פורום אימהות השלב הבא (עמוד 11)

מכירה מישהי שעושה סדנאות אמנות- משפטי/ מילות חיזוק על בלוק עץ, ציור על חלוקי נחל וכאלה.

הייתי בסדנה שלה, היא מהממת וזורמת, עושה גם סדנאות בבת מצווה.

אם מעניין אותך אשלח לך מספר.

כולל שלי😅בכל מיני מקומות מעניינים, עיר דוד, מזכרת בתיה, מוזיאון ישראל, לפעמים גם הבת מצווה מדריכה בעצמה חלק מהסיור

הייתי בבת מצוות שעשו בהן הפרשת חלה או יצירה

האמת לא יודעת ממש מה מקובל היום🤭אבל זה היה ממש כיף

אצל אחותי הביאו מפעילה שעשתה כל מיני משחקים וריקודים עם סוג של מסר בסוף אבל זה פחות נשמע הכיוון שלכם

קישוט תופי מרים, קישוט של נוסח הדלקת נרות, ציור על זכוכית, הכנת תכשיטים... (זכורה לי בת מצווה של חברה שהיו כמה תחנות יצירה כאלה, הכול סביב השם של כלת המצווה)

אפשר גם טקס הפרשת חלה, אם נראה לך שהבנות יהיו בקטע.

אפשר גם להכין מעין חדר בריחה בנושא בת מצווה, אבל זו הרבה השקעה...

אפשר בנוסף גם להקרין מצגת של תמונות וכדומה על הילדה, או לערוך חידון בנושא מסוים בשילוב עם מצגת.

כתבו פה את הרעיון של סיור - כך הייתה חגיגת בת המצווה שלי לחברות, אבל חגגתי אותה עם עוד חברה. נראה לי שזה משמעותי להוזלת העלויות.

שמעתי המון המון המלצות עליה

כי אני מכירה אומנית בשם שרהלה, באמת מדהימה, ששם משפחתה אחר...

@חיכיתי חיכיתי - אם את רוצה טלפונים של כאלה שמעבירות סדנאות לבת מצווה, אז יש לי כמה המלצות. גם שרהלה הזו, וגם עוד אחת שמעבירה סדנאות תכשטינות ועוד אחת שמעבירה סדנאות של שזירת פרחים.

לא מכירה אישית, רק מחברות ובנות משפחה (מכמה סגננות שמאוד נהנו)

נתתן לי הרבה כיווני מחשבה.

אשמח לקבלת טלפונים של מפעילות מומלצות בפרטי

***ההודעה נערכה. אין לפרסם בפורום ללא אישור ותשלום***

הי, יש לך כאן רעיונות לתכנון בת המצווה: 

בעיני הכי חשוב, לשאול את הילדה מה ישמח אותה, כמובן בהתאם לתקציב שלכם. 

איזה כיף לקרא את התאור שלך!

בטח לחוות את זה זה ממש כייף!

מכיוון שכתבת שירשו את זה ממך- מה את היית רוצה שאמא שלך תגיב בסיטואציה כזו אם את היית עכשיו בגילם?

ומשהו שגיליתי שנראה לי יכול לעזור לכם כאן - להרשות לילדים הכל אבל לשים גבול שאני לא "אסבול" מזה, ואז לעצור אותם בטענה הכי לא ניתנת לויכוח - לאמא זה לא נעים,

וכשאני לא "סןבלת" מהרעיונות שלהם - יש לי הרבה כוח להכיל רעיונות מקוריים.

( ולגבי השרשרת דגלים- אולי להציע להם לקשט את הבניין? כך זה לא יפול עלייך, והשכנים ישמחו מזה  ( אנחנו השנה קישטנו את חצר הבנין בשרשרת ארוכה מאד מאד, והשכנים שמחו מהאווירה שזה יצר))

הם באמת ירשו את היצירתיות ממני, אבל לי לא היו רעיונות בכיוון הזה, שגרמו להתנגשות במציאות... (למשל, הפקתי עלון משפחתי כשהייתי ילדה ונערה, אז זה אמנם בזבז דפי הדפסה במדפסת, אבל מעבר לזה לא נתקלתי בקשיים, כמדומני...)

לרוב באמת אני מאפשרת להם בשמחה את הרעיונות שלהם, רק מטריד אותי ואותנו כשהם בטוחים שדברים שהם עושים הם אמיתיים בשעה שהם יותר בגדר משחק... ואנחנו תוהים איך (ואם) להסביר להם את זה...

בקשר לשרשרת הדגלים - למזלנו בעלי ראשו בשמים (והוא נתקל הכי הרבה בדגלים) ורגליו על הקרקע (הוא מציאותי ויודע להתנהל במציאות), אז בכל פעם שהשרשרת נופלת הוא תוקע אותה במסמר על הקיר... (אחר כך נצטרך למצוא שימוש למסמרים האלה, אבל מילא 🤷‍♀️)

אולי תציעו להם לברר לגבי מחירים של דירות באיזור, ומכיוון שהישיבה שייכת להם- הם יצטרכו לאסוף כסף עדי להרחיב אותה לדירה חדשה...

אבל באמת, אני מניחה שהחיים עצמם והמציאות עצמה ילמדו  אותם עם הזמן וההתבגרות מה משחק, מה דמיון ומה מציאות.

אבל זה היה בשבת, אז לא יכולנו להרחיב בהסבר ובהשוואות המחירים לדברים שהם מכירים...

(בכל אופן, מבחינתם אנחנו יכולים הכול, במיוחד אם זה למען המטרה הנעלה שלא יריבו, וזה כולל גם קניית בית נוסף באזור שלנו, שידוע כיקר 🙄)

כנראה שבאמת צריך לחכות שיגדלו... השאלה מתי זה יקרה... (נגיד הבכורה לגמרי מבינה בעניינים האלה, וכל הזמן עושה חישובים "איך היא תצליח לפרנס את המשפחה שלה" בעתיד - טוב, אולי גם היא עדיין לא מסםיק מבינה, ולחוצה יותר מדי... - אבל הבן שאחריה, שקטן ממנה בשנה וחצי בלבד, עדיין מרחף לחלוטין...)

הם באמת יקימו ישיבה. תכלס, הם לומדים ומלמדים שם, אז זה לא לגמרי משחק.

להבדיל , יש נערים מנסים לבנות הרכב מוזיקלי. רב הנערים עוזב את זה עם הגיל , מישהו באמת ממשיך...

לא הייתי מוטרדת מזה ולא הייתי מנסה להסביר להם שהם מערבבים דמיון ומציאות..

הם יבינו את זה במוקדם או במאוחר

בין הישיבה שלהם לישיבות אחרות.

גם אם הם מתייחסים לזה ברצינות ולא כ'משחק', זה עדיין די ברור שהם לא מזמינים תלמידים נוספים לישיבה, שאין להם ר"מים שלמדו שנים בישיבה, וכדו'.

אני לא חושבת שהם באמת מערבבים בין דימיון למציאות, אלא שהם לוקחים את הרעיונות שלהם ברצינות, ולכן מעליב אותם שמתייחסים אליהם כ'משחק', כי זה לא מכבד את המעמד.

דווקא כשהם רוצים לשכור דירה בשביל הישיבה זו הזדמנות לתת להם להבין שהקמת ישיבה דורשת אחריות גדולה. מי שצריך ישיבה לא לוקח כסף מההורים שלו בשביל לממן את השכירות. נוסעים לחו"ל, מגייסים תורמים, מסדירים מול המדינה כדי לקבל תקציבים, דואגים לתלמידים שגם משלמים שכר לימוד כלשהו וכו'.

כרגע זו לא ישיבה בסדר גודל כזה, ולכן כרגע הם יכולים להמשיך להפעיל את הישיבה במתכונת הנוכחית, ולהסתפק בתנאים שיש להם.

אם בהמשך הם ירצו למסד את הישיבה יותר, זה בהחלט חיובי ומשמח, ואתם מוכנים לעזור ההכוונה, אבל האחריות תצטרך להיות שלהם....

אמיתי...

אבל באמת ננסה להטיל עליהם את האחריות למציאת דירה, כמו שאת ו @לפניו ברננה! כתבתן, ונראה אם הם יצליחו להבין בעצמם את חוסר המציאותיות שבזה...

הם לא קולטים את סדר הגודל של מחירי דירות...

אבל אולי פעם צריך לשבת איתם ולהראות להם מספרים. חלקם דווקא מבינים יפה בחשבון...

לגבי הסדרי עדיפויות.

יש לנו כסף לכל מה *שצריך* ב"ה, ולא לכל מה *שרוצים*. למה שרוצים יש לנו כסף רק לחלק מזה..

לדעתי ההבחנה הזאת היא מיומנות ממש חשובה שנותנת כלי להיות מציאותי..

אולי יש איזושהי סתירה בין יצירתיות למציאות?

נגיד, רב התסריטים בסדרות ישראליות לא הגיוניים מבחינת מציאות. 

כתבתי על זה באריכות אתמול בלילה ונמחק.

אנסה בהמשך לכתוב שוב 

זה שאי אפשר להיות יצירתי בלי היכולת להתנתק קצת מהמציאות.

יצירתיות זה יציאה מקיבעון מחשבתי. מציאותיות/ריאליות זה להיות מחובר למגבלות של הזמן והמקום..

אנשים שהם לא יצירתיים לא יצליחו להניע קדימה את העולם ולהפוך את המציאות למציאות אחרת טובה יותר.

ככל שהאדם מתבגר הוא יותר מסוגל להכניס את היצירתיות שלו גם לכבלי המציאות או יותר נכון להבחין מתי היצירתיות שלו היא ישימה ובעלת אחיזה במציאות או שהיא נמצאת בדמיון בלבד. ולפעמים הוא בוחר להתעלם מכבלי המציאות. ולהמשיך לחלום ולשאוף - ומצליח להביא לקידום שלה. זה גם עניין של אופי וגם של בחירה.

ייתכן והלימוד הזה שלהם יהיה קצת בצורה שהמציאות תטפח על פניהם והם יחטפו איזה כאפה.. אבל למה שאת תהיי זאת שנותנת להם אותה? את יכולה לשתף פעולה במגבלות של ההיגיון שלך ושל מה שמתאים לך. (לדוגמא כן להזיז את המדפי ספרים ולא להשקיע כספים שלך).

אני די בטוחה שהם מבחינים שזו לא ישיבה ככל הישיבות, אבל מבחינתם היא ברמת חשיבות גבוהה ולכן הם מעוניינים להשקיע בה משאבים (שלכם, אם כבר 😉). דבר חשוב להראות להם מעבר לעלויות של אחזקת דירה נוספת לישיבה, היא סדרי עדיפויות. זה בסדר שמצידכם סדר העדיפויות הוא אחד ושלהם אחר, ולכן שידאגו הם לעדיפויות שלהם (במגבלות שאתם מאפשרים כי אתם ההורים). בדיוק כמו שאם לילד יש 20 שקל הוא יכול לקנות בהם טטריס וגולות, ואת תבחרי להשקיע 20 שקל בזוגות גרביים חדשים (ואת יכולה כמובן גם לבחור לנצל את הכסף שלך כדי לשמח את ילדייך. אבל העדיפות שלך לקנות את הטטריס והגולות היא סיבה אחרת לגמרי משלהם)

אם החשש שלך הוא שהם יפספסו דברים מהותיים וחשובים בחיים (דוגמה נפוצה מן הסתם היא בתחום הכלכלי) אז אפשר: א. ללמד אותם כלים יישומיים (אין לי דוגמאות ספציפיות) שיוכלו לנצל במהלך החיים ב.להתפלל שבן/בת הזוג שלהם יהיו קצת יותר מקורקעים..

אבל באמת שאני חושבת שהעולם לא יצעד קדימה בלי אנשים שקצת חיים בסרט ולא רואים בעיניים.

גם על גוש אמונים (ועוד רבים וטובים בדורות שונים) אמרו שהם לא ריאליים וחיים בסרט ובדמיונות ותראי לאן הם הגיעו היום.

רואים שגם את יצירתית 😊

חשבתי שתפקידי כאמא הוא לחנך אותם למציאותיות ולקרקע אותם, אבל בזכותך אני מבינה שתפקידי הוא לנתב את היצירתיות שלהם בצורה חכמה, שלא תכבה אותם אלא תצמיח אותם ליצירתיות בוגרת שבאמת מביאה פירות.

תודה על זה!

(היום באמת הכנתי עיצובים לעלון שהבן שלי מפיק תחת שם הישיבה. בהתחלה הוא אמר לי - "אבל הרי את חושבת שהישיבה הזו לא אמיתית בכלל!" אז הסברתי לו שהישיבה אמיתית בגדר הבית, ובאמת יפה להפיק עלון שבועי עם דברי תורה וכדומה, ולכן גם כדאי לעצב אותו יפה. נראה לי שהדברים התיישבו על דעתו )

ולכן הרגשתי צורך להתייעץ פה...

מקווה שנצליח בעתיד להגיב להם נכון ולעודד אותם בצורה חכמה ❤️

אני חושבת שכל אדם הוא יצירתי במהותו.. השאלה כמה הוא נותן לזה ביטוי במציאות. וב"ה אני בתקופה פוריה...

וכהרגלך בקודש תימצתת את הרעיון שבאתי להביא בקצרה ובמדוייק.

הלוואי שהייתי זוכה גם כל הזמן לתמוך ביצירתיות של הילדים שלי

ואיזה יופי שכבר הייתה לך הזדמנות ליישם את זה!

ב"ה שאלה העיסוקים שלהם... לא הייתי מחזירה אותם לקרקע, לא נשמע משהו רע שהן מדמיינים שיש ישיבה וכל הדברים...

לגבי הדירה באמת כמו שהציעו פה תגידו להם שיתחילו לברר על דירות באזור ומהר מאוד הם יבינו שזה לא אפשרי... 

יוצרות בפלסטלינה

משחקי קופסה

מסתכלות ביחד באלבום של המשפחה

וכו

לפעמים קפיצה בגומי.

לעתים רחוקות גם במשחקי קופסה.

(זוכרת שכשהייתי אני עצמי בכיתה ג' ובאה אליי פעם חברה - הצעתי לה לשחק בבובות🙈 והחברה אמרה לי שזה תינוקי... אז למדתי להשאיר את המשחק בבובות לזמנים שאני לבד בבית...)

חיכיתי לכזה

תודה על השיתוף

עוד כאלה שרוצות לשחק בבובות

וגם הצעות למה עוד לשחק 

תופרת להן בגדים..

אבל רק לבד בבית, כי החברות כמובן לא זורמות...

וחבל שהחברות לא זורמות... בעיניי זה דווקא משחק יחסית בוגר.

מקווה שתמצא דברים אחרים שהן כן יסכימו לעשות...

אבל לבד. 

עם החברות- חבל, גומי, משחקי קופסא 

משחקת בפליימוביל וברביות

ברור אשמא שלי ידעה וגם עודדה את זה

אבל אני התביישתי

מותאמי גיל.

לדוגמא מורה ותלמידה.

חנות/קניון

מסעדה

הצגת סיפור תנ"כי מסוים ועוד הרבה...

זה לא האבא ואמא הרגיל אבל זה משתמש באותם אבזרים והבת שלי שבגיל מאוד אוהבת.

מה עוד עושה?

- מחליפה מדבקות וואו זה עולם שלם ויכול לקחת שעות 😀 או כל אוסף אחר שנהוג באזור שלכם...

- מכינה צמידים מגומיות

- משחק בחול קינטי/בר בצק/דס/חימר/פימו למינהם.

- משחקי קופסא בזוגות בדרך כלל יותר משחקי קלפים

ספיר מלחמה, חלומות, כבשה שחורה, רביעיות וכדומה.

- משחקי ספורט כמו חבל, גומי, הטבעת הזו שמסתובבת על הרגל (לא יודעת את שמה).

- אם יש לך כוח להתערב אפשר גם להכין עוגיות, ללמד רקמה/תפירה, או יצירה עם חומרי מחזור שיש לה תוצר משמעותי.

- אם את מרשה אז סתם ללכת יחד ברחוב/גן שעשועים ולפטפט.

- אוריגמי לבת שלי יש שיעור בכיתה על זה והיא ממשיכה לעשות בבית המון. אפשר גם לקנות ספר בנושא.

-חוברות צביעה מושקעות של מנדלות יכולה לשבת שעות עם עצמה ועם חברות.

איך אמא שלי כעסה שעשינו להן יום בריכה שהרס לכל הבובות את השיער הפלסטיק😅

מפליימוביל וקפלות ולגו..

בתים מטורפים עם גינה ענקית ובריכה ומה לא..

לא יודעת אם אי פעם הגענו לשלב המשחק בפועל, לדעתי הזמן הסתיים כל פעם מתישהו במהלך הבניה וכו.. 

ולא משחקת בפועל

מעניין 

הרבה יותר מכתה ג' לדעתי.

אבל בשלב מסוים זה כבר לא כלל את הבובות פשוט. כלומר, הן המשיכו להיות גיבורות הסיפורים, אבל לא באמת התשמשנו בהן (לשון רבים כוללת בעיקר את אחותי ואותי. אבל אפילו אמא שלי הכירה את כל מעללי הבובות ולפעמים הצטרפה), שיחקנו בחדר אחד, והן היו בכלל בארון גבוה בחדר אחר. המצאנו המון סיפורים, ואפילו כמה שירים...

וסיפרתי לה חלק מהדברים ששיחקנו כילדות, ושרתי לה חלק מהשירים... הבובות המקוריות עדיין אצל ההורים שלי אז היא אפילו זכתה להכיר אותן. אני חושבת שזה קצת כמו לקרוא לסיפורים שא.א.מילן כתב "לשחק בבובות"

היה אופי לכל בובה, והיו כמה צמדים של חברים טובים, והיה להם בית ספר ותנועת נוער, והיו סיפורים-מהצד, שחלקם נחשבו כ"משחק" (כמו שאתם מדמיינים, היו יכולות להיות כמה רמות רקורסיביות כאלה: משחק במשחק, משחק במשחק במשחק...), כלומר, לא חלק מ"החיים האמיתיים" של הבובות אלא כשרוצים לשחק משהו אחר (הרבה פעמים יותר משוגע, אז צריך להסתייג ממנו, ולומר שזה "לא באמת"). נניח, בובה אחת תפקדה לפעמים גם כעצמה, גם כסבא של עצמו שהיה מלך ממלכת הדובים (דובניה), וגם כאחותו הגדולה. ושם היו תככים ממלכתיים, והסבא היה מלך מטורלל לגמרי. אבל כל זה לא נגע למשחק הראשי - שבו היה מדובר בדב די רגיל וחמוד בגיל בית-ספר ולא תככן שמקנא באחותו יורשת העצר... ^^'

שלום לאחותי אם את קוראת פה, זיהית אותי בוודאות ^^'

נשמע שאת מבינה את העניין לפי מה שאני זוכרת את שולחת ידך בכתיבה מדי פעם, אז אולי תוכלי לעשות משהו מהדמיונות האלה, אם את זוכרת! (אני מניחה שקשה יותר לזכור אם זה היה רק שלך, במחשבה. אצלי זה היה משותף לאחותי ולי ולאמא, בדיבור)

וזה אכן הפעיל מיד את המוח הכותב שלי, וגרם לי חשק לכתוב סיפור על זה... (יש לי כבר כל מיני סיפורים בסגנון, כי אני באמת אוהבת את הרעיון הזה בעצמי, אבל נשמע שאתן ממש שדרגתן את זה!)

תודה ששיתפת אותי! מאחלת לך שהבת שלך תלך בדרכייך (עם הבובות שלה, או אפילו עם הבובות המקוריות שלכן...)

להכין תכשיטים (יש לה ערכה מקצועית)/לצייר /לשיר /להמציא ריקוד /לכתוב סיפורים /קיפולי נייר/ לכתוב ביומן שלה/ להתאמן בקסמים ולעשות לנו מופע/ לסרוג בחוטי טריקו

זה מה שעולה לי עכשיו (יש לה מלא תחומי עיניין הלוואי עלי)

משחקי קופסא זה יותר עם האחים פחות עם חברות בעיקר בשבתות.

גלגלונים בחצר

מביאות את הכלב של השכנים..

עניתי על כיתה א' וה'

הרבה הרבה ציורים ויצירות..לא נמאס להם וחי נמאס לאסוף גזרי נייר מהרצפה

קופצות בטרמפולינה

בעיקר מכינות הצגות לאחים הקטנים או לכל מי שמוכן לצפות...

לפעמים משחקות במשחקים כמו חתחתול וכד'

נוסעות קצת בקורקינט/אופניים

פליימוביל וכד'  זה עם האחים הקטנים, לא עם חברות

על הרעיונות

על התגובות המושקעות

ועל הנירמול של משחק בגיל הזה!!

אני חושבת שזה ממש מפתח את הדימיון ואת המוח

והבת שלי כל כך אוהבת (ויש לה רק אחים)

ומבאס שהחברה מדכאת את זה...

אולי תצליחו למצוא חברה שכן אוהבת את זה, ומסתירה את זה משאר החברות? 🤭

או שהיא יכולה לשחק עם אחיה הבנים... יש בנים שאוהבים את זה, במיוחד כשנותנים להם את תפקיד האבא

רעיון נוסף - שאת תשחקי איתה, אם יש לך זמן ופנאי לזה...

ואם לא - אז גם לשחק לבד זה כיף ומפתח את הדמיון... 😊

והבנים יושבים לידה וחולקים אתה משחקים משותפים. בשבת.

בימי חול או לבד או דברים אחרים עם חברות

בעזהי"ת

לבד: מציירת, קוראת ספר. משחקי דמיון ודרמה- נניח מדמיינת שהיא יוטיוברית שמסריטה את עצמה לוולוג..

אם אחים שלה הקטנים משחקים בפליימוביל או במגנטים, היא תצטרף ותשחק בהם לפעמים עם האחים ולפעמים לבד.

בשבת למשל היא בנתה לכולם תחפושות של רובוטים מקשקשים והם שיחקו שהם בחללית..

כשחברות באות- משחקי דמיון כמו בית ספר (אחת המורה השאר תלמידות), משחקי ספורט כמו תחרות עמידת ידיים, מסלול מכשולים וכו'.., ציורים ויצירות או משחקי קופסא..

סוג של עצמאות

כמו בגיל ההתבגרות שמסבירים להם משהו 100 פעמים ובסוף הם עושים שטויות

נשמע לי על אותו מהגנון

יש לי גם בת 7 ) הקטנה( שגם לפעמים מתנהגת ככה

במקרה ראיתי מהעדכני ורוצה להציע מה שעולה לי במחשבה, אולי יעבוד איתו. חשוב לי להגיד שאמנם לי אישית אין ילדים, לכן זה לא יהיה מניסיון אישי, אבל כן למדתי דברים שאולי יועילו. כותבת כל מה שעולה בי בכללי בעניין לאור מה שכתבת ולא ממקום שמכיר אישית, אז רק אם יתאים לך, קחי באהבה.

באופן טבעי ילדים מבקשים לפתח עצמאות ולהרגיש שיש להם בחירה ויש חשיבות לדעתם ולרצון האישי שלהם. הרי זה עומק העניין של להיות עצמאי, להיות עם האפשרות לבטא את הרצון האישי שמבדיל ומייחד אותו. זה הופך למשמעותי במיוחד לילדים בכורים, שכשמגיעים אחים קטנים מהם לפעמים נוצר מצב שהם קצת נבלעים והופכים להיות מרצים כדי ''לזכות'' בתשומת לב, זו שמרגישים שנלקחה מהם כי יש מי שזקוקים לה יותר מהם, לכאורה. והעמדה והזכות של להיות הילד הגדול בבית לא תמיד מחזיקה עבורם הטבה, ובחוויה שלהם לפעמים אפילו ההפך. לפעמים כועסים עליהם יותר ומבקשים מהם לוותר יותר, כי ''אתה גדול יותר ומבין יותר..'', והם עדיין ילדים בעצמם.

מה הייתי עושה?

מבינה שבעומק הילד מבקש תשומת לב ויחס שיחזיר לו את ההרגשה שהוא ילד גדול ממקום חיובי ובוחר, ולא ממקום ''נשלט'' כי ההורים קובעים ומחליטים.

בוודאי שילד צריך לדעת בזמנים מסויימים שההורים מחליטים, ויהיו זמנים שצריך פשוט לעשות בלי לשאול הרבה, אבל בכל שאר ההזדמנויות כדאי לנסות לחפש את הדרך להעמיד אפשרויות ולתת בחירה בצורה חכמה.

מה למשל? לוקחת את הדוגמאות שלך:

* יש אירוע ואת רוצה שהוא ילך לנוח צהריים - להבין קודם בכנות למה חשוב לך שילך לנוח? את רוצה את זה עבורך כדי שיהיה לך זמן לארגן דברים או עבורו? אם את רוצה שיהיה עבורו כדי שיהיה עירני ונוכח, שיהיה לו כח ויהנה אפשר לבטא את זה תוך כדי שיחה, שאת יודעת שיש אירוע חשוב שחיכה לו ורוצה להיות בו וליהנות (אולי אפילו לפתח שיח על הציפיה ומתוך זה לומר ש...), ולכן כדי שיהיה עירני כדאי לתת לגוף לנוח. ולחשוב איך את יכולה לתת לו תחושת בחירה מבין שתי אפשרויות שמקובלות גם עלייך. נניח: לאפשר לו לבחור באיזו שעה ילך לנוח ובאיזו שעה רוצה שתעירי אותו (במקום שזה יהיה אם בכלל לנוח).

לאפשר לו לבחור מהי מנוחה בשבילו- זה גם יכול להיות לשכב בחדר ברוגע גם אם לא ממש ירדם, איפה לנוח, לשאול מה יעזור לו להצליח לנוח.. לגרום לו להיות 'פעיל' בצורה חיובית בכיוון המבוקש.

*מקלחת - אני לא מכירה אותו ומה היחס שלו להיגיינה אישית, את כאמא שלו יודעת יותר מה משמעותי לו ומשמח אותו ולנסות לחפש את הנקודות שידברו אליו. לחזק ולדבר את ההרגשה הנעימה לידו (רק אותה, לא להגיד דברים לא נעימים כשלא, זה קריטי במיוחד לילדים רגישים.. יש משפטים שקשה להוציא אח''כ מנפש שומעם) אחרי שמתקלח. וגם פה לחפש את ההזדמנויות להעצים אחריות ובחירה - אולי לתת טווח זמן שבתוכו יוכל לבחור באיזו שעה נכנס למקלחת, בחירת בגדים וכדו' וזה אחריותו.

אם פספס את הזמן או שירגיש לא נעים כי לא ... זה אחריותו.

* קושי להתאפק - מרגיש לי גדול מדי לכתוב על זה בכללי, כי זה יכול לנבוע בשורש מהרבה דברים וזה כבר מצריך להכיר את הילד ואת הנפש שלו.

אולי לחפש דרך לבטא את ההתנייה מבחינתך כבחירה עבורו, כמו במצבים קודמים. שידע שמבחינתך מי שרוצה כך וכך .. יוכל לקבל את זה במצב כזה וכזה, והוא בוחר איך להתנהל ויודע מה יקרה בכל מצב שיבחר. את רוצה לתת, את מבטאת את הרצון לתת ומתי ואיך זה יכול להתאפשר מבחינתך.

מה שכן, לגבי למידת איפוק, גבולות מחזקים את בניין האישיות כשמעמידים אותם באהבה. שידע וישמע שגם כשאמא אומרת לא, ועומדת על זה ולא מוותרת בקלות, גם אם זה מאוד מתסכל אותו והיה רוצה אחרת (לפעמים לשיים להם רגשות עוזר להם להבין ולהיפתח לעולם הרגשי שבהם, שיש בו מנעד רגשות רחב וכלים להתמודד עם מציאות שלא תמיד פועלת כמו שאנחנו היינו רוצים), זה כי היא אוהבת אותו וזה שהיא מונעת טובה שמאוד רוצה לזמן מה, זה גם מאהבה לא פחות, ואפילו יותר, משהיא מעניקה בלי גבול. כי היא מפתחת אותו ומגדלת אותו.

מקווה שהדברים יהיו לתועלת עבורך.

שגרמו לי פעם להזעיק כיבוי אש להוריד אותה אז אני נחרצת וממש כועסת

זה לא קורה הרבה אז היא מפנימה

מה שלא דחוף אני משחררת

וכשהיא נראית לי עייפה אני מתגמשת קצת יותר 

מה שמעניין כשזה נוגע לאחותו הוא הבוגר האחראי אבל כשזה דבר שמצריך ממנו להפסיק או שמפתח אנטי לפעולה או לאמירה אז הוא נכנס לפינה ומגיב כאילו לא אכפת לו מהתוצאה של המעשה ובזמן אמת ממש בוכה ולא מוגן לקבל את התוצאה.

אבל ממה שכתבת וכתבה אורות במלחמה אני מבינה שזה תואם גיל הפער בין הרגש והשכל הפער בין ההבנה של מה ההשלכה של המעשה ולפעולה שמצריכה קצת איפוק ודחיית סיפוקים (לפעמים הוא ממש נהנה להרוס לאחותו את היצירה גם אם אני מזכירה לו כמה היא תהיה עצובה ואחר כך הוא נראה מצטער על המעשה)

עם הילדים יש לי קשר טוב.

למדתי מההורים שלי מה לא לעשות ועם השנים למדתי איך כן ליצור קשר טוב עם הילדים.

בכל אינטראקציה ושיח עם הילדים, אני מרגישה בו זמנית את גם את התחושות שלהם, את העצב/ כעס/ דאגה/ תהייה/ בלבול וגם את השמחה/ סיפוק/ אושר/ התרגשות.

ככה קל לי להוביל את התקשורת להיות חיובית, כנה ומועילה.

אני בתור ילדה/נערה לא הייתי משתפת בכלל את ההורים והיום אני בקשר ממש טוב עם אמא שלי ומדברות כמעט כל יום בטלפון.

עם אבא שלי עד היום הקשר לא וואו אבל באופן כללי הוא אדם יחסית סגור וקשה.

אני חושבת שכדי ליצור תקשורת טובה עם הילדים הגדולים יותר, מאד חשוב לא להיות ביקורתיים ו״מחנכים״ כל הזמן.

זאת אומרת יותר להיות אוזן קשבת ופחות להגיד מה דעתנו כל הזמן.

לי לא היה קשר עם הוריי בכלל בגיל ההתבגרות.

אמא שלי טיפוס שלא מדבר על כלום. (גם על מחזור לא דברה איתי )

אני הפכתי עולמות בשביל להיות אמא אחרת.

מהיום שהבכורה שלי נולדה

לא הפסקתי לדבר איתה.

וכיום, שהיא כבר מתבגרת, ב"ה יש לנו קשר נהדר.

יכולה לדבר איתה על הכל בפתיחות מלאה

ויודעת שהיא גם יכולה לשמור לעצמה דברים ולדבר עליהם עם חברות, כי זה הגיל, וזה נפלא שזה תואם גיל.

כל ילד הוא אחר, יש ילדים יותר סגורים (בעיקר בנים)

יש ילדים שיותר אוהבים לשתף ולדבר.

אני חושבת שאם תהיי בלחץ שאת חייבת קשר עם הילד שלך, זה רק יעשה ההפך.

זה צריך לבוא בטבעיות

לא לדרוש ממנו שיתופים

אלא ההפך, לשתף דברים מעצמך, מטבע הדברים, כשהוא יראה שאת משתפת ופותחת הכל על השולחן,

הוא יתחיל לדבר גם.

ותקשורת טובה- זה המפתח והבסיס לקשר טוב.

הרבה נחת

מטרה היא להכין את הילד לחיים בוגרים ולהביא אותו לשם במצב מספיק טוב. אם קשר תורם לזה , מצוין.

בנוסף , אין דבר כזה לדבר על הכל. חלק מגיל ההתבגרות הוא הפרדות מההורים , נוצר צורך מסוים בפרטיות.

אבל הורה כן צריך לתת לילד הרגשה שילד יכול לבוא אליו לשתף לבקש עזרה בעת הצורך.

קשר טוב הוא כלי ולא מטרה..

אני לא משתפת את אמא שלי בהכל,אנחנו שונות בדעות שלנו, אנחנו לא מדברות כל יום ועדיין יש לי המון אהבה והערכה אליה וגם אני יודעת שהיא אוהבת אותי מאוד.

ולגמרי הערכים שלה מלווים אותי והיא הכינה אותי לחיים בוגרים

דווקא עם הקטנים אני ממש מסתדרת, מדברת איתם על רגשות וכו' אבל ברגע שהם גדלים קצת משהו נתקע😒

אשמח לעוד תגובות 

אני מתבגר (לא אמא בשלב הבא), והקשר שלי עם ההורים לא משהו. אני יכול לומר רק שאין דבר שהייתי רוצה יותר מקשר מעמיק ורגשי עם ההורים שלי. אני לא מסוגל נפשית ליזום את זה בעצמי. אבל הלוואי שדברים היו אחרת.

אני לא אומר שזה נורא ואיום אם הקשר עם ההורים לא הולך, החיים שלי אחלה ואני מאושר. אבל זה חשוב כל כך גם לך אבל בעיקר לילד שלך. תעשי מה שאת יכולה, ואל תזכרי פתאום כשהוא יהיה בן 17 לנסות לחדש את הקשר. תתחילי ותשקיעי כמה כאב ראש שזה ייקח כבר מעכשיו. 

זה אמנם נפוץ קשר שטחי עם ההורים, אבל זה כל כך חשוב. בשנים הקרובות הוא באמת יצטרך אותך, אבל לא יבקש עזרה אם הקשר לא יהיה מספיק טוב.

סליחה על הפלישה לפורום.

הבכורה שלי לא משתפת כמו שהייתי רוצה, מראה תמיד שמסתדרת ולא צריכה עזרה.

אני לא יודעת איך לשחרר את מחסום ביננו, מנסה ימי כיף, מנסה שיחות קצת, אבל כנראה בכל זאת מרגישה ממני ריחוק.

בשאיפה אני חושבת שצריך לפרגן המון ולשמור ביקורת רק למקומות הכרחיים, להגיד שוב ושוב שאפשר לדבר כל הכל ושאת תמיד שם בשבילם, בתקוה שבסוף זה יחלחל

יכולה לומר על עצמי, שאני ממש עושה מאמצים ליצור קשרים עם הגדולים, ויש לי כבר גם מעל 18.

והשאלה כמה הם משתפים תלויה הרבה באופי של הילד, יש לי בן שמשתף ממש( וגם אצלו זה התחיל רק בגיל 17). ויש ילדים שלפעמים כן ולפעמים לא. אני חושבת שלא הגיוני לצפות שמתבגר ישתף בהכל. חלק מהעצמאות שלו, ובנית האישיות העצמאית שלו , היא בזה שהוא,שומר דברים לעצמו. אני מתפללת שיראו בי כתובת להתיעצויות כשהם מרגישים צורך.זה קורה לפעמים וכנראה שלפעמים גם לא( אני לא יודעת אם יש דברים שהם לא שיתפו). ובשלב,כלשהו יש להם עולם משלהם, וזה הרבה ניסוי ותעיה, וגישוש לדעת להיות בשבילם ולא להעיק( הם גם יכולים לומר,שאני חופרת אם אני מנסה בזמן ובענין שלא נח להם).

אז אני ממליצה להיות שם, לנסות להיות כמה שפחות שיפוטית(לפעמים קשה ממש).

ולהבין שלפעמים תצליחי ולפעמים לא, וגם אם לא, את אמא טובה.

וגם צריך לשדר פניות והקשבה. יכולה לשתף על עצמי שיש לי כמה ילדים עם אופי שונה (חלקם כבר נשואים היום ב"ה). אחת הבנות שתמיד היו לנו הרבה ויכוחים בשנות הבגרות שלה היום יש לנו קשר מדהים ואחת אחרת שצחקתי לפני החתונה שלה שהיא בטח לא תשתף אותי בכלום ולא אדע מה קורה איתה כי היא לא דיברה בכלל בתור מתבגרת היום מתקשרת ומספרת לי מה איתה (ברור שהיא עדיין מופנמת ולא מספרת בפתיחות כמו השניה אבל זה קשר מסוג שונה), אצל הבן שלי גם ראיתי שזה היה תהליך, הוא מופנם אבל איפשהו בערך בגיל 17 (לא באמת זוכרת באיזה גיל זה היה) הוא נפתח קצת יותר והתחיל לשתף. זה היה תהליך שלו בלבד, אני רק הייתי שם ושמחתי לשמוע שהוא מתחיל לשתף. אני חושבת שתמיד אמרתי לילדים שלי שאשמח לשמוע אותם ואם לא הייתי פנויה ביקשתי שנדבר בהזדמנות אחרת שאוכל לשמוע אותם בנחת. אני חושבת שלא צריכים להיות בלחץ אלא פשוט כל פעם כשחוזרים מהלימודים/ישיבה וכו' לשאול מה שלומך ואיך היה היום שלך והאם היה משהו מיוחד וכו' ולתת להם את האפשרות לספר. להיות ערניים אם משהו ניראה מציק ואז אפשר לנסות לדובב ולראות איך אפשר לעזור...

בהצלחה, ואת נשמעת אמא מדהימה שרוצה קשר טוב עם הילדים. לא לכולם יש זמן וסבלנות לכך...

אני דבר ראשון הייתי מבררת במוסד לימוד האם הם ראו שינוי או שזה דבר שנמצא רק בבית?

ולאחר מכן אולי הפניה לטיפול ריגשי? תבדקי מה מענין אותו ומה מתאים אומנות/מוזיקה/סוסים/וכו'

לא מאד מבינה בפרוצדורה ומה מתאים לבנך אבל נשמע ששווה בירור

בהצלחה!! תעדכני אותנו בהקלה

האמת שכל מה שאת מתארת, כל מה שעברתם, בהחלט יכול ליצור קושי רגשי.

יש בבית הספר יועצת? אפשר להתייעץ איתה שתפנה לטיפול מתאים? זה מראש עוזר להתייעץ עם מישהי שמכירה את התחום ויודעת מה יש בסביבה.

שא"א להחליק את הפינוי מהבית והמילואים כאילו זה נגמר.... זה קיים לגמרי ועכשיו הוא מוציא את זה (ברור שאני לא יודעת בוודאות אבל נראה לי)

דווקא אחרי שהמצב מתייצב הוא מרשה לעצמו לפרוק ולהביע את עצמו.

עזרה ראשונה - מלאאאאא חיבוקים, תיווכים של המשימות, להוריד לחץ, לעזור לו יותר בכל דבר, לומר לו מליון פעם את אוהבת אותו הכי שבעולם... לחזק אותו על כל דבר פיצי שעושה בזריזות, באווירה נעימה (נכנס למקלחת בפעם הראשונה שאמרת לו? לחזק אותו 10 פעמים על זה כמה הוא אלוף ואיך זה שימח אותך)

עזרה שניה- להתייעץ עם גורם מקצועי!!!! יש את ה1500 שח לטיפולים רגשיים לילדים... 

כשבעלי היה חוזר לבן הגדול שלי היו ממש התפרצויות רגשיות וחוצפה בעיקר מולו..לא אופיינו בכלל...ויצא שכל אפטר הוא היה בסוף צועק עליו ..

הפוך על הפוך כזה

הם יודעים להחזיק את עצמם

אבל הקושי לא נגמר כשאבא חזר

ועוד הייתם גם מפונים

וגם בי''ס חדש

וואו כמה עברתם

ובכנות

כבר כמה חודשים מאז שבעלי התשחרר

ומגלה בכנות שעכשיו אני עדיין מוצפת מכל מה שהנפש עברה אז

מעבדת את זה כל המזן ועדיין נשאר המון מקומות קשים בלב

ודווקא אחרי שחזר העזתי להתחיל להסתכל להם בעיניים כי לפני היתי חייבת רק ללתםקד ולהחזיק חזק

אז אם מבוגרים ככה בטח ילדים

ממ שממש ממליצה ללכת לטיפול רגשי

וגם להתבונן איך אתם מייצרים לו זמן איכות אישי ומלא חום ואהבה

גם לי נשמע ממש קשור למלחמה, למילואים ולפינוי מהבית.

הוא כנראה החזיק את עצמו חזק בזמן שהיה "מצב חירום", ועכשיו מרשה לעצמו להתפרק.

דבר ראשון - לא להלחץ. הוא ילד טוב ומקסים. הוא יודע להתנהג. הוא יגדל להיות ילד, נער ואיש טוב ונחמד.

מה שקורה עכשיו לא מעיד על כלום, זאת רק התמודדות עם מצב לא נורמלי.

זה לא אומר שזה לא קשה להתמודד עם ההתנהגויות האלה, אבל לפחות אל תשליכי מזה על העתיד שלו.

עכשיו הייתי מתייעצת איך אפשר לעזור לו. אולי יועצת בבית הספר? אולי מרכז חוסן?

בהצלחה ♥️

תמצאי זמן שקט ותבררי איתו

מישהו פגע בך? אתה דואג ממשהו?

משהו קרה?

ממש ככה

אצלי זה עבד והילדה סיפרה משהו לא מאד דרמטי שהיא ראתה את זה כדרמטי

זה שאמרתי לה שהיא בסדר ומנש לא אשמה

ואפילו העמדתי את הצד השני במקום גרם לה להרגשה טובה ולשחרור

יכול להיות מאד שזה הבסיס והוא חושש בעקבות המלחמה..תני לו מקום לפרוק ולהסביר מה עובר עליו

בהצלחה!

חיבוק קודם כל.

הגיוני שזה בגלל כל השינויים וכל מה שעברתם, זה לא דברים פשוטים בכלל. אולי כדאי להתייעץ עם המחנך והיועצת של בית הספר... 

יש לי חברה שמזמינה גם מאלי אקספרס ועובד לה

לא יצא לי אף פעם..

וגם הם מחליפים סחורה לעיתים קרובות

צריך לבקר שם מדי פעם, עניין של מזל

תלוי בגזרה ובבד.. ממש קשה לי עם זה, אני הכי לא אופנתית בעולם, ורואה שזה מתחיל להיות חשוב להן. וגם לי חשוב שיראו מסודרות וירגישו יפות.

וזה לא נשמע לי הגיוני..

בת ה12 שלי דקיקה ורזונת ולובשת 16 או 18..

נערה בת 1ר במיוחד אם היא גבוהה ומלאה ברור שזה כבר מידות של מבוגרים...

אחפה מידה s  בנשים למרות שהיא לא מתלהבת לחפש באזור הזה

אולי היא תמצא משהו במידות הקטנות של הנשים.

בירושלים יש את חצאית המנשה לילדות או למבוגרות ויש שם חולצות גם. קמליון. הבנות שלי שהיו בגיל הזה היו הולכות עם חולצות בי"ס עם סמל. היא לא צריכה?

יש להם המון חולצות מבד מלנז' שהוא לא צמוד ונעים בקיץ.

יש מבחר גדול מאד באתר.

בילדות יש עד מידה 20.

יש להם חנויות בירושלים וגוש עציון.

תמיד נראה לבוש יותר ויפה, ותכלס בעיני גם נוח..

ושוב בגיל הזה לילדות מלאות הייתי קונה בזויה, D&Y, תמנון

שגם בעלי קצר אליו כמוני, אין מישהו שיאזן בינינו את התגובות כי שנינו עצבניים עליו.

ואז כל לילה אני הולכת לישון עצובה שאנחנו מתנהגים אליו ממש מגעיל ושבעצם אין מי ש״יגן״ עליו. 

קצת מזדהה עם חלק ממה שתיארת. 

אולי את יכולה לעשות איזה טיפול שיעזור לך לשנות גישה לילד.

ואולי זה באמת ילד שדורש יותר עבודה פנימית מההורים שלו...לראות בו את הטוב, את המתיקות, לעזור לו לפתח כשרון, להתנהג אליו יותר בחמלה. לא קל..

כבר לא זוכרת מי אמר/ה את זה.

בלילה, בזמן הזה השקט כשהוא ישן ואת מעבירה בראש את התסריט של היום או מה שזה, ומצטערת,

לכי לידו, תלחשי לו שאת אוהבת אותו, שאת מצטערת שאת לא תמיד מוצאת סבלנות לדברים שהוא צריך ממך, שאת מעריכה אותו על כל החוזקות והדברים היפים שבו. תשמיעי לו, תשמיעי לך. זה בעצם לעורר אצלך את הקול החיובי כלפיו, שיהיה הרבה יותר פעיל, ושהוא ישמע גם דברים טובים על עצמו ואת ההערכה שלכם אליו. ניסיתי בעצמי לתקופה מאוד קצרה עם ילד שהרגשתי שנוצר איזה מחסום של אמון ביננו, ולא התמדתי, אבל היום אני כל כך הרבה יותר סומכת עליו, מראה לו אהבה באופן טבעי, שזה כנראה באמת מהפך דברים מבפנים.

ואם זה לא מדבר אליך, תנסי לזכור שה' בחר בכם מכל האנשים בעולם להיות הורים שלו, זה מדויק. אתם המגן שלו מפני רוחות העולם, בבית הוא צריך לקבל אהבה ואהבה. גם גבולות והכל, אבל הבסיס זה אהבה. לראות איפה את מוצאת בך כמה דק' של סבלנות, להקשיב לו, לראות אותו, להסתקרן מהבריאה המופלאה שהוא. ולהתחיל להסתכל דרך זה על הקשר בינכם, לזכור ששם זה התמצית האמיתית של מה שבינכם ולא דרך המקומות הקשים והמעצבנים.

לפעמים כשמטפלים בעצמנו ובתחושות הקשות שלנו - השינוי שאנו כהורים עושים משפיע ישירות גם על הילד, וגם הוא משתנה לטובה.

כתבת שניסיתם לטפל בו ולא הלך. חשבתם אולי על טיפול בשביל עצמכם? או טיפול אישי לכל אחד מכם או הנחיית הורים לשניכם ביחד.

כי יכול להיות שבאמת יש לילד קשיים אובייקטיביים, אבל העיקר פה הוא ההתנהלות שלכם מולו והצורך שהקושי שלו לא "ידליק" אתכם כל כך.

מקווה ממש שתמצאו את הדרך הטובה לכם, ושתגדלו אותו בנחת ובשמחה ❤️

יפחד לעיתים להיות לבד בחדר

יהיה פזיז

יהיה מסורבל

ישחק עם חברים (שאולי לא מוצאים חן בעיניך)

כדאי להסתכל עליו בפני עצמו ולא כגדול לעומת 2 קטנים. הוא ילד, עדין קטן, שזקוק להכלה ותמיכה.

גם אם עושים טעויות עם ילד, אפשר ללמוד, לתקן ולשנות התייחסות אליו.

החוסר חמלה שיש לנו כלפיו בזמן אמת והמצפון שמגיע אחר כך..

זה שינוי עמוק שצריך היה להתחיל בו כבר מזמן..

ויש לילד הזה כל כך הרבה חכמה וטוב לב..

תודה

לא חשבתי שזה קשור לזה..

יש טיפול ספציפי ששמעת או הציעו לך לקחת אותו? או אפילו משהו ספציפי להורים?

או שהחלטת לשחרר?

אובדת עצות

נראה לי שכדאי להתחיל בחמלה לכולכם.

את קצת אחרי לידה. זה אומר שאת עוד מתאוששת, ועייפה וחלשה וטרודה, ושכולכם מנסים להתרגל למצב המשפחתי החדש.

אני מאוד מאמינה שגם ההתנהגות של הבכור שלכם מושפעת מאוד מהלידה, אפילו אם עברו כמה חודשים, ואפילו אם לכאורה אין קשר. ככה ראיתי אצלי על ילדה שנראתה לי גדולה, אבל התחילה עם כל מיני בעיות התנהגות כמה חודשים אחרי לידה.

קחי נשימה עמוקה. מה שקורה עכשיו הוא לא מה שיהיה תמיד. תנסי כמה שיותר חמלה על עצמך, על בעלך, ועליו.

אל תנסי עכשיו לחנך אותו בכל הכוח. רק המינימום ההכרחי. גם אם הוא יפתח הרגלים רעים בינתיים, יהיה הרבה יותר קל לעבוד עליהם בעוד כמה חודשים.

אני לא מתכוונת להרשות הכל, אבל גם לא להתעקש על דברים שלא חשובים לך עכשיו, שאת עושה רק כדי שיגדל מחונך. לדעתי אפשר לגמרי להחליק לכמה חודשים.

עוד דבר - יש לנו נטיה לצפות מהבכורים להרבה יותר. הוא הילד הכי גדול בבית, ויש לו 2 אחים קטנים יותר, והוא כל כך חכם ומבין, אז למה הוא מתנהג בצורה כל כך ילדותית, ולא מבין שאנחנו צריכים אותו בתור עוד בוגר בבית?!

אבל הוא לא בוגר. הוא רק בן שש. וגם אם הוא חכם,הוא עדיין ילד מבחינה רגשית. כשהקטן שלך יהיה בן שש, תרגישי שזה די צעיר ותצפי מהאחים הגדולים לעזור לו בהרבה דברים... אז תנסי לתת לגדול להיות עוד קצת קטן איפה שהוא צריך. אפילו שזה קשה ולא נוח.

מצד שני - תנסי לעשות איתו דברים שמתאימים רק "לגדולים" - אפשר לשחק איתו במשחק שלא מתאים לאחים הקטנים יותר, להתייעץ איתו בכמה שיותר דברים (אתה חושב שעדיף שקודם נלך לסופר, או קודם נלך לספריה? כדאי שנחתוך עכשיו תפוח או אגס לכל הילדים? ), ולתת לו לעזור בדברים שהוא רוצה (לא בסידור משחקים. זה מה שאנחנו הכי רוצים שהם יעשו, אבל זה לא מה שהם רוצים לעשות. מצד שני, יש מצב שהוא ישמח לתלות כביסה, לערוך שולחן או לחתוך פירות לכולם).

בהצלחה ♥️

ומוסיפה לתרגל להסתכל על הילד בעין טובה.

ממש לעשות רשימה יומית, היום הוא עשה טוב א, ב,ג..  אפילו בדברים שאולי מובנים מאליהם כמו, קראתי לו לאכול והוא בא מיד, הוא נתן חיבוק לאחיו וכו'. זה ירגיל אותכם לראות אותו באור חיובי. וזה ישכנע את התת מודע שלכם שיש לכם ילד טוב ומקסים. שרק רוצה שמישהו יאהב אותו כמו שהוא, בלי ציפיות בשמיים בלי אכזבות, אלא כמו שהוא. נשמה טהורה שהקב"ה נתן לכם במתנה. עם כל האתגרים.

בהצלחה.

ועוד הערה קטנה, בקשר לגן, ילד כזה קטן לא יכול לבחור חברים בגן לפי מה שההורים שלו רוצים. הוא פשוט ישחק עם מי שזורם לו או שהגננת משדכת ביניהם. קצת גדול עליו גם לזכור עם איזה ילדים כדאי לו לשחק לפי ההורים. אז אם זה ילדים ממש שליליים אפשר לדבר עם הגננת, להגיד אם היא מוכנה לנתב את המשחק שלו לילדים שכן חיוביים יותר בשבילו, או לעזוב את זה ולדאוג שבבית ספר הוא יהיה עם ילדים מתאימים...

ולא מחממים אותו.

אם כי אחרי מה ששמעתי הייתי מוודאת בכל זאת שיש כשרות מסודרת.

זה כביכול ברור מאליו, ולא שאלה שהייתי חושבת אפילו לשאול, אבל מסתבר שאין שום חובה בעניין, ולפעמים זה נושא שמתפספס.

במקרה שלך, אני די בטוחה שת"ת שמביא אוכל מוכן כן יביא מקייטרינג עם כשרות מסודרת.

אבל כן יש מציאות של מקומות עם ייצור אוכל באופן מסחרי, שהרבה אנשים דתיים קונים בהם, שאין להם כשרות (האנשים שקונים סומכים עליהם כי כולם דתיים אז בטח לא עוברים על ההלכה, אבל לא מודעים לכמה מורכבויות יש כשהכנת האוכל היא בכמויות מסחריות).

הכנת צמידים מגומיות

יצירות בפלסטלינה (אפשר ערכות מוכנות, אפשר ספר הדרכה)

אוריגמי או קיפול מפיות

משחקים יצירתיים כמו לוח מחיק, ומשחקים בסגנון של פטריות (לא יודעת איך קוראים להם, יש כל מיני משחקים עם לוח שמניחים עליו חלקים צבעוניים ואפשר ככה ליצור ציור)

הבת שלי אוהבת לשחק עם עצמה פליימוביל, מנקלה, או משחקי קלפים.

על בת חמש ובת תשע.

רעיונות שמצאנו בינתיים:

1. משחק צורות צבעוניות, שמרכיבים מהן כל מיני ציורים. אנחנו הדפסנו כאלה לבד על דף וגזרנו, אבל אפשר לקנות משהו כזה מעץ:

דלי 250 צורות גאומטריות צבעוניות מעץ ויגה - Viga - צעצועי עץ

2. תסרוקות לבובות. אפשר לקנות בובת תסרוקות. לנו יש בובות ניו יורק, שהשיער שלהן איכותי יחסית, והבנות עושות להן תסרוקות.

3. יצירות משלל סוגים. גם כאלה מוכנות ממקס סטוק וכדומה, וגם חומרי יצירה שונים - פלסטלינה/חימר קל, דפי סול דביקים, קרפים צבעוניים, מדבקות מיוחדות, חרוזים להשחלה, גלילי נייר טואלט, גואש, חול קינטי (יותר בגדר משחק, לא יצירה), פונפונים, מקלות ארטיק... אפשר למצוא רעיונות ליצירה באינטרנט ואפשר לתת לה לזרום לבד עם הרעיונות.

4. יצירת משחקים לבד - למשל משחק הזיכרון (אפשר לצלם את הקלפים שתצייר או שהיא עצמה תעתיק), או פאזל (ציור שהיא מציירת ואז גוזרים אותו לחלקים). אחר כך צריך למצוא מישהו לשחק איתו את משחק הזיכרון, אבל עדיין היא מרוויחה זמן יצירה אישי.

5. גם פאזלים הם רעיון מצוין למשחק עצמאי.

בהצלחה לך ולה ולכולנו!

אפשר פליימוביל למיניהן

פאזלים

לוחות משחק- מגנטי/מחיק

משחקי קלפים/ זיכרון

מבוכים ותשחצים אם היא אוהבת..

לא משחק אבל אפשר גם ספרי קומיקס.

ועוקבת.

אצלי זה בעיקר כיף כשיש עוד מישהו שמשחק, גפ אם יכולה לבג, מעדיפה כמעט תמיד שלא.

אפשר לתת לילד ה״בוגר״ יותר להיות אחראי על הקטנים  בזמן הזה ולצ׳פר אותו בהמשך (נגיד לקחת אותו לגלידה פעם ב…)

אולי יש אפשרות להזמין אליכם איזה דוד צעיר של הילדים, אם יש, כדי שיארח לחברה וייתן לך את ההרגשה שאת לא המבוגר היחיד בשטח? או לארח לחלק מהסעודות זוג צעיר מאזורכם כדי שלא תרגישי לבד?

וככה תוכלי באמת לשלוט על אורך הסעודות ועל העיסוקים של הילדים, בלי לחשוש להפריע לאחרים...

הרבה כוח ואשריכם!

התארחתי אצל משפחות

וגם זה לא קל .להתארגן וללכת לפעמים הרבה ובהריון

הסעודה בבוקר גם נגמרה מוקדם

והיה לי פשוט סיוט אחר כך

שעות שבהן אני עייפה ממש ורק משוועת לדקה לנוח

הלכתי לגן שעשועים לשעות

ואז לחזור הביתה וסעודה שלישית לבד כשכולם כבר מטורללים

ואצלי נגיד גם לא הזמינו כמעט חוץ מפעם אחת 2 החברות הנ''ל

אז גם מדכא תכלס

ושישי בכלל היה לחוץ

אני כן העדפתי להתארח אצל המשפחה

וכן גם היה אתגרים

וכל אחת מה שטוב לה

לפותחת- אולי שייך לבקש ממישהו בייביסיטר לשעה שתוכלי טיפה לנוח? או מהמשפחה או אפילו מאחת השכנות בתשלום

זה לא שבת אחת שהבעל נגיד נוסע ואת לבד

זה מציאות חיים כזאת

הזויה

ועיקר הקושי הוא לא רק הטכני

אלא הנפשי

אחריות תמידית על הכללל כולל כל הפרטים הקטנים

אין ברירה מובנה

ולבד שזועק מכל פינה

ולפעמים גם פחד גדול עליו

ואחרי שסחבת שבוע-שבועיים כאלה

ובישלת שבת לבד וניקחת לבד כשכולם בין הרגליים וקילחת לבד וכו

התחושה שלי נגיד בשבת היתה הכי קשה

האמת אפילו בין אנשים הלבד חנק לימאת הגרון

בהדלקת נרות

בקידוש

בזמן אחרי הסעודה בערב

ובכלל

אצלי גם הם קטנים אז בסעודה- זה פשוט בעיקר לריב על מקומות לריב עוד קצת...לבקש מלא אמא אפשר מים ותחתכי לי את העוף ואפשר עוד וכו

ואז זהו נגמר

בלי בעלי קשה לייצר אווירה וגם לי כבר לא היה כח להשקיע לבד

מכירה שעשו את זה

אבל כנראה שזה אחרת אצל כל אחת

ואני בכללי לקחתי מאוד קשה את החודשים האלו

לא היה שום שלב שהתרגלתי

טכנית כן

נפשית לא

ובאמת ההצעה שלך מאוד הגיונית אגב

חצי פרקתי כי זה ישר מציף לי את הטראומה שלי

וגם ציינתי כי לפעמים מהצד נראה שמה הבעיה

דברים שכשהם במציאות כזאת מתמשכת נחווים אחרת

ואת גיבורה ששרדת כדי לספר עליה!

באמת לא יודעת מה הייתי עושה במצב כזה... תכל'ס השבתות היחידות שהייתי בלי בעלי היו אחרי שילדתי, ואז האחריות על הילדים הייתה עליו ולא עליי... (הוא נשאר תמיד בבית, אגב, אם אני זוכרת נכון)

אז באמת באמת לא יודעת אם הייתי שורדת לפי האידאל שתיארתי...

שוב חיבוק מעריך לך ולכולכן!❤️

אין לי מילים לנסח את ההערכה והתודה על כל זה.

אני כ"כ מבינה אותך. חשוב לי לציין שגם בעלי היה מעל 100 ימים במילואים אבל איכשהו השבתות עברו לי בסדר...

חיבוק ענק על הכל וכנראה כל אחת ואיפה אצלה נשברים הכלים....

תודה ענקית ממש על הכל! 

וחושבת שלכל אחת היו את הנק' היותר רגישות שלה

אני שבתות הפילו אותי ממש

ובשכרה איכשהו הצלחתי להחזיק את עצמי

ויש כאלה שהסביבה נתנה כח

או המשפחה

או פשוט חוסן נפשי יותר

ומניחה שאצל כל אחת הקושי תפס רגעים אחרים

אולי משחק ייעודי לשבת?

משהו שיקח זמן, נגיד פליימוביל או משחק הרכבה אחר

אפשר גם מונפול

מוצאים רק רק בשבת ואז זה גם ירגש אותם ויהיה לכם צפייה

וגם המשחק הוא משחק ארוך

בתור ילדה היינו יכולים לשבת האחים 3 שעות פליימוביל

בונים, נותנים שמות לאנשים ומשחקים איתם כמו בית בובות

לא יודעת אם זה סגנון הילדים שלך..

חיבוק ותודה לך על המילואים!!! 

אני גם מתארחת הרבה... מה שעוזר לי זה לקבוע עם חברה או אם באים עוד אחים אז הם מעסיקים את עצמם עם בני הדודים... וגם טיולים ארוכים...

בהצלחה גדולה! 

רק עכשיו נכנסתי וראיתי.

מרגישה שאני צריכה לקפוץ למים

להשאר שבת בבית לבד עם הילדים וזהו..

לעשות את זה פעם אחת ולראות שזה אפשרי.

אהבתי את הרעיון לקנות משחק! רעיון מעולה

תודה יקרות!!!

חסדי ה' היה מעולה!!! ממש לא מובן מאליו

נשארנו בבית והזמנו חברים

היה ב'ה ממש טוב ופשוט וזורם.

בצהריים כמו שהציעו פה נתתי להם משימה לשמור על עצמם והלכתי לנוח - בחיים לא העזתי לעשות את זה ולהשאיר אותם לבד (סתם כי אני לחוצה.. הגדולה ביסודי, ואחראית והכל) אבל ב'ה היה ממש מעולה. נחתי קצת והיה כל כך נכון להיות בבית עם האוכל שלנו והמשחקים שלנו והלו'ז שלנו... ברוך השם. באמת.

תודה יקרה על ההתעניינות! 

ותודה רבה רבה לך!

קודם כל- שיהיה מישהו שילמד איתו קריאה בתורה )אולי כבר יש).

להזמין תפילין (וטלית אם נוהגים)

אולם. קייטרינג (אם לא כלול)

תקליטן

צלם/ צלם מגנטים.

מצגת, דרשה, תכנית אחרת...

אחר כך לחשוב על השבת, קידוש, סעודות...

ביגוד לכל המשפחה

עיצוב לשולחנות

הזמנות

בטח יבואו מאורגנות ממני ויפרטו יותר...

המון מזל טוב!!!!

מי המוזמנים? (משפחה? חברים של הילד? חברים שלכם?)

מה התוכן? (דרשה? סרט? ריקודים? משחק? סדנה?)

איזה סוג מקום מתאים לכם? (אולם אירועים? אולם בי"כ עם קייטרינג? מסעדה?)

אולי אתם בכלל מעדיפים משהו לא סטנדרטי, כמו טיול שנער הבר מצווה מדריך?

אתם עושים גם אירוע הנחת תפילין? (אם כן, אפשר להחליט שמעגל אורחים מסוים מגיע להנחת תפילין ולא לאירוע. נניח הנחת תפילין עם חברים ואירוע עם המשפחה.)

מבחינת תקציב, באירוע סטנדרטי רוב התקציב הוא על מקום+אוכל. כשתדעי סדר גודל של מוזמנים וסגנון מקום, תוכלי להתייעץ פה מה סדר הגודל של העלויות.

מעבר לזה, אפשר להוסיף עוד דברים, שהם לאו דווקא הכרחיים. תוכלו להחליט מה חשוב לכם:

צילום

צילום מגנטים

מוזיקה (קלידן/ תקליטן)

עיצוב אולם

בגדים חדשים

איפור, תסרוקות

מזכרת

תוכן בתשלום (סדנה, סרט וכו')

בעיניי אירוע בוקר מאוד לא נוח למוזמנים.

אם מדובר על יום עבודה זה ממש לא לעניין, אבל לדעתי גם יום שישי לא נוח במיוחד, בטח אם מדובר על שעון חורף.

אירוע ערב נשמע לי יותר מתאים. 

את צודקת, יכול להיות שהם חוגגים לפני כן.

ואם כבר מדברים על לוח השנה...

אויר, אם אתם שוקלים אירוע בסוכות כדאי לסגור מקום בהקדם, כי לא קל להשיג מקום עם סוכה גדולה.

אם אתם מתכננים לחגוג מתישהו בתשרי, אני מציעה לשקול את האפשרות לדחות לחשוון.

אירוע דורש הרבה כוחות והרבה התארגנות פרקטית, וחודש תשרי הוא חודש עמוס מאוד. זה לא בלתי אפשרי, אבל מאתגר. 

אלא אשמח לשמוע אם יש לך רעיון שנראה לך שלא חשבתי עליו 😀

תוכנית בת מצווה - מתן - מכון תורני לנשים

הכנה לקראת בת המצווה

“האשה היהודית לדורותיה”

תוכנית לימוד לבנות ואמהות ע”ש ברוריה שורץ, ע”ה

יחד נצא למסע משותף בעקבות נשים מיוחדות מן ההיסטוריה של עם ישראל, מתקופת המקרא ועד היום. נלמד לראות את עצמנו כהמשך שלהן בשרשרת הדורות, וכיצד בת המצווה מהווה חולייה נוספת חדשה באותה שרשרת. בכל מפגש נתבונן באישיותה של דמות ייחודית אחרת: רבקה, מרים, דבורה, חנה, אסתר, ברוריה, דונה גרציה, בנות צלפחד, אמהות מייסדות (מראשית הציונות ועד שחר המדינה), הרבנית קפאח ונחמה ליבוביץ.

ניפגש יחד, אימהות ובנות, ללימוד משמעותי שיועבר באמצעות עיון במקורות, ובדרכים חווייתיות מגוונות כגון: דרמה, תנועה, שירה, ציור, ועוד.

זוהי הזדמנות להעמקת הקשר בין האם ובתה בשנה חשובה זו – תוך כדי לימוד חווייתי משותף

זו הסיבה שהבאתי את הקישור לתוכנית של ״מתן״.

כי יש להם כבר רשימה טובה של נשים מיוחדות.  
 

באיזה אופן ללמוד? זו כבר בחירה שלך עם בתך.

לבד בבית או במסגרת תוכנית.  

אשתו של און בן פלת

דונה גרציה

גולדה מאיר

חנה סנש

שרה אהרונסון

מהשנים האחרונות - אולי אסתר פולארד?

אני בזמנו ניסיתי לעשות משהו דומה עם הבת שלי - נשים לאורך ההיסטוריה שקרויות באותו שם שלה. בסוף התמקדנו רק בדמות הראשונה מהן, אחת האימהות

אבל אולי יתאים אצלכן משהו כזה?

כולן דמויות שהשאירו חותם, לא יודעת אם כולן נכנסות תחת הכותרת חזקות ואמיצות - תלוי כמה הכותרת הזו רחבה מבחינתך.

דונה גרציה

חנה סנש

הנרייטה סאלד

נחמה ליבוביץ'

שרה שנירר

רחל ינאית בן צבי

נשים יוצרות מעניינות אותך? (זלדה, נעמי שמר, רחל המשוררת, לאה גולדברג...)

הרבנית קפאח

הרבנית נריה

גאולה כהן

שרה אהרונסון 

רשמו כבר את כל הנשים שחשבתי עליהן...

אבל רק רציתי להגיד לך ישר כח! איזה כיף לבת שלך!

לסדנת בת מצווה.

עשיתי על שרה נחשון, שרה שנירר, אולגה חנקין, שולה כהן ודונה גרציה.  

אבל אנסה לחשוב

רות המואביה

ארבע האימהות

דבורה

חולדה הנביאה

שלומציון המלכה

מרים פרץ

1. האפשרויות הן סכין גילוח או לייזר… (אז מה אם יש ׳נקודות׳? )

גילוח הוא אולי לא הדרך האלגנטית ביותר, אבל יש לו את היתרונות שלו: אפשר לגלח בכל רגע נתון, לא צריך להאריך את השיער מראש, זה לוקח דקה ואפשר לעשות את זה בכל מקום.

2. שווה ומומלץ להרגיל אותה להשתמש בטמפונים מגיל צעיר.

נוח, אסטטי, לא מגביל.

גם לקראת הקיץ וטיולים של תנועות הנוער, אם היא הולכת לתנועת נוער.  מאוד נוח עם טמפון.  

הסכנה היא בהשארת הטמפון למשך שעות בגוף בלי להחליף.  חוץ מזה, לא אמורה להיות שום בעיה.  

ומה לגבי מכונה להסרת שיער?

לא נראה לי שמתאים לנערה צעירה להתחיל ״ לסבול״ למען היופי והטיפוח.  

טיפוח, בשנים הראשונות לפחות, צריך להיות משהו כיפי ונעים.  

ההוספה שלך, החששות מעניין פיזור הדעת בשימוש בטמפונים, אכן בעייתי.  אלא אם את איתה בסביבה ומפקחת עליה ומזכירה לה.   

1. שתעשה מה שבא לה

2. הורמונים לא הייתי נותת, טמפון היא יכולה לנסות אבל לא חושבת שהיא תצליח

2. ממש לא הייתי נותנת גלולות לילדה

אם טמפון לא רלוונטי תקנו תחתוני מחזור

עד שהיא תמצא מה נוח לה.

נראה לי שזה מאוד אישי ולכל אחת יש שיטה אחרת שנוחה לה.

הבנות שלי ניסו מכונה (אני מורידה עם מכונה אז יש בבית) , ניסו שעווה, ניסו סכין, ואז עברו למשך כמה שנים לקרמים/משחות להסרת שיער, זה מה שהיה הכי נוח להן.

עכשו הן עברו ללייזר (סביב גיל 18).

2 משתמשות בסכין, אחת ניסתה במכונה וטוענת שזה כואב מידי. אחת עושה שעווה עם רצועות מוכנות. לדעתי להוריד שערות רק כשהילדה מבקשת. לא לדחוף אותה לזה.

בעניין השני, בעיני לא סוף העולם לא להכנס למים. אנחנו כבר 4 בנות כולל אותי שמקבלות מחזור, אין סיכוי שיהיה איזה חופשה וכולן לא יהיו במחזור. מלבד זה, גם בנים לא תמיד נכנסים, להם יש בעיות צניעות, לבנות יש בעיות צניעות ומחזור, בקיצור אפשר אולי למצוא פעילות אחרת.

 נראה לי שזה תורם ליחסים פתוחים וקרובים.

למשל גבות לא הצעתי לה, ובשלב מסוים ראיתי שהיא פשוט מצאה פינצטה והורידה לבד (לא יצא לה ככ טוב וחבל…).

זוכרת בתור נערה שמאד התביישתי לפנות לאמא שלי בנושאים כאלה.

קניתי משם מכנסי טריקו באורך אחרי הברך

(לא ממש 3/4)

ותודה!+

אני רק יודעת שאמא שלי קנתה שם לאח שלי כמה מכנסיים ממש טובות...

ואולי גם זה

https://fhwt.app.link/BaxSrPOIdJb

728-546

וגם

701-149

 טריקו עד הברך, מגיע במארז של 2 או 5 בכל מיני צבעים.

אנסה לחפש את ההזמנה

לק"י

אני רוצה משהו שמכסה, כדי שלא יגלוש כלפי מעלה.

אבל אנסה לחפש ולראות איך זה נראה 

אולי מחר נבדוק בקיווי. ואז נחליט.

ויש באג בפורומים. אם תערכי את ההודעות, תצליחי להעלות תמונה 

נראות לא מאד ארוכות

וגם לא זול

כבר עדיף נראה לי בקיווי

או אם קונים משני פריטים ומעלה, כל פריט ב24.9.

הבן שלי עוד לא מדד, אז אני מקווה שזה באמת עד הברך.

אבל היה ממש קצת מידות וצבעים מהארוכים

אז מקווה שזה יתאים מה שלקחתי

זה מניסיון אישי?

מקבל גם ילדים? 

לא חושבת שיש טיפול קונבנציונלי אחר, לכן הטיפול היחיד שיוצע הוא תרופתי ולא בגלל שדוחפים לתרופות.

בעיקר אם יש חשד שיש עוד מהו חוץ מקשב.

אין לי התנגדות עקרונית לטיפול תרופתי, אבל כל מי שדיברתי איתה בנושא אמרה שנתנו לה תוך רבע שעה מרשם ושלחו לשלום. אני מחפשת משהו אחר.

הכי טוב באמת אם יש איזו מרפאה שכוללת גם טיפול רגשי וריפוי בעיסוק, מקום שרואה את כל המכלול של הילד  

את המכלול של ילד את יכולה לראות ולכוון, לדאוג לו לטיפולים. רופא יכול לתת הפניות לטיפולים שאת רוצה.

ילד עם הפרעת קשב יכול להיות צריך טיפול ועזרה של דברים שונים (רגשי/ לימודי/ תחושתי/ שפתי) אין מקום שמתכלל הכל.

אצלנו עשיתי לילד בגיל 6 אבחון קשב ובגיל 11 אבחון דידקטי (חבל שלא ידענו לעשות קודם) שעזר לדייק את העזרה שהוא צריך

את ההרגשה להישאר מאחור וכולם המשיכו, את הרצון להישאר במיטה או בבית ולא לצאת, שהכל גדול עלי.

אני חוויתי את זה למרות שלא הייתי בעוטף, החרדה שיתקה אותי. גם אני נפלתי וקמתי הרבה פעמים עד ייאוש.

נשארתי בעבודה כי ידעתי שזה לא רק מקשה עלי אלא גם מרפא את החרדה, ההצמדות לשגרה. בתחילה הייתי עושה ככל יכולתי ואז נופלת, נשארת בבית כמה ימים, שוב חוזרת ומתאמצת ושוב נופלת. אח״כ למדתי לעשות הרבה פחות ולשמור את הכוחות, גם אז נפלתי אבל פחות.

זה היה מתיש ומייאש.

הבנתי שאין לי איך לטפל בטריגר לחרדה, לא הצלחתי להשלים עם החיים החדשים שנוצרו כאן וגם לא רציתי. התחלתי להתייחס לתסמני החרדה עצמם ולמצוא להם פתרנות/ הקלות, זה מה שעזר לי להשתחרר מהחרדה.

אל תתיאשי, תאמיני שיגיע היום שתפסיקי ליפול, שתמצאי את הדרך.

לי עוזרה לצאת לגינה עם הילדים לשבת עם כמה חברות ולשפוך את הלב אחת לשניה ..חוזרים עם המון כוחות

בעלי כבר אומר לי ללכת לגינה לבד כשהילדים לא רוצים..עוד לא הצלחתי לעשות את זה 

איך את יכולה לשמח את עצמך?

כי עם כל האחריות שעל הכתפיים שלך

האחריות הכי גדולה שלך זה להיות אישה שמחה.

העולם לא יקרוס אם תורידי ממך קצת 

אפשר גם לדווח לנו ונכתוב לה בתור מנהלות.

(בתפריט של ההודעה הספציפית יש כפתור דווח)

@צריכה עזרה ממך הפורום הזה הוא פורום אמהות - שמיועד לשאלות ודיונים בהקשר של ילדים גדולים יותר במנותק מהריון ולידה. שאלות על הגיל הרך יקבלו יותר מענה בפורום השכן - פורום הריון ולידה.

אבל לא ניסיתי כי בסוף החלטתי להרפות מהנושא.

אלא אם כן לכולם במשפחה היה שיער שופע מגיל צעיר...

אצלנו במשפחה ילד עם שיער בגיל דנה היא ילד נדיר ובגיל שנתיים מתרגשים אם אפשר לעשות קוקו, ולכולם שיער יפה ומלא צמח אחר כך 

גם אם אין שיער. אפילו עם מברשת של תינוקות.

זה מאיץ את התאים בקרקפת, משהו כזה. 

הם רגילים לטלפן במקום להתכתב.  

תרגישי בנוח להתקשר אליה.  

אני הייתי מתקשרת.

היא לא מכירה, באורח חייה, אפשרויות אחרות.  

האמת שזה קשה לי. אני לא אוהבת לעשות טלפונים, ותמיד מוצאת סיבות למה לדחות טלפון, גם כשזה נצרך.

אבל כנראה שאני אצטרך להתגבר. נראה לי שבכל זאת אחכה לחוה"מ..

זכותה והכל, אבל זה מציק.

היו דתיות לאומיות בצוות שממש נפגעו מזה שהחרדיות בשיחות טלפון בדכ היו מאוד קצרות ותמציתיות בלי מה נשמע ומשפט לסיום. לקח זמן להבין שבגלל שהם בלי הושעות הם רגילות להיות תמציתיות בשיחות

כנראה שגם היא לא מתייחסת לשיחה כאירוע, אלא אם צריך אפשר לעשות את זה בכמה משפטים

זה באמת כנראה נתפס אחרת כשזה מה שרגילים.

אבל לי זה קשה. באמת לא מרגישה עם זה בנוח.

אולי אני אחכה לחוה"מ, זה מרגיש לי קצת יותר הגיוני...

אישית הייתי מוותרת על העמוד הזה. אבל אני לא ייקית במיוחד בנוגע למטלות ביה"ס.

יש לי עובדות חרדיות שמתקשרות אלי בכל שעה ובכל נושא.

זה לא נראה להן חריג כלל.

פעם בעלה של עובדת התקשר אלי, פעם אחת אמא של עובדת.

ופעם עובדת התקשרה אלי ב1 אחרי חצות כי היא בחדר לידה ורוצה את שם אמי להתפלל עלי. 

אכן מאתגר.

אבל לא רואה ברירה אחרת חוץ מאשר להתקשר...

וכן, גם לי ממש קשה להתקשר לאנשים דוחה ככה הרבה טלפונים נצרכים... מקווה שהזדהותי הכנה תעזור לך ❤️

יש אצלנו הרבה מחנכים בלי הודעות וגם לי כעמיתה לצוות זה מעצבן מאוד. מה שנראה לי כדאי לעשות זה לדלג בינתיים על העמוד הזה, ולהמשיך לעמודים אחרים. וכשיהיה נוח יותר, להתקשר.. 

לוותר על העמוד הזה

לא הייתי שולחת על זה גם הודעה.

לא נראה לי הגיוני שמורה אמורה לקבל הודעה על כל שאלה קטנה שיש להורה, גם אם יש לה הודעות.

טלפון חכם/מסונן בעל ווצאפ/sms, מייל דרך מחשב כן יש לו, שזה פתרון לתקשורת לא דחופה. יש מצב שיש למורה הזו מייל?

אם כי יש יוצאים גם מהכלל הזה

יש לי חברה שאין לה בכלל מחשב ואפילו רדיו לא. 

גם היא שולחת כך הודעות כיתתיות

נשמע לי הכי הגיוני להודעות לא דחופות

אז מייל זה פתרון ממש נפוץ אצל חרדים

לפעמים הם משתמשים בזה כמו ווצאפ אפילו, וממש מתכתבים ברצף ( כמובן כשגם יושבים ברצף מול המחשב.. )

למי שיש מייל של ג'ימייל אפשר להוריד "גוגל צ'אט" שזה בכלל, ממש כמו ווצאפ. כמעט אותו דבר בדיוק כולל אפשרות להקליט הודעות ולענות על הודעות מצוטטות

מחשב בבית... בנוסף לזה שיש לה פלאפון כשר. (מכיוון שהיא מטפלת ולא מורה, אז זה לא משנה כל כך. רק את הטפסים שרציתי שתמלא להתפתחות הילד הייתי צריכה להביא לה ביד ולא יכולתי לשלוח לה. אבל גם ככה אני פוגשת אותה כמעט כל בוקר, אז זה לא נורא...)

האמת לא זוכרת אם למורה של הבת שלי, חסרת הפלאפון בכלל, היה מייל או לא...

שבוחר בזה גם לוקח בחשבון שרק ככה יוצרים איתו קשר, והם רגילים לזה.

אבל על דבר כזה לא הייתי מתקשרת זה לא דחוף.

אפשר לשלוח מייל כמו שהציעו ואפשר לשלוח פתק עם החוברת בסוף החופש ולבקש שתחזור על החומר מהעמ' הנל ותשלימו בבית

היה לנו באחד המקומות שגרנו כמה מורים כאלה.

מחנך שלא היה עם פלאפון, הרגשתי שאין לי מושג מי הוא ואין לי שום תקשורת איתו. יודעת שזה לא חייב להיות ככה, אבל לא היה קשה ליצור קשר כשאין אפילו ס.מ.ס.

וסליחה על השאלה, למי שמכירה את העניין מקרוב, מה העניין שלא יהיה אפילו סמס? 

כנראה מחשש לפתיחת פתח לדברים "מסוכנים" יותר.

שיחת טלפון גלויה לסביבה, אבל הודעות נעשות בשקט, לבד, ואז אולי עלולים להיגרר להתכתבויות לא ראויות...

זה מה שאני מבינה בגדול.

כשהתחילה הגלישה בפלאפונים, עשו חושבים והחליטו לחזור ליעוד המקורי של הטלפון- שיחות. הורידו גם את המצלמה וסמס וזה נקרא מכשיר כשר.

יש עוד סוגי ׳כשרויות׳ עם סמס ומצלמה ויש גם אם אפליקציות מסוננות, אבל המקורי הוא הפשוט עם השיחות בלבד.

דווקא התשובה של מתואמת יותר מובנת לי. 

מקילה על תקשורת.

הרעיון הוא שהפלאפון לא הופך לכלי משחק/ בידור ושיחה בטלפון מספיקה כדי לתקשר.

נכון שאפשר לעשות שימוש מושכל בכל דבר ואני בעד טלפון חכם, אבל גם רואה יתרונות בטלפון הכשר נטול הסמס, במיוחד לילדים צעירים שמתקשים לעיתים לעשות שימוש מושכל.

לילדי אין מכשיר נייד. למרות שהם עוד רגיל בגיל מצוות (גיל שלהרבה ילדים כבר אין).

ובהחלט חושבת שראוי למנוע מהם עד כמה שאפשר מכשיר חכם.

שואלת לגבי מבוגרים. כמו שכתבו פה, נניח לענייני עבודה וכו'- כל דבר מתקשרים? או שפשוט עובדים בצורה של פעם שרמת ההתקדמות והדיוק היא אחרת? ושוב, לא מדברת על טלפון חכם, שמבינה שיכול לגרום לבעיות, רק על ס.מ ס. 

אז ברור שלא מתקשרים למורה לשאול שאלה על חוברת עבודה, אלא מגיעים למסקנה באופן עצמאי מה לעשות.

באופן כללי התקשורת שלי מול מורים היא בעת צורך משמעותי בלבד, בין כאלו שיש להם הודעות ובין שאין להם.

בעיניי, הסמס והווצאפ הביא איתו הרבה תקשורת מיותרת ותלותיות מוגזמת.