1- האם כבר הסתיים ההריון, ואת חושבת איך להודיע להם? או שאת חוששת כל כך שיסתיים בעתיד, ועל כן את חושבת איך לומר? אלה שני דברים שונים.
הפחדים שלך הם שלך, את חוששת שההריון לא יסתיים בטוב בגלל העבר ובגלל שאת אינך כבר תמימה, אך הם עודם תמימים ומן הראוי שכל עוד ההריון נמשך- שלא ייחשפו לפחדייך. רוב ההריונות כן מסתיימים בטוב. אין צורך להפיל עליהם את הסטטיסטיקה העגומה של הריונות שאינם מסתיימים טוב- לפני הזמן.
לכן, אם את עודך בהריון, ורק מלאה פחדים- טפלי בעצמך ובפחדייך ואת האמירות הבריאות והשמחות השאירי לדיבור עם ילדייך. רוב העולם אכן בריא ותקין, אחד מכל 4 הריונות יסתיים בהפלה, והסטטיסטיקה יורדת ככל שההריון נמשך. עדיין רוב ההריונות מסתיימים טוב.
אם ההריון נפסק או עומד להפסיק, וישנה התלבטות איך לומר לילדים זאת- זה כבר עניין נפרד.
2- גיל הילדים.
לכל גיל יש תפיסת מוות אחרת. גילאים קטנים תופסים את המוות כדבר הפיך, לאט לאט כשגדלים המוות נתפס כיותר ממשי, כהיעלמות שלא תשוב, כדבר סופי ולכן גם עצוב.
ילדה בת 10 בוודאי כבר יודעת שהמוות אינו דבר הפיך.
נוסף על כך, ילדים נוטים לקחת על עצמם אשמה כשקורה משהו רע (למשל, קפצתי על הבטן של אמא ולכן היתה הפלה, או- חיבקתי את אמא חזק מדי, או- לא נתתי לאמא מספיק נשיקות, או - חשבתי מחשבות רעות ולכן היתה הפלה...)
לכן, כשמדברים על מות העובר ועל ההפלה יש לשים לב לשני הפרמטרים.
1- בן כמה הילד ומה רמת ההבנה שלו
2- מה הוא שואל, והאם הוא מאשים את עצמו על כך?
לרוב, אני ממליצה פשוט לספר לילד שישנם הריונות שבהם התינוק לא צומח בבטן ולכן ההריון נפסק.
כשקרתה לי הלידה השקטה (חודש שישי)- הילדים היו בני 4, 2.5 וסיפרתי להם שכששותלים שתיל באדמה- לפעמים הוא צומח ולפעמים לא. כך גם תינוק- לפעמים הוא צומח בבטן ולפעמים לא. וזה לא תלוי בנו. התינוק שלנו לא צמח, ולכן אנחנו עצובים מאוד. ואנו מתפללים לה' שיצמיח לנו תינוק חדש שיצמח ויגדל עד הסוף.
בהריון שלאחר האבדן (כבר עברו 5 שנים מהלידה השקטה והילדים גדלו)- השיח היה כבר יותר על האפשרות שהתינוק ימות בבטן (לא דיברנו על שתיל שצומח, כי השלב שלהם כבר היה כזה שניתן היה לשוחח על מוות). דיברנו על הפחד ששוב התינוק ימות, ועל התפילה והתקווה שהוא לא ימות ויישאר בחיים עד הסוף הטוב. ודיברנו על כל המאמצים, הבדיקות והתרופות שאמא לוקחת על מנת שיסתיים בשלום (ואכן הסתיים בשלום ובטוב
).
אני ממליצה בשיחה עם הילדים- להקפיד על כמה דברים:
1- לדבר באופן פשוט.
2- לומר רגשות. להדגים להם שזה בסדר להרגיש. "אני עצובה שהפסיק ההריון" / "אני מאוכזבת" / "הייתי רוצה שימשיך עד הסוף וזה כואב". ולשאול אותם מה הם מרגישים. (כמובן, לא להפיל עליהם את כל כובד הרגשות שלך אלא להיות מודעת לנתינת ביטוי לרגש, ולגיטימציה, לצד היכולת לשאת את הרגשות שלהם)
3- להקשיב מה הם שואלים. ולענות למה שהם שאלו. לא להוסיף פרטים מעבר.
שנה טובה יקירתי.
מקווה שהכל בסדר...
) אך אלה לא דברים שמצויים בשליטתנו לכן כדאי לנסות להוריד את הרגשות, ולאנשים שאומרים דברים נחמדים- לענות, או להתעלם.