פורום ארץ מולדת (עמוד 85)

לא כהנחיה לציבור, וגם לא בצורב ברורה.

לגבי ב' - הרב שטרנברג היה שם.

לגבי ח' - דומני שאכן לא התפרסמה קריאה פומבית, (אם כי דובר שהרב טאו הצביע לש"ס). 

הרב שטרנברג לא היה שם

קישור לכתבה-

http://www.inn.co.il/News/News.aspx/238142

קישור לתמונה

http://a7.org/Resizer.ashx?source=albums&image=39469&a=460&b=950

אם אני טועה וזה מישהו אחר, תקנו אותי.

הרב דב ביגון שליט"א

העריכו כאן שזה הרב שטרנברג ר"י הר המור

הרב שלמה אבינר שליט"א מזוהה עם הר המור

במרכז זה לא הרב חננאל אתרוג? משבי חברון.המזוהה עם הר המור.

שאלו מדוע לא הגיעו רבנים מהר המור,עניתי שהגיעו.

זה לא דיון על רבנים.אלא על דרך.

לך לבעל התורה.

גברא אגברא קרמית?

למה אתה מצפה?

אם אכן מדובר בכנס הרבנים שצייניתי אז אוקיי לא הייתי מדויק, אבל מה לגבי א'? ולגבי ב'(שהוא בעצם אותו עניין) וכל שאר הסעיפים???

אין להם בעייה אם מי שמתקן בכפר קאסם נגיד.

מקווה הרובע (הזה שפתוח עד שעה 9 בבוקר)  - כשר לעליה להר (מקווה דאורייתא). מקווה שובו בנים - אסור לטבול בו! (אאל"ט הוא אפילו לא מקווה.)

בשעה 9 הוא נסגר בעיקרון, אבל אם הגעתם אחרי שעה 9 והוא עדיין פתוח [גם אם זה 9:01] אסור לטבול בו!

יש מערכת אוטומטית ששואבת את המים כדי להלחליף אותם וזה בעיה של מים שאובים..

אשרייכם ישראל.. לפני מי אתם מיטהרים..

כאשר המערכת שואבת ממי המקווה,

אסור לטבול בו משום "מים זוחלים" ולא משום "מים שאובים".

בצהריים?

איפה בדיוק הוא נמצא?

כמה הוא עולה?

באיזה שעות בדיוק הוא פתוח?

כשר לדאו'- כן.

הוא נמצא במאה שערים לפני ברסלב.. תשאל שם יגידו לך..

הוא פתוח בצהריים, באזור 11 בטוח.. [בכל זאת חסידים, טובלים לפני תפילה..]

נראה לי עם סאמטר היו יודעים שזה עוזר לאנשים לעלות להר הבית הם היו דואגים שזה לא יהיה כשר דאורייתא.....

על סמך מה אתה אומר את דברייך?

הוא דברי הראב"ד, שבמהדורה בתרא של בעלי הנפש חזר בו מחומרא זו. זה בגדול.

אם לא - אסור לך לעלות!!

(תוהה על שם הניק )

מותר לו לעלות בדיוק לאיפה שמותר ליהודים והוא אפילו לא צריך לטבול.

http://www.ykr.org.il/modules/Ask/answer/9763

אל תעשה לנו את זה

באמת מה הקטע?

לא הבנתי שמה שכתבת זה בקשר לתמונה. בכל מקרה לא נראה לי לעניין הדבר הזה.

היית קוראת לפורום הפתרון הסופי? 

היית קוראת לפורום יודן ריין? 

אולי "יהודים לאושוויץ"? 

פלסטין חופשית, פלסטין טהורה ועוד שלל ססמאות שמטרתם השמדת יהודים.. 

פורים, מצחיק אז צוחקים.. 

"שושנת יעקב צהלה ושמחה בראותם יחד תכלת מרדכי 
תשועתם היתה לנצח תקוותם בכל דור ודור 

ברוך מרדכי היהודי 
להודיע שכל קוויך לא יבושו ולא ייכלמו לנצח כל החוסים בך 
ארור המן אשר ביקש לאבדי ברוך מרדכי היהודי"

תצהלו ותשמחו מתכלת מרדכי, יש סיבה יהודית אמתית לשמחה בחודש אדר ופורים ואסור להתחפש לצורר יהודים כל וחומר שלא להעלות על השפתיים ססמאות שכל מטרתן להשמיד להרוג ולאבד.. 

סתאאאאם צוחק איתכם!!!!!!!!111 אני לא מהכבדים..

ואלעד אם תשנה אותה תהיה פה מלחמה 

סתם אל תבהלו

אהבתי עם ה-ב'

מדינת בלסטין מתעוררת

אומר שלמרות שאפשר ללמוד את זה מגואל הדם בפשטות זה דרך ארץ שקדמה לתורה.

והוא מביא/מסתמך על פסיקות קדמונים או פסוקים/מקורות מפורשים? אגב הרמבן כותב ש "וינקום נקמתו ממנו, שיביא אותו לבית דין ויומת כמשפטו" כלומר שזה לא רצח על המקום אלא יביא אותו לדין ושמה יוחלט על עונש מוות שלו...

גדולה נקמה שניתנה בין שתי אותיות דכתיב (תהלים צד, א) אל נקמות ה' אל נקמות הופיע

סנהדרין צב א

"האם יכול להיות שנאמר שהנקמה גדולה כי גם היא ניתנה כך?!" בדוק במקור שלך...זה בתור "מתקיף ליה" ועונים שזה פורענות...

וא"ר אלעזר גדולה דעה שניתנה בין שתי אותיות שנאמר (שמואל א ב, ג) כי אל דעות ה' וא"ר אלעזר גדול מקדש שניתן בין שתי אותיות שנאמר (שמות טו, יז) פעלת ה' מקדש ה' כוננו ידיך מתקיף לה רב אדא קרחינאה אלא מעתה גדולה נקמה שניתנה בין שתי אותיות דכתיב (תהלים צד, א) אל נקמות ה' אל נקמות הופיע אמר ליה למילתיה הכי נמי כדעולא דאמר עולא שתי הופעיות הללו למה אחת למדת טובה ואחת למדת פורענות

רש"י:

גדול מקדש - חשוב הוא:

למילתיה הכי נמי - דגדולה היא וכדעולא:

שתי הופעיות - דכתיב אל נקמות ה' אל נקמות הופיע ואיכא תרי נקמות וחדא הופעה בתרוייהו ודמי כמאן דאיכא אכל נקמה ונקמה חדא הופעה:

חדא לטובה - של ישראל שסילק שכינתו מאומות העולם ובא על ישראל וקרי ליה נקמות משום דתגמול טוב הוא שזכו לשכינה על שאמרו נעשה ונשמע ונקמה היינו תגמול ואחת לפורענות לעובדי כוכבים שנפרע מהן ליום הדין כדאמרינן בפרק קמא דמסכת ע"ז (דף ד.) נוקם ה' ובעל חמה לעכו"ם שהוא בעצמו ובכבודו נפרע מהן והיינו הופעה:

בפועל - באת להתווכח עם כל מי שיביא מקור.

לך תקרא את "ברוך הגבר" של הרב יצחק גינזבורג.

קבל את המקורות של יזהר, כי הם קיימים אין מה לעשות.

וגם את אור הרעיון והפרק הרצוי.

אחר כך תחזור לדיון.

(מה הרעיון בלרצות לראות מקורות, אם כל כוונתך היא לנגח אותם?!

קודם תחרוש את הסוגיה, עם מקורות המשבחים את הנקמה ומקורות המקטינים אותה - תעשה השוואה

בלי להיות סגור על התוצאה שלה.. ואז תבוא להוציא אגרסיות - סבבה?)

אגב - יום הדין הוא לאו דווקא יום כיפור.

בהצלחה!

יש בו עוד הרבה דברים שכדאי לך לראות שם.

[מפיצים אותו במחיר עלות, ככה שזה לא פרסומת אלא לרווחת הכלל.]

נראה לי שכאן תמצא את כל המקורות העיקריים בחז"ל ובראשונים על העניין:

פרק יב

נקמה

האהבה במקומה - וכן השנאה. השלום במקומו - וכן המלחמה. הרחמנות במקומה - וכן האכזריות והנקמה. והתורה חוגרת שק על סילוף וזיוף המושג של נקמה, שהפך למטרה לחיצי כל המתייוונים והסוגדים לאלילי התרבות הזרה, כאילו הנקמה היא דבר שלילי ורע במהותו. ונהפוך הוא! אין מדה יותר מעולה וצודקת ממדת הנקמה במקומה, בזמנה, בעתה. הקב"ה בעצמו מכוּנה "נוקם", שנאמר (נחום א:ב): "א-ל קנוא ונוקם ה', נוקם ה' ובעל חמה, נוקם ה' לצריו ונוטר הוא לאויביו". ועוד אמרו חז"ל (ברכות לג.): "אלא מעתה, גדולה נקמה שניתנה בין שתי אותיות שנאמר (תהלים צד:א): 'א-ל נקמות ה''? אמר ליה: אין, במילתה מיהא גדולה היא". וז"ל רש"י שם: "במקום שצריכה נקמה דבר גדול הוא".

"דבר גדול הוא"! מצוה רבה היא לנקום את נקמת הצדיק והשפל מאת הרשע, ומי שמוותר על זה או שולל את הנקמה, אכזרי הוא, וכופר בעיקר. וכן אמר דוד המלך ע"ה (תהלים נח:יא): "ישמח צדיק כי חזה נקם פעמיו ירחץ בדם הרשע, ויאמר אדם: אך פרי לצדיק, אך יש אלקים שופטים בארץ". זהו סוד גדלותה של נקמה, קדושתה של נקמה, מצוותה של נקמה וסיבת שמחת הצדיק וחדוותו כאשר הוא חוזה נקם. כי כאשר נעשה עוול בעולם, והרשעות ומלכות הזדון שולטות וחומסות ומדכאות את הצדיק והנקי, אך טבעי לאדם להרהר ולשאול את הקב"ה, אַיכָה! בתקופה של הסתר פנים, צצים הספק והכפירה ח"ו, כמו שכתוב (דברים לא:יז): "והסתרתי פני מהם והיה לאכול ומצאוהו רעות רבות וצרות, ואמר ביום ההוא הלא על כי אין אלקי בקרבי מצאוני הרעות האלה". ואין נראה מה שפירשו רוב המפרשים, שמדובר כאן בחזרת ישראל בתשובה, שהרי א"כ קשה, מדוע מיד כתוב שוב "ואנכי הסתר אסתיר פני?" אלא הפירוש הוא, שישראל יפרש את חוסר נוכחותו של הקב"ה לא כהסתר פנים בכוונה, אלא כעדות כביכול שהוא אינו מסוגל לעזור או אינו קיים, ח"ו. נצחון הרשע הוא חילול השם הנורא ביותר, כי מנצחון הרע והרשע, משתמעות תבוסתו או אי-יכולתו של הקב"ה ח"ו. ועל זה אמר דוד המלך ע"ה (תהלים מד:כג-כה): "כי עליך הורגנו כל היום, נחשבנו כצאן טבחה, עורה למה תישן ה', הקיצה אל תזנח לנצח, למה פניך תסתיר...".

לכן, כאשר הקב"ה אכן שם קץ להסתר פניו ואכן מתעורר, כמו שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים עח:סה-סו): "ויקץ כישן ה', כגבור מתרונן מיין ויך צריו אחור, חרפת עולם נתן למו", כאשר אכן נוקם הקב"ה את נקמת עמו ואת נקמתו שהן אחת, בנקמה זו ובנצחון זה הוא מקדש את שמו, בזה שהוא מוכיח לעולם שאכן יש אלקים בישראל, שהוא חי וקיים. כי נצחון העוול והרשעות הוא הוכחה לכאורה להעדרו מן העולם ח"ו, ואין חילול השם גדול מזה, ואילו נצחון הקב"ה ונקמתו על אויביו הרשעים מוכיחים לעולם שאכן "יש אלקים שופטים בארץ!"

רק בנקמה, כביכול מתרונן ומתעורר - ולמעשה מחייה - הקב"ה את עצמו. כך, במעשה המרגלים, כאשר אמר הקב"ה (במדבר יד:יא-יב): "עד אנה ינאצוני העם [[קכ]] הזה ועד אנה לא יאמינו בי... אכנו בדבר ואורישנו", טען משה בפניו (שם:טו-טז): "ואמרו הגוים אשר שמעו את שמעך לאמר: מבלתי יכולת ה' להביא את העם הזה אל הארץ אשר נשבע להם". ואמרו על זה חז"ל (ברכות לב.): "'מבלתי יכולת ה'...' אמר משה לפני הקב"ה: רבש"ע, עכשיו יאמרו אומות העולם: תשש כחו כנקבה ואינו יכול להציל". והקב"ה הודה לו ואמר (במדבר שם): "ואולם חי אני", ואומרים על כך חז"ל (ברכות שם): "מלמד שאמר לו הקב"ה למשה: משה, החייתני בדבריך". אילו לא אמרום חז"ל לא היינו מעיזים לומר דברים אלו, אך אמת ואמונה הם. חילול השם,  נצחונם של הגוים ותבוסתם של היהודים, נצחונם של הרשעים ומפלתם של הצדיקים, מוציאים כביכול את הקב"ה מן העולם - כי כאשר גבורתו איננה, היכן הוא? וכך שאל גדעון את המלאך (שופטים ו:יג): "בי אדוני, ויש ה' עמנו ולמה מצאתנו כל זאת ואיה כל נפלאותיו אשר ספרו לנו אבותינו...". ובזה שמנע משה את השמדת עם ישראל שתתפרש בעיני הגוים כחולשה של ה' וכהוכחה לאי-קיומו, הוא אכן "החיה" את הקב"ה.

גדולה נקמה כי היא מחייה את ה', היא מוכיחה את קיומו, היא משפילה גאים רשעים, כדי שהצדיקים והעולם ישמחו ויכריזו (תהלים נח:יב): "אך פרי לצדיק, אך יש אלקים שופטים בארץ!" ובענין זה אמרו חז"ל (תנחומא, מטות ד): "משה מתאוה לראות בנקמת המדינים קודם שימות והיה מבקש מן הקב"ה על כך שיראם בעיניו, ועליו נאמר (תהלים נח:יא): 'ישמח צדיק כי חזה נקם'". "משה מתאוה" כתוב כאן, לא רק רוצה או חפץ או מקוה, אלא מתאוה, כלומר, תאוות הצדיק היא לראות בנקמת הרשע, כי אז רואים ש"יש אלקים שופטים בארץ".

לעומת זאת, מי שמרפה מנקמה באויבי ישראל, למעשה מוותר על נקמת הקב"ה, שהרי מי שקם נגד עם ישראל, למעשה קם כנגד אלקי ישראל, בזה שהוא מראה שאינו חושש שהקב"ה יעניש אותו. כך אמרו חז"ל (ספרי, מטות קנז): "'וידבר ה' אל משה לאמר: נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים... וידבר משה אל העם לאמר: החלצו מאתכם אנשים לצבא ויהיו על מדין לתת נקמת ה' במדין' (במדבר לא:א-ג). להודיע שבחן של צדיקים שאין נפטרים מן העולם עד שהם מנקמים נקמת ישראל שהיא נקמת מי שאמר והיה העולם". כלומר, הקב"ה אמר למשה לנקום את "נקמת בני ישראל", ומשה אמר "נקמת ה'", להודיענו שהיינו הך. ועוד אמרו חז"ל (ספרי, בהעלותך פד): "'קומה ה' ויפוצו אויביך וינוסו משנאיך' (במדבר י:לה), וכי יש שונאים לפני מי שאמר והיה העולם? אלא מגיד הכתוב שכל מי ששונא את ישראל כמי ששונא את המקום". וכן (ספרי, מטות קנז): "אמר להם [משה]: לא נקמת בשר ודם אתם נוקמים, אלא נקמת מי שאמר והיה העולם, שנאמר (נחום א:ב) 'א-ל קנוא ונוקם ה''".

ובכן, ויתור האדם על הנקמה, פסול ותועבה הוא! כי אין כאן ענין של נקמה אישית שלגביה אכן לא רק שמותר לוותר אלא אסור לנקום, וכמו שנאמר (ויקרא יט:יח): "לא תקום ולא תטור את בני עמך", שהרי אמרו חז"ל על זה (תו"כ, קדושים ד:יב): "נוקם אתה ונוטר לאחרים [כלומר ללא-יהודים]". וגירסת הילקוט שמעוני (שם) היא: "לא תקום ולא תטור את בני עמך, [אבל] נוקם אתה ונוטר לגוים".

ודאי שלגבי ישראל נקמה היא שלילית, מכיון שאז האיבה באה רק על רקע אישי, וכבר הטיפו חז"ל לוותרנות על פגיעה אישית, כמו שאמרו (יומא כג.): "הנעלבין ואינן עולבין, שומעין חרפתן ואינן משיבין, עושין מאהבה ושמחין ביסורין, עליהן הכתוב אומר (שופטים ה:לא): 'ואוהביו כצאת השמש בגבורתו'". וכן (שם): "כל המעביר על מדותיו מעבירין לו על כל פשעיו". אם כן, ודאי שיהודי שמאייב את הזולת על רקע אישי, מצוה עליו לוותר על נקמתו, כי הרי בוודאי מצוה לכוף את היצר על ענין אישי. אבל לגבי [[קכא]] גוי ששונא את ישראל ומעיק לישראל, אפילו אם יש כאן ענין אישי, עצם העובדה שאינו חושש מלהתגרות בישראל, בנו בכורו של הקב"ה, היא כבר התגרות בהקב"ה וחילול השם. על אחת כמה וכמה אם מדובר בגוים שיצאו נגד עם ישראל, שהוא חילול השם ומלחמה על הקב"ה ולא ענין אישי, ומי יעֵז "לוותר" על חילול שמכוון כלפי שמיא? כבר אמרו חז"ל (ב"ק נ.): "מלמד שהקב"ה מדקדק עם סביביו ["צדיקים הדבקים בו" - רש"י] אפילו כחוט השערה. אמר ר' חנינא: כל האומר הקב"ה ותרן הוא - יוותרו חייו".

זאת הסיבה שנענשו ישראל כאשר יצאו להעניש את אנשי גבעה על התועבה שעשו עם הפילגש (עיין שופטים יט), שבתחילה הובסו על ידי שבט בנימין ונפלו ארבעים אלף מהם. אמרו חז"ל (סנהדרין קג: "ועל דבר זה נענשו אנשי פילגש בגבעה. אמר להן הקב"ה: בכבודי לא מחיתם, על כבודו של בשר ודם מחיתם?". פירוש: באותה תקופה היה פסל מיכה הקבוע במקום ששמו גרב, ואמרו חז"ל (שם): "מגרב לשילה [מקום המשכן] ג' מילין. והיה עשן המערכה ועשן פסל מיכה מתערבין זה בזה", ולא מיחו ישראל על פסל מיכה, ועל זה נענשו, שלא התקוממו נגד חילול השם.

ואם כלפי יהודים נאמר איסור זה של ויתור, על אחת כמה וכמה כלפי גוים ארורים שיצאו נגד עם ה', עם ישראל. כך אמרו חז"ל (תנא דבי אליהו פ' ז): "כשם שהקב"ה יהי שמו הגדול מבורך לעולם ולעולמי עולמים, מגלגל ומעביר ואינו משמר קינאה ונקמה כדי לעשות משפט עליהם על ישראל... כך הקב"ה משמר נקמה בלבבו כדי לעשות משפט ברשעים" (אך אמת היא, שגם כלפי ישראל שכופרים ומורדים יש ענין של נקמה, וכפי שנראה להלן בע"ה).

הקב"ה אינו מוותר על נקמתו ברשעים, על כך שקמו נגדו ונגד עמו. אמרו חז"ל (ראש השנה כג.): "וא"ר יוחנן, אוי להם לגוים שאין להם תקנה, שנאמר (ישעיהו ס:יז): 'תחת הנחשת אביא זהב ותחת הברזל אביא כסף ותחת העצים נחושת ותחת האבנים ברזל'. תחת ר"ע וחבריו מאי מביאין? ועליהם הוא אומר (יואל ד:כא): 'ונקיתי דמם לא נקיתי'". ופירש רש"י שם: "אם באתי לנקות את הגוים משאר עוונות, לא אנקה מדמם של ישראל". אין וויתור, אין שכחה לפני כסא כבודו על רשעותו של הגוי כלפי ישראל - רק נקמה.

בוא וראה, איזה חוסר אהבה ורעות יש בלבו של המתייוון המורד באלוקי ישראל ובמידותיו, והמתיימר להיות יותר "מוסרי" ויותר צדיק מבוראו! מי שיודע שנשפך דם יהודי, ויודע גם את הסבל ואת הצער הנגרם לאחיו היהודים על ידי צר ואויב אכזרי - הגוי הרע הזה - ואינו דורש את נקמת דמם וסבלם, רשע ואכזרי הוא, וחסרים בלבו הכעס והשנאה כלפי רשעות ואכזריות, שהם מצות ה' של "ואהבת לרעך - היהודי - כמוך". לא מוסרי ורחמן הוא זה שמדבר נגד נקמה, אלא אכזרי ושותף לרוצחים. במדרש (קהלת רבה ח:[ד], בראשית רבה נה:ג) נאמר: "'באשר דבר מלך שלטון' (קהלת ח:ד) - אמרו ישראל לפני הקב"ה: רבש"ע, כתבת בתורתך 'לא תקום ולא תטור', ואת נוקם ונוטר שנאמר 'נוקם ה''... א"ל הקב"ה: אני כתבתי בתורה 'לא תקום ולא תטור את בני עמך', אבל נוקם ונוטר אני (נ"א את) לגוים, 'נקום נקמת בני ישראל'. לקיים מה שנאמר 'כאשר דבר מלך שלטון'". ועל זה נענש אחאב, אחרי שבן הדד מלך ארם עלה על שומרון, ובחירוף ובניאוץ ובבוז אמר לאחאב  (מלכים א כ:ו): "כי אם כעת מחר אשלח את עבדַי אליך וחפשו את ביתך... והיה כל מחמד עיניך ישימו בידם ולָקָחו". ואם לא די בכך שבפשטות מדובר בהשפלה של מלך ישראל ושל עם ישראל, עוד אמרו חז"ל (סנהדרין קב: "מאי 'מחמד עיניך', לאו ספר תורה". ולמרות חילול השם הזה ובזיון עם ישראל, נהג אחאב בוותרנות. ה' נקם את נקמתו והבטיח לו נצחון, [[קכב]] כמו שנאמר (שם:כח): "ונתתי את כל ההמון הגדול הזה בידך וידעתם כי אני ה'", והודות לחסדי ה' הביס ישראל את ארם, וחובה פשוטה היתה לנקום את נקמת בני ישראל מהם. כך הכתוב מודיענו  שאחאב לא נקם אלא ויתר (שם:ל-לד): "ובן הדד נס ויבא אל העיר חדר בחדר. ויאמרו אליו עבדיו הנה נא שמענו כי מלכי בית ישראל כי מלכי חסד הם נשימה נא שקים במתנינו וחבלים בראשינו ונצא אל מלך ישראל אולי יחיה את נפשך. ויחגרו שקים במתניהם וחבלים בראשיהם ויבואו אל מלך ישראל ויאמרו עבדך בן הדד אמר תחי נא נפשי ויאמר העודנו חי אחי הוא. והאנשים ינחשו וימהרו ויחלטו הממנו ויאמרו אחיך בן הדד ויאמר בואו קחוהו ויצא אליו בן הדד ויעלהו על המרכבה. ויאמר אליו הערים אשר לקח אבי מאת אביך אשיב וחוצות תשים לך בדמשק כאשר שם אבי בשומרון ואני בברית אשלחך ויכרת לו ברית וישלחהו".

כתגובה לוותרנות הזאת, לרחמנות הטפשית מצד אחאב, אומר לו אחד מבני הנביאים, שיש אומרים שהיה מיכיהו (שם:מב): "כה אמר ה', יען שלחת את איש חרמי מיד - והיתה נפשך תחת נפשו ועמך תחת עמו". ופירש רד"ק: "'איש חרמי' - רוצה לומר שהיה חייב הרג, וכן תירגם יונתן: גברא דחייב קטול". לא רחמן היה אחאב, ולא איש חסד וצדק - אלא טיפש שריחם על רשע, בעוד הצו האלוקי היה לנקום את נקמת ה' ואת נקמת בני ישראל.

דוקא מי שנוקם את נקמת ה' זוכה לברית עולם ולברית שלום. כך נאמר (במדבר כה:יא-יב): "פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם ולא כִליתי את בני ישראל בקנאתי. לכן אמור, הנני נותן לו את בריתי שלום".

קנאה היא מידת ה', כמו שכתוב (שמות כ:ה): "כי אנכי ה' אלקיך א-ל קנא". אך מכל מקום, זוהי מידה שהפכה  למדה מגונה בעיני הגוים והמתגוים של תרבות הזרה ובמחשבותיהם. שוב מופיעה הסתירה בין תורת ה' התמימה לבין התרבות הזרה שנכנסה להיכל. קנאה היא מדה של הקב"ה, וקנאה היא מדה של כל יהודי המקנא לשם ה'. ואין הקנאה אלא נקמה, כמו שפירש רש"י (במדבר כה:יא): "בקנאו את קנאתי - בנקמו את נקמתי, בקצפו את הקצף שהיה לי לקצוף; כל לשון קנאה הוא המתחרה לנקום נקמת דבר". ועל זה שיבח והילל הקב"ה את פינחס.

נקמה היא קנאה לטוב, ובהיפוך אותיות - לקנאות היא לנקות, שמי שמקנא לה' מנקה את הרשע ע"י נקמתו, ועד שהוא מתנקם ומנקה אותו, אין הרשע נקי. הקב"ה הוא גם "א-ל נקמות" (תהלים צד:א), וכן "א-ל קנא", כמו שנאמר (שמות לד:יד): "כי ה' קנא שמו, א-ל קנא הוא", וכן א-ל שלא ינקה עד הנקמו באויביו, כמו שנאמר (שם:ז): "ונקה לא ינקה".

אך יותר משמילא פינחס אחרי צו ה', הוא גם הציל את ישראל מכלייה, שהרי עליהם היתה החובה לנקום את הנקמה -- ויתור על הקנאה ועל הנקמה ההלכתית הוא חטא ופשע נורא עד כדי כך, שהמסרב לנקום חייב כלייה! וזאת כוונת דברי דוד המלך ע"ה (תהלים קו:ל): "ויעמוד פינחס ויפַלֵל ותֵעָצַר המגפה". ולא קיימוה. וכך כתב הספורנו (במדבר שם): "בקנאו את קנאתי בתוכם שעשה נקמתי לעיני כולם, כדי שבראותם זה ולא ימחו, יכופר על אשר לא מיחו בפושעים, ובזה השיב את חמתי מעליהם". והאבן עזרא (שם) כתב: "כי הוא קנא כקונו, וכתוב על ה' כי הוא א-ל קנא בע"ז, ולולי הוא שקינא הייתי מכלה כל ישראל בדבר בקנאתי".

הנקמן הזה, פינחס, זכה לא רק לברית שלום, אלא זכה גם שמתנות כהונה נקבעו על שם מעשיו. כך אמרו חז"ל (חולין קלד: "דורשי חמורות היו אומרים: הזרוע כנגד היד [של פינחס], וכן הוא אומר (במדבר כה:ז): 'ויקח רומח בידו'; ולחיים כנגד תפילה, וכן [[קכג]] הוא אומר (תהלים קו:ל): 'ויעמוד פינחס ויפלל'; קיבה כמשמעה, וכן הוא אומר (במדבר שם:ח): 'ואת האשה אל קבתה'". ומכיון שמגלגלים זכות על ידי זכאי, אחרי שנקם פינחס את נקמת ה' מזמרי בן סלוא וכזבי בת צור, שלח משה את צבאות ה' לנקום את נקמתו במדין בהנהגת פינחס, כמו שנאמר (במדבר לא:ו): "וישלח אותם משה אלף למטה לצבא אותם ואת פינחס בן אלעזר הכהן לצבא". וכן פירש הרמב"ן (במדבר כה:יא): "והזכיר (פסוקים יד-טו) 'ושם איש ישראל המוכה... ושם האשה המוכה', להודיע כי ראוי היה לשכר הגדול הזה, שהרג נשיא בישראל ובת מלך גוים ולא ירא מהם בקנאתו לאלקיו. ואחרי שנתן שכרו הטוב לצדיק ציוהו להיפרע מן הרשעים ואמר לו: צרור את המדינים".

המידה של נקמה מושרשת אצל ישראל ואצל מנהיגיהם הגדולים. כך מצאנו בשמשון. אחרי אשר "ויך אותם שוק על ירך מכה גדולה" (שופטים טו:ח), באו אנשי יהודה השפלים למוסרו לפלשתים, כשהם טוענים בפחד (שם:יא): "הלא ידעת כי מושלים בנו פלשתים ומה זאת עשית לנו". ושמשון ענה להם (שם): "כאשר עשו לי כן עשיתי להם". והלא שמשון הוכתר בשם "צדיק", וכמו שאמר אביי (סוטה ט: "ידעה בו [דלילה] באותו צדיק דלא מפיק שם שמים לבטלה". ועוד אמרו (שם י.): "שמשון דן את ישראל כאביהם שבשמים". וכן (שם): "אמר שמשון לפני הקב"ה: רבש"ע, זכור לי עשרים שנה ששפטתי את ישראל ולא אמרתי לאחד מהם: העבר לי מקל ממקום למקום". ושמו היה מעין שמו של הקב"ה, כמו שאמרו (שם): "שמשון מעין שמו של הקב"ה; מה הקב"ה מגין על כל העולם כולו [על ידי השמש] אף שמשון מגין בדורו על ישראל". עד כדי כך היה גדול, עד שיעקב אבינו חשב ששמשון יהיה המשיח, כמו שאמרו חז"ל (בראשית רבה צח:יד): "לפי שהיה יעקב אבינו רואה אותו [את שמשון] וסבור בו שהוא מלך המשיח. כיון שראה אותו שמת, אמר: אף זה מת - 'לישועתך קויתי ה'' (בראשית מט:יח)".

וצדיק זה, כל חייו עד יום מותו קינא לבני ישראל ונקם את נקמתם, כמו שנאמר (שופטים טז:כח): "ה' אלקים, זכרני נא וחזקני נא אך הפעם הזה האלקים, ואנקמה נקם אחת משתי עיני מפלישתים". ואפשר לומר שביקש נקמה רק על אחת משתי עיניו שניקרו הפלשתים, כי ידע שחלק מהמעשה בא כעונש על מעשיו, כמו שאמרו חז"ל (סוטה ט: "שמשון בעיניו מרד שנאמר (שופטים יד:ג): 'ויאמר שמשון אל אביו, אותה קח לי כי היא ישרה בעיני', לפיכך נקרו פלשתים את עיניו". מכל מקום, הקב"ה נענה לבקשה זו של שמשון לנקמה באויבי ישראל ובאויבי ה', כי "א-ל נקמות ה'".

כמו כן, שמעון ולוי נקמו את נקמת דינה, ובכלל את נקמת ישראל. ומי שאומר שהמעשה שלהם בשכם היה חטא אינו אלא טועה ותועה, כי הנה ציוה הקב"ה לאמר (במדבר ב:ב): "איש על דגלו באותות לבית אבותם יחנו בני ישראל", ואמרו חז"ל (במדבר רבה ב:ז): "סימנים היו לכל נשיא ונשיא, מפה וצבע על כל מפה ומפה כצבע של אבנים טובות שהיו על לבו של אהרן... כל שבט ושבט נשיא שלו צבע מפה שלו דומה לצבע של אבנו... שמעון פטדה ומפה שלו צבוע ירוק ומצוייר עליו שכם". ואילו היה מעשה שמעון בשכם חטא, איך יתכן שהקב"ה יצוה להניף ולפרסם את החטא הזה על דגלו! מה עוד, שמהרז"ו מפרש שם: "שכם - על הגבורה ומסירת נפשם בשכם, ואף שלוי היה אתו, שמעון היה הגדול והעיקר וזהו שבחו על שקינא על הזנות".

גם בפרקי דר"א שיבחו את שמעון ואת לוי, וגינו רק את נשיא שבט שמעון שזנה עם המדינית, וז"ל (פ' מז): "שמעון ולוי קינאו על הזנות, שנאמר (בראשית לד:לא) 'הכזונה יעשה את אחותנו'. והנשיא של שבט שמעון לא זכר מה שעשה זקנו ולא גער בבחורי ישראל, אלא הוא בעצמו בפרהסיא בא בזנות על המדינית". הרי שוב שבח לשמעון ולוי על מה שעשו.

[[קכד]]

א"כ, ודאי שבשכם לא היה חטא אלא מסירות נפש על נקמה במקומה ובזמנה הנכון. ומי שמעיין היטב במקרא יראה שאף יעקב לא נזף בשמעון ובלוי בטענות של מוסר כאילו המעשה היה בלתי מוסרי. יעקב אבינו פחד רק מתוצאות המעשה והסכנה שתצא ממנו, כמו שכתוב (בראשית לד:ל): "עכרתם אותי להבאישני ביושב הארץ בכנעני ובפריזי ואני מתֵי מספר ונאספו עלי והכוני ונשמדתי אני וביתי". והם אמנם ענו לענין (שם:לא): "ויאמרו: הכזונה יעשה את אחותנו?!" כלומר, ודאי שאין כאן מעשה של חטא, כי נקמנו את נקמת אחותנו שעשו אִתה מעשה שלא ייעשה; ולגבי מה שאתה מפחד מהגוים, הרי בחילול השם חייב אדם למסור את נפשו. וכן אמרו חז"ל (בראשית רבה פ:יב): "אמר רב יהודה בר סימון: [אמרו]: עכורה היתה החבית וצללנו אותה. 'ויאמרו, הכזונה', אמרו: מה הם נוהגים בנו, כבני אדם של הפקר!" ואכן לאחר שענו לו בניו, אין זכר בפרשה לתשובה מיעקב לטענתם, אלא הפרשה ממשיכה: "ויאמר אלקים אל יעקב: קום עלה בית אל...".

כמו כן, המפרשים הראשונים הצדיקו את מעשה שמעון ולוי בשכם. הרמב"ם כתב (הל' מלכים ט:יד): "ובן נח שעבר על אחת משבע מצוות אלו ייהרג בסייף, ומפני זה נתחייבו כל בעלי שכם הריגה שהרי שכם גזל והם ראו וידעו ולא דנוהו". והרמב"ן בפירושו על התורה (בראשית לד:יג) חולק על הרמב"ם, וז"ל: "אבל ענין שכם כי בני יעקב בעבור שהיו אנשי שכם רשעים ודמם חשוב להם כמים רצו להינקם מהם בחרב נוקמת. והרגו המלך וכל אנשי עירו כי עבדיו הם וסרים אל משמעתם...".

אך אם כך, מתעוררת השאלה מדוע קיללם יעקב אבינו (בראשית מט:ה-ז) ואמר: "שמעון ולוי אחים כלי חמס מכֵרֹתיהם... כי באפם הרגו איש וברצונם עקרו שור, ארור אפם כי עז ועברתם כי קשתה, אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל"? התשובה היא זו: בודאי, אחרי שהשיבו שמעון ולוי את מה שהשיבו ליעקב - "הכזונה יעשה את אחותנו" -- זו מכירתו של יוסף". הוא שתק וקיבל את טענתם, מכל הסיבות דלעיל. ובודאי לא היה בהריגת שכם שום חטא, ואדרבה, היתה זו מצוה גדולה של נקמה ומסירות נפש, ומשום כך חרט הקב"ה לדורות את דמות העיר שכם על דגלו של שמעון. אך לאחר מכן, שמעון ולוי ניסו להתנכל ליוסף, וחשבו אף להרגו, וכמו שאמרו חז"ל (לקח טוב, בראשית מט:כג): "'וימררהו ורֹבו' (בראשית שם), אלו אחיו; 'וישטמוהו בעלי חצים' (שם), אלו שמעון ולוי, דכתיב (שם לז:יח): 'ויתנכלו אותו להמיתו'". וכן (תנחומא ישן, וישב יג): "'ויאמרו איש אל אחיו, הנה בעל החלומות הלזה בא, ועתה לכו ונהרגהו', מי הם [איש אל אחיו]? שמעון ולוי". וכן (בראשית רבה פד:טז): "'ויקחֻהו וישליכו אותו הבורה' (בראשית לז:כד), ויקחהו כתיב. מי היה זה? שמעון. ואימתי פרע לו? להלן (בראשית מב:כד): 'ויקח מאתם את שמעון'". ובסופו של דבר הם שקבעו את מכירתו של יוסף, כמו שאמרו חז"ל (מדרש הגדול, בראשית מט:ה): "'כלי חמס מכרותיהם'

וכאשר שמע יעקב אבינו את כל זה, נדהם, והבין שעל אף שהמעשה שעשו בשכם היה מעשה של נקמה ומצוה וחובה, אך הגורם, המניע שלהם בעשיית המעשה, היה מכוער, ושורשו היה ברשעות של כעס, שהוא דבר כה מגונה עד שאמרו חז"ל (נדרים כב.-כב: "כל הכועס כל מיני גהינום שולטים בו... אפילו שכינה אינה חשובה כנגדו... [אף] משכח תלמודו ומוסיף טפשות". ועוד אמרו חז"ל (פסחים סו: "אם חכם הוא, חכמתו מסתלקת ממנו; אם נביא הוא, נבואתו מסתלקת ממנו", עיי"ש; והכל בגלל גאוה וגסות הרוח.

מזה הבין יעקב אבינו שמעשי שמעון ולוי נובעים מכעס, ונכון שבשכם עשו מעשה טוב, אבל מכיון שהמניע שלהם היה כעס, הגיעו גם למצב שניסו להרוג צדיק [[קכה]] כיוסף. והבנה זו של יעקב, שמעשה שכם היה טוב והנסיון לעקור את יוסף היה רע, משתקפת מתרגום יונתן בן עוזיאל (בראשית מט:ז) על דברי יעקב אבינו "ארור אפם כי עז", שפירשם לא כקללה לשמעון ולויאלא לעיר שכם, וז"ל: "ליט הוה כרכא דשכם כד עלון לגוה למחרבה ברוגזיהון דתקיף, וחמתהון על יוסף ארום קשיא". הנה רואים  בעליל שמעשה שכם לא היה ראוי לקללה, ורק המעשה ביוסף היה ראוי לקללה.

זאת היתה כוונתו של יעקב באמרו: "כי באפם הרגו איש", שפירשו חז"ל (בראשית רבה צח:ה): "זה חמור אבי שכם". ומה שאמר אחר כך "וברצונם עקרו שור", כוונתו ליוסף, כלומר, שרצונם היה לעקור את יוסף שנקרא שור, כמו שאמרו חז"ל (מדרש הגדול, בראשית מט:ו): "'וברצונם עקרו שור', זה יוסף דכתיב ביה (דברים לג:יז): 'בכור שורו הדר לו...'". וכן בלקח טוב (בראשית שם): "'עקרו שור' - זה יוסף, שנאמר (בראשית לז:יט): 'ויאמרו איש אל אחיו הנה בעל החלומות הלזה בא', אלו שמעון ולוי שנקראו אחים. וראיה לדבר שהרי במצרים לא לקח יוסף לאסור אותו אלא לשמעון... וכתיב (שם מב:כז): 'ויפתח האחד את שקו' - זה לוי שנשאר יחיד, כי נותר לשם שמעון ושמו לו כספו בפי אמתחתו [של לוי] כדי לבהלו".

משום כך, לא קילל יעקב ח"ו את שמעון ואת לוי, אלא הוא קילל את אפם, את כעסם, שהיה המניע הרע שהביא אותם לחמס. ולכן נאמר  "ארור אפם כי עז", ודרשו חז"ל (בראשית רבה צט:ו): "לא קילל אלא אפם". וכן (לקח טוב, בראשית מט:ז): "'ארור אפם כי עז'... תתבצר אפם ותתמעט, ועברתם תקטן". כלומר, הקנאות והנקמנות דברים גדולים הן, אבל זאת אך ורק אם הן נעשות לשם שמים, כמו בפינחס ובאליהו וכדומה. אולם אם המניע והשורש של הקנאות ושל הנקמה הם רעים, ובאים מתוך כעס וחמס, יש לגנותם. עצם הדחיפה לקנאות ונקמה יש בה דבר גדול, אלא שצריך לרכך אותן ולמעטן כדי שיהיו תמיד לשם שמים, וצריך שנדע גם מתי לא להשתמש בהן.

על כן אמר יעקב: "אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל". מצד אחד, הפרידם זה מזה, ומצד שני לא נתן להם מקום קבוע, כדי שלא תהיה להם נחלה קבועה, ויהיו זקוקים לחסדי הזולת וירגישו יסורים, שכל אלה ממעטים את הגאוותנות ואת האנוכיות שהן שורש הכעס. כך אמרו חז"ל (בראשית רבה שם): "כל מי שמסבב על הפתחים, משבטו של שמעון. אמר הקב"ה: אף לוי יהא מסבב". וכן (בראשית רבה צח:ה): "'אחלקם ביעקב' - זה שבטו של לוי... 'ואפיצם בישראל' - זה שבטו של שמעון, הדא אמרה, רובן של עניים משבט שמעון היו".

מכל מקום, רוח הקנאות שהיתה בהם, הביאה את הקב"ה לתת לשמעון את התפקיד להעמיד סופרים ומלמדי תורה, שיתפרנסו בדוחק, אך תהיה בהם הדחיפה להתמסר, וכמו שתירגם יונתן (בראשית מט:ז): "אפליג ית שבטא דשמעון סברין מלפי אורייתא בכנשתא דיעקב". ולשבט לוי נתן את הכהונה, כי דוקא עקשנותם לדבוק בה' הביאה אותם שלא לעבוד ע"ז במצרים ובעגל הזהב, וכן לאזור אומץ ומסירות נפש להרוג את יקיריהם. אמרו חז"ל (במדבר רבה טו:יב): "'קח את הלוים' (במדבר ח:ו) - זה שאמר הכתוב (תהלים יא:ה): 'ה' צדיק יבחן, ורשע ואוהב חמס שנאה נפשו'... אף שבטו של לוי נתנו עצמן על קידוש שמו של הקב"ה, שכשהיו ישראל במצרים מאסו בתורה ובמילה... אבל שבטו של לוי כולם צדיקים היו והיו עושים את התורה, שנאמר (דברים לג:ט): 'כי שמרו אמרתך ובריתך ינצורו', זו המילה, ולא עוד אלא בשעה שעשו ישראל את העגל לא נשתתפו שם שבטו של לוי, שנאמר (שמות לב:כו): 'ויעמוד משה בשער המחנה [ויאמר מי לה' אלי] ויאספו [[קכו]] אליו כל בני לוי'. כיון שאמר להם משה: 'שימו איש חרבו על ירכו [עִברו ושובו משער לשער במחנה והִרגו איש את אחיו ואיש את רעהו ואיש את קרובו]', מה עשו? שֹמו, ולא נשאו פנים. וכן משה מברכם (דברים לג:ט): 'האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו...'". איזו מסירות נפש ואיזו קבלת עול מלכות שמים! רק אדם שיש בו נפש גבוהה עם אהבת ה' ואהבת צדקת ה', ושנאת הרשע ושנאת הרשעות, מסוגל להגיע למעלות כאלו. לוי ושמעון, שכללו בתוכם את מידת הקנאות והאהבה העזה לה' עם מידת הנקמה ברשעים וברשעות, אחרי שהקב"ה צרפם בכור ומיעט את הגאוה והשנאה שלהם - יצאו כמנהיגי עם ישראל וכקדושיו.

אכן "במקום שצריכה נקמה, דבר גדול היא".

הנה, בתקופת בית שני קבעו ישראל את יום י"ג באדר כיום טוב בשם "יום ניקנור". כך אומרת הגמרא (תענית יח: "מאי ניקנור... ניקנור אחד מאפרכי יוונים היה, ובכל יום ויום היה מניף ידו על יהודה וירושלים ואומר: אימתי תפול בידי, וארמסנה. וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום, קצצו בהונות ידיו ורגליו ותלאום בשערי ירושלים, ואמרו: פה שהיה מדבר בגאוה, וידים שהיו מניפות על ירושלים - תיעשה בהם נקמה". יום ניקנור, יום נקמה, יום טוב להנציח את הנקמה, כדי לזכור את החירוף ואת הגידוף נגד ה' ונגד עירו, וכדי לזכור את הנצחון, כשהצליחו למגר את השונא ולתלות את בהונות ידיו ורגליו בשערי ירושלים, כך שכל העם, אנשים, נשים וטף, יראום וידעו כי "אך פרי לצדיק, אך אלקים שופטים בארץ".

>הקב"ה אינו רק "א-ל נקמות" ו"א-ל קנוא ונוקם". גם הגאולה השלמה תבוא מתוך זה שהקב"ה יקום בזעמו לנקום את נקמת חילול שמו ואת דם עבדיו השפוך. כך אומר ילקוט שמעוני (עובדיה תקמט): "אוי למלכות רביעית שהקב"ה נוקם בעצמו ממנה". וכך ביקש דוד המלך ע"ה (תהלים עט:יב): "והשב לשכנינו שבעתים אל חיקם חרפָתם אשר חרפוך ה'". והנה ירמיהו הנביא לא אמר כדוד "שבעתיים", אלא אמר (איכה ג:סד): "תשיב להם גמול ה' כמעשה ידיהם". ובפסיקתא רבתי (פרק יב) אמרו: "ר' יהודה ור' נחמיה, ר"י אמר: אמרו ישראל, רבון העולמים! מה שעשו לנו תשיב להם כמעשה ידיהם, ומה שעשו במקדשך 'השב לשכנינו שבעתים אל חיקם'... ור' נחמיה אומר... מה שעשו בנו תשיב להם גמול ה' כמעשה ידיהם, ועל ששרפו תורתך 'השב לשכנינו שבעתים אל חיקם'". בודאי, גם במה שעשו הגוים לישראל יש חילול השם, כפי שנראה באריכות בע"ה, ובגלל זה מגיע להם עונש, אך כאשר בגלוי ובפירוש הם מדברים נגד ה' ומחרפים ומגדפים אותו, על זה בא עונש שבעתיים, כי הנה לפנינו חילול השם גלוי ומחוצף, במצח נחושה. זוהי מלחמה גלויה בה'.

זה הסוד של עניין עמלק, מדוע חרה אפו של הקב"ה באומה זו יותר מבשאר האומות: כי שאר האומות היוצאות למלחמה נגד ישראל מחללות את השם בעקיפין, שבזה שהן לוחמות בעם ה', איגלאי מילתא שאינם נרתעים מהקב"ה, ואכן זהו חילול השם שלא יכופר, אך אינו דומה לחילול שבו יוצאים גוים בהכרזה גלויה (כגון גלית) נגד הקב"ה. וזה היה החטא הנורא של עמלק, שעל זה נאמר (שמות יז:טז): "כי יד על כס י-ה, מלחמה לה' בעמלק מדור דור", ושעל זה אמרו חז"ל (מכילתא, בשלח, מסכתא דעמלק פרשה ב): "רבי אלעזר המודעי אומר: נשבע הקב"ה בכסא הכבוד שלו, אם אניח נין ונכד של עמלק תחת כל השמים, שלא יהו אומרים גמל זה של עמלק, רחלה זו של עמלק". וכן (פסיקתא רבתי, פרק יב): "'כי יד על כס י-ה' - אמר ר' לוי בשם ר' חמא בי רבי חנינא: כביכול כל זמן שזרעו של עמלק בעולם לא השם [[קכז]] שלם [כי כתוב "י-ה" ולא השם המלא] ולא הכסא שלם [שהרי כתיב "כס"]. נעקר זרעו של עמלק הכסא שלם והשם שלם. אמר דוד (תהלים ט:ז): 'האויב תמו חרבות לנצח וערים נתשת אבד זכרם המה', מה כתיב אחריו? 'וה' לעולם ישב כונן למשפט כסאו'".

עמלק בא להשמיד את ישראל, כמו שאמרו חז"ל (תנחומא ישן, יתרו ד): "למה נקרא שמו עמלק? עם לק, שבא ללוק דמן של ישראל ככלב". הוא בא ראשון, ובכך סלל את הדרך לכל שאר האומות, כמו שאמרו חז"ל (תנחומא, תצא ט): "'אשר קרך בדרך' - רבנן אמרי קרך, הקרך לפני אחרים. אמר רבי חוניא, משל למה הדבר דומה? לאמבטי רותחת שלא היתה בריה יכולה לירד בתוכה. בא בן בליעל אחד וקפץ לתוכה, אע"פ שנכוה - הקירה לפני אחרים. אף כאן, כיון שיצאו ישראל ממצרים הקב"ה קרע הים לפניהם ונשתקעו המצרים לתוכו, נפל פחדן על כל האומות, שנאמר (שמות טו:טו): 'אז נבהלו אלופי אדום' וגו'. כיון שבא עמלק ונזדווג להם, אע"פ שנטל את שלו מתחת ידן, הקירן לפני אומות העולם".

אך יותר מזה: עמלק בא בגלוי לחרף, לגדף ולמחות ח"ו את שם ה'. כך אמרו חז"ל על הפסוק (שמות יז:ח) "ויבא עמלק", וז"ל (מכילתא, שם א): "שבא בגלוי פנים, לפי שכל הביאות שבא, לא בא אלא במטמוניות... אבל ביאה זו לא בא אלא בגלוי פנים...". ובגסות גלויה הדגיש עמלק את חילול השם הגלוי הזה. וז"ל חז"ל (תנחומא, תצא ט): "מה היו בית עמלק עושין? היו מחתכין מילותיהן של ישראל וזורקין כלפי מעלה ואומרים: בזה בחרת, טול לך מה שבחרת! זהו מה שכתוב (תהלים עט:יב): 'חרפָתָם אשר חרפוך ה''".

חטאו של עמלק היה המלחמה הגלויה והחצופה שפתח בה נגד הקב"ה, ועל זה גזר הקב"ה (שמות יז:יד): "מחה אמחה את זכר עמלק מתחת השמים". ופירש המכילתא שם (פרשה ב): "'מחה' בעולם הזה, 'אמחה' לעולם הבא". הוא פשט את ידו בכסא ה', כמו שאמרו חז"ל (תנחומא, תצא יא): "כתוב אחד אומר (דברים כה:יט): 'תמחה את זכר עמלק', וכתוב אחד אומר (שמות יז:יד): 'כי מחה אמחה'. כיצד יתקיימו שני כתובים אלו? עד שלא פשט ידו בכסא - 'תמחה', כשפשט ידו בכסא - 'מחה אמחה'. אפשר בשר ודם יכול לפשוט ידו בכסא של הקב"ה? אלא ע"י שהחריב ירושלים שכתוב בה (ירמיהו ג:יז): 'בעת ההיא יקראו לירושלים כסא ה'', לפיכך - 'מחה אמחה'". פירוש: החטא של עמלק הוא מלחמה גלויה וחצופה בהקב"ה, כפי שעשה כאשר יצאו בני ישראל ממצרים. אך גם כל אומה אחרת וכל גוי אחר המחרף ונלחם בהקב"ה - נדבק בו חטאו של עמלק, והוא כעמלק. הרי לא עמלק העם החריב את ירושלים, ומכל מקום אמרו חז"ל שבזה פשט עמלק ידו בכסא, אלא מכאן למדנו שכל הפושט ידו בכסא נקרא עמלק. והבן וזכור כלל זה לימינו אלה (ובסמוך נראה בע"ה איך בחורבן ירושלים, חוץ מעצם החורבן, היה חילול השם בגלוי ובזדון, במיוחד בדרך שהאויב, דהיינו טיטוס, ניאץ וחירף בתוך קודש הקדשים).

הקב"ה קבע כלל, שכל זמן שיש לישראל מלכות וממשלה וכח למחות את זכר עמלק - חובה ומצוה לעשות זאת, ומשום כך אמרו חז"ל (ספרי, ראה סז): "שלוש מצוות נצטוו ישראל בשעת כניסתם לארץ: למנות להם מלך, ולבנות בית הבחירה, ולהכרית זרעו של עמלק. ואיני יודע איזה יקדים, תלמוד לומר 'כי יד על כס י-ה מלחמה לה' בעמלק' (שמות יז:טז) - כל שישב מלך על כס י-ה אתה מכרית זרע עמלק. ומניין ש'כסא י-ה' זה המלך? שנאמר (דברי הימים א כט:כג): 'וישב שלמה על כסא ה' למלך'". רק אחרי שחרב בית המקדש וגלו ישראל מארצם וממדינתם, ולא היתה להם האפשרות למחות את זכר עמלק, אמר הקב"ה: עתה, אני מחה אמחה את זכר כל עמלק שגילה פנים נגד ה' (ויש להבין שהיום, שאכן החזיר אותנו הקב"ה בחסדו לארצנו ולשלטוננו, [[קכח]] שוב עלינו להשתתף אתו במחיית עמלק, אם יתברר לנו שיש בפנינו ענין של עמלק).

יוצא מדברינו, שהגאולה תבוא בעקבות רצון ה' לנקום את נקמתו, שזאת תהיה קידוש שמו הגדול והנורא. וכן נאמר (דברים לב:לד-לה,לז,מא-מג): "הלא הוא כמוס עמדי חתום באוצרותי, לי נקם ושילם לעת תמוט רגלם, כי קרוב יום אידם וחש עתידות למו... ואמר אי אלקימו צור חָסָיוּ בו... אשיב נקם לצרי ולמשנאי אשלם, אשכיר חצי מדם וחרבי תאכל בשר, מדם חלל ושביה, מראש פרעות אויב, הרנינו גוים עמו כי דם עבדיו יקום, ונקם ישיב לצריו וכפר אדמתו עמו".

הקב"ה יֵצא לנקום את נקמת שמו הגדול המחולל בגוים, וכן את נקמת עם ישראל שדרכם - דרך שפלותם ומצוקתם בידי הגוים - חוּלל שמו. בעת הנקמה של גאולה, הוא יתעורר כביכול כמי שמתרונן מיין, כמו שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים עח:סה): "ויקץ כישן ה' כגבור מתרונן מיין". כל משך הזמן שגזר ה' גלות ושעבוד על ישראל, הוא התאפק, ומשום כך חשבו האוילים שאינו קיים ח"ו, ולעגו לישראל, כמו שנאמר (תהלים קטו:ב): "למה יאמרו הגוים: איה נא אלקיהם". אך שתיקתו מול חילול שמו היתה גבורתו, כמו שאמרו חז"ל (גיטין נו: "'אי אלקימו צור חסיו בו' - זה טיטוס הרשע שחירף וגידף כלפי מעלה. מה עשה? תפס זונה בידו ונכנס לבית קודש הקדשים, והציע ספר תורה ועבר עליו עבירה, ונטל סייף וגידר את הפרוכת, ונעשה נס והיה דם מבצבץ ויוצא, וכסבור הרג את עצמו [כינוי לאלקים ח"ו], שנאמר (תהלים עד:ד): 'שאגו צורריך בקרב מועדך, שמו אותותם אותות'. אבא חנן אומר: 'מי כמוך חסין י-ה' (תהלים פט:ט), מי כמוך חסין וקשה, שאתה שומע ניאוצו וגידופו של אותו רשע ושותק. דבי רבי ישמעאל תנא: 'מי כמֹכה באלים ה'' (שמות טו:יא), מי כמֹכה באלמים".

אך הקב"ה, על אף שתיקתו, לא שכח את החירוף ואת הגידוף, כי אין שכחה לפני כסא כבודו, והנקמה כמוסה עמו וחתומה באוצרותיו, ולו נקם ושילם. וכן אמר דוד המלך ע"ה (תהלים עה:ט): "כי כוס ביד ה' ויין חָמַר מלא מסך ויַגֵר מִזה אך שמריה ימצו ישתו כל רשעי ארץ". הקב"ה, שחירפוהו וניאצוהו הגוים כי הוא נראה להם כישן מיין, יתרונן וישקה בנקמתו את הגוים שחלילו את שמו. הספרי אומר (האזינו שכד): "מאותה טיפה שתו ממנה אנשי דור המבול, ואנשי דור הפלגה, ואנשי סדום ועמורה, ופרעה וכל חילו, סיסרא וכל המונו, נבוכדנצר וכל חילו, סנחריב וכל אגפיו, ומאותה טיפה עתידים לשתות כל באי עולם עד סוף כל הדורות".

זאת נקמת ה', ונקמה של מצוה היא, נקמה של שמחה; אומר הספרי (שם שכו): "כשהמקום דן את האומות שמחה היא לפניו". אכן שמחה היא, כי (משלי יא:י): "ובאֲבֹד רשעים רִנה". ואע"פ שבעוה"ז אין הקב"ה בעצמו שֹשֹ במפלת הרשע, אך כאשר הוא בא למחוק את חילול השם הנורא ביותר שהיה בגלוי ובבוז על ידי הגוים, שמחה היא לפניו.

נקמה זו נעשית ע"י הקב"ה בעצמו ולא ע"י מלאך, כמו הגאולה הראשונה במצרים. כך אומר הספרי (שם שכה): "'לי נקם ושלם' - אני בעצמי פורע מהם, ואיני פורע מהם לא ע"י מלאך ולא ע"י שליח". וכך מנבא הנביא על נקמת ה' בגוים לעתיד לבוא (ישעיהו סג:א-ו): "מי זה בא מאדום חמוץ בגדים מבצרה, זה הדוּר בלבושו צועה ברב כחו, אני מדבר בצדקה רב להושיע. מדוע אדום ללבושך ובגדיך כדורך בגת; פורה דרכתי לבדי ומעמים אין איש אתי ואדרכם באפי וארמסם בחמתי, וְיֵז נצחם על בגדַי וכל מלבושי אגאלתי. כי יום נקם בלבי ושנת גאולי באה. ואביט ואין עוזר ואשתומם ואין סומך, ותושע לי זרועי וחמתי היא סמכתני; ואבוס עמים באפי ואשכרם בחמתי ואוריד לארץ נצחם". ורש"י שם אומר: "נתנבא הנביא על שאמר הקב"ה שעתיד לעשות נקמה באדום והוא עצמו בכבודו יהרוג את [[קכט]] שר שלהם תחלה". ופירוש "אגאלתי" שאמר הנביא הוא: ליכלכתי ותיעבתי בדם. ולא בכדי קבע הקב"ה בלשון הקודש את השורש גאל" גם במובן של גאולה, דהיינו ישועה ופדות, וגם במובן של לכלוך בדם - כי גאולת ישראל תבוא רק בדם הגוים שחיללו את השם בדיכויָם את ישראל.

עוד זועק הנביא (שם:טו): "הבט משמים וראה מזבול קדשך ותפארתך; איה קנאתך וגבורתך...". ומפרש הרד"ק: "שהיית מקנא בראות עוני עמך ומראה גבורתך בעמים - איה הם עתה".

הקב"ה יֵצא בנקמה נגד הגוים על גאותם נגדו. כך אמרו חז"ל (מכילתא, בשלח, מסכתא דויהי ו): "'תהרוס קמיך' (שמות טו:ז) - הרסת קמיך אין כתיב כאן, אלא 'תהרוס קמיך', לעתיד לבא, שנאמר 'אלקים הרס שנימו בפימו' (תהלים נח:ז). מפני מה? 'כי לא יבינו אל פעֻלֹת ה' ואל מעשה ידיו יהרסֵם ולא יִבנֵם' (שם כח:ה), יהרסם בעולם הזה ולא יבנם לעולם הבא. 'תשלח חרונך' - שלחת חרונך אין כתיב כאן, אלא 'תשלח חרונך', לעתיד לבא, שנאמר 'שפוך עליהם זעמך' וגו' (שם סט:כה). ואומר 'שפֹך חמתך על הגוים', מפני מה? 'כי אכלו את יעקב' וגו' (ירמיהו י:כה). 'יאכלמו כקש' - אכלמו כקש אין כתיב כאן אלא 'יאכלמו כקש', לעתיד לבא, שנאמר 'והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה' (עובדיה פסוק יח)". הגאולה הראשונה היא אכן סימן למה שיהיה בגאולה האחרונה.

כך, כפי שנאמר כאן, ינקום הקב"ה לעתיד לבוא מן הגוים את נקמת בני ישראל שהיא נקמתו, וכמו שאמר הנביא (זכריה ב:יב): "כי כה אמר ה' צב-אות אחר כבוד שלחני אל הגוים השוללים אתכם כי הנוגע בכם נוגע בבבת עינו". ובמכילתא (שם): "כביכול כלפי מעלה דבר הכתוב אלא שכינה הכתוב".

עוד אמר הנביא (יחזקאל לה:ה-טו): "יען היות לך איבת עולם ותַגֵר את בני ישראל על ידי חרב בעת אידם בעת עון קץ. לכן חי אני נאם ה' אלקים כי לדם אעשך ודם ירדפך אם לא דם שנאת ודם ירדפך; ונתתי את הר שעיר לשִממה וּשמָמָה, והִכרַתי ממנו עובר ושב; ומלאתי את הריו חלליו, גבעותיך וגיאותיך וכל אפיקיך חללי חרב יפלו בהם. שממות עולם אתנך ועריך לא תשובנה, וידעתם כי אני ה'; יען אמרך את שני הגוים ואת שתי הארצות לי תהיינה וירשנוה וה' שָם היה; לכן חי אני נאם ה' אלקים ועשיתי כאפך וכקנאתך אשר עשיתה מִשִנאתיך בם ונודעתי בם כאשר אשפְטך; וידעת כי אני ה' שמעתי את כל נאצותיך אשר אמרת על הרי ישראל לאמר שָמֵמו, לנו ניתנו לאכלה; ותגדילו עלי בפיכם והעתרתם עלי דבריכם, אני שמעתי. כה אמר ה' אלקים כשמֹח כל הארץ שממה אעשה לך; כשמחתך לנחלת בית ישראל על אשר שָמֵמה כן אעשה לך, שמָמָה תהיה הר שעיר וכל אדום כֻלה וידעו כי אני ה'". וכן (יחזקאל לו:ה-ו): "לכן כה אמר ה' אלקים אם לא באש קנאתי דברתי על שארית הגוים ועל אדום כֻלָא, אשר נתנו את ארצי להם למורשה בשמחת כל לבב בשאט נפש למען מגרשה לבז; לכן הִנבא על אדמת ישראל ואמרת להרים ולגבעות לאפיקים ולגאיות, כה אמר ה' אלקים הנני בקנאתי ובחמתי דברתי יען כלימת גוים נשאתם".

אמרו חז"ל (ספרי, האזינו שלג): "'כי דם עבדיו יקום ונקם ישיב לצריו' (דברים לב:מג) - שתי נקמות. נקם על הדם ונקם על החמס. ומנין אתה אומר שכל חמס שחמסו אומות העולם את ישראל מעלה עליהם כאילו דם נקי שפכו? שנאמר (יואל ד:ב): 'וקבצתי את כל הגוים' וגו'" (עיין שם).

הנה עובדיה הנביא היה גר אדומי, כמו שאמרו חז"ל (סנהדרין לט: "עובדיה גר אדומי היה, והיינו דאמרי אינשי מיניה וביה איבא ניזיל ביה נרגא", ופירש רש"י: "מעצמו של יער ייכנס בתוך הגרזן להיות בית יד, ויקצצו בו את היער, וכן עובדיה לאדום ודוד למואב והוא [[קל]] [דוד] יצא מרות המואביה". ומי כמוהו שהיה גוי יודע את שנאת הגוים לישראל! והוא אמר על הגאולה (עובדיה פסוקים ח-טז): "הלוא ביום ההוא נאם ה' והאבדתי חכמים מאדום ותבונה מהר עשו; וחתו גבוריך תימן למען יכרת איש מהר עשו מקטל; מחמס אחיך יעקב תכסך בושה ונכרתָ לעולם; ביום עמדך מנגד ביום שבות זרים חילו ונכרים באו שעריו ועל ירושלם ידו גורל גם אתה כאחד מהם; ואל תרא ביום אחיך ביום נכרו ואל תשמח לבני יהודה ביום אבדם ואל תגדל פיך ביום צרה; אל תבוא בשער עמי ביום אידם אל תרא גם אתה ברעתו ביום אידו ואל תשלחנה בחילו ביום אידו; ואל תעמד על הפרק להכרית את פליטיו ואל תסגר שרידיו ביום צרה; כי קרוב יום ה' על כל הגוים כאשר עשית יֵעשה לך, גמולך ישוב בראשך; כי כאשר שתיתם על הר קדשי ישתו כל הגוים תמיד ושתו ולעו והיו כלוא היו".

השנאה של הגוים לישראל תביא עליהם את הקנאה של הקב"ה, קנאה טובה של מצוה. הנביא אומר (זכריה ח:ב): "כה אמר ה' צב-אות, קנאתי לציון קנאה גדולה וחמה גדולה קנאתי לה'". ולפני כן אמר (שם א:יד-טו): "קנאתי לירושלים ולציון קנאה גדולה, וקצף גדול אני קוצף על הגוים השאננים, אשר אני קצפתי מעט והמה עזרו לרעה". בזה מבהיר הנביא מדוע יתנקם הקב"ה בגוים, אע"פ שלמעשה גלותם של ישראל היא עונש מן השמים. וז"ל רד"ק שם: "אני קצפתי על ישראל מעט להגלותם מארצם, ומעט הוא כנגד מה שהרעו הם לישראל אחר גלותם; עזרו לרעה - להרע להם יותר מדי, וכן אמר בישעיהו (מז:ו): קצפתי על עמי חללתי נחלתי, ואתנם בידך [ביד כשדים]; לא שמת להם רחמים...". ועוד נרחיב בזה בע"ה, על הקשר בין זה לשלש השבועות שמעלים רבים וטובים כטענה נגד מדינת היהודים.

לא יהיו רחמים על הגוים לעתיד לבוא כאשר ינקום הקב"ה את נקמתו בהם. הנביא מתחנן לפני הקב"ה לנקמה, ואומר (ירמיהו י:כה): "שפוך חמתך על הגוים אשר לא ידעוך ועל משפחות אשר בשמך לא קראו כי אכלו את יעקב ואכלֻהו ויכלֻהו ואת נוהו הֵשַמו". וכן כתב דוד המלך ע"ה (תהלים עט:ו-ז): "שפוך חמתך אל הגוים אשר לא ידעוך ועל ממלכות אשר בשמך לא קָרָאו; כי אכל את יעקב ואת נָוֵהו הֵשַמו". וגדולי ישראל ראו לנכון להכניס קריאה זו להגדה של פסח, לאומרה בליל הסדר. הגדיל לנבא דוד המלך ע"ה (תהלים קלז:ח-ט): "בת בבל השדודה אשרי שישלם לך את גמולך שגמלת לנו; אשרי שיאחז וניפץ את עולליך אל הסלע". ומזמור זה, עם הקריאה הבולטת לנקמה, קבעו גדולי ישראל לומר כהקדמה לברכת המזון של חול. וכן נאמר (ירמיהו נא:כ,כב,כד): "מַפֵץ אתה לי כלֵי מלחמה ונפצתי בך גוים והשחתי בך ממלכות... ונפצתי בך איש ואשה ונפצתי בך זקן ונער ונפצתי בך בחור ובתולה...  ושילמתי לבבל ולכל יושבי כשדים את כל רעתם אשר עשו בציון לעיניכם, נאום ה'".

מצוה גדולה לשמוח בנקמת ה' בגוים שחירפו את שמו, שהיא גם כדי לבער את הרע ואת הרשעים מן העולם, כי ביעור הרשעים מן העולם צדקה גדולה וחסד הוא. ולכן נאמר בהלל הגדול (תהלים קלו) "כי לעולם חסדו", לא רק על כך שה' נותן לחם לכל בשר, אלא גם שרים ומהללים את חסד ה' בזה "שהיכה בכורי מצרים", וכן "היכה גוים רבים", וכן "ניער פרעה וחילו בים סוף" - גם על כל אלה מהללים "כי לעולם חסדו". וכל כך למה? לפי שנאמר (משלי כט:טז): "ברבות רשעים ירבה פשע וצדיקים במפלתם יראו". וזה ברור, כי לתת לרשעים לנַצֵח ולהתרבות הוא להרבות פשע בעולם, הפשע הגדול ביותר - הבאת רע לעולם שהיה מיועד להיות רק טוב, ובכך לחרף ולקרוא תיגר על הקב"ה. ועל חירופם זה ראויים הם שימותו.

משום כך, על אף שאין מזכירים פסוקים של פורענות בראש השנה במלכויות, זכרונות [[קלא]] ושופרות, מותר להזכיר פסוקים של פורענות הגוים. כך כתב הרמב"ם (הל' שופר ג:ט): "אין מזכירין זכרונות, מלכויות ושופרות של פורענות.. כגון 'בחמה שפוכה אמלוך עליכם' (יחזקאל כ:לג)... ויש לו להזכיר פורענות של הגוים, כגון: 'ה' מלך ירגזו עמים' (תהלים צט:א), 'זכור ה' לבני אדום את יום ירושלים' (תהלים קלז:ז)...". ואפשר לדייק מזה שכתב הרמב"ם: "ויש לו להזכיר", שבאלה יש יותר מצוה.

לעתיד לבוא יצעד הקב"ה בעצמו למלחמה נגד הגוים בלבוש צבא, וינקום את נקמת בני ישראל. כך אמרו חז"ל (ילקוט שמעוני, תהלים תתמז): "'ה' מלך גאות לבש' (תהלים צג:א): א"ר חנינא, יש לך אדם שהוא נאה ללבושו ואין לבושו נאה לו, או לבושו נאה לו והוא אינו נאה ללבושו, אבל הקב"ה נאה ללבושו ולבושו נאה לו שנאמר: 'ה' מלך גאות לבש', וכן הוא אומר (ירמיהו י:ז): 'מי לא יראך מלך הגוים כי לך יאתה'. שבעה לבושין לבש הקב"ה, אחד במלחמת הים, 'ה' מלך גאות לבש', זה הלבוש כנגד מלחמת הים, שנאמר (שמות טו:א): 'אשירה לה' כי גאה גאה'. ואחד בסיני, 'לבש ה' עוז התאזר', כנגד עוז שנתן לעמו בסיני (תהלים כט:יא): 'ה' עוז לעמו יתן'. ואחד כנגד בבל שנאמר (ישעיהו נט:יז): 'וילבש בגדי נקם', וכן הוא אומר (ירמיהו נא:יא): 'כי נקמת ה' היא נקמת היכלו'. ואחד כנגד מדי שנאמר (ישעיהו שם): 'וילבש צדקה כשִריָן', וכן הוא אומר (אסתר ח:טו): 'ומרדכי יצא מלפני המלך'. ואחד כנגד יוון שנאמר (ישעיהו שם) 'ויעט כמעיל קנאה', כך היו בני חשמונאי לובשין בגדים של קנאה. ואחד כנגד אדום שנאמר (ישעיהו סג:א): 'מי זה בא מאדום חמוץ בגדים מבצרה'. ואחד לימות המשיח שנאמר (דניאל ז:ט): 'לבושֵה כִתלַג חִוָר ושעַר ראשֵה כעמר נקֵא'".

לעיל הבאנו את  הפסוק (ישעיהו סג:א): "מי זה בא מאדום חמוץ בגדים", שמדבר ברמיסת הגוים על ידי הקב"ה כדורך בגת. ופירש מצודת ציון (שם): "חמוץ - ענין צביעה ואין לו דומה, ויתכן שהוא הפוך מן 'תמחץ רגלך בדם' (תהלים סח:כד)...". וכן כתב הרד"ק (תהלים שם): "למען תמחץ רגלך - תאדם. כמו הפוך תחמץ מן חמוץ בגדים, שפירושו אדום בדם".

>שלמה המלך ע"ה כתב (משלי כ:כח): "חסד ואמת יִצרו מלך וסעד בחסד כסאו". והכוונה היא, שהקב"ה קבע מידות וערכים, וכולם הם חסד. אבל אין זה כחסד המדומה של תרבות הזרה ושל המתייוונים, שהם כביכול הקובעים מה זה חסד, שהם כביכול בוראים את העולם ואת חוקיו בצלמם ובדמותם. החסד של הקב"ה הוא "חסד ואמת", חסד של אמת - חסד של רחמנות כלפי מי שמגיעה לו רחמנות, ושל אכזריות כלפי מי שמגיעה לו אכזריות על רשעותו. וכאשר יש "חסד ואמת" ביחד, אז "וסעד בחסד כסאו".

כלל גדול בתורה הוא זה: אם אין אמת, אין חסד אמיתי. חסד, רחמנות, יושר, אהבה, חמלה - הכל צריך להיות במסגרת של אמת. והקב"ה בעצמו נקרא "רב חסד ואמת" (שמות לד:ו). אמרו חז"ל (סנהדרין לז.-לז: "כיצד מאיימין את העדים? על עידי נפשות היו מכניסין אותן ומאיימין עליהן: שמא תאמרו מאומד ומשמועה עד מפי עד ומפי אדם נאמן; שמא אי אתם יודעין שסופנו לבדוק אתכם בדרישה ובחקירה; הוו יודעין שלא כדיני ממונות דיני נפשות, דיני ממונות אדם נותן ממון ומתכפר לו, דיני נפשות דמו ודם זרעותיו תלויין בו עד סוף העולם, שכן מצינו בקין שהרג את אחיו שנאמר (בראשית ד:י): 'דמי אחיך צועקים'. אינו אומר 'דם' אחיך אלא 'דמי' אחיך, דמו ודם זרעותיו. דבר אחר, 'דמי אחיך', שהיה דמו מושלך על העצים ועל האבנים. לפיכך נברא אדם יחידי ללמדך שכל המאבד נפש אחת מישראל מעלה עליו הכתוב כאילו איבד עולם מלא, וכל המקיים [[קלב]] נפש אחת מישראל מעלה עליו הכתוב כאילו קיים עולם מלא; ומפני שלום הבריות, שלא יאמר אדם לחברו, אבא גדול מאביך; ושלא יהו המינים אומרים, הרבה רשויות בשמים; ולהגיד גדולתו של הקב"ה, שאדם טובע כמה מטבעות בחותם אחד, כולן דומין זה לזה, ומלך מלכי המלכים הקב"ה טבע כל אדם בחותמו של אדם הראשון ואין אחד מהן דומה לחבירו; לפיכך כל אחד ואחד חייב לומר בשבילי נברא העולם. ושמא תאמרו מה לנו ולצרה הזאת, והלא כבר נאמר (ויקרא ה:א): 'והוא עד או ראה או ידע, אם לוא יגיד ונשא עונו'. ושמא תאמרו, מה לנו לחוב בדמו של זה, והלא כבר נאמר (משלי יא:י): 'ובאבוד רשעים רנה'".

הרי החסד, הרי הנקמה ברשע - הרי החסד של אמת. כמה פעמים קבע הקב"ה את הזיווג הזה של חסד ואמת יחד בכתובים! מצאנו (תהלים כה:י): "כל ארחות ה' חסד ואמת", וכן (שם סא:ח): "חסד ואמת מַן יִנְצְרֻהו", וכן (שם פה:יא): "חסד ואמת נפגָשו", ורבים רבים כאלה.

"כי ברחמנות הטיפשים יאבד כל משפט". אלה דברי הרמב"ן (דברים ז:טז), העומדים מול צבא המתייוונים, שאימצו את רעיונות הגוים, רעיונות התרבות הזרה. ודאי שנקמה ואלימות והריגת בני אדם, כל אלה דברים חמורים הם, וכאשר הם נעשים סתם לשם כבוד המלך או האומה, או לשם נקמה אישית - פשע ורשעות הם. אך מי שהולך בפקודת ה' ודבק במצוותיו ובמדותיו כראוי ברחמנות ובחסד ובשלום, במקומן ובזמנן, ובאכזריות ובנקמה ובמלחמה במקומם ובזמנם, עובד את ה' יתברך.

הנה התורה הקדושה, תורת חיים ותורת חסד, מסרה לנו מצוה של עיר הנידחת, ובה נצטוינו על ידי אבינו אב הרחמן, שאם נשמע על עיר שהודחה על ידי בני בליעל, והלכו יושבי העיר ועבדו ע"ז, עלינו ללכת ולהשמיד את העיר ואת כל יושביה ורכושה, עד שתישאר תל עולם. כך נאמר (דברים יג:טז-יט): "הכה תכה את יושבי העיר ההיא לפי חרב... ושרפת באש את העיר ואת כל שללה כליל לה' אלקיך... ונתן לך רחמים ורחמך והרבך... כי תשמע בקול ה' אלקיך לשמור את כל מצוותיו... לעשות הישר בעיני ה' אלקיך". ועל הפסוק "כליל לה' אלקיך", אומרים חז"ל (סנהדרין קיא: "אם אתם עושים דין בעיר הנידחת מעלה אני עליכם כאילו אתם מעלים עולה כליל לפני...".

והרי לפי מחשבותינו הדלות והצרות נשמע דבר זה כשיא האכזריות ח"ו! אך "א-ל דעות ה' ולו נתכנו עלילות", ותורת ה' תמימה, וכולה אמת ויושר, חסד ורחמים. ואם כן, כל כך למה? התשובה הצלולה נמצאת בסיום המשנה (שם), וז"ל: "שכל זמן שהרשעים בעולם חרון אף בעולם, אבדו רשעים מן העולם, נסתלק חרון אף מן העולם". ועל משנה זו אומרת הגמרא (שם, סוף המסכת): "ת"ר, רשע בא לעולם, חרון בא לעולם, שנאמר (משלי יח:ג): 'בבוא רשע בא גם בוז ועם קלון חרפה'. רשע אבד מן העולם, טובה באה לעולם, שנאמר (שם יא:י): 'ובאבוד רשעים רנה'".

ברור, כמו שאמרנו לעיל, שדבר זה חייב להיות אך ורק לשם מצות ה', וללא שום הנאה אישית או נגיעה פרטית. וכך כותב  רש"י (דברים יג:יז): "לה' אלקיך - לשמו ובשבילו". וכן כתב האבן עזרא (שם): "כליל - כלה לה' אלקיך, בעבור כבוד השם תשרפנה באש". ודעת זקנים (שם) כתב: "כדי שיוודע לכל שלשם הקב"ה חרבתם העיר ולא ליהנות מממונם".

בענין זה כתב אור החיים הקדוש שם (פסוק יח): "כי בשלמא אם היתה הרציחה של אנשי עיר הנידחת לנקמה אנושית, יש מקום להנמשך מהדבר; משא"כ עתה, שאין המעשה אלא מטעם קבלת מצות המלך, והוא אומרו: 'כי תשמע בקול ה' אלוקיך לשמור את כל מצוותיו', כי כשעושים משפט בעיר הנידחת כאילו קיימו כל מצוות ה' כאומרם ז"ל". דבר עצום לימדנו פה קדוש. הרי אין מצוה בתורה יותר קשה על היהודי מאשר להשמיד עיר שלמה של יהודים, וכל טבעו מורד נגד צו זה. ואם בכל זאת [[קלג]] הוא מתגבר על אנוכיותו וכופה את יצרו לה' במצוה זו, כמה גדול שכרו; כמה המליך עליו את מלך מלכי המלכים; כמה קיבל עליו את עול מלכותו! אכן, הרי זה כאילו קיים את כל מצוות ה'.

הספרי  אומר על זה (ראה צו): "'כי תשמע בקול ה' אלקיך' (דברים יג:יט) - מכאן אמרו: התחיל אדם לשמוע קמעה, סופו משמיעים לו הרבה... 'לעשות הישר בעיני ה' אלקיך' - זו שאמר רבי ישמעאל: הישר בעיני שמים". כלומר, ולא הישר בעיניך. ואמר בעל הטורים (שם:יח): "שלא תדאג לומר: החרבתי עיר ויושביה, לכן מבשרך לומר שלא תדאג וירחמך וירבך". ושוב נביא מדברי דעת זקנים (שם): "בשכר שלא ריחמת על מכעיסיו, הוא ירחם עליך".

>"נקמה" באה מהשורש "קום", והקימה היא היפוכה של הנפילה, כמו שנאמר (משלי כד:טז): "כי שבע יפול צדיק וקם", וכן (מיכה ז:ח): "אל תשמחי אויבתי לי כי נפלתי, קמתי", וכן (עמוס ה:ב): "נפלה לא תוסִף קום בתולת ישראל" (ועיין ברכות ד: איך הסבירו פסוק זה בא"י). ושונאי ישראל נקראו "קמים", כמו שנאמר (שמואל ב כב:מט): "ומוציאי מאויבי ומקמי תרוממני", וכן (תהלים מד:ו): "בך צרֵינו ננגח, בשמך נבוּס קמינו". כל זמן שהאדם בנפילה לפני אויביו הקמים עליו, הרי הוא בשפלות ועליו להתעורר ולקום. על כן, במלכות המנצחת ומצליחה נזכר המושג של קימה, כמו שנאמר (שמואל א כד:כ): "וקמה בידך ממלכת ישראל". וכאשר ישראל בגלות ובשפלות ובנפילה, כביכול גם הקב"ה כך, ומשום כך עליו לקום כביכול ולהתנקם מאויביו, מקמיו, שהם אלה שקמו נגד ישראל, כמו שאמרו במכילתא (בשלח, מסכתא דשירה ו): "שכל מי שקם כנגד ישראל כאילו קם כנגד הקב"ה". ולכן הנקמה חייבת להתחיל בקימה, והיא שיא הקימה מהנפילה.

משום כך, פעמים אין ספור קוראים אנו להקב"ה לקום כביכול. כך אומר הפסיקתא רבתי : "'ותאמר ציון עזבני ה' וה' שְכֵחָני' (ישעיהו מט:יד). זה שאמר הכתוב: 'קומה ה' א-ל נשא ידיך אל תשכח ענוים' (תהלים י:יב). אמר ר' פנחס הכהן בשם רבי הושיעא: חמש מעמדות [כלומר קריאות לעמוד או לקום] אמר דוד לפני הקב"ה, 'קומה ה' הושיעני אלקי' (שם ג:ח), 'קומה ה' באפך הִנשא בְעַברות צוררי' (שם ז:ז), 'קומה ה' אל יעֹז אנוש' וגו' (שם ט:כ), 'קומה ה' א-ל נשא ידיך' (שם י:יב), 'קומה ה', קדמה פניו הכריעהו' (שם יז:יג). למה חמשה? אלא ארבעה כנגד ארבע מלכויות שראה דוד אותם ברוח הקודש היאך הם עתידים לשעבד את ישראל, והוא מעמיד את הקב"ה על כל אחת ואחת קומה ה', קומה ה', ולמה חמשה [כלומר, אם כנגד ארבע מלכויות, למה חמשה מעמדות של קימה]? אלא רואה את מלכותו של גוג היאך היא באה בחזקה, התחיל מעמיד הקב"ה עליה ואומר: רבונו של עולם! אינו שלנו להזדווג לה, אלא את אפנטיסון [קדם את פניו] לה; 'קומה ה' קדמה פניו הכריעהו'". וצריך עיון, שהלא דוד אמר "קומה ה'" יותר מחמש הפעמים הללו: "קומה עזרתה לנו" (שם מד:כז), וכן (שם עד:כב): "קומה אלקים ריבה ריבך", וכן (שם פב:ח): "קומה אלקים שפטה הארץ"? ונראה שחז"ל מנו דוקא "קומה ה'" ולא "קומה אלקים" או "קומה" לבד, והטעם, כי דוד מבקש את הקימה הזאת למרות שאין לישראל זכויות, אלא במדת הרחמים ולמען שמו.

בדומה, מצאנו בבראשית רבה (עה:א): "'משוד עניים מאנקת אביונים, עתה אקום יאמר ה'' (תהלים יב:ו). ר' שמעון בר יונה אמר: 'עתה אקום' - כל זמן שהיא [כנסת ישראל] מוכפשת באפר, כביכול [איני קם], אלא לכשיגיע אותו היום שכתוב בו (ישעיהו נב:ב): 'התנערי מעפר קומי שבי ירושלים', באותה שעה (זכריה ב:יז): 'הס כל בשר [[קלד]] מפני ה' כי נֵעור ממעון קדשו'". הקב"ה כביכול גם הוא מוכפש באפר ואינו קם, בדיוק כמו ישראל, וכמו שאמרו חז"ל  על הפסוק (במדבר י:לה): "קומה ה' ויפוצו אויביך וינוסו משנאיך מפניך", וז"ל (ספרי, בהעלותך פד): "כל זמן שישראל משועבדים, שכינה עמהם משתעבדת". ולכן זועקים אנו להקב"ה לקום, להתקומם ולהתנקם (תהלים מד:כד): "עורה למה תישן ה'".

הנה חז"ל במשנה (מעשר שני ה:טו, וכן סוטה מז.) אמרו: "יוחנן כהן גדול העביר הודיית המעשר, אף הוא ביטל את המעוררים...". ובגמרא (שם מח.): "מאי מעוררים? אמר רחבה: בכל יום ויום שהיו עומדים לוים על דוכן ואומרים (תהלים מד:כד): 'עורה למה תישן ה'', אמר להן: וכי יש שינה לפני המקום? והלא כבר נאמר (תהלים קכא:ד): 'הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל'? אלא בזמן שישראל שרויין בצער וגוים בנחת ושלוה, לכך נאמר: 'עורה למה תישן ה''". ודאי שהמושג "למה תישן" קיים כל זמן שישראל שרויין בצער, ורוב העם בגלות, והמקדש בחורבנו, והאויבים מתגרים בישראל ומסכנים אותם. כמו כן, ברור שכאשר ישראל אינו עושה רצונו של מקום, כביכול ה' ישן, בהסתר פנים. כך אומר ילקוט שמעוני (תהלים תתכג): "כשישראל עושין רצונו של מקום אין שינה לפניו, שנאמר 'הנה לא ינום ולא יישן'". א"כ, בדור שפל זה, כמה צריכים לזעוק: עורה למה תישן ה'!

מצווים אנו לזעוק ולעורר את הקב"ה, כמו שזעק הנביא (ישעיהו סג:טו): "הבט משמים וראה מזבול קדשך ותפארתך, איה קנאתך וגבורותיך...". וכן (שם סב:ו-ז): "על חומותיך ירושלים הפקדתי שומרים כל היום וכל הלילה תמיד לא יחשו, המזכירים את ה' אל דמי לכם, ואל תתנו דמי לו עד יכונן ועד ישים את ירושלם תהלה בארץ". ופירש מצודת דוד שם: "לא תניחו את ה' לשתוק מלבנותה, אלא תפצירו בו עד יכונן את ירושלים על כנה ובסיסה, וישים אותה לפאר ותהילה בקרב הארץ". על פסוק זה אומרים חז"ל (מנחות פז.): "מאי אמרי [שומרים אלו]? הכי אמר רבא בר בר שילא: 'אתה תקום תרחם ציון' (תהלים קב:יד)".

אכן הקב"ה צריך לקום ולהתנער, כמו שנאמר (תהלים עח:סה): "ויקץ כישן ה' כגבור מתרונן מיין". לקום לקנא; לקום לנקות; לקום לנקמה. וכן אמר הנביא (צפניה ג:ח): "לכן, חכו לי נאום ה' ליום קומי לעד, כי משפטי לאסוף גוים, לקבצי ממלכות, לשפוך עליהם זעמי כל חרון אפי כי באש קנאתי תיאכל כל הארץ". "ליום קומי לעד" - קימתו של ה' מהשִפלות ומחילול שמו, ונקמתו ברשעים, מביאות לקידוש שמו, כי רק ע"י הנקמה, במקומה ובזמנה, וע"י תבוסת הרע והרשעים, מקדש הקב"ה את שמו המחולל בגוים.

הכלל: מי שכובש וכופה את יצרו ואת מחשבותיו הנפסדות והסופיות, ילך לבער את הרע ולנקום ברשעים, מפני צו ה' ותוך דבקות במידותיו וללא שום נגיעה אישית - ואז ייקרא רחמן וחסיד, שביער את הרע מהעולם, ועל זה אמר דוד המלך ע"ה (תהלים קמט:ו-ז): "רוממות א-ל בגרונם וחרב פיפיות בידם, לעשות נקמה בגוים...". ואמרו על זה חז"ל (ברכות ה.): "כל הקורא ק"ש על מטתו כאלו אוחז חרב של שתי פיות בידו, שנאמר: 'רוממות א-ל בגרונם וחרב פיפיות בידם'", ע"ש. וברור שכל האוחז חרב של שתי פיות חייב לקבל על עצמו עול מלכות שמים, שהוא העיקר של ק"ש, ולהיצמד להלכות מלחמה כפי שקבען הקב"ה.

כי לצערנו, ושוב בגין הגלות הנוראה שהיכתה אותנו בסנוורים של התרבות הזרה, נשתבשו ונתעוותו ונסתלפו מדות ה', בזדון על ידי פורקי עול, ובשגגה עגומה על ידי חלק גדול של המחנה הקדוש, עד שהענין של מלחמה ונקמה בגוים וקידוש [[קלה]] שמו על ידי נצחון יהודי ירד בכלל מן הפרק, מן הפרשה, מן הספר, ומן המסכתא. אך לפי הרעיון היהודי המקורי, בדיוק כמו שקיבלנו מסיני הלכות שבת והלכות בשר וחלב, כן ניתנו לנו הלכות מלחמה ונקמה, שהן הלכה למעשה בימינו אלה של עקבות דמשיחא ואתחלתא דגאולה.

[[קלו]]

(בלי כל הסמיילים שנוצרו אוטומטית)

כאן

כלומר יש בתורה מצווה (במובן של חיוב) על הגואל לנקום דמי קרובו ונראה שהנקמה היא דבר נכון מה עוד שאיסור נקמה הוא רק בין בני עמך כך שאני מבין למה לא לנקום בגויים

הסיבה העקרית לדעתי שקשה יחסית למצוא מקורות הלכתיים לנקמה בגויים היא שערך החיים שלהם הוא נורא נמוך (נפסק לכו"ע דברי הגמרא שנהרג בעדאחד ודיין אחד ואפילו שהוא אותו אחד) ומכך שבמצב מלחמה לא אמורים להזדקק לטיעוני נקמה

http://www.inn.co.il/Forum/Forum.aspx/f394-3

http://www.efrat-memorial.org/avraham/moriah.html

בית בשווי מיליון שקל לא שווה יותר מ״בית״ מלוחות עץ ומסמרים בפני החוק. 

יש ניצול נרחב של הנוער ע״י הממסד הימני 

וזה שחבר כנסת הופך עולמות כשמדובר בבית של חבר שלו אבל כבר לא מזיז לו שמפנים גבעה של ״פורעי חוק״ רק מחדד את זה שכולם שווים בפני החוק ודין ביתו של דיפלומט בכיר הוא כדין ביתו של נער גבעות. 

בס"ד

כל מי שמכיר את שגיא יודע שהוא עושה המון בשביל א"י ועמ"י כך שברור למה הרסו לו את הבית..

חוץ מזה שרוב הח"כים מתנגדים לגבעות כך שזה לא מפתיע. מישהו מהם אמר שזה לא בסדר בגלל שזו א"י? כמדומני שלא. בעיקר התייחסו לחוסר צדק. (מבחינת זכויות אדם וחוקיות, לא מבחינה יהודית.)

הוא צודק, אבל לא זה העניין.

העניין הוא שפוגעים בארץ ישראל לא הפגיעה הפרטית.

הפגיעה הפרטית זה לא בסדר אבל לא זה העניין.

לבית מוטה ליפול

אלה על הכסף.

על בית שעולה 2 מליון ש"ח צריך להאבק אבל על"בית מוטה ליפול" לא צריך להאבק.

אז זהו שלא!

גאולת ציון זה א"י בדיוק כמו קידה!

פה

לקרוא פרק תהילים כל יום ודקה לדבר עם בורא עולם שישנה את הטבע

בס"ד

פרק צא'-יושב בסתר עליון

פרק עט'- באו גויים בנחלתך

נוסח התפילה להצלה מהתבוללות:

מִי שֶׁבֵּרַךְ

אִמּוֹתֵינוּ הַקּדוֹשׁוֹת והַטּהוֹרוֹת,

שָׂרָה ורִבְקָה, רָחֵל ולֵאָה, מִרְיָם הַנּבִיאָה וַאֲבִיגַיִל

ואֶסְתֵּר הַמַלְכָּה בַּת אֲבִיחַיִל,

וּמִי שֶׁפָּדָה אֶת דִּינָה בַּת יַעֲקֹב מִשֶּׁכֶם

הוּא יִתֵּן דַּעַת נְכוֹנָה בְּלֵב הָאִשָׁה

לִפְרֹשׂ מֵהַגּוֹי וּמֵהַטֻּמְאָה

שֶׁיֻמְתְּקוּ הַדִּינִים וְהַגְּבוּרוֹת הַקָּשׁוֹת מֵעַליה

שֶׁתֵּצֵא מִצָּרָה לִרְוָחָה,

וּמֵאֲפֵלָה לְאוֹרָהּ וּמִשִּׁעְבּוּד לִגְאֻלָּה,

וְלֹא יִנָּתְנוּ בְּנוֹתֵינוּ לְעַם אַחֵר,

בִּזְכוּת תְּפִילָתֵינוּ

הַשְּׁתָּא בַּעֲגָלָא וּבַזְּמַן קַרִיב

וְנֶאֱמַר אָמֵן.

גבר שנישא לנוכריה- ילדיו גויים, זה עצוב הרבה יותר.

לאישה לפחות יש צאצאים יהודים, לגבר לא.

הילדים של הגבר גויים וגדלים כמו גויים. ילדים של אישה יהודים וגדלים כמו גויים.

חוצמיזה שמקרים עם נשים יש הרבה יותר כי הערבים ימ"ש יצאו עם בנות יהודיות אבל אם ערביה תצא עם יהודי ירצחו אותה..

למה לא התפלל בכלליות גם על הגברים וגם על הנשים.

גבר שהתחתן עם גויה ילדיו אבדו לנצח, אישה- ילדיה יכולים לחזור ליהדות.

העיקר זה להתפלל חחחח הכל טוב!

הם לא מצילים יהודים מגויות.

שאם כל אחד יקבל על עצמו פרק תהילים וחצי דקה לדבר על הנושאים האלה עם השם אז ביחד עם העוצמה של כולנו נוכל למזער את ההתבוללות וגם נוכל לבטל את מה שגורם לה בזכות התפילות שלנו וזאת עבודה משתלמת שלוקחת רק דקה וחצי כל יום!

ואפשר להרוג אותו, ויהודייה שהולכת עם גוי נשאר רק להתפלל,בגלל התבוללות.

מי שחי עם גויה מי שקנאי לדבר ה' יכול להורגו גם בזמן הזה בשעת מעשה ממש

לאחר מעשה אסור להורגו ועונשו שהוא חייב כרת

אין הבדל בין איש לאישה בנושא (עד כמה שידוע לי)

אוף. זה הצחיק אותי. 

אתה באיחור רציני של כמה שנים.

חבל לזעום על משהו ישן, יש מספיק דברים חדשים לכעוס עליהם.

פעילי יאיר לפיד מחלקים מגבונים: 'כשהחרדים יצאו לעבוד - תזיעו פחות'  

עם החומצה....

תקבלי תשובה

מה הם עשו אם לא להביא גאולה לעם בלי העם?

צריך להבין משהו- אנחנו גדלנו לתוך תודעה שה"אדם במרכז"- העיקרון המעוות הזה..

זה שאדם צריך לומר- "לא נברא העולם אלא בשבילי"- זה לא בא בשביל שאדם ידרוש לעצמו את מה שהוא רוצה, הרי העולם נועד בשבילו, לא?

זה בא בשביל שכל אדם יחשוב באופן תיאוריתי שהוא היחיד שיכול לפעול ולשנות כדי להביא את העולם אל הייעוד שלו- וממילא לא נברא העולם אלא בשבילי.

הגאולה היא לא בשבילנו. לא.. בית המקדש זה לא מקום שנוכל להתפנאן בו, או שנוכל להוציא לשון לאמריקאים שהביהמ"ק יותר יפה מהבית הלבן..

הגאולה היא בשביל ה', ה' כבר 2,000 שנה בלי בית..

ה' כל יום עומד ושואג כארי- "אוי להם לבנים שגלו מעל שולחן אביהם ואוי לו לאב שהגלה את בניו..."

זה לא פשוט המצב הזה..

אבל ככה חינכו אותנו- שה' מביא את הגאולה בשבילנו, שאנחנו המסכנים והחלשים, וה' הוא זה שצריך להושיע אותנו.

לא. ה' נתן לנו תפקיד. בדיוק כמו שהוא אמר לנו להתפלל ולאכול כשר ואף אחד בעולם לא מצפה שה' יאכל כשר בשבילו, נכון?

אפשר לראות את זה בהכל, בכל מה שקשור לגאולה- פתאום התפקיד שלנו נגמר ורק ה' עושה פה את הדברים, במקרה הטוב אנחנו צריכים להתפלל בשביל זה..

תראי- בית המקדש ירד מהשמיים- הרי זה בית בשבילנו, לא? אז שה' יבנה אותו. למה מה קרה שאנחנו נתאמץ ונילחם בשביל זה?

משיח יבוא רכוב על חמור לבן, לא?- כי ה' זה שצריך לשלוח לנו משיח, משיח זה לא מנהיג שאנחנו ממנים כדי שיעזור לנו להביא את הגאולה שה' כ"כ רוצה..

זה האפסורד.

אז ברור שאנחנו בעולם הזה כלום וכו', אבל זה לא הדיון הזה עכשיו.

הדיון עכשיו הוא הרבה הרבה יותר עמוק- בשביל מי הגאולה? בשבילנו, או בשביל ה'?

תכלס, בשבילנו- אני הייתי מעדיף לגור בתל אביב, וישלכו לעזאזל כל הדוסים האלה עם הגאולה שלהם, למה מה קרה?

מה אני צריך עכשיו על הראש בית מקדש וקורבנות ובלאגן מטורף? מה אני צריך להילחם עכשיו על איזה מאחז?

אבל שוב, אני לא במרכז פה, אני בסה"כ עושה את מה שה' מצווה עלי, גם אם זה לא נוח לי ולא כייף...

אז ברור שהייתי מעדיף להביא לה' את הגאולה ביחד, כל העם האהוב שלו, שהוא כל כך מתגעגע אליו..

אבל זה לא מה שיגרום לי לחכות, ממש ממש לא.

בואי נעבור שניה על ההיסטוריה- מתי היה מקרה שבו כל עם ישראל הלך ביחד לגאולה?

ביציאת מצריים מתו יותר מ80% מהעם!!!!

עם דוד המלך הלכו מתי מעט אנשים, שהעזו לקום ולהילחם בשאול!

עם עזרא ונחמיה עלו האנשים הפוחזים והעניים, ורוב העם נשאר ספון בביתו בגלות..

במרד בר כוכבא היחיד שהצטרף אליו היה ר' עקיבא..

וגם לפני 80-90 שנה- מי שעלו לא היו כל עם ישראל, רוב עם ישראל של אותה התקופה נשארו שם בגלות, במחנות ההשמדה, בתאי הגזים.. ממש כמו ביציאת מצריים..

אבל ככה זה, מתחילים לאט, בודדים, פורצים, נועזים, סביר להניח שגם עם ישראל ילחמו בנו וכו'. אבל זה לא מה שירתיע.

בסופו של דבר- בגאולה השלימה-- כל עם ישראל [או מי שישאר ממנו] יצטרף, בעז"ה.

אבל זאת לא הנקודה..

ואפשר לצטט כמה פסוקים מספר חגי-

עֲלוּ הָהָר וַהֲבֵאתֶם עֵץ, וּבְנוּ הַבָּיִת; וְאֶרְצֶה-בּוֹ ואכבד (וְאֶכָּבְדָה), אָמַר יְהוָה.  ט פָּנֹה אֶל-הַרְבֵּה וְהִנֵּה לִמְעָט, וַהֲבֵאתֶם הַבַּיִת וְנָפַחְתִּי בוֹ:  יַעַן מֶה, נְאֻם יְהוָה צְבָאוֹת--יַעַן בֵּיתִי אֲשֶׁר-הוּא חָרֵב, וְאַתֶּם רָצִים אִישׁ לְבֵיתוֹ.

כֹּה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת, לֵאמֹר:  הָעָם הַזֶּה אָמְרוּ, לֹא עֶת-בֹּא עֶת-בֵּית יְהוָה לְהִבָּנוֹת. 

הנבואה בחגי נאמרה על בית שני, שהם התחילו לבנות על בית שני.  יש לך מקור לנבואה על בית שלישי?

כדתניא הרבה נביאים עמדו להם לישראל כפלים כיוצאי מצרים אלא נבואה שהוצרכה לדורות נכתבה ושלא הוצרכה לא נכתבה.

-(מגילה דף י"ד ע"א.)

לא יודע, אולי לך יש נבואה כיום, אנחנו מסתמכים על נבואות קודמות..

את יכולה לפתוח רמב"ם ספר עבודה הלכות בית הבחירה.

ויש גם את נובאת יחזקאל על ביהמ"ק השלישי, על כל פרטיו וכליו ומידותיו וכו'.

השאלה מה אתה מגדירה "עם העם" 

אני מאמין שרוב העם תכל'ס איתנו אבל הוא מושפע מאוד מהתקשורת ועוד דברים.

ברגע שאנחנו נתקדם הלאה וניהיה בשלב הרבה יותר מתקדם נצטרך להתעסק בזה,ואני מאמין שזה יהיה הרבה יותר קל ממה שחושבים.

עכשיו זה לא העניין למרות שזה חשוב.

שהיא קבלת מלכותו של המלך המשיח

שכלאחד יחשוב כך ויעשה את המעשה 

יעויין במסכת בבא מציעא דף פה עמוד ב.

אליהו הוה שכיח במתיבתא דרבי; יומא חד - ריש ירחא הוה - נגה ליה ולא אתא. אמר ליה: מאי טעמא נגה ליה למר?

אמר ליה: אדאוקימנא לאברהם ומשינא ידיה ומצלי ומגנינא ליה, וכן ליצחק, וכן ליעקב!

ולוקמינהו בהדי הדדי?

סברי תקפי ברחמי ומייתי ליה למשיח בלא זמניה.

אמר ליה: ויש דוגמתן בעולם הזה?

אמר ליה: איכא רבי חייא ובניו

גזר רבי תעניתא. אחתינהו לרבי חייא ובניו.

אמר 'משיב הרוח' - ונשבה זיקא;

אמר 'מוריד הגשם' - ואתא מיטרא;

כי מטא למימר 'מחיה המתים' - רגש עלמא; אמרי ברקיעא: מאן גלי רזיא בעלמא?!

אמרי: אליהו.

אתיוהו לאליהו, מחיוהו שתין פולסי דנורא.

אתא, אידמי להו כדובא דנורא, על בינייהו וטרדינהו.

נראה מדבריה שהיא שאלה האם ניתן להביא גאולה לעולם בלי שהעם קיים. לא מבלי שאין עם שיביא אותה.

רבים ככתוב הקטן יהיה לאלף והצעיר לגוי עצום

1. החת"ס סובר שכהני ימינו דיים כדי להקריב

2. זכורני שאבנט הדיוט ללא תכלת

3. אמנם כך פוסק הרמב"ם אבל כיוון שבגמרא העמידו את דעת ר"י 

בגלל שסובר טומאה הותרה (כן הקשה הר"י קורקוס) יש הרבה מקום להניח 

שמרבית הראשונים יסברו או שציץ מרצה אע"פ שאינו על מצחו או שטומאה הותרה

(סקרנות מה המקור לצורך בסנהדרין למינוי כה"ג?)

(זכורני שהרב ליאור סובר שהתכלת הינה תכלת ודאי)

איך שאני זוכר זה מחלוקת בגמ', ולהלכה צריך

אני לא זוכר איפה ראיתי שצריך סנהדרין. ראיתי את זה בתשובה לפני 15 שנה בערך...

גם כתוב שבזכות נשים צדקניות נגאלו ובזכותן עתידן להיגאל. 

הנשים אז גם עבדו בעבודת פרך (שהעבידו אותן עבודות של בנים ובנים העבידו בעבודות של בנות) גם החזיקו את הבית והביאו ילדים ועוד היה להן זמן להיות צדקניות (איפה הסמיילי של האישה עם תפילין?) והיום שבנות מקומן בבית (שרשור מי ער שם, שם) ומה כבר הן עושות?! אז חייבים להגיד שבזכות הנשים הצדקניות של אז נזכה לגאולה השלמה. <צ> 

וגם את תמצא תירוצים לכל השאלות שלך יתחילו השאלות על אכילת הפסח. מי יכול לאכול? איפה? מתי? יהיה פסח שני? מה קורה אם נשאר מהפסח? וכו׳ וכו׳ 

למדתי פעם (נראלי שו״ע הרב) שאמירת קורבנות בבוקר היא ממש כמו הקרבת קורבנות וכמה שזכור לי בסדר פסח יש דברים שאומרים כנגד קורבן פסח אז בטח זה ממש הקרבת קרבן פסח (רק בלי דם)

1 לא יודעיםמקום המזבח

2 כהן מיוחס

3 תכלת אינה תכלת

4 טומאה לא הותרה ללא ציץ

ואל בסיס זה אתה שואל אל המדרש

ואולי אפשר להגיד בפשטות1 שיודעים מקום המזבח (כמדומני שמספיק לדעת מקום העזרה וניתן לשחוט בכולה)

2 שיש כהנים מספיקמיוחסים

3תכלת זה תכלת

4 טומאה הותרה ללא ציץ מרצה

ואז במקום לשאול על המדרש שאלות שלא מתחילות תשאל אל מי שאומר הנחות אלו שהנחת

ראשי מדינות מתחלפים. מי שעד לפני כמה ימים היה שליט רב כוח, הופך להיות ביום אחד נרדף. יכול השליט לסיים את חייו ברגע אחד גם במוות טבעי. זה קורה פתאום. כך קרה לאחז מלך יהודה, אחרי שש עשרה שנות מלכות שבהם הוא סגר את כל בתי המדרש שלימדו בהם יהדות עולה אחריו חזקיהו. דומה היה אחז לשליטי רוסיה שהכריזו על עצמם כמדינה של לא מאמינים וגזרו גזרות להעביר את הדת מהעולם.

לכל עריץ יש סוף. גם סטאלין וגם אחז מתו בסוף. אחרי אחז עולה לשלטון בנו חזקיהו. למרות שהוא בנו של רשע הוא "חוזר בתשובה", גם מבחינה אישית וגם מבחינה לאומית. הוא מבטל את כל החוקים הדרקונים של אחז ובבת אחת עולה דרישה גדולה לאלוקים בישראל. (דברי הימים ב פרק כט לו) "וַיִּשְׂמַח יְחִזְקִיָּהוּ וְכָל הָעָם עַל הַהֵכִין הָאֱלֹהִים לָעָם, כִּי בְּפִתְאֹם הָיָה הַדָּבָר". מגיע חג הפסח ועם ישראל לא מוכן לקרבן הפסח. בחוסר ברירה דוחה חזקיה את הקרבת הפסח לחודש אייר.

פתחנו בסיפור הזה כדי להסביר את הסיבה שבגללה קבענו את נושא השיעור על קרבן הפסח. לרבים מאיתנו נראה קרבן פסח כמו "הלכתא למשיחא" - דבר רחוק שאינו מעשי. השיעור הזה בא ללמד עד כמה הדבר מעשי ורציני אפילו היום, עד כמה הוא קרוב אלינו מאוד - "בפיך ובלבבך לעשותו" ולכן יש חובה ללמדו.

יש אפשרות להקריב קרבן פסח בימנו

יש אפשרות הלכתית. בכל שנה יהודים עורכים הכנות מאומצות לקראת חג הפסח כשליל הסדר במרכזו. אך למען האמת חייבים לזכור כי אנו חסרים את מרכז ליל הסדר והוא קרבן הפסח שעל שמו נקרא החג: פסח. רוב האנשים חושבים שזה לא מעשי להקריב היום קרבן פסח מבחינה הלכתית. אבל צריך לזכור מה שכותבים רבים מהפוסקים שעסקו בנושא זה. רבי עקיבא איגר כתב במכתב לחתנו, החתם סופר, כי הוא מציע לבקש משרי ירושלים ליתן רשות להקריב. החתם סופר, בשו"ת יורה דעה סימן רל"ו, משיב לו שהבעיה נעוצה במושל שהוא קפדן גדול ואמר לבל יקרב שם מי שאינו מאמונתם. הרב צבי הירש קלישר, מגדולי תלמידי רבי עקיבא איגר עסק רבות בעניין בספרו 'דרישת ציון', ואף פנה באיגרת לשר מונטיפיורי ולרוטשילד בה ביקש מהם לפנות לסולטן הטורקי כדי להקצות מקום בהר הבית לשם בניית מזבח וחידוש הקרבת קרבן הפסח. גם הרב טיקוצ'ינסקי, בסדרת ספריו 'עיר הקודש והמקדש', דן בבעיות ובפתרונות בנוגע להקרבת קרבנות בזמן הזה. המהרי"ץ חיות כתב: "על כל פנים, חזרתי על כל הצדדים, ולא מצאתי שום דבר החוצץ היום להקריב קרבן פסח, אחר שיבנה היום מזבח, על מקום אשר היה בנוי בראשונה". הבעיה היחידה היא חוסר האישור של הממשלה. כך כותב החזון איש (אהע"ז ס"ב) "לכן בזמן הזה אי איתיהיב רשות להקריב קרבן פסח - אין לבטל" - אם תינתן רשות להקריב קרבן פסח – אין לבטל.

יש אפשרות חוקית. לפי חוקי מדינת ישראל אין אפשרות למנוע אדם שרוצה להקריב קרבן פסח. יש במדינה חוקים בנוגע לחופש של כל אדם לקיים את מצוות הדת שלו כמו שהוא מבין. מספר עתירות הוגשו לבג"ץ בנושא זה, והשופטים ביררו שזה בכלל חופש הפולחן שהוא יסוד בחוק הישראלי. אבל הם תולים את עצמם בהחלטה של הממשלה או של המשטרה שטוענת כי היא לא יכולה להגן על אלו שיקריבו את הקרבן. ברור לחלוטין שאם הציבור ילחץ על נציגיו בממשלה או בכנסת – הכל ישתנה. אם על הפגנות יותר פשוטות קבעו השופטים שהמשטרה חייבת להגן – למה על קרבן פסח לא? האם זה לא חשוב מספיק?

יש אפשרות ציבורית. צריך לזכור כי כשבני ישראל רצו להקריב את קרבן הפסח הראשון שלהם במצרים, הם חששו שהעולם יגיב על כך קשה. "הן נזבח את תועבת מצרים לעיניהם ולא יסקלונו?" שואל משה את פרעה שלא יכול להשיבו דבר. בסופו של דבר הם זובחים את תועבת מצרים לעיניהם ואף אחד לא נסקל.

צריך לזכור שאת צליית קרבן הפסח אי אפשר להסתיר. קרבן פסח שנצלה הוא דבר מאוד ריחני. כשעשרה אנשים בשכונה צולים כל אחד שה שלם, כל השכונה מריחה. כשעם שלם צולה בבת אחת את קרבן הפסח שלו באותן שעות, כל מצרים מהלכת עם ריח של בשר צלי. אין מי שיכול להתעלם מזה. כל אחד מבין שקורה משהו.
המדרש אומר שלריח הזה היה גם ריח של קדושה, כל יהודי שהיה מסופק אם הוא רוצה לצאת עם משה ממצרים, קיבל החלטה חיובית בעקבות הריח שנישא בכל רחבי מצרים. גם המצרים הריחו היטב את הריח הזה. הריחו ושתקו. לא סקלו אף אחד. איך הם יכולים להתעסק עם המון כה גדול?

הטור (או"ח תל) כותב כי לכן אנו מציינים את שבת הגדול. "לפי שנעשה בו נס גדול" שביום חמישי בשבוע הייתה יציאת מצרים. הקרבת הפסח הייתה ביום רביעי, וביום שבת לקח כל אחד מישראל שה לקרבן פסח וקשר אותו לכרעי מיטתו. שאלום המצריים: למה זה לכם? והשיבו: "לשחטו לשם פסח במצוות השם עלינו". והיו שיניהם של המצרים קהות על ששוחטין את אלהיהן ולא היו רשאין לומר להם דבר. ועל שם אותו הנס קורין אותו שבת הגדול.
גם היום מאיימים עלינו שכל תזוזה שלנו בהר הבית תפתח מלחמת העולם השלישית. בדיוק על זה נאמר "כימי צאתך מארץ מצרים הראנו נפלאות". אחד הפלאות הוא שנוכל להשתחרר מאימת הגויים בנפשנו, כמו שהשתחררנו מהם לפני יציאת מצרים כשבתחילה נפלה עלינו אימה ששיתקה אותנו כאילו לנו אין כבוד כלל. רק אחרי שהשתחררנו מהעבדות הרוחנית הזאת – יכולנו לצאת ממצרים. וכאז כן היום.
 

קרבן הפסח נעשה על שם שפסח ה' על בתי בני ישראל במצרים (שמות פרק יב כז) "וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לה' אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם בְּנָגְפּוֹ אֶת מִצְרַיִם וְאֶת בָּתֵּינוּ הִצִּיל וכו'". הפסיחה הזאת מתרחשת בחצות הלילה. קרבן הפסח נעשה בין הערבים לפני הפסיחה - הוא מקדים את מכת בכורות ואת הפסיחה על בתי בני ישראל.

כך היה עם המצות שנאכלות בגלל שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ. (שמות פרק יב לט) "וַיֹּאפוּ אֶת הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם עֻגֹת מַצּוֹת כִּי לֹא חָמֵץ כִּי גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ וְגַם צֵדָה לֹא עָשׂוּ לָהֶם" בני ישראל אוכלים מצות לפני היציאה ממצרים לפני שלא מספיק בצקם להחמיץ. הם אוכלים מצות ערב קודם היציאה.

גם הכניסה של ישראל לים סוף הייתה לפני שהים נקרע. הם נכנסים בתוך הים ואחר כך הים נקרע. רק אחרי שהמים מגיעים עד נפש. על זה נאמר גם כאן: אנחנו צריכים להתחיל – ה' אומר אם פתחתם פתח כחודו של מחט – אפתח לכם פתח כפתחו אל האולם של בית המקדש, אולם ההיכל. על זה נאמר כי הגאולה העתידה תראה כמו יציאת מצרים. "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות". אין הגאולה באה אלא עד שיכספו תכלית הכוסף. אתה תקום תרחם ציון כי עת לחננה כי בא מועד – מתי המועד? כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחננו.
ההתעסקות במצוה – היא מביאה את המעשה

כך כתוב במדרש. אמר הקב"ה: "אם תתעסקו בזה מעלה אני עליכם כאילו בקרבנות אתם עסוקים" (פסיקתא דרב כהנא פסיקא ט”ו). וכותב החפץ חיים על לימוד זה. "יש דור שהוא מצפה למלכותי, מיד הם נגאלים ... שלשון ציפיה הוא כמו הצופה שעומד במקום גבוה ומתכונן" (מרן החפץ חיים זצ"ל).
היה מרן הרב זצ"ל – הריני כפרת משכבו מעורר שנים רבות על החובה לקרוא את סדר הקרבת קרבן פסח בערב פסח אחר חצות, ובתחילה הוא היה כמעט יחיד בזה. רק אחרי שהיה מדבר ומעורר על זה במקומות רבים ואחרים עימו, התחילו לנהוג כן במקומות רבים וברוך ה' נהפך הדבר למנהג של רבים, בחינת "ונשלמה פרים שפתינו" שהיא ההקדמה למצוה עצמה. לומר לא שכחנו ולא ויתרנו ואנחנו לומדים את ההלכות כי אנחנו רוצים לקיים אותם הלכה למעשה.

גם היה הרב ז"ל מקפיד שנים רבות לאפות מצות בערב פסח אחר חצות, זמן הקרבת הקרבן פסח. ובעת שהיו אופים את המצות הללו זכר לקרבן הפסח היו שרים את ההלל כמו שהיו שרים בבית המקדש בשעה שהיו מקריבים את קרבן הפסח. וכך היה הרב ז"ל עושה גם בשנתיים האחרונות שהיה חולה, לקיים "ונשלמה פרים שפתינו".
 

מצוות הקרבת קרבן פסח היא מצוה שקיימת בכל דור ודור וגם היום. כך כותב הרמב"ם בספר המצוות (עשה נה) "ציוונו לשחוט שה הפסח ביום ארבעה עשר מניסן ...". חשיבותה של מצוה זו היא כמו מצוות ברית מילה. מי שלא מקריב קרבן פסח כשהוא יכול, או שלא עושה ברית מילה כשהוא יכול, חייב כרת. אין שום מצות עשה אחרת שחייבים כרת אם לא עושים אותה.
אין גם שום מצוה אחרת שיש לה מועד שני לקיום המצוה למי שלא הספיק לעשות אותה בפעם הראשונה. אין מועד שני למי שלא חגג את חג הסוכות, אבל מי שלא עשה ברית ביום השמיני או שלא הקריב קרבן פסח במועדו – יכול להשלים את החסר במועד אחר.

קרבן פסח הוא חלק מהעבודה בבית המקדש. אולי העבודה החשובה ביותר שכל ישראל שותפים לה. העבודה בבית המקדש אמורה להביא ברכה לעולם כולו. כשהעבודה במקדש נעשית כתיקנה, "לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה". "והשבתי חיה רעה מן הארץ". ירושלים היא "משוש כל הארץ" וכולם שמחים. אבל כשהמקדש חרב – רעה באה לעולם.

הגמרא (ברכות נט) מסבירה כי אסונות רבים נגרמים בעקבות הגלות: כי "בְּשָׁעָה שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא זוֹכֵר אֶת בָּנָיו שֶׁשְּׁרוּיִים בְּצַעַר בֵּין הגויים, כִּבְיָכוֹל, מוֹרִיד שְׁתֵּי דְּמָעוֹת לַיָּם הַגָּדוֹל, וְקוֹלָם נִשְׁמָע מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ". וזוהי רעידת האדמה. אחרים אומרים שרעידה זו מתרחשת בגלל שהקב"ה "כַּפָּיו סוֹפֵק זוֹ עַל גַּב זוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר, (יחזקאל כא) "וְגַם אֲנִי אַכֶּה כַפִּי אֶל כַּפִּי, וַהֲנִחֹתִי חֲמָתִי". גם שם מדובר בנבואה על אדמת ישראל שהיא מלאה חרב. "רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: אֲנָחָה מִתְאַנֵּחַ, שֶׁנֶּאֱמַר, (יחזקאל ה) "וַהֲנִחֹתִי חֲמָתִי בָּם וְהִנֶּחָמְתִּי".
אליהו זכור לטוב שאל לר' נהוריי: "מפני מה באין זועות לעולם . אמר ליה: בשעה שהקב”ה מביט בבתי תאטריות ובבתי קרקסיות יושבות בטח ושאנן ושלוה ובית מקדשו חרב הוא אפילון )מפולת) לעולמו להחריבו. הוא שכתוב: “שאוג ישאג על נוהו” - בשביל נויהו". )ירושלמי ברכות פרק ט’).

לכן מי שעבר על צווי זה ולא הקריבו בזמנו במזיד חייב כרת, בין איש בין אשה. הוא מביא נזק גדול לעצמו ולעולם כולו. כל הדברים הללו צריכים להביא אותנו לשבור את המחסום הרוחני שמונע מאיתנו לחשוב באופן מעשי על הקרבת קרבן הפסח, דבר שגדולי ישראל ראו אותו כדבר מאוד מעשי גם בימינו כשאין עדיין בית המקדש.
 

עשרים ושתים לפני בניית הבית השני לא היה בית המקדש קיים אבל המזבח היה על מכונו. הרמב"ם בהלכות בית הבחירה (פרק ב ד) מביא כי שלשה נביאים עלו עם העולים בימי הבית השני "אחד העיד להן על מקום המזבח, ואחד העיד להן על מדותיו, ואחד העיד להן שמקריבין על המזבח הזה כל הקרבנות אע"פ שאין שם בית".
כך אומרת המשנה במסכת עדיות (ח ו) "אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, שָׁמַעְתִּי, שֶׁמַּקְרִיבִין אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בַּיִת" וכך פוסק הרמב"ם (שם ו טו) "לפיכך מקריבין הקרבנות כולן אע"פ שאין שם בית בנוי, ואוכלין קדשי קדשים בכל העזרה אע"פ שהיא חריבה ואינה מוקפת במחיצה, ואוכלין קדשים קלים ומעשר שני בכל ירושלים אף על פי שאין שם חומות. שהקדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא". ובשו"ת שאילת יעבץ (חלק א סימן פט) כותב שכנראה גם אחרי חורבן הבית השני היו מקריבים קרבנות במקום המקדש למרות שלא היה שם בית בנוי.

בגלל העובדה הזאת רצה אחד מבעלי התוספות, רבי יחיאל מפריז, לבוא לירושלים לפני כשבע מאות שנה ולהקריב קורבנות, זאת כיוון שקרבן הפסח הינו הראשון אותו ניתן לחדש כיום. הכפתור ופרח דן בשאלה איך ניתן לפתור את כל הבעיות הכרוכות בהקרבת הקרבן, ואחריו דנו בכך עוד רבים. לפי הנראה עיקר הבעיה הייתה השלטונות שמנעו זאת מהם, ולא בעיה הלכתית.
 

עד מלחמת ששת הימים לא הייתה שליטה של יהודים במקום המקדש. בתחילה שלט בירושלים הסולטאן מטורקיה, אחר כך שלטו האנגלים והערבים. רק אחרי מלחמת ששת הימים החלה שליטה של יהודים על הר הבית. מיד עם השליטה של יהודים במקום נוצרה האפשרות להקריב במקום המקדש קרבן פסח. הבעיה הייתה שגם השלטון היהודי הפריע להקרבת הקורבן.

הרבי מחב"ד עליו השלום חשב שזאת בעיה הלכתית קשה מאוד, שיהודים יהיו בירושלים במקום שיש שלטון יהודי ולא יקריבו קרבן פסח. הוא אמר לחסידיו מיד אחרי מלחמת ששת הימים כי מי שלא מקריב קרבן פסח בערב פסח אחר חצות כשהוא נמצא בירושלים – הוא בחשש כרת. לכן היו כמה שנים בהן חסידי חב"ד היו יוצאים מירושלים בכל ערב פסח כדי שלא להכנס לספק ההלכתי החמור הזה. בשנת תשל"ה אמר הרבי שההוראה בטלה. זה לא שהוא חזר בו, בכאב גדול הוא הבין שדעת השלטון הישראלי לאסור באופן מוחלט כל עליה, ובנושא זה (לבושתנו ולחרפתנו) דין השלטון הישראלי לא שונה מהשלטון העותמני או האנגלי. כשם שבימיהם לא הייתה אפשרות והיינו אנוסים כך גם היום.

מו"ר הרב זצ"ל – הריני כפרת משכבו, היה רגיל לומר כי אסור ללכת לכותל המערבי בערב פסח אחר חצות. הנמצא שם נכנס לחיוב של הקרבת קרבן פסח. אין לו את התירוץ של "אִישׁ אִישׁ כִּי יִהְיֶה טָמֵא לָנֶפֶשׁ אוֹ בְדֶרֶךְ רְחֹקָה לָכֶם אוֹ לְדֹרֹתֵיכֶם". (במדבר ט י) טומאה היא לא מחסום. אם הוא לא בדרך רחוקה למה שלא יקריב קרבן פסח? הרב ז"ל היה בדעתו זאת גם אחרי שנת תשל"ה. לדעתו זה עדיין בידינו, ויש כוח בציבור להכריע ולשנות את המציאות השלטונית אם הוא רק ירצה.
 

רבי עקיבא איגר זצוק"ל היה אחד מהחשובים של רבני אירופה גם בדורו וגם בדורות שאחריו. חתנו, החת"ם סופר היה גם הוא אחד מגדולי החכמים שבכל הדורות. רבי עקיבא איגר כותב לחתנו (יב אייר תקצ"ז): "לבקש משרי ירושלים ליתן רשות להקריב [קרבן פסח]". לדעת ר' עקיבא איגר, הקרבת קרבן פסח אינה כה מסובכת מבחינת ההלכה כקרבנות אחרים, וניתן לקיימה גם בתנאי גלות.
החת"ם סופר משיב לו (שו"ת חת"ם סופר, יורה דעה, תשובה רלו) שיש בעיה מעשית, שכן הסולטן הטורקי "הוא קפדן גדול, כי אמר לבל יקרב שם (למקום המקדש) מי שאינו מאמונת ישמעאל, כי שם נבנה בית עבודה שלהם (מסגד אל אקצא). ואומרים שאבן השתיה באמצע הכיפה ההיא ולא יקרב שם איש זר שאינו מאמונתם".
 

אמנם מבחינה הלכתית לא רואה החתם סופר בעיה בעובדה שאנחנו טמאי מתים ואין לנו פרה אדומה. הוא מסתמך על דברי ה"כפתור ופרח" שמביא כלל יסודי בהלכה: 'טומאה הותרה (או דחויה) בציבור'. לאור כלל זה ניתן להקריב קרבן פסח בטומאה. כך כותב ה"כפתור ופרח" בהמשך לדיון על כוונתו של בעל התוס' רבי יחיאל מפריז להקריב קרבנות.

"לכן בזה״ז אי איתיהיב רשות להקריב ק״פ אין לבטל בשביל שאין לנו כהן מיוחס וסגי בבדיקת ד׳ אמהות, אף שאין לנו יחוס אבות עד כהן שעבד ואפשר דהעמידו חכמים דבריהם אף כה״ג, ושמענו שדנו כזה רבותנו אחרונים ז״ל ועוד דנו משום חסרון תכלת לאבנט."

כך שהחזו"א ממש לא הכריע להתיר, והוא דן רק ביחוס, והעלה שי עוד בעיות

והרב אליהו בעצמו הביא את הרמב"ם שבבית שני היה צריך נביא להעיד איפה היה המזבח

שהובא כאן

והוא אומר שאפשר לגלות את המזבח עם חפירות אכיאולוגיות

משא"כ במקדש ראשון החריבו עד היסוד.

כאשר בזמנינו יש מיליון מחלוקות על זה, ואין אפשרות להכריע...

הבעיה היא לגמרי בנו, לא במציאות ואפילו לא בערבים וכד'

לצערי קיים קטרוג גדל על עמ"י בענין זה.

השאלה אם נוכל לפתור אותה.

המחלוקות כאן קשות מאד להכרעה, ואי אפשר לחתוך אותם בלי להיות בטוח

אין כאן דיון של "לא יועיל לא יזיק" מי שמקריב קרבן פסח לא כדין חייב כרת על כניסה בטומאה בלי צורך

גם זה סוג של אונס - חוסר ידיעה מה לעשות.

אני מאמין שבימיו של הרב קלישר זה היה אפשרי, אבל היום? לא יודע.

ניתן למצוא כאן>>>

http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9437&st=&pgnum=1

השאלות ששאלת הם חשובות,אבל השאלה למה שואלים את השאלות,האם בשביל למצוא תשובות ולהקריב קורבן פסח או בשביל להתחמק,רוב האנשים מחפשים להתחמק ולא להקריב.....