פורום אימהות השלב הבא (עמוד 1)

מגנט עם תפילה לבניית בית המקדש, עם הברכות לקבלת פני משיח.

סימניה לספר

בשמים להבדלה אם יש דרך לקשר את זה לשם של הבת/התקופה.

וליום טוב

מחזיק מפתחות

ברכון ק"ש על המיטה

גם רעיון שלא חשבנו עליו

תודה!

אבל פעם שמענו הקלטות של הרב עמנואל תהילה.

יש לו קטלוג של סיפורים לבחירה במגוון נושאים, אני מאוד התרשמתי, זה לא ילדותי, אבל לא סיפורי אלא ממש סיפורי צדיקים, פרשת שבוע, סביב החגים, סביב מידות 

יכול להיות שזה יותר לילדים אבל שווה לבדוק

יש מלא בספוטיפיי ויוטיוב. תקשיבי שם ותחפשי לה. גם לי יש ילד שלא קורא והתוכן באודיו זה ממש הצלה בשבילו (גם באנגלית).

@שופטים איפה אפשר להשיג את הקלטות שלו?

@אחתפלוס הסתכלתי שם והלכתי לאיבוד מרוב מבחר🤭 אולי יש לך או למישהי אחרת המלצה ספציפית?

@דפני11 אמיתי המספר לא מיועד לילדים צעירים?

@אנוני.מית יש לך המלצה ספציפית? (היא לא יודעת אנגלית)

סיפורי תנ”ך לילדים 

יש עוד מלא. צריך רק לדעת לחפש ואולי שהיא תקשיב לפני אם חשוב לה לבחון תוכן. (יש גם תנך באווירה חילונית וזה לא מתאים לכל משפחה)

לק"י

הבן שלי בן 11 עדיין אוהב. אבל לא יודעת עד איזה גיל זה יתאים.

אולי להתחיל עם יצירה והרקדה לבנות ואז אוכל לכולם, שבזמן האוכל המשפחה מגיעה ואז החברות הולכות ונשארת המשפחה לברכות.

נשמע הגיוני?

בגלל שהמשפחה תבוא ב'טפטופים', זה לא כל כך מסתדר לי עם האוכל המרכזי (באירוע רגיל עושים סוג של קבלת פנים בשביל זה. למשוך את הזמן עד שכולם מגיעים).

חשבתי אולי לעשות-

אוכל לבנות

הרקדה

יצירה - ואז בנות שסיימו הולכות הביתה, ומשפחה שרוצים באים מוקדם להשתתף

מנה ראשונה למשפחה

ברכות

מנה שנייה למשפחה

אולי זה גם יצא לי יותר זול, כי לבנות אפשר להביא דברים זולים, ולמשפחה אוכל ברמה יותר גבוהה.

אבל אין לי מושג איך זה יעבוד, ואיך לתכנן את הלו''ז.

גם באותו הזמן.

לי נשמע לחוץ מדי לקיים בנפרד באותו ערב.

מה שראיתי שהרבה עושים

זה מזמינים את החברות שעה קודם ליצירה

ואחכ מגיעים המשפחה.

אפשר לשים שולחן ממתקים לקבלת פנים. זה יעסיק את החברות.

אחכ מתחילים בהרקדה.

אחכ אוכל. דבר תורה, סרטון אם יש וכו'

ושוב הרקדה. וקינוח.

משהו כזה בערך.

ובקשר לאוכל ברוב הבת מצוות שהייתי היה לחברות שולחנות נפרדים וגם אוכל נפרד.

אם זה בופה אז לחברות שולחן אחר בצד אחר של האולם.

הגיוני להביא לחברות שניצל/נקנקיות וציפס וירקות חתוכים נניח או כל אוכל שתחליטי שיוצא לך זול יותר.

מעניין כמה זה באמת עוד כאב ראש.

בעלות זה בטוח מוסיף, כי זה לשכור אולם פעמיים.

ואיפור, ושיער לילדה...

אולי יש לכם מקום בבית? אולי אולם בבי"ס? לפעמים יש עוד פתרונות חוץ מאולם ממש.

מודה שאצלינו לא מתאפרים לבת מצוה ( הן קטנות!) והשיער זו לא הוצאה משמעותית אבל כנראה מקובל אחרת אצלכם...

אם במקרה אתם בירושלים יש לי המלצה למישהי אלופה וזולה לתסרוקת (לא עושה איפור)

לי אישית נשמע שלעשות אירוע ארוך ומתגלגל זה המון כאב ראש ויותר קשה לדייק את הצרכים 

ושיער לילדה.

קצת קשה לי לדמיין את המצב של אירוע לחברות בלבד, אבל אולי באמת כדאי לשקול את זה ברצינות.

אלא יותר בסגנון "ערב כיתה" ארוחה טעימה שמתאימה לבנות בגילן, יצירה, ריקודים, ואיזה משחק של ברכות לכלת השמחה.

הכי כיפי ומותאם

יצירה

אוכל וריקודים לחברות

ואס ארוע משפחה-

אוכל למשפחה

ברכות

ריקודים למשפחה

אפשר להוביף יצירה או סדנא לחברות לפני שכולם מגיעים

אם חשוב לכם

אבל בדרכ החבאות נשארות עם המשפחה

לדרשה ברכות וריקודים

בסוף הן עושות שמח ..

1. היחס הוא בערך חצי/חצי. חברות עושות שמח אבל גם באלגן, וזה פחות מתאים לאופי של חלק מהמשפחה.

2. הילדה ממש ממש לא רוצה לומר דרשה בפני החברות. ומתפדחת ממש גם שישמעו את הברכות של הסבתות ושלנו ההורים. מבחינתה, היא מעדיפה שלא תהיה בת מצווה ולא לדבר בפניהן.

אני גם הייתי מעדיפה שלא יהיה ארוע מאשר לדרוש לפני החברות שלי.

אצל אחת הבנות שלי עשיתי בוקר על על חשבון בית הספר בשיתוף עם המורה,ארוחת בוקר יצירה פעילות שהמורה הכינה,ריקודים בסוף,הבנות יצאו מרוצות עד השמיים,

ולמשפחה עשינו משהו כמו ערב סופגניות בחנוכה.

לא מאד רשמי,יצא ממש מוצלח,

רעיון נוסף,לעשות שני ארועים באותו יום צהריים חברות ואז בערב משפחה זה יכול להתיש מאד לכן ממש חשוב לתכנן הכל בצורה נכונה.

לק"י

אם זה השיקול המרכזי.

אם יש עוד סיבות, אז אולי באמת עדיף להפריד.

עוד אין לי ניסיון בנושא, אז אין לי כ"כ איך לעזור.

ומזל טוב!!

כשאני חגגתי בת מצווה - לחברות עשיתי טיול/סיור עם עוד חברה. ריקודים לא היו, אבל זה התאים לי מאוד... וגם דרשה לא הייתה.

למשפחה עשינו אירוע בחצר, ואמרתי דרשה - אבל דרשה בחרוזים בליווי מצגת תמונות, אז זה היה קליל יותר. (אולי זה משהו שיתאים לבת שלך גם מול החברות?)

לנו חשוב המעמד של הדרשה, דווקא בגלל שזו ילדה עם פחד במה, ואנחנו מאמינים שיעשה לה טוב להתמודד עם הפחד וכן לדבר, בסביבה מאוד תומכת ומחזקת.

מצד שני, אני לא רוצה לדחוק אותה מדי, וגם פחות בטוחה שהחברות יפרגנו, ולכן יהיה טוב בעיניי שהיא כן תאמר דרשה, אבל רק למשפחה.

אהבתי ממש את הרעיון של לשלב מצגת שתקל עליה. תודה!!

אני עם פחד קהל וההורים שלי דרשו ממני לדרוש לא רק שזה לא עזר גם הבת מצוה שלי זכורה כדבר שלילי בעבורי,רק בגלל הדרשה הזו,

בסוף אתם ההורים ומחליטים.

אבל את הבת שלי ממש זרמתי איתה

של הצורך להתמודד בדווקא עם הפחד?

כי אם זה לא בא ממנה - לא נראה לי שזה יעזור, אלא רק יגביר לה את הפחד...

בכל אופן, מעניין שדווקא המשפחה המורחבת היא סביבה תומכת ולא החברות זה אומר שיש לכם אווירה טובה במשפחה!

היא עדיין מאוד מפחדת, אבל יודעת שמול המשפחה זה יעבור בטוב ולכן מוכנה להתאמץ לעשות את זה.

מול חברות לא מוכנה ויהי מה.

וכן, ב''ה זכינו במשפחות מפרגנות שירימו לה לא משנה מה יהיה (והיא יודעת את זה).

או מצגת.

ולהקרין את זה.

הייתי גם בבת מצווה שהילדה לא דיברה אבל צילמה מראש סרט כזה עם אומנות בחול. ודיברה על משהו עם משמעות, אולי השם שלה וכו', לא סוכרת במדוייק. זה היה מאד יפה. אבל אולי יקר יחסית, לא יודעת

מה שעושים זה מזמינים את הבנות כשעה קודם - ליצירה, ומארגנים כיבוד קל.

אח''כ המשפחה מצטרפת ויש סעודה, ריקודים, דרשה...

אם בנות המשפחה רוצות להצטרף, אז שיגיעו מוקדם והגברים יחכו.

אני מבינה שזה חלק מגיל ההתבגרות, אבל זה לא הופך לנחמד יותר.

🫂

זה ההסבר שלך

אמרתי לה- 'כי אני עייפה וצריכה לנוח'

אני לא נותנת הסברים שמצדיקים את ההחלטות שלי

גם כי אין צורך וגם כי זה פותח אפשרות דיון לא רצויה

הייתי עונה בסתמיות 'רואים' 'ככה'

או מתעלמת מהשאלה

תלוי בטון שהיא נשאלה

בדיוקכך.

הבעיה שאנחנו המון פעמים מתנצלות, ממה שאני קוראת אותך את לא חיה את חייך כך ואת צודקת לגמרי, אבל רובינו כן

רוב האנשים מצטדקים וגם מתנצלים כששואלים אותם (ובמיוחד נשים)

כדי להגיב אחרת

צריך להיות מודעים להשלכות התגובה ולהתאמן להגיב אחרת

(זו יכולת נרכשת)

בשיח הורה ילד

זה הכי משמעותי

כי ההשפעה של ההורה על השיח היא כמעט מוחלטת

(בניגוד לשיח בין מבוגרים

ששם ל2 אנשים יש השפעה על השיחה

ותגובה אחרת עוזרת

אבל השיח תלוי גם בצד השני)

משפט כזה היה מוציא אותי מדעתי, כל הכבוד שהלכת לחדר ולא צעקת עליה, אני לא הייתי מצליחה.
 

מאוד קשה לי שהמתבגרות שלי לא עוזרות בבית בכלל. ברמות שמזעזעות אותי. אצלנו שיחות הבהרה עוזרות, לצערי לזמן קצר מדי...

מציעה לשבת איתה לשיחה ולשקף את המצב מהצד שלך, למשל מה את עשית מהבוקר ומה היא. וכמה היא מקבלת מהבית ולא נותנת. (ארוחות, שימוש בכלים שמישהו צריך אח''כ לשטוף, קניות, הסעות, כביסות וכו') האמת שבעיני זה משפט כל כך חצוף, שהייתי מבהירה בהזדמנות קרובה באופן חד משמעי שלא מדברים ככה לאמא. ושלראות סרט זה הרבה פחות חמור מגאווה וחוצפה... אבל איך שאת מכירה אותה ואת הדינמיקה בבית, תעשו מה שנכון לכם

את אמא מדהימה, שהצלחת לא להגיב לה! אני בטוח הייתי מתפרצת מיד...

האמת, שאולי במצב כזה לא נכון להתאפק, וכן צריך להעמיד אותה במקום מיד - לא מתוך התנצחות, אלא פשוט כהעמדת גבולות, שלא מדברים ככה לאמא בשום אופן.

מניחה שזו לא פעם ראשונה שהיא אומרת פנינים כאלה... חיבוק לך❤️ אולי אחרי המלחמה כדאי לשקול הדרכת הורים, כדי לדעת איך להתמודד מולה...

אני כן חושבת שצריך לדבר ולשתף, אם קשה בשיחה אפשר במכתב, בסוף אנחנו אחראים על החינוך ואם לא תספרי לה שנפגעת ושזה ממש לא היה במקום איך היא תלמד?

כשהיה לי מקרה דומה והייתי עצבנית ביקשתי מה AI לנסח מכתב ודייקתי אותו עד שהיה נראה לי קולע.

לא בהכרח שזה יעזור ויהפוך אותה 180 מעלות אבל אותי זה הרגיע שעשיתי את ההשתדלות שלי, כי למרות שאני טיפוס  שנמנע מויכוחים יש מצבים שזה הכרחי..

תקראי לה לחדר לשיחה ותלמדי אותה

שכדי ליצור אמא רגועה עם כוחות

אמהות צריכות לאכול אוכל איכותי גם אם זה במחיר סרט.

ושאם יש לה ביקורת שתתכבד ותשמור על האחים או שתעזור קצת כדי שלא תקרסי כשהפרינססה מסתובבת עם חברות.

סתם. לא יודנת כמה חכם להגיד את זה אבל אני מבינה אותך כל כך ושולחת חיבוק.

הייתי בהדרכת הורים ספציפית עליה, כי היא באמת ילדה שמאתגרת אותי באופן מיוחד (בעלי טוען שזה בגלל 'היא ממש דומה לי. אני לא רואה את זה, אבל כן מעריכה את הדעה שלו, אז כנראה שיש בזה משהו).

אולי אני צריכה לחזור, כי זה כן הועיל לתקופה מסוימת, ועכשיו אני מרגישה ששוב אנחנו מתרחקות.

וכמובן שהחופש הזה שלה, מול כמות העבודה שלי, לא מוסיף רוגע. זה מתסכל ברמות.

אבא שלה באמת מצליח לגרום לה לעשות דברים.

אבל כשהוא לא כאן, אני לא.

היה לה בעקרון תפקיד מוגדר, היא פשוט לא היתה עושה אותו. כשהיינו מתעקשים, היתה עושה עקום בצורה שיותר פוגעת ממועילה.

הקטע שבעלי מצליח להוציא ממנה קצת עזרה (עם תלונות, אבל לפחות משהו), לכן ברור לי שהנקודה היא הדינמיקה ביני לבינה.

אנחנו כהורים אשמים בזה.

אנחנו כל הזמן משדרים להם כמה דברים בעייתיים

1) הורה צריך להכיל כל הזמן

2) הורה הביא ילדים לעולם כך שכל התחזוקה היא בעייה שלו והוא צריך להתמודד עם זה

3) מותר להשתגע בגיל ההתבגרות

4) הורה צריך להיות תמיד חינוכי, נחמד וכספומט

5) אין ילד רע, יש ילד שרע לו

6) הורה צריך להיראות טוב ,לשדר שמחה ולהיות מוכן לכל תרחיש

7) העיקר שילד ישתף אותנו

8) מערכת החינוך לא טובה

9) מורה צריך למצוא גישה לכל ילד ולתת יחס אישי

10) צריך לאהוב את הילד בלי תנאי

יוצא שילדים מקבלים מסר שהם לא אשמים בכלום אף פעם , לא אחראים על שום דבר והורה צריך לשמוח כשבכלל משתפים אותו. וגם אם הם עושים בעיות , הורה עדיין חייב להם כי הוליד אותם.

ומה טוב בכלל בחינוך ביתי או חיתול רב-פעמי? 

אבל פחות אהבתי את הקביעה של "אנחנו ההורים אשמים בזה"...

אשמה עצמית לא תוביל לשום מקום בשום מצב.

יש דברים שאפשר לשנות בהתנהלות ובדינמיקה כדי לנסות לשנות, אבל יש גם אופי מולד של ילד, שההורה לא אשם בו... (וגם הילד לא, כמובן, וצריך לעזור לו ולכוון אותו לטוב - ככל האפשר)

נכון זה לא אשמת ההורים זה אשמת התרבות

ההורים שלי לא שידרו לי את רוב הדברים שהיא כתבה, בכל זאת איכשהו קיבלתי את זה מהסביבה

והתפיסות האלו יצרו לי ביקורות שונות על ההורים שלי (מודה בצער)

אין ספק שאם גם ההורים מושפעים מהחשיבה הזאת זה יותר רציני

סליחה על הפלישה, תגובה גאונית. ומאד מעוררת מחשבה

קודם כל כואב לקרוא את זה , ואין ספק שאת חשובה קודם כל ורק שתשקיעי בעצמך יהיה לך את הסבלנות להשקיע באחר(:

אז לא להזניח את עצמך תמיד לחשוב עליך , גם בנקיונות גם בבאלגן .

5 דק קפה לפני עם עוגה .. לשבת בחוץ לשמוע רגע שיר שאת אוהבת .. זה לא חייב להיות הפסקות של חצי יום. ( וגם זה מותר )

לגבי הבת שלך 2 דברים

1. היא מנסה לדבר איתך ( גם אם עקום , היא רוצה תשומת לב , לפעמים ילדים עוקצים דווקא במקום שכואב , כי כואב לה משהו , בדרך כלל זה שלא רואים אותה מספיק .. תנסי מתי שאת נינוחה ואין לך עומס לדבר איתה ככה בכיף. . ובלי מגננות .

2. יש פה גם חוסר כבוד , זה לא אומר שהיא רעה זה בדרך כלל אומר שעובר עליה משהו , אבל זה לא צריך לצאת עליך .

תגידי לה אני מבינה שחשוב לך החינוך שלהם ( באמת ולא בציניות) עם זאת תביני שאת מתנהגת בחוסר כבוד את קודם כל מזלזלת בעצמך ובי כאמא 

( גילוי נאות אמא אני לא , אבל עבדתי מלא עם ילדים ונוער עם בעיות התנהגות)
 

באמת אחרי שנת לילה אני מבינה שהיא רצתה לקבל קצת זמן של קשר ויחס.

אולי היא קיוותה ששמתי לאחים שלה סרט כדי שאוכל לדבר איתה רגוע, והתאכזבה שלא זו היתה הסיבה...

האמת שמהחוצפה עצמה אני כבר לא מתרגשת.

מבחינתי זה כמו שלקטן בורח לפעמים פיפי- מתחלקות לה אמירות פוגעניות, אני הולכת עד יעבור זעם.

היא יודעת מה מותר להגיד ומה לא, ובדרך כלל אני לא כזה מתרגשת מפליטות פה שלה (אבל, כמו שכתבתי למעלה, זה גם היה משהו קיצוני, וגם היא תפסה אותי בזמן שגם ככה הייתי על הקצה).

לפחות עברנו את השלב שהיא אומרת את זה בצרחות...

בטח בזמן הזה. היו לנו לא מעט פיצוצים קולניים עם המתבגרים (בעיקר אחת מהם) כולל בדיוק בשנייה שאחותי הגיעה לקחת משהו ושמעה צרחות הדדיות, זה לא ממקום שאומר שזה בסדר, רק לנרמל שזה קורה ולכולם, כולנו על הקצה

אני חושבת שטוב שאת דואגת לעצמך, וזה גם אולי לא סבבה שהיא קמה מאוחר, אבל הרבה נוער בגילה קם סופר מאוחר.

 צריך למצוא זמן רגוע לדבר איתה לשמוע מה יושב עליה ולמסות למצוא דרך להציב דרישה וגם לראות אותה.

בהצלחה יקרה!!!

יש כל כך הרבה דברים הישרדותיים, sos שחייבים לעשות בדחיפות- שאין זמן לילדים שהם לכאורה עצמאיים ומסתדרים לבד.

אולי זאת היתה קריאת השכמה לראות אותה יותר.

מצד שני, בכנות, איפה אני מכניסה גם את זה ללו''ז???

אוף.

קשה להיות הורים במלחמה.

אם תצליחי למצוא אפילו כמה דקות, רצוי בשעות הלילה שהקטנים כבר לא מסביב, לדבר איתה טיפה, ובעיקר להקשיב לה, זה מצוין. תנסי, רק אם יתאפשר.

זה באמת באמת קשוח

קודם כל נשמע מתסכל ומקומם

הקושי של הזמן הזה והעומס

זה שהגדולה מרוכזת בעצמה, וגם מבקרת, ולא מושיטה עזרה

תחושה שהאמא השניה מורידה אותך

ממש ממש קשוח.

בסוף הכל יושב על החוויה שלנו בתוך עצמנו,תחושה שאולי לא הצלחתי או לא הייתי אמא מספיק טובה היוםוהיא מכאיבה, ועוד יותר אם מישהו מגרד אותה, ופי כמה כשמסובבים את הסכין.

תחבקי את עצמך, תכאבי את התחושה,

ותזכרי שלמרות שזה מה שאת מרגישה כרגע,

הכל בע"ה יעבור ואת בוודאי אמא נהדרת ומשקיעה.

אחרי שתעבדי את מה שנגע בך וטלטל אותך, נשמע ששווה לתפוס שיחה עם הבת על הציפיה שלך ממנה, ובכללי על התחושה ואולי גם על האמירה הזאת (נשמע שגם לה יש תסכולים מסויימים, ושווה אולי לאפשר לה לשוחח על זה כשתהיי פנויה לשמוע)

עושים אולי גם שיקומיים, לא בטוחה

לרוב שיש שאלה רגשית עמוקה

עושים אבחון עם כלים רגשיים וגם מבחן אינטליגנציה 

ספציפי לאוטיזם עם כלים מותאמים.

שזה נערך ע''י התפתחותיים, קליניים של הילד וגם שיקומיים החינוכיים שעברו הכשרה 

אבל בפועל האבחון הזה לא אבחן אוטיזם (צריך אבחון אדוס בשביל זה).

כך שאם זה החשד אצלכם - עדיף ללכת ישירות לאבחון אדוס אצל פסיכולוג שמומחה בזה... (וצריך גם לאבחן אצל פסיכיאטר)

אצלנו שמנו דגש על הארגונים הרעיוניים - לימוד על קבלת עול מצוות, על משמעות השם...

האירוע עצמו היה מחולק אצלנו לשניים - למשפחה ולחברות (כי הכלל בבית הספר שלה שעושים אירוע נךרד לחברות במסגרת בית הספר).

לחברות היא חגגה עם עוד שתי חברות - התחלקנו באוכל, הבאנו סדנת יצירה והיו ריקודים ומעין חידון במצגת.

למשפחה חגגנו באולם קטן (סגרנו איתו כחודשיים לפני, נדמה לי) כי יש לנו משפחה קטנה. אחי (נגן מקצועי) ניגן קצת (אבל לא היה ממש ריקודים, כי לא היו חברות), צלם לא הבאנו (בני משפחה צילמו קצת), היה אוכל מקייטרינג שהגשנו בבופה, והיה שיר שהאחים שרו לבת המצווה בליווי מצגת.

אחרי האוכל ודברי התורה של הגברים, התחלקנו לגברים ונשים - הגברים הלכו לחדר אחר ושמעו שיעור מבעלי (שקשור לבת המצווה) והנשים נשארו באולם ועשינו יצירה קטנה, ובת המצווה נשאה דרשה ורקדה ריקוד מיוחד שחיברה.

אצל הבנים היה קצת אחרת, כי אצלם החברים כן הגיעו. היה אוכל מקייטרינג בבופה והיו ריקודים אמיתיים (אחי ניגן) והיו דרשות וגם שיר שהאחים שרו (בלי מצגת).

בעריכת האולם נעזרנו בשכנים (בבת מצווה ובבר מצווה הראשונה) שנידבו את עצמם לכך ובבר מצווה השנייה חברות של הבת שלי באו לערוך ושילמנו להן בהתאם.

גם לנו יש בת מצווה בעוד קצת פחות משנה

הנערונת הנוכחית קצת שונה מאחותה, ויכול להיות שהיא תרצה קצת יותר "הפקות". אבל עוד לא העמקנו בזה יותר מדי... (יש לנו יותר מדי על הראש🙈)

בעז"ה.

הספקתי לסגור רק מעט מאוד דברים...

מבחינת עלויות משתנה מאוד בהתאם לאופי האירוע. אצלנו במשפחה חובה שהאירוע יהיה ברמה, עם אוכל איכותי, מעוצב ובאולם.

עשיתי חישוב גס שיעלה 40-50 אש"ח, עבור אירוע של משפחה וחברות. כ130 איש

לא שאני מבינה בזה יותר מדי, אבל זה מרגיש לי מחירים של חתונה🙈

מקווה שתעמדו בזה ובעיקר שתהיה שמחה בלב שלם!❤️

40 אלף שח?

יאללה, שתכנס לנועם עול מצוות מתוך בריאות ואושר.

מקווה שהיא יודעת להעריך...

הכנסת אותי ללחץ עם הסכום הזה

לערוך אירועים מפוארים...

אנחנו שילמנו על הבת מצווה של הבת שלי לא יותר מ-3000 ש"ח, אם אני לא טועה. (לא מחשבת את המזכרת שהכנתי, שהייתה יקרה יחסית, אבל היא סתם שיגעון שלי אישית. אפשר לעשות משהו הרבה יותר פשוט)

הבר מצוות עלו יותר, כי יש גם תפילין וגם קידוש וארוחות בשבת, אבל הגיעו אולי ל-10000, לא נראה לי שיותר... (המחירים המדויקים נמצאים אצל בעלי, אז אני לא בטוחה עד הסוף)

אירועי בר מצווה בסכום באיזור 20 אלף כולל הכל (משפחה/ חברים/ עליה לתורה)

אירועים ברמה יחסית גבוהה

40 זה אכן גבוה לאירועים כאלה

אבל מורידים דברים.
רמת האוכל
כניסה מפוארת
אולם זול ופשוט יותר
דיג'יי מתחילה (או סתם מוזיקה במערכת הגברה שאת מארגנת)

בלי בוק בת מצווה
צלמת מגנטים זולה באירוע.

ב"ה יש חיסכון לאירוע, ואנחנו בתקופה מאוד עמוסה, אז מעדיפים לשלם ולהוריד דברים שאולי היינו יכולים לעשות לבד.

אבל זה מאוד תלוי משפחה. האירועים חייבים להיות ברמה גבוהה, זה מעליב את ההורים להזמין לאירוע שהם מרגישים שמבייש אותם- מצד השני- המתנות בהתאם. מגיעים לסכום מאוד גבוה ממתנות, האירועים מכסים את עצמם בד"כ (וב"ה לא מסתמכים על זה)

אם זה היה תלוי רק בנו הסכום כנראה היה נחתך בחצי, אבל זה מגוון רחב של שיקולים.

בעז"ה שנצליח גם להעביר את התוכן והאווירה ברמה גבוהה ומכוונת מטרה, להצליח להכניס אותה לעול מצוות באורות גבוהים.

ערכתי שתי בת מצוות, עלה לנו בין 6 ל- 8 אש''ח.

לא הייתי מגדירה כ'רמה גבוהה' (נגיד, באחת מהם לא הבאתי די ג'יי, ורק שמנו שירים ברמקול, ובשתיהן הבאתי קייטרינג רק לחלק מהאוכל וחלק הכנתי לבד),

אבל כן היה כיף, נעים, טעים ומכובד בהחלט.

אומרת לה' תודה שזו החברה שבה אני חיה...

זה נשמע לי ממש מוגזם.

הארוע שלנו היה מכבד מאד. בסכום פחות מחצי ממה שחישבת

זה מן הסתם גם קשור לחברה שנמצאים בה.

אבל גם לבת שלי היו סגנונות שונים של בת מצוות לחברות שלה. כאלו שעשו באולם יישובי, וכאלו שעשו באולם אירועים רציני יותר. כאלו שעשו עם סדנה, וכאלו שלא. כאלו שהזמינו דיגיי'ית, כאלו שהזמינו נגנים, וכאלו ששמו רצועת מוסיקה עם הגברה. יש מי שמוציאים כסף על עיצוב האולם, ויש מי שמעצבים לבד. יש מי שלוקחים צלם שיעשה גם סרט, יש מי שלוקחים צלם למגנטים, יש מי שמצטלמים במיוחד 'בוק תמונות', ויש מי שרק לוקחים צלם שיצלם קצת באירוע עצמו בלי תוספות. יש מי שמזמינים גם חברים של ההורים, משפחה מורחבת (כולל בני דודים של ההורים), ויש מי שמזמינים רק משפחה קרובה וחברות. וכו'...

אנחנו שכרנו את האולם בישוב (1000 ש"ח)

לקחנו צלם עם מגנטים (היה חשוב לבת שלי)

עיצבנו לבד את המקום (עם פריטים לעיצוב שהזמינו בשיין, בתוספת דברים שיש פה בגמ"חים בישוב - מפות קטיפה, קשת בלונים), ושילמנו תוספת לקייטרינג של כמה מאות שקלים שכללה גם עיצוב של השולחנות (שהם עשו ממש מהמם) וגם שירותי עריכה לפינוי וכו' (גם גם ארזו לנו את האוכל שנשאר כדי לקחת אחר כך הביתה).

שמלה קנינו יד 2 (יש גם גמ"חים)

מוסיקה - לקחנו רצועת השמעה של שירים לריקודים שאחת החברות שלי עשתה לבת מצווה שלהם, והשמענו עם הגברה (שלקחנו מהגמ"ח בישוב).

עוד כמה הוצאות קטנות יחסית - ברכונים עם הטבעה למזכרת (לא חובה, אנחנו רצינו), מישהי שעשתה את התסרוקת, בגדים לי ולאחים.

לא יודעת כמה בדיוק יצא לנו. מעריכה שלא יותר מ10,000 ש"ח (רוב התשלום היה על הקייטרינג לדעתי).

עשינו גם סרט עם שיר בשבילה. אבל זה אני עשיתי לבד (עם קצת עזרה מהמשפחה) אז לא עלה כסף. וגם סרט עם תמונות שלה מהילדות, שהיא ערכה ואני קצת עזרתי.

יש שעושים הפקה והעלויות בהתאם

ויש שעושים רק עם החברות ואז למשפחה משהו מצומצם

אנחנו עשינו לחברות ולסבא סבתא משני הצדדים תיכננו ארוחה אצלנו בבית עם ברכות ומתנות (מי שירצה..)

אני גרה במקום בו המנטליות היא להשקיע בתוכן ופחות במסביב ובהפקות הענק..

גם לי כבת מצוה לא עשו הפקה וב"ה לא חושבת שיש לי חסכים רגשיים..

העולם הזה של הבת מצוה הוא ענק. בעיניי קודם תמקדי מה את רוצה

ובהתאם תחפשי אנשי מקצוע

אל תנסי להתרשם מכל מה שיש לאינטרנט להציע כי זה באמת בלי סוף

אני זוכרת שלי באמת לא חגגו בת מצווה. היינו 3 בנות ולאף אחת מאיתנו לא חגגו.. אבל גם במסגרת הכיתתית, לא היו הרבה בנות שחגגו להן בת מצווה... ממש בודדות...כאילו זו הייתה הנורמה, אז לא הרגשתי שחסר משהו...

למה אני כותבת זאת,

כי היום כשהבת הבכורה שלי בכיתה ו' והיא אמורה לחגוג אחרונה, בשנה הבאה בעזרת ה', היא הולכת לכל כך הרבה אירועי בת מצווה שכל אחד שונה מהשני... הרוב חוגגות באולם של בית כנסת, כי באמת החגיגה זה רק לבנות הכיתה ובנות משפחה.. אין בנים באירועים אלו. ומאירוע לאירוע משתנה לה המחשבה מה היא רוצה לחגוג ובאיזה אופן.. היא מתרשמת מכל מיני סוגים וכו..

אולי רק 2 חברות חגגו ממש באולם, אבל זה כי אחת מהן היא בת יחידה אז ההורים עשו הפקה מכל הכיוונים והזמינו עולם של אנשים, לפי מה ששאלתי אותה מבחינת כמות האנשים..

מציינת ששתי הבנות האלו למדו איתה בביהס אחר  שלמדה בו פרק זמן קצר עקב אירועי מלחמה וכו..

הבנות בכיתתה חוגגות באולמי בית כנסת, שתיים חגגו במסעדה..

היא יודעת שנחגוג באחד מאולמות בתי הכנסת, והשאר נתכנן ונראה מה מתאים.. יש בנות שהקליטו שיר כניסה והייתה גם עמדת כניסה עם בלונים וכו.. מזמינים קייטרינג שלדעתי הוא רוב הסכום..

אני אכין לה אלבום בת מצווה, כלומר אצלם בכל מיני מקומות יפים ואעצב לה אלבום דיגיטלי, אדפיס שיגיע בזמן..

במקביל אפתח חלק מהתמונות ואדביק לה באלבום מעוצב ידני שהבנות יכתבו באירוע.. אעצב לה מצגת בקנבה של תמונות שלה מהילדות עד הלום..

מבחינתי, העיקר זה התוכן של בת המצווה ולכן חושבת,

אחרי שתעשה את הכניסה היא תגיע לשולחן שבו כבר יהיה לה בצק מוכן להפרשת חלה.. לפני זה נברך אותה, אבא ואני, באיזשהו שלב היא תגיד את דבר התורה שלה- דרשה, לפני או אחרי ההפרשת חלה...

מבחינת מוזיקה, צריכה לדאוג לכך..יש פה מישהי שהרבה לוקחים אותה, ככה הבנתי מאמהות שחגגו כבר לבנות שלהן, שהיא עושה גם את המוזיקה וגם מצלמת מגנטים במהלך האירוע..

ומזכרת בסוף, ראיתי בשיין כל מיני רעיונות.. עדיין לא סגורה על משהו.. מזמור לתודה כבר קיבלה בכל כך הרבה וריאציות וצורות.... שמנסה לחשוב על כיוון אחר...

אני יודעת שיש בנות שאמהות סגרו להן רבנית שתבוא לעשות להן הפרשת חלה, ויש שסגרו איפור ותסרוקת...

ויש אחת שהזמינה כל מיני בגדים לצילומים במקומות שונים בלבוש שונה...

יש אחת שחגגה ועשתה חינה ועשו לה טקס של קבלת תכשיטי זהב מהסבתא..

אחת אחרת עשתה סדנא יצירתית בבית לחברות, וחגגה עם המשפחה המורחבת במקום אחר..

ויש בנות שלא חוגגות, הן עושות טיול משפחתי...

זה באמת עולם ומלואו..

רק שנזכה להכניסן לקבלת עול המצוות בשמחה ובאהבה לכל החיים ומקווה ממש מתוך פשטות וצניעות

הגדול מגיל צעיר קם מעצמו בזמן לתפילות (יש מנינים גם ב9 פלוס ככה ש8:15 זה די מוקדם)

ודווקא הבא אחריו שהוא בן 15 לא תמיד קם מעצמו לתפילה

בעלי מעיר אותו

לפעמים כמה פעמים

אבל בגלל שהוא רגיל לקום (בזמני שיגרה) מוקדם לישיבה

אז לא קשה לו לקום ב8+

כשאנחנו מעירים אותו לישיבה

זה יכול להיות הרבה פעמים

אבל למדנו להישאר עם אווירה טובה גם כשזה לוקח הרבה פעמים

(סבלנות+ התאמת הציפייה למציאות)

לבן שני בגיל של הבן שלך יש קושי , אז בעלי מעיר אותו אבל לא כל יום. בכוונה העברתי את הכבוד לבעלי מכל מיני סיבות.

בנות מתבגרות ביום חול קמות לבד, בשבת ובחופש יכולות לקום מאוחר . אני לא מעירה.

את ילדה בכיתה ו מעירה בימי חול , בשבת לא.

את קטנים מעירה ביום חול , בשבת לא .

אבל לא יותר מכמה פעמים. (יש לנו בת בכורה ואז שלושה בנים מעל בר מצווה)

לא חושבת שזה נותן דוגמה אישית לאחים הקטנים, לכאן או לכאן... כל אחד עם האופי שלו (והמורכבויות שלו), וכולם יודעים שלא כל האחים אותו דבר...

אחרי הרבה ניסוי ותהיה ובנים באופי שונה . החלטנו שלא מעירים. כן אומרים בוקר טוב. מעירים את מי שאנחנו יודעים שחשוב לו לקום. לא חופרים. חלק מהבנים שלנו קמים מוקדם לתפילה וחלק לא, מתפללים במנין מאוחר ולפעמים גם בבית כי אין כבר מנין. החלטנו שיותר טוב להשאיר את זה להתמודדות שלהם עם עצמם ומול הקב"ה ולא מולנו. זה גם לא קשור לכמה הילד תורני. מי שקשה לו לקום זו התמודדות שלו, לא מאבק מולנו. אנחנו רוצים שיקום לתפילה מתוך רצון ובחירה שלו. וראינו שאם זה מולנו זה הופך את זה לענין מולנו. אני לא רואה שזה משפיע על האחים אצלנו. יש 2 בנים שקמים מוקדם ו 2 שקשה להם יותר. והאח בן ה 11 הוא באופי של הקמים מוקדם וזה שאחיו ישן לא קשור אליו. היה נראה לנו שחבל על המלחמות בנושא. ובנות מתבגרות שקמות מאוחר בימי חופש אני לא מעירה. אלא אם כן הגזימו( השעה 12 והן עוד ישנות... )

שלי

ואת זה אני לא אוהבת 

ולקח לי זמן להתחבר

אני שואלת האם בכלל להעיר את המתבגרים, זה בהכרח נכון?

ברור שהוא מעדיף לישון עד שעות הבוצר

מצד שני כן חשוב לי הגבולות, ולשמור על סדר יום ברור.

לקום בשעה נורמלית

מתלבטת בעניין 

ברור שצריך לשאוף לנפרדות ולהעביר אחריות לילד. אבל לפעמים זה לא מתאים.

אם הבחירה בין להעיר או להגיע למצב שילד קם מאוחר , מפסיד חלק מיום לימודים , אז ברור שעדיף להעיר.

ממה שאני רואה כאמא לכמה מתבגרים , יש היום המון נשירה מבית ספר. גם מלחמה תרמה לזה

בישיבה אני מתארת לעצמי שהוא כן קם בזמן

אני נוטה יותר להמשיך לעמוד על זה, פשוט הוא אומר לי שאת כל החברים שלו לא מכירים ומאפשרים להם לקום מתי שבא להם

אני באמת שומעת דעה כזאת פופולורית

כי אני לא מתעסקת עם זה

אבל מגיל צעיר הם מכינים משלוח שכולל

שקית מעוצבת כלשהי

פחית/ טרופית

חטיף כלשהו

כמה ממתקים קטנים

הם מחלקים בין 5-15 משלוחים כאלה

תלוי גיל/ ילד

לק"י

אצלינו לארבעה ילדים יצאו בערך 20 משלוחים,

כך שמבחינתי גם 10 למשלוח זה בסדר. השנה יצא פחות. נראה לי סביב 6-7.

שזה בא עם הגבלה של כמה ממתקים מותר לשים שם (2 או 3 בד"כ).

בפורים עצמו הם מביאים הרבה משלוחי מנות (הבת שלי בת 12 מן הסתם תכין לכל החברות בשבט ולמדריכות). אז אני מעדיפה להתבסס על משהו שמגיעים בבית (עוגיות מכמה סוגים), ומוסיפים לזה חטיפים/ממתקים שאנחנו מקבלים במשלוחים שמביאים לנו (גם ככה נשאר לנו אחר כך הר של ממתקים...)

מהמתכון השני בחתימה של @יעל מהדרום, ומכינים מזה הרבה עוגיות מכמה סוגים - עוגיות בצורות (עם קורצנים), עוגיות ספירלה (צובעים חלק מהבצק בחום עם קקאו בשביל זה), אם יש כוח אז גם עוגיות דובים (דורש יותר השקעה אבל הילדים אוהבים).

ולפעמים הגדולה שלי מכינה גם עוגיות שוקולד צ'יפס.

בדרך כלל שמים בכל משלוח מנות כ-4-5 עוגיות, אורזים יפה בשקית צלופן, ולפעמים גם מוסיפים משהו מהממתקים/חטיפים שקיבלנו.

לפעמים אורזים כמו סוכריית טופי (בשקית צלופן ארוכה, קושרים משני הצדדים כמו סוכריה גדולה), ולפעמים הילדים מכינים לפני פורים מארזים למשלוחים שלהם בצורת ליצן, כמו פה -

זה לא יוצא משלוח ענק, אבל כן כזה שכיף לקבל. והילדים אוהבים את ההכנות, זה חלק מאווירת חודש אדר...

איך עושים את הליצן? הוראות לידיים שמאליות בבקשה 😅

מתי את מכינה ומתי אורזת? 

משלוח מנות קטן עם המון יצירה | נעמה ואני רעיונות לעיצובים מתוקים

לא חייבים לעשות בדיוק כמו שם.

בגדול העיקר זה ריבוע/מלבן לגוף הליצן, עיגול לראש (מציירים פרצוף, אפשר להדביק עיניים זזות), משולש לכובע, ומלבנים ארוכים לידיים שמחבקות את הכוס (אפשר להוסיף בקצה כפות ידיים, בעיני יוצא חמוד גם בלי צורה ברורה של ידיים..). לא צריך להיות מוכשרים בשביל שיצא טוב.

צריכים למצוא לזה יום השבוע.

את הליצנים הילדים מכינים בעיקר לבד, לפעמים אני קצת עוזרת להם לגזור את החלקים. (בפעם הראשונה עשינו ביחד, אבל עכשיו הם כבר מנוסים...)

נניח שקית שוקו ועוגיות ביתיות (היה עכשיו 8 שקיות ב15)

או פחית/בקבוק מיץ (משהו מהמבצעים) וחטיף ממארז או חטיף שוקולד קטן

או כמה חטיפים/ממתקים ממארזים

בעזהי"ת

קונה דברים שנחשבים בעיניהן 'שווים' בהזדמנויות משתלמות, כך שהמשלוח יוצא שווה ובעלות נמוכה. 

בד"כ סביב 4-5 שקלים, השנה הגענו ל6.5 וזה כולל את הכל (אריזה וכו'). 

ספציפית השנה לכל משלוח יש כוס ובו ממתק שווה של מקלות גומי עם ג'ל לטבילה וסוכריות קטנות לציפוי, חטיף קטן פשוט, סוכריה על מקל מהסוג השווה, סוכריות קופצות, שעון סוכריות, ובתוך המכסה של הכוס- סקוושי קטן ויד נדבקת (לגדולה במקום היד הנדבקת יש מחזיק מפתחות חמוד של דובי). 

זה יצא 4.5 שקלים למשלוח, אבל הן נורא רצו להביא גם בקבוק שתיה קטן אז זה עוד שני שקלים למשלוח.. 

יש שנים שהן עשו ביתי, נדמה לי ששנה שעברה הן הכינו כמה סוגים של עוגיות וארזו יפה, הייתה שנה שהן הכינו עוגות אישיות (בתבנית אינגליש-מיני) ואת השם של החברה משוקולד, כל פעם משתנה.. אבל זה סדר הגודל של העלויות.

כי הזמנתי מראש בזול מארזי חטיפים וֶסוכריות ומיני שוקולדים לכולם.

ואז הגדולה החליטה שהיא רוצה יותר מזה

אז נתתי לה עוד חטיף מיוחד בנוסף וגם זה כנראה לא היה נראה לה מספיק והיא רוצה להביא ללפחות 11 בנות רק היא.

אז את הפחית שרצתה להוסיף- היא קנתה מכספה. הרגשתי 'שה לא נכון להרגיל אותה לכזה רף גבוה ורק לה ואז בהמשך כולם יצפו להצטרף לרף הזה וגם ככה הז חג כהז יקררר

אז התלבטתי אם זה היה הגיוני שקנתה את הפחיות מכספה

אני כן מבינה שבשלב מסויים לגדולים מתאימים דברים אחרים. אפשר להחליט שבמקום 2 דברים זולים- לשים משהו אחד יקר יותר/ יותר מיוחד.

אני השנה קניתי לגדולה פחיות כי היא נתנה רק ל-4 חברות אבל החבאנו את זה מהקטנים…

בעבר אמרתי לה שאני מוכנה לקנות רק X ממתקים בכל משלוח ואת השאר היא השלימה ממשלוחים שקיבלה 

נהגת ממש בחוכמה, וכל הכבוד גם לו ששיתף אותך ככה.

נראה לי שהכי חכם לפנות ליועצת. אבל לא עכשיו, רק כשתסתמן חזרה לשגרה, כדי שהיא תוכל לדבר בדברים האלה בזמן אמת.

איך הוא עכשיו, כשהוא נמצא בבית ולא באזור הפעולה הקשה? איך הוא מושפע מהמצב?

כן מדברת עם המחנך. המחנך בבעיה, הוא צריך להשליט סדר בכיתה וללמד. זה מאוד מאוד קשה. בנוסף יש מורים שהקול שלהם גבוה יותר ממורים אחרים ונשמע יותר מאיים. הם לא תמיד מודעים לזה. גם בגלל שתלמידים לא ממש מקשיבים, הם נאלצים לצעוק לפעמים. יש ילדים רגישים (גם לי יש כאלו, וגם אני כזאת) שצעקות מלחיצות אותם. במיוחד רואים את זה שהם נבהלים מצעקות על מישהו אחר. כי אם זה היה עליהם זה היה מובן, אבל על מישהו אחר זה כבר רגישות גבוהה יותר.

שיחה כנה עם המחנך, יכולה להועיל, גם כדי להכיר את המחנך ודרכי הפעולה שלו, גם שהמחנך יהיה יותר מודע לילד שיושב בכיתה ומפחד ממנו, וזה בטח לא הכוונה שלו. (בד"כ, לא מכירה). לפעמים פיתוח של קשר אישי עם המחנך יכול לעזור ליותר קרבה והרגשה יותר בטוחה.

להסב את תשומת ליבו של המחנך לילד השקט בכיתה, זה חשוב. וחשוב גם לשתף אותו במה שקורה בין הילדים. המורים לא נמצאים עם הילדים כל רגע וממש חשוב שמחנך ידע גם מה קורה בהפסקה.

אפשר לאמר לו שתשמחו שידבר בכיתה על נושא כזה או אחר בלי להזכיר שמות של ילדים. האירוע נשמע כמו התחלה של בריונות, כדאי לגדוע אותה כבר עכשיו.

אבל נראה בכלל מתי יחזרו ללימודים...

(הבן שלי בתחילת השנה שמע מי יהיה המחנך שלו וממש התבאס ולא רצה ללכת ללימודים כל יום. היו לו דעות ממש גרועות עליו בגלל שפעם הוא לימד אותו וגער בו, או משהו כזה. אבל כמה שיחות שלי עם המחנך ויותר תשומת לב אישית של המחנך לבן שלי והתיחסות אליו בכיתה בצורה שמותאמת לו, באמת שינו את היחס של הבן  שלי למורה הזה. לפני כמה זמן המחנך יצא למילואים ועכשיו הבן שלי מתלונן על המורה המחליף ומתגעגע למחנך 😆). בהצלחה ממש, רוב המורים הם אנשים טובים שרק מנסים לעשות את העבודה שלהם. זו אחת העבודות הכי קשות שיש (מניסיון). לפעמים הם גם עושים קצת טעויות. כדאי לבא בעין טובה על המחנך וממקום כזה לשוחח איתו.

בהצלחה

לק"י

היו שנים שבאמת קניתי לילדים פיג'מות במיוחד לכבוד היום הזה, כי הם ישנים עם בגדים מאידיאל😅

(האידיאל שלי כמובן).

יצא סוף סוף לבית הספר,

הפתרון:

פיג'מה ועליה בגדי יום יום, כלומר לדחות את הדילמה להמשך...

יש מסיבת פיג'מות קבועה פעמיים-שלוש בלילה😅

(גם אצלנו לא לכולם יש פיג'מות אמיתיות, וזה אכן פדיחה כשצריך להציג את הפיג'מה לראווה...)

באזעקות הראשונות אחרי המעבר, לילדים היה חסר ממש המפגש עם השכנים.

השבת עשינו קצת השלמה, כשירדנו למקלט של בית הכנסת, המשמש גם את השכנים, באזעקה שהיתה מיד בסיום קריאת זכור ושרנו שם שירי פורים בצותא, כולל פועלי בניין מהודו שמתגוררים ליד, וגם הצטרפו לשירה.

לק"י

ובכלל הגיוני שסגנון הדיבור משתנה עם הגיל.

את יכולה לשאול את הבת שלך על מה הן אוהבות לדבר. לא לעשות חקירה, סתם להתעניין.

ואם משהו נראה לך לא תקין אז חשוב שתנסי לברר אותו.

לא הייתי שואלת את הבת ישירות כי זה עלול לעורר מגננה והסתרת יתר.

יותר מלברר מה קורה- חשוב שתתני לבת שלך תחושה שהיא תמיד אהובה ורצויה ושאת כתובת, וגם כלים מה לעשות במקרה של חברות שלא מיטיבה/במקרה שהיא דואגת לחברה שלה שעובר עליה משהו לא טוב - איך היא תוכל לעזור לה בלי להתערבב בפנים.. בנושא הזה יש את יעלה אדרי שמתעסקת בנושא, היא הייתה נערה בסיכון והשתקמה והיום עוסקת בליווי להורים למתבגרים מתוך שליחות. שווה לעקוב אחרי התכנים שלה.

אני לא חושבת שזה ברמה כזאת בכלל ב"ה

בגלל זה תוהה אם צריך "לטפל" בזה או שזה המקום לסמוך על הילד וכמו שאמרת לחזק את הקשר בתקווה שאם תגיע לצומת תבחר בטוב

אלא מנסה לתת כלים כדי שלא יגיעו למקום כזה..

בסופו של דבר כל אחד חווה התמודדות ויש צורה מיטבית יותר או מיטבית פחות להתמודד עם זה

זה לא אומר שכל אחד שלא מקבל מענה מיטבי הופך לנוער בסיכון, זה יכול להיות טריגר..

קצת עקבתי אחרי התכנים שלה, לא בהתעמקות כי לי עדיין אין מתבגרים (אגב גם לה אין..) השיח עם מתבגרים הופך להיות שונה מאשר מול ילדים ושם היא מנסה לעבוד..

כנראה שיש משהו...

אני דווקא חושבת שכן כדאי לדבר עם הבת שלך, אבל בעקיפין. לדבר איתה באופן כללי על גיל ההתבגרות, ועל כך שלפעמים השינויים שעוברים מתבגרים גורמים גם לשינוי בחברויות. ולפעמים השינויים האלה עלולים להפוך גם חברות שהייתה פעם מיטיבה לחברות פחות טובה. ושכדאי לשים לב לחברים שלנו, לראות אם עובר עליהם משהו, ואם כן אז להתייעץ עם מבוגר איך לעזור להם, ולחשוב אם החברות במתכונת הנוכחית לא מזיקה לנו.

את כל זה את יכולה בטפטופים, לא דווקא בשיחה אחת שעלולה להבהיל.

ועוד נקודה - אם יש לך קשר קרוב עם אמה של החברה, כדאי להסב את תשומת לבה בעדינות שנראה שמשהו עובר על הבת שלה...

אני צריכה יותר לטפטף על זה בבית..

אם הייתי בטוחה הייתי מדברת עם האמא, אבל אני לא בטוחה שזה משהו "שעובר" עליה או אופי יותר פתוח ממה שהייתי רוצה לבת שלי..

אבל, לשים לב שאת לא מלבישה על הבנות מחשבות ורגשות שלך מהחוויות שלך בחיים, ומדמיינת שזה קורה אצלן. ז"א להסתכל עליהן במבט נקי ולראות אם באמת ההתנהגות שלהן היא משהו לא תקין/ לא טוב באווירה שלו.

קרה לי עם הילדים שלי כמה פעמים שהיו חברים שפחות אהבתי, בעיקר בגלל ההתנהגות שלהם. עם חלק ניסיתי לשכנע ללכת ולהתחבר עם ילדים אחרים ועם חלק הבלגתי ובסופו של דבר הילדים גדלו קצת ולמדו להבחין לבד מי מיטיב איתם. אחת הבנות שלי שהיתה בתקופת ההתבגרות שלה חברה ממש טובה של מישהי, שגם משהו בקשר בינהן לא עשה לי טוב. פחדתי שהיא משפיעה עליה לרעה. אבל ממש ניסיתי לראות את הטוב בחברה, החברה היתה בת של חברים שלנו.  בסופו של דבר לא ברור לי מי השפיע על מי. אמרתי לעצמי, האם הייתי רוצה שהורים של החברות של הבת שלי יסתכלו עליה ויגידו לבנות שלהן להתרחק מהבת שלי? הבת שלי באמת בחרה בדרך אחרת, ואף אחת לא הפנתה לה עורף ממש. מטבע הדברים והגיל כל החברות קצת התרחקו ונשארה רק החברה ההיא שלא הייתי שלמה עם החברות איתה. היום החברה נשואה וגרה רחוק ועדיין הן כל היום מדברות בטלפון ונפגשות כשיכולות וזה פשוט מרגש לראות את הקשר העמוק שלהן.

גם בגלל שזה בנות ובעלי פחות מבין בקטע הזה פחות שם לב לניואנסים, אני מרגישה שאין לי עם מי להתלבט בשביל כמו שאמרת לבדוק אם זו נקודה מבט נקיה או שאני מגזימה..

בסוף בסוף יש ביניהן קשר מאוד מאוד חזק, לא רוצה לומר תלותי, אבל זה כל מה שהבת שלי מכירה.. היא לי טיפוס של חבורות. אז ברור שאם אני בטוחה שהקשר לא מיטיב אני יכולה לדבר איתה ולהסביר לה, אבל אני לא רוצה לערער אותה ואת החיים שלה בשביל ספק

כן הייתי פותחת איתה ומדברת איתה על קשר שהיה *לך*, בכלל לא לדבר על הקשר שלה אלא לשתף בחוויה שלך, שהיתה לך יברה מאוד מאוד טובה אבל הקשר היה קצת תלותי ולא בריא או נגיד לספר שהיה חונק והרגשת לא בנוח לפתח קשרים עוד חברות ואחרי כמה זמן הרגשת שזה לא טוב לך ושחררת את זה בצורה x..

כשאת מספרת עלייך זה גם מעניין, גם נותן הרגשה נוחה וגם לא מרגעש שיפוטי והיא יכולה לקחת מזה מה שהיא רוצה...

מה שאני רוצה להגיד שגם אם אין בחברה משהו בעייתי זה לא בריא קשר כזה ולכן זה פותר לך את ההתלבטות..

לא שצריך לחצול אבל כן לעורר מודעות שכדאי לאוורר ולהיפתח לעוד כיוונים חברתיים

בהצלחה גדולה!!

ילדים זה כל הזמן התמודדויות חדשות...

נתחיל מהסוף, נשמע שדרכת בנקודה וזה מה שהפעיל אותה וגרם לה להגיב מתוך כאב.

נשמע שהיא כאובה על זה שכנראה היא לא מוצאת את מקומה מבחינה חברתית, שלא טוב לה, שלא כיף לה.

במקום לנסות לדחוק בה (נשמע שאת לא כופה ומאפשרת לא להגיע,

אבל פחות הייתי מתייחסת לזה בהאשמה ויותר מנסה ליצור שיח רגשי אם יש ביניכן קשר שמאפשר.

גם כאן נשמע שהיא יחסית מכונסת אז לא לכשות את זה באופן שפולש לה לפרטיות, אלא לנסות לפתח בעדינות כשאתן מדברות בכללית, ולאט לאט להרחיב

לדוגמא:

היא אומרת שזה לא אטרקציה, להגיד שזה באסה שזה עדיין לא מספיק כיף עם החברות החדשית מתוך השתתפות ולא בשיפוט, ולראות אם היא תזרום לדבר עוד)

לנסות להבעץין שזה מצב לא כיפי ולא נעים בטח עבור בת ביישנית להרגיש עוד לא חלק ולא למצוא מקום, ולהיות יחד איתה במקום מולה ❤️

את באמת עוברת לי להבין יותר את התגובה שלה.

האמת שבפעמים אחרות שניסיתי לפרש מה עומר מאחורי ולדבר על הקושי שלה (בדברים אחרים) היא ממש כעסה ולא היתה מוכנה לשמוע.

אולי אני כן אצליח עם זה הפעם. יש לי תחושה שהיא להדוף ולא תרשה לי להיכנס לדיבורים כאלו.

אבל אפילו לשנות את הדיבור הפנימי עליה שלי אולי יעשה משהו..

אפילו היכולת לנסות להבין את המקום שלה מייצרת בנו אמפתיה, ואני מניחה שהשדר יעבור גם בהתנהלות או במילים.

ואפשר גם לתמוך, או פשוט להביע הבנה

ולהגיד לה שזה בסדר שלוקח זמן ולכל אחת יש את הקצב שלה ולהגיל את זה שזה קשה ומכאיב

כן להסכים שהפעילות לא כיפית אבל לא תמיד להרשות להישאר בבית.

בסופו של דבר פעילויות הן חלק מדרישות אולפנה והרבה פעמים הן סתם חובה מעצבנת. בנות שלי גם לא אוהבות חלק ניכר מפעילויות , זה הגיל.

כמו שהעבודה תכריח אותך ללכת לפעילות שלא בא לך כדי להתגבש עם כולם...

לדעתי התגובה שלה מראה שהיא נמצאת בסוג של לחץ תמידי באולפנא והאירועים החברתיים הם רק סוג של קצה הקרחון.. כי ילדה שלא מעוניינת בפעילויות, ולאף אחד לא אכפת שלא מגיעה? זה אומר ששאר הימים היא סובלת והולכת רק בשביל הפן הלימודי, וזה הרבה מאוד ימים להעביר ככה לדעתי..

יש אפשרויות נוספות באיזור?

אבל אני אנסה למצוא הזדמנות לדבר איתה בנחת ולשמוע ממנה יותר איך היא מרגישה שם.

אחה"צ היא מעסיקה את עצמה בבית לרוב. לפעמים יוצאת כשיש פעילות בסניף או לנוער בישוב.

אבל היא היתה ככה גם קודם. טוב לה ככה...

הרגשתי חובה לכתוב לך!!

אני בחורה בי"ב וגם לי היה מאד קשה בתחילת בתיכון למורת שאני מאד חבורתית.

ונסיתי להמנע מכל הפיעלויות החברתיות שהיו ,

וכן רציתי לקבל אישור מאמא שלי שבאמת עדיף שלא אלך והיא לא עשתה את זה.

אני לא חושבת שאת צריכה להסכים איתה שכדאי לה להמנע מפעילויות כאלה אבל להבין שזה כל כך קשה בשביל בת להיות נוכחת במקומות כאלה בחברה.

בעצם שאת לא מסיכמה איתה את מצפה ממנה ללכת למקום שהוא סבל עבורה ולכן היא הגיבה ככה.

מסיכמה איתך שהמנעות זה לא הפתרון והיא בטח גם מבינה את זה ומאמינה שהזמן יעשה את שלו  (כמו שהיה אצלי)

האמת שאני דווקא לא ציפיתי ממנה ללכת. אמרתי לה שאני לא מתכוונת להכריח אותה, רק שבעיני זה הפסד לא ללכת.

אני מבינה שהיא כנראה ניסתה לתרץ תירוצים כי היה לה קשה להגיד לי שהיא לא מרגישה בנוח עם החברות שם ולכן קשה לה. ואולי תסכל אותה שלא קראתי בין השורות את הקושי האמיתי שלה? (כי להסביר שלא בא לה ללכת כי יהיה לה חם, כשאנחנו באמצע החורף, לא נשמע לי משכנע בכלל... אבל כנראה שבאמת זה רק תירוץ)

אחת על אחת?

לבקש מהמורה שתיתן לה פרוייקט עם בת שנראית לה מתאימה ולהזמין אותה אליכם הביתה לעבוד ביחד, או שאפילו יצאו מכמה שיעורים כדי לעבוד על זה?

לדעתי ככל שזה יהיה פרוייקט יותר מתמשך זה יותר יחזק את החברות ויעזור לה למצוא מקום במארג הכיתתי.

ובמקביל לחזק את הביטחון העצמי שלה שתרגיש בטוב להביא את האיכויות שלה בכיתה.

ועוד משהו - לוודא שאין משהו קשה שקורה לה חברתית. זה יכול להיות אפילו ברמה של חברה טובה שעזבה אותה לטובת מישהי אחרת, בגיל הזה זה כואב מאוד ויכול להביא לפחד מיצירת קשר חדש ולחוסר רצון להשתתף באירועים חברתיים כי היא לא מוצאת את עצמה

האמת שלאחרונה היה קטע לא נעים מול המחנכת שלה, שנתנה לה ציון נמוך על עבודה בצורה מאוד לא הוגנת.

דיברתי עם המורה, והיא קיבלה את הדברים ואמרה שתתקן. ובפועל הבת שלי אמרה שהמורה לא נתנה לה ציון חדש אבל אמרה שהיא נתנה לה 100 בתעודה במקצוע הנ"ל.

אבל היא עדיין אומרת הרבה שהמורה הזו מעצבנת בגלל מה שהיא עשתה לה. והאמת שאני ממש מבינה אותה...

(כשפניתי למורה, אמרתי לה שזה לא רק עניין הציון, אלא כל היחס שלהן נפגע בגלל הדבר הזה, כי היא הרגישה שנעשה לה פה עוול. אמרתי למורה שכדאי שתדבר איתה, והיא אמרה שהיא תדבר איתה. אבל נראה שהיא לא הצליחה ממש לתקן את הפגיעה...).

לא חושבת שזה הרקע היחיד למה שהיה עכשיו. כי גם לפני כן היא לא הכי התלהבה מפעילויות שעשו להן. אבל אולי זה מוסיף..

לבן שלי בתחילת השנה הייתה בעיה של יצירת אמון מול המחנך החדש

וזה היה ממש קשה לו

הוא ממש לא שמח ללכת לבית הספר וגם הייתה לו תקופה לא טובה מבחינה חברתית.

לדעתי זה היה קשור אחד בשני איכשהו.. אולי גם אצלכם?

אני אנסה באמת לדבר שוב עם המורה.

מקווה שהיא תצליח לעזור לה...

לשאול אותה איך הולך לה באולפנה? איך היא מרגישה באופן כללי? רק להקשיב, בלי לבקר, בלי לתת עצות, בלי להגיב, רק לשמוע. זו משימה שנשמעת קלה אבל בפועל היא קשה ממש להקשיב בלי לשפוט. בהזדמנות אחרת אחרי שממש הקשבת לה לנסות להעלות ולחשוב ביחד איתה על פתרון.

בהצלחה, נשמע לא קל!

שדיברתי בסוף עם המורה שלה.

דבר ראשון - היא אמרה שעל הפעילות הזו היתה אווירה כללית בכיתה שזה לא כזה כיף והרבה בנות אמרו שהן לא יגיעו (חלק גם לא הגיעו באותו יום בגלל הנטיעות בסניף), אז זה לגמרי משנה את התמונה...

אבל בכל מקרה דיברנו קצת על המצב החברתי שלה והמורה חשבה מה לעשות כדי לעזור לה להשתלב יותר (אבל גם אמרה שהיא כן רואה שיש לה כמה חברות שכן טוב לה איתן).

וגם ביקשתי ממנה לסגור יותר יפה את העניין של העבודה עם הציון הלא פייר.

בינתיים עוד לא הצלחתי להגיע לשיחה פתוחה עם הבת שלי על איך היא מרגישה באולפנא וכו', אבל ננסה להגיע גם לזה...

בהצלחה לכולנו בזה כי זה לא פשוט בכלל...

וגם לא בנים..

הגדול שלי בן 8

אבל בפשטות הייתי נותנת לה תקציב חודשי (מה שנקרא דמי כיס..) לשטויות כאלה שתתנהל איתו בעצמה. זה יכול להיות חינוך טוב לכלכלה. ולדבר איתה על תזונה נכונה. שלא תוציא את כל הסכום על שטויות של אוכל אלא שתקנה לעצמה פה ושם גם תכשיט מטופטן או דברים אחרים שהיא *רוצה*.

באופן כללי בעיני הורים אחראים לתת לילד את כל מה שהוא *צריך* ויכולים לפרגן גם במה שהוא *רוצה* אבל פה יש להם גם אפשרות להתחיל לחנך אותו להתנהלות כלכלית נכונה.

לק"י

אני כן אומרת להם (וגם לקטנים, שיש להם כסף מדמי פורים וכדומה), שגם אם זה הכסף שלהם, לא כדאי לקנות הרבה ממתקים.

אצלינו הם קטנים יותר, אז זה שונה. אבל בעיקרון פעם בשבוע אני הולכת איתם לקנות ממתק. ובעלי גם לפעמים לוקח פעם בשבוע.

בגיל גדול יותר הייתי משחררת כנראה. אבל כן מדברת על זה שלא כדאי וזה לא בריא לאכול יותר מידי שטויות (יש לנו בבית חטיפים ושוקולדים, ואני אומרת להם את זה. שלא יגזימו).

כי היא יודעת שיש לה תקציב מוגבל.

והתקציב הוא כי זיהית אצלה *צורך* בכסף ל*רצונות*.

אז את נותנת לה מענה על הצורך. כמובן שאת גם יכולה לעודד אותה לעשות בייביסיטר כדי שיהיה לה יותר כסף לרצונות שלה.

אבל בסופו ש דבר האינטרס פה הוא לתת לה להוציא בתבונה. ואת ז היא תלמד ע"י ניהול התקציב הקטן שתתנו לה. ובחודששיגמר לה הכסף אחרי שבועיים היא תבין שפשוט אין עוד..

כמובן בשיח נכון שמלווה את התהליך 

בעזהי"ת

זה לא כסף שהוא צ'ופר מבחינתי אלא צורך, וצורך אני נותנת לילדים שלי- כמו שאני נותנת להן אוכל, בית ובגדים ללא תמורה. וכמו שאני לא אגיד לבת שלי 'היום לא סידרת את החדר אז אין ארוחת ערב', אני לא אגיד לה 'לא עזרת אז לא תקבלי דמי כיס'. 

כן להגדיר מה הסכום שהוא צורך ולא אקסטרה.. אני כן חושבת שהיכולת לקנות מידי פעם פינוקים פה ושם בשליטה של המתבגרת זה צורך.

מעודדת תזונה נכונה גם כשקונים משהו טעים (נניח להעדיף יוגורט מפנק)

כשהילדים היו ביסודי נתתי כסף מדי פעם כשהיו מבקשים

ילד אחד היה מבקש הרבה

לפעמים הייתי מפנה אותו לקחת חטיף מהארון ולא לקנות

כשהם יצאו לישיבות נתתי להם לנהל לבד את התקציב

כשהם הבינו את המשמעות של ניהול כלכלי ע"י כרטיס אשראי/ מזומן

הם גם למדו פחות לבזבז

כתלות בעבודה/ משו אחר?

לא יודעת אם זה טוב או לא...

כן מנסה להגיד לה לקנות אוכל, ולא כל יום ממתק... אלא מידי פעם.

אבל לא יודעת כמה מתוך זה עובד.

לא יודעת אם אני נוהגת נכון, ככה מרגיש לי...

והם יודעים בדיוק מתי וכמה יקבלו, זה לא מותנה בשום דבר ובכסף הזה אני לא מתערבת במה הם קונים.

מעבר לזה משתדלת שבבית יהיה שפע של אוכל וגם של שטויות אבל דברים ביתיים כמו עוגות עוגיות ממתקים ביתיים שלפחות יהיה אפשר לנשנש דברים פחות גרועים 

היא עושה בייביסיטר מגיל מאד צעיר וגם יש לה כסף ממתנות וחגים.

בעזהי"ת

מספיק שהן יוצאות פעם בחודש לאוכל שהוא יותר מפיצה וזה כבר רוב התקציב. 

הבת שלי עוד לא לגמרי בגיל (הגדולה בכיתה ו'), נתנו להן עשרה שקלים לחודש מתחילת כיתה א' אבל מודה שאנחנו לא ממש עומדים בזה כי לא זוכרים וגם להן אין ממש צורך בזה אז דיי הפסקנו, כשהן מבקשות הן מקבלות וזה עוד סכומים מזעריים אז זה סבבה לנו (נניח שני שקלים לקנות ממתק במכולת אחת לחודש, נו שויין). 

עכשיו למשל יש חודש ארגון ויש קיוסק בסניף, נתנו לכל אחת מהגדולות (ד' וו') 20 שקלים לכל החודש בתחילת החודש ולבחירתן מה לעשות עם זה ואיך לחלק. 

אני כן רואה שחברות של הגדולה מתחילות לרצות וכשהיא תגיע, בטח נתחיל מ50 בכיתה ז' אבל יש לה חברות שמקבלות הרבה יותר.. 

אצלי אני לא מביאה להן שקל לשטויות.

הבנות שלי עובדות, מרוויחות יפה, ומוזמנות להשתמש בכסף כראות עיניהן. אחת באמת קונה איתו מדי פעם גומי וכאלה- אבל זה נדיר למדי.

ויש בבית יש אוכל בשפע, וגם פינוקים שאפשר לקחת לאולפנא (ונקנו בזול בסופר/ב'משנת', ולא במחירים של השמיני...). אז למה שאביא להן כסף נוסף?

כשהגדול שלי למד בישיבה ולא היה מסוגל לאכול את האוכל של חדר האוכל, כן הייתי מציידת אותו בסכום קבוע מראש כל יום, שהיה אמור להספיק לאוכל- והוא יכל לבחור מה לאכול ואיך להשתמש בכסף- כי הישיבה היתה צמודה למרכז מסחרי.

אבל שוב, זה היה כסף לארוחת צהריים. לא ל'שטויות'. 

ובאולפנה יש את השמיני- שמוכרות כל מיני מתוקים. וגם חנות קרובה ולפעמים היא רוצה להתפנק. לא רואה בזה בעיה כשזה במידה. כילדה אני זוכרת שלא היה לי כסף מהבית וההורים סמכו על מה שאקבל באולפנא, והייתי ממש מרגישה קושי לראות חברות נהנות לקנות דברים בין הארוחות גם אם זה נחשב שטויות ולי לא היתה היכולות.

ובכלל כמתבגרת זכורה לי תחושת הרעב הגדולה..

אני לא מסכימה לה להכנס לבתים בגיל הזה..

גרים בעיר.

מבינה שאתם בישוב ולכן השוני

דווקא בתיכון, כשהלימודים עמוסים יותר, ובטח אם יש פנימיה הדרכה וכו יש פחות זמן לעבוד מבכיתה ו'.

לפחות אצלנו זה ככה

שכבר אפשר לעבוד בו, ומצד שני באמת ההוצאות גדולות.

בעיני 2 כיוונים:

1. מדי פעם לפנק באיזה שטר באהבה אבל לא כל יום..

2. לתת דמי כיס שמבחינתכם כוללים גם אופציה לקניות האלה, וככה היא תחשב בעצמה מה איך וכמה.

אישית כן מתחברת לאופציה א' שמאפשרת ככה לפנק בכיף כשמתאים, מצד שני יש צדדים לכאן ולכאן..

ולא זכור לי שנתתי למישהו כסף לבזבוזים. הילדים שלי עבדו/עובדים בעבודות קטנות בגיל ההתבגרות, או קיבלו מידי פעם סכום כלשהו מסבתא, אז אם בא להם לקנות משהו בשמיני/ מקום אחר, זה מכספם.

מצד שני אני קונה דברים שיהיה בבית מהסופר (הבדל משמעותי במחיר) ואם בא להם הם יכולים לקחת לבי"ס. בד"כ לא לקחו ממתקים. יותר נגיד חטיף אנרגיה וכדו'. משתדלת גם להכין צידה לדרך, איזשהם עוגיות או קרקרים ביתיים למי שיוצא להרבה זמן. לא תמיד הם לוקחים. להפתעתי, ככל שהם גדלים הם צורכים פחות שטויות. ומחפשים יותר אוכל בריא.

בצבא למשל זה הדבר שהכי חסר לפעמים. איזה סלט טעים או אוכל ביתי ומזין.

גם גרה בעיר,
הבנות שלי עשו בייבי סיטר בגיל הזה, אצל שכנים, מכרים וכדו'
עשו קייטנות בחופשים (בשנים שלפני בתי הספר של החופש, ש"גנבו" להן את הלקוחות),
הבנים וגם הבנות שטפו מדרגות (בבניין שלנו),
אחד הבנים גם עבד בארגון החדרים לאורחים במוסד חינוכי שעושה אירוחים בשבתות.



 

גם של מוכרים. בעיר. ביישוב יש תחושה אחרת שאפשר להגיע בכל זמן וסוג של דלת פתוחה..

זה מאפשר להיות יותר ברוגע בנוגע לעניין הזה

למרות שבשום מקום אין הרמטיות

בעיר המנטליות אחרת

אבל דוקא הילדים שלי חושבים שפה יש פחות עבודה.

בייביסיטר, בטח יש חברים/ משפחה שישמחו לא? או מישהי אחרי לידה שצריכה קצת עזרה אחה"צ עם הילדים.

אצלינו עושים גם קייטנות בחופשים שאין בהם קייטנה בגן.

גיהוץ, ניקיון (בגיל קצת יותר גדול)

בישובים אולי זה באמת יותר קל, אם איזה ילד מחליט שהוא רוצה קצת כסף, מודיע בישוב שהוא מכין פנקקים/פיצה/עוגות/פלאפל ומוכר 😀. אותי זה מצחיק, הילדים שלי לא עושים את זה. אבל  יש גם יתרונות בלגור בחור...

אבל הבת שלי הלכה לשכנות מגויסות, משפחות שאני מכירה, עזרה להן כשהן היו איתה יחד, לקחה עשר ש''ח לשעה וכולם מרוצים (מגיל תשע כבר).

לא יודעת, לא מפחיד בעיני בכלל. קצת מביך, אבל אחרי שמתגברים פעם-פעמיים, זה יופי של דבר לכל הצדדים.

הרבה בנות מרגישות שמסתכלים עליהן, ופעמים רבות בצדק. נראה לי יותר נכון שהיא תלמד להתמודד ולהתעלם מאשר שאת תתערבי.

מה יעזור לה.

לא נכון בעיני שאת תתערבי אלא תעזרי לה ללמוד לנהל את זה בעצמה, כי יהיו עוד מקרים והיא צריכה ללמוד להתמודד

זה כנראה יקרה עוד בחיים...

להכיל את האי נעימות, לשאול איך היא מרגישה עם זה ולעזור לה לשמור על הגבולות שלה בצורה נכונה שמתאימה לה..

ומבינה את מה שקוראת?

אם תשאלי אותה מה קרה בספר שקראה היא תדע?

כי אם כן נשמע שהיא דווקא קוראת טוב, לא?

הקראה בקול זו באמת מיומנות קצת שונה נראה לי.

בכל מקרה, אולי היא תרצה להקריא סיפור לאחים( או בני דודים, לפעמים זה יותר שווה) קטנים? ככה היא תתאמן על הקראה בלי שזו תהיה משימת תרגול

לק"י

היא בכיתה ב', והקריאה שלה אומנם מדוייקת, אבל עדיין איטית, אז אני מניחה שהיא לא קוראת ברמת הכיתה. אבל אולי היא כן בטווח, לא יודעת.

מבינה מה שקוראת.

התהיה שלי היא באמת על חשיבות הקריאה בקול. נראה לי הגיוני שיש לזה חשיבות לעניין השטף. אבל אם לא, אז אני אוריד את זה מהראש שלי.

(שבוע הבא יש לה אסיפת הורים, אז אני מקווה שהמורה תדע להגיד לי).

תודה על המענה!

אולי יעניין אותה להכין פודקאסט/סיפור מוקלט?

היא יכולה יחד עם אח/אחות גדולה, או בייביסיטר מספיק אפילו בכיתה ה' ו', להקליט יחד סיפור קצר כשהבת שלך קוראת חלק מהתפקידים שם

שזה כן שונה להקריא בקול. זה גם ממקד יותר עבודה על דיוק בקריאה, מלמד להקריא בהתאם לפיסוק, ועוד.

אצלנו הבת שלי לא אהבה לקרוא את הסיפורים שהיו שולחים לה, אז ביקשתי ממנה שתקריא לי את הדף קשר שקיבלה בכיתה בזמן שאני מבשלת לשבת. זה היה יעיל לשני הצדדים...

אז היא לא היתה קוראת את דפי הקריאה של הכיתה?

אני שוקלת לבקש מהמורה שלה לוותר על זה. ושתקרא לי מה שמעניין אותה.

קראה ספרים כבר בתחילת כיתה א'.

באמת אני לא בטוחה כמה היתה צריכה את התרגול הזה. אבל המורה אמרה שחשוב שתקריא בקול, אז מצאנו משהו שהיא הסכימה להקריא...

דווקא עם הבן שמתחתיה אני כן רואה למה זה חשוב שיתרגל הקראה בקול. הוא כבר בכיתה ד', אבל כן יש לו מה להתאמן על זה. כי הוא מקריא מדויק אבל בקול שקט ולא תמיד מתייחס לפיסוק,  אז יותר קשה להבין אותו.

אצלו התרגול עכשיו הוא בהקראת דבר תורה על הפרשה בשולחן שבת (המורה שלו שולח בדף קשר). 

ותודה על ההסברים!

ויש לו ספר קריאה שלו שגם קוראים יחד לעמיתים רחוקות

לק"י

אין לי כח להזכיר לה 1000 פעם שתבוא לקרוא.

חייבת לעשות לנו סדר בשעות אחה"צ....

לקרוא יחד ספר, כשחלק אני מקריאה, ומדי פעם נותנת לילד לקרוא (למשל, הוא קורא רק מה שהדמות הראשית אומרת).

ככה הקריאה שלהם ממוקדת, ופחות פוגעת ברצף של הסיפור.

(יש גם ספרים המיועדים לזה, שנקראים 'שורה אני שורה אתה'. אצלנו פחות התחברו).

בעזהי"ת

קריאה קולית מקדמת יותר מקריאה דמומה

ואחד ה'טריקים' לשיפור קריאה זה לתת להם להקליט את עצמם מקריאים בקול- ואח"כ לשמוע את הקריאה.

כשהם שומעים את עצמם זה מקדם שטף קריאה..

לק"י

זה כמו ילדה ראשונה שלנו שעלתה לבית ספר.

הראשון עלה קורא, אז לא חווינו את הצורך בתרגול.

מבחינת זה שהם שומעים את עצמם ורוצים להשתפר?

וזה עוזר להם להבין איך לחבר את מה שנראה בעיניהם כהברות- למילים שלמות.

תרגול קריאה הוא חשוב מאד, ממש קריטי בגילאים הללו.

אני ראיתי על ילדיי שהתרגול הכי טוב נעשה כשלא החשבנו את זה כתרגול. לדוגמא:

מיניתי את הילדה להקריא הלכה בשולחן שבת. ואז הנחיתי אותה לקרוא לאט כדי שכולם יבינו....

ישבנו להגיד תהילים בשבת בצהריים, פסוק אני/פסוק היא/פרק אני/פרק היא (תלוי ברמת המוטיבציה ובהתקדמות של הילד)

תהילים זה הכי טוב כי זה כמו מילות תפל בשבילם ואז זה מחייב אותם לדייק. דיוק בהכרח מוביל לשטף.

הכנו חידון על פרשת שבוע והילד הקריא לכולם.

מיניתי את הילדון לקרוא סיפור לבייבי

ועוד ברעיון הזה- שזה לא יהיה עכשיו מתרגלים קריאה אלא תוך כדי החיים בבית....

זה גם מחזק את הבטחון העצמי.

אני בכיתה עובדת עם הבנות ברמת המילה ולא ברמת משפט או קטע, כדי לא לתסכל אותן.

יודעת רק שבחור שמאובחן עם אוטיזם *אמור* לקבל פטור, אבל זה לא כל כך פשוט, מסתבר...

(הבן שלנו אובחן לפני חצי שנה עם אוטיזם, אצל פסיכולוג פרטי. בקופה האבחון התקבל אבל לביטוח לאומי אנחנו לא מצליחים לגשת. בכל אופן, הוא קיבל צו ראשון כמו כולם, וכשניסינו לברר בצבא מה אפשר לעשות, אמרו לנו שיגיע לצו הראשון ושיבקש לדבר עם הקב"ן. כלומר - אם הוא לא ילך לדבר איתו, אף אחד לא ידע על האוטיזם שלו.)

לכן נראה לי שגם אם האבחון הפסיכיאטרי נעשה בקופה, הוא לא יעבור מהר כל כך לצבא...

אבל אם אתם חוששים, אולי תאבחנו אצל פסיכיאטר פרטי? ואז אתם אלה שצריכים להעביר את האבחון הלאה בשביל לקבל הכרה כלשהי, ואתם יכולים לבחור לא לעשות את זה. (המינוס בזה שתצטרכו לשלם מכיסכם על כל הטיפולים בו...)

ממש לא תקין.

תעלו את האבחון לשאלון "צו ברשת"

הוא לא אמור בכלל לעבור צו.

אם יגיע, סביר שימרחו אותו בהמתנה עד שיוחלט לשחרר אותו הביתה, כי אף תחנה לא יכולה להכניס אותו כשיש אבחון לאוטיזם.

*יש מסלול שמשלב אוטיסטים בצבא. שכחתי את שמו. התנדבותי כמובן. אז הם כן עוברים צו, אבל מותאם, הורה יכול לבוא ללוות בצו וכו. 

החלטנו שלא יתייצב לצו הראשון, ונקווה שעד הצו השני נצליח לסדר את העניינים.

(אנחנו מכירים את המסלולים המותאמים לאוטיסטים - בבסיס שבעלי היה בו יש מסלול אחד כזה, למשל. אבל זה לא מותאם לבן שלי, הן מבחינת יכולות שכליות והן מבחינה דתית... אז כרגע מעדיפים שהוא יקבל פטור לגמרי, וגם הוא מעדיף ככה כי רוצה ללמוד תורה. אם בעתיד ירצה להתנדה בצבא, אז נראה אם נצליח להכניס אותו בכל זאת...)

ותודה רבה על הרעיון! מה זה "צו ברשת"?

כשהוא קיבל את הצו הוא היה אמור לקבל גם סיסמה ראשונית לאתר "מתגייסים" של מיטב

שם יש שאלון שנקרא שאלון צו ברשת, שהוא בעצם על כל הנתונים הטכניים.

תמלאו את כולו ותשלחו. שם זה המקום להעלות את האבחונים שלו וכל מה שקשור לזה.

אחרי שאתם שולחים הצבא אמור לעבור שם על הנתונים ולתת פטור בהתאם.

זו הדרך של הצבא לדעת בכלל על האבחנה.

וזה סה"כ שאלון אינטרנטי מהבית, לא דורש ממנו כלום. (זה כן שאלון ארוך, אבל את יכולה למלא את רובו עבורו)

וממש לא צריך להתנצל שלא מתאים לו להתנדב. יש סיבה שמגיע פטור, וזה לא שהוא ישלח נתונים שקריים😊

הצבא לוקח נתונים מביטוח לאומי

(הבן שלי עם נכות לא קיבל צו גיוס)

מה זה אומר לא מצליחים לגשת לביטוח לאומי? מגישים תביעה אונליין

אם לא מקבלים מהם תגובה בזמן סביר אפשר לפנות למבקר המדינה (גם אונליין)

וגם אפשר לפנות אליו בנוגע לצבא עם האבחון

מבקר המדינה אחראי על תהליכים לא תקינים בכל משרדי הממשלה

כשאני פניתי בעניין ביטוח לאומי זה טופל מאד מהר

מגיל צעיר ראינו שיש לו קושי כלשהו, חשבנו שזה קושי רגשי. הגננת בגן חובה שמה לב שקשה לו חברתית, אבל המורים בבית הספר פחות.

לקחנו אותו לטיפול רגשי אצל מטפלים באומנות, והם לא העלו את החשד לאוטיזם.

רק בכיתות הגבוהות של היסודי המורה זיהה שיש קושי חברתי משמעותי, ואז התחלנו תהליך של אבחון, שגם בהתחלה לא עלה על האבחנה של אוטיזם. בסוף הגענו לפסיכולוג פרטי שהוא אבחן...

ומה לגבי שאר הסימנים? בררנות באוכל, מבט בעיניים, קושי הרדמות , אבססיה לסדר מסוים?

למה אני שואלת , יש לי ילד בגיל ההתבגרות עם קשיים רגשיים ולאחרונה מטפל שאל האם בדקנו את הכיוון.

איך מבדילים בין קושי חברתי בגלל קשיים רגשיים לבין קושי בגלל תקשורת?

מצד שני בשכונה של האח שלי כל הילדים שלא מדברים עד גיל שנתיים מאובחנים . נשמע לי קצת מוזר...

כי זה נשמע מוגזם בהחלט.

אבל זו התרשמות שלו. לא מחקר מדעי

מכירה על הצבא, לא מספיק יודעת על שאר הדברים.

בגדול הצבא לא באמת מקבל את כל המידע. כלומר אולי יש גישה, אבל בפועל לא מחטטים בתיק של כל נער.

על אשפוזים פסיכיאטריים לפעמים כן מקבלים מידע ישירות. מכירה גם מקרים שלא.

לפני הצו הראשון (כיתה יא כזה), הוא ידרש למלא שאלון שכולל גם הצהרת בריאות. אפשר לסמן שאין כלום.

בנימה אישית אגיד שלפעמים בשביל הנער עצמו כדאי לספר את האמת בשביל שהשירות שלו יהיה מותאם. ייתכן שבאמת לא יתאים לו (נפשית) קרבי, או שיצטרך בסיס קלב וכו. אבל זה בעיות של עוד כמה שנים אם הוא ביסודי.

תקחי אותו לאבחון. מסל השיקום סביר שירוויח הרבה. וה"מחיר" כנראה מזערי עד לא קיים.

(אגב, ברוב המקרים בכללי במציאות, גם אם יש הסתכלות על מצב נפשי יעשו הערכה מחודשת לפי איך הוא בהווה. כלומר אם זה משהו שהיה ביסודי וכבר לא נוכח לא יתרגשו מזה במיוחד)

אבל אני כן יודעת שטוב וכדאי לבצע אבחון כדי לקבל שם והגדרה לבעיה ובהתאם לטפל בה.

גם אם הצבא ידע, עדיך שהוא ידע ובינתיים הילד יקבל טיפולים מתאימים או קצבה אם צריך.

עם כל האהבה לצה"ל ושירות משמעותי, בסוף זה רק 3 שנים והאבחנה על פי רוב היא לכל החיים.

אגב, לפעמים האבחנה שלנו היא שגויה ולכן חשוב לעשות אבחון טוב ומדויק.

מה שחשבנו שהוא חרדה חברתית הוא בעצם אוטיזים ומה שחשבנו לאוטיזם הוא בעצם ocd.

בהצלחה!

הצבא לא ידע עליו בלי שתספרו לו.

אם האבחון בקופה- בעקרון לפני צו ראשון צריך להביא מכתב מרופא הילדים על מחלות רקע. אז זה תלוי כמה הרופא שלכם יהיה יסודי והאם הוא יחפש את המידע הזה או לא.

אם זה אבחון שמגיע לביטוח לאומי- אז הם כן מעבירים מידע ישירות לצבא.

בכל מקרה, ממליצה ממש שאם יש אבחון משמעותי, לא להסתיר מהצבא. בסוף, את לא רוצה שישבצו את הילד במקום שעלול להזיק לו נפשית.

שאלת על השפעות במהלך החיים, אז רוצה להוסיף שבביטוח בריאות פרטי העלויות יכולות לעלות כשיש רקע של אבחון פסיכיאטרי. חוץ מזה, לא חושבת על השפעה נוספת, ולדעתי זה לגמרי שווה את התועלת שבקבלת סל טיפולים בבית הספר.

הם לא ידעו לבד על האבחון, גם אם הוא נעשה בקופ''ח.

הם ידעו רק מה שתספרי להם (ועל חלק מהאבחונים מקבלים קצבה, כך שאולי שווה לספר להם. תלוי מה האבחון, שווה להתייעץ עם עו''סית רלוונטית).

1. אסור להעביר אבחון לשום גורם ללא חתימת הורים.

2. כשבחור מכיע לצו ראשון הוא מגיע עם טופס שרופא המשפחה ממלא בו המון סעיפים וחותם עליו. אני מניחה שהרופא ממלא לפי התיק הרפואי שלו ואם כתוב משהו נפשי הוא יכתב אותו. אבל לא בטוחה שהוא יתייחס לאבחון מהיסודי. יש גם ראיון בבקום ויכול להיות שהנער יספר על עצמו . ישלי אח שהיתה לו תקופה קשה ביסודי והיה אצל פסיכיאטר וקיבל טיפול תקופה קצרה ובצבא היה בקרבי, וזה לפני יותר מ 10 שנים. עכשיו זה עוד יותר נורמטיבי.

3.  לפעמים הורים חוששים מהאבחון בגלל הצבא, הילד מפסיד טיפול וסיוע וזה גורם למצב להחמיר ובאמת לצערנו כשיגיע לצבא לא יהיה במצב טוב. לעומת ילד שמקבל את הסיוע והטיפול בזמן וככה וכשיגיע לגיל צבא יש סיכויים טובים שיוכל לעשות שרות משמעותי. 

לק"י

או שזה לא הכיוון?

שעובד על מיומנויות קריאה וכתיבה.

חברה שלי שעובדת כמורה לא'-ב' המליצה עליו.

לא מיועד דווקא לדתיים אבל לא נתקלתי בתוכן שהיה בעייתי בעיני.

מכיתה ב' והלאה.

אפשר לקנות ספר לימוד, אבל לוודא שהיא לא תלמד איתו.

בדרך כלל יש כמה ספרים מקבילים, אז אפשר ספר שלא לומדים בבית הספר שלה.

זה מעולה לה, מאתגר קצת אבל לא מידי

מה שכן, היה קשה למצוא.. בסוף מצאנו באיזו חנות ליד קטמון.  לא היה במקס סטוקים או בחנן

אפשר לחפש חוברת ללימוד שעון.

או אולי יש חוברות העשרה בכל מיני נושאים.

אפשר לבקש מהמורה שלה, או מנורות אחרות שאת מכירה, אם יש להם חומרים או המלצות לחוברות.

הרבה פעמים יש קבוצות ווטסאפ של מורים, שבהן שולחים הרבה חומרים.

הרבה פעמים יש בחנויות ספרים, חנויות מכשירי כתיבה, או סטוקים.

המורה שלה פחות הכיוון להמלצות כאלה (יש לה טלפון כשר), ואל כל כך מכירה מורות אחרות שאפשר לשאול אותן, לכן שאלתי פה...

נראה לי שבאמת דבר ראשון אחפש בסטוקים דברים מעניינים, ואחר כך אחפש בחנויות ספרים.

(היא מצאה בבית חוברת מדעים של כיתה ג' והתחילה קצת לקרוא אותה, אבל היא הייתה מסובכת מדי בשבילה. אולי חוברות בית ספר של כיתה ב' יהיו טובות לה...)

אולי יעניין אותה גם ספרים שעוסקים בידע, ופחות עלילתיים.

יש כל מיני ספרים על גוף האדם, שאלות ותשובות בנושאים שונים, אנציקלופדיה לילדים.

יש סדרה של ספרים שנקראת "שאלה לעניין", עם שאלות ותשובות בכל מיני נושאים.

תחפשי אולי דברים בסגנון הזה.

והיא אמנם קוראת, אבל עוד לא ממש בשטף, לכן נראה לי שספר שדורש רק קריאה ואין שאלות אחר כך על הנקרא פחות יחזיק אותה.

אבל הסדרה של שאלה לעניין נראית לו מעניינת, אולי באמת נקנה.

אזור הדרום, נשואים כ-11.5 שנים עם 4 ילדים ב"ה.

מהצפון הקרוב

נשואה 20 שנה

8 ילדים 

אזור גוש דן,

נשואים כתשע שנים,

שלושה חמודים ב"ה

אזור מזרח בנימין

5 ילדים

נשואים 14 שנים

איזור המרכז

3 ילדים

7.5 שנות נישואין

איזור ירושלים

4 ילדים

22 שנים

שומרון

2 ילדים

8 שנים

אבל צריך לשים לב לא לפגוע בפרטיות של נשים פה. גם אם כתבו אזור מגורים, לכבד את מה שהן פירטו ולא לשאול מעבר.

אסכם פה מה שהוותיקות בפורומים כבר קלטו:

גרה בירושלים

תשעה ילדים ב"ה

כמעט 19 שנות נישואין בלע"ה.

אולי כדי לשדרג את השרשור - שכל אחת תוסיף כאן טיפ שיש לה לאימהות?

אז אני מנסה:

לא עליך המלאכה לגמור - הילדים ניתנו לנו מהקב"ה, והוא האחראי העיקרי עליהם. לא צריך לקחת על עצמנו כל בעיה שיש איתם ולחוש אשמים...

ואי אתה בן חורין ליבטל ממנה - ומצד שני, ה' נתן לנו אותם כי הוא מאמין שאנחנו השותפים הטובים לגידולם. אז עלינו לגדל אותם ולהשקיע בכך...

מוזמנת גם את להציג את עצמך😊

ממש הגיע אלי בזמן שהייתי צריכה את זה

תודה לך

חיזקת אותי

רמת בית שמש

5 ילדים

נשואה 24 שנים

נשואה 9 שנים

4 ילדים ב"ה

ממזרח בנימין

גרה בשומרון

אמא ל8 

נשואים מעל 20 שנה

בית שמש

8 ילדים בלע''ר

20 שנות נישואים

ירושלים

6 בלע"ב כן ירבו.

נשואים 9 וחצי שנים ב"ה

אהבתי את המהלך חח

מהשפלה (בקרוב עוברת לצפון).

נשואה בשנית שנה וחצי.

שני ילדים שלי ושניים שלו.

הטיפ שלי: לא לקחת את הילדים (בעיקר המתבגרים) יותר מידי קשה. זה יחלוף להם...

מרכז, ישוב

8 ילדים ב''ה

13 שנות נישואים

מהצפון הרחוק

נשואים 12.5 שנים

5 ילדים בלה"ע

מה אני אמורה לאהוב ? את המראה החיצוני? או קשר גנטי?

ותודה על התגובה

בשר מבשרך

גם אם הוא טועה

הוא ראוי לאהבה חמלה וקבלה כילד

הוא לא ברמה שלך

הוא ילד ואת המבוגר

וגם כשהוא יהיה מבוגר

את תהי עם ניסיון הרבה יותר משלו

זו ההתחלה

להבין לקבל את הילד ללא שיפוטיות ובחמלה

אם את לא מצליחה אין מה לעבור הלאה

אין כ"כ במה לטפל

כי את מהווה בעיה בעצם אי הקבלה שלך

קראתי קצת תגובות שלך בנושא עישון . אז מה זה אהבה מבחינתך? לתת לעשות מה שבא לו כל עוד לא מפריע לך ישירות ? וגם אם מפריע עדיין להגיד שלא מפריע והכל בסדר ופשוט לברוח לאיזה עיסוק .

את לא חושבת שזו סתם הכרזה חסרת תוכן? כאילו אין לך כוח להתעסק עם הסיפור , עדיף לדמיין שהכל בסדר ומושלם, וגם אם לא אז חוזרים למשפט קודם.

זה לתת לו לחיות בלי שיפוטיות

אני נותנת לילדים חופש פעולה מגיל קטן

בגלל ההבנה שהם ישות נפרדת ממני וההתפתחות האישית שלהם בילדות

מעצבת אותם כמבוגרים בעתיד

ההתערבות שלי היא רק בדברים נצרכים ביותר

וגם אז אני לא שופטת אותם

אלא ממליצה/ מבקשת ומנסה להוביל אותם לדבר הנכון

לא תמיד אני מצליחה להוביל אותם

אבל תמיד מצליחה לשמור על תקשורת נטולת ביקורת ואשמה

לא בגלל שנוח לי

אלא בגלל שאני יודעת מה שיפוטיות עושה לילד

היא הורסת את הבטחון/ חמלה/ אהבה עצמית

והדבר הכי חשוב לי שהם יגדלו אהובים עם חמלה ובטחון עצמי

בין אם הם טובים ובין אם הם רעים.

לעשות הפרדה בין המעשים לבין אהבה.

גם במקרה של ילד טוב שעושה פעולות טובות לא נכון לאהוב אותו בגלל המעשים - זה מתכון לילד מרצה.

אהבה הורית (וגם עצמית) אמורה להיות ללא תנאים, יש רגעים שיותר קל לעורר אותה במיוחד כשהם תינוקים חסרי ישע, כשהם גדולים צריך הרבה חמלה ועין טובה ולזכור שהם עדיין ילדים בגוף של מבוגרים, לזכור שהם עוברים תקופה קשה עם העולם, ההורמונים והלחץ החברתי.

לעורר את אותה עין טובה כשלא כעסת עליו כשנפל שוב ושוב כשלמד ללכת, או כשהוא פיזר אוכל על הרצפה כשלמד לאכול.

זה קשה יותר כי הם נראים מבוגרים, אבל הם לא.

ואיך את עם עצמך כשאת טועה?

אולי את מעתיקה את ההתנהגות הזאת אליו.

אני רגשות מחשבות תחושות רצונות שאיפות ועוד ועוד, וגם מעשים.

אבל לפעמים המעשים הם לא כ''כ מוצלחים למרות שיש רצון וכוונה טובה

גיל ההתבגרות היא גיל מורכב ומאתגר עם הרבה בלבול של הילד, הוא בעצמו לא יודע מי הוא, מה הוא חושב, מה הוא רוצה. הגיל הזה כ''כ מבלבל, הכל משתנה לו בחיים- הגוף, החוויות הרגשיות, פתאום יש עוררות מינית, המקום החברתי מתערער, הכל משתנה.

דווקא בזמן הזה הוא צריך שמישהו יקבל אותו כמו שהוא, יגיד לו שהוא רואה את הטוב שבו ומאמין בו גם אם לא הכל הולך כשורה.

זה תהליך לא קל ללוות אותו כהורה ולהיות בעמדה מקבלת ולא שיפוטית אבל בדיוק בשביל זה יש טיפול, מקווה שהמטפלת תעזור לכם

לא מכירה לעומק את המקרה אבל אתייחס ל2 נקודות:

1. לפעמים יש איזה חוויה או טראומה של ילד כבר מגיל מאד מאד צעיר, שבה לא מקבלים אותו, או שהוא לא אהוב ורצוי. במצב כזה ילד גדל קצת תלוש מעצמו, הוא כל הזמן בצורך לאישור, ובעיקר הוא לא מחובר בנפש שלו לעצמו, כי אתם והקבלה והאהבה שלכם זה השורש שלו. ואם הוא לא מרגיש שהוא טוב ואהוב ורצוי כפי שהוא זה משפיע עליו בעוד תחומים, והוא גם ישחזר את החוייה הזאת של הדחיה והנטישה בעוד מעגלים בחיים. וכן יש צורך לפעמים ליצור איזשהו אתחול מחדש של המערכת, קצת כמו תינוק שנולד. שמקבל אהבה ומענה והכלה ויכול ליצור מחדש מקום של אמון ובטחון בהורים שלו שיאפשרו לו להיות ילד בריא. וכן, זה לפעמים לא תואם לגיל ולציפיות ממתבגר, כי הוא באיזשהו מקום נשאר כמו תינוק עזוב, והוא זקוק לחזור להתחבר לעצמו ואליכם.

2. את לא אמורה להיות עבד או כספומט. את אמורה לאהוב את הילד שלך בכל מצב. כמו שה' אוהב אותנו בכל מצב. מותר להתאכזב, או להצטער, כדאי לעבד בינך לבין עצמך ולא להשליך עליו. מציעה לכם לקבל הדרכה איך מצד אחד לתת אהבה וקבלה, וללמוד להציב גבולות מתוך המקום הזה.

זה נכון שגוזל אמור לפרוח מן הקן, הוא עושה את זה כשהוא מרגיש חזק ובטוח כדי לעוף ולהתמודד עם העולם שבחוץ. נשמע שזה לא המצב אצלכם. לדחוף או להדוף ילד החוצה זה דבר שמערער בטחון, לא נותן אותו. תבינו שיש עכשיו מצב לא סטנדרטי עם הילד, והתרופה שלו זה אהבה, קבלה ובטחון. כגל שהוא ירגיש יותר אהוב ובטוח, הוא יוכל להתחזק לגדול ולפרוס כנף.

וזה בטוח לא פשוט❤️ 

אנחנו כן קיבלנו אותו. הוא תמיד היה עם קטעים , שם רגיש , פה עדין . לפיצוץ הגענו אחרי שזרמנו עם החלטה שלו אבל הוא בעצם התחרט ורמז לנו שהוא התחרט , אבל לא היה לו אומץ להגיד שהוא התחרט. גם לא ברור לי למה , זה לא היה נושא קריטי בשבילנו . אז אם הוא היה בא אומר שיש קושי , היינו משתדלים לעזור.

העניין הוא שהוא ציפה שאנחנו נבין מרמזים וחצי משפטים ולא יודעת מה. ואז נפתור את הבעייה. ועוד לא נעיז להגיד לו אפילו בחצי משפט שזה היה רצון שלו.

אחר כך הוא כבר עשה כמה דברים ממש לא בסדר.

2. אני לא אמורה לאהוב אף אחד. לאהוב מישהו למרות הכל זה לא נורמלי. אחר כך אמהות האלו לא מבינות למה הן נתנו לבן שלהן את הלב שלהן והוא לא מעריך. כי אהבה אמורה להיות הדדית. אי-אפשר להכריח לאהוב.

אי-אפשר להציב גבולות בגיל 16. בגדול גם לפני זה. למה מורות בוכות על חוסר משמעת ? כי אין לנו שום יכולת להציב גבולות לילדים. לא פיסי , לא למנוע שום הנאה חוץ ממתק וגם זה לא תמיד. וגם במילים אסור להגיד שום דבר. כי הם ייפגעו.

ועוד מצפים שהורים אמורים לפחד שהם יברחו... למה בעצם ? זה מתבגר צריך לפחד שהורים יפסיקו לקפוץ סביבו . בגדול הוא צריך הורים , הורים יכולים להתקיים גם בלעדיו והוא לא.

לגבי זה שקשה לך לאהוב אותו, זה נשמע שיש לך בלב משקעים כלפיו. וכשזה קורה באמת קשה לנו להרגיש את האהבה, ויותר את הריחוק או התסכול.  בעיני המחוייבות שלנו כהורים היא לנקות את הלב מהמשקעים האלה.

כעבודה שהיא בכלל שלנו מול עצמנו, עוד לפני הילד. עבודת הנפש והמידות שלנו.

הגבולות שאת מציבה זה מה מקובל עלייך ומה לא. כמובן שזה שונה מאד מגבולות מול ילד קטן.

ילד מתבגר זה דורש שדרוג של הקשר. פיתוח יכולת של שיח גם על מה שמאכזב וגם על מה שאוהבים וגם על גבולות הגזרה שלך כאמא.

מאחלת לכם שבע"ה תמצאו מענה והדרכה בגישה חינוכית שתתיישב על ליבכם ותעזור לכם לעזור לבן שלכם, שזקוק לכם מאד.

אבל מה זה בפועל להציב גבולות בגיל הזה?

אני בגיל 17 כבר לא הייתי בבית וברור שברגע שלא הייתי תלויה בהורים, החלטתי בעצמי. לפני זה כן הקשבתי להם כי הייתי תלויה בהם.

אם הצבת גבול זו השמעת דעה אז זה לא גבול 

משהו בגישה ובניסוח שלך מאד לא בריא

ויכול להיות שזה הטריגגר להתנהגות שלו

לא יודעת אבל מרגיש לי משהו שצריך לבדוק לעומק

הילד שלי יכול לפעמים מאד להכעיס אותי גם בגיל הרבה יותר בוגר

אבל זה יותר יכאב לי כי אני אוהבת אותו

ולא יגרום לי לאהוב אותו אפילו קצת פחות

מה הנקודה פה, אבל הגבול יכול להיות כללים של הבית, או מה אתם ממנים ומה לא, או באמת להביע את דעתכם בצורה מסויימת על דברים מסויימים. כמובן שעדיין יש וטוב שכך, לילד יכולת בחירה בחיים שלו, והוא יבחר את דרכו.

אבל ככל שילד גדל הקשר הופך לשונה, וכן הגבולות מצטמצמים יחסית (הגבול העיקרי הוא גבול שלך- מה לך לא נכון לתת, מה לכם לא נכוח שיקרה בבית שלכם) ואם תשכילי להחליף אותם באהבה, בקשר, בחיבור, סביר להניח שיהיה יותר כבוד אליכם מעצם הקשר והחיבור גם בדברים אחרים, ובעיקר, הקשר ישאר, וזו כמובן רפואה לנפש של הבן שלכם שנשמע שהוא זקוק לה.

האם מה שאת עברת כשעזבת את בית ההורים, וכשלא הקשבת להם מרגע שלא היית תלויה בהם, זה אידאלי בעינייך?

האם זה הגיע ממקום בריא? מקום של אהבה ובטחון או ממקום חסר שחווה שלא רואים אותו?

אולי שווה לעבד מה שאת עברת כילדה ונערה, כדי להבין מה היה חסר לך, ואולי לדייק מה את רוצה לתת לילדים שלך בע"ה. 

לק"י

גם אם הם מרגיזים/ מכעיסים וכו'.

בסוף אנחנו לא נרצה להתנתק מהם, כמו שנתנתק מאדם זר שמעצבן אותנו.

אני מבינה שבמצבים מסויימים אין לנו כוח לילדים, אבל זה לא סותר את זה שאנחנו אוהבים אותם.

קשה לקרוא את המשפט "אני לא אמורה לאהוב אותו". זה לא עניין של חובה, זה עניין של צורך שלו, שבאופן טבעי בדרך כלל מתקיים. בהרבה הקשרים תרבותיים אהבה של הורה לילדים היא סמל לאהבה נצחית שלא תלויה בדבר - זה לא סתם. נראה שכאן יש משהו חסום. יכול להיות שאת לא מתחברת לדברים, שהם מעוררים בך אפילו סלידה. סליחה, זה לא מקומי ואני לא באמת מכירה אותך. כמובן אני כותבת רק מכיוון שאת התייעצת כאן בפורום. אם תצליחי לקרוא את זה בכל זאת בלב פתוח, מציעה לך להתבונן בזה. איך היה הקשר שלך מול ההורים? הלוואי שתמצאו דרך טובה לכולכם, בע"ה!

את מאד מאד קושרת בין המילה 'אהבה' למעשים, תוצאות, גבולות. לא יודעת זה פשוט לא אותו הדבר.

אהבה זה שאכפת לך ממישהו, שאת דואגת לו, שאת חושבת עליו. שברגע קשה תהיי שם בשבילו.

שאת מעריכה את התכונות הפנימיות שלו, אלו שהיו שם עוד לפני שהמעשים כיסו עליהם.

זה ממש לא אומר שאת צריכה לתת לילד כל מה שיבקש או ידרוש.

או לחשוב שכל החלטה שלו היתה נכונה.

או לפחד שיברח.
 

מצד שני אצל אנשים בוגרים ביקורת לא ככ מועילה בד''כ.

כשאני עושה החלטה לא נכונה אני מכינה זאת מצויין.  אם יגידו לי תראי מה עשית, אמרנו לך וכו' זה לא ירגיע אותי. זה רק יגרום לי לעצבים.

זה לא יגרום לקשר להיות הדדי ומועיל.

סליחה שלא לכל אחת ואחת. קודם כל אני מודה להתייחסות.

שנית , אם הולכים לפי מעשים , אני עושה כל מה שצריך.

שלישית, אני הולכת לטיפול . מטפלת אמרה לי שזה נורמלי להרגיש גם דברים שליליים ולהכיר בזה.

כולם כל הזמן מדברים על שיח רגשי. אז שיח רגשי זה גם רגשות שליליים.

אני לא רוצה לכתוב מה בן שלי עשה , אבל זה באמת חמור מאוד. אם זה היה בעל או בן אדם בוגר , באמת הייתי מנתקת כל קשר.

אין פה קשר לבית הוריי. הם אהבו אותי בכל מצב. מצד שני אני אף פעם לא עשיתי בעיות. מצד שני הם כן היו מאוד ביקורתיים אבל כבר בגיל קטן הבנתי שזה האופי שלהם ולא אני.

בן שלי חושב שהוא תמיד צודק אבל אף פעם לא לוקח אחריות כי הוא לא יכול. יש לי בן עשר בגוף של בן 16 עם הורמונים של בן 16. ואם זה לא מספיק הוא גם דיכאוני ומחונן. אגב, מחוננות הזאת היא גם סוג של קללה. כי הוא לא יכול ללמוד נורמלי בכיתה רגילה. במסגרת למחוננים הוא גם לא יכול מכמה סיבות שלא רוצה לפרט.

לגבי אהבה . לדעתי הרבה הורים לא באמת אוהבים את הילדים שלהם , רק שהם מפחדים להודות בזה.

נגיד, מה שקרה אתמול. לא צריך להיות נביא כדי להבין שלנער בן 14 מסוכן ללכת להפגנה אלימה ,מחאה של גברים אלימים , גם שוטרים הרבה פעמים אלימים ( חלקם גדול מגיע מרקע ארס כזה) .

אבל הורים כן מרשים. או מחוסר אונים , או מהעובדה שלא באמת אכפת להם. נגיד , אמא שלי במקרה כזה הייתה נשכבת על הדלת ולא הייתה נותנת לצאת.

או שכנה שלי , היא מביאה הביתה אוכל הכי לא בריא ומבלה זמנה בכל מיני תביעות נגד עירייה בזמן שהבת שלה כבר בקושי הולכת מרב משקל.

אז במילים כולם מצהירים אהבה , נותנים חיבוק וצורחים חיים שלי בגינה אבל האם הם באמת אוהבים ?

מקווה שאכן הטיפול עוזר לך❤️

שאלה על הבן שלך: האם הוא עבר אבחון מקיף? יכול להיות שעלה פעם החשד של קשיי תקשורת?

לק"י

לא נראה לי שזה הזמן לדון בהאם את אוהבת את הבן שלך או לא.

אבל עצם זה שאת דואגת לו ולא מנתקת איתו קשר או זורקת אותו מהבית, מראה על אכפתיות ממנו.

ובעיני אהבה לילדים זה משהו מולד. זה שונה מאהבה לשאר העולם. גם אם לא מרגישים אהבה מתפרצת, היא קיימת (לפחות לרוב).