את דעתי על ריקוד הדגלים ביום ירושלים כבר כתבתי בכמה מאמרים והיא לא חיובית.
(http://www.mflikud.co.il/…/maa…/maamarim71/maamarim7173.html)
אבל יוזמה שהתחברה למסורת הזו עשויה להפוך את העניין לחיובי וחשוב.
הכוונה היא להפוך את הצעדה למפגן של קשר דרישה והזדהות עם הר הבית. כך יהפך ריקוד הדגלים ממופע לאומני סר טעם וייעוד, לאמירה שכולה כמיהה לתיקון ושיבה אל השורש, הזהות והמשמעות.
אז לצד הדגלים, הכינו שלטים הקוראים לפתיחת ההר לתפילה חופשית וביטויי כמיהה למקדשנו כיד הדמיון הטובה - ותבוא עליכם הברכה.
https://www.facebook.com/events/911118778950757
........
ריקודגלים או כמיהה למקדש?
מאת משה פייגלין
א' סיון תשע"א
3 יוני 11'
ריקוד הדגלים מעורר בי דחיה. הגיע הזמן להתבגר ולהפסיק את הדבר הזה. אין לי שום דבר נגד הדגל שלנו – להיפך הוא בהחלט עושה לי את זה. אבל לדחוף פעם בשנה אלפי בני נוער אל סמטאות ערביות במן שילוב של ריקוד וצווחה, פטריוטיזם אינסטנט, פשיזם אמוני או – תסלחו לי – סתם טעם רע , זה רע, רע מאוד. מה חשבתם? שפרח שלא השקיתם כל השנה תשטפו פתאום עם ברז כיבוי?
אז הפעם זה נגמר במכות ובכמה פצועים יהודים וערבים. פלא שרק הפעם.
בעיני הריקוד הזה משיג בדיוק את ההיפך ממטרתו. הוא אינו מדגיש את שייכותנו לעיר אלא את זרותנו. שייכות לא יוצרים במבצעים לוגיסטיים של שינוע בני נוער באישון ליל – דגלים בידיהם וגרונם ניחר.
ואם כך אני מרגיש, אני שבאתי מן המחוזות הללו ויכול להבין לליבם, די ברור לי מה מרגיש סתם ישראלי שנתקל בתופעה הזו.
מי שמחפש את נקודת החיבור האמיתית שלנו לעיר, ימצא אותה אך ורק במקום אחד – בהר הבית. לא בזעקות וברקיעות רגליים, בלאומנות חסרת בסיס. פשוט לעלות כיהודי, ולכמוה אל הקודש. שם התכלית, ועל אף ההשפלה שבאיסור התפילה ואיש הווקף הנצמד אליך, כשאתה עולה בטהרה להר הבית אתה כובש ומשחרר את ירושלים באמת.
אין הלכה האוסרת להפנות את גבך למקום קודש הקודשים – כיפת הסלע. אבל רבים מהעולים מקפידים לנהוג כך וגם אני מוצא עצמי הולך אחורנית בחלק מהסיבוב על ההר. זו סיטואציה מוזרה, מצחיקה משהו. תארו לעצמכם, אסור להתפלל או לקרוא פרק תהילים, אבל ללכת אחורנית עוד מותר. וכך מלווים השוטר ואיש הווקף קבוצת יהודים שאינם מתחזים לתיירים אלא מתעקשים לנהוג כיהודים במקום המקודש להם, והם הולכים לאחור לעיניהם המשתאות של הערבים הנופשים במקום.
איכשהו ההליכה הזו לאחור עושה משהו מאוד חזק. בלי מילים, בלי דגלים, אפילו בלי תפילה, היא משדרת שייכות עמוקה ואמיתית – הכי אמיתית שאפשר. זה משגע אותם. אי אפשר על זה. אנחנו משחקים פה כדורגל, משתחווים דרומה למכה כשעכוזנו מופנה להר – והיהודים הללו – כל הווייתם מוכיחה שהמקום מקודש להם ובשורשו שייך אך ורק להם.
לפעמים אני חושב שאילו היו אלה המכונים "חילוניים" מבינים לעומקו את עניין המקדש – היו רצים ובונים אותו מול מחאותיהם החריפות של הדתיים...
כי כל עניין המקדש הוא החיבור הבלתי אמצעי של האדם לא-לוהיו. הדת נוצרה כשנלקח מאיתנו בית המקדש. כל האותנטיות החסרה בטכסיות הדתית, החלחלה העוברת בראש החילוני כשהוא רואה את הרוטינה חסרת הפשר כביכול, באותן ד' אמות של הלכה, שאין לנו מלבדן מאז שחרב הבית ולמעשה הן מחליפות אותו – כל הניתוק הזה שבין הדת לחיים – כל אלה תוצר של אובדן המקדש.
אילו ידע החילוני שאפשר להתעלות, לחיות באמת, לא בטכסים ולא במצעדים, לחיות את כל מרחבי החיים, הפרטיים והלאומיים והאוניברסאליים – כשהא-לוהים איתך ממש, פיסית ומטה פיסית, היה רץ לבנותו.
והדתיים? אלה היו מתנגדים כמובן. ולא רק כי לא היו מצליחים לפסוק איך וכמה וכיצד ומתי והיכן בדיוק... אלא פשוט כי התרגלו לדת, לסכיזופרניה הזו של הפיצול בין האמונה לחיים, למסלולים המקבילים שלעולם לא ייפגשו – חוץ מאשר בדרשות שתמיד נגמרות ב"ייבנה בית המקדש..." או בריקוד שנתי שלמחרתו יפתח הסוחר הערבי את חנותו ואלפי הרוקדים הרעשניים שהיו שם בלילה – היו כלא היו.
