במרכז, לא יודעת בדיוק איפה - ד"ר יחיאל בורק,
אם את במכבי - אני עשיתי אצלו בעבר באסותא. דרך מכבי - לא משלמים כלום, בגלל שאסותא שייך למכבי.
הוא מאד אנושי ומאד מקצועי,
אישית עזר לי מאד כי הוא היה הרופא שלי בקופה וליווה את ההריון, כך שהוא הכיר אותי,
וזה מאד עזר בסיטואציה הלא נעימה של חדר ניתוח.
נראה לי שאם יש אפשרות לפרטי - זה כדאי,
ד"ר בורק אמר לי על בית חולים מסוים שיש להם כמה שעות לסיים את כל הגרידות - ככה שאין להם זמן להיות נחמדים, הם פשוט צריכים לתקתק.
ובפרטי - יש הרבה יותר נחת.
אבל כמוןב תלוי על מי את נופלת...
לי היה חשוב שיהיה באנושיות.
חיבוק חם.
קודם כל חיבוק חם על מה שאת עוברת.
הציטוטק בעצם מזרז תהליך טבעי של ניקוי של הרחם.
בהבנה שלי - ככל שהתהליך יותר מתקדם, הוא יזרז אותו יותר מהר.
כלומר - אם יש דימום - הוא יגיבר אותו.
אם יש דימום - הציטוטק אמור להתחיל את התהליך, ואז כמובן יקח יותר זמן.
ומהנסיון שלי--
לקחתי ציטוטק פעמיים, דרך הפה.
בפעם הראשונה לקחתי כשכבר היה דימום משמעותי וכאבים ממש חזקים. כנראה שהייתי כבר ממש בתוך התהליך של הפלה טבעית, הציטוטק זרז אותו ובעצם גמר מאד מהר את התהליך של ההפלה.
תוך שעה היה דימום מטורף, עם גושים וכנראה הכל יצא.
אחרי 3 ימים כבר עבדתי.
(לא בטוחה כמה זה נכון נפשית, אבל פיזית זה היה אפשרי).
הפלה שניה, הייתי בלי דימום בכלל,
הציטוטק גרם לדימום חלש חלש חלש חלש שלא התגבר בכלל,
הרופא אמר לי שאני יכולה לקחת מנה שניה, ויכול לרחת אפילו 3 שבועות עד שהרחם יגמור להוציא הכל (כמובן שהדימום האוסר יכול להמשיך עוד אח"כ).
העדפתי ללכת לגרידה. חיכיתי שבוע (שלא תפקדתי בו. הבחילות היו יותר קשות מההריון עצמו), יום אחד של גרידה, ואחרי יומיים את מתפקדת.
נראה לי זה שיש לך דימום זה דווקא מושך לכיוון של ציטוטק,
אבל אף פעם אי אפשר לדעת, וזה כן סיכון שאולי תצטרכי מנה שניה ואולי בסוף גרידה.
בהצלחה בהחלטה!!
חיבוק על ההתמודדות!!
תפילה על העתיד!
הכל אפשרי..
כבר שנה אני מחכה לרגע שאוכל לפתוח את השרשור הזה, מן תיקון כזה קטן.
לפני (כמעט) שנה עברתי גרידה, בשבוע 12.
בחסדי ה' גדולים לאחר שלושה חודשים נקלטתי,
ולפני שבוע ילדתי תינוק מתוק מתוק, בריא ושלם.
אז כמובן שהמקום של העובר ההוא שמור, וזכרו ממש לא נמחק.
אבל הנחמה מתוקה כל כך. והתינוק פשוט נסיך.
בקרוב ממש אצל כולן 
בפעם המליון.
לברר שוב מה קורה עם הוועדת חריגים.
לשמוע שוב שכלום לא זז.
לאיים שנעבור קופת חולים.
להילחם.
להילחם על הבדיקה האחרונה שנשארה לנו,
אחרי שכל האחרת תקינות.
להלחם על האופציה האחרונה שאולי יש.
על הסיכוי הקלוש,
שאולי כן יש בעיה שהרפואה יכולה לגלות,
ואז נוכל לטפל.
להלחם על להגיע להריון מתוך כל ההשתדלויות האפשריות
להלחם על לא להגיע להריון בעיניים עצומות בלי שום טיפול
ולהצטרך לפחד פחד מוות,
כפשוטו.
ולא להעיז לקוות.
להלחם על הכרה
על הכרה בזה ששתי הפלות זה מספיק
זה מספיק כאב
פיזי ונפשי
להלחם על זה שאנחנו רוצים עכשיו לבדוק הכל
אפילו שרק פעמיים
להלחם.
לדבר איתה בטלפון הכי קשוחה שיש.
לנתק.
להתפרק מבכי.
להתפרק.
כמה כח את נותנת בתגובות שלך.
כמה הבנה והכלה.
עוד חייבת לך תגובה בשרשור אחר,
בתקופה שלא היה לי טיפת כח למעבר למינימום,
שקראתי ושמחתי שהגיבו, ולא היה לי כח להתייחס.
אבל שוב, תודה על כאן.
ולגבי הבדיקה (קריוטיפ, אגב. הבדיקה היחידה שלא עשינו. ולצערי כל השאר תקינות
)
כנראה שצעקות עוזרות
וגם איומים.
כי הם כבר בשלב של להתנצל על העיכוב,
והמנהלת של הסניף פתאם דואגת שהתהליך יזורז.
יש אישור עקרוני של הרופאה המחוזית, ועכשיו זה סוף סוף חוזר לוועדת חריגים עצמה שצריכה להחליט על בסיס ההחלטה של הרופאה המחוזית.
רוצים לדעת למה כלום לא זז עד שהתקשרנו להנהלה?
כי הטפסים פשוט לא הגיעו לוועדת חריגים.
כי כל פעם שדיברתי עם אחת מהמזכירות והיא בדקה מה קורה עם זה, היא לא שמה לב שהם בכלל לא שלחו את זה.
כי כל אחת שאמרה לי שזה מוזר שכ"כ הרבה זמן שום דבר לא מתקדם ומחר היא תבדוק- כנראה לא בדקה.
אחרת היא הייתה שמה לב.
אף אף אחד לא באמת בדק
ולא התייחס
ורק אחרי חודש, כשפנינו להנהלה,
הם טרחו לבדוק.
והתברר שצריך פשוט ללחוץ על כפתור.
כפתור שלנו אין גישה אליו.
רק להן.
כפתור 'שלח'.
ואז הן קיבלו על הראש
והייתה שיחה לכל הצוות
ועכשיו כל המזכירות כבר מכירות את השם שלנו.
כולן כבר יודעות שאני צריכה לתת את המספר זהות של בעלי ולא שלי.
כולן מתנצלות נורא כל פעם.
ואני לא עונה.
לא מסוגלת לומר להן מה מרגישה
לא יכולה לספר להן שאחרי כל שיחה שדיברנו בה
והן הבטיחו לבדוק
התפרקתי מחדש לחתיכות.
לא יכלה לספר שגם עכשיו אני בוכה.
הוועדה תהיה ב17/12
15 ימים בדיוק אחרי שהתלוננו.
שבועיים זה יקח, הם הבטיחו לי כשהגשנו את הטפסים.
איכשהו,
זה נהיה יותר מחודש וחצי.
ואין לי מילים.
אין לי.
רק דמעות.
ואולי זה טוב יותר.
שנחכה קצת.
עוד זמן עד שנכנס לפחדים של הריון חדש.
את יכולה ללכת למיון לקבל את הכדורים שמזרזים את התהליך..
לא תמיד עובד.. אך הרבה פעמים כן.. ואז זה יחסית לא התערבותי כמו הגרידה.. שזו ממש פרוצדורה בחדר ניתוח בהרדמה..
אל תסבלי הרבה אם זה לא מגיע טבעי..
חיבוק גדול!!
שזה יהיה הצער האחרון שלך בחיים..
שתהיה לך שבת שלום, הרבה מנוחה ופינוקים..
לא פייראין ייאוש בעולם אולי.
ציפי יקרה,
מקווה שזה בסדר לשאול כאן ולא באישי,
האם אמורים להיות בקרוב אירועים נוספים בסגנון הזה?
משתפת אתכן בחוויות מהערב, וקטע ששרתי. - אבדן הריון
מרגישה פתאום מוצפת כ"כ.
כואבת כ"כ
צריכה מקום לשים בו את הכאב שלי.
מקום לחוות אותו.
מקום להרגיש שווה.
אולי זאת הנקודה.
לא להרגיש שונה.
לשבת בעבודה בין בנות שמדברות על ענייני הריון, ולא להגיב, כי כאילו אין לי נסיון בנושא.
יש לי.
רק שלא כל העולם יודע עליו.
החוויות שלי הסתיימו לפני שלב הפרסום.
לשבת בין בנות צעירות ממני, שיש להם בטן ענקית, של הריון שני או שלישי.
לשבת, ולא לדעת איך עליי נראית בטן כזאת.
לא לדעת.
לא הגעתי לשם.
אפילו שהייתי בהריון. פעמיים.
לא יודעת מתי נגמרות לי הבחילות (בעצם כן, בגרידה.)
לא יודעת איך אני נראית
איך אני מתפקדת
כלום.
יועדת רק איך הגוף שלי חווה חודש וחצי של הריון.
ואז מדמם.
מדמם למוות.
מדמם למוות של עובר.
מדמם למשהו שמת בי בפנים,
למוות נפשי.
זו ההגדרה של זה.
אלוקים.
ואיך שאלה קטנה הפכה לפריקה שכזו.
אין לדעת.
ככה אני,
מתחילה לכתוב, ולא יודעת איפה זה נגמר.
תודה על המקום הזה.
🤔
אנונימי (פותח)איך אפשר בהריון שלישי לא לדעת?
וחיבוק.
בטח שזה בסדר.
והלוואי שהייתה לי קבוצת שווים שכזו.
אבל אם מארגנים משהו כזה, נראה לי כדאי עם מטפלת רגשית או משהו,
שלא יהיה תהליך לא נכון.
או שנברח.
מה פתאם קבוצה
מה פתאם טיפול רגשי
מה פתאם
לברוח מהמציאות
מהכאב
לטמון את הראש בחול
לעבוד קשה קשה.
ולא לזכור שכואב.
אנונימי (פותח)סוף סוף יכולה להגיב.
תודה על כל התמיכה כאן ציפי.
ב"ה הגל ירד,
ואני נושמת.
כבר פחות כואבת.
פחות מפורקת.
צריכה עוד לחשוב על רעיון לניק, ואז ארכז בו את כל האנונימים שלי....
בשלב ההוא הרגשתי שההצעה שלך למפגש נשים היא הכי במקום שלי,
כ"כ צריכה נשים לבכות איתן
לכאוב איתן
(נשים. לא זוגות. לא כי אני צריכה בלי בעלי, אלא בלי בעלים אחרים
)
וקשה לי לחשוב על לארגן בעצמי.
לא כי אני לא יודעת לארגן...
כל פעם שאת מפרסמת שיש משהו - קול קטן לוחש לי שאני צריכה לעשות עם זה משהו, אבל אני מדחיקה אותו.
אולי בפעם הבאה...
כנראה שזה גם שיקולי מרחק, אם יהיה בירושלים בחמישי בערב - יהיה לי יותר קל להתארגן על זה, כי אני צפונית
(שלא עובדת בשישי, וחמותי ירושלמית. אז זה עוזר להתארגן....)
שוב,
תודה על כאן
ציפי כהןאחרונההרגשות האלה כל כך לגיטימים.. הכעס, העצבים
כל התקופה הזו זו רכבת הרים מכל כך הרבה בחינות- רגשית, הורמונלית, אפילו חברתית ומשפחתית
ואני כל כך מכירה את התמימות שמתנפצת בהפלה הראשונה, שלא כל בדיקת הריון חיובית נגמרת בילד.
מאחלת לכם נחמה גדולה
לי עזר לקרוא על הפלה ברמה הרוחנית, שזו נשמה שירדה לעולם בשביל לעשות תיקון קטן וסיימה את התיקון
אאל"ט איפושהו קראתי שהם לא נולדים כדי לא לעשות עוד עברות, כי הם כבר במקום גבוה.
ואלו ילדים שלנו לכל דבר, ובאחרית הימים נזכה לראות אותם.
חיבוק גדול
קשה לאנשים מבחוץ להבין את הצורך הגדול ועוצמת האבדן למרות שיש לך בבית ילדים..
אני כ"כ מבינה אותך..
בעלי ממש לא הבין אותי.. אחיות שלו עוברות הפלות על ימין ושמאל וממשיכות כרגיל (באות לטיול/אירוע יומיים אח"כ וכו').. הרי יש לך ילדים בבית..
אך אני ממש הרגשתי כמו עקרה.. היה לי קשה להתנחם בילדיי המדהימים..
עברת טראומות גדולות..
בעז"ה הזמן עושה את שלו ומטשטש מעט את העצמה.. כך היה אצלי בכל אופן.. היום (שנתיים אחרי בערך) זה לא כ"כ כואב כבר (וב"ה יש לי תינוק חדש מאז..).
חיבוק אדיר!!
תתפנקי!!
תקני לעצמך, תלכי למסעדות, תצאי לטיולים..
רפואת הנפש שלך הכי חשובה להמשך בריאות הנפש שלך, של ילדייך ושל בעלך..
בהצלחה!
)