פורום פרוייקט השטו"ת (עמוד 2)

מתאן הא לאו פוריא האידנא?
מאי אנת בעית מאי אנת בעית?

בצער רב קיבלתי מכתבך על אודות ארצך הגזולה, אשר לקחוה מידך דודך וחבר מרעיו שאינם מכלל אנ"ש.
נוגעת שאלתך לעצם על דיני ירושה, עדות רחוקה, חזקה ושינוי בגזלנותא. והלא בדיני ירושה קי"ל שבמקום בן אין האח יורש, ואף אם הבן קטן ועל כן ודאי מדינא שהארץ לא ירושה היא אצל דודך כי אם בידך, סימבה אשר מזרע המלוכה.
בעניין הוכחה כי אתה הוא סימבה, הלא מצינו תרין רעין דלא מתפרשין שיעידו עליך שאתה הוא סימבה אשר הגדיל ונעשה ללביא, אשר הגעת אליהם ככפיר, ואף אם תאמר שאינם כשרין לעדות מפני שאינם נמנין על 'עושה מעשה עמך' דהא אוכלי שקצים ורמשים נינהו, אף על פע כן הרי משיח לפי תומו יש בהם ובעניין זהות סמכינן עלייהו אף לכתחילה.
והנה מה שאמר בדיני חזקה, קי"ל בחזקת הבתים דאמר רב 'אין מחזיקים בנכסי בורח', ואשמועינן התם מר דבבורח אנפשות קאי, וודאי שהינך אנפשות ברחת ועל כן אין חזקה על נכסים ששלך מירושה. ומה ששאלת על השינוי בסדרי המלוכה שקונה המקום, הרי מלבד מה שעובר על ד"ת הוא מי שמעמיד למלכות אנשים שאינם מקרב אחיך כדדרשי חז"ל אמעשה דהורדוס בריש ב"ב, הרי ידענא דקרקע אינה נגזלת לעולם ואפ' בשינוי ואפ' לאחר זמן, ועל כן נ"ל דארעא שלך היא חזק ואמץ ויה"ר שיקויים בך 'מלכותא דארעא כעין מלכותא דשמיא ותיזכר בשושלתן של כל אבותיך הקדמונים דעלו לשמיא ומסייעי לך מן התם.
בברכת 'וכלביא מי יקימנו' ו'כארי יתנשא לא ישכב', המאחל לך תקומת ממלכה ביד הראוי למלוכה,
האריה דהווה מעלמא אסלן.

מחמת היחלוקו של דוד בין ציבא למפיבושת

תשובה:
כבוד הוד מעלת המלך האמיתי דק'ק צוק התקווה, קיבלתי שאלתו החמורה, ונדון בה בע"ה כדרכה של תורה, ללא צהר לעולמות אחרים
צוק א – בירור זהות המערער
ראשית יש לעיין בבירור זהות המערער. אמרו במשנה בב'ב )קלד ע'א( האומר זה בני נאמן, זה אחי אינו נאמן, כלומר שאינו נאמן לקבל חלק האחים שלא מכירים בו. ומה שהאב נאמן, הרי זה מכח שבידו לתת מתנה.
א'כ פשיטא שכדי ליטו ל חלקו בירושה צריכים אנו לידע בבירור מאן הוא דקתבע חלקו. ו נראה ל ו מר דאימו תוכל לזהותו, משום דטעם הנ'ל שייכא נמי באימו. אמנם בשביל זה צריך שתהיה הבעלים, ומכיון שאשה לא יורשת את בעלה, ממילא לית לה יכולת לתת במתנה ולא יכולת לזהות את בנה. אמנם בכתובתה שיכולה לתת , מיגו דבידה לתת בידה נמי להכירו.
ועל פניו נראה לומר דמשום הא דעל פניו אין לזהותו, והיינו הרעמה. וכן מצינו כשבני יעקב עומדים לפני יוסף מעידה התורה 'ו יכר יוסף את אחיו והם לא הכירהו' )בראשית מב, ח( וברש'י הביא דברי רבותי נו שיצא מלפניהם בלא חתימת זקן, הרי שעל פניו קשה לזהותו.
ומה שאמר דודך, שניצחונה של נלה אינו ראיה, היה נראה לומר דהצדק עימו, דאין לנו איך לשער האם זהו סימן מובהק או לא.
אלא דהלום ראיתי, דיוסף קורא לאחיו 'גשו נא' אמרו רז'ל דהראה להם שהוא מהול, ומעודי תמהתי, וכי אדם אחר לא יכל למול עצמו? ומהיכי תיתי למימר שהוא סימן שהוא אחיהם? אלא נראה דלאחר שידע עליהם מילי טובא, כעת איברר לן דלא קאמנחש בגביעו, אלא מידע ידע בקושטא, ורק מתחזי לפניהם שלא יזהוהו. וא'כ נראה דה'ה הכא, ניצחון כדי לאו כלום הוא, אך ניצחון וידיעת השם, דקרא לה בשמה, ודאי מילתא הוא.
ואף אי לא נקבל דברים אלו, אכתי אית לן למימר דאף דנלה אשה היא ופסולה לעדות, אכתי יש כאן עד אחד ונאמן הוא עכ'פ לחייב שבועה. והוא הק' ה)מלוב'ן(]מדנרין[ ראפיקי הי'ו דקא מצעק ומצחק 'הוא חי'. א'כ הרי דטענה ראשונה קא מתנדפה מעליה, ואית לן לברירא טענתך על הארץ.
צוק ב – יורדין לנכסי בורח
מקמי דנברר בדיני חזקה, בעי למידע אי שרי לאחזוקיה בארעא. לאחר מותו של אביך, ברחת כעצת דודך הנ'ל, והוא ירד לנכסיך שהגיעו לך בירושה. ובעצם הדבר יש לדון מתרי טעמי. חדא דהרי אמרינן דברחת ויש לדון האם מורידים קרוב לנכסי בורח, ומה הדין אי נחת לארעא מעצמו. ותו שהוא קרוב, ואין מורידין קרוב לנכסי קטן.
ובאמת גמ' מפורשת היא בב'מ )דף לח עב( שהיורד לנכסי נטושים או רטושים מוציאין אותו מידיו, ובארו בגמ' דנטוש דברח בעל כורחו ורטוש דאזל מדעתו.
הרמב'ם פ'ז מהלכ' נחלות ה'ד פסק וז'ל שבוי שנשבה ושמעו שמת וירדו יורשיו לנחלה... אין מוציאין אותה מידן. וכן הבורח מחמת סכנה. אבל היוצא לדעת ששמעו בו שמת וירדו יורשיו לנכסיו וחלקום מוציאין מידן עד שיביאו ראיה שמת מורישן, עכ'ל. ותמה עליו הראב'ד דמניין לו זה דהרי רבותנו אמרו דאפ' לא שמעו בו שמת ב'ד מורידים לנכסיו, ועוד מניין שבבורח מוציאים מידיו.
ומרן בשו'ע חו'מ סי' רפה פסק כהרמב'ם. ובאר הסמ'ע דמיירי כשירד למכור ולעשות בהם כשלהם, אך אי ירדו למהווי היה כאריס משאירים אותן בידיהם, וכתב שכך משמע מדברי המ'מ, ו הסכים עימו הש'ך. ממילא ברור דבנידון דידן דירד מעצמו, אף אי נימא דשמעו בו שמת, אכתי לא יורד אלא כאריס, והכא הרי נתן חלק לצבועים ולדבר זה אין לו רשות למיעבד.
ואף אי יטען קים לי כהראב'ד הכא יש לדון ממקום אחר, דהרי הכא ברח כשהוא קטן ואין מורידין קרוב לנכסי קטן שמא יטען שזהו חלקו בירושה. וסימנך שאין אפוטרופוס לאריות. וכן פסק הרמב'ם שם בריש פ'ח, כותב מפורש 'ואפ' בן אחיו של זה הקטן'. ומקורו מב'ב דף לח מעובדא דההיא סבתא דהוי לה תלת ברתא ונשבת ה היא וחדא מיניהו, עיי'ש. וכן פסק השו'ע שם ס'ז.
איברא דלפום ריהטא כל הנ''ל מדבר על שמעו בו שמת כל עוד לא חזר הבורח להכא, אך אם חזר ובא הרוג ברגליו, פשיטא שמחזיר לו הקרקע והספק הוא האם צריך לשלם לו על הפירות שאכל או לו )ומכיון דכתבת דמוחל אתה על זה לא נדון בחיוב התשלום(.
צוק ג – חזקה שאין עימה טענה
אלא דטוען הוא דאכלה שני חזקה, ובאמת מפורש בב'ב דף מא ע'א דחזקה שאין עימה טענה אינה חזקה, על כן טוען הוא שמחלת לו על נחלתך. ויש לברר האם מחילה הוי טענה טובה, והאם חזקתו חזקה היא.
בפשטות אין בטענת מחילה כלום, דכיצד קנאה בכך דהרי אין כאן מעשה קניין כלל. וכך מפורש בשו'ע חו'מ סימן רמא ס'ג. והטעם כתב הסמ'ע דקרקע בחזקת בעליה עומדת. ואף אי נמצא מאן דסבירא דמחילה מועילה, הכא קטן הוא ואין מחילתו מועילה ולא כלום. ממילא אין כלל מה לדון בחזקה דהרי אין טענה כלל.
ואעפ'כ גם אי אית ליה טענה, הכא אין חזקה כלל. והוא מבואר שם בדף לח ע'א, דאמרו במשנה 'ג' ארצות לחזקה', ובארו הטעם משום שאין שיירות מצויות. והכא נמי הכי מפורסם שנגמר מלאי הזברות או האנטילפות, ולית שיירות מצויות כלל.
ובגמ' )ע'ב( אמר רבא הלכתא אין מחזיקין בנכסי בורח ומחאה שלא בפניו הויא מחאה, ובארו שלא סתרי אהדדי, אין מחזיקין בבורח מחמת נפשות, ומחאה שלא פניו מיירי בבורח מחמת ממון. והכא הרי ברחת
מחמת נפשות.
ויעויין שם בדף כט ע'ב, בההוא דאמר מאי בעי בהאי ביתא וא'ל מינך זבינתיה ואכלית שניה חזקה, א'ל אנא בשיכוני גוואי הואי, ובאר הרמב'ן דמיירי שטוען שהיה ב'חדרי תימן' והוא מקום בדרום, וטוען שלא שמע החזקה מחמת דהוא רחוק, ןבזה נחלקו רב נחמן ורבא. דר'נ
סובר דנאמן למימר הכי, וצריך המחזיק להוכיח שהמערער יודע
מהחזקתו בקרקע, ואילו רבא ס'ל דהמוציא מחברו עליו הראיה. וקיי'ל כרב נחמן, דהמחזיק צריך להוכיח דידע המערער דמחזיקים בקרקעו. ועי' ברא'ש )סי' ד-ה( דכתב דהיינו שידוע שהמערער כבר הרחיק נדוד זמן רב, ולכן אמר רב נחמן למחזיק זיל ברור אכילתך.
ובאר בנתיב ים )הג' ר' יחיאל מרדכי גורדון זצ'ל( דלהרמב'ן ירידה לשדה כדהבעלים לא בפנינו אינה נחשבת כהוכחה דלית מאן דימחה בכניסתו. ממילא הכא, דאחזיק בקטנותך, יתכן דאף הרא'ש יודה דזה מיקרי שהחזיק שלא בפניו. אלא ודאי דאף חזקה אין פה.
צוק ד – שינוי החוזר לבריתו
ועתה יש לדון מצד קניין ב)ממשלת(שינוי, דזה אינו, דהרי הוי שינוי החוזר לברייתו דלא קני, כמבואר בחו'מ סימן )ש'ס( ]שס[ ס'ה. ואף דנתקיים בך מאמר החכם 'מאז שעזבת הרבה השתנה כאן', עכ'פ הכל חוזר לברייתו הוא. ואף דישאר רושם עדיין אין זה שינוי.
ועוד, י'ל דהכא מיירי בקרקע, וקרקע אינה נגזלת ושינוי לא מהני לקנותה.
צוק ה – משפט המלך
אמנם, אף אם בכל הנ''ל הורנו חלילה שלא כהלכה, נראה דיש כאן
צד נוסף להפך בו לזכותך. הרשב'ם בב'ב דף לח ע'ב שהביא ירושלמי דנח' רב ושמואל. )ומקורו במכליתין פרק ג הלכה ג( רב אמר אין חזקה לבורח ולא מארץ לארץ, שמואל אמר יש חזקה לבורח ויש חזקה מארץ לארץ. אמר רב נחמן בר רב יצחק קרייא מסייע למה דמר 'ויתן לה המלך סרי ס אחד לאמר השב את כל אשר לה ואת כל תבואת השדה מיום עזבה את הארץ ועד עתה'. פסוק זה כתיב גבי השונמית, דברחה מפני הרעב ועתה שבה בעקבות דברי אלישע, והחזיקו בקרקעה, והחזיר לה המלך. ונח' בבאור הראיה. בפני משה גרס מסייע למה דמר שמואל, דהמחזיק יש לו חזקה דמחזיקין לבורח ומשום הכי היה צריך המלך לצוות שיחזירו לה הקרקע. אך המהר'א פולדא חולק, ובאר דהראיה היא לרב, שאין מחזיקין, ולכן המלך החזיר לה הקרקע כדין.
וכתב עלה ר' מאיר שמחה מדווינסק דרב ושמואל לשטתיהו במחלוקת בעניין פרשת המלך בסנהדרין דף כ ע'ב. רב ס'ל דכל האמור בפרשה לאיים בלבד, א'כ איך מצווה המלך לתת את הקרקע שלא כדין. אך שמואל דס'ל שהמלך מותר בכל הכתוב בפרשה, שפיר מיעבד דלא כהלכתא.
ולכאו' היה נראה דקשיא הלכתא אהלכתא, דהא בבורח קיי'ל כרב, ובמלך פסק הרמב'ם פ'ד מהלכ' מלכים ה'א כשמואל. אך ראיתי מי שכתב דטעמא דפסקינן כרב, אינו מכח ראיית ר'נ בירושלמי, אלא משום דהוא מחאה שלא בפניו.
ברם אין צורך בהא, דמעיקרא לא דמי, דרב ושמואל נחלקו בבורח מחמת ממון ובזה קיי'ל כרב. ומה דפסקינן שאין חזקה היינו בבורח מחמת נפשות. עכ'פ השתא דאתית להכי, מלך אתה, ובזה קיי'ל כשמואל וא'כ מלך פורץ לו דרך ואין מוחין בידו.
אלא דיש לפקפק בזה, דלמא השתא חשיב כהדיוט ולא כמלך. דגם מצינו השלמה, שבזמן שהעבירו אשמדאי ממלכותו הוי הדיוט, וכן אמרו בגמ' מגילה יא ע'ב דלכו'ע הוי מלך ואח'כ הדיוט ונחלקו האם חזר למלכותו או לא. וא'כ בזמן דהוי הדיוט, מהיכא תיתי דאית ליה משפט המלוכה.
ויתכן לומר דהתם שמלך הש'ד בדמותו הוי הדיוט, דלא הכירו בו כמלך. אך הכא כל פוגשיו יודעים דמלך קאי )בפניהם(]לפניהם[ ולכן אכתי יכול לנהוג בשררה.
צוק ו – בזכות שלא שינו שמם נגאלו
ושמחה נפשי בראותי דברי הרב צו'ף דב'ש בספרו שער החצר סי' קפו. דכתב שם הרב הנ''ל דהכנענים רצו להחזיק בארץ כנען בטענת יאוש, דאבותנו נתייאשו בגלות מצרים. אמנם אבותינו הקדושים החזיקו באמונתם ולא התייאשו מן הגאולה. וכסימן לכך קראו לבניהם על שם הגאולה, שלא שינו שמותיהם, וקראו לבניהם ראובן ושמעון העומדים על הגאולה, על שם 'ראה ראיתי את עוני עמי' ו'וישמע אלוקים את נאקתם'. ממילא זכו לגאולה מכח שלא שינו את שמם איגלאי מילתא דלא נתייאשו מן הגאולה, ואזלא לה טענת הכנענים.
והוא הדין והוא הטעם הכא, שאין יכול דודך לטעון שנתייאשת, דהרי לא נשתנה שמך, ואף הוא רומז לגאולה שהוא נוטריקון שים-בה' כלומר, שים מבטחך בה'. דורשי רשומות דרשו ר'ת סקאר יעוף מהר בעזרת ה'.
והיהמי שרצה להקשות מדברי ההתגלות דאביך 'זכור מי אתה' ועוד בדבריו עם נלה מוכח דמלכתחילה לא רצה ללכת להאבק הרי לפנינו דנתייאש
ונראה דאף שלא זכר תמיד מי הוא באמת, ולא רצה מלכתחילה לילך, אין זה יאוש, אלא יאוש שלא מדעת, אלא הוא כעין תינוק שנשבה לבין הגויים שהוא אנוס, וכדמוכח מדבריך לראפיקי דאמרת ליה שאינך בטוח מי אתה. וממילא גם אי הוי יאוש אינו יאוש גמור וזה שלא שינה שמו מעיד דבפנימיות לא מייאש ולא מידי.
וזאת תורת העולה,
דלית ליה לסקאר ולא כלום. דזהותך ללא ספק, ולא קנה כלל. ואף אי קני, לית לה חזקה. ולית הכא לא יאוש ולא שינוי.
ואסיים בברכה, דנזכה להעביר ממשלת זדון מן הארץ, ותקום ממשלת האמת ובראשה מלכנו ]סימבה[ )ביבי( ירום הודו.
והנלע"ד כתבתי

והרי למדו זאת מגזרת הכתוב "יכיר", ממילא שייך רק באב והבו דלא לוסיף עלה

אם כי נראה שנחלקו התנאים אם זה מועיל גם לפסילת הבנים ולא רק לבכורה. (וחלק פסקו כרבי יהודה)

ישיבת ההסדר ירוחם - ויגש - ואהבת את ה' אלקיך - שיחת סעודה שלישית התשס"ה,he/

תן לי 5 אופציות אני ינחש

 

כשאני לא יודע מי אתה? לא נראלי יאח

אתה: 

 

איזה ישיבה אתה?

פה זה פורום רציני

@חצילים

 

אם כי ניתן לתרץ ממעשה גנדלף והבלרוג אבל זה להבדיל בין הרשעים לצדיקים, ומצינו אצל סרומן הרשע שאכן נהרג

יואו זה טובבב

ששכחתי לכתוב שזה לא רעיון שלי. אז הנה אני מודיע..

ואפשר לומר שהיה יכול לעוף כי עוף החול, מצנפת המיון והחרב באו לעזרתו, כמו להאר"י בחדר הסודות, וקשיא כי בלעם היה רשע, וכנראה היה בסלית'רין, וצ"ע.

ואני לא בסוגיה.. 😅

 

 

 

שים לב שזה לא פורום ה"פ

לא בסדר.. צריכים להיות בקיאים בסוגיה זו 

 

חשבתי שזה פורום הארי פוטר.. ערכתי..

איך נעריו שהלכו איתו לא שמעו את האתון? כנראה שהיא דיברה בלחשננית וגם הוא
ואפשר להרחיב ולומר שלו יש חרב בידי פי' שבידו אין אבל לו יש וכנראה שבלעם הרג את אמא של החרב וזה הגן על החרב באופן כלשהו עד שבלעם לא יכל לגעת בה

ואיזה נס זה שלא היה להם חמץ?

 

אבק זה לא חמץ.

הנס הוא שהם הצליחו להשפיע על כל העולם לקרוא לזה 'נקיון אביב'

מי אמר שהם המציאו את זה?

 

דווקא נראה לי שהבעלים דחפו אותם בהתחלה לנקות במקומם, כי המצווה הייתה של הבעלים בהתחלה.

 

 

 

אז למה שהם ימציאו דבר שיגרום להם סבל?

אבל כידוע לכל מבין, נשים דעלמא נהנות לגרום לבעליהן סבל (חוץ מאשתי כמובן) .ולכן הן המציאו את זה.

זו מצוות לא תעשה...

יש להוסיף בכגון זה האם בכהי גוונא דקא סנדלה גופיה מזיק לרגלי האישה דמי יש הווה אמינה להתיחס עילו כעדות לאישה גופיה

ואני הקטן אצטרך לעיין בנושא

השתדל להיות.

בסגר הזה, אז ללמוד שות מן האגדות?

 

שאלה: לכבוד בעל הפטיש החזק, עוקר ההרים וטוחנם בסברא, בעל המחבר שו'ת מן האגדות.
זמן מה הינני מחפש אחר אבדתי כהדרכת רבותינו, אך טרם מצאתיה עד כה.
מכיוון שבעיני אמו'ר, המלך ירום הודו, אני רווק מבוגר, החליט הוא לעזור לי בחיפוש אחר אבדתי. לצורך כך הזמין אבי המלך את כל עלמות ההמלכה לנשף הכרות. אחת מהעלמות נשאה חן וחסד לפני, אך בהשמע צילצול האורלוגין הגדול ברחה היא לפתע, וכל שנותר לי הוא סנדל זכוכית יחיד שנפל מרגלה.
ניסיתי לחפש את אבדתי, אך שוב אבדה היא ממני, כמעט כזוטו של ים. אך חשבתי שאוכל לעבור אצל כל נשות הממלכה לבדוק למי סנדל זכוכית נאה זה מתאים.
אלא שודאי ידוע לכבוד הרב הספק בגמ' האם סימנים דאורייתא או דרבנן, ונ'מ להחזיר גט בסימנין. ונסתפקתי האם סנדל יחיד זה הוא סימן מספיק כדי להחזיר לי את אבדתי משום שסימנים דאורייתא, או דילמא סימנים דרבנן וסנדל זה אינו סימן מובהק ועל כן אינו מועיל לאבידה שיש בה איסור כמו הכא דהוא לעניין קידושיה?אשמח לתשובת הרב.
תשובה:
לכבוד הנסיך הנעים הי'ו. קיבלתי את שאלתו החמורה בענייני אבדתו וקידושיה. ומצאתי דבריו הנעימים צריכים לבירור רב כפי שיסייענו ה' ית'.
מציאה א – האם מידה הוי סימן או לא
ראשית יש לחקור האם מידת הסנדלר הוי סימן.
וכנשאתי ונתתי בדברים לפני החכמים, שלח לי הרב אפרים דמן נתניה - את דברי הגמ' (ב'מ דף כ'ג ע'ב) 'מדמשקל הוי סימן, מדה ומניין נמי הוי סימן.' וכתבו תוס' התם דמשמע דמדה עדיפה. א'כ מפורש הוא דמידה הוי סימן.
ויעויין ברמב'ן דכתב שלא גורסים מידה. ולכאו' הוא פשט סוגיין דאמרי 'בעו מיניה מנין הוי סימן או לא הוי סימן' ועל זה הביא רב ששת מתני' ואמר מדמשקל הוי סימן גם מאי דבעיתו מינאי הוי סימן, אך מדוע שיאמר מדה והם לא שאלו על זה.
מאידך בהערות הגרי'ש אלישיב הקשה דווקא על כך שמנין הוי סימן מסוגיות אחרות וכתב ליישב שיש הגורסים בסוגיין רק מדה ולא מניין, ולפלא דלא הביא דברי הרמב'ן. וביותר הקשה הר"ר נתנאל, דהרי הגמ' שאלה על מנין ולפי דבריו שי לשנות את שאלת הגמ'.
אמנם איתא ביבמות (קט'ו ע'ב) 'ההוא גברא דאפקיד שומשמי' וכשבא וביקש פקדונו כפר הנפקד ואמר שכבר לקחם ואילו אחרים הם, ואמרו בגמ' שאפ' אם אמר 'כך וכך הויין' לא הוי סימן משום ד'אימר חושבנא אתרימי'. הרי מפורש דמניין ומדה לא הוי סימן.
והקשו בתוס' (ד'ה אתרמויי) מסוגיין דב'מ, וחילקו בין דבר שהמידה בו רגילה לשאינה רגילה. דבמידה רגילה הוי סימן גרוע, אבל במידה מיוחד הוי סימן.
והיה מי שרצה לומר דתוס' דיבמות פליגי אתוס' דב'מ. שביבמות כתבו שבב'מ מיירי בדבר שאין דרך למדוד, ואילו בתוס' בב'מ קצת משמע שמדה תמיד הוי סימן, שהקשו מדאמרי בגמ' ינתן לאומר משקלו ולא לאומר מידתו. ותרצו דבגד אין דרכו לשקול לכן הוי סימן מובהק יותר ממידתו. כלומר דווקא בבגד הוי יותר מובהק, אבל מידה הוי סימן לעולם.
אך נראה לענ'ד שאין זה נכון בפשט דברי התוס' בב'מ. אלא רצונם לומר שהכל נידון בערכים, ויש לדון בכל אבידה האם מדה דידה הוי סימן מובהק או סימן רגיל, או אפ' לא הוי סימן כלל כמו מידת השומשמין. א'כ עפ'ז איכא למימר דמידת נעליה דהכא לא הוי סימן כלל.
ודוחק בעיני מה שראיתי בספר 'מצא חן' להרב צבי אליעזר סלוצקין שכתב שלא הגיוני לומר שזו מידה רגילה - דאם כן מה ההו'א שזה נקרא סימן, והסביר בגמ' הסבר מחודש דמיירי שמצא את דפי החשבון של הנפקד ולכן ידע כמה שומשמין יש שם, ולכן לא הוי סימן. דזה פירוש מחודש לגמרי בגמ' ועוד דאם בכך מיירי מה ההו'א דהוי סימן.
אך חזיתי להר'ן והביאו ביש'ש (ט) לתרץ את הסוגיות באופן אחר. דדווקא כשאין כנגדו מכחישו - מידה הוי סימן, ולכן במציאה הוי סימן, אבל במגמ' דיבמות שהנפקד מכחישו לא הוי סימן. וכן כתב הערל'נ. ונראה דכך משמע גם ברא'ש (ב'מ פרק ה' סימן נא) שכתב דדוקא במציאה מועיל משקל לסימן, אבל לאפוקי ממוחזק לא.
ויותר מזה כתב הערל'נ, שמהגמ' ביבמות ראיה למי שלא גורס מידה בב'מ, כדי שלא יסתרו הסוגיות אהדדי. וכדברי הרמב'ן שהובאו לעייל.
ואין לומר שלפני שמודד ישאלה איזו נעל היא זו, דכיוון דכולי (עלמא) [עלמתא] הוי בארמון, כולן ראו איזו נעל היא זו, ואף אם לא ראו ודאי [חברותיהן] (בעלות הט' קבין) סיפרו להן.
א'כ המורם עד כה, דלתוס' אפשר דמדת נעל לא הוי סימן, ולר'ן ודעמיה במציאה אף סימן גרוע כזה יועיל.
מציאה ב – סימנים דאו' או דרבנן
אלא דיש לדון אף אליבא דהר"ן האם מועיל סימן זה למצוא צלעו האבודה. הנסיך ירום הודו כתב בשאלתו, דיש לדון האם סימנים דאו' או דרבנן, ואמנם יש הרבה מה לדון אך אין הדברים נוגעים לדידן וכפי שנבאר. וראיתי בספר יוסף לקח (על מסכת יבמות)- לר' יוסף ראפ שכתב דדברי תוס' הם למ'ד סימנים דאו' ולכן אפשר לדמות הוצאה ממוחזק להשבת אבידה, ולכן מועיל מדה כסימן. אבל למ'ד סימנים דרבנן - דדווקא סימנים מובהקים מועילים מהתורה. וא"כ אפשר שבזה נחלקו תוס' והר"ן האם סימנים דאו' או דרבנן.
איברא דסוגיא זו עמוקה ורחבה היא מני ים, וכבר נשברו בה קולמוסין רבים, הן בדיני התרת עגונות, הן בדיני מציאה, ובפרט במציאת גט ועוד במקומות רבים ואין אני יכול לפורטן כי רבים הם.
אך כתב בב'י (אבה'ע סי' יז) דגם לרי'ף, הרמב'ם והרא'ש דסברי סימנים דרבנן, בסימן מובהק ביותר - סומכים להתיר אשה מעיגונה או להכשיר גט. ובנידון דידן לית לן למימר שהוא סימן מובהק ביותר וכדלעייל.
ואף אי נימא דהוא סימן מובהק, אכתי כל זה לא שייך להכא. דכתב בקצות (רנ'ט סק'ב) דהיכא דאיכא חשש משקר לא נאמן אפ' בסימן מובהק. והכא ודאי בעינן למיחש לשיקרא, דכל עלמתא דהאי ממלכתא מבעי להנשא לנסיך, וכדמוכח מהנוכחות המלאה בערב שעשה לו אביו.
המורם עד כה, דאף אי נימא דמידה הוי סימן מובהק לא יועיל לו כיון שיש חשש משקר.

מציאה ג - פתרון מחודש
אך מתוך הרגשת צער בדידותו, חשבתי רבות כיצד ניתן לסייע לכבודו במציאת אבדתו.
והלום נזכרתי שכעין מה דאמרינן 'לכל סיר יש מכסה' כך גם לכל נעל ימין יש נעל שמאל. ואף דאמנם יש לעיין האם לעו'ד בן גביר הי'ו יש נעל שמאל או שתי נעליו ימניות הן ואכמ'ל בזה, עכ"פ לית קושיא מזה דהרי לכל כלל יש יוצא מן הכלל, ואף אית לי סיר דמכסהו נשבר ולית ליה מכסה.
והרי כתב כבודו דמיירי הכא בסנדל זכוכית, ואף שאיני בר סמכא בענייני נעלים בכלל ונעלי דנשיא בפרט, אכתי נראה לי שהוא מלתא דלא שכיח כלל. וממילא אין צורך להכנס לסוגיית גדר סימן מובהק ביוצר, אלא נסתפק במה דכתב בשו'ת רא'ם (סי' לח) דסימן מובהק היינו סימן שאין כמוהו בעולם כלל, ונראה לומר דהוא בדיוק נידון דידן.
וא'כ בצירוף הנ''ל יוכל כבודו למצוא אבדתו בקללל. דילך ויתן לנשות הממלכה למדוד הנעל, וכפי שהציע, ואף דזה עצמו לא מהני, יוכל לחזק בדיקה זו בכך שהעלמה שהנעל מתאימה לרגלה תוכל להביא את הנעל שכנגדה וכך לית לן למיחש למשקר. שזה אינו בעולם כלל כמה דאמרי 'היא לא דומה לאף אחת אחרת וכולי'.

מציאה ד – מלכותא דרקיעא כעין מלכותא דארעא
ומדאתא לידן, אי אפשר שלא נימא בה מילתא. דכך לימדנו רבותינו, הן בעלי החסידות והן בעלי המוסר, דמה שמראים לאדם אית ליה להתבונן בכך ולקחת מוסר לעבודת ה' ית'.
דהרי ידוע דמלכותא דרקיעא כעין מלכותא דארעא. וכל מה שקורה בהיכלא דמלכא בהאי עלמא אית לו למילף מיניה אורח חיים למעלה למשכיל.
והוא דקוב'ה מלכא דעלמא רוצה להתחבר עם כנסת ישראל ללא הפסק חומר כלל. אך כנסת ישראל, שאומרת 'אל תראוני שאני שחרחורת', ליכלוכית היא. ועד שבא דודה אליה אומרת היא לו 'רחצתי את רגלי איככה אטנפם' והוא בחי' הסרת הנעל.
וכתב ר' חיים מוואלוז'ין דכמו דנעל דהוא הלבוש לחלק התחתון ביותר לגוף, כך הגוף נקרא נעל שהוא הלבוש לחלק התחתון של הנשמה. והוא מה שאמר קב'ה למשה 'של נעליך' ברבים, דמשה רבנו ע'ה פשט נעליו ממש, אך גם פשט חומריות הגוף מעליו.
וכך הכא, 'רחצתי את רגלי', דהיינו אמנם הורדתי נעל, אך רחצתי את הגוף, וביאר המלבי'ם שר'ל כבר אי אפשר לי לעזוב את הגוף, דהיינו החומרניות.
וביותר יש להתעורר, ולהתבונן באמת מהו החומר דהכא. שהוא נעל זכוכית, שהיא אספקלריה המאירה, ואינה חוצצת מקבלת האור, ואעפ'כ, אויה לנו, אמרנו 'רחצתי את רגלי'. עד כי נקראנו 'חלוץ הנעל' רח'ל, וכדברי הנצי'ב שם 'שהוא לאות אינו מכלל יראי ה' וחושבי עבודתו יתברך' חלילה.
אך נחמתו בצידו. 'מה יפו פעמייך בנעלים' דעתידים אנו להתגלות בנעל הנותרת. יותר לא ליכלוכית יקרא שמנו ולקיים בנו 'שלף איש נעלו' להראות דכל חד וחד מוריד בעצמו הנעל הנותרת להוכיח שהוא אבדתו של קוב'ה.
וזאת תורת העולה כבוד הנסיך ירום הודו יוכל לחזר בעיירות ולמדוד לעלמות הנעל, אך זה כשלעצמו אינו סימן מספיק כדי למצוא את אבדתו. אך העלמה אשר יאמר עליה הטי נא רגלך ומדדי הנעל ואמרה אמדוד וגם הנעל השניה אביא – היא אבדתך והיא צלעתך. ואברכו דבורא עולם ישלים זה הקניין במהרה בימנו. אמן
והנלע"ד כתבתי הצמ"א

אחר מעשה מצא ההוא נסיך את עלמתו הנאווה הנקראת בפי כל ליכלוכית (סינדרלה בלע"ז) והוברר לכל שהפי'ה הטובה הפכה את בגדיה ליפים את עכבריה לסוסים את דלועיה לכרכרה ועוד ע"מ להראות יופיה לעיני הנסיך והשרים.

ושוב נסתפקנו בעניין מציאת האבידה בעניין בעלי כשפים וסימניהן אם מועיל אם לאו דהרי מי שיוצר הסנדל בכישוף יכול ליצור סנדל שני בכישוף או להתאימו לרגלה של עלמה אחריתי דהרי הפה שהתיר הוא הפה שאסר ואיך נאמין לה בזה

וכן יש לדון בפלא העצום היאך כל הנך כישופי פגו ואבדו כחצות לילה ואילו ההוא סנדלא שריר וקיים ואולי יש לדמות זאת לאותה צנצנת מן הוא האוכל הניסי שעיפש ונמס עד בוקר (וכידוע מה שאמר רבן גמליאל לבניו כל מה שאמרו חכמים עד חצות מצוותן עד שיעלה עמוד השחר וא"כ אותה פי'ה רק קבעה סייג לדבריה אך אותו שינוי פלאי התרחש אך ורק בעלות השחר) שציווה הי''ת את משה לצוות את אהרון לשמור מן המן בצנצנת וההוא מנא נשאר ולא נמס לעולם למען יזכרו בני ישראל כי ממי הפרנסה ואולי יש לדמות מילתא למילתא שאותה סנדלא זכוכית היה בבבחינת צנצנת המן דכידוע צנצנת הווי זכוכית אך אכתי קשה משני פנים דהרי הסנדל השני אינו קיים אם כן קשה חדא מה שהעלה כבודו לתרץ שהסנדלא השני היינו סימנא אלימתא מובהק ותרתי מדוע נעלם הסנדלא השני דהרי אף הוא מזכוכית.

ונראה לי לתרץ בזאת דידוע מה דאומרים הפיזיקאים גבי חוק שימור החומר ומובא ביתר פירוט בספר האגדות ילדי המנורה הרפתקת אחנאתון ששם מובא פירוש שאין לג'ינים המחוללים ניסים ומגשימים משאלות  (דהרי וואי אותה פי'ה היא ג'יני דהרי הגשימה את המשאלה של אותה עלמה)ליצור יש מאין אלא הם משנים את הרכב המולקולות של האוויר והחומר שיש בפניהם הלכך הצטרכה אותה פי'ה להפוך הדלוע לכרכרה והעכברים לסוסים וכן הלאה הלכך הרי סנדלה המרופט של אותה עלמה הוא הוא הסנדלא השני ולא נעלם אלא ששינה צורתו ולעניין הסנדל הנשאר בידי הנסיך שאינו השתנה חזרה כיוון שלא היה בפני אותה פי'ה שהרי אותה עלמא שפירתא בפזיזותא השאירתו בבית הנסיך

 

בס"ד

בס"ד

המלה בגימטריה הגבוהה ביותר שיכולתי לבנות לפי כללי הדקדוק היא משורש ,תניני למלה תשתית " ולכשתתושתתנה "מלשון לתשתת דהיינו ליצור תשתית בגימ' 2617  מאת ח.ב. דניאל

 גם   ולכשתשתותתנה אי אפשר תמיד לצרף "ולכשתש"...

 

ולכש(כאשר הן)תשתרשנה(ישתרשו).

סתם אין לי עבדתי עליכם!

 

 

 

(עכשיו ברצינות, יש לי זה פשוט טיפה למטה........)

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

והמילה היא: "וכשהתפוצצויותיהם" (כשהתפוצצויות [פיצוצים] שלהם...)

כגעהריעכגיכגעיכגעיכעגיכעיכעגיגכעיכגעיכעיכגעיכגעיכגיעכגיכע

ולכשבהתפוצציותיהן 

 

טועת

ולכשבאנציקלופדיותינו היא מילה יותר ארוכה.

המילה:
ולכשהשתרשרויותיהן -
כאשר ההשתרשרויות (אלה שמשתרשרות) שלהן..
הגימטריה שלה היא 2248!

המורה למתמטיקה ביסודי

יש זכות הרבים

א. למ"ד (למאן דשר) ואפק ואפק ואפק ית עמך- אז יש חזקה ובמקום חזקה כן אומרים מיגו להוציא

ב. הרמב"ן סובר שכן אומרים מיגו להוציא

ג. כל התנ"ך הוא הוכחה שהקב"ה יוציא אותנו מהגלות, וכשיש שטר אומרים מיגו להוציא

וגם תלוי בחקירה הבסיסית, האם שרשורים מיותמים מעידים על קיום מת בסביבה

אבל הוא צריך להכנס בגופו ממש לפורום ולא מספיק שיכנס ע"י עיניו.

אם מי שנוגע באוהל נטמא.

(כן מפורש בפרק ראשון במשנה אהלות)

אם כי יש לשאול אם שייך כאן לטעון שזה יהיה רק טומאת ידיים, מכיוון שאין לחוש ששאר גופו יגרר בתריה