פורום אבדן הריון (עמוד 27)

עבור כל אחד, כי בסופו של דבר כל אחד זקוק למשהו אחר בתוך התחושות הקשות.

עם זאת, אני רוצה לומר לך שבעיניי הכי נכון להיות יחד בתוך הכאב. לא לשלול את הכאב, לא להעלים אותו.
הכאב הוא כאב ויש בו רגשות קשים.
מותר להיות עם הרגשות הקשים: לכאוב ביחד, לומר כמה זה כואב, לתת ביטוי לתחושות של אכזבה, חוסר אונים, חוסר שליטה.
אלה רגשות שקשה לשאת אותם, והם קיימים גם לנשים שעוברות טיפולי פוריות בגלל שחלות פוליציסטיות או קשיים בקליטה ברחם.
הכאב הוא כאב וחוסר האונים גדול.

הקושי שלו מובן והגיוני. אפשר לתת לו מקום.
אם אתם חושבים שיותר יעזור לו לדבר עם מישהו חיצוני, ולא דווקא איתך- שיחפש חבר או אדם שהוא יכול לדבר איתו מלב אל לב. כדאי שידבר על הרגשות ועל השבר שהוא חווה.
וגם את.
ותמשיכו לדבר ביניכם: גם על הכאב וגם על התקווה.

חיבוקים חמים, מאחלת לכם שתצליחו להחזיק את כל הצדדים: הצד של הקושי והכאב, לצד התקווה והאופטימיות.
כי יש הרבה תקווה וכיום ישלרפואה יכולות עצומות בנושא ההפריה החוץ גופית.

חיבוקים!

אכן זו בשורה קשה מאד, כי זה מסמל עבורו את "הגבריות" שלו.
הוא צריך זמן לעכל ולעבד.

רק רוצה לעודד שלא תמיד לוקח הרבה זמן להיקלט, לפעמים מספיק טיפול שניים ונקלט הריון

בשורות טובות

באופן נורמלי ההמתנה להריון טבעי אורכת כשנתיים. לאחר שנתיים כבר יש צורך לבדוק, לברר ולהתחיל תהליך.
עם זאת, בדרך כלל רופאים מתחילים בירור הורמונלי לאחר כשנה של נסיונות, תלוי ברצונם שלבני הזוג בעיקר.

זה הגיוני ונורמלי לחכות שנתיים. לגוף לוקח זמן להיקלט, למרות שבהחלט כואב להמתין ולהתאכזב כל חודש מחדש.

אם את רוצה להתחיל בירור, זה בעיקר תלוי בך. את יכולה לפנות לרופא/ת פוריות לאחר כשנה, וממנו/ה לקבל מידע מדויק יותר.

חיבוק חם!!

במרכז, לא יודעת בדיוק איפה - ד"ר יחיאל בורק,

אם את במכבי - אני עשיתי אצלו בעבר באסותא. דרך מכבי - לא משלמים כלום, בגלל שאסותא שייך למכבי.

 

 

הוא מאד אנושי ומאד מקצועי,

אישית עזר לי מאד כי הוא היה הרופא שלי בקופה וליווה את ההריון, כך שהוא הכיר אותי,

וזה מאד עזר בסיטואציה הלא נעימה של חדר ניתוח.

 

נראה לי שאם יש אפשרות לפרטי - זה כדאי,

ד"ר בורק אמר לי על בית חולים מסוים שיש להם כמה שעות לסיים את כל הגרידות - ככה שאין להם זמן להיות נחמדים, הם פשוט צריכים לתקתק.

ובפרטי - יש הרבה יותר נחת.

אבל כמוןב תלוי על מי את נופלת...

לי היה חשוב שיהיה באנושיות.

 

 

 

 

חיבוק חם.

כי פרטי מאפשר יחס עדין יותר.
גם בבית חולים את יכולה להיתקל ביחס עדין, או פחות- תלוי במי את פוגשת, ומתי.
כשאת הולכת לפרטי את יכולה לבחור עם מי. ולהתבונן בעיניים. לספר שזה הריון ראשון לאחר ציפייה ארוכה. לומר שכואב לך כל כך. לקבל חיבוק או הכלה...
וכדאי לעשות זאת גם אם אינך הולכת לפרטי.

יקירה, חיבוק חם, אני כל כך מצטערת לשמוע על האובדן שלך!!! כמה כואב, לאחר ציפייה כה ארוכה.

נשמח לשמוע מה שלומך.

וטוב שיש לך תנועה פנימית בין העצב לרגשות האחרים.
טוב לתת מקום לכל הרגשות שעולים. בדרך כלל אם מאפשרים לנם מקום וביטוי, הם ממשיכים הלאה.

חיבוקים!
חנוכה מאיר❤

קודם כל חיבוק חם על מה שאת עוברת.

 

הציטוטק בעצם מזרז תהליך טבעי של ניקוי של הרחם.

בהבנה שלי - ככל שהתהליך יותר מתקדם, הוא יזרז אותו יותר מהר.

כלומר - אם יש דימום - הוא יגיבר אותו.

אם יש דימום - הציטוטק אמור להתחיל את התהליך, ואז כמובן יקח יותר זמן.

 

ומהנסיון שלי--

לקחתי ציטוטק פעמיים, דרך הפה.

בפעם הראשונה לקחתי כשכבר היה דימום משמעותי וכאבים ממש חזקים. כנראה שהייתי כבר ממש בתוך התהליך של הפלה טבעית, הציטוטק זרז אותו ובעצם גמר מאד מהר את התהליך של ההפלה.

תוך שעה היה דימום מטורף, עם גושים וכנראה הכל יצא.

אחרי 3 ימים כבר עבדתי.

(לא בטוחה כמה זה נכון נפשית, אבל פיזית זה היה אפשרי).

 

 

הפלה שניה, הייתי בלי דימום בכלל,

הציטוטק גרם לדימום חלש חלש חלש חלש שלא התגבר בכלל,

הרופא אמר לי שאני יכולה לקחת מנה שניה, ויכול לרחת אפילו 3 שבועות עד שהרחם יגמור להוציא הכל (כמובן שהדימום האוסר יכול להמשיך עוד אח"כ).

העדפתי ללכת לגרידה. חיכיתי שבוע (שלא תפקדתי בו. הבחילות היו יותר קשות מההריון עצמו), יום אחד של גרידה, ואחרי יומיים את מתפקדת.

 

 

נראה לי זה שיש לך דימום זה דווקא מושך לכיוון של ציטוטק,

אבל אף פעם אי אפשר לדעת, וזה כן סיכון שאולי תצטרכי מנה שניה ואולי בסוף גרידה.

 

 

 

 

בהצלחה בהחלטה!!

 

היה יום אחד מטורף של דימום היסטרי וכאבים ואחר כך בקטנה
וב"ה סבב אחד הספיק

בהצלחה

אני לא יכולה ללמד אותך כלום כי כל אחת מעט שונה, כל גוף הוא מעט שונה, כל מקרה של הפלה הוא מעט שונה....
ועדיין, אני מקוה בשבילך שהכל ילך חלק ובדיוק כמו שתרצי שיהיה. (כמה שיש רצון בתוך זה...)

חיבוקים על מה שאת עוברת!!!

השאלה כמה דימום היה? כמה חזק ולמשך כמה זמן?

הריון כימי הוא לא הפלה, אלא ביצית שהופרתה ולא הצליחה להשתרש ברחם. כשהיא יוצאת זה אמור "להיראות" כמו כל ווסת רגילה שלך מבחינת אורך הדימום ועוצמתו. (הפלה זה אחרי שהיתה הפריה וגם השתרשות ברחם).

למה הם חושבים שזה כימי? באיזה שבוע את אמורה להיות? חסר מידע.

חיבוק על האישפוז והאכזבה

שבוע 5-6 בטא שלא עולה כמעט ואפילו יורדת קצת...הבטא התחיל מ39 אחרי חמישה ימים 54 ואז ירד ל34.. הדימום היה בין ה39-54 ואז הפסיק

שאת יכולה להתחיל לספור 7 נקיים
זה שיש עדיין בטא לא אומר שיהיה עוד דימום בהכרח.
גם אצלי בהפלות שלי לקח זמן עד שהתאפסה הבטא ללא קשר לדימום

שיהיו לך ולכולן מעתה רק בשורות טובות!

@@אין ייאוש בעולם כתבה מאוד מדויק, תודה לך יקירה.

חיבוק לך, @חן_חן, על האישפוז וכל הרגשות הנלווים.
רוצה לספר מה שלומך?

תודה!! ריגשת
ב"ה מרגישה ממש הרבה יותר טוב..מחר נעשה עוד בדיקת דם ונקווה שבאמת הבטא יורדת..
לגבי השבעה נקיים אני לא מצליחה..יש לי הפרשות מוזרות שאני לא מכירה והגוף כאילו עוד לא חזר לעצמו.. כשאני עושה בדיקה אח"כ כואבת לי הבטן והצדדים כואבים מידי פעם..מישהי מכירה?

ולא למהר.
אם זה הולך מהר, זה טוב.
אם לא, אני מציעה לתת לו זמן עד שהכל ייצא.
דימומים מוזרים- זה הגיוני. זה לא וסת רגילה, זה משהו אחר. אז לתת לו זמן להוציא כל מה שיש ואז להתחיל בדיקה.

מצד שני, מחשבה קטנה:
אם כואב- אולי כדאי ללכת שוב להיבדק אצל רופא ולראות מה הסיבה?

חיבוקים.

חיבוק על ההתמודדות!!

תפילה על העתיד!

הכל אפשרי..

 

התחרטתי על מה שכתבתי..

להרות, לשמור על ההריון, ללדת בזמן, ללדת תינוק בריא...
לא.
לא מובן מאליו.

נראה לי שמה שקשה זה לאבד את ההרגשה שזה טבעי ושזה מובן מאליו ושזה אפשרי תמיד.
משהו כמו אובדן התמימות.

לא קל לאבד את התמימות בנוגע לזה.
ההתמודדות לא פשוטה.
חיבוק על זה!

רק את מכירה את עצמך לפני ואחרי ההפלות, ויודעת מה היה כבר לפני ומה צץ אחכ.
באופן אישי, אני אכן הרבה יותר צריכה חיזוקים ותמיכה, וכן דברים יותר קשים לי מלפני כן. לחלוטין. היומיום מאתגר אותי יותר.

בחיים אנחנו צוברים תחושת מסוגלות וביטחון עצמי גם מחיזוקים חיוביים ומהצלחות שחווינו. הפלות הן תחושת כישלון הרבה פעמים, גם אם לא כישלון, זה לא בדיוק חוויית הצלחה או חיזוק חיובי. מתוך כך הן יכולות להשפיע על תחושת המסוגלות ועל הביטחון העצמי וכך גם על האושר.
אנחנו עובדות על זה כולנו, אבל זה לא קל.
אז חיבוק

זו יכולת אדירה.
וזה דבר טוב לא להיות תלויה במישהו, גם מישהו שאת אוהבת.

נראה לי אני יכולה להעביר קורס העצמה על פינוק עצמי =)

לי ברור שאחרי שעוברים דבר קשה, באה תקופה שצריכים בה יותר כוחות, יותר תמיכה, יותר אהבה . אז מגיע לך . תפנקי את עצמך במה שעושה שעושה לך טוב!

איך נגמלים? בעז"ה כשתתמלאי ותרגישי פחות חסרה, זה יבוא בטבעיות. או שפשוט זה יהיה לא מתוך צורך של צורך. לפעמים גם פינוק בחיים הרגילים הוא חיזוק למציאות הרגילה רגילה, שגם בה יש צורך לפנק את עצמך בשביל כוחות רגילים.

בעז"ה שתתבשרי בבשורות טובות.
ויאללה פנקי את עצמך, הכי מגיע לך בעולם כולו!

בקשה שמישהו יתבונן, ישים לב שקשה לך ואת במשבר, יבין מה את צריכה בתוך המשבר הזה, יעריך אותך על מה שאת עושה ועוברת, יתן לך מילים אוהבות, ירגיש את צערך ויחבק אותך בהרבה חמלה ורכות...
אני מרגישה שאת מבקשת מבן זוגך שיראה כמה קשה לך בתקופה הזו. כמה את עובדת על עצמך מבפנים (ואולי גם עובדת בחוץ) ועוברת דברים לא קלים, וכמה כואב לך עמוק מבפנים.
מרגישה שאת מבקשת ומבקשת והוא לא יודע איך להיענות לצורך הזה שלך.

זה כואב לחיות בפער כזה.
פער שבו את חשה אשמה על הצורך שלך,
על הצורך שיראו וידעו,
על הצורך הטבעי כל כך להתפנק, לקבל אהבה, לקבל חיבוק ורכות והכלה,
לקבל הערכה על כל מה שאת נותנת ועושה על אף ההתמודדות.

אינך אשמה בצורך שלך, יקירה.
את זקוקה לו שיראה והוא לא מצליח לראות, על אף תחנונייך.
זה כואב וקשה.
בעיניי מגיע לך.
מגיע לך שיפנקו אותך, שיראו אותך, שיקבלו את כאבך ויתנו לו שם.
שיעריכו את מה שעברת ועוברת ועושה.
שירימו אותך על כפיים.
את ראויה ומגיע לך מאוד.

לפעמים אנחנו לא מצליחים לקבל את הצורך שלנו מדמות קרובה, ואז אנחנו מנסים להשלים אותו לעצמינו...
בעיניי את מרגישה נכון, מהכיוון שלי- מגיע לך שמישהו אחר יראה ויכיר ויוקיר.
בעיניי אנחנו לא חיות לבד בעולם, ואיננו יכולות לספק לעצמינו לבד את הצורך שלנו כל הזמן.
אנחנו יכולות הרבה בעצמינו, אבל יש חלקים בהם אנו זקוקות לזולת. שיראה וידע.
לכן אני חושבת שנכון יהיה אם תחפשי זולת כזה.
חפשי מישהי אחרת או מישהו אחר שיעריך, שיראה, שיתן לך את מה שאת זקוקה לו.
בעיניי כדאי לעשות זאת בקרוב, כדי שלא יצטברו לך כעסים רבים על הלב, שלא תחווי אכזבות רבות,שתוכלי להרגיש שאת מוחזקת בידיים אחרות.

אני מחבקת אותך כל כך.
זה אפשרי שיראו אותך.
ואני מעריכה ורואה את המאמצים הרבים שלך לתת לבעלך את הצרכים שלו, ואת הבקשה שלך שיתן לך גם את הצרכים שלך. זה ניכר ומוערך שאת עושה כה הרבה.
ומגיע לך.

חיבוק.

לי היה פורום תמיכה לאחר אובדן, באתר כיפה,שבו יכולתי להביא את הקשיים האישיים שלי לתוך חבורה תומכת וקשובה.
היתה גם חברה קרובה ששיתפתי כשהיה לי קשה מדי,
היתה לי מוזיקה שתמיד ליוותה אותי כשהיה לי קשה מדי (הפסנתר ישב בסלון... תמיד פתוח ומוכן לקבל הכל..., הגיטרה חיכתה לי בחדר...),
היתה לי כתיבה, כתבתי לעצמי המון בתקופה ההיא. זה עזר לי לפרק ולפרוק הרבה.
והיה טיפול פסיכולוגי שהלכתי אליו מדי שבוע, שעזר לי להרגיש שפויה, הגיונית, אנושית... זה היה מקום להניח בו את עצמי כמו שאני, ולקבל חמלה, רכות, הבנה וחום, כמו גם עבודה על נושאים מורכבים והכלה שלהם ממקום בריא יותר.

תודה לך על הנושא המשמעותי! גרמת לי לחשוב.
מעניין מה יהיה לעוד א.נשים לספר. מה חיזק אתכן.ם?

❤❤❤

לשרוד את התקופה של הלידה השקטה:
מוזיקה בפול ווליום.
כתבתי גם את הסיפור לידה בפורום אחר. ומדי פעם חזרתי לקרוא.
המון שוקולד
וכמובן שהמשפחה המצומצמת שלי.
גם קצת הודעות שחור לאחותי בוואטסאפ.

אבל בעיקר להמשיך? הרצון לילד . רצון אדיר וחזק (מתבאסת שאני לא מאלה שמסתפקים או רוצים 2 ילדים וכלב. היה לי יותר לקבל את מצבי אם זה היה מה שבנפשי.)
מה גם. שכל דבר כמעט אפשר לשפר. בטח אם עברת אותו פעם אחת. ככה. שח"ו במידת הצורך, אדע לאיזה מומחה ללכת כדי לקצר תהליכים, אדע באיזה בי"ח עדיף, אני יודעת מה הפרוצדורה ןכמה טפסי 17 וטרטורים היא דורשת. אני יודעת ששוקו מ2 מקופלות ועוגת שוקולד חמה זה אחלה 5 דק של רק מתוק בפה. אצלי, ידע זה כח. ( וזה לא יהיה שוק חיי. כבר עברתי את זה.)

כי לא כולם יודעים להכיל הומור שחור.
מתחברת למה שכתבת בעניין מספר הילדים, יש לי חברה בטיפולים שרוצה 3-4 ילדים (לא בגלל הטיפולים, מראש זה הרצון שלה)
ו.. וואלה כיף לה כי זה ריאלי
הלוואי שהייתי מסתפקת בזה בחלום שלי..
אבל אלוקים גדול.. עוד נראה ישועות

לגביי הידע, מסכימה שזה כח אבל זה גם כאב ראש.
באופן אישי הייתי דווקא מעדיפה לא לדעת

החיים הובילו אותי לזה.
אז לפחות אני יודעת.

כשהבנתי שזה פחות ריאלי... עבדתי מבפנים על השלמה עם זה שיהיו פחות.
היה שלב שחשבתי שיהיו שניים, ושמחתי בזה.
בסוף קיבלתי מתנה עצומה ונולדה לי עוד בת... זו מתנה אדירה!!!
אני במקום שאני מקבלת את המתנות באהבה ובשמחה, בידיעה כמה הכל ממש לא מובן מאליו. כלום.
אבל מבינה מאוד את מי שרוצה עוד ומתאבלת מאוד על החסר. זה קשה להשלים עם זה.
חלום ושברו, זה קשה.

באתי ממש' מרובת ילדים והיה לי תמיד ברור שיהיה לי גם הרבה ילדים.
ההתחלה היתה בסדר יחסית. רק שכל פעם לקח לי כמה חודשים יותר להכנס להריון מהרגע שהפסקתי מניעה. כך שלהריון החמישי כבר חיכיתי כמעט שנתיים, ואז העובר הפסיק להתפתח בחודש שלישי. ועברתי גרידה. היה לי מאוד קשה. במיוחד שזה נודע לי בערב ליל הסדר שבו היו לי הרבה אורחים. ואירחתי את כולם בשמחה וסיפרתי רק לאימי. זה היה קשה אבל ההימצאות עם המשפחה המורחבת והמצומצמת חיזק אותי מאוד.
לקח לי עוד כמעט שנתיים להכנס להריון נוסף. (לאחר שלא נמצאו בעיות בבדיקות הלכתי לדיקור במשך חצי שנה ורק אז זה הגיע)
ב"ה ההריון הצליח ויש לנו ילד חמישי מהמם.
לפני חצי שנה לאחר שנה וחצי של ניסיונות נכנסתי להריון והוא נגמר בהפלה ארוכה ונוראית. (איבדתי כלכך הרבה דם שנאלצתי לקבל מנות דם וכמויות של ברזל)
אח'כ ניסינו עוד חצי שנה וכלום. ועכשיו החלטנו שדי, מספיק לנסות. עשינו את שלנו. אנחנו מבוגרים מידי ועייפים מידי לזה. נשמח בחמשת ילדינו, נשקיע בהם את כל שנוכל וזהו.
מאוד מחזק אותנו שיש לנו אחד את השני ואת ילדינו (ש3 כבר מתבגרים ואוטוטו אחד כבר עוזב את הקן,😟)
אישית מחזק אותי שככה החליט הקב'ה והוא יודע הכי טוב מה טוב בשבילי. אני גם יודעת שצמחו מזה גם דברים טובים כמו המודעות שיש לי היום לאנשים שעוברים טיפולים/ הפלות. עד שאתה עובר את זה אתה לא מבין באמת את הציפייה והאכזבות והסבל.
אני יותר מברכת על הילדים שכן זכיתי בהם ואוהבת אותם יותר, וחלקם ממש מאתגרים אותי.
ומהיכרות עם עצמי אני יודעת שאני לא מגיבה טוב ללחץ של החיים של הרבה קטנים בבית וצריך לתת צומי לכולם. וגם הי לי הריונות לא קלים שבחלקם בקושי תיפקדתי אז יותר טוב לאלה שבבית שאמא תתפקד.
אז אני באה ממקום של יש. נכון שחלמתי על הרבה יותר (ואפילו בנינו בית ממש גדול כי חשבנו שנצטרך) אבל מה שיש לי המון.
יש לי גיס (חילוני עם הרבה ילדים בלע"ה) מאוד ציניקן ולפעמים גם חסר טאקט. אז פעם הוא זרק לנו: " אתם מתנחלים לייט, יש לכם מעט מידי ילדים", אז לא נעלבנו, רק אמרנו שאנחנו עובדים על האיכות לא על כמות. 😁

שנפער בגלל הפסקת הריון רציתי מיד עוד הריון
לקח לו טיפה זמן והוא הגיע
והזמן ריפא את הרוב ❤

מיד כשגיליתי ואחרי שהתקשרתי לבעלי, טלפון שני היה לאחות שלי שהיא - לצערי הרב - ה'מומחית' המשפחתית בנושאי הפלות ואובדן. בהמשך סיפרתי לאמא שלי, לחברה קרובה ולאחות קרובה (הייתי מספרת לעוד אחות אבל היא היתה חודשיים לפני חתונה והרגיש לי לא מתאים. בסוף יצא שסיפרתי לה בשבת כלה כי היא חשבה שאני בהריון :/). סיפרנו גם לאחי וגיסתי ששמרו על הגדולה כשנסענו לבית חולים. בעלי סיפר לאמא שלו כי גם הוא היה צריך תמיכה. וכל זה רק ב24 שעות הראשונות... בהמשך סיפרתי לעוד ועוד נשים בעוד מעגלים, היום גם כמעט כל האחים שלי יודעים (אבל לא הגיסים ולא חמי). וגם בשלב מסוים הפסקתי להסתיר בפורומים. זה מאוד משחרר שאפשר לדבר על זה, להסביר חרדות, לזרוק בדיחות ציניות קצת. ואפילו זה שאפשר לתמוך ולייעץ למי שנמצאת באותו מקום, איכשהו לצאת מעצמך סביב הנושא הזה מעביר אותך לעמדה של כוח ונתינה סביב המקום הזה שבמקור הוא פשוט חוסר אונים אחד גדול.
וברוך השם זה ששנה אחרי כבר הייתי באמצע הריון גם עזר מאוד...

ההסתרה מקשה מאוד, מוסיפה מאוד מאוד על הקושי, היא קושי בפני עצמו
מאוד מאוד מקל לשחרר ולספר וכל מי שנראה מתאים ויכול לתמוך ולעזור

ישב איתנו בנחת, עודד, הקשיב, חיבק.
משהו אלוקי ,מנחם.. כאילו הוא היה מסר מהקב"ה.

המשפחות כמובן לא נתנו לנו שקט רגע אחד.
ההורים שלי לקחו חופש שבועים מהעבודה והינו אצלם.. היו שם, הקשיבו, תמכו.
חמותי וחמי שיחיו עד 120 באו כל ערב נסיעה של 40 דקות כל כיוון כדי להיות איתנו.
עד שלאט לאט חזרנו לעצמו, לחייך,לשמווח... וגם לבית שלנו.שגם של עדיין היה את כולם מסביבנו אבל זה אחרת... ב"ה . הקב"ה שולח שליחים.

וכמובן בעלי הנסיך שלא הלך לעבוד 3 חודשים כדי להיות איתי שלא אשקע לדיכאון.. ואו קיבלתי צמרמורת שרשמתי את זה. עכשיו רק מעכלת כמה עשה למעני.
ב"ה ביום שחזר לעבוד גילינו על ההיריון ,שעכשיו הוא ישן לידי תודה לה'.

ושהיה אפשרות כלכלית לא לעבוד.

שרק יעטפו אותך בשמחות!

שום דבר פה לא מובן מאליו.
החל מההשקעה של שני הצדדים של ההורים, העטיפה, החיבוק, ההישארות של בן זוגך...
וואו. נשמע מאוד מאוד עוטףוקשוב ורגיש.
זכית!

רק לבכות זה מה שנשאר לי

קשה כל כך כשזה לא מגיע טבעי.
קשה כל כך לחכות ולרצות, ולהתאכזב כל פעם מחדש.
קשה כל כך לראות שאחרים מצליחים, ובקלות יחסית.
קשה כל כך לעבור סרטים כל פעם מחדש...

אני לא יודעת כמה זמן את מחכה ומה הסיפור שלך, את מוזמנת לשתף מעט יותר פרטים.
בכל מקרה, מחבקת. איתך.
עשי לך משהו טוב לפינוק. מגיע לך.❤

הלוואי ויכולתי לעזור יותר. שלא תדעי עוד צער כזה. רק שתגיע לך כבר הישועה אמן

אם יש בך בכוח, תנסי לראות את זה אחרת
הרי אם הביוץ התפספס/ לא היה/ לא תפס- כל זה קרה כבר לפני שבועיים!!! רק לא ידעת,
והיום- ביום הזה שקיבלת - זאת ההתחלה!
התחלה חדשה!
היום הבציות בשחלות מתחילות להבשיל,
הרחם מתחיל להתנקות ולהכין את עצמו להריון!

עכשיו זה הזמן לתפילות, לאנרגיות חדשות! למחשבות חיוביות , לדמיון מודרך להכין את הגוף שלך להריון

נתת לעצמך רגע להתפרק, אבל הי, איך אפשר לצפות שמשהו טוב וחדש יצמח ויתפתח בתוכך כשכולך באבל ובאנרגיות קשות

תנסי להתמקד בטוב הזה, בברכה שיש בווסת, שמכינה עכשיו את רחמך להריון, שבוע הבא - חנוכה! זמן לניסים, אולי תצליחי לטבול בחנוכה!

בדיוק קראתי שרשור מרומם על ניסים בפורום השכן של הריון ולידה...אנסה את הסגולה שמספרים שם עליה גם אני השנה- להדביק פתק עם בקשה מתחת לחנוכיה ולהשאיר אותו שם עד לחנוכה הבא.

בעז"ה את החנוכה הבאה נחגוג עם עולל קטן בריא טהור וניסי!

* חשוב לי להבהיר , שלא ממעיטה בכאבך ובקושי!!
רק רציתי לחלוק את הרעיון הזה, כיוון חשיבה שעזר לי מאוד

מכירה את ההרגשה! חג הניסים איתנו הנס שלך תכף פה בע"ה!

מרגש להגיע לרגע הזה כדי לפתוח שרשור הודיה ותקווה...
תודה רבה על השיתוף והעידוד!!!
חיבוקים חמים.
תהני ממנו.
ותנוחי הרבה...

גידול נעים ובנחת❤

אשמח לשמוע פרטים נוספים..
האם זאת הפלה יחידה שלך?

שלא יהיו נוספות..

ויש בבית ילדים גדולים, ב"ה.

נחת ובריאות!!!

מזל טוב!

מרגש!

מחרפן אותי אמירות כאלו. אני יודעת שאני מגעילה אבל זה באמת לא נגדך, אני לא מכירה אותך...

פשוט כל פעם שזה קופץ לי מול העיניים זה צובט והפעם הרגשתי צורך להגיד את זה..

אני שמחה בשמחתך ומפרגנת מכל הלב אבל אל תצאי מנקודת הנחה שאת מעודדת משהי בזה שלך קרה הנס...

כנראה שאני מוציאה עלייך תחושות שמתסכלות אותי..
מקווה שהדברים יתקבלו בהבנה.....

למה אני חושבת שזה מעודד?

כי כשאני הייתי שם, שרשורים כאלה (שנפתחו פה מדי פעם) עודדו אותי.

מאחלת לך את כל הניסים והטוב, בקרוב ממש בע"ה

ולפעמים כבר אין כח לראות שאחרות קיבלו מה שרצו או היו צריכות, ורק אני עודני מתבוססת בתוך ים הכאב והסבל הזה...

חיבוק חם יקירה, מותר לך לכאוב
ומותר לך להרגיש שאת לא רוצה שיספרו לך על ניסים ועל לידות.
מותר לך להיות בתוך הכאב שבו לא בא לך לראות את זה אצל אחרות.
ושיגיע כבר שלך, אוף. שפשוט יגיע.

חיבוקים, מבינה אותך.
הלוואי ויגיע כבר היום הזה שתוכלי להתבונן אחורה ולראות את הדרך שעשית, עם המתנות היפות שקיבלת ממנה.
בינתיים, בתוך ההמתנה והציפיה והבדיקות וכו- זה כל כך קשה.
חיבוק.

אויש ככה זה יום יום בעבודה?
אמאלה

וגם אני יותר רגישה עכשיו אז כנראה שזה השפיע עלי.

עשה לי טוב להוציא ולשתף. תודה שהגבת!

כמעט בא לי לומר לך- למה לא לספר גם מהצד שלך את החוויות שלך?
לא כהתבכיינות, לא כמסכנות. כחלק מהחיים!
תראו, הבעיה שלכן זה שיש רק בנים... תשמעו,הבעיה שלי זה שאני בהזרעות והזרקות, ומתמודדת יום יום עם המתנה לתשובות... וזו גם התמודדות לא קלה...
היה בא לי לרגע לשחרר אותך מהשתיקה הזאת,
מחוסר היכולת לדבר על זה במרחב הנשי והאנושי.
בא לי שזה פשוט יהיה מונח שם, יחד עם שלל הצרות והבעיות של העולם...
מגיע לנו, לא?? מגיע שגם הדברים שלנו, שיכולים להיות חד פעמיים או ארוכים, יהיו גם נוכחים בשיח! שנפסיק להיות מושתקים, ושותקים, ולא חלק מהשיח...

ואז אני נזכרת כמה זה דורש מאיתנו לשתף.
וכמה זה גורם לאנשים להיאלם.
וכמה זה נשמע כמו התבכיינות.
וכמה פתאום לכולם יש אמירות שיכולות להיות מכאיבות הרבה יותר...וכמה דרושה פרטיות באזור שיח כלכך אינטימי...
ואני מבינה שזה לא יקרה.
שזה חלום ורוד להפוך את זה לשיח פתוח ומכיל...

אז מחבקת אותך.
וטוב שהבאת את זה לכאן.

מקוה שתמצאי דרכים להקל על עצמך שם. זה נשמע קשה ביותר.

וכמה כאב
וכמה אהבה יש בך לעצמך,
שאת לא מרשה להם לסרב לך...

אני לא יודעת מה הצלחת והאם הצלחת להשיג את הבדיקה האחרונה,
אבל משהו במלחמה שלך, שממוטט אותך וגורם לך להרגיש מתפרקת,
גורם לי להרגיש שאת לביאה וחזקה יותר ממה שאפילו נדמה לך.
ומשהו בתוכי רוצה לומר לך-
יקירה,
יש הרבה תקווה.
מנסיון.
גם לי היתה סכנת חיים,
ועברתי בדיקות,
והיו תקינות,
ולכאורה לא היתה סיבה
(כי לא להכל קיימת סיבה...)
ורופאים אמרו די,
והלכנו לעוד,
וגם אמרו די,
וכמעט שהתייאשנו מלהביא לעולם עוד אחד, כי כמה אפשר...
לא רוצים לסכן שום דבר...
וכמה פחד וכמה כאב יש בתהליך הקשה הזה,
וכמה חוסר רצון לוותר...

ולבסוף כן הלכנו על זה
עם רופא שעקב והסכים ובדק,
והרבה תרופות ובדיקות וחרדות,
הרבה פחדים והרבה תקוות
ולבסוף תינוקת קטנטנה, אהובה ויקרה,
ואני בריאה ושלמה...

אין בי מלים לתהליך כה קשה,
אבל מהידיעה הפנימית שלי את אותו התהליך (דומה ושונה לאין שיעור)-
אני יודעת ורואה שאת לביאה אמיתית.
ומחבקת אותך בתקווה גדולה
באהבה
ובאמונה.

הלוואי. הלוואי. הלוואי.

ואם צריך קופה אחרת או רופא אחר- הקשיבי ללב ולכי.
מעבר קופה זה תהליך פשוט.
ואת חשובה ויקרה. מאוד.

חיבוקים חמים ואוהבים,
לכי לנוח ותראי שיחזרו לך כוחות חדשים.

איתך!!

כמה כח את נותנת בתגובות שלך.

כמה הבנה והכלה.

 

 

עוד חייבת לך תגובה בשרשור אחר,

בתקופה שלא היה לי טיפת כח למעבר למינימום,

שקראתי ושמחתי שהגיבו, ולא היה לי כח להתייחס.

אבל שוב, תודה על כאן.

 

 

 

ולגבי הבדיקה (קריוטיפ, אגב. הבדיקה היחידה שלא עשינו. ולצערי כל השאר תקינות)

כנראה שצעקות עוזרות

וגם איומים.

כי הם כבר בשלב של להתנצל על העיכוב,

והמנהלת של הסניף פתאם דואגת שהתהליך יזורז.

יש אישור עקרוני של הרופאה המחוזית, ועכשיו זה סוף סוף חוזר לוועדת חריגים עצמה שצריכה להחליט על בסיס ההחלטה של הרופאה המחוזית.

 

וכמובן אינך צריכה להרגיש חייבת להגיב על משהו.
הניחי פה את הלב, כשאין כח לענות זה בסדר רק להניח וללכת.
אנחנו מחזיקות.

איזה יופי שבסופו של דבר עושים לך את הבדיקה... לביאה, כבר אמרתי

בהצלחה יקירה!!

מה השם של הבדיקה?

 

אישרו לי משהו גנטי, אם זאת הכוונה

 

בבדיקות דם הוציאו לי 12 מבחנות

בבדיקות את תראי את המילה פקטור.
זה לא גנטי
זה בדיקה של מערכת קרישת הדם

אני ממש לא מצליחה להבין איך מבדלים

 

יש לי באתר רשימה של תוצאות, שכולן תחת הכותרת של קרישה.

מה בדקו שם אם לא קרישת דם?

זה בדיקות ששולחים אותך לבית חולים לבצע אותן

הייתי מאוד שמחה לעזור לך במספר פרטים שעזרו לי
אם תרצי תפני אליי במסר

רוצים לדעת למה כלום לא זז עד שהתקשרנו להנהלה?

 

כי הטפסים פשוט לא הגיעו לוועדת חריגים.

כי כל פעם שדיברתי עם אחת מהמזכירות והיא בדקה מה קורה עם זה, היא לא שמה לב שהם בכלל לא שלחו את זה.

כי כל אחת שאמרה לי שזה מוזר שכ"כ הרבה זמן שום דבר לא מתקדם ומחר היא תבדוק- כנראה לא בדקה.

אחרת היא הייתה שמה לב.

 

אף אף אחד לא באמת בדק

ולא התייחס

 

ורק אחרי חודש, כשפנינו להנהלה,

הם טרחו לבדוק.

והתברר שצריך פשוט ללחוץ על כפתור.

כפתור שלנו אין גישה אליו.

רק להן.

כפתור 'שלח'.

 

ואז הן קיבלו על הראש

והייתה שיחה לכל הצוות

ועכשיו כל המזכירות כבר מכירות את השם שלנו.

כולן כבר יודעות שאני צריכה לתת את המספר זהות של בעלי ולא שלי.

 

 

כולן מתנצלות נורא כל פעם.

ואני לא עונה.

לא מסוגלת לומר להן מה מרגישה

לא יכולה לספר להן שאחרי כל שיחה שדיברנו בה

והן הבטיחו לבדוק

התפרקתי מחדש לחתיכות.

לא יכלה לספר שגם עכשיו אני בוכה.

 

הוועדה תהיה ב17/12

15 ימים בדיוק אחרי שהתלוננו.

שבועיים זה יקח, הם הבטיחו לי כשהגשנו את הטפסים.

איכשהו,

זה נהיה יותר מחודש וחצי.

 

 

ואין לי מילים.

אין לי.

רק דמעות.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

ואולי זה טוב יותר.

שנחכה קצת.

עוד זמן עד שנכנס לפחדים של הריון חדש.

 

 

מה זו ההתמודדות ההזויה הזו שנפלה עלייך??
נשמע לי לא נומטיבי, ודאי לא בהקשר של בדיקות רגישות, שבדרך כלל מתיחסים בהקשר שלהן באופן רגיש, דיסקרטי, מקצועי...
אני מאוד מצטערת לשמוע שכך טיפלו בך.
לא ראוי.
את ראויה ליחס מקצועי, מכבד, דיסקרטי, אמין ומחוייב כלפייך.
ממש כך. לא פחות.
אני כל כך שמחה שיש בך הכח לפנות להנהלה ולדפוק על השולחן, שמחה שאת לא מקבלת את היחס הזה כמובן מאליו או כמשהו שפשוט קורה,
ולא אתפלא אם ביום מן הימים פשוט תחליטי שאת פותחת מחדש מערכת יחסים עם מקום אחר... ולו רק בגלל חוסר הנעימות מהמזכירות שמכירות כבר את התיק בעל פה, או מתנצלות בפעם האלף.
אוף.
(אגב, בעיניי אפשר גם לומר להן שהתפרקת בבכי אחרי כל שיחה. אם מתאים לך ואת רואה את זה כדבר שיכול לתרום במשהו...)

אני רוצה לומר לך שאת ראויה ליחס הוגן,
שאת יודעת לעמוד על שלך וזה מופלא בעיניי,
שהכעס והעלבון מוצדקים בעיניי,
ושכולי תקווה שמעתה היחס שתקבלי יהיה שונה בתכלית.
שתרגישי עטופה ומחובקת. מגיע לך.

חיבוקים על המסע המטלטל!!!!
מקוה שאת מחובקת מכיוונים אחרים, שאינם קופת החולים...
בכל אופן אנחנו פה מחבקות. וירטואלית, אבל מכל הלב.

בקופות ובבי"ח יש המון אנשים לא אנושיים וחסרי רגישות
לא אכפת להם מכלום. מבחינתם כל הסיפור של אובדן הריון זה רק כמה אותיות על דף, כאילו אין אנשים שסוחבים איתם את הכאב ומתפרקים כל פעם מחדש כשמורחים אותם שוב

מה לעשות, אנשים איבדו את הרגישות

לי למשל כשהרופאה עשתה גרידה בהפלה השלישית ברצף כולי הייתי שבורה וצרחתי בצער על העובר שאיננו "חמוד שלי..."
אז הרופאה לעגה לי בלעז "אוי החמוד שלה" בטון מזלזל ופוגע וזה עוד תוך כדי הגרידה

מזעזע מה שהולך פה
את יודעת מה? שלא נצטרך אותם אף פעם

ואני גם יודעת שזה לא כך בכל מקום.

בכל מקום יהיו אנשים לא רגישים, וזה מבאס וקשה. אבל זה לא כך בכל מקום!! ולא כולם נוהגים ככה!!

אני מכירה רופאות בעלות לב רחב, רחום ואוהב שיעשו המון עבור המטופלות שלהן, ברגישות גדולה.
(למשל הרופאה שטיפלה בי בלידה השקטה נשארה כל הלילה בבית החולים למרות שזו לא היתה המשמרת שלה, רק כדי להיות איתי בלידה. זה היה מרגש מאוד!)
יש אחיות רגישות ומקסימות, יש שגם פחות.

אני פוגשת צוותים רפואיים לפעמים,ואני קולטת שפעמים רבות הם כואבים מבפנים אבל קשה להם להתמודד עם כל כךהרבה כאב, אז הם חוסמים את עצמם מלהרגיש אותו...
לעג או ציניות זו תגובה שיכולה להגיע מתוך הגנה פנימית על עצמה, שלא תרגיש חזק מדי.

הזדעזעתי עד עומק נשמתי מהתגובה הזו של הרופאה,נשמע מעליב,משפיל ונוראי בכל קנה מידה!!! זו התגובה הכי לא ראויה שאפשר להגיב בה, והייתי מתלוננת עליה להנהלה שם,אם היה בי הכח לעשות זאת, כדי שהיא לא תישנה.

אני באמת מכירה לא מעט אחיות ורופאים והם נוהגים רובם ברגישות גדולה. עם זאת, תמיד יש כאלה שיאמרו אמירות מכאיבות או קשות. אוף. זה חלק מהסיבות שהעליתי הופעה. כדי להעלות מודעות לצרכים של מי שעובר.ת לידה שקטה. (וגם הופעתי בפני צוותים רפואיים עם הסיפור שלי כדי לקדם הבנה).

גם את, כמו הפותחת, ראויה ליחס מכבד.
אמירה מזעזעת מצד הרופאה.
חיבוק, אהובה!!!! הוא היה החמוד שלך.ועוד איך.
וואו.... קשה.

❤❤❤

א. לגביי מיון אני לא יודעת
ב. צריך להיבדק לוודא שהכל יצא, אני לא יודעת כמה זמן אחרי כי ההפלות שלי לא היו טבעיות, היה צריך התערבות

אצלי זה קרה די מהר כשזה היה טבעי אבל כן הלכתי באותו יום או למחרת להבדק. לא במיון, התקשרתי למוקד והם נתנו לי תור, רופא תורן או משו כזה.
לדעתי אם יתחיל משהו תתקשרי למוקד אחיות ותשאלי.
תרגישי טוב ובשורות טובות!

עברו כמה ימים מאז ששאלת ואני מניחה ומקווה שהדברים התקדמו.
לגבי דימום, אכן אם יש דימום שנראה לך יותר מדי,או חולשה גדולה, כאבים חזקים או כל דבר אחר שנראה לך לא סביר- גשי למיון.
ואולי באמת נכון להתייעץ עם מוקד אחיות ברגע האמת.

חיבוקים גדולים וחמים!!
אנחנו פה איתך.
ספרי לנו מה שלומך,אם מתאים לך.

האמת שבינתיים הדברים עוד לא התקדמו לצערי ( השאלה היתה תיאורטית), אני כ"כ רוצה שהתהליך יתחיל לבד שעוד לא הצלחתי לקבוע תור לאשפוז יום😟
בינתיים אני עדיין סובלת מבחילות והקאות וקשה לי, מרגישה חלשה נורא מכל הבחינות

ולהרגיש רע פיזית, זו ממש תוספת גרועה...
נסי להקל על עצמך.
אולי תלכי לטיפול טבעי כלשהו שיכול לזרז? (רפלקסולוגיה או דיקור או משהו אחר?)
ובכל מקרה, קיימת האופציה לעשות זאת בבית החולים.
אנא אל תמתיני יותר מדי, מעבר לשבוע כבר עלול להתפתח זיהום. תני לזה זמן עד יום א, ולכי חזרה לרופאה שלך,או לבית החולים. בסדר יקירה?

חיבוקים חמים. תני לעצמך להיות עם הכאב (פיזית, נפשית) ואפשרי לרגשות להשתחרר.
זה באמת כל כך כואב.

איתך.❤

הרופאה שלי מאוד לא זמינה אז לא יהיה אפשרי ללכת אליה שבוע הבא
באמת חשבתי על אופציה של דיקור, את יודעת אם זה באמת יכול לקדם? אולי זה לפחות יקל עלי עם הבחילות וההקאות

כמובן בחרי לך מישהי שנעים לך ונח לך לקבל ממנה את הסיוע הזה.

אפשר גם דברים שהם יותר מגע,כמו רפלקסולוגיה או אפילו עיסוי.
אני לא מספיק מבינה ברפואה משלימה כדי לדעת לומר לך בוודאות מה יכול לעזור, וכל אישה ומה שעוזר לה וטוב לה. אבל כן מאמינה ביכולת של רפואה משלימה להיטיב איתך,עם הבחילות בוודאי, וגם מעבר לזה.
ויותר מהכל- השיתוף חשוב ומשמעותי. השיח,הפריקה, הבכי... מישהי שתהיה איתך שם ותכיל את זה.

מה שכן, בבקשה אל תמשכי יותר מדי את הדברים וקבעי תור לשבוע הבא לאשפוז יום, או לפחות צרי קשר עם הרופאה איכשהו. אם היא לא תהיה זמינה אולי נסי לקבל הפניה דרך רופאת משפחה.

תרגישי טוב!

את יכולה ללכת למיון לקבל את הכדורים שמזרזים את התהליך..

לא תמיד עובד.. אך הרבה פעמים כן.. ואז זה יחסית לא התערבותי כמו הגרידה.. שזו ממש פרוצדורה בחדר ניתוח בהרדמה..

אל תסבלי הרבה אם זה לא מגיע טבעי..

חיבוק גדול!!

שזה יהיה הצער האחרון שלך בחיים..

שתהיה לך שבת שלום, הרבה מנוחה ופינוקים..

התגובה שלך נגעה בי.. תודה על החיבוק!
אני באמת מתחילה לחשוב שזה כבר קשה בשבילי מדי המצב של לחכות ואני צריכה לנסות לזרז תהליכים

נתנו לי שמונה כדורים, שתי מנות של ארבעה כדורים מתחת ללשון בהפרש של 12 שעות
התחלתי אתמול ( לקחתי כבר את שתי המנות). התחיל דימום קל ובלילה גם היו כאבים אבל אני לא רואה שזה מתקדם😟 כ"כ לא רוצה שזה יגרר עוד ועוד.. איך ומתי יודעים האם זה עבד? יכול להיות שהדימום יתגבר פתאום?

עלולים לצאת גושים...
מצטערת יקירה.
זה תהליך ממש לא קל.
כואב בגוף ובנפש.

מציעה לך לקרוא את השירשור הנעוץ למעלה, לגבי סוגים שונים של הפלה, ואם תראי שהציטוטק לא מקדם- אולי גשי לבצע גרידה?
זה קצר יותר ומהיר יותר...

חיבוק על כל זה!!!

תודה שעדכנת. ספרי עוד מה שלומך.

דיברו אתכם על אופציה של PGD  מסלול של IVF 

שבודקים לך את הביציות לפני ההריון ורק מה שלא חולה מחזירים לרחם 

כי זה לא מוכר.
לא יודעים מה השינוי בגן שגורם את הבעיה. ( יש כמה חשודים ואין לדעת מי מהם הפתוגני. או אם בכלל גילו את מה שגרם לזה)

ככה,
שניסוי וטעייה. בילדים שלנו.
( לא יודעת מה נכון. להפסיק ילודה בגלל חשש להביא ילד פגוע לעולם. או לנסות. כי בכל זאת, אחרי לידה שקטה הדבר שאתה הכי רוצה זה ילד חי לחבק לנשק ולגדל (( וגם בלי קשר ללידה השקטה, הרי גם אותה רצינו, פשוט כי רצינו) )

לה' הפתרונות.
בגיל 100 אדע יותר אולי.

בלידה שקטה ובתקופת הבדיקות שאחריה, וגם בהריון שאחריה, יש הרבה מתח ותחושת חוסר אונים וחוסר שליטה.
לפעמים זה קשה מנשוא.
פה, נוסף לך נדבך נוסף לכל מה שהוא גם כך חסר שליטה:
לא יודעים מה יהיה בהריונות הבאים, והאם תהיה בעיה, האם תהיה מחלה או לא, ומה בכלל הגן שמייצר את הבעיה...
חוסר השליטה פה הוא עצום, ונראה שאין ממש פתרון למצב המסובך הזה...

אני מתארת לעצמי כמה כאב את חווה, אתם חווים,
כמה חוסר ידיעה וחוסר אונים אל מול המידע הזה-
שבעצם אומר: אין לנו מספיק מידע. לא יודעים מה יהיה...
וכמה כאב זה מייצר אל מול מצב של רצון עצום בילד, רצון עצום בילדים, צורך עצום במילוי של החסר הזה,
והפחד מלהביא לעולם ילד פגוע, אפילו מבלי לדעת אם הוא פגוע...
וחוסר אונים אל מול גידול של ילד שלא ידוע אם הוא פגוע, ורק להמתין כדי לדעת... כדי לגלות אם הוא בסדר...

נשמע כמו הצפה של נושאים מורכבים-
כל אחד בנפרד והכל יחד.

זה מזכיר לי את התקופה שבה נאלצנו להחליט על הפסקת הריון, וההרגשה שאין לי מה לעשות. הכל חסר שליטה, ואני תלויה בדברים חיצוניים לי, שאינם בשליטתי בכלל.
גם בתקופה שאחר כך, ובהריון שהגיע כמה שנים אחרי, אותה תחושה ליוותה אותי:
אני קטנה. אין לי שליטה על הכל. אולי על הרוב לא.
מה שאני יכולה לעשות- אעשה הכי טוב.
מה שלא... זה כבר נתון לידיים אחרות... לא בשליטתי.

אני רוצה לומר לך שבעיניי את/אתם זקוקים לליווי בתוך ים ההחלטות וההתמודדויות הקשות שאתם חווים.
גם לעיבוד כלשהו של הלידה, של האובדן,
גם עיבוד של הכאב על האפשרות להרות באופן טבעי בפשטות ולהביא ילד לעולם ככה פשוט, בלי מליון בדיקות וסיבוכים...
גםעל המשמעות של זה לגבי הילודה הבאה, כמותהילדים שאתם רוצים, החלום,ואולי גם שברו? אין לדעת.
וגם על חוסר האונים שבתוך הסיטואציות כולן.
בעיניי זה חשוב לאפשר מקום לכל אלה, ובתוכם גם לרגשות אחרים כגון כעס, אשמה, בושה, פחד, אבל, יאוש, תקוה ועוד.

עוד אני רוצה לומר לך, שבעיניי את עושה את מה שאת מסוגלת לעשות בתוך הסיטואציה הקשה כל כך.
עשיתם בדיקות והמתנתם להם, במשך 11 חודשים!! וואו.לא מובן מאליו בכלל!! וכמה סבלנות וכח זה דורש.
כמה אהבה לעצמכם ולתינוקת, ולתינוקות שיבואו...
זה המון ולא מובן מאליו!!
מעבר לזה, מה שאת יכולה את עושה.
ומה שלא בשליטתך... כנראה שייעשה על ידי גורמים אחרים... וכל שנותר הוא לקוות ולהתפלל לטוב ביותר.

מחבקת אותך ואתכם, ומקווה איתך לטוב ביותר!!!
❤❤❤

אני בחשיבה שלי,
אומרת לה'.
אנחנו, את כל מה שיכלנו, עשינו.
כל הבדיקות, כל הרופאים, כל הבדיקות לילדים שיש לנו ב"ה , כל הנסיעות, כל הטרטור, כל הסבל בלדבר פעם בחודשיים עם יועצת גנטית שמחזירה הכל לנקודת ההתחלה .

אנחנו עשינו הכל.

עכשיו זה בידיים שלו.

מה שיהיה, איתו נתמודד. לטוב ולרע.
אנחנו את שלנו עשינו.

מקווה לעדכן בעוד כמה חודשים בבשורות טובות.

מקווה איתך ביחד להרבה בשורות טובות!!

דרך צלחה.

את כל מה שלא בשליטתי
בתקופת הרווקות.

אנחנו 5 אחים צפופים. ואני תאומה.
וכולם התחתנו לפני.
הייתי איזה שנתיים שנתיים וחצי לבד בביית. ( וכן, רוב החברות גם)

שם למדתי לשחרר
ואולי זה היה סטאג' לעכשיו

למסעות הבאים.

וגם למה שעכשיו...

אני מזדהה עם ההרגשה שמסעות קודמים בחיי חיזקו בי את היכולת לעבור מסעות קשים בהמשך הדרך. למדתי שאני מסוגלת. גדלתי.
לכן בהריון שלאחר האבדן, כמה שהיה קשה ומעורר חרדה- היה בי גם חוסן פנימי. ידעתי שאני יכולה המון.

יחד עם זה...
כשלא מצליחים לעשות עבודה פנימית משמעותית במסעות חיינו- לפעמים המסע הבא עלול להיות קש ששובר את הגב...
לא תמיד חוסן צומח בהכרח. זה רק אם התחזקנו אחרי המסע הקודם.

חיבוק לך על המסעות, על השחרור של השליטה ועל היכולות שצמחו בך!! מרגש.

את נשמעת לי גיבורה ומדהימה ואני בטוחה שמה שלא יהיה את תהיי אמא מדהימה לילדים שלך!

זה כל כך כואב.... ובודד...

אולי אפשר לנסות ליצור מפגש למי שרוצה...
אני גם מרגישה צורך לקבוצת שווים..
להיות חלק, לחלוק חוויות עם נשים שחיות את מה שגם אני עוברת..

כל כך מזדהה איתך.

לאחרונה מצאתי את עצמי בסיטואציה שהייתה לי הזויה.
אח שלי הקטן, אשתו ושני הילדים שלו התארחו אצלנו. הם סיפרו לנו שהם בדיוק גילו הריון אבל אין להם מושג באיזה שלב הם. ומצאתי את עצמי מסבירה לזוג עם שני ילדים (שהתחתנו אחרינו..) מה זה בטא, איך יודעים מה השבוע של ההריון וכו'.

ופתאום קלטתי את האבסורד הזה שאני, בלי ילדים אבל יודעת הרבה יותר מהם, שאצלם הם לא צריכים בכלל לדעת את הדברים הבסיסים האלו כי מרגע שיש שני פסים הם כבר יודעים שיהיה להם ילד...
וכאבה לי התמימות הזאת שלהם, שהלוואי ואצליח למצוא אותה אצלי מחדש..

.....איך שהו יצא לי גם פריקה 🙄
התלבטתי אם לשלוח..מקווה שזה בסדר..

הרג אותי הסיפור שסיפרת
ילד שלישי והיא שואלת מה זה בטא.
כמה פשוט...
כמה טבעי...
כמה קל...
זה בשבילה

יצא לי כמה פעמים שסיפרתי על ההפלות
וחברות שיש להן ילדים שאלו אותי..
רגע מה זה הבדיקת דופק? זה זה שמגיעים בהתחלה?
רגע באיזה שבוע זה בדיקת דופק??

אוף איך לעזאזל את לא יודעת מה זה בדיקת דופק?

את יודעת מה זה בדיקת דופק בשבילי??? איזה אירוע משמעותי, מפחיד, מכונן.
ובשבילך זה צ'יפס כל כך שאת אפילו לא זוכרת מתי עשית את זה איך ולמהה.
אוף עם התמימות הזאת
כמה שאני מקנאה בזהה
וכמה שהייתי רוצה לא לדעת את כל הידע שנאלצתי לדעת

 

 

 

 

 

 

(ואולי אני כבר צריכה לפתוח ניק חדש בשביל הפורום הזה, ולהפסיק להיות אנונימית.

יאללה רעיונות)

אולי- החיים המורכבים האלה🤔

איך אפשר בהריון שלישי לא לדעת?

 

וחיבוק.

בטח שזה בסדר.

והלוואי שהייתה לי קבוצת שווים שכזו.

 

אבל אם מארגנים משהו כזה, נראה לי כדאי עם מטפלת רגשית או משהו,

שלא יהיה תהליך לא נכון.

 

 

 

 

 

 

או שנברח.

מה פתאם קבוצה

מה פתאם טיפול רגשי

מה פתאם

לברוח מהמציאות

מהכאב

לטמון את הראש בחול

לעבוד קשה קשה.

ולא לזכור שכואב.

 

 

מצד אחד הרצון להיות בקבוצת שווים,
ולא סתם קבוצה אלא משהו שמובל על ידי מטפלת רגשית,
שלא נצטרך לזרוק לשם את כל התכנים שלנו
ואז לצאת בתחושות קשות...
שנרגיש אסופות ואולי גם מוחזקות...
שתהיה שם מי שתנחה, ותשמע ותבין את הקושי
ותאפשר...
ולא יודעת מה עוד...

ומהצד השני,
כמה פחד וכמה חוסר רצון להיפגש.
להיפגש עם המקומות הכואבים,
הפצועים והחשופים,
להיפגש עם הצורך בטיפול רגשי,
למה שאני אצטרך טיפול רגשי,
אני לא רוצה ולא צריכה ולמה שבכלל יהיה לי משהו כזה...

אני מניחה שיש שם עוד קולות, אלה חלק מהקולות ששמעתי
וכולם הגיוניים וכולם נשמעים באופן בהיר וברור ובצורת הביטוי המיוחדת שלך.

יקירה,
כנראה לא סתם את עדיין פה.
הכאב הוא כאב.
הוא נוכח. גם אם ננסה להתעלם או לברוח או לעבוד קשה.
וכנראה לא סתם אין לך ניק, זה עדיין משהו שנראה כמו אורחת... אבל מסתבר יותר ויותר שאת כנראה אורחת קבועה,
או ממש חלק.
כן,את חלק מהמשפחה ומקבוצת השווים הזו,
שאף אחת לא בחרה בה ולא רצתה להיות בה...
את חלק. וזה כואב להכיר בזה.
ואולי ההכרה הזו דווקא תאפשר לך מעט יותר רוגע?
כי כשבורחים יש כל כך הרבה אנרגיה של הסתרה ושל נסיון לא לראות ולא להיות...
ואם נמצאים בכאב- זה כואב.מאוד מאוד.
ועם זאת- זה מאפשר לשהות בו, ולהצליח לפרק אותו.

את לא תתפרקי יקירה.
בואי תהיי פה חלק ותקפצי בכל עת שתזדקקי לכך.
תוכלי גם לא להיות. שום דבר אינו חובה.

ובנוגע למפגש-
אפשר לשקול מפגש חד פעמי, ולראות מה שלומינו ומה הרצון והצורך במפגש כזה. בין הנשים שפה. אולי גם זוגות?

אני עובדת בימים אלה על דברים שקשורים לליווי נשים לאחר אובדן הריון, באופן קבוצתי ואישי. דרך האינטרנט וגם פנים אל פנים.
זה דבר שיקרה, ואז איידע פה את כולכן.
בינתיים זה עוד בשלבי מחשבה ותכנון ודיוק...

לגבי עוד ערב הופעה שלי-
אני בדרך כלל לא מארגנת לעצמי הופעות אלא פונים אלי ממקום כלשהו שרוצה שאגיע, ואז אני מגיעה לערב. אשמח לארגן איתך אם תרצי, במקום בו את גרה או בסביבה.
אגיע. באהבה רבה.

סוף סוף יכולה להגיב.

 

 

תודה על כל התמיכה כאן ציפי.

ב"ה הגל ירד,

ואני נושמת.

כבר פחות כואבת.

פחות מפורקת.

 

 

צריכה עוד לחשוב על רעיון לניק, ואז ארכז בו את כל האנונימים שלי....

 

 

בשלב ההוא הרגשתי שההצעה שלך למפגש נשים היא הכי במקום שלי,

כ"כ צריכה נשים לבכות איתן

לכאוב איתן

(נשים. לא זוגות. לא כי אני צריכה בלי בעלי, אלא בלי בעלים אחרים)

 

 

וקשה לי לחשוב על לארגן בעצמי.

לא כי אני לא יודעת לארגן...

כל פעם שאת מפרסמת שיש משהו - קול קטן לוחש לי שאני צריכה לעשות עם זה משהו, אבל אני מדחיקה אותו.

אולי בפעם הבאה...

כנראה שזה גם שיקולי מרחק, אם יהיה בירושלים בחמישי בערב - יהיה לי יותר קל להתארגן על זה, כי אני צפונית

(שלא עובדת בשישי, וחמותי ירושלמית. אז זה עוזר להתארגן....)

 

 

 

שוב,

תודה על כאן

 

רק רוצה לומר לך-
את לא חייבת כלום.. הקשיבי ללב...
אני מרגישה שמה שאת זקוקה לו זו הקשבה פנימה לקצב שלך וללב שלך,בלי לדחוק או לדחוף את עצמך.
אם לא טוב לך לארגן אז אל תארגני. בסוף יגיע הרגע שתוכלי להיות גם בערב שאציג או אדבר בו...
אם את רוצה ניק- היי עם ניק. ואם לא, זה בסדר באנונימי.
אם תרצו, אפשר לחשוב על מפגש נשים. מי שיעניין אותה.
ואפשר גם לא...
בקיצור, מה שמדויק לך זה הכי טוב.
כמובן שזה משתנה מתקופה לתקופה, אז טוב להקשיב ללב.

חיבוקים וחיזוקים!

ואני לא יודעת איך אני עם בחילות
כי לא היו לי בחילות עד לשלב שההריונות הגיעו.

ולשבת בין חברות שמפטפטות על הנושאים האלה ואין לך מה לומר, או לפעמים יש לך מלא כי שמעת מאחיות/מחברות אז את מדברת אותן כי אין לך מה לדבר את עצמך בנושא, וזה מרגיש כל כך ריק... ולפעמים את יודעת יותר מכולן כי נאלצת לדעת.. אוי זה נורא המפגשים האלה. כשאני לא מדברת אני מרגישה זרה, וכשאני כן מדברת זה מרגיש לי כזה חיצוני.. כי אני כאילו בשיחה אבל כל כך לאאא.
אוףף

אני מבינה את הדמעות ואת ההצפה הרגשית. התוכנית מעלה הרבה כאבי נפש סביב הלידה השקטה, וזה דבר מציף ומכאיב, בהמון מקומות.
רוצה לספר מה בדיוק כאב לך?
מה נגע בך בתוך זה?
מזמינה אותך, ואת כל מי שרוצה גם-
לשתף איזו נקודה או אילו נקודות נגעו במיוחד. ואיך זה מתחבר לסיפור שלכם/ן.

חיבוק חם.
מותר לך להיות בכאב, ולבכות.
תני לזה, זה משחרר.
וטוב שיש חיבוק מציל חיים. מרגש ונוגע ומעודד, וגם קצת מעורר דאגה- עד כדי כך הרגשת שאת על סף תהום?

עוד חיבוק, אהובה ויקרה.
מותר לך לבכות.
ולהיאסף אל זרועות מחבקות.
❤

זה עשה לי את השיקוף שעברתי בעצמי
עברתי לידה שקטה ראשונה,
הדבר שאני זוכרת שרציתי להסתכל עליו שוב ושוב,
זה הציף אותי מחדש והזכיר לי את זה.

היום אני נמצאת במקום אחר לגמרי,
אחרי כל מה שעברתי,
ואני מרגישה שיש לי את הכח גם לחזק אחרות,
לפחות משתדלת

שלידה שקטה היא מאורע משנה חיים,וככל הנראה מחולל שינוי דרמטי בחיים. לטוב ולפחות טוב.

תודה לך על השיתוף הכואב והמחזק כאחד.

ובעלי לא היה כאן.
אבל האור שלי, המתנה העצומה שלי, היה לי בידיים...
לפני שנה וקצת איבדנו את הבכורה שלנו בלידה שקטה
ואתמול נפלו לי דמעות על המלך שלי המתנה שלי... שבדיוק שנה אחרי מה שקרה, זכיתי בו. תודה לה'. תודה!

שמחה בשבילך על המתנה הגדולה!!!
משמח ומורכב ומעורבב עם עצב וכאב על בתך הבכורה.

חיבוק!!!

אבל שמעתי על הרבה שבעזרת תרופות (לא יודעת אם זה אותן תרופות שנתנו לך) או חלק גם בלי תרופות, ילדו ילד בריא אחרי מספר הפלות..
אז יש תקווה!
גם אני אחרי הפלות, עוד אין לי ילדים. אבל מאמינה שזה יקרה בקרוב ממש

וגם בבירורים במפראה כזו במרכז. צריכה לעשות בדיקות ששלח. אז עוד לא התנסיתי. אבל בדיוק דיברתי עם חברה שסיפרה שהיו לה 3 הפלות רצופות ואז הזריקו לה הורמונים בהיריון אחרי וזה החזיק ונולד לה בן
אז מתפללת כך עלייך

תודה רבה רבה .
שימחת אותי עם מה שרשמת ? אז יש תקווה ...אולי הפעם זה יצליח 🤞

עשיתי את כל הסדיקות האפשריות גנטיות הסטרוסקופיה קרשיות .... והכל תקין. חא השארה לי ברירה לקחת הורמונים לחיזוק הרחם . רוצה להאמין שיהיה בסדר הפעם אבל חוששת מעוד הפלה.
בהצלחה.

לפי ההודעות שלך עשית באמת כל מה שהיית צריכה: בירור רפואי מעמיק, מעקב במרפאה להפלות חוזרות...

הצורך לדעת מה יקרה והאם יצליח- הוא צורך עצום.
כמה הייתי רוצה לומר לך שתצליחי, שאני יודעת שזה יקרה... כמה הייתי רוצה להקפיץ אותך קדימה כמה חודשים ולתת לך ידיעה שזה יחזיק הפעם... שיהיה לך תינוק בריא בסוף ההריון...
אני לא יכולה לומר לך דבר, מלבד לקוות ולהתפלל איתך שהתרופות יעזרו ושההריון יהיה תקין עד סופו.
כן יכולה לספר לך שמכירה נשים שעברו מספר הפלות, והתרופות התומכות עזרו להן ללדת ילד בריא.
אז... נותר לי רק לאחל לך שאכן יצליח לך גם, ושתצטרפי לאותן נשים.

חיבוקים חמים, מאחלת מסע טוב לגוף ולנפש.

לשתות הרבה

 

לעשות עיסוי על האיזור מבחוץ

 

לא לנסות מוקדם, כי הגוף שלך עדיין חלש וההריון עלול לא להחזיק חלילה עד הסוף

 

רק אחרי 2 הפלות בודקים מה הסיבה. הפלה בתוך 3 חודשים זה דבר שקורה. לפעמים זה לטובה כי העובר לא היה תקין ובע"ה בהריון הבא- בידיים מלאות, תינוק מושלם!

גם היתה לי תקופה ערוכה של דימומים
לבדיקת בטא אין שום משמעות, היא מתאפסת רק אחרי וסת.
מה עם בדיקת אולטרסאונד? הכול נקי?
אם הרחם נקייה ואין חשד לשאריות, אז אין מה לדאוג.
אצלי הדימום המשיך כמעט עד לווסת. אבל אולי
זאת אומרת היו כמה ימים נקיים , עשיתי הפסק ותוך ימים ספורים קיבלתי וסת. כך שלא הצלחתי לטבול. יכול להיות הסיבה לכל שהייתי צריכה 2 מנות ציטוטק, וגם אחרי מנה דנייה נשארה שארית קטנטנה שיצא רק בווסת.
אבל כל כך שמחתי לראות דם של וסת , כמו שלא שמחתי בחיים, כי מבחינתי זה אמר שזהו, סיימתי עם ההפלה ( באופן פיזי).

מאוד עזר לי לקחת כמוסות של שיח אברהם - vitex.
זה משהו טבעי שמסדיר את המחזור ובכלל הורמונים נשיים בגוף. במיוחד אחרי טלטלה כזאת עם הפלה וציטוטק.
לקחתי מנות מכובדות, בלי חשש. וזה סידר לי את המחזור מצויין.
מבחינה נפשית, אין לי כל כך מה לעזור. זאת תקופה קשה , קשה פיזית ועוד יותר קשה נפשית, עברה כבר חצי שנה ועדיין אני לא מאה אחוז, כפי שאת רואה גולדת מדי פעם בפורום הזה)). לקח לי כמה חודשים לחזור יחסית לתלם, להפסיק לבכות מכל מחשבה על ההפלה.
מאוד עזר לי לשתף חברות , אבל רק כאלו שיודעות להכיל ולתמוך מבלי להגיד- לא נורא, זה לטובה, העובר כנראה היה חולה, וטוב שזה בשבוע הזה. וכו' וכו'

היום קפץ לי איזה פוסט תמים באינטרנט, עם תמונה של אולטרסאונד עם עובר...ישר ראיתי בעיני רוחי את התמונה של העובר שלי, ללא דופק והכול חזר, הדמאות העצב..
אלו דברים שנשארים לכל החיים, כנראה..

פעם , תמונת אולטרסאונד של עוברים שמחו אותי, הציפו רגשי התפעלות ואהבה..(

אני מקוה שזה לא טריגר להצפה רגשית שמציפה מדי.
שיש לך דרכים להרגעה פנימית.

ולא, אני מקוה שזה לא יישאר כך לכל החיים.
כמו שחווית, הזמן עושה את שלו, לפעמים יש גם חוויות חיוביות אחרות שעוזרות ולפעמים גם צריך תנועה של ריפוי בתוכו.
אבל לא מחייב שיישאר כך.
חיבוקים!

כמה קשה לעבור הפלה ולהרגיש שהיא לא מסתיימת.... זה קשה ומורכב.
איך לעבור את התקופה הזאת?
אני מציעה עם תמיכה. לדבר על מה שאת חווה. לתת ביטוי למה שעובר עלייך. לשתף. להיתמך. לא להישאר לבד.
עוד מציעה- לא לברוח מההרגשות. זה אכן כואב ועצוב ומתסכל ומאכזב... מותר לך לבכות ולהתאבל (כי זה אובדן לכל דבר) ולהיות עצובה על זה כמה זמן שאת צריכה. לא תמיד אנחנו יכולות ישר להיות שמחות, רגועות ושלוות ביחס לדברים שקורים... לפעמים מה שקורה גורם לנו לטלטלה גדולה בגוף ובנפש, והחזרה לאיזון לוקחת זמן.
קבלי את הזמן הזה כזמן שניתן לך להרגיש את כאבייך, ותני לעצמך להיות בהם זמן מספיק, עדשהדברים יירגעו.

לגבי הדימום- כל גוף ומשך הדימום שלו... לא בטוחה שיש אפשרות לזרז. אורית הציעה פה שיח אברהם, אני לא מכירה באופן אישי אבל אולי שווה לנסות.

חיבוקים חמים!!!