אני ממש הייתי צריכה שמירה בהריון האחרון(לדעתי כמובן) אבל הבנתי שלא נותנים אז התייאשתי מראש..
ולשאלה- מה הסיכויים שאחר 3 הפלות יתנו שמירה?? ובאילו מקרים כן נותנים?
הזוי...
לא כל ההריון. אלא בהתחלה בעיקר שאז יותר חששתי. ובסוף בגלל צירים מוקדמים.
יש לי גם כמה דברים עוד ברקע אבל אני לא יודעת כמה זה השפיע
והייתי הולכת לדיקור סיני.
זה יכול לעזור לייצב את המצב ההורמונלי בגוף, וגם יכול לעזור להוריד את מפלס המתח והדאגה, כמו שציפי הציעה..


רוצה משהי ללווי מתמשך ולא חד פעמי (לעכשיו-אחרי ההפלה, לטיפולים לכניסה להריון, ולהריון הבא בעז"ה)
חשוב לי משהי דוסית עם אמונה חזקה.
הגיוני מאוד שיהיו הרבה חששות
ב"ה שבתאריך המשוער של ההריון הקודם את כבר תהיי בהריון חדש! לפחות לא תרגישי שמאז הבטן נשארה ריקה.
אני עברתי הפלה שבוע 17 לפני חודש ואומרת הלוואי הלוואי שבעז"ה בתאריך המשוער כבר אהיה בהריון חדש.
כמובן מבינה אותך לגמרי בחששות האלה. תתפללי כל הזמן לקב"ה.
ממליצה לך מאוד לפנות למטפלת מקצועית שתקל עליך בחוויה הרגשית הזו ושתלווה אותך לאורך ההריון עד לסופו הטוב בעז"ה.
הרבה הצלחה ובשורות טובות!!
מבינה אותך כל כך
ואולי כשההריון יותר יתפתח בע"ה ותתחילי להרגיש תנועות רמת הפאניקה תרד? (זה מה שקרה אצלי..)
עד שלא הרגשתי תנועות פשוט לא התחברתי להריון הזה
חיבוק, לא פשוט
בע"ה בע"ה שיעבור בקלות ובידיים מלאות!!
מזדהה עם ההרגשות האלה- מצד אחד הרצון החזק להריון חדש ולהחזיק כבר תינוק בריא בידיים
ומצד שני -הריון אחרי הפלות חוזרות -מן הסתם מלווה בחששות גדולים שזה לא יקרה שוב.
האמת? אני נוטה במקרים האלה לקחת את ה"סיכון" ולחשוב שאם זהו רצון ה' הרי זה יקרה גם עם גלולות וגם עם שקפים, ואם לא אז זה לא יקרה גם בלי מניעה בכלל..
ככה אני "משאירה" משהו לידי שמיים.
מניחה שבדקת, אבל שואלת ליתר ביטחון- שללו לך קרישיות יתר?
וחיבוק גדול 
שלום לכולכן/ם!
(ארשום בלשון נקבה כי הרוב המוחלט הן נשים. מוזמנים גם גברים.)
נדמה לי שהפורום התעבה במקצת, יש בינינו עוברות ושבות ויש הנשארות. הכל מותר, זה פורום שלעיתים נשארים בו לזמן תמיכה קצרה או שיש הנשארות יותר, למשך תקופה, לתמוך גם באחרות ולתת מענה מנסיון.
מציעה, אם מתאים לכן, לערוך שרשור היכרות.
מכיוון שזה פורום פתוח ודאי שלא מציעה לומר מי אתן או לחשוף פרטים אישיים מסגירים, אך כן ממליצה לכתוב את הסיבה בגללה אתן כאן, ומי שרוצה יכולה להוסיף מחשבות, רעיונות, מוטו של התקופה הזו או אמירה לנשים המצטפות.
אני מציעה גם לכתוב שם של שיר שאתן מתחברות אליו בתקופה הזו.
רק אם מתאים למי מכן...
ואם אתן עדיין אנונימיות בניק- מציעה לפתוח ניק ייעודי לשם הפורום הזה (אם אתן רוצות כמובן, לא חייבות כלום), כדי שנוכל להיות חבורה קטנה שמכירה זו את זו.
אלה הצעותיי. ואני אתחיל. 
הייתי בעצמי בסכנת חיים, היתה לי רעלת הריון חמורה מוקדמת. עברתי הפסקת הריון.
עברתי תהליך ארוך של קבלה של מה שעברתי, שכלל אבל גדול וכאבים קשים מנשוא על האבדן.
לאחר מסע ארוך של כמה שנים,שכלל גם אמירות ברורות שלא אוכל ללדת עוד- ילדתי את בתי הקטנה והמקסימה, בתחושה שיש ניסים בעולם ויש הרבה יכולת לבחור, למרות שקשה להאמין בכך לפעמים.
למדתי שיש צורך לעבד את החוויות הטראומטיות שעברתי, בעזרת אנשים שעברו הכשרה לטיפול בטראומה.
למדתי שהחיים לא תמיד מעניקים מתנות בדיוק כפי שהיינו מבקשים אך המתנות שאנו מקבלים מנסיון החיים הקשה- הן מתנות גדולות לגוף ולנפש, ואפשר לצמוח מתוך הקשיים למקומות גדולים ורחבים.
למדתי שתמיד יש בחירות בחיים. כל רגע הוא בחירה. למשל, האם לשקוע באבל, האם להחליט שאני נעזרת במישהו או להישאר בבדידות, האם לאפשר לעצמי לעבור דרך הכאב ולעבד אותו, האם להתעקש להביא עוד ילד/ה לעולם למרות הקשיים, האם ללכת לעוד חוות דעת רפואית, האם לבחור לתת לאנשים לומר לי אמירות מחלישות ולהיחלש מהן, או להקשיב לאנשים שמחזקים ולצמוח מתוך אמירות טובות ומחזקות, ועוד בחירות רבות.
למדתי לאהוב את עצמי ואת מה שיש לי בדיוק כפי שזה.
כיום, לאחר מסע נפשי ארוך ומקסים- הגשמתי חלום ואני מטפלת במוסיקה, ערכתי מחקר בסיום התואר השני שלי על תפקיד המוסיקה בחוויית לידה שקטה ובשנה שלאחריה, והמסקנות היו די מדהימות (אולי אפרסם מאמר בהמשך ואשתף אתכן, כמובן)
והבנתי כמה המוסיקה היא חלק משמעותי מתהליך ריפוי והחלמה.
פתחתי את הפורום כדי לתת לנשים תמיכה כפי שאני קיבלתי תמיכה בזמנים הקשים לי.
והשיר שאני מאוד מחוברת אליו בימים אלה:
תודה לך עולם תודה
שהבאת אותי לכאן
לסיר הזה המבעבע, המעלה עשן
על הדרכים הנכונות שהולכת אותי
ולא בחרתי
על ים האהבה ששפכת בי
וכמעט טבעתי
תודה לך עולם תודה
שהבאת אותי לכאן
על שהטחת בפניי את האמת ואת הזמן…
על הקוצים שזרעת לרגליי
ובזכותם נשמרתי
על עמודי האש במעבריי
ובכל זאת עברתי
אבל פגשתי קרן חום
ממיסה הרים של קרח
הארה של חסד ואור בליל ירח
יש טוב אחד שמסתתר בעמק הכזב
תודה לך עולם שסיפרת לי עליו
תודה לך עולם תודה שהבאת אותי לכאן
אל ארץ נוטפת דם ואש
ותמרות עשן
על אנשי המעלה שהצבת בדרכי הפתלתלה
ועל הגורל שכתבת לי עוד בהתחלה
שלא ייבשת את דמעותיי
והנחת להן לזרום
ועכשיו הן אגם ילדות, מקלט מהתהום
תודה לך עולם על החושך
על הסיכוי שיתבהר
ועל טיפה קטנה של אושר
כשכבר חשבתי לוותר
אבל פגשתי קרן חום...
(לא מצרפת את השיר מפאת תשעת הימים כרגע.)
מאחלת לכולכן שלווה.
אמא ל-3 מקסימים, הקטנה שביניהן בת שנתיים
בינואר האחרון הייתי אמורה ללדת, אבל ההריון התגלה עוד בשבוע 8 ללא דופק.
כשגיליתי את ההריון חששתי ממנו מאוד, הוא בא לי דיי במפתיע האמת.. וכשגיליתי שאין דופק רגשות האשמה היו כבדים מנשוא.
פיזית, ניסיתי את הדרך הטבעית להפלה אבל נשארו לי שאריות ברחם ואז קיבלתי ציטוטק.
ריגשית, לקח לי זמן לסלוח לעצמי על כך שבהתחלה לא רציתי את ההריון, ולקבל את זה שבורא עולם החליט שכך הדברים צריכים לקרות וההריון הזה לא נגמר בגללי.
את ההריון שהגיע אחר כך הייתי אמורה ללדת החודש, אבל גם הוא התגלה ללא דופק.
אחרי נסיון להפלה טבעית ואחרי ציטוטק עברתי גרידה עם חשש לדלקת ברחם.
אחרי שתי ההפלות התעקשתי עם הרופא על בדיקת קרישיות, למרות שיש לי שלושה ילדים בריאים (ומקסימים, ב"ה!) בבית.
התגלה לי חשד ל-APLA. כרגע אני ב"ה בשבוע 13, בהריון שעוד אף אחד לא יודע עליו חוץ מאנשי הפורום ובעלי, מזריקה קלקסן (מדללי דם) מדי ערב, ואוהבת את הזריקות האלה מאוד, תוך הבנה שהן מאפשרות לי להביא עוד חיים לעולם.
אמנם ההריונות נגמרו בשלב מוקדם, אבל הרגשת האבדן ממשיכה להדהד.
לפעמים יותר, לפעמים פחות.
שיר שליווה אותי במשך כל התקופה הזאת, בביצועה המדהים של אודליה:
קולי שמע וראה דמע עיני
ריב ריבי שעה ניבי והשיבני, סלחתי
מאחלת לכל הבנות כאן המון כוחות לעבור את מה שהן עוברות, ושיזכו בסביבה תומכת כי זה חשוב
ומי יתן ולא יזדקקו לפורום הזה נשים נוספות.
ותודה לך ציפי על המקום הזה שפתחת עבורנו.
.. אחרי כמה חודשים נקלטתי שוב.. שמחנו מאוד.. בשבוע 11 יום אחרי פטירת סבתי התגלה שאין דופק.. שלחו אותי למיון ושם קבעו לי תור לגרידה.. בבית עברתי הפלה טראומטית מאוד.. העובר נפל על הרצפה ואני התכופפתי לראות מה זה ראיתי עובר אמיתי עם ידיים ורגליים וחמש אצבעות(כשראיתי את האצבעות הבנתי שזה הוא..) אמרו לי להביא אותו למיון.. אמא שלי הרימה אותו אבל הןא כבר התמוסס.. אחרי חצי שנה נקלטתי שוב.. בכיתי כי הייתי בטראומה עדיין אבל השלמתי עם זה.. ושוב התגלה בלי דופק גם כן שבוע 11... עכשיו 4 יודשים אחרי אני שבוע 6 בערך... מרגישה כמו סמרטוט אבל שמחה על כל רגע ומתפללת שההריון ייסתיים עם תינוק על הידיים.ב"ה אני אמא לילד מדהים בן 5.
לפני שנה וארבעה חודשים בערך עברתי הפלה טבעית בשבוע 20+1 בחדר לידה... זה היה מאוד מפתיע וכואב, כבר ידענו שזה בן. זה היה הריון אחרי כמה שנים של ציפייה וטיפולים קלים אך הרבה מאמץ מצידנו.
לצערי עכשיו עברתי את זה שוב לפני חודש! ובאופן עוד יותר טראומתי:
מהר מאוד אחרי ההפלה הראשונה חזרנו שוב לטיפולים, הרגשתי שהנחמה הכי גדולה שתהיה לי זה שאני אחזיק תינוק חי בידיים.
במשך שנה שלמה היינו בטיפולים- ב"ה לא קשים- אך הרבה מאמץ והרבה ציפיה וכל פעם מחדש שוב אכזבה.
ואז בדיוק בשנה להפלה -לראשונה הייתי בטיפול יותר משודרג מהקודמים ונכנסתי להריון,ראיתי בזה סימן משמיים שהיינו צריכים להיות שנה בתוך הנסיון הזה ועכשיו בעז"ה יהיה לנו רק שמחות. כמובן כל המשפחה מאוד שמחו והתרגשו והתפללו עלינו הרבה שההריון יעבור תקין.
ההריון הוגדר כהריון בסיכון. הייתי אצל רופא מאוד מוכר ומוערך בתחום זה. בהמלצתו בשבוע 12 עברתי תפר צווארי, בהרדמה מלאה (תופרים את צוואר הרחם כדי לשמור על העובר בפנים), הייתי בשמירת הריון. הרגשנו שאנחנו בידיים טובות.
מאז התפר הרגשתי שלא ממש חזרתי לעצמי. והיה לי גם דימום תמידי חלשלש מאז. בתחילת שבוע 16 עשיתי סקירה מוקדמת, גלינו שזו בת,הרופא אמר שרואה המטומה בצוואר הרחם.ואז הלכתי לקבל זריקה (הייתי אמורה החל משבוע זה לקבל זריקה כל שבוע ולעשות מעקב צוואר).כמה ימים אח"כ בערב היה לי דימום חזק כמו ווסת. הלכנו למיון ובדיוק הדימום נרגע. בדקו אותי והכל היה בסדר.חזרנו הביתה. לפנות בוקר התעוררתי עם דמום חזק, וכאבי בטן מדי פעם.שוב מיון... 6 שעות היינו שם. בדקו אותי כמה רופאים.ראו שצוואר הרחם סגור, העובר חיוני עם דופק. אמרו שהדימום הוא בעצם מההמטומה שהייתה(הפעם ראו בUS שכבר אין המטומה) וזה לא דמום פעיל ושחררו אותנו. יום למחרת -שבוע 17-היו לי כאבי בטן.לא היה לי כבר כח נפשי לבוא שוב למיון וששוב ישחררו אותי. אז שכבתי במיטה. בערב פתאום הרגשתי שהכאבי בטן מתחזקים ומגיעים כל 5 דק'. הלכתי לשירותים יצא זרם של דם. הזמנו אמבולנס. הכאבים היו ברמות מטורפות. הרגשתי שכולי מלאה בדם.היינו ממש בלחץ -הבנו שאני בהפלה עכשיו, וזה מסוכן שזה קורה כשצוואר הרחם סגור עם התפר כי אז הצוואר עלול להיקרע!ושנצא בשן ועין מההפלה הזו! הגענו למיון, לקח כמה דקות עד שהכניסו אותי לרופאה, איך שהרופאה ניגשה אלי מייד צעקתי "זה יוצא! זה יוצא!" וזה פשוט נפל על הרצפה. דממתי בכמויות, הזמינו לי כבר מנות דם מבנק הדם. לקחו אותי לחדר ניתוח להוציא את השליה ולנקות את הרחם, עשו לי הרדמה מלאה (הרדמה מלאה פעם שניה תוך חודש מאז התפר!) ב"ה יצאתי בנס- היה רק קרע קטנטן בצוואר וגם לא נזקקתי למנות דם. הייתי מאושפזת בבי"ח 3 לילות. חזרנו הביתה בלב כואב ובידיים ריקות. בשבועות שאחרי בכיתי ה-מ-ו-ן. כ"כ השקענו כדי שההריון הזה יגיע! וגם תוך כדי ההריון- בקושי יצאתי מהבית, בעיקר שכבתי במיטה ובעלי ניהל את הבית לבדו, ובסוף... לא יצא מזה כלום!!!
עכשיו, חודש אחרי שהייתי בבית, הרגשתי ב"ה כבר מאוששת יותר, ופתאום חברה טובה שלי-שהייתה איתי בכאבים הנוראיים עד שהגיע האמבולנס ומאוד עזרה לנו-פתאום מספרת לי שלפני 3 ימים היא עברה גם הפלה בשבוע 17! וגם אצלה זה אחרי טיפולים.זה החזיר אותי אחורה...
ועוד דבר- הודעתי בעבודה שאני בשמירת הריון ואז חיפשו לי מחליפה, עכשיו אני כבר לא יכולה לחזור לשם (מקום שבו עבדתי 4 שנים!)כי יש משהי במקומי. מצאו לי עבודה במקום אחר, שונה לגמרי, היום עשו לי ראיון ואמרו שיחזירו תשובה. המנהל בתמימותו שאל אותי משהו כמו:למה אני עוברת מקום עבודה (נראה לי חשב שפיטרו אותי). נגע בנקודה כ"כ רגישה! לא הרגשתי בנח להתחיל לספר לו על ההפלה, אז פשוט אמרו לו שהייתי בחופשת מחלה. עכשיו אני מחכה לתשובה, ובוכה רק מהאפשרות הזו שיגידו לי תשובה שלילית- מה? לא מספיק ההפלה שעברתי בסוף גם אשאר בלי עבודה???
מתפללת לקב"ה שיוביל אותי למקום שהכי טוב עבורי.
שאין לי מלים.
וואוו.. כמה חיבוקים מגיע לך על מה שעברת. זה כל כך קשה!
את מתארת משהו שהוא ממש סבל צרוף.. עוד פעם, ועוד פעם, ועוד פעם..
מאיפה הכוחות?!
מה שסיפרת מראה לי שהחיים חזקים מהכל. שהתקווה חזקה מהכל.
את גם מרגישה ככה?
תודה רבה ששיתפת.
איזו התמודדות... שהקב"ה יפתח לך מאוצרו הטוב וינחם אתכם בבנים ובני בנים. אמן!
מאחלת לך לחזור לעצמך נפשית ופיזית כמה שיותר מהר
למצוא עבודה שיהיה לך טוב בה
והעיקר עובר בריא ושלם במהרה!
ה' מנסה את החזקים..
קראתי, ואני אפילו לא יודעת מאיפה להתחיל
בע"ה שכל הנסיונות והייסורים האלה כבר יגמרו במהרה!
ובקשר לעבודה- אני דיי בטוחה שזה לא חוקי, אי אפשר לפטר אותך אחרי שמירת הריון! (העובדת החדשה אמורה להיות עובדת זמנית וברור שאת חוזרת לעבודה שלך, אל תוותרי על זה! את ממש לא צריכה להיות מוטרדת גם מזה כרגע!)
וחיבוק ענק
בע"ה הריון קל ובריא בקרוב! (דרך אגב, מאמינה שבדקו אצלך אבל שואלת להיות בטוחה- בדקת קרישיות יתר?)
ועוד חיבוק 
בעיה רצינית שככה זה כאב![]()

קודם כל חיבוק גדול על האבדן שלך ועל הכאב הגדול שאת חווה סביבו.
כה כואב!! וכה מובן והגיוני!!!
הקנאה שלך הגיונית.
ההיזכרות שלך בתאריך, באזור הזמן הזה, בו היית אמורה ללדת- בהחלט מכאיב מאוד ומעורר רגשות קשים. במיוחד אם סביבך יולדות נשים. כואב כמו סכין בלב ממש!!!
את מתארת חוסר איזון. אני שואלת את עצמי כמה זמן עבר מאז ההפלה,
האם חוסר האיזון הנפשי קיים כבר יותר מחודשיים,
האם את חווה קושי בתפקוד (חברתי/זוגי/עבודה/בית),
האם את מרגישה ירידה במצב הרוח באופן קבוע כך שבאופן כללי איכות החיים שלך ירדה,
האם את כבר לא נהנית מדברים שנהנית בהם פעם
האם יש קשיי שינה או עודף שינה
האם יש שינויים בתזונה- עודף או חוסר
האם ישנם קשיי ריכוז כלשהם
והאם יש לך מחשבות על המוות, תכנון למות או תכנון להתאבד, או רצון עז למות כבר.
כל אלה שאלות שמאבחנות מצב דיכאוני או חומרה של דיכאון,
מצב זה הגיוני לאחר הפלה והוא בהחלט יכול להיות פתיר. רק צריך לאבחן אותו, להבין שאת סובלת וזה באמת בסדר, ולקבל עזרה כדי לעזור לעצמך לחזור למסלול.
נוסף לאבחון של רמת דיכאון הייתי גם שואלת אותך:
- האם את חווה פלאשבקים מאז האירוע? האם יש דברים מסוימים (כמו ריחות, רעשים, אנשים מסוימים, סיטואציות ועוד) שמזכירים לך את מה שקרה ומעלים את הזיכרון מול עינייך, או כזיכרון גופני?
- האם את מנסה להימנע ממחשבות או היזכרות בהיבטים מסוימים של האירוע?
- האם את חווה עוררות גופנית- צמרמורות / רעד / הזעה מוגברת / קשיי נשימה או משהו אחר גופני?
הסימפטומים שלעיל הם תוצאה של טראומה שנתקעה בפנים, והיא זקוקה לטיפול על מנת להשתחרר, ולשחרר אותך מהסבל הנלווה אל ההיזכרות. בדרך כלל זיכרון טראומטי אמור לרדת איכשהו לאחר מספר שבועות, ולא להטריד כל כך. לפעמים הוא "נתקע" ואז מופיעים סימפטומים. ככל שמעבדים את הטראומה יותר מהר וקרוב לאירוע- כך הטראומה תהיה פחות גדולה וכך חייך יחזרו למסלולם מהר יותר.
יש טיפולים טובים רבים לטראומה שכזו.
יקרה,
נתתי פה שני כיוונים אפשריים למצב בו את נמצאת. הם יכולים להיות משולבים זה בזה, או אחד מהם, או אף אחד מהם.
ההתפרצויות שלך, כאבי הלב והנפש, ובעיקר התחושה שאת לבד- מצביעים על קושי רגשי משמעותי ועל סבל גדול.
אני מחבקת אותך מאוד ורוצה לומר לך-
א. כפי שכתבת, את אינך לבד. נשים רבות איתך בסירה. וטוב שכתבת לנו כאן. המיכי לשתף אותנו. מה שלומך היום?
ב. אם את סובלת- ניתן לטפל בזה וניתן לצאת מהסבל, אפילו לפני שיהיה הריון וידיים מלאות. פשוט כדי שתצליחי לחיות טוב יותר ולחזור לשגרה נעימה יותר. אני מציעה לא להמתין עד להריון ולסיומו הטוב, אלא לנסות לפתור את הדברים אף לפני כן.
כמובן, ההרגשה שהריון טוב שבסופו יהיה תינוק- יהיה הדבר שיפתור הכל- זו הרגשה ידועה והיא אף נכונה במקרים רבים. אך מגיע לך לחיות טוב גם בלי הריון שכזה. הגיוני שהאבדן הוציא אותך מאיזון, זה הגיוני ונורמלי, אך חבל שתמשיכי לסבול.
אני ממליצה לך לנסות לפנות למשהו שיסייע לך להבין מה את חווה, ולעזור לך לפתור זאת.
אפילו רק שיח שיאפשר לבעלך להבין יותר מה את חווה, ולגייס אותו לזייע לך- יכול להקל המון.
ג. האם יש אנשים במשפחתך שיודעים מה את חווה? האם מישהו מלבד בעלך מכיר את המציאות? כדאי לנסותלגייס מישהו נוסף שיידע ויתמוך בזמני התפרצות או מצוקה.
מאחלת לך שלווה.
אני כאן זמינה באישי אם תהיי זקוקה להכוונה לעזרה מקצועית או סתם למחשבות.
חיבוקים חמים!!
ציפי
את מקסימה ומיוחדת..שטופלת עם כדורי הרגעה- כמה זה עוזר וכמה משמעותי בהתקפי חרדה!!! כמה טוב שהלכת. וטוב שעזר לך.
ושמחה לשמוע שהלכת גם לפסיכולוגית. אם את מרגישה עדיין קושי (אמרת פוסט טראומה...) אולי את צריכה לטפל בטראומה באופן ממוקד? יש טיפולים כמו EMDR, או גם CBT- טיפולים קצרים וממוקדים שמסייעים מאוד לטראומה.
ואם זה רק עליות וירידות סביב מחזור ודימומים- אולי באמת טוב לבדוק אצל רופא נשים איזון הורמונלי.
מאחלת לך שמחה. ושיח פנימי טוב עם עצמך, וחיצוני טוב עם אישך.
חיבוק חם!
היחסים העכורים בינינו לא התחילו עכשיו, כבר אולי 3 שנים אנחנו במריבות חוזרות ונשנות.
אני כ"כ מרחמת על הילדים שלי שגדלים ככה עם הורים שכל הזמן צועקים.
ולגבי הרצון למות - אני רק חושבת על זה אבל לא עושה עם זה כלום וגם לא אעשה כי כמו שאמרת הסביבה שלי תסבול ולמה הם אשמים.
אמא_מאושרת
אמא_מאושרתאחרונהבעיה רצינית שככה זה כאב![]()
הלחץ המעאפן הזה מהסביבה בטח לא עוזר לשום דבר- לא לנפש ולא לגוף ולא למתח שקיים גם ככה סביב הכניסה להריון.
ולשנה החדשה אני מאחלת לך קודם כל שתצליחי לנתק את עצמך מכל הגורמים הסביבתיים הלא חשובים- האנשים בחתונות והאנשים בבנק וגם הרופאה בבית חולים
ותסתכלי על עצמך ועל בעלך ותיעזרי בכל מי שעושה לך טוב ותצליחי להתעלם ולנטרל את כל היתר!
כל כך מעיק שאנשים לא מבינים איפה הגבולות..
ואני לא מכירה את הסיפור שלך
אבל לרפואה היום יש כל כך הרבה פתרונות
ורבי נחמן אומר שאין יאוש בעולם כלל! (אני לא מהזרם, אבל כך אומרים
)
ולמרות שאני לא מהזרם אין ספק שהוא צדיק גדול וחכם אז שווה לגמרי להקשיב לו!
בע"ה.. יגיע גם יגיע. בעיתו ובזמנו. יש אחד שקובע מה קורה, ואלה לא האנשים שבחתונות..
ובינתיים, קחי את מה שעושה לך טוב והלואי שיהיה לך כח להשליך את כל היתר
שנה מתוקה!
לא מספיק שיש לך התמודדות פנימית מל הרצון והצורך וההמתנה והבדיקות הרפואיות, והבכי והציפייה והאכזבה כל פעם מחדש...
לא מספיקה התפילה, הבקשה, התחינה לילד-
יש לך גם התמודדות עם הסביבה. המבטים, האמירות, האיחולים, השאלות...
אני יכולה לומר לך שחלק הבמטים יכול להיות שהם פרי דמיונך, וחלקם גם לא (בחברה שלנו הציפייה לילדוה היא אכן גבוהה מאוד, ולפעמים נוספים למבטים הללו גם משפטים. זה מאוד כואב.).
את האמירות אפשר לחלק לאמירות חסרות טאקט ובוטות, אל מול אמירות תמימות, מתעניינות ואפילו אוהבות.
שני הסוגים נוגעים בפצע פתוח. כל נגיעה בפצע גורמת לכאב חד. וזה אכן כל כך כואב.
נדמה לי שאנשים לא כל כך יודעים מה לענות או מה לומר לאישה שממתינה. לכן לפעמים יש אמירות (והגיוני שאחר כך האישה ששאלה מרגישה לא בנח ששאלה, ומתחרטת, אבל א הנעשה אין להשיב...)
אני מצטרפת לאמירותיה החכמות של @אמא_מאושרת- היי עם בעלך ועם מה שאת, נסי להתעלם מאמירות בוטות או כואבות של אחרים.
ואם הם הכאיבו מאוד- אפשר גם לענות ולומר משהו על זה.
(אישית, כשמישהי קרובה אליי ניסתה לשאול אותי משהו על ההריון, והאם זו היתה הפריה או שזה טבעי- עניתי בפשטות שאני לא נכנסת לרחם של נשים אחרות ואשמח להשאיר את הרחם שלי בתחום האחריות שלי, ללא שיתוף).
אני מאחלת לך שיהיה לך טוב.
ומותר גם לכאוב על הדבכים הקשים, הם אינם מבטלים את הדברים הטובים. הם פשוט באים לצידם.
שמחה וכאב יכולים לדור יחד בנפש. וטוב להגדיל את אזורי השמחה ולהשקיע בהם, ולהכיר באזורי הכאב, ולטפל בהם כמה שניתן.
חיבוקים חמים,
שתזכי להגדיל אזורי שמחה
ולצמוח מאזורי כאב.
ציפי

יום אחרי ליל הסדר..
זה החג הראשון שעבדתי בו ממש קשה לנקות..
וגם אירחתי את חמותי ועוד אח של בעלי בליל הסדר..
והשקעתי מלא..
ומרגישה שקיבלתי סטירה בתמורה לטרחה לכבד את החג..
מתמודדת עם הרגשות, מבינה שזה שטויות.. ואין קשר.. והנהגתו של ה' מורכבת יותר..
סתם התחושה עדין מפעמת בלב..
בעיה רצינית שככה זה כאב![]()
לפני שנתיים בראש השנה עמדתי בבית הכנסת
והתפללתי
שימשיכו החיים בבטן שלי שעוד בקושי התחילו
ופתאום רעדו לי הרגליים וכאב לי
ואני בתמימותי חשבתי שזה הכאב הכי חזק שאפשר להרגיש
רצתי את כל הדרך הלא קצרה הביתה
הסתובבתי בבית הריק לבד
כולם היו בבית הכנסת
חשבתי שאני עומדת למות
ואז על רצפת השירותים החומה בהירה
פגשתי את התינוק שלי שלעולם לא יוולד
ישבתי על ידו
בוחנת אותו
את החומר השקוף הרירי
שעוטף, שמגלה עצמות אצבעות ידיים קטנטנות, דקות מגפרורים
שמשמש כעפעפיים לעיניים שלא יזכו להיפתח אל העולם
אחר כך הגיעו כולם
ושאלנו את הרב מה לעשות
ולפני שהלכתי לבית החולים
ארזנו אותו בשקית
עכשיו אני בהריון
בשבוע עשרים ושתיים
ובעזרת השם
יהיה לנו סוף טוב
שאני פשוט מרגישה כהות מטורפת
כל חודש אלול ניסיתי לעורר את הלב וזה פשוט לא עבד. שום דבר לא חדר פנימה
וגם לא בראש השנה. לרוב השופר מרעיד לי את הלב ומעלה לי דמעות לעיניים. זה לא קרה.
בעשרת ימי תשובה, שוב- כהות כהות כהות
כאילו הלב שלי עטוף בפלדה ושום דבר לא יכול לחדור פנימה
אפילו חשבון נפש לא הצלחתי לעשות כמו שצריך
וכיפור- פשוט עבר על ידי.
צמתי, התפללתי (ואפילו הצלחתי להתפלל תפילה שלמה! הילדים שלי התנהגו למופת..) אבל מהשפה לחוץ. זה לא באמת הגיע מהלב.
הלב שלי אטום. כאילו שהוא עוד מעכל את מה שקרה בשנה האחרונה ולא פנוי בכלל להתעסק עם דברים אחרים.
הלואי שיפתח. לא טוב לי ככה.
ואם כן נראה לי מינורי יחסית לציטוטק.
וחיבוק ענק גם כאן..
בתור בוגרת ציטוטק ולא גרידה יכולה להגיד שיש פעמים שיש שאריות בגוף וזה לא פשוט בכלל
לקח לי כמה חודשים וכמה פרוצדורות לא נעימות עד שהכל יצא..
מצד שני, חברה עכשיו עברה גרידה, "הבטיחו" לה שהכל יצא ואחרי חודש היא גילתה שיש עוד 1/3 בפנים..
שיהיה הרבה הצלחות עם שליחים טובים ושתזכי להריון תקין הכי מהר שאפשר!
בעיה רצינית שככה זה כאב![]()
אל תמהרי לחזור לעצמך מכל בחינה
זה בסדר ועדיף לקחת את הזמן
מאחלת הריון בריא ותקין בזמן שמתאים לך
הריוניות אחרי הפלה, איך אתן עם הצום של כיפור?
אני פשוט משקשקת מפחד
אני עם קלקסן, ובצום של ט' באב הרופא שלי פשוט היה חד וחלק עם זה שאני לא צמה
ואז שאלתי רב, והוא אמר לי גם לא לצום
והיה לי ממש קשה לשבור את הצום אבל עשיתי את זה ולא צמתי
ועכשיו, התקשרתי למכון פועה (ולא לרב שלנו, לא יודעת למה..) והרב שם אמר שקלקסן זה לא סיבה לא לצום אבל אם יהיו צירים אז לשתות לשיעורים
באמת?? אם יהיו צירים זה כבר יהיה מאוחר מדי.. יואו אני כל כך מפחדת!
ומתפדחת לדבר על זה בכלל עם הרב שלנו, מי חושב לא לצום ביום כיפור?
מצד שני, עד שההריון הזה הגיע.. ועד שהוא החזיק.. ואני כל כך כל כך רוצה אותו
אני לא יודעת מה לעשות
אם אי שואלת את הרופא שלי הוא יהיה דיי נחרץ על זה שאני לא צמה
מצד שני הוא לא בדיוק תלמיד חכם או רב פוסק..
וכבר שאלתי רב
אבל אני מפחדת
אוף
בעיה רצינית שככה זה כאב![]()

אין כמו להתייעץ עם רב שמכיר אותך ואת ההיסטוריה שלך
יצא לי שכמה פעמים קיבלתי היתרים על דברים בגלל המצב שלי ובזכות שהרב הכיר את הסיפור ואני יודעת שרבנים אחרים מבלי לדעת היו אוסרים..

בס"ד
איך מפסיקים את זה???
לא מסוגלת יותר!!
כבר קרה שבין הילד הראשון לשני יצא לה משפט בסגנון "אני מקווה שהיא לא בהריון" (היה לפני ההריון השני) התגובה המיידית הייתה שזה לא עיניינה וזו החלטה שלנו כזוג (בצורה הכי עדינה) והיא נעלבה כי ברור שזה עיניינה (לא הבנתי למה..)
ועכשיו היא שואלת "נו.. מתי יהיה עוד ילד?" ואין לי כוח לזה כבר, עברתי הפלה לא מזמן וזה פשוט לא מעיק!
מתלבטת אם לענות לה (ממש לוחצת) משהו בסגנון של - זו החלטה של שנינו לבד ואם נרצה לשתף אותך ביחסים בינינו נעשה את זה....
או- ידעתי שיש שלושה שותפים באדם, לא ידעתי שהוסיפו עוד אחד
סלחיה אם כותבת בציניות, הגיעו מים עד נפש
אני בשבוע 20. תכף 21. ב"ה הריון תקין, אבל אחרי שתי הפלות
בשלושת ההריונות שקדמו להפלות חייתי ונשמתי את הפורום של "הריון ולידה"
ועכשיו.. כף רגלי עוד לא דרכה שם
מפחדת להיכנס לשם. גם כשצריכה להתייעץ הולכת לחפש תשובות במקומות אחרים.
וגם מרגישה קצת לא קשורה לבנות ששם, כאילו אני בהריון הזה ממקום אחר, קצת אפל יותר אולי? חושש יותר? מפחדת להתחבר להריון, להכיר בעובדה? לא יודעת..
(תכלס מהפחד אפילו עוד לא סיפרתי על ההריון הזה לאחים שלי)
סתם, הזוי..
אפשר ממש להבין את התחושה הזאת.
החוויה של ההריון יכולה להיות ממש אחרת אחרי שעברת הפלות.
נראה לי נורמלי למדי
אמא_מאושרתקצת מבאס, סוג של תמימות שהלכה לאיבוד..
תודה על התגובה, ועל הלגיטימציה. עוזר להרגיש נורמלית 
כאילו התמימות נעלמה..
פעם כשראיתי בדיקת הריון ביתית חיובית היה לי ברור שיוצא אחרי 9 חודשים תינוק..
ופתאום זה לא.. יכול להיות שכן.. יכול להיות שלא.. בכל שלב של ההיריון..
הגעתי למצב שאני לא הולכת למשפחה לשבתות ומפחדת לצאת מהבית בכדי שלא יראו שאני בהריון..
הבן שלי היה מאושפז וחמי וחמותי הגיעו לבקר בלי הודעה.. ממש נלחצתי וכל מה שהיה לי בראש זה שאולי הם יראו שאני בהריון..
שיגעון אמיתי..
אכן, התמימות כבר לא שם...
מי שחווה הריון לאחר אבדן חווה את הפחדים. היא כבר מבינה שלא כל הריון מסתיים בטוב כפי שחשבה קודם. המקרים שקרו בעבר יושבים בפנים, ואכן לפעמים קשה לדבר על הריון עם נשיםן שלא עברו אבדן הריון. זו תפיסה אחרת...
הייתי אומרת שאבדן התמימות הזה- הוא כואב, והוא גם תורם. את יותר מודעת.
נסי להיות רגועה (במגוון דרכים, ולא תמיד מצליחים אבל זו עבודה פנימית עמוקה...), ולהתמודד עם ההריון בשמחה. כמה שניתן. רוב ההריונות מסתיימים בידיים מלאות, זכרי זאת.
חיבוקים!
וכמובן את מוזמנת לבטא פה את חששותייך. אנחנו פה איתך. מבינות לעומק.
שנה מלאה ומתמלאת, ושיסתיים ההריון בטוב מאוד, בריאות לך ולתינוק, שמחה ונחת!
ציפי
הגדולה שלי בת 10.5 וכבר יש לי ממש בטן..
כל מי שרואה אותי מבין..
איך אפשר לומר להם כשלא בטוח שזה ייגמר בתינוק?!
אני ממש בקונפליקט..
1- האם כבר הסתיים ההריון, ואת חושבת איך להודיע להם? או שאת חוששת כל כך שיסתיים בעתיד, ועל כן את חושבת איך לומר? אלה שני דברים שונים.
הפחדים שלך הם שלך, את חוששת שההריון לא יסתיים בטוב בגלל העבר ובגלל שאת אינך כבר תמימה, אך הם עודם תמימים ומן הראוי שכל עוד ההריון נמשך- שלא ייחשפו לפחדייך. רוב ההריונות כן מסתיימים בטוב. אין צורך להפיל עליהם את הסטטיסטיקה העגומה של הריונות שאינם מסתיימים טוב- לפני הזמן.
לכן, אם את עודך בהריון, ורק מלאה פחדים- טפלי בעצמך ובפחדייך ואת האמירות הבריאות והשמחות השאירי לדיבור עם ילדייך. רוב העולם אכן בריא ותקין, אחד מכל 4 הריונות יסתיים בהפלה, והסטטיסטיקה יורדת ככל שההריון נמשך. עדיין רוב ההריונות מסתיימים טוב.
אם ההריון נפסק או עומד להפסיק, וישנה התלבטות איך לומר לילדים זאת- זה כבר עניין נפרד.
2- גיל הילדים.
לכל גיל יש תפיסת מוות אחרת. גילאים קטנים תופסים את המוות כדבר הפיך, לאט לאט כשגדלים המוות נתפס כיותר ממשי, כהיעלמות שלא תשוב, כדבר סופי ולכן גם עצוב.
ילדה בת 10 בוודאי כבר יודעת שהמוות אינו דבר הפיך.
נוסף על כך, ילדים נוטים לקחת על עצמם אשמה כשקורה משהו רע (למשל, קפצתי על הבטן של אמא ולכן היתה הפלה, או- חיבקתי את אמא חזק מדי, או- לא נתתי לאמא מספיק נשיקות, או - חשבתי מחשבות רעות ולכן היתה הפלה...)
לכן, כשמדברים על מות העובר ועל ההפלה יש לשים לב לשני הפרמטרים.
1- בן כמה הילד ומה רמת ההבנה שלו
2- מה הוא שואל, והאם הוא מאשים את עצמו על כך?
לרוב, אני ממליצה פשוט לספר לילד שישנם הריונות שבהם התינוק לא צומח בבטן ולכן ההריון נפסק.
כשקרתה לי הלידה השקטה (חודש שישי)- הילדים היו בני 4, 2.5 וסיפרתי להם שכששותלים שתיל באדמה- לפעמים הוא צומח ולפעמים לא. כך גם תינוק- לפעמים הוא צומח בבטן ולפעמים לא. וזה לא תלוי בנו. התינוק שלנו לא צמח, ולכן אנחנו עצובים מאוד. ואנו מתפללים לה' שיצמיח לנו תינוק חדש שיצמח ויגדל עד הסוף.
בהריון שלאחר האבדן (כבר עברו 5 שנים מהלידה השקטה והילדים גדלו)- השיח היה כבר יותר על האפשרות שהתינוק ימות בבטן (לא דיברנו על שתיל שצומח, כי השלב שלהם כבר היה כזה שניתן היה לשוחח על מוות). דיברנו על הפחד ששוב התינוק ימות, ועל התפילה והתקווה שהוא לא ימות ויישאר בחיים עד הסוף הטוב. ודיברנו על כל המאמצים, הבדיקות והתרופות שאמא לוקחת על מנת שיסתיים בשלום (ואכן הסתיים בשלום ובטוב
).
אני ממליצה בשיחה עם הילדים- להקפיד על כמה דברים:
1- לדבר באופן פשוט.
2- לומר רגשות. להדגים להם שזה בסדר להרגיש. "אני עצובה שהפסיק ההריון" / "אני מאוכזבת" / "הייתי רוצה שימשיך עד הסוף וזה כואב". ולשאול אותם מה הם מרגישים. (כמובן, לא להפיל עליהם את כל כובד הרגשות שלך אלא להיות מודעת לנתינת ביטוי לרגש, ולגיטימציה, לצד היכולת לשאת את הרגשות שלהם)
3- להקשיב מה הם שואלים. ולענות למה שהם שאלו. לא להוסיף פרטים מעבר.
שנה טובה יקירתי.
מקווה שהכל בסדר...
תודה על התגובה המושקעת..
אני עכשיו בהריון אחרי הפלה (פעם ראשונה שאני אומרת שאני בהריון.. כששואלים אני מגיבה בחיוב בלי לומר את השם המפורש).. הילדים לא היו מודעים להפלה. זה היה בשלב מוקדם יחסית ואמרנו להם שאני לא מרגישה טוב, כואבת לי הבטן, שיש לי וירוס שלשולים (הייתי הרבה בשירותים..) וכדומה..
הגדולה יודעת שיש אפשרות כזו שהריון לא נגמר בתינוק.. חברה שלה שיתפה אותה לפני הרבה זמן שאמא שלה עברה הפלה.. אז דיברנו על זה מספר פעמים..
ב"ה, הבדיקות יוצאות תקינות וההריון מתקדם (עוד מעט מתחילה חמישי).. אני פתוחה לכל תסריט שיכול לקרות.. מתפללת לה' שייגמר בתינוק אך חוששת עדיין לדמיין את זה קורה.. משתדלת לעסוק בהודיה לה' על מה שיש ועל מה שנתן לי עד עכשיו (שזה ממש המון).
מצד אחד מחכה שהם ישאלו (הקטנות שלי בנות 4.5 ו-3 כבר יודעות.. שאלו במפורש לפני שבועיים בערך.. ומדברות על זה אך הגדולים ממש לא ב"כדור".. אחת מהן מרביצה לתינוק והשנייה מלטפת..) ומצד שני חוששת שיגלו מאחרים (חברות של הבת שלי יכולות להבין לבד אם יראו אותי.. הבת שלי פשוט תמימה מאוד ולא מבחינה בדברים האלו)..
מבולבל..




אני אחרי לידה שקטה בשבוע 22
עברו 4 חודשים מאז..
ובנתיים לפני חודש הריון כימי
ולפני שבוע גיליתי שוב הריון
אני מרגישה באיזה רכבת הרים ריגשית
מה קורה פה..
כמה הריונות ברוך ה'!
אמרו לי שהגוף פורה אחרי הפלה
אבל לא ידעתי כמה!!
(אפילו שהשתמשנו כמעט תמיד בשקפים..
כדי לתת לי קצת זמו להתאושש)
ועכשיו אני משקשקת
כבר לא יודעת מה יהיה
וצריכה אומץ וכח להאמין שיהיה טוב
איך עוברים את זה בשלום?
שתדעי רק שמחות ובשורות טובות השנה..
חיבוק!
אמא_מאושרת

אני מקוה שאכן פנית למוקד אחיות או למיון כפי שהבנות כתבו לך.
ומה שלומך כעת?
לגבי הרופאה- אין צורך הישאר במקום שפוגע בך או מתייחס אלייך שלא כראוי. החליפי רופאה. לכי לחדשה.
נשמח לשמוע מה שלומך!
שתהיה שבת טובה כמה שאפשר.
אני לא זוכרת שהציטוטק היה עם טעם רע, נראה לי שהיה לגמרי בסדר.
נדמה לי ששמו לי כדור אחד בנרתיק, וכדור אחד מתחת ללשון, בלי לבלוע.
קצת מוזר לי שנתנו לך גם ציטוטק וגם מתכננים יש אח"כ גרידה, בד"כ ציטוטק זה כדי שתהיה "גרידה טבעית" והכל יצא לבד, ולא תצטרכי גרידה בהרדמה מלאה. אז לגבי השלוש שעות לפני - ממש לא ברור לי, אולי לא הבנת נכון.
כעקרון, ציטוטק זה כדור מאוד-מאוד-מאוד חזק, לי הוא גרם רעד מאוד חזק בכל הגוף, צמרמורות חזקות, קור מאוד גדול בגוף. זה התחיל כחצי שעה לאחר שלקחתי את הכדור, ונמשך כמה שעות בודדות.
התוצאה של הציטוטק זה דימום מאוד-מאוד מסיבי, המון גושים וקרישי דם וסתם דם. המון. אבל אחרי שסיימתי עם כל הפרוצדורה (נניח - 4 שעות), הדימום חזר להיות כמו מחזור רגיל.
בעז"ה שיעבור בקלות ובמהירות.
1- לכל אישה הגוף שלה, והשפעות שונות של הכדור. ישנן נשים שזה משפיע עליהן כך וישנן נשים שמשפיע אחרת. גם אצל אותה אישה- יכול להיות שפעם אחת הציטוטק ישפיע טוב פעם אחת, ולא טוב פעם אחרת... זה מאוד שונה- מצב הגוף, הגיל, מצב הנפש ועוד דברים. לכן, סיפורים שונים של נשים שונות אינם יכולים לספר לך על הגוף שלך. תדעי איך ישפיע הכדור רק כאשר... הוא ישפיע עלייך.
2- בכל בית חולים ישנם מנהגים אחרים. ישנם בית חולים שמכניסים לגרידה ללא ציטוטק, ישנם שמבקשים ציטוטק כדי לרכך קודם ולגרום לצירים ופתיחה, ובכך להקל על ביצוע הגרידה. זה תלוי גם בשלב ההריון שבו את נמצאת. אינו דומה שלב שבוע 12 לשלב שבוע 6, וגם אינו דומה עובר קטן לעובר גדול.
זכותך המלאה לברר, לחקור ולהחליט איך את רוצה את ביצוע ההתערבות הרפואית, ואף להחליט היכן את רוצה לעשות זאת ועם מי. את יכולה לשאול שוב את הצוות הרפואי ולומר ששמעת שיש מקומות שלא נותנים לפני כן ציטוטק, לשאול מדוע כאן כן נותנים ולבקש לבחור.
3- ציטוטק אכן יוצר צירים, וגורם לדימום מאסיבי. אצל כל אישה זה משפיע בקצב אחר ובכאבים אחרים. אם רצית גרידה ללא כאב- דעי שהכדור כן עלול לגרום לך כאבים לפני ההרדמה והגרידה.
עם זאת, אני מבינה שזה יכול לעזור לצוות הרפואי לגרום לפתיחה ולסייע להם לעשות את הגרידה יותר בקלות.
אני מניחה שעכשיו, כשיש בידייך מידע על האפשרויות השונות- את יכולה לחשוב ולברר עם הצוות, ולהחליט מה רצונך.
שמרי על זכותך להחליט.
בהצלחה יקירה.
ורק מתיחסת לשוויון הנפש שאמרת שאת כרגע נמצאת בו-
ובכן, יקירתי, זה בא והולך. יכול להיות שהיה גל כעס ועצב (וזה מעולה!), ואז נרגעת, ואולי יהיו עוד גלים שכאלה... קבלי אותם והיי עם מה שיבוא. הם יירגעו לאט לאט, אבל בהחלט מותר להרגיש אותם, כמה שקשה ומורכב לעשות זאת.
חיבוקים!
ספרי לנו מה שלומך.
אני חוזרת ואומרת שאת יכולה לבחור.
אם הרופא אינו נענה לך את יכולה לפנות לרופא אחר, הם יכולים לכעוס אולי אך זה גופך ואת מחליטה עליו.
אני כה מצטערת שנאלצת להיסחב. זה אכן מכעיס ומרגיז.
אני מכירה את המערכת, ההמתנה לגרידות היא לפעמים של כמה שבועות, כפי שחיכית, וזה נורא!!
מחבקת אותך, ומזמינה אותך לברר בעוד בתי חולים על המנהג שם, ולדבר עם הרופאים במחלקה שלך לגבי בחירותייך.
שוב, זכותך לשאול, לדעת ולבחור.
למה רוצים שאקח כדור?
את יכולה לפני כן ליצור קשר עם בתי חולים אחרים ולשאול אותם מה המנהג ומה כדאי. ואז תוכלי לומר לבית החולים שלך שהמנהג בבתי חולים אחרים הוא כך וכך- ומדוע בחרו דווקא כך.
שוב, הבחירה בידייך.
ולגבי לקיחת הכדור- זה לא רק עניין של להקל על הצוות הרפואי, אלא גם לרכך את צואר הרחם שלך- כלומר פחות לפצוע אותך. זה מה שאני מבינה.
יש לי כמה חברות שלקחו את הכדור שניים ושלושה סיבובים ולא השפיע עליהן בכלל..
אז גם זאת אופציה..
והמטרה של הכדור היא שבמהלך הגרידה הגוף יפגע כמה שפחות (שזה בהחלט האינטרס שלך)..
אם את חוששת מכאבים/דימומים משמעותיים (מבינה אותך.. אני לא הסכמתי לשקול בכלל את הכדורים הללו) כדאי באמת לשקול את השימוש בהם.. בכל אופן לזכור שהם נועדו לשפר את ביצוע הפרוצדורה הרפואית (זמן קצר ונזק מועט) ולא לעינוי בלבד..
כמה תסכול על כל המשכות הסיפור..
חיבוק גדול!!
בהצלחה!!
שבוע לפחות.. לפעמים עד שלושה שבועות (תלוי בגודל של מה שבפנים..)..
צריך לזה סבלנות..
בכל אופן, אפשר לעשות גרידות גם דרך ביטוחים משלימים של קופות החולים (אסותא וכדומה.) ואז ההמתנה היא רק של מספר מועט של ימים..
אחרי גרידה הדימום הנו מועט וקצר באופן משמעותי מהפלה טבעית אך כמובן עם יותר סיכונים (פגיעה ברחם/בצוואר הרחם לדוגמא..)..
לכל פרוצדורה יתרונות וחסרונות..
את יכולה לבטל את הגרידה ולחכות מספר ימים לראות לאן הדימום מוביל.. האם באמת מתחיל להתנקות ואם לאו.. בכל אופן תמיד ייתכן שהדימום לא יספיק ותצטרכי בכל אופן גרידה.. הכל אפשרי.. צריך סבלנות..
בנימה אישית, אצלי התחילה הפלה טבעית שנגמרה מעצמה (היה לי סייעתא דשמיא שהיה חג שני של פסח עם שבת ולא היה ניתן לעשות גרידה לא חרום והגוף פשוט ניקה את עצמו..)..
כל מה שתבחרי יהיה לטובה!!
ה' אתך ומכוון אותך להחלטה הנכונה עבורך..
בהצלחה.
בעיה רצינית שככה זה כאב![]()
אמא_מאושרתמכירה את זה, באמת סיפור לא נעים בכלל
אבל מהנסיון שלי, מנעת מעצמך עכשיו שבועות של דימום וסבל.
עזרת לתהליך שהיה קורה בכל אופן להתבצע בצורה מהירה יותר
חיבוק ענק
תחשבי כמה טוב הגוף שלך שיודע להכיל ככה חיים
ואפילו יודע להתחיל ולדמם כשהוא יודע שזה נגמר
את יצור מופלא. באמת. כל המדע וכל הטכנולוגיה לא יודעים לחקות מערכת אחת קטנה מתוך הגוף שלך!
נכון שההתערבות הזאת היא לא נעימה
אבל חסכת איתה המון לעצמך. לגוף ולנפש.
תאהבי את עצמך. חיבוק גדול לנפש הפגועה,
ולגוף שבע"ה יצליח להירפא. ולהתמלא מחדש. ולהכיל בתוכו שוב חיים חדשים.
ותראי את הצד החיובי, שהנה- את אחרי זה.
תנוחי. תפנקי את עצמך. מגיע לך..
חיבוק גדול.
מקווה שיש שם מישהו איתך שנמצא לידך,
מישהו שאפשר לדבר איתו, שמבין (או מבינה) מה שעובר עלייך
לדעתי, תני לעצמך קצת זמן להתאבל ולהכיל את מה שעברת לפני שאת פותחת את הדף החדש. אני הייתי צריכה את זה..
שהשנה החדשה תביא איתה בשורות טובות, ישועות ונחמות!
אולי הוא לא יכול היה להכיל את המצב. אולי גם לו כאב.
אני אומרת זאת מהיכרות בנושא- לבעל יש קשיים לא פשוטים בפני עצמם בתקופה זו של הפלה/לידה שקטה. הוא גם מאבד ילד. זה כואב גם לו. ולעיתים, לא במודע (או שכן)- המנגנון הפנימי שלו הוא בריחה. הוא לא רוצה להישאר שם. רוצה להמשיך הלאה ולהתקדם, ולא רואה כמה אשתו, שעברה זאת בגופה, צריכה אותו תומך אוהד וקשוב. אולי הוא לא מבין כמה את זקוקה לו ברגעים הללו, כמה את צריכה שהוא יהיה איתך ויתמוך?
שווה לפתוח, לדבר ולהבהיר את הצרכים שלך.
ואולי לומר שאת מבינה שגם לו קצת קשה, ובכל זאת מבקשת את תמיכתו. ושידבר גם הוא על קשייו.
שיחה זה דבר שעוזר. שיחה מכבדת את צרכיו אך גם מדברת על צרכייך, וגם מבטאת את רגשותייך.
אני שמחה שאמא שלך כן תומכת. מאוד מאוד משמעותי!!! שתפי אותה ברגשותייך.
וחיבוקים על מה שעברת.
היי חומלת כלפי עצמך. אל תשנאי את עצמך. זה הגוף שלך וזה מה שקורה לו, נסי להתיידד איתו. את חיה בתוכו.
זה קשה.
תני לנפש ולגוף זמן הסתגלות.
שתהיה שנה מלאה בטוב.
ציפי
בעיה רצינית שככה זה כאב![]()
ציפי כהןאחרונהאל תחכי יותר מדי..
זה היתרון הגדול של הגרידה..
אבל, קחי בחשבון תמיד, שהכל ייתכן, ולא להישבר גם אם בבדיקה האחרונה משהו לא מסתדר.. כל הזמן להחזיק בראש שלא בטוח.. בכל מקרה זה יותר קצר ממספר שבועות של הפלה ספונטנית..
בהצלחה.
)בעיה רצינית שככה זה כאב![]()