הפרקים הקודמים-
פרק 1- היה היה, או: איך הכל התחיל. אשמח לתגובות ארוכות | ערוץ ７,
פרק 2- https://inn.co.il/forum/t1331389#14393243
אשמח לתגובות מפורטות, שאוכל לשפר את הכתיבה שלי...
והניגון שלי... אותו קצרה היריעה מלתאר כאן, כלי חדש מלא ישן, כלי מלא יין טוב, הונגרי. ניגון של אמת, שאי אפשר לשמוע אותו. וכששרתי אותו העולם עמד מלכת. ציפור לא צייצה, רוח לא נשבה, וגם היא הפסיקה לנגן ורק הקשיבה. המים זרמו מאחורה לאט, כאילו הם רוצים לשמוע את הניגון הזה, שתלוי ועומד כאילו מששת ימי בראשית.
הניגון שלי הוא משהו אחר, שאף אחד לא יכול לנגן. דעו לכם, שכשם שלכל עשב ועשב יש ניגון מיוחד משלו- כך לכל איש ואיש יש ניגון שלו, ניגון שמספר את הסיפור שלו. ניגון שכל מהותו היא לקרב את האדם אל האינסוף.
הניגון שלי היה שם בין שתיקה לשתיקה. היא כמובן לא יכלה לנגן אותו, היא יכלה רק להקשיב לי מזמזם אותו, מהמהם אותו בין הפסקה אחת לזו שאחריה. זה לא עובד עם חלילית, זה לא עובד עם כלי נגינה כלשהו, כי זה לא ניגון רגיל- זה מהות של אדם, זה ייצוג של האינסוף שלא יורד לתוך כלים.
אז ישבתי שם וזמזמתי, שתקתי וזמזמתי, וכל הזמן אני חושב על מה שהיה לי בחיים, נזכר במשהו ומזמזם, נזכר ומזמזם חלק שני, שלישי, רביעי...
והיא ידעה לשתוק. קשה למצוא אנשים כאלה היום, כאלה שפשוט יקשיבו, מתלמידי רבן שמעון בן גמליאל שלא מצאו לגוף טוב אלא שתיקה. כי השקט אומר יותר מהמילים. והיא ידעה, ולא פחדה, ויישמה- ולא היה לי ניגון כזה מעולם...
ואז התחלתי לדבר. את כל מה שיש לי לומר תמיד אבל אין לי למי, דרשות נפלאות בעניין ארבע מדרגות שהם כנגד ארבע לשונות של גאולה, של ארבע מידות; את כל הפריקות שיש לי שלא העזתי לדבר עליהם בכל, את כל השאלות שפחדתי לשאול אפילו את עצמי, את כל ההתלבטויות הגדולות והקטנות שמאז ומעולם הדחקתי לפינה חשוכה של הלב שיחכו למפתח המתאים...
בין דיבור לדיבור היה ניגון, ובין ניגון לניגון- היתה שתיקה. הניגון היה תמיד משמעותי, מלא מקום, והדיבור משך הלאה, אל הניגון שאחריו, ויותר מהכל השתיקה משכה אל האינסוף. כאילו, רק תגיעו כבר...
ופבפוך הנחל מאחורינו, שתמיד היה ברקע. כאילו אומר, אתם אולי תלכו, ולא בטוח שתזכרו מה היה פה ואולי לא תרצו לזכור, אבל אנחנו נזכור, וניקח את זה איתנו הלאה אל הים, ומשם זה יעלה לעננים וירד עליכם חזרה בגשם ככה שאתם לא תדעו מאיפה זה הגיע ולא תוכלו להתכחש לזה...
כי המים זוכרים, הם תמיד זוכרים, לא יתנו לשום דבר ללכת לאיבוד, גם מה ששקע הכי עמוק בסוף יצא כמעיין המתגבר.
וגם זה נגמר באיזשהו שלב. כי הסוף מגיע גם לניגון, ואפילו לשתיקה. והלכתי משם, לא ראיתי מה היא עשתה, רק הלכתי וחשבתי על הפעם הבאה. כי איך אפשר לשמור על רף כל כך גבוה, על ההתחלה העוצמתית הזו? איך אפשר לעבור לפעם השניה, שתהפוך את זה למשהו יותר ארצי וקבוע, משהו שלא תמיד מגיע הכי עמוק שאפשר?
אבל המסע רק התחיל, ואחרי ה'רצוא' מגיע ה'שוב'- ואחריו עוד 'רצוא' וגלגל חוזר בעולם, עש שיום אחד 'הרוח תשוב אל הא-להים אשר נתנה'. וזה יבוא יום אחד לכולנו, היום שבו נכתוב את הפרק האחרון, נשיר את הניגון שלנו בפה מלא ובמבט ארוך שנים, מהרגע הראשון עד הרגע האחרון- מבט מלא חזון, משקיפים מהמרפסת אל הבית, אל מה שנותר. ולכן הלכתי על ירושלים, המילה שלא צריך לומר אחריה כלום, כי היא עונה על הכל. כי אין אחריה שאלות- זה הניגון של עם ישראל, ויש בו את 'שלם' של מלכיצדק, ויש בו את 'יבוס', ואת ירושלים של דוד, ואת ירושלים של שלמה עם המקדש, ואת ירושלים של רחבעם ומלכי יהודה כשהמלכות מפולגת, ואת ירושלים שתחת שלטון הבבלים, ואת ירושלים של עזרא ונחמיה, ואת איליה קפיטולינה הכבושה בידי זרים, ואת ירושלים החרושה, ואת השממה בלי היהודים, ואת מתי המעט שהגיעו אליה מהגלות, ואת בניהם ובני בניהם, ואת העיר המחולקת, ורגע לפני הסוף- את ירושלים שיושבים בה זקנים וזקנות, שילדים משחקים ברחובותיה. ועוד יבוא יום ונכתוב לה את החלק האחרון של הניגון- של ציון שממנה יוצא דבר ה', של החיים היוצאים לעולם כולו, של בית המקדש השלישי ש'גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון'.
שנזכה בב"א!
