פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 80)

הוא תלה את ערכו בסביבה.
וסביבה, היא משתנה.
הלך על חבל דק,
אם ימעד,
הוא ייעלם.
לגמרי.
עד שגילה שאפשר אחרת.
והערך תלוי,
במשהו לא תלותי,
בעצם נשמתו.
שאינה משתנה לפי סביבה,
יציבה טהורה וקדושה.
ולכן כשמעד,
גילה שלא נעלם.
עוד לעולם.

זה קצת ארוך אבל אחרון⁦❤️
(בגלל שזה פרק אחרון, רציתי לגעת בכל הדמויות. כל שלוש כוכביות זה כמו פרק קטן.)

יהודית שומעת את הדלת נפתחת ומזנקת מהמיטה.
''נתן נטע?'' היא לוחשת, נזהרת לא להעיר את אסתי שנרדמה על הספה. ''איך היה??''
הוא לא צריך לענות העיניים הזוהרות שלו מספרות הכל. וגם החיוך העדין שנתלה על השפתיים שלו, פוער בצד ימין גומה מתוקה שמזכירה לה שהבחור הענק הזה הוא בכלל היה התינוקי שלה. ילד דבש עם החיוך הכי יפה בעולם.
''אז אפשר---'' היא מתחילה, תולה בו עיניים מצפות.
''מזל טוב.'' החיוך מתרחב, הגומה מתעמקת.
''מזל טוב..!'' היא מחבקת אותו,כבר לא לוחשת.
אסתי פותחת עיניים ומתרוממת טיפונת מהכרית. ''נתן נטע, אתה מתחתן??''
נתן נטע מסתובב אליה בצחוק מופתע. ''הו אמא, לא ידעתי שיש לנו אוזניים..!''
יהודית נותנת בה מבט חצי נוזף חצי צוחק ונתן נטע רוכן אליה. ''כן אני מתחתן סקרנית מנומשת שלי..!'' הוא מדגדג אותה, היא קופצת עליו בהתרגשות ''יש! ישיש!'' היא צוחקת ומתרצנת בבת אחת. ''אבא לא יבוא לחתונה שלך'' היא ספק שואלת ספק אומרת.
נתן נטע מחייך. ''יבוא, בטח יבוא. עם המשיח בקרוב ממש.''
הגוש המרוגש בגרון של יהודית מחמיץ ומתפרץ החוצה דרך העיניים בטעם של מלח רטוב.
נתן נטע נושך את השפתיים. ''בואי אסתי'' הוא מרים אותה ''בואי נלך למיטה, אמרת קריאת שמע?''
הם אומרים ביחד, דקה אחרי זה אסתי כבר ישנה בחזרה. על הפנים העדינות שלה מרוח חיוך שהוא חצי חצי.
חצי עצוב, חצי שמח. חצי מתרגש, חצי מתגעגע.
כמו כל החיים האלו, המעורבים. החצויים.
נתן נטע חוזר לסלון. ''אמא?'' הוא מתכופף ליהודית. ''זוכרת בשבעה, איך אמרו לנו? 'המקום ינחם אתכם', זוכרת איך לא האמנו שיכולה להיות נחמה, שיכולה להיות תקומה..?''
יהודית זוכרת. הימים האלו צרובים לה על הלב, שרוטים עליו בקווים מדממים. זוכרת את הבקרים שאין שום כוחות לקום אליהם ואת הלילות שכל כך מפחיד לישון לתוכם.
''אז הנה, השם מנחם אותנו. זה מגיע, לאט לאט וכואב - אבל זה קורה, זה מתרפא לאט. 'כך היא המידה, אחר מכה - רפואה, אחר צרה- ישועה ונחמה.' - כשהחושך מתעמק זה סימן שהשחר מתקרב, כשהגלות שחורה ושורפת מתמיד זה הכנה לאור עצום, לגאולה גדולה.
ובגאולה הזאת השם ינחם אותנו עד הסוף, לגמרי לגמרי, ביחד עם כל אבלי ומתגעגעי ציון וירושלים.''
***
''נתן נטע מתארס.'' לרחלי אין שום מושג למה היא אומרת את זה. אולי זו שוב הקנאה הזאת, במשהו שבכלל לא קשור אליה.
עדן מחייכת אליה. ''את שמחה?''
''הוא תמיד היה ילד טוב'' רחלי עונה בלי קשר. ''הכל הוא עשה מתי ואיך שצריך.'' היא שותקת לרגע ואז מוסיפה בשקט.''לכן אבא אהב אותו כל כך.''
''רצית גם?'' עדן שואלת בזהירות.
''כולם רוצים אהבה.'' עדן מושכת בכתפיים בהתגוננות ואז מתפרצת. ''אבל מאיפה לעזאזל הצורך הטיפשי והנואש שלנו באהבה, אה? ממתי אנחנו כל כך חסרים אותה..?''
עדן נאנחת. ''מיום שנברא העולם באהבה, בחסד. מרגע שנזרקה הנשמה שלנו מאהבת אינסוף, משלווה עצומה וחירות עמוקה - לעולם שמבוסס על נורמות, תחרויות, קנאות ותאוות.'' עוד אנחה. ''לאט לאט הניתוק הזה התעצם.'' אנחה שלישית. ''בגן שושנה ורותי היו דפי צביעה של שמיים ושמש ופרחים ורותי חילקה לנו צבעים ואמרה 'את השמיים צובעים בכחול ילדים, והשמש בצהוב. איזה יצירות מקסימות אתם עושים.' - והיינו ילדים מקסימים ועשינו יצירות מקסימות, בדיוק כמו שאמרו לנו, אפילו אם ממש ממש התחשק לנו לצבוע את השמש בירוק פורח.'' עדן מחייכת חיוך עצוב ומשחקת עם הכפית בקפה. ''אגב הפרחים, אותם היה מותר לצבוע בכל צבע שרוצים אבל כשיסמין המלכה של הגן צבעה אותם בוורוד והכריזה שככה זה הכי מושלם וכל צבע אחר זה פשוט דפוק - אז כל צבע אחר נהיה פתאום לא רלוונטי.'' הזיכרון מעלה בעדן טעם מתוק חמוץ. היא לוקחת מהר לגימה מהקפה,להשכיח אותו. ''אחר כך בין המבחנים והמאיות, תוך כדי שאנחנו שופכים ים של כסף על בגדים רק בגלל מילה שכתובה על התווית שלהם - שכחנו כבר ממה נפער הבור שבתוכנו, והתחלנו להאמין באמת ובתמים שהגעגוע העמוק הזה לאהבת השם יתברך יכול להתמלא מעוד קצת חיוכים ומחמאות, עוד הערצה ופרסום. עוד לייק שיגיד לנו- 'אוקיי, אתה טוב. אוקיי. יש לך אישור להתקיים' - ולמדנו לייחל לאישור הזה, לסתימה הזמנית של הבור שרק הולך ומעמיק, וקובר אותנו בתוכו.
אבל בין האהבות השקריות והמרדף חסר המטרה, השם יתברך שם לנו גם אהבות של אמת, יעדים שמקרבים אותנו לאהבה השלימה. לחיבוק הסופי איתו, שלא תהיה אחריו עוד פרידה, עוד גלות.
והאהבה הזאת נמצאת בפרטים הקטנים, בבקרים חדשים שאתה בוחר להיות אדם טוב יותר, בתפילה, במזמור לתודה. והיא מתחבאת מאחורי חיוך של ילד שמרגיש אהוב, בזכותך.'' עדן מתכווצת ובכל זאת ממשיכה ''היא מתגלית ברגעים קדושים בין איש ואישה שחיים בטהרה, היא בחיים חדשים שפורצים לעולם בבכי מתוק. היא במשפחה, בבית יהודי שמח.''
''יהיה לי?'' רחלי שואלת בשקט. מבליעה את התקווה מתחת לחוסר אמון.
''יהיה לך. אם תרצי, יהיה לך''.
''איך יהיה? איזה אהבה יכולה לבוא לנפש של רחלי שהיא כל כך חולה ופצועה ושונאת, אה..?'' היא בולעת עוד כמה מילים רעות שיש לה לומר על רחלי הזאת ושואלת ''מי ירצה בי, עם ההתקפים והחרדות ו..החוסר יציבות ו---''
''לא כל אחד ירצה'' עדן מודה בפשטות ''אבל יום אחד יבוא מישהו שהוא יהיה חכם ורגיש מספיק והוא ידע לראות את רחלי היפה והמיוחדת שאת, וכל מי שלא יהיה מספיק ככה, חכם ורגיש וכל זה - אז באמת לא צריך אותו''. עדן צוחקת.
''אמאלה.'' זה המילה היחידה שיוצאת לרחלי מהפה.
''אמאלה ואבאלה.'' עדן עונה לה. ''הדרך לאהבה היא באמת מפחידה נורא, את יודעת למה? כי היא מתחילה בלאהוב את עצמנו, את קולטת?'' המטפחת של עדן מתנענעת ביחד איתה. ''אנחנו שמכירים הכי טוב את כל הבורות המסוכנים שלנו - אמורים לאהוב אותנו! הצילו.'' עדן מעמידה פני נלחצת ומיד מתיישרת ''אבל השם איתנו, וכשזוכרים שהוא גם מכיר את הבורות האלה ועדיין מאוהב בנו כל כך אז נזרק קצת רוגע ללב, ויודעים שאפשר, אפשר לנו להיות נאהבים.'' היא מחייכת לרחלי. ''ויהיה לך. יהיה לך בית יהודי קדוש ושמח וטהור. תגידי אמן!'' היא מסיימת בתרועה.
''אמן.'' רחלי אומרת בשקט ''ולך יהיה..?'' היא שואלת בהיסוס, מודעת לחוסר הטאקט, מודעת ולא מתאפקת.
העיניים של עדן מוצפות. ''יש לי.'' היא לוחשת והקול שלה נחנק. ''יש לי ואין לי. יש לי כל כך הרבה שפע ואהבה וביחד עם זה יש לי אין כל כך גדול. חסר ענק כאן.'' היא נוגעת בלב שלה, והוא דוקר כל כך שהיא באמת מתחילה להאמין שהוא נשבר והכל רסיסים. ''אבל כשזוכרים שהשם יודע את החסר הזה והוא עדיין אוהב, אפילו שהוא לא ממלא אותו כאן הרגע ועכשיו בצחוק של תינוק - הוא עדיין אוהב - זה נהיה יותר קל.''
***
סתיו מעביר לטיפה בין העיניים של סער.
הסוס מקבל אותה באהבה, נד לו בידידות וממשיך עם הפנים לאדמה.
''פעם חשבתי שאני דומה לך'' סתיו משחק בפאות במבוכה. ''פעם חשבתי שאם אני לא צדיק מושלם שחושב כל היום מחשבות מהשם יתברך אז אני לא יותר מסוס שחרחר שתקוע עם הפנים באדמה.
אבל אתה יודע מה? החיים המעורבבים האלו לימדו אותי שכלום לא שחור ולבן. החיים לא מתחלקים לצדיקים ורשעים, שמחים ועצובים, יפים ומכוערים.''
הסוס מנפנף בזנב. סתיו מניח שהוא מסכים איתו. ''מבין? יש בי סוס, זה לא שאין.
אני בהמה נכון, אבל יש לי גם אלוקית. ו---
במאבק הזה שלהן, של הבהמית והאלוקית לכבוש עת העיר הקטנה שבנפש שלי אני לא אתן לסוס לנצח, שמעת?'' הוא תופס בסוס חזק עד שהיד שלו מאדימה וסער משמיע נשיפה עצבנית. סתיו לא מרפה, עדיין. ''וגם כשאני כן קצת סוס..'' הוא מתנשף ביחד עם סער. ''גם כשאני כן קצת סוס, עדיין השם אוהב אותי.''
הוא מניח לסער. ומשחרר לאט גם מעצמו.
השם אוהב. השם אוהב.
אפשר לנשום.
***
ליבי אוספת משחקים מהריצפה. הגב דוקר לה. הטלפון מצלצל.
''ליבי?''
''רחלי! מה שלומך מתוקה?''
רחלי מחייכת מעבר לקו. ''טוב טוב. אפשר את נחמן?''
ליבי צוחקת. מה היא חושבת לעצמה שהיא מתקשרת בשעה הזאת ומבקשת את נחמן. ''הוא ישן מעשר אחרי שהוא הפך לי את הבית, למסור לו משהו, או שאת בכלל רוצה לבוא לסדר את הבלגן שלו?''
גם רחלי צוחקת. ''לא אני עייפה נורא. רק..'' הצחוק מפסיק והקול שלה מתפתל פתאום. ''תגידי לו שיהיה לי ילד כמוהו, טוב? יהיה לי כמוהו ילד מדבש טהור, טוב?''
ליבי רוצה להגיד לה שהדבש הטהור הזה גומר לה את הכוחות כל יום מחדש ואולי כדאי שהיא תשקול את זה שוב ו---
היא עוצרת ברגע האחרון את המחשבות האלו, מנתקת ורצה למיטה של נחמן.
הוא כל כך שליו כשהוא ישן שאי אפשר להאמין כמה הוא לא. בדרך כלל.
היא מתבוננת בו, מאחורי השלווה אפשר לראות איזשהו קמט עצבני בין הגבות. אולי שארית מהעצבים של אמא שלו.
האמא הזאת מתכופפת אליו עכשיו. והיא מנשקת אותו בכל הפנים, בכל הגוף. הוא ילד שלה. זה מרגיש פתאום חזק. ''רחלי ביקשה למסור לך שיהיה לה ילד כמוך.'' היא לוחשת לו. אפילו שהוא ישן. ''ופתאום בכלל נזכרתי שלי יש. יש לי נחמן כל כך מתוק, צריך לרקוד על זה. לא להתלונן.'' עוד נשיקה.
אליהו נכנס לחדר.
''הוא אמר לי היום שאני שונאת אותו'' היא אומרת לו. מתביישת בעצמה, באמא שהיא לא הצליחה להיות. ''זה לא נכון.'' היא מוחה. ''אמהות תמיד אוהבות.''
אליהו מהנהן. ''הכל כאן אהבה.'' הוא מתכופף גם לנחמן, מלטף את הפנים היפות שלו, מחליק את הקמטים. ''הוא ילד עכשיו, אבל הוא יגדל ויבין. כמו שאנחנו, גודלים לאט מהחיים ומבינים שהכל זה אהבה. הרע והטוב. וכל הפחדים והנסיונות - הכל זה חסד ורחמים. חסד ורחמים ואהבה גדולה."
***
ירח מלא זורח בשמיים, זורק אהבה בלבבות חשוכים. מבטיח שאחרי כל תשעה באב מגיע חמישה עשר בו. אחרי כל חורבן, מגיע תיקון ובניין.
והוא לוחש לכל הנשמות המחכות, שהשם ירפא להן וינחם אותן עמוק עמוק. ובין הסדקים שלהן, היבשים והחרבים, יזרמו בקרוב מים חיים. וגשם של אהבה יתופף עלינו. במקצב של גאולה.


יד ביד/מחכים לגשם - פרוזה וכתיבה חופשית

רץ הוא ברחובות מהר מהר,
כולם תוהים "לאן הוא דוהר?"
אולי יש לו סיר על הגז וילדים מחכים,
ואולי בקצה הרחוב אוכל מחלקים.
אף אחד מהם לא מתקרב לאמת,
אולי מי שחשב על הלווית המת.
כי הבחור שלנו הפנים משהו חשוב,
הזמן שלנו כאן הוא קצוב.
הדף של היום לא יחכה למחר,
ואם לא תלמד עכשיו יהיה כבר מאוחר.
---
סוף דבר לכולנו יש תאריך יעד,
וזה צריך להכניס בנו רעד.
לא להתבטל ולחכות,
כי היום הזה לא יחזור...

לִצְלול הָיִיתִי רוֹצָה,
אֲבָל צְלִילָה חָפְשִׁית
לְהַפְסִיק לִנְשֹׁם וְלִצְלֹל
וְלִרְאוֹת אֶת כָּל מֻסְתָּר
מִתַּחַת לְיָם הַהֶסְתֵּר
אוּלַי פִּתְאוֹם אוּכַל לִנְשֹׁם מִתַּחַת לַמַּיִם?
אוּכַל לְהִתְפַּעֵל כְּדֶרֶךְ בְּנֵי אָדָם
וְתֵעָתֵק נְשִׁימָתִי?
אוּכַל לְקַלֵּף מִמֶּנִּי אֶת הַשְּׁכָבוֹת
שֶׁל צָרִיךְ וְשֶׁל חוֹבָה?
וְלִפְגֹּשׁ אֶת נַפְשִׁי שָׁם
כְּשַׁלְהֶבֶת שֶׁעוֹלָה מֵאֵלֶיהָ?

לילה ארוך, ארוך מדיי..

ונר אלוהים טרם יכבה.

ישראל,ישראל

 

 

נשיפות עמוקות 

לב פועם בעוצמה

הגוף רוטט ומיוזע קורס לתוך עצמו אבל עדיין בהכרה

הרגשה מוכרת ועתיקה 

הדז'ה-וו של אומה ששם השם בקרבה

 

 

 זה אתה?

אתה ששנים רבות כל כך ייחלנו לך, ציפינו לך

בכינו, קיווינו... עליך הורגנו כל הלילה

קמעא קמעא שב לשכון בינינו לשרות עלינו

לגעת בנשמתנו

-לתקשר

 

חלום ועוד חלום

שוב ושוב ושוב 

הכחשה, בלבול, 

רטט, בעתה, עצירה, התבוננות.. 

 

זה אתה?

 

 

 

החיים שלך,
הם הרבה יותר,
ממה שעכשיו.

נכון,
זה טוטאלי ומאיים,
אבל חוץ ממנה יש המון,
יותר אמיתי ושווה.
היא מחשבה,
שבאה והולכת,
בהתאם למצב מחשבת.

המחשבה שהכל תקוע,
וככה יהיה תמיד,
היא רק מחשבה,
שלא תהיה תמיד.

תנשום 

לאט 

לאט

לאט

 

תמיד לימדו וחינכו אותנו 

בבית הספר ובגן - 

לנצל את הזמן

 

ודווקא אני החלטתי

לא לנצל בכלל

 

לקחת נשימה 

עמוקה

וארוכה

 

ועוד אחת

 

ועוד נשימה

 

כי זה מה שעושה לי טוב......

אני משונה? אני לא הולכת לפי היהדות?

לא יודעת, שאלה קשה  

אֶת הַבֶּכִי הַקָּטָן אֲנִי דּוֹמַעַת;
אֶת צְלִילֵי שִׁירָתְךָ בַּלֵּילוֹת הַקָּרִים.
אֶת לִבִּי הַמְּנַגֵּן לִי בִּטְפִיפוֹת קְבוּעוֹת: בּוֹאִי הַבַּיְתָה
אֶת הַבֶּכִי הַקָּטָן
אֶת הַדְּמָעוֹת הַנִּסְתָּרוֹת, גַּם מֵעֵינַי
אֲנִי דּוֹמַעַת.
אֶת הַמִּלִּים שֶׁקָּרַעְתִּי לִגְזָרִים
אֶת הָאַהֲבָה שֶׁלִּי אֵלַיִךְ
אֶת הַגַּעֲגוּעַ הַיּוֹרֵד לְעוֹלָם בְּעֶרֶב שַׁבָּת
בֵּין הָעַרְבָּיִם

אֶת הַכְּאֵב וְהָאַהֲבָה, שֶׁגּוֹרְמִים לִי שִׁגָּעוֹן.

תּוֹרִיד אֶת הַנַּעֲלַיִם וְתֵלֵךְ יָחֵף.
תֵּלֵךְ יָחֵף בֵּין הַטִּפּוֹת.
תִּתְעַלֵּם מִשָּׁמַיִם שְׁחֹרִים.
תֵּלֵךְ יָחֵף.

תַּרְגִּישׁ אֲדָמָה,
תַּרְגִּישׁ אֶת דָּמָהּ.
תַּרְגִּישׁ.
וְזֶה חוֹשֵׂף וְשׂוֹרֵף וּמְשַׁפְשֵׁף,
אֲבָל לְפָחוֹת תִּהְיֶה יָחֵף
סְתָם,
כִּי זֶה כֵּיף.

בתוך המון צוהל
הייתי לבד בוכה, שואל
כששם את עצמי במראה
הפער מה שרציתי ומה שנהיה
הדאגה, הפחד הזה
מהסופיות שאני חווה
עתיד, עבר, הווה
משמעות לה אני מחכה

רסיסי הזכרונות, שברי הדמיונות
מחשבות שרצות, קבירת החלומות
הכל מסתובב
זורק בי כאב
והפעם אין לאן לברוח
יין מציף את זה בכח

להיות קדוש
ולחיות בלי לחשוש
לראות עולם
לחקור כל נעלם
להתקרב בתמימות
לאהוב בפשטות
גם שר הפנים, גם החוץ
גם ללכת, גם לרוץ

רסיסי הזכרונות, שברי הדמיונות
מחשבות שרצות, קבירת החלומות
הכל מסתובב
זורק בי כאב
והפעם אין לאן לברוח
יין מציף את זה בכח

המוח גמרא
איתו הלב אמונה
קריירה, חלומות, צבא
לחיות ילדים ואהבה
עולם הזה, עולם הבא
לשאוף ולקבל את עצמך
פשוט כמו שאתה

פתאום להסתכל באור אחר
בזכות הרב הזה שבחיבוק לי אומר
אלוהים תמיד עליך שומר
גם אם אתה עדיין לא יודע מי ומה זה אומר

אח שלי ז"ל מאוד אהב את פורים,
הוא היה מהמהדרין שהשתכרו גם בלילה וגם ביום. ואם אפשר גם בירושלים אז למה לא.
והוא היה כנה, מאוד. היה אומר את כל האמת בפרצוף, גם אם לא נעים לשמוע אותה. ואז חשבתי לעצמי? מה בעצם הוא היה צריך להשתכר? על פניו לא היה לו משהו חבוי להוציא, כי את הכל הוא אמר.
ובכל זאת כשהוא היה משתכר היו יוצאים ממנו דברים, הוא שפע רעיונות ורגשות.
ואז הבנתי שלא משנה האישיות שלך, לכל אדם יש רבדים נסתרים שממש לא יוצאים בקלות. ולא משנה כמה אתה כנה יש דברים שלא תחשוף לעולם. אנחנו בנויים משכבות של מסכות.
ולאור אירועי החודש האחרון, והבלאגנים. וחשבתי לעצמי מה אח שלי היה חושב על זה. ואני רוצה לחדד נקודה
לדעתי בכל אחד מאיתנו מתחבא מן "גזען" קטן, בשאיפה שלנו לראות מדינה יהודית, ובאמת בלב אנחנו לא רוצים להגיע למצב שאין ממנו חזרה. ורק בגלל הצביעות של העולם והפוליקטיקלי קורקט אנחנו נאלצים ללבוש מסכות ולהתנהג לא כמו שאנחנו באמת רוצים. כדי שלא נצא רע כמובן.
ואז אנחנו מגיעים לדיון על המכסות, כשכל אחד מאיתנו לובש ככ הרבה מסכות. ואנחנו לא חושפים את מה שאנחנו באמת רוצים שיהיה. אנחנו מתגלגלים סביב עצמנו ודנים ומסבירים ומתפשרים ומצטדקים.
ובאמת בפורים, שגם האנשים הכנים יש להם מה לחשוף, וגם הביישנים. בואו נוריד מסכות, לא חייבים להשתכר, ונבין מה אנחנו רוצים. ואת החשיבות של המכסות ואת המאבק שיש פה.

קצת בוסרי, התלבטתי אם זה לפורום זה

רגעים בהם הכל מתנקז.
כל הרגשות כולם, כל הלב שלך בבת אחת. בום. אתה חי.
יש אנשי עוּברוּת, מסתובבים כמו כולם אבל מתחת לפני השטח הם זקוקים לרחם, לחבל תבור שמזין אותם טוב טוב, עשרים וארבע שבע. זקוקים לחום אנושי, לקירבה בלתי מתפשרת.
כשעובר מגיח לעולם הכלל הראשון הוא לעטוף אותו, לעטוף אותו חזק חזק, להלביש בגדים צמודים, לחבק עם שמיכה עבה, לשמור על התחושה של הרחם. אתה עטוף, אתה אהוב, אתה מוגן.
הצמא למגע לא נחלש עם הימים שעוברים, אלא מודחק ונחלש עד שבגיל אחד עשרה אתה לא נותן לאף אחד לחבק אותך כי אתה גבר, ואצל בנות ראה ערך שונה ודומה מאד. אין מגע של שמירה. אין מגע של אתה עטוף, אתה אהוב, אתה מוגן.
כשאדם עובר התקף חרדה אחד הדרכים להחזיר אותו לחוף מבטחים הוא לשים עליו שמיכה עבה או מעיל או בגד חזק ולעטוף אותו חזק מאד, חזק חזק חזק עם כל הכח.
לחזור לרחם.
את עטופה, את מוגנת, את אהובה.
תחבקו

יושבת לה שם ממול ומסתכלת,
בוחנת מילים ורגשות ומאחלת.
מאחלת לנו הצלחה ותקוה,
מחזקת אותנו תמיד באהבה.
היהדות זה אצלה זורם בורידים,
תמיד תתן משוב ותמיכה לבודדים.
כמו רחל אימנו עקרת הבית של ישראל,
דואגת לכולם שלא יישאר יהודי שכוח אל.

ואולי הכי חשוב,
בתוך הדיכאון,
לזכור שאתה בתוך הדיכאון.

אפשר להתנקות בכל מיני דרכים: אפשר לעשות אמבטיה טובה עם סבונים וקצף ובועות ואפשר לשבת על המיטה בעיניים עצומות ולבכות כמה שעות או כמה ימים או שנה אפילו, עד שהכל יוצא, עד שהכל מתנקה. עד שלא נשאר אפילו גרגר קטן של כעס או פחד רק עצב פתור ומדיד, עצב שיש בו תשובה.
עצב שמביא ריפוי.
הריקנות מקורה בשכלתנות. אין שום הגיון שאשב על המיטה כמה שעות או ימים ואבכה. אין שום היגיון בלב.
לא נבכה.
לא נבכה.
נתנתק.

הכי קל לחיות בניתוק. אתה לא צריך לאהוב ואתה לא צריך לכאוב ובכללי אתה משתמש יותר ויותר במילה צ ר י ך.
אני רוצה להיות מחוברת ברמת הלבכות בלי סיבה הנראית לעין כמה שהלב מדבר אלי בלי לכעוס על עצמי שאני לא נורמלית, בלי לכעוס על העולם הזה, בלי לכעוס על אלוהים.
להבין עם כל דמעה כמה הלב צריך ניקוי וכמה רפואה אפשר לרפא במו ידי, במו הקריאה הפנימית שלי שאמרה לי: שבי. אל תחשבי על כלום.
כנראה שלא צריך לחשוב על כלום עכשיו.
אני מאמינה לעצמי שאם זה מה שהרגשתי זה מה שנכון לי. אני מרפאה את עצמי.
אני לא צ ר י כ ה שום דבר.
אני רוצה,
אני משתוקקת ומתאווה וכמהה וכוספת ומבקשת ורוצה רוצה רוצה
ואם אני כל כך רוצה אני אקבל. לא משנה אם זה קפה על הבוקר או אהבת אמת נצחית.
אני ר ו צ ה להיות מחוברת גם כשזה אומר להתרסק על צלילים ולבכות בקול. נהמות כאלה של חיה.
גם אם זה אומר להכנס לרגעים מנופצים, לשתות עארק, לדבר איתו. לדבר איתה.
לאהוב ולהיות נאהבת. זה כל מה שאני רוצה בעולם הזה,
ואני לא רק רוצה
אני משתוקקת ומתאווה וכמהה ונפשי יוצאת בדברו, ואקבל. אקבל את כל הטוב שיש בעולם הזה.

נשמות מאירות בודדות שוכנות בעלטה

רק השם צופה ולא אחר

משתוקקות לפרוח אך מסתגרות בכוח

אין אדם שמודע לזוהרם

נידונו להפרות את העולם בבדידותן הטהורה והגלמודה

בַּאֲוִיר הָעוֹלָם
מָלֵא רְצוֹנוֹת קְרֵבִים.
מַקְרִיב הָאָדָם מֵעַצְמוֹ
תָּמִיד לְפִי אֱמוּנָתוֹ
אִם בְּתִקּוּן הָעוֹלָם הוּא חָפֵץ
רוֹאֶה אֶת עַצְמוֹ כִּכְלִי שָׁרְתוֹ
וְאִם בְּמֶרְכַּז הָעוֹלָם הוּא חָשׁ
רוֹאֶה קָרְבָּן את עַצְמוֹ.

הַקָּרְבָּן הִנּוֹ רַק הכְּלִי
הַמְּקָרֵב בֵּין הַקָּרוֹב לְבֵין הַמַּקְרִיב
הַקָּרוֹב שֶׁמִּשְׁתּוֹקֵק לְהִתְקָרֵב
לְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָאֻהוּ בֶאֱמֶת.

וְאַיּוֹ?
וְאַיֵּה אוֹיוֹ?
וּמוּל בְּרִית אֲבוֹתֵינוּ - אַיֵּה אִוּוּיוֹ?

מוּל כּוֹחוֹת עֲלוּמִים - אַיּוֹ?
וּמוּל פְּגִיעָתָם - אַיֵּה אוֹיוֹ?

מוּל חִיּוּךְ זְדוֹנִים - אַיּוֹ?
וּמוּל צַעֲדָם - אַיֵּה אוֹיוֹ?

מוּל נוֹשְׁכֵי בְּעַמּוֹ - אַיּוֹ?
וּמוּל צַחֲנָתָם - אַיֵּה אוֹיוֹ?

וְאַיּוֹ?
וְאַיֵּה אוֹיוֹ?
וּמוּל סְגֻלָּתֵנוּ - אַיֵּה אִוּוּיוֹ?

את. הלכת לך בין העצים,
ולא הרגשת את התקווה שפעם נטפה
כמו דבש מהענפים למוחך וליבך.
ימים של חושך ועצב באו עלייך,
בתוך סבכו של היער הלכת,
והלכת והלכת,
בכית, צעקת, התייאשת, נפלת,
גופך התפרק על האדמה היבשה,
ראשך נשמט כמו אומר שאינו יכול עוד לשאת.
ואת. הלכת, עוד, עוד,
הלכת.
מחפשת פתח אוויר בעצים החונקים, הסוגרים.
והנה בעלות השחר באחיזות האחרונות שלך,
בקול דממה דקה,
תקווה חיוורת נכנסה לתוכך,
אחרי לילות טרופים,
היא באה והפיחה נעימות בכל כולך.
את נושמת לאוויר הלילה נשימה איטית כאות תודה,
ויודעת כמה לא מובן מאליו שהיא חזרה אלייך,
את רועדת. את יושבת. את עוצמת עיניים,
ורק מייחלת לזכור את הזמן הזה.