראל יוכל לשבת בבית קפה בנחת ולקרוא את הכותרות הראשיות של היום, זה מובן והגיוני. פשוט לפעמים מתסכל לדעת שאם תמות הכאב יעבור כל כך מהר...
לפחות נתנחם בזה שתיהיה הלוויה עם הספדים מרגשים וביציאה יחלקו סטיקרים עם משפטים מפוצצים
נייסביישן נאחרונה
דובדבן כחול?כְּקֶדֶם
נראלי שכאן נולדתי
בן שנתיים היה שאול במלכו
"אני מכירה אותך מבטן" ענתה במבטא רוסי כבד, חחחחחח אותי?? כן. מגיל קטן שהיית ככה (מסמנת עם היד)
כמו זבוב שחולף בעדשה של מצלמה עברה לי מחשבה בראש "אינסיכוי אבל לא נולדתי כאן" אה.. בעצם כן. היית כאן ילד פעם, זוכר? נו כן אתה ילד גם עכשיו אבל אני מתכוון ילד אממ בצורה(?)
חחחחחח יאוו |מפנה תראש לאמא| היא זוכרת אותי מאז שאני ילד איזה מטורף.. אשכרה חייתי כאן פעם, כלומר בגילגול(ים) הקודמים.
"השתנת מאד מאד" חחחח מה באמת? את חושבת? אני אומרת לך שהשתנת מי מכירה אותך יותר ממני ? וזה לא בגלל התלתלים. הפנים שלך השתנו לגמרי אני חושבת שזה מהתורה.
חלמתי עליך לפני שנולדת ידעתי שתהיה ככה.
לא ברור איך הלהבה שלי התפשטה ככ רחוק
איך הגעתי לכאן
לפעמים אני תוהה מה אתה חושב כשאתה רואה את הדרך שלי
אתה זה שדוחף אותי?
אם זה אני אז זה בטח גם אתה בתוכי
ואני בורח מעצמי ונרדף על ידי בחזרה אליך לגלות אותי בך
אלבום אפוראחו
עבר עריכה על ידי אחו בתאריך כ"ט בטבת תשפ"ה 19:42
תריסיי מוגפים
וילונות מכסים
עיניי עצומות
אבנים רטובות
מבעד לחלון
גליי מתנפצים
עננים נמוכים
כוכבים אפורים
דרכיי רדומות
מלובן החלום
שמותיי נשכחים
רגליי מועדות
כנפיים פרושות
ידיים פשוטות
תופשות אותי.
///
עוד חיבור בסדרת "יומן חלומות", שממזג כמה חיבורים קודמים.
את ההשראה קיבלתי מהפתיחה של השיר "Thank you" של Dido שמופיעה גם ב"Stan" של Eminem, נזכרתי בזה בימים האחרונים וזה נתקע לי בראש.
My tea's gone cold, I'm wondering why I got out of bed at all
The morning rain clouds up my window and I can't see at all
And even if I could it'd all be grey, but your picture on my wall
It reminds me that it's not so bad
It's not so bad
///
פינת הניתוח:
הגיבור של השיר מסתגר בתוך חדר השינה (עיניים עצומות), ומסרב להביט בעולם "עיוור" ממילא (עננים נמוכים).
העננים הנמוכים כוללים מימד אפור (דיכאון) וגם לבן (מוות, כי המוות הוא לבן, כמו שהעיוורון הוא לבן בספר של סרמגו, וכמו הנשים הלבנות – Weiße Frauen – ב"קסם של דיו").
הכוכבים מסמלים מורי דרך, כיוון, מצפן פנימי (אם אור כוכב מורה לי את הדרך), אלא שהם אפורים, כלומר לא זורחים, והעננים ירדו לארץ, כלומר ללב, ולא אם־כן לאן לפנות. הדרכים – דרכי עבודת ה', דרכי ההתמודדות, הן רדומות, כלומר לא ניתן להשתמש באותם דברים ששימחו את הגיבור או הרימו אותו בעבר. האבנים הן כנראה מילים, כמו בדרשות השפת אמת, והרטיבות היא מדמעות – כמו הגלים הגועשים, "לבו של מרקו סוער בו".
"רגליי מועדות כנפיים פרושות" מדבר על אובדנות סימבולית, צניחה חופשית לתוך המיטה, אלא שהידיים הפשוטות יכולות להשתמע לכמה פנים. אלה יכולות להיות ידי המוות הקרות של הנשים הלבנות מ"קסם של דיו"; אפשרות אחרת היא המציאות עצמה, מעין צניחה אובדנית שנוחתת לתוך כרית ומתעוררת באותה מציאות שהייתה. וכמובן אלה יכולות להיות הידיים החומלות של ההשגחה שעוצרות את הנפילה, אם כי, הגיבור עדיין "מועד" לתוך הידיים האלה, כך שהוא לא "נופל על הרגליים", העצב נשאר, אבל הוא עטוף בידי הקב"ה.
[קרטון][ככ נוסטלגי]אהבה.
אני שוכבת על הספה השחורה, מעור, יד שניה מתוקה שלנו, ובולסת עוגיות. ממקומי ובלי להתאמץ, זורח ירח גדול ועגול בחלון
אני בוהה בו. בוהה בו וחושבת על כלום
ולא סתם אני חושבת על כלום. אני חושבת על כלום מרוב עומס וואי כמה שעמוס לי. מרגישה מאה טון של סחלה על הראש שלי. אני יודעת, צריך לקלף קליפה אחר קליפה אבל למי יש כח
אתמול הייתי בחדר הלם, עם מונשם ובת שלא מוכנה לקבל את הבשורות, בוכה בוכה, צועקת צועקת, והרופא בא ומרגיע אותה ואומר לה הכל טוב הוא יציב. ואני רואה אותו, ואני מריחה אותו, ואני ממששת אותו, ואני יודעת. הוא לא יציב. הוא בסוף החיים.
ואני קוראת לעזרה ומגיע בחור צעיר, טירון, והוא אומר אוי יש פה ריח. ואני אומרת לו, תכיר, זה סוף החיים.
מסכן
נראלי שכחלק מהסרת שכבות הסחלה מהמוח שלי אני צריכה לחזור לאומנות. כצורך. כחובה
ליצור ליצור
הראש עובד ופורה והידיים משולבות חזק חזק. למה לך ביתי יפתי תמתי למה לך
אני בוהה במשאית עושה רוורס ואני חושבת מה הקווי מגוז שלה וכמה יפה היא תהיה בצבעי פסטל עם שרשרת נורות מסביבה
חייבת חייבת
כמו״כ אולי אשוב לכתוב
[2]אהבה.
אולי פשוט מתה האהבה אני חושבת, ואז מיד מתקנת, מה פתאום מתה. מה פתאום.
היום חתמנו חוזה ומיד אחר כך רקדנו את ריקוד פריקת המתח הידוע שלנו, העלנו את הדופק והזענו וצחקנו ונרגענו חלקית.
בערב שוב דיברנו על הזוגיות שלנו ועל האהבה ועל הבעיות הנפשיות שלי שלו שלנו ביחד הקושי להשלים עם הפגמים, הקושי לראות את הטוב, כל אחד ושלו
מאז הבטן לא רגועה לי, רוחשת ובוחשת ומתערבבת
פתאום הבנתי את זה, הבנתי את כל מה שקרה לנו
אני מרגישה בבית אוי
צריכה להזכר בדיבורים נעימים,
רכה ועגולה ונעימה
לחזור לימים של להסתכל בעיניים ולהיות בעדינות
לראות את הילד שהוא לראות את הילדה שאני לראות את האורות הגבוהים גבוהים
להיות בעדינות
להיות בעדינות
שום דבר לא חשוב יותר
שום דבר לא בוער
הלב שלנו חי ואוהב ומחובר ורוצה טוב ויש לנו בית חדש הידד הו ויהיה בו מלא מלא מלא אור ועציצים וחמלה וירקות כבושים ואדניות עם עגבניות שרי ושמיר ונענע ופטרוזיליה ושטיח גדול ומנחם
ואולי אלך לטיפול ואסכים להודות שאני לא מושלמת, שאני שבורה ופצועה ומתוקה מאד
ואולי אתרפא
אולי אצייר כבר את כל השירים של סעודה שלישית כי אני יודעת, אני יודעת שזה ירפא אותי
האהבה שלנו ככ טובה אוי
[3]אהבה.אחרונה
ההאחזות בחפצים, הקטנים המתוקים, המריחים ריח רחוק ועמוק של כל ההויה שלנו
לפתוח ארגז ולמצוא פיג׳מה, לקרב אותה למרכז בית החזה, להרים לכיוון האף, להסניף עד כל החושים
תקווה
בשעה כלשהי כבר הרגשתי שהרגליים לא נושאות אותי, לקחתי אותו, פתחתי את החלון הגדול לרוחבו והתיישבנו ביחד ממול, על הספה. ברחוב למטה עבר רכב מזמר ומרקד, מעוטר וחגיגי ומעט המון חגג סביבו, הכנסת ספר תורה בקטנה בקטנה, והמנחה התחיל לברך, ברכות כאלה של סבתא מרוקאית או הונגריה או פרסיה או כל סבתא
התחלתי לבכות
אתמול בעבודה קוששתי חיבוקים כהרגלי, ובחיבוק מספר אחד, מקבל מדליית החיבוק הטוב ביותר, שהיתי.
שהיתי ושהיתי, ולא הרפתי
פתאום אני קולטת בימים האלה, אני אנושית ואהה
אני רוצה להרגיש אהובה
אני רוצה להרגיש טובה
אני רוצה להרגיש מתוקה וחמודה וראויה ושווה
אני רוצה להרשים, חשוב לי מה חושבים עלי.
פתאום ככה באמצע החיים לקלוט את זה! חשוב לי מה חושבים עלי!
מי היה מאמין
רוצה לחזור להרגיש בכל גופי
קודשא מלא אהבה
העולם מלא אהבה
אני מלאה אהבה
הכל הכל בדיוק בשבילי מאהבה גמורה ולטובה עליונה
איזה מילים איזה מילים
רוצה לעצב בית צבעוני ומלא חיים, ועציצים, ורפואה, וצנצנות וסלים מקש, ונרות, וקדושה. ושבת
ואהבה אהבה אהבה
רוצה להרגיש בכל רמחי ורחמי, אני אהובה וטובה
אני מתוקה מתוקה
רוצה להיות תלויה בה׳ ובי, ולסמוך עלי. ולאהוב אותי
ולזכור שאני מתוקה מתוקה
ברכות על ראשנו
....תות"ח!
עבר עריכה על ידי תות"ח! בתאריך י"ג בטבת תשפ"ה 2:39
רוצה לשוב אחור
לתום, לשקט, לטוהר
הבוסרי, הגולמי, הטיפש
הלא מפותח, הקטן
אבל שמקבלים אותו כמו שהוא
מבינים שהוא חמוד
מתגעגע לרגש. הכואב, הבוכה, הצועק
מתגעגע לתמימות, לעשייה פשוטה ובלי משחקים
מצר על האגוצנטריות המבוגרית שיש לה מסווה בוגר
מתגעגע לשאיפות ולחלומות. לחתירה לעשייה, גם אם היא קטנה
מתגעגע לחופש, לדרור.
מתגעגע לבכי, אוי, כמה שאני מתגעגע אליו.
מתגעגע לחוסר כבידות ועצלות, לקלילות.
מתגעגע לשינת ישרים בלי פלאפון או מחשבות שאעקוץ את הטבע
מתגעגע ליושר ולאמת, לדוסיות הבוערת והתמימה
מתגעגע לחיי הרגל של קודש, לצמאון לבלוע אידיאלים וערכים
מתגעגע למחמאות על דברים פשוטים, גם אם "לא אמיתיים", הם באמת הכי אמיתיים
מתגעגע לחיבור לטבע טבעי, לאהבת הארץ טבעית, בלי ריחוק מבעלי-חיים או סגירות במבנים
מתגעגע לרוח, לקור, מצר על הסתגרות בסוודרים, חום
מתגעגע לתפילה בכוונה
מתגעגע ללימוד תורה באמונה שלימה, בטוהר שלם, בלי ביקורתיות, ניתוחים בבשר החי, פלסופים, העמקות שמחיות ומשמחות אך מכניסות אותך ולא את ההתבטלות לה'
מתגעגע לימים שלא היו לי תירוצים לעצמי, שלא שמתי את עצמי בתבניות והרחקתי את עצמי בכוח, שחייתי את מי ומה שאני. מתגעגע לוודאות ולבטחון.
מתגעגע לצניעות ולענווה, בלי הקליפות והתבניות, בלי הכבוד והעשייה שלא לשמה
בלי פאנצ'ים מיוחדים, או חידושים עצומים. פשוט לשמוח ולהתחדש מכל דבר, להקשיב לדבר תורה פשוט על פרשת שבוע ולהתענג עליו.
הלוואי שיחודשו ימיי כקדם ואהיה מבוגר ילדי
יפהאברהם א
אני גם מתגעגע.
פשוט מה שיצא מהלבתות"ח!
מעניין אם הבנת חלק מהדברים....
חחאברהם א
מניח שחלק הבנתי..
גם על התקופה שאתה נמצא בה עכשיו אתה תכתוב שיר כזה ;)
לא, התכוונתי לחלק מסויים של הדברים.תות"ח!
ברור שחלק הבנת....
מדהים!!תמימלה..?
כתבת את הרגשות שלי🥲❤️🩹
תודהתות"ח!
שמח שאת מזדהה.
מדויק!פתית שלג
ולדעתי גם אפשר לחזור לשם עם חשבון נפש, עבודה, וכמה החלטות חשובות.
....תות"ח!
א', ברור שאפשר לחזור, השאיפה בסוף הקטע הייתה שאיפה מעשית לחלוטין. ב', כנראה זה לא יהיה אותו דבר בכל אופן (כדברי חנן: "ואין איך לפרסס כי התבגרת...."). לא שזה שלילי שזה לא יהיה אותו דבר בהכרח, יש דברים טובים בזה ודברים טובים בזה.
מעניין, אני דווקא מרגיש הפוך.אחו
לכל תקופה בחיים יש מאפיינים משלה, יש תקופה של תמימות ילדותית, יש תקופה של מרץ נעורים ואידיאליזם וכן הלאה, יש תקופה של בגרות ומבט מאוזן יותר על החיים. לכן אני מעדיף פשוט לחיות את הרגע, מאשר לדמיין איך הדברים היו יכולים להיות טובים יותר בעתיד, או היו כאלה בעבר.
זה לוקח זמן לשחרר, אבל ככה אני רואה את זה. בכנות כרגע "אידיאלים" ו"שאיפה לחזור לטוהר ילדותי" מרגישים לי קיטש מנותק ובלתי־מציאותי לכן בכלל לא רלוונטי. לא שאני מתחרט עליו, היה טוב וטוב שהיה.
"אל תאמר מה היה שהימים הראשנים היו טובים מאלה כי לא מחכמה שאלת על זה"
"חכמי ישראל הביעו בכמה מקומות רעיון שכלולה בו השקפת עולם שלמה: ״עיקר שכינה בתחתונים״ ״ואותן המגביהים ראשיהם ועיניהם למעלה כמביטים על המלאכים (ומדמים שעליהם לבקש את ה׳ שם למעלה), מלעיגין אותן (לועגים להם המלאכים) וקורין אותן ׳רישא דחזרי׳ ״ (ספר חסידים יח, בסוף). ״המהלך בדרך ושונה ומפסיק ממשנתו, ואומר: ׳מה נאה אילן זה! מה נאה ניר זה!׳ (ובכך מראה שעבורו, לימוד החיים האנושיים ויופיים, כאשר חיים אותם לפי רצון ה׳, איננו עולה בחשיבותו על יופי הטבע), מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו״. מאמרים אלה והדומים להם, מורשה הם לנו מרוחו של יעקב. כשאדם נתון תחת השפעתה של תרבות יפת, הוא בורח מחייו הפרוזאיים היום־יומיים, ומוצא מפלט בצל ה״שירה״ היפה של הטבע. יורשי יעקב מוצאים את ה׳ ואת שכינתו, בראש ובראשונה בתוך הבית. בזה מונח ההבדל בין רוח היהדות לבין התרבות הלא־יהודית." [רש"ר הירש בראשית כ"ח]
....תות"ח!
קודם כל, ביהדות אפשר למצוא מקורות למה שכתבתי, כמו: "חדש ימינו כקדם", "השיבה שופטינו כבראשונה". זה גם העניין של אור הגנוז, שה' גילה אותו בהתחלה וגנז אותו לעתיד לבוא. בכוונה ה' הטביע בעולם בהתחלה מן מציאות של שלימות, שהאדם נמצא בנשמתו (והוא מרגיש את זה בנקודת הרצון, בשאיפה, בכיסופים) שם, כדי שהאדם ישאף לשם, ולא יישאר במציאות העכשווית ו"ייתקע" בה, ייהנה מהחום של הבִּיצה וישכח לאן הוא צריך לשאוף ולהגיע. תקופת החיים של האדם היא לא רק ההווה, היא כמו שכבות, וכל שכבה בנוייה על גבי השכבה הקודמת. כל קומה בנתה את האדם והיא מעצבת וחלק אינטגרלי מחייו ומעצמו. גם הילדות באה לעצב את אותה "רומנטיקה", את אותה שאיפה ורודה ואמונה תמימה, ונותנת לאדם כוח ואמונה בשעות משבר. אתה צודק שצריך לנתב את זה מ"הלוואי שהייתי ככה" לשאיפה מעשית, וזה בדיוק מה שעשיתי, כתבתי: "הלוואי ואהיה מבוגר ילדי". אם השאיפה הזאת לא רלוונטית, אז אין לה טעם.
כן אתה צודקאחו
מקבל את הדברים וניסחת יפה.
תות"ח!אחרונה
תודה, ברוך תהיה
אגב, מומלץ בהקשר זה לשמוע את השיר "קדם" של ביני לנדאו, ו"זה השער שלי לגן עדן" של גד אלבז.
תודה מבין כל כך.מתנחל בדם
ושנמצא בקרוב את התמימות גם בגרסא המשודרגת הזאת
בשמחהתות"ח!
אמן
..דוד.ב
מדהים
תודה
התרגשתי
קראתי והרגשתי איך הנשמה שלי זועקת להיות בפשטות, באותנטיות, בלי כל הקליפות, בלי המשחק. וזה כואב כל כך בעולם שמשחק. משחק במובן של הגנות אני חושב. מפחד להיות הוא בפשטות. אני רוצה לחבק באהבה גם את המשחק.
....תות"ח!
אין על מה
מעניין
..מוריה.
ימין מקרבת ושמאל דוחה.
ימינו מקרבת ושמאלו דוחה.
שמאלו דוחה אותי בלכי ושובי. תכף ועוד מעט. עוד חודש ועוד שנה.
לעומתה, ימינו מחזיקה אותי לבל אפול. ויד ימין חמה, ובעין ימין דמעה.
וגם אני כך.
בשמאלי דוחה וכועסת, עייפה וכואבת.
אך בימיני, באותם הרגעים ממש, מחזיקה קרוב לליבי. מחבקת. מתנחמת.
סוף דבר,
שמאלו תחת לראשי וימינו מחבקת.
ים הקרחאחו
הים שחור לחלוטין
אני שט בסירתי
על־פני מים איטיים
אל ארץ עשויה קרח.
אין שמש באזור הזה של העולם
רק שלג, ערימות של שלג
ומים מנשקים את שפת החוף
בברכת לילה טוב.
אני יורד מסירתי
במטרה לחצות את היבשת הזאת
הלוואי תתמלאנה ריאותיי
אוויר קפוא של לילה.
///
חלק מסדרת "יומן חלומות", מבוסס על חלום אמיתי.
כרביבים עלי דשא [=אחו]צדיק יסוד עלום
טקסט יפהפה. אני אוהב מאוד את הכתיבה המאופקת הזאת, האופיינית לך, מסתבר. אנסה בתגובתי להתעכב בעיקר על הסמנטיקה והfeel של הקטע.
בבית הראשון אני שם לב לכמה דברים. המילים ששיבצת בשביל לקבע את האווירה הפותחת הן: "שחור לחלוטין"; "שט בסירתי" (לעומת מפליג באונייתי לצורך העניין); "מים איטיים"; "... עשויה קרח"
זה נפלא. הניסוחים לא רק מאופקים אלא גם מהורהרים ורזים. באותה מידה יכולת לתאר את היעד כמקום קפוא ומגובנן, את המים השחורים (תיאור לא בהכרח מובן מאליו ונפלא, נותן בלב המדמיין תמונה של obsidian) כאפלים וחורשים רעות. במקום זאת תיארת אותם כשחורים לחלוטין, מה שנשמע כמו פרשנות פוזיטיבית, סוקרת, דיווח מציאותי וכמעט אדיש. הסירה, בתוך המים השחורים לחלוטין האלה, מרגישה קטנה מאוד. מעניין האם אתה שט בעזרת משוט, בחתירה מתמדת ורצונית אל הלא נודע, או נסחף בפסיביות אחרי כוח זר. האם אתה נלקח או רק סקרן. מים איטיים זה ניסוח יפהפה. הם לא מרגישים סמיכים באיטיותם, אלא מן מים רדומים כאלה. איזה שם תואר מיוחד למים! הארץ העשויה קרח תפסה אותי דווקא בגלל המילה "עשויה קרח". מעבר לניגוד בין ארץ וקרח שמחופה על ידי המילה "עשוייה", אני גם שומע במילה "עשוייה" איזה משהו מאוד מסורבל - זה לא קרחון, ולא גוש קרח, אלא משהו "עשוי קרח". יכול להיות שזה לא מחוייב, אבל משהו במילים גירה אותי לחשוף את הארץ שתחת מלבוש הקרח הזה.
גם בבית השני אני אתמקד רגע בסמנטיקה. המילה שהכי תפסה אותי היא "ערימות של שלג" בבית השני. המילה ערימות מרגישה מוזרה פתאום בתוך עולם החלום הזה. מי ערם אותן? ערימה מרגישה לי קשורה יותר ל"חבילה", ופחות ל"גבעה". ערימות השלג מכניסות אלמנט שהרגיש לי מלאכותי ולא זורם בתוך ממלכת השלג הזו (אולי בשל כך היא רק "עשויה" קרח? לא אתעקש על כך )
כמו בבית הראשון, כך גם כאן, השורה הפותחת גם היא מתארת כמו בדיווח אפטי את המציאות. "אין שמש באזור הזה של העולם", בלי קשר לרגש של הגיבור ובלי להדגיש מצוקה.
שתי השורות האחרונות של נשיקת המים את החוף *מאוד* מתאימות לסגנון שלך. איזו מתיקות, והכל בתוך העולם האסטרלי הזה.
בבית השלישי (תובב"א) לראשונה יוצאים מהעמדה הפוזיטיבית, המצלמה מתהפכת ומוסבת כעת אל הגיבור, מורגש רצון תקיף וברור לאחר הקליטה המתמדת של המלמה בחשיפה-ארוכה, וכעת כמו חץ - הגיבור מבקש *לחצות* את היבשת הזאת. אני מרגיש תחושה אומניפוטנטית, אחרי שהרגשתי כמעט חסר אונים. מעניין להרגיש בתוך החלום שלך, ובתוך הפסיביות והנשלטות הזו להרגיש חזק. יש תחושה של כוח אלוהי ושל מסוגלות בלי גבול.
השורות האחרונות מרגישות אקזיסטנציאליסטיות וגם משלימות את התחושה שלי בבית הזה. מה עושים עם הכוח לבלי גבול הזה? לאן מפנים את פנינו? מתחילת החלום לא היתה מטרה מסומנת בגבולות מקום. חציית היבשת הזאת נעשית כאילו בשביל חצייתה, לא בשביל ההגעה. המאווה הוא תחושת המאמץ, שבה מתמלאות הריאות באותו אוויר קפוא.
הfeel בשיר כל כך חזק. קשה לדמיין בעולם שבראת צבעי אדום כתום צהוב וירקרק. הכל שחור אפור כחול-עמוק ולבן. המים השחורים לחלוטין עוררו אצלי תמונה של עין של בהמה (סוס?), וגרמו לתחושה של shock וריחוק כלשהו. האטמוספירה שבנית הכשירה את הdivinity הזאת שבבית השלישי, המוגנת לחלוטין והלא מפחדת שחוצה יבשת קפואה ומתפללת להרגשה הרעננה של האוויר הקפוא (שמרגיש לי שחלק בלתי נפרד מאיכות האוויר הקפוא הזה קשורה בליליות שבו) שתבוא בריאות.
רק בריאות, תבורך על כשרונך זה. ועתה נראה מה יהיו חלומותיו.
!!!!!!!!!!!אחו
פלא! אני ממש אוהב לנתח קטעים של אנשים אחרים, אבל כשהקטעים שלי מנותחים, זה פשוט כל־כך מעניין ומספק, הגם שזה אחד החיבורים היותר פשוטים שכתבתי, מהבחינה הטכנית.
אחד מהנושאים הגדולים בחיבורים שלי הוא עולם השינה והחלומות. אפשר לומר שהשינה היא סמל למוות, לניתוק מהעולם, אבל גם לנחמה שבמוות, כמו הנחמה שבשינה, "שם רשעים חדלו רוגז".
"ים הקרח" הוא בהחלט סיפור שינה, עם שלל הדימויים הרדומים (שחור, איטיות, קור, לילה).
השאלה האם אני נלקח או סקרן היא שאלה גדולה. הפועל "שט", ביחד עם המים האיטיים, נותן תחושה של היסחפות איטית. מצד שני, הירידה מהסירה היא במטרה המגלומנית לחצות את היבשת. עצם המילה "מטרה" מעידה על נחישות והחלטה, וזאת בניגוד לאופי הישנוני של התפאורה. ואם אני רוצה לחצות את אנטארקטיקה, למה לא באונייה באמת?
"ערימות" מסמלות מבחינתי כמויות גדולות מכדי להכיל; "אלפי סודות מסודרים בערימות". בכללי המוטיב של גבעות, ערימות, כמויות בלתי־אפשריוֹת של משהו, חוזר על עצמו לא מעט בחיבורים שלי, באופן לא מודע. ערימות מסמלות גם משהו שצריך לפלס דרך דרכו (או לסדר, כמו ערימות של כביסה). אולי זה מסמל אלמנט כאוטי, בלתי־מסודר, מכשולִי. יכול מאוד להיות שהשלג הוא מלאכותי, אבל לא נוצר במודע.
"ארץ עשויה קרח", לעומת "מכוסה קרח", או "קרה מאוד", מסמל לדעתי מהות. המהות של הארץ היא קור של מים קפואים, לכן היא יותר סמל מאשר מקום גיאוגרפי.
ואכן התיאורים כאן, כמו ב"ים התכלת" ובעוד מקומות, הם אדישים ואובייקטיביים, קצת כמו טבע אימפרסיוניסטי קודר של הצייר קלוד מונה, וה"אני" כנראה אינו אלא שניים או שלושה קווים בציור כזה (אפשר לקחת לדוגמה את "Impression, Sunrise"), דמות זעירה מול כובד העולם כולו, "ערימות של שלג", מול האינסופיות של אנטארקטיקה. מעניין שמתואר כאן מאבק בלי "אויב" של ממש; אלה כוחות טבע עיוורים, כל־יכולים, אדישים לחלוטין, לכן בהכרח המאבק יהיה אקזיסטנציאליסטי משהו... וזה עונה על השאלה הראשונה לדעתי. הקוטן והפסיביות הם תיאורים אובייקטיביים של הסובייקט הנאבק מול האינסוף הנייטרלי, העיוור. נראה לך שאתה מפליג, אבל אתה בקושי צף, והמים הם אלה שמוליכים אותך אל המטרה.
ומהי המטרה? ראשית, למה בכלל לחצות את היבשת? אם אני רוצה שריאותיי תתמלאנה אוויר של לילה, לא עדיף להישאר בלב היבשת? להתמוגג שם? אם המאמץ הוא העיקר, למה להגיע לסוף? מה פשר המשאלה הזאת?
יתרה מכך, חציית היבשת פירושה להגיע לים, פשוט מהצד השני, בארץ חשוכה ומונוטונית. במה זה עדיף על־פני הצד הראשון?
///
אני חושב שלגיבור יש אהבה בלתי־מוסברת ליבשת, או למה שהיא מסמלת. לכן מצד אחד הוא מפליג לשם, אבל למעשה הוא נמשך באופן סביל. הרצון לחצות את היבשת הוא טירוף, שמעיד על אובדן יכולת השיפוט, כך שלמעשה המשאלה הקודחת אינה אלא הזייה פסיבית, אימפולס בלתי־נשלט "הלוואי תתמלאנה ריאותיי", אולי גם סקרנות עזה לראות את הים מהצד השני, או רצון לחוות את כל מה שיש ליבשת להציע. היבשת מסמלת, כמו שאמרנו, שינה, ריקנות ומוות, ויש כאן מאבק בין התיאור האובייקטיבי היבש "רק שלג, ערימות של שלג", לבין התיאור האגדי של מים מנשקים, אהבה לילית עדינה.
ומצד שני, כאמור, הגיבור לא רוצה להתמוגג בתוך האינסוף הריקני הזה ולאבד את ישותו, אלא לשאוף אותו אליו. המעבר של היבשת ממלא אותו ברוח (הפיזית והמטפורית) של הלילה הקפוא אך האוהב. זה מעניין, כי אין לגיבור תוכניות לחזור, או ללכת למקום אחר אחר־כך, רק להתמלא מהלילה, להישאר בו, אבל לא להיעלם בתוכו.
בעמקם של דברים, אני חושב שיש כאן רצון לאהוב, מבלי היכולת להכיל את המשמעות הטוטלית של האהבה. לכן ההרפתקה היא אל ארץ מונוטונית, שקטה, דוממת, כי הלב לא מסוגל לעכל חוויות אמיתיות, תחושות אמיתיות, לכל היותר פרשנויות אגדיות עדינות שמתרחשות בתוך הראש (מים מנשקים). הגיבור אוהב את האהבה הזאת, אבל יודע שאסור לשקוע בתוכה לנצח. מצד שני, הוא לא מוכן לעזוב. התפאורה היא גם כן אינסוף כולֵא (יבשת עצומה וריקה מוקפת מים).
..אני:))))
תמיד חשבתי ששניכם ממש דומים
הכרתי אותו רק לאחרונהצדיק יסוד עלום
אכן פלא של בחור, ומחמיא לי מאוד שאת מזהה דמיון ביננו!
אגבאחואחרונה
חשבתי על החיבור הזה בשבת
ואני חושב שחלק מההשראה שאובה באופן מאוד לא־מודע מהסיום של פרנקנשטיין
ממש יפהקעלעברימבאר
אגיב לתגובתך, אתה מופלא, אבל בינתייםצדיק יסוד עלום
אתה מכיר את הסרטון הזה הפלאי הזה?
משהו בהגשה שם, באטמוספירה ובמוזיקת הליווי (שהיא פלא בפני עצמה) מזכיר לי מאוד את האווירה בכתיבה שלך.
מגניב!אחו
מאוד פסיכידלי,
בהתחלה היו שם שני kanji ירוקים, לא יודע מה זה השמאלי, אבל הימני פירושו "חלום"
זה מזכיר לי מאוד את הסרט "חלומות" של AKIRA KUROSAWA !
נראה לי שהשיר שאני הכי מזהה עם החיבור הזה, הוא זה למטה
אבל זה גם כי יש קשר בין השיר הזה לבין תקרית שלי עם שלג
אהבתי !משה
יקרדוד.ב
היכולת להיפגע מעידה שקיים בך דבר יקר
צמאהתמימית
צמאה לך נפשי
צמאה לי נפשך
צמאה מיליון
צמאה פחות
אבל צמאה לי
אני יודעת
משלי שועליםאחו
בין הערביים יקטירנה
הכל בערפל סמיך
שחקן עצוב על הבמה
all eyez on me
ואני לא רואה דבר
"שבע יפול צדיק וקם"
אפשר גם עשר, העיקר לקום
להיות כמו עוף החול, כמו יוסף, כמו חזקיהו
לא לחיות את העבר, לתת למלכי אדום למות
להסתכל במבט עומק כמו ים־תכלת
ייסורים מקבלים באהבה או שלא מקבלים בכלל
כל יום הוא מסע בחולות טובעניים
כל יום נפתחות תהומות מים רבים
צריך להיכנס לתיבה, להכניס את המחשבות
למצוא דברי תורה בעיתים המסוגרות
לא להיגרר כמו אבימלך, לא להיעלם כמו חנוך
אלף משלי שועלים, עזבו מ־2pac, פשוט אל תעשו חטאים
טוב, זה הכל, לא יודע אם בכלל אהבתם, שנזכה, אני הולך לשטוף פנים
מים שחורים מזיעה ומִיותר מדי דברים אמיתיים
אני מקווה שלא שיקרתי
נותר רק להציף את המיטה בשלוליות של דמעות
מתי אהפוך אף אני לשלולית מיטתית שכזאת.
///
@צדיק יסוד עלום זאת השירה היהודית שדיברת עליה?
זה בדיוק ההפך מהשירה היהודית שדיברתי עליהצדיק יסוד עלום
אבל זה יפה ונפלא, סגנון שונה לחלוטין שלך ממה שראיתי עד עכשיו.
אתעמק בהמשך, תודה רבה על ההפנייה
אני חושב שזה אמור להיות סוג של ראפ אבל לא מצאתי את הקצב או החרוזים
אולי שירה בדיבור? מה נקרא פואטרי סלאם?
ספוקן וורד יעני?אחואחרונה
כן זה יצא, באופן בלתי־מכוון, דומה לראפ. יש חרוזים וקצת מבנה אבל זה לא אחיד.
לא יודע איך בכלל כתבתי את זה.
הרעיון היה לתאר את התחושה שלי אחרי שאני אומר דבר תורה בין מנחה לערבית, מדכא קצת.
חלק מזה בנוי על אותה ביקורת כלפי שירים דתיים קלישאתיים. אני מפחד להיות קלישאתי, אבל גם כשאני לא קלישאתי, אני מפחד שגם אם אני אומר את האמת, אני משקר אותה, כי אני לא ממש נמצא שם.
גם כי אזעקש.א.צ
גם כי אזעק ואשווע שתם תפילתי,
מדוע, למה, ליבי בל עימי,
מתעטף בשתיקתי מתעטף ביגוני,
רגשותי חזקים, פועמים בקירבי!
לא אוסיף לדבר לא אוסיף לבקש,
מה עוד אדרוש, לגרש? לכבוש?
בידי הכל היה...
א-לוקים ברחמיו כעל מגש של כסף
הגיש לנו הבטחותיו,
ארץ טובה, רחבת ידיים – לפניכם!
בואו! תירשוה! הלא הכל למענכם!
בזוכרי זאת תמלאני כלימה,
בנוטשי את ארצי לרגל לחצי איזו אומה,
בקובעי את ביטחוני בה,
ולא עוד זאת,
ואוסיף רשעה על רשעתי,
בהוציאי לחפשי מרצחי, מעני עמי,
ומה לי לבוא עוד אל המלך?
ומה אטען לפניו?
ואיך אעמוד בפרץ?
ומה יועיל לי זעקתי לפניו,
ואיך אגיב בהגיע הפיגוע הבא,
ביודעי כי א-לוקי חשבה לטובה,
להביאני אל ארץ טובה ורחבה,
ואני בעזותי מסרתיה חזרה,
לידי אויבי, לידי שונאי,
ולמה בכלל שיבוא אותי להציל?
בכופרי בטובתו, בהעדיפי את אויבי?
אך תקוותי האחרונה,
בהיותו א-ל ולא אדם,
מרבה מחילה וסליחה לפושעים. אולי יחוס עם עני ואביון. אולי ירחם...
דמי אחי זועקיםש.א.צ
ליבי זועק בקרבי,
מרגיש בכל נים ונים מנימי נפשי,
קול דמי אחי זועקים אלי מן האדמה,
"יראה ורעד יבוא בי ותכסני פלצות",
בני היקרים אשר את נפשם מסרו על ארצי,
ואת דמם וקורבנם בזו...
ובהגיע תורי להקריב קורבני,
וכי ארצה? וכי אסכים?
ואיך אעלה אל אבי,
והנער איננו איתי?
ומה אומר לכל אותם גיבורים,
אשר נפלו זה שתי פעמים,
לראשונה נפלו בידי המרצחים,
ובשנית בידי אחיהם היהודים,
בזים הם בקרבם לאותם מופלאים,
על גבם חרשו חורשים,
תוכניות, הסכמים, שקצים ורמשים,
עלוקות, מוצצי דם הגיבורים,
אשר נשפך דמם כמים על כבוד העם והאומה,
ועל הארץ הקדושה הטובה והרחבה,
וליבי לב יהודי תוהה בקרבו,
וכי לא אשמח בשחרור אחינו משביים?
האף?! האומנם?!
אולם מול עיני תמיד נמצאים,
סרטוני הזוועה, ידי המרצחים,
טובחים ולא חומלים,
אונסים, דוקרים, שורפים, ומשספים,
מבתרי הגופות לבתרים,
יוצא מבית כלאם לעינינו,
שמחים, גאים, מדושנים,
מנצחים...
..דוד.ב
כואב עד מוות
כל כך מזדההכנר✍️אחרונה
עברנו את פרעה בעז"ה נעבור גם את זה.
בכייה לדורותכנר✍️
בכייה לדורות
רוֹצֶה לִשְׂמֹחַ וְלִרְקֹד בְּשִׁחְרוּר הַשְּׁלוֹשָׁה,
אַךְ אֵינִי יָכוֹל שֶׁלֹּא לִרְאוֹת אֶת הַמְּחִיר הַנּוֹרָא.
רוֹצֶה לַעֲמֹד בַּכִּכָּר עִם שֶׁלֶט שֶׁבּוֹ כָּתוּב,
"בְּרוּכוֹת הַבָּאוֹת אַחְיוֹתַי, מְאַחֵל לָכֶם כָּל טוּב."
אַךְ אֵינִי יָכוֹל שֶׁלֹּא לִרְאוֹת,
אֶת מֵאוֹת הַנִּרְצָחִים וְהַלְוָויוֹת.
בְּשִׁחְרוּר מְחַבֵּל אָרוּר אֵינִי יָכוֹל לִשְׂמֹחַ,
בִּידִיעָה שֶׁמְּחַבֵּל מְשֻׁחְרָר יָשׁוּב לִרְצֹחַ.
לִבִּי נֶאֱטַם,
קוֹלִי דָּמָם,
וְדִמְעָה זוֹלֶגֶת וְחוֹלֶפֶת מִן הָעוֹלָם.
וּכְשֶׁיַּגִּיעוּ הַחֲטוּפִים וְהַנִּרְצָחִים הַחֲדָשִׁים,
עַל תַּעֲמִידוּ פְּנֵי תָּם אֶל מוּל הַנּוֹאָשִׁים.
עַל תֹּאמְרוּ "יָדֵנוּ לֹא שָׁפְכֻה אֶת הַדָּם",
לְחַצְתֶּם אֶת יַד הַשָּׂטָן? הַתַּשְׁלוּם-בְּדָם.
כִּי אֲשֵׁמִים אַתֶּם עַל אֲחֵיכֶם,
עַל שֶׁלֹּא שְׁמַעְתֶּם בְּהִתְחַנְנוֹ אֲלֵיכֶם.
לִבִּי נֶאֱטַם, קוֹלִי דָּמָם,
וְדִמְעָה זוֹלֶגֶת וְחוֹלֶפֶת מִן הָעוֹלָם.
הלוואי ואני טועה.
ימים יגידו.
..דוד.ב
הלוואי. כל כך מסכים ומזדהה. מרגיש לי שרוב העם היקר שלי יצא חלש ברצון להשביע את הכאב כאן ועכשיו, על פני ראייה ארוכת טווח. וכל זה למרות שיש לנו עבר רע ללמוד ממנו. עצוב כל כך. ועצוב לי שאני מתקשה לשמוח ברגע כל כך משמח. איזה עולם גרוע וואו.
תודהכנר✍️אחרונה
***אברהם א
פעם האמנתי שלמילים יש ערך
ורק צריך לשמוע את הצירוף הנכון
כי האמת היא לינארית נכנסת בתבניות
צריך רק לרומם את השכל כדי שנוכל לגלות
היום חושב אחרת
וזה לא משנה בכלל
אבל בכל מקרה החלטתי לומר איזה משפט
מילים הם רק שברים של אמת שלמה
הם רק דרך לעבור איזה שלב
אבל הם מוגבלות
מלאות סתירות ופרודוקסים
והחיים עצמם הם מעבר.
החיים הם חוויה. טיול. סיפור. הרפתקה.
לא מסמך וורד שעובר למחלקת בית משפט.
כבר נמאס מוויכוחים עקרים
אין לי כוח לשמוע דעות של אחרים
כולכם צודקים כולכם טועים
רק תעזבו אותי בשקט
להרהוריי המיותרים.
ומתי זה יישבר
מתי אקפוץ על השולחנות
השיגעון מחכה בסבלנות מעבר לפינה
קורא לי בזמני שיממון.
במבוך ללא מדריך
ממשיכים לחפש את השביל
אך ככל שמתקדמים יש פשוט עוד פיתולים ופיתולים
כמו בור ללא תחתית
קערת קורנפלקס ללא כפית
סיגריה בלי מצית
אחי ישך אש?
החיים הם צופן עלום ללא פיתרון
כל גחמותינו כלים כתאוות תינוק לצרור מפתחות
ואני שואל אם מה שאני רואה בעינייך היפות
הוא לא סתם עוד סיבה לאנחות.
דברים עמוקים וכניםאחו
עבר עריכה על ידי אחו בתאריך י"ח בטבת תשפ"ה 20:03
זה מתחבר לי לכמה רעיונות מרכזיים באמרי אמת / גור,
"כשהביאו בפני רבנו ספרים בהם עצות נגד תחבולות היצר נענה ואמר, ליצר ערימות של עצו נגד העצות הללו, גם לו סגולות ועצות נגד עצות בני אדם"
"כשמגיעים לשער החמישים מתחילים הכל למפרע"
הרעיון שבכל יום הדרכים והעצות משתנות, מאוד שונה מדרכים לינאריות מוגדרות (כמו למשל שיטת בעל התניא) של do this & that
בכל־מקרה, מזדהה מאוד.
יפה מאודתות"ח!
רק מקווה שלא גזרת אומר שאכן למסקנה אין פתרון, וזו רק התבטאות רגשית....בסופו של דבר "השה הנותר לבדו ללא עדר, ללא טיפת אמת, עומד ובוכה, וקורא לרועה, שיוביל וינחה אל משכנותיו" (ביני לנדאו, עדרים).
..דוד.באחרונה
אוי זה נהדר ויפה
כואב לחפשדוד.ב
אני מגלה עוד עומקים של הנפש,
וכואב לחפש מילים למשמעויות דקות,
אז כואב, ואז אהבה, אולי רק אהבה.
לא נכנסדוד.ב
הפחד לפספס בעוצמתו הגדולה לא נכנס למשפט הזה.