פורום הריון ולידה (עמוד 115)

חבל שלא ניצלתי את ההזדמנות לסכות בראש הקודש למען בנות ישראל המותשות

שכשאנחנו חולות אנחנו מנסות עדיין לתפקד ככל יכולתינו, וגברים לעומתינו הצינון הכי קטן שלהם גורם להם לזנוח הכל ושהעולם יתפוצץ. ואז אנחנו פשוט מקנאות כי אנחנו לא מרשות את זה לעצמינו 😅

כשהוא בעבודה זה עדיין שנינו יחד במאמץ מלחמתי, אבל כשהוא בבית חולה ו"מתבטל" כאילו הוא זונח אותי עם הספינה השוקעת 😅

אנחנו נותנות 200 אחוז שלנו ומצפות שגם הם.

למרות שמה שנכון זה ללמוד מהם לקחת הפסקות ולדאוג לעצמנו.

ואגב בגלל שהוא מדבר 2 שפות נשמע הגיוני שעדיין קשה לו לבטא את שם הצבע

שאולי יש לו איזה קצר בין המוח לפה

משהו כזה 

נשמע לי עניין של תרגול וקצת קושי בשליפה בגלל השפות.

מה הוא יודע לדבר ביום יום? מילים? משפטים?

כלומר הידע קיים אצלו במוח אבל קשה לו לשלוף לפה.

אם זה מתבטא רק או בעיקר בצבעים אז כנראה לא בעיה רצינית או אולי על גבול התקין בהתחשב בזה שמדבר 2 שפות.

אכן נשמע שקלינאית תקשורת יכולה לעזור.

ליתר בטחון הייתי לוקחת גם לבדיקת עיניים, לשלול עיוורון צבעים.

הוא ממיין צבעים של אותו פריט או של פריטים שונים?

כאילו אם יש לו מלא כדורים בצבעים אני מבינה שהוא ממיין נכון, אבל אם יש לו כדור צהוב, חולצה צהובה, צלחת כחולה ונעל כחולה, הוא ידע למיין לפי צבעים? כלומר השאלה אם הוא מבין את זה כשהצבע הוא השוני היחיד בין הפריטים או שבוודאות או גם מבחין בצבע כתכונה ממש של חפצים.

וכיוון אחר - האם השפות מופרדות כמו שצריך בחיים שלו? כלומר אנשים מסוימים מדברים שפה אחת ואחרים שפה אחרת, או בבית אחת ובחיידר אחרת וכו או שזה מעורבב?

האם יש עוד תחומים שהוא מתקשה לשיים כמו צורות? 

השפות מופרדות. בגן רק אנגלית ובבית עברית.

יודע לזהות צבעים זהים גם בחפצים שונים. למשל מראה לנו שהחולצה שלו תואמת לנעליים של אבא שלו.

צורות הוא מזהה, יודע להגיד מה עיגול ומה משולש. 

להכוונה של קלינאית, כי ההבנה שם לגמרי.

ההפרדה בין השפות ממש חשובה אז שימשיכו ככה.

אגב בכלל לא בטוח שצריך פה טיפול ממש, יכול להיות ששיחת הכוונה עם קלינאית גם יכולה לתת להם את הכלים לעזור לו בעצמם..

יש משהו שנקרא בעיות שליפה.

שלוקח זמן עד שמצליחים להיזכר ולומר את המילה.

לא אומרים אותה בשלוף.

זה קיים גם בעוד דברים? שפתאום הור ל מצליח להיזכר איך אומרים?

קלינאיות תקשורת מתעסקות עם זה.

אז אין שום בעיה.

יש ילדים שקולטים את זה בגיל מאוחר יותר.

גם ל2 שפות יש השפעה.

לפעמים כשמלמדים כמה צבעים ביחד זה ממש מבלבל .

מה שאפשר לעשות זה ללמד כל שבוע צבע אחד.

בשבוע הראשון רק אדום. לחפש ביחד הרבה חפצים אדומים לצבוע רק בצבעי אדום ולמיין חלקים ל"אדום" ו"לא אדום".

אחרי שחפרו על אדום ורק אדום והוא יודע טוב להוסיף צהוב ואז רק אדום וצהוב אדום וצהוב. 

שבוע אח"כ כחול ושבוע אחר כך ירוק.

אם זה עובד טוב אפשר להוסיף עוד צבעים.

וכמובן, כל זה בשפה אחת. לדעתי עדיף באנגלית שיתאים גם לגן.

יכול להיות גם עיוורון צבעים. יש בדיקת אונליין פשוטה לבדוק או אצל רופא עיניים, בגדול במקרה כזה הוא יראה כמה גווני אפור ויבדיל בינהם בגלל הקונטרסט, אולי לשיים את זה קשה לו יותר.

זה עובד על זיכרון

זה לזכור שבצבע הזה שהוא רואה בעגבניה ותות ובגגות נקרא אדום

פעם נתנו לי טיפ

להחליט שהיום זה יום אדום

ללבוש בבוקר חולצה אדומה

לאכול אוכל אדום

לפמפם כל היום על הצבע האדום, גם בלהצביע על דברים אדומים

אבל גם בלהגיד את הצבע

רק אדום!

בסוף היום הוא כבר יכיר את השם, ידע לזהות את הצבע ולחבר בניהם

למחרת יהיה יום צהוב

וכו וכו

תלוי על מה זה יושב.

שווה ללכת לאבחון גם וגם

לק"י

כי לזהות צבע יותר קל מאשר לשיים אותו.

(זיהוי זה להביא/ להצביע על הצבע המבוקש. שיום זה להגיד מה שם הצבע שמראים לו).

כדאי להתחיל מעבודה על זיהוי.

אומרים לו קח סוכריה אדומה

הוא לוקח אחת אומר הנה סוכריה אדומה מתקנים אותו שלא אז מנסה שוב ושוב עד שקולע

הכל ירוק

לא ברור אם סתם החליט או שיש בזה משהו 

עזרתן מאוד

ננסה עם העיצה של מקרמה, לעשות יום של צבע

זה ממש דומה לעיצה של מישהי שכתבה לי בפרטי וחבל שלא מסכימה לחשוף את הניק פה

בכל מקרה היא הציעה משהו דומה, לעשות שבוע שלם צבע אחד

ולשייך את הצבע לפריט שמכיר

לדוגמה - הנה גרב אדומה כמו אלמו, קוביה אדומה כמו אלמו ככה הוא יוכל להשוות את הצבע שיראה לצבע של אלמו

חולצה בצבע וכן הלאה

אחותי התלהבה מהרעיון הזה - יכול לעבוד לדעתכן?

תודה ממש על המענה.

אבחון בארצות הברית עולה מיליונים והכל פרטי

היא רק התחילה לברר על זה וכל מכון שכנע לבוא אליו ככה שהיא פשוט איבדה את עצמה

הידיעה הזאת שאמרו לה שיכול להיות שיש קצר, היא נכנסה ממש ללחץ.

הרגעתן אותנו.

תודה ממש. 

יש קלינאיות שאולי יוכלו אפילו לתת איזשהו כיוון בזום ולא יפתיע אותי אם יש גם שעושות אבחון וטיפול בזום.

מפגש כזה בארץ לא עולה יותר ממאה-מאתיים דולר, והרבה יותר קרוב למאה.

היא קודם בכלל שאלה לאיזה אבחון ללכת, ריפוי בעיסוק או קלת

אחרי שראינו שמרבית התגובות הן על קלת היא תתחיל עם זה 

במקביל תנסה לתרגל איתו בבית בצורה כיפית למה לא..

לגבי הזום - היא מעדיפה אבחון וטיפול מסודר מלעשות חצי דרך

שם הציעו לה אבחונים יותר בכיוון ה 1000 דולר

אז לא יכולה לומר מניסיון

אבל אני חושבת שהשיקול של מחוייבות למקום העבודה כן משמעותי. נכון שלפעמים אומרים להתחשב בעצמנו דבר ראשון, אבל בעיני- מהרגע שנכנסנו לעבודה יש לנו מחוייבות ואחריות כלפיה. כך שאני לדמרי עושה דברים שטובים למקום העבודה שלי גם אם יכלתי להתחמק מהם ולסדר לעצמי חיים יותר קלים...

ובסוף גם יראו את האחריות שלך למקום העבודה ויעריכו אותה

לגמרי ייתכן שבגלל שיקולים אחרים הגיוני לצאת מוקדם וכו', אבל טובת מקום העבודה היא כן שיקול בעיני

והמון בהצלחה, שיהיה בקלות ובידיים מלאות!

יש לי המון אחריות כלפי העבודה שלי (יותר כלפי הלקוחות מכלפי המעסיקים...) בוא נגיד שלא הצליחו למצוא לי מילוי מקום וגם אם אני אבריז להם חצי שנה עדיין ירצו אותי שם כי פשוט חסר להם אנשים, אז זה באמת לא מתוך לעשות רושם טוב ולהיות עובדת טובה אלא מתוך אחריות אנושית.

ותודה על הסוף, בעזרת ה', הכי חשוב

זו העבודה של החיים שלנו ולשם צריך לכוון קודם כל.
לאמא אין תחליף
למקום העבודה ימצאו תחליף, פחות טוב, יותר טוב זה כבר עניין אחר. אבל לכל אחת בסוף מוצאים מחליפה וגם לא צריך להיות מצפון כבד להאריך חופשת לידה למען ובשביל התינוק. 
כי שוב- אנחנו קודם כל "אמא".
ברור שלא סתם יוצאים לחופשת לידה כי בא לי, אבל אם זה יעשה לה טוב והיא תצבור כוחות למען המשפחה שלה- לדעתי, זה הדבר הכי גדול שהיא יכולה לעשות כרגע.

אני לא רוצה לחזור לפני ארבעה חודשים (זה יוצא סביבות פסח אז מאמינה שאחזור אחרי פסח) לכן זה לא כל כך נותן משהו אם אני מגדירה את החל"ד או הימי מחלה בהתחלה או בסוף או פשוט מאריכה בלי תשלום (שזה פחות משתלם לי כשיש לי בערך 35 ימי מחלה שלא נוצלו...)

אין לך מה לבות על לצאת בתאריך המשוער, ורוב הסיכויים שלא תלדי ב42 ( תמיד יכול להיות, אבל בכל מקרה זה לא מאוד נפוץ להגיע עד שם) במקומך הייתי יוצאת שבוע לפי התאריך הכי מוקדם שילדת בו, איפשהו ב38.

אני יצאתי ב38+4 ויחדתי בול במשוער והיה מושלם 

כן, לא תיכננתי לבנות על המשוער, סתם תהיתי לעצמי אם לצאת כשמתחילה 38 זה לגיטימי או אפילו לפני, אבל נראה לי שכן...

מקסימום אם משעמם לי בבית אני תמיד יכולה לחזור לעבודה אחרי חופשת מחלה של שבוע

אם יש לך 35 ימי מחלה זה אומר שאת לא משתמשת בכל כך הרבה (מעולם לא הגעתי לכזה צבר.. את עובדת עשור? ועוד יש לך ילדים שחולים..)

בסופו של דבר יש אפשרות לצאת מ33 ז"א יש הבנה אפילו של החוק שאשה לפני לידה קשה לה לעבוד ממש עד הלידה

בתור מנהלת עונה לך שיש לי עובדת שעשתה דבר כזה, בלי שהיתה לה מחליפה- אבל בשיח פתוח מולי.

סיכמנו שהיא תצא למחלה, תאגור כוחות (היה לה הריון לא קל וגם מצב משפחתי קצת מורכב) אבל במידה ואמצא לה מחליפה לפני שתלד היא תבוא לחפוף אותה (מה שאפשרי כשיוצאים למחלה ולא אפשרי כשיוצאים כבר לחל"ד) ובאמת כשהמחליפה הגיעה היא באה ליומיים, ועוד יום אישרתי להן להיפגש אצלה בבית כדי לחסוך לה את המאמץ.

מבחינתי כשעושים את זה מולי בכנות אני לוקחת את זה הרבה יותר טוב מאשר כשמספרים לי שכבר עם צירים ולא מסוגלת לעבוד ואני נשארת בחוסר אונים..

ונכון, נותנים יותר ימי מחלה

ב"ה שאת לא צריכה

בחוק יש 18 בשנה

בהנחה שאני באמת חולה 3-4 ימים בשנה, כל ילד עוד יומיים-שלוש, ומדי פעם יש בדיקה שחייבים להפסיד עבודה בשבילה -אינמצב שאני נשארת עם עודפים בכאלה מספרים

באהבה לכולן

אז אולי המדד שכתבתי לא היה נכון

בכל מקרה, זה לא משנה את מה שאמרתי

בתור מעסיקה אם זה נעשה בשקיפות מולי אין לי בעיה עם היציאה

לק"י

לי יש הרבה ימי מחלה.

אם אני מבינה נכון אנחנו מקבלים 3 ימים לחודש (משרד החינוך), והתחלתי לעבוד לפני החתונה. כשהילדים חולים בעלי ואני מתחלקים ביננו (והיו תקופות שבעלי בעיקר נשאר עם הילד החולה).

שמבשרד החינוך יש 3 חודשים בשנה במצטבר שלא עובדים בהם+יום חופשי באמצע שבוע

אז פחות צריך לנצל ימי מחלה

לק"י

אבל על ימי חופשה לא חשבתי.

(ועדיין יש לי מעל ל-200 ימי חופשה. אני עובדת בערך 13 שנה).

זה בעייתי לקחת מחלה

אם כן יש תסמיני הריון שמשפיעים על ההרגשה והיכולת לעבוד

אז הגיוני לצאת מתי שמרגישים צורך

בלי קשר להתחשבות במקום העבודה

זו זכות בסיסית ולגיטימית מחלה לפני חופשת לידה

מקום נורמלי לוקח את זה בחשבון

זה האחריות שלהם

זה לא צריך לבוא על חשבונך

אני לקחתי מחלה משבוע 36 וילדתי בתלמ

לא הרגשתי יכולת לעבוד כבר וההודעה היחסית פתאומית שלי התקבלה בהבנה (כי למרות שזה היה מהרגע להרגע זה היה צפוי)

והשאר לעבוד, או להיפך.

זה יתן לי את האוורור והנחת שאת צריכה.

במשך תוכלי לעבור לשבועות מלאים אם אכן תעברי את שבוע 39.

חשוב להיות בשקיפות מול מנהל ישיר. תגידי לו כבר עכשיו יש לך קושי להגיע ואת עושה מאמץ אבל יכול להיות שבהמשך כבר לא תוכלי בכלל, ושיתארגן על זה, ונראה מה יהיה..

ככה כל יום שכן תגיעי יעריכו את זה יותר 

החלטתי לצאת לחופשה ברגע שמתחילה תשיעי. חשבתי שאלד עוד לפני וכשנכנסתי לתשיעי חשבתי שאלד כל רגע..

בסוך הייתי שבועיים פלוס בבית וסבלתי מכל רגע. לא שהייתי כל כך יכולה ללכת לעבוד כבר, היו לי כאבי גב נוראים. אבל גם להיות בבית ככה היה לי ממש קשה.

בהריון השני יצאתי לחופשה לדעתי בתחילת 39 וחשבתי שיהיה לי איזה שבוע לפחות לנוח להסתובב קצת (הריון יחיד...) וכו, ובסוף ילדתי אחרי יומיים.

תעשי מה שאת שלמה איתו, בין אם יהיה לך זמן סתם בבית ובין אם לא

את כולם ילדתי בשבוע 37 בלי זירוז.

בראשונה יצאתי שבוע לפני מהכרח של רופאים

שניה השלישית שבוע 34 גם כי הייתי במעקבים כמה פעמים בשבוע וזה לא אפשר לי לעבוד

והפעם ב"ה הכל תקין ולא צריכה מעקבים מיוחדים. לא חזרתי אחרי סוכות. זה יוצא משבוע כמעט 34.

וזה הדבר הכייי טוב שיכלתי לעשות! נהנית מזה כ"כ!

יש לי זמן להתאפס על הבית. לסדר קצת דברים ללידה. והכי חשוב - לנוח ולאסוף את הילדים עם כוחות!

קצת לצאת, לפנק את עצמי פה ושם ולא לחיות בטירוף של מירוץ.

אני עובדת רק כמה ימים בשבוע. אז עד שבוע 38 (שזה הגזמה אצלי) זה יהיה גג 16 ימי מחלה. יש לי 40+..

א. אולי עיבוד לידה או מפגש הכנה ללידה מקצועי יעזור לך לשחרר קצת את החרדה

כי בלידה יש מימש של איבוד שליטה מצד החוסר ידיעה.. ואם באים עם 'פצע םתוח' זה באמת מציף ומלחיץ.. אם תתמקמי יותר טוב מול מה שהיה זה יאפשר לך להפתח יותר עבור מה שיהיה..

ב. זרוז אולי מזרז אבל...זה לידה באווירת בי''ח..וזה אומר להיות הרבה זמן בבי''ח.. חלק בהמתנה.. וחלק בלידה.. מוניטורים יותר..

ו..יש גם את הלמשוע ברקע את הנשים בחדר ליד צועקות שזה עלול להלחיץ

ואם את רגישה מאוד להליכים רפואיים אז זרוז זה לא האידאל

אלא אם צריך

וגם כמי שעברה כמה לידות בזק ממש..והלידה בזרוז היתה ארוכה הרבה יותר..ונתקעה מלא זמן בפתיחה נמוכה ממש..וזה גם לא  פיקניק..

אם הפחד מהלידת בזק הוא גם זמן ההגעה וגם הכאב-

אז אולי היתי מנסה זרוזים יותר טבעיים בהתחלה

מרפואה טבעית.. ואולי סטריפינג..שאיבות..

ואז הולכת לבי''ח על הציר הראשון

וגם אולי כן כדאי עבודה עם דולה מקצועית איך לנתק את התחושת ההכרח לאפידורל

כי באמת לא הכאב הוא בהכרח הטראומה אלא הפרשנות והחוויה שלך את עצמך בזמן הזה..

וכשמקבלים אמון בעצמינו שימצאו בנו כוחות יותר קל..

וגם הכאב נחווה אחרת..

כי הגוף פחות מכווץ ומפוחד וותר בהרפיה והסכמה לתהליך

מה הכוונה בלא פיקניק? כאב לך הזירוז?

הכאב היה בלתי אפשרי להכלה, אולי גם כי לא הייתה הדרגתיות כלשהי או הפסקה בין הצירים. פשוט נכנסתי ללידה פעילה בלי צירים מוקדמים. מאפס למאה בין רגע, וברמת כאב שבאמת לא יכולה לתאר. המוח לא הצליח לעכל את זה בכלל. הצלחתי רק לצרוח. 

לא היתי צריכה בסוף פיטוצין

אבל הכל לקח מלא זמן

לי בבי''ח לא טוב להיות אוהבת להיות רק בבית כמה שיותר

ולכן לי היה קשוח

כי הפתיחה נשארה קטנהה מלא שעות ולא התקדמה וזה מתסכל ומייאש ומעייף

פעם אחרת עם פיטוצין האמת התאור דומה ללידת בזק -בבת אחת חזק בלי הורמוני שיכוך כאבים ובלי הפסקה

אבל.. אני לא לקחתי אפידורל מבחירה אז זה שונה

זה נכון שאפשר לקחת אוטומטית אפידורל לפני הפיטוצין וזה יותר בנחת האמת

אבל לשכתי אסור להסתמך רק עליו

אלא גם להתכונן לאוםציה שלא ישפיע, שלא תוכלי מסיבה כלשהי

אני כן ביקשתי זרוז פעם אחת כי לא יכלתי יותר

ועוד פעם בגלל ירידת מים

בשניהם הייתה לי חוויה מצויינת

ובעוד שתי לידות הייתי מאושפזת יום לפני בהמתנה לחדר לידה. לא שמעתי מעולם נשים צורחות והאוירה הייתה לי מצויינת

אותי אישית הרגיע ממש להיות כבר בבית חולים ולא לדאוג כל הזמן שאולי צריך ללכת

אישית במקומך בהחלט הייתי הולכת לזרוז

היא ממש בתחום ואלופה ברמות

אני ממליצה עליה לכולם, כולל הסיפורים הכי מורכבים והם מורכבים כולם מרוצות.

ונותן כלים

אם את רוצה המלצה על מישהי בפרטי, בכיף

וסטרס לקראת הלידה הבאה.

תכלס מה שעזר לי זה רק כשהתאשפזתי לזירוז.

זה לא שמיהרו להוריד אותי לחדר לידה.

יש תור.

הייתי מאושפזת, מה שאפשר לי להירגע. לידה צריכה סביבה רגועה ולא של סטרס וככה התפתחה לידה טבעית (ללא זירוז בסוף)

פשוט עצם זה שכבר הייתי בבית חולים הייתי רגועה.

מה כבר יכול לקרות? מקסימום אלד במחלקה..

אבל הייתי בשלב יותר מתקדם משלך.

כשהתחילה הלידה הספקת לקבל אפידורל?

הלידה השנייה אצלי התחילה מאפס והסתיימה תוך 40 דקות בערך. דקות מללדת ברכב בדרך לביה"ח. 

אבל הייתי מה שנקרא "לא דחופה בתור"

כשהגעתי הייתי מקום 6 בתור לזירוז, ואת ירדתי למקום 8 כי הגיעו יותר דחופים ממני.

האחיות סיפרו לי את זה בתור מבינות את הבאסה שלך אבל אין מה להתווכח,

כשאני התפללתי שלא יגיע תורי לזירוז ויגיעו עוד דחופים לפני, בסה"כ רציתי להיות כבר בבי"ח להוריד את הלחץ של אם אספיק להגיע בזמן או לא, לא באמת רציתי זירוז, העדפתי טבעי.

מבחינת אפידורל זה אפילו לא משהו שעבר לי בראש, אני מבחינתי דמיינתי את עצמי יולדת או במחלקה, או שמעבירים אותי כבר בפתיחה מלאה לחדרי לידה.

אני זוכרת כשהתחילו צירים והייתי כבר בפתיחה 5 כזה והכניסו אותי לחדר לידה, לא הבנתי מה אמורים לעשות שם (בשתי הלידות בזק לא ילדתי בחדר לידה)

בדיעבד כן הייתי מספיקה אפידורל, פשוט זה לא היה בראש שלי בכלל.

היה לי כמה פעמים דודא לשקשוקה בקטע מצחיק 🤪

ובכללי התחלתי להתייאש מלנסות כל פעם לרדוף אחרי החשקים, אבל זאת אני..

בשביל מה יש בעל??😆🤣

אז זה קצת בעייתי..

דברים קנויים הוא יכול לקנות לי.. וגם עושה זה בלי שאני מבקשת (חשק תמידי לפקאן מצופה שוקולד וגומים של השוק)

מה גובר על מה

החשק להכין או החשק לא להתאמץ 😉

ואז זה בא בגדול

הכי מצחיק שבעלי כל כך חיכה לזה אחרי ששמע סיפורים מחברים

והרגיש שהוא לא מממש את תפקידו בהריון לדאוג לדברים הזויים

ואז בהריון הרביעי פרע את 'מחויובותו' בגדול...

כל יום היה משהו אחר, הזוי, וספציפי מאד.

(ודברים שבחיים לא נגעתי בהם לפני ההריון)

עליתי 10 קילו...

(הריון ראשון שלי)

רק בהריון הראשון היה לי פעם אחת ששכנה בישלה בשר וזה עשה לי חשק ממש חזק.

חוץ מזה הרבה פעמים בהריונות אני רוצה משהו ולא יודעת מה אני רוצה. נגיד לפעמים אני אומרת לבעלי אני רוצה משהו קר, אבל לא יודעת מה. או רוצה משהו דווקא קר ומתוק, ופוסלת את כל האפשרויות שהוא מעלה 🫣

אחרי יומיים בלי אוכל בגלל בחילות, אכלתי ונשארתי עם צרבת

ב''ה 

לא היה רלוונטי לממש כי אין שום הנאה בלהקיא את החשקים ולשרוף עוד מאכל שווה לנצח.....:-/

(היפרמאזיס ימח שמו)

אז לגמרי מבינה❤️❤️

בעלי היה אומר שלא שווה לצאת למסעדה כי הכל יוצא.. 

ירוק זה לא תקין וצריך לראות רופא.

אם הרופא נשים לא זמין בשבוע הקרוב תשאלי אחות/רופא משפחה

שאריות דימום בנרתיק- הן תצאנה ממקלחת

אבל התנקות של הרחם לא קשורה למקלחת

כמובן שאמבט יכול לסייע בהרפיה כללית אם הרחם מחזיקה דם ולא משחררת באיזשהו כיווץ

אבל לא נראה לי משהו מוכח ישיר וודאי... יותר כוללני כזה

באה מלכתחילה עם גרביים ולא גרביונים או טייץ, אז צריכה להוריד רק את התחתונים.

ושמה אותם מתחתי על המיטה

במסגרת החרדות שלי סביב ההריון הלכתי לוודא שההתקן במקום

בקיצור, הורדתי מרגל אחת וגלגלתי אותה פנימה על החלק שנשאר ברגל השנייה

בקיצור אחלה פתרון ממש אהבתי

הייתי לאחרונה במיון ב2 בתי חולים- בשתיהם היה מתלים

אצל הרופאות שהייתי- 2 רופאות ב2 קופ"ח שונות (אחת קופח אחת פרטית) אצל שתיהן היה

אולי תבדקו, זה קצת קטע שאיפה שאני הולכת מתקינים מתלים לפניי

חשבתי שכולן שמות בתיק חחח

אפשר בשקית בתיק

על הרצפה

אני באה גם עם טייץ, אז שמה תחתונים וטייץ מעל. 

מזמן רציתי לשאול...

אני מבינה נכון?

והחתיכה הזו תדבק גם לגרב

יש גם שקוף ככה שלא אמורים לראות את זה 

הום סט דבק דו צדדי ג

יש לבן שלי בגד עם כתפיות שלייקס, שמה לו קבוע וב"ה עומד במקום

חתיכה קטנה

את יכולה גם כמו שכתבת להדביק את הרגל עצמה תנסי תראי אם נוח לך

לחבר אליהן גומייה שחורה או סרט

ואז יש קשר נוסף מסביב לרגל שמחזיק אותן

זה לא שומר על הסגנון של הנעל.. 

נראה ככה פחות יפה, לא? 

רק עם רצועה נוספת לפני הרגל..

אם את רוצה יש בשיין רצועות שמוסיפות יופי לנעל (בעיני המתבונן)

תראי פה לדוגמה:

בהנחה שהבנתי נכון

בגדי נשים וגברים, קנה אופנה אונליין | SHEIN

יש כל מיני פתרונות של חברת שול להליכה נוחה עם עקבים

במקומות שאנחנו היינו היה ג'קוזי סאונה רטובה יבשה וחדרים לעיסוי

חוץ מהחדרי עיסוי הכל מעורב.

ג'קוזי ענק שיכלו לשבת בו איזה 15 איש - כל הזמן הצצנו והתקשרנו לבדוק אם התפנה שם וכל הזמן היה מלא בשני המינים.

לא מכירה את דרים איילנד

אולי אם תהיו עם בגד ים צנוע כן תרגישו בנוח? חבל שתפסידו 

אם את מקפידה על צניעות והפרדה, זה לא בשבילך

אנחנו היינו מהעבודה - מקום סופר מושלם אבל היינו במדשאות בצד בגלל הפריצות והערבוביה שהיה שם

נשמע שזה פחות מתאים..

באסה..

אין מקום כזה לדתיים? 

ככה שהכל מותאם.

קחי בחשבון שנופשים כאלה- תמיד כשהייתי איתם היה מפוצץ 

ואנושי עד התוכי.

דבר כזה עוד לא ראיתי.

זה דורש שיחה משמעותית ביניכם,

אבל אולי כדאי לעשות זאת כשהרוחות יירגעו. 

זה עוזר לאנשים להתאפס. מכירה מלא אנשים שמגדלים תוכי וזה מרגיע אותם.

וזה ביצה ותרנגולת. הם מקבלים הרבה מהחוויה הזאת ולכן חוזרים אליה כל פעם מאשר לבלגן בחיים האמיתיים.

מתלבטת אם זה מעצבן שאכתוב את זה, אבל אני חושבת שטיפול מאוד יכול לעזור לך.

יש כאן דברים מאוד מאוד מעצבנים, ואני מבינה אותך ממש.

אבל יש כאן גם הרבה דברים שאני חושבת שזה ממש עניין של דפוס ושל איך מתנהלים, וזה לא שאחד מכם רע והשני טוב.

אלא פשוט האופי של שניכם מתנגש ונוצרת דינמיקה לא טובה.

נגיד הקטע של הדיאטה - כל הכבוד לך! אבל למה שהוא לא יאכל? ואם הוא שוב רעב?

זה יכול להיות מאוד מבאס, לתת תחושה שאין לו מקום בבית, אם בגלל שאת לא אוכלת, או בחרת בדרך מסויימת, עכשיו גם הוא לא אוכל.

לגבי לקום מוקדם - זה ממש לגיטימי שאדם ירצה קצת זמן לעצמו. כן, גם בזוגיות. אבל בגלל שיש אצלכם מתח, כל בחירה שלו כבר מתפרשת אצלך כרצון לריחוק ממך. ואפילו אם בבסיס אצלו זה לא מה שהוא רוצה, ככל שאת לוחצת אותו יותר, הוא רוצה יותר מרחב.

אני חוששת לכתוב דברים מוחלטים, כי אנחנו ממש לא רואות כאן את כל התמונה.

אבל ממה שאת מתארת, יש כאן דינמיקה שבה את מאוד מאוד רוצה קשר, אבל ככל שאת רוצה יותר, הוא מתרחק יותר.

למה זה קורה?

זה יכול להיות כל מיני סיבות.

למשל, את רוצה קשר. עם בן הזוג שלך, שאת אוהבת. אבל את רוצה את הקשר בדרך שלך.

אבל אתם שונים, והוא לא בהכרח רוצה קשר באופן הזה.

את לוחצת - הוא לא יודע להגיד משהו אחר

ואז נוצר מעגל התרחקות

מבחינתך - זה מאשש את התחושה שהוא לא רוצה קשר והכל מתפרש כבר לפי הפרספקטיבה הזו.

מבחינתו - יש מצב שהוא כן רצה קשר, אבל לא ככה. או שלא ידע איך. ועכשיו, כל ניסיון שלך כבר מרתיע אותו, וגם אם את מנסה בעדינות, הוא כבר מפרש את זה שוב כלחץ עליו.

אני יכולה לכתוב הרבה על כל שלב

אבל אני בעיקר חושבת שצריך בתור התחלה לעשות את ההפרדה בין הדברים שאובייקטיבית הם לא בסדר ההתנהלות

לבין כאלו שקשורים לפרשנות או דינמיקה

(ואגב, הרבה גם קשור אחד לשני. כשאנשים מרגישים שלא רואים אותם, זה מוציא מהם צדדים פחות נעימים. זה לא אומר שזה לגיטימי, אבל זה גם יכול לגרום לזה)

יש כאן גם עבודה על ביטחון עצמי, להכיר בערך שלך, מה את שווה, ביכולת לעשות גם דברים לבד ללא בעלך.

אבל אני חושבת שמאוד קשה לעשות את כל זה לבד בלי הכוונה

ואולי כדאי לבדוק אופציה לטיפול עם מישהי שתוכל לעזור

הביטחון העצמי, 

להכיר בערך שלי. 

וואו. 

לוקחת את זה איתי. 

תודה! 

שכדאי לעבוד עליהם,

מציאות החיים שלכם לא אפשרית.

יש לכם אמונות מגבילות שמחניקות אתכם.

אי אפשר לאכול מהעוגה ולהשאיר אותה שלמה.

המציאות שילדה שנה וחצי בבית בלי מסגרת להורים עובדים, היא הזויה. לא פלא שאתם קורסים.

אין דבר כזה שאין מטפלת. אתם גרים במרכז, לא בערבה.

בעלך עובד קשה, מתקדם, מגדיל פרנסה, וזה לא מתבטא בחיים יותר נוחים.

ברור שהוא יהיה ממורמר.

בנוסף לזה יש עדיין משקע של הנושא של הלימוד תורה,

לא יודעת אם זה בא ממנו, ממך או מציפיות הסביבה, אבל צריך להבין מה המינון שבו זה תורם ומה המינון שבו הלימוד צורך אנרגיה ולא מחזיר אותה.

בנוסף יש את העניין עם הבייביסיטר. אין דבר כזה שרק הדודות יכולות לשמור על הילדים. זה ממש ליצור בעיה יש מאין.

כ"כ הרבה משפחות נעזרות בשירותי בייביסיטר שהם לא משפחה בתשלום. אין דבר כזה שאין בעיר ענקית עם מלא אוכלוסיה דתית שאין בייביסטר טובה שאפשר לסמוך עליה.

ההישענות על המשפחה בלבד היא מקור הרבה צרות. כי זה מכניס עוד עומס על המערכת הזוגית.

בנוסף כל העניין עם המשפחה שלו. מה זה מסתיר ממך מידע בקשר למשפחה שלו? ברור שהוא יסתיר. גם טת מסתירה ממנו, ויש דברים שזה טוב וזה בריא.

הרצון שלך לדעת על מה שהולך שם, הוא הלא בריא לשניכם.

מה שלא יודעים לא כואב. תלמדי לשחרר את הצורך "לדעת" והוא לא יצטרך לשרוף אנרגיה על הדברים האלו.

תוציאי את כל המשקולות האלו שמטביעות אתכם בתוספת עבודה על נפרדות, ותראי איך החיים יפים פתאום. יש לכם את הנתונים להצליח,

אתם "רק" צריכים לבחור בכך בחירה אמיתית ואמיצה.

לשנות דפוסים זה לא פשוט, אבל אחרי שתעברו את זה תראי כמה זה משפר דרמטית את החיים.

אני מבינה.. ואת צודקת.. 

ב"ה מצאנו מסגרת לילדה תודה לה', מחוץ לעיר, אבל לא נורא. 

אז כבר הוצאנו משקולת אחת, אפשר לומר. 

העניין עם הבייביסיטר- זה לא מגיע ממני-אני דווקא מנסה להציע כל פעם שניקח בייביסיטר חיצונית.. אבל זה הוא שלא רוצה להכניס הביתה אנשים זרים וגם לא רוצה לשלם יקר- הבייביסיטריות שבדקתי הן יקרות. והוא לא מוכן לשלם גם על ה'יציאה' וגם על בייביסיטר. ומזל. כי הוא גם ככה לחוץ באופי שלו, אז אם אצא ויש בייביסיטר בתשלום גבוה- תוך חצי שעה נחזור הביתה חחח 

אבל לוקחת לתשומת ליבי, ותודה לך על התגובה! 

זה שאת מבינה שזה משקולות זה כבר חצי דרך להצלחה.

עכשיו כשהילדה במסגרת כל בוקר, מתי הוא יוצא לעבודה ומתי הוא חוזר?

לגבי הוצאות על בייביסיטר, הדרך שלנו לחשוב על זה, פגישה של ייעוץ זוגי תעלה לנו פי 2 (וגם לזה צריך בייביסיטר) אז עדיף כבר להשקיע ביציאה ולשחרר את האווירה, מאשר לסחוב אווירה טעונה.

יכול להיות שהקושי לשחרר מבחינה כלכלית הוא קטנים פסיכולוגי, כי כשיש בייביסיטר בחינם או בתשלום פחות מאלו שמצאת, אז יותר כואב לשלם מחיר מלא והוגן על השירות שמקבלים.

אבל זו טעות.

כי העובדה שביום מסויים אין דודה פנויה לבייביסיטר לא קשור לכמה כסף נכון להוציא על בילוי.

זה כמו שתקבלי תווים לרכישה בסופר לחצי שנה, ואז אחרי חצי שנה שפתאום תצטרכי לשלם על המוצרים, זה יראה לך יקר ובזבזני.. אז מה לא תקנו בסופר יותר בגלל שפעם קיבחת תווים והרכישה בסופר הייתה בחינם?

אני לא אומרת שהאמונות המגבילות הם רק שלך, אלא שאם מסירים אותם, משתחרר לחץ והחיים נכנסים לאיזון יותר נכון.

יכול להיות שבאמת יש מניעה כלכלית להביא בייביסיטר, אבל זה צריך להדליק לכם נורה אדומה שמשהו לא נכון בדרך החיים שלכם.

הדרך להתפתח ולהגדיל הכנסה ולהגדיל משפחה, עוברת דרך תכנון נכון של העתיד.

את מדברת על להחליף עבודה, זה הגיוני כי בד"כ כשעוברים עבודות משפרים את השכר.

אבל להחליף עבודה דורש אנרגיות של חיפוש, הכנה, יכולת להתראיין. זמן ופניות להתראיין, ואז עוד תקופת הסתגלות למקום החדש.

מי שחי בשוטף על טיפות האנרגיה האחרונות, לא יוכל לבצע שינוי כזה ואז השכר לא משתפר ואז תקועים במקום וכל הזמן אין כסף לבילויים ובייביסיטר.

לכן מדי פעם צריך להסתכל על התמונה הרחבה יותר ולבדוק אם ההחלטות שלנו מקדמות אותנו או תוקעות אותנו באותו מקום.

ואם המסקנה היא האופציה השניה, אז צריך לחשוב מה אפשר לעשות כדי לייצר באופן מלאכותי וזמני יותר משאבים כדי להתגבר על המשוכה שמונעת מאיתנו להתפתח, ואז אחרי הקפיצה, חוזרים למשאבים הטבעיים.

זה יכול להיות לדוגמה לגור אצל ההורים עד השלמת מבחן מסויים (רלוונטי לזוגות צעירים ממש)

או לרדת בשכר כדי לצבור ניסיון בסוג מסויים של עבודה, או להשלים תואר שני, מתוך מטרה בהמשך להגדיל את השכר מעבר לנקודת ההתחלה וכד'.

הרעיון שיש תוכנית עבודה קונקרטית שאומרת עכשיו משקיעים משאבים בלהצליח להשיג אבן דרך מסויימת שתיתן לנו תשואה טובה יותר בהמשך.

להשקיע בזוגיות זה לא רק להנות בערב מסויים, זה לחזק את כל מה שמחזיק את השגרה בסוף.

הייתה לי תמונה מאוד ברורה של איך זוגיות נראית, ואיך בית מתנהל.

בעלי היה חוזר הביתה, וישר הייתי משתפת אותו בכל מה שהיה לי היום.

היינו יוצאים לדייטים, ובדיוק אז הייתי מעלה את כל הנושאים הכי כבדים לשיחה.

היה לי חשוב שהכל יהיה רשמי, שנדבר על כל דבר וכל החלטה, שנקבע זמנים קבועים לדייטים, לדיבור.

היה לי קשה, הייתי מתלוננת המון. אני ראיתי את זה כשיתוף, הוא בעלי ותומך בי.

בפועל, זה פשוט חנק אותו לגמרי.

הוא היה מגיע הביתה - ורצה קצת מנוחה מהיום. אני רק רציתי פרטנר לדבר איתו.

היינו יוצאים למסעדה, הוא היה רוצה קצת ליהנות ולהשתחרר - הייתי מפילה עליו את כל הצרות.

הוא אדם יותר זורם, והרצון שלי לעגן כל דבר בלו"ז העיק עליו.

הוא רצה שיהיה לי טוב, אני חשובה לו, אבל הוא לא רצה להיות האחראי הבלעדי על האושר שלי.

היינו בספירלה לא טובה.

הביטחון העצמי שלי היה נמוך

כל הערה שלו, אישרה אצלי את המחשבה על עצמי שאני לא שווה ולא מוערכת, למרות שהוא לא התכוון.

אז הרגשתי לא מוערכת, או שמה שאני עושה לא מספיק טוב. פחדתי ליזום, מחשש לקבל הערה ועוד אישוש לחוסר ערך העצמי שלי.

והוא מצידו, נהיה יותר מתוסכל והרגיש שכל האחריות עליו.

בקיצור, אפשר עוד לפרט, היו גם הרבה דברים טובים. אבל המון משקעים ותסכול.

במובן מסויים, ההתנפצות של החלום היא זו שאפשרה אחר כך את הצמיחה של הזוגיות שלנו.

הבנתי שכמו שחלמתי זה לא יהיה.

השאלה אם נסבול ונכאיב אחד לשני, או נמצא דרך משותפת.

ואז התחלתי להסתכל גם דרך הפרספקטיבה שלו

נקודת המוצא הייתה שאנחנו שנינו לא אנשים רעים

התחתנו מאהבה אמיתית

אז אם אנחנו לא רעים, למה אנחנו מתנהגים ככה?

מתסכול ואכזבה

התחושה שלא רואים אותנו גרמה לשנינו להתרחק ולכעוס

אימנתי את עצמי לראות את העולם דרך העיניים שלו

במקום לכעוס, התחלתי להבין ולחמול.

במקביל עברתי תהליך ממש משמעותי של למצוא את הביטחון שלי, להעריך את עצמי בלי קשר אליו. לדעת מה אני שווה, בלי מחמאות חיצוניות.

אני יודעת שזו נשמעת קלישאה, אבל ברגע שלי היה טוב, שהיה לי ברור מי אני ומה אני שווה, המחמאות גם התחילו להגיע.

אבל לא כי חלבתי אותן בכוח, אלא כי האמנתי בעצמי וזה הקרין החוצה.

אני בכוונה כותבת את זה בצורה של שיתוף, כי אני לא יודעת לכתוב כאן מסקנה.

אבל אולי זה כן יעורר לחשוב שיש לנו הרבה מה לעבוד על עצמנו והרבה מקרים עבודה משמעותית עם עצמנו יכולה מאוד מאוד לקדם, גם דברים בזוגיות.

דעתי היא, שצריך לא לנסות לשנות את בן הזוג.

צריך ל"זרוק" את כל החלומות על איך קשר נראה, כי זה מגביל אותנו. צריך לבנות את הקשר בהתאם למי שמרכיב אותו - את ובעלך.

תמיד אני אומרת "אם זה היה תלוי רק בי זה היה אחרת". אבל זה היופי בזוגיות, שזה לא תלוי רק בי.

זה סוג של ריקוד עדין כזה, ללמוד להכיר את בן הזוג, ובאותה מידה גם לא למחוק את עצמך.

אבל אני חושבת שזה אפשרי.

משהו דומה גם עלינו

אני גם מלא שנים חייתי בתחושת חלום למול הזוגיות שלנו

חשבתי שהנה יש לי את האיש שלי

שמכיל ותומך ואוהב להקשיב לי

ושאנחנו שנינו יחד מסורים לבית ולילדים וברור לנו שזה התפקיד שלנו עכשיו והמחוייבות המרכזית

ובעלי איש מאוד טוב ורגיש ומרצה

והיה כמעט כל מה שרציתי

לכאורה

הקשיב בלי סוף

עזר ככל יכלתו

ויתר על לנסוע למקומות ועוד

תמיד חזר בזמן הביתה והשתדל מאוד להכיל הכל

אבל בפנים

הוא היה כבוי

לא נוכח

כי הוא רואה זוגיות אחרת

כי הוא זקוק לדינמיקה שונה

למשל

הוא מוכן לפרגן לי לנסוע לשבוע עם חברות והוא אפילו לא יתלונן שקשה לו לבד העיקר 'אהיה שמחה

והיה לו קשה 'עשיתי לו פרצוף על כל נסיעה וחריגה מהשגרה כי זה לא השלב בחיים לעשות כל מה שבא..

הוא לא חיפש משהו אחר קיצוני

אבל אחרת

באיזשהו שלב הרגשתי שהוא אחר

לא חיוני לא שמח לא נוכח בקשר רגשית

לא יודעת להסביר

ולא עזר לשתף

הוא עצמו לא היה מודע לכל מה שמרגיש

עד ש...

קרה מה שקרה

ואצל שנינו הכל צף והיה סוג של משבר כזה

בכללי בחיים

וגם ביננו

וקשוח. ונפגעתי וגם הוא והיה מורכב

לא מעט זמן

ולאט לאט

נפתחו הקלפים ועוד שיחה ועוד ועוד

וזה לא רק זאם

זה נתקע והסתבך ונפתח והתקדם ושוב

והוא הלך לטיפול וגם אני קצת

ובסוף לאט לאט יכולה להגיד שקרה שינוי

שהוא עדיין קורה

ושהוא כואב

וכן זה לא הזוגיות כמו שחלמתי

אבל

ככה

היא הזוגיות שבה שנינו נוכחים באמת

וטוב לנו יחד ב''ה

והוא נוכח וחי ושמח יותר

וגם אני עומדת יותר בפני עצמי

ומפרגנת גם לו יותר

ולמדתי מסה הרבה מחדש על החיים ועל תקשורת ועל מה זה זוגיות

ועל מה זה לא

ובסוף נגיד על זה תודה .זה בטוח

המון המון הצלחה בדרככם זו

ב"ה שתראו רק אור וטוב בתוכה

וישר כוח עצום לשניכם 💪❤

תודה על השיתוף, 

לומדת מזה!

תצליחו אמן! 

מחכים ומרגש כ"כ לקרוא אותך

אשרייך יקרה! איזה יופי את!

ואשריכם ממש 👑

ב"ה שתזכו להינות עוד רבות רבות מכל הפירות המתוקים הללו של עמלכם ועבודתכם ❤

זה מרגש לקרוא את התהליך. 

וזה מדהים היכולת שלך לשחרר את המקובעות ולתת לו מקום. 

זה לגמרי מה שאני צריכה- לתת לו מקום. 

קודם כל שולחת לך חיבוק גדול על הכל הכל

ומנסה לכתוב רגע את הדברים שעולים לי (מתנצלת מראש אם הם פחות מסודרים או בהירים, ניסיתי לגעת בכל מה שעלה לי, והיו המון דברים ונושאים שהעלת בהודעתך, אז מפאת קוצר הזמן ורוחב הדברים אולי אין מספיק הרחבה/התעמקות אלא רק בתור נקודות שעלו):

הדבר העיקרי שעולה הוא כי כדאי מאוד לעשות עבודה על נפרדות.

זה לימוד כמו כל הלימודים בחיים, והוא חשוב מאוד

על הנפרדות שלנו בתוך הביחד

ועל הביחד שלנו בתוך הנפרדות

ועל המובחנות שלנו.

למשל, זה מצוין שיש לכל אחד החלטה אישית ושאיפה אישית וכו', כמו הרצון שלך לדיאטה ולא לאכול בערבים.

אך הדבר לא מחייב כלל גם את בעלך מלצום בערבים ולהימנע כליל...

כמוך, גם הוא אדם נפרד בפני עצמו.

עובד בבבקרים, חוזר מאוחר, משכיבים הילדים,

לעיתים עובד גם ערבים, חוזר מאוחר אפילו עוד יותר והרצון שלו לאכול בביתו שלו הכי טבעי ולגיטימי שיש...

וגם הרצון שלך, האדם הנפרד שאת, לא לאכול בערבים - גם הוא הכי טבעי ולגיטימי שיש.

ואין באמת כל סיבה שמישהו מכם צריך למחוק את עצמו או את השלווה שלו או את רצונותיו.

את יכולה לא לאכול בערבים

והוא יכול לאכול בערבים

הכל בסדר.

אתם כאמור שני בני אדם נפרדים ולא ישות אחת פיזית (כן שני חצאי נשמה אחת 😊).

ומה שקורה כרגע אצלכם,

שלא רק שבעלך כן שם את עצמו ואת הרצון שלו בצד,

אלא הוא ממש יוצא מגדרו להתחשב בך אפילו לפנים משורת הדין - ולא אוכל כאשר הוא חוזר מהעבודה!

אך מטבע הדברים הדבר מאלץ אותו לאכול מחוץ לבית, אחרי שעובד עד מאוד מאוחר, להגיע הביתה מאוד מאוחר ואז הוא באופן טבעי נכנס לישון...

וכפי שכתבת בחוכמה - מה שמוסיף לזה זו הקבלה שהוא קיבל על עצמו בתחילת השנה - לקום כל יום ב4:00 בבוקר, שזו קבלה מעולה של זריזות וחריצות.

כך שהמציאות האנושית אומרת שאכן הוא משווע ללכת לישון מיד כשחוזר הביתה מהעבודה בלילה. זה לא תירוץ אלא עובדה אנושית בסיסית של צורך בשעות שינה ובמנוחה לגוף. מה עוד שציינת שהוא עובד בעבודה פיזית שקשה ומאמצת ומעייפת אף יותר.

ולאחר שהוא קם ב4:00 הוא מנקה את הבית (!) או לומד או עושה ספורט - נשמע משהו שהוא לגמרי לא מובן מאליו ולגמרי נדיר ומראה על חריצות נדירה ומידות טובות.

אם כך לסיכום מה שהוא עובר במהלך היום זה:

לקום ב4:00 לנקות את הבית או ללמוד או לעשות ספורט

ללכת לעבודה

לחזור מאוחר

או לחזור עוד יותר מאוחר

לעזור עם ההשכבות של הילדים

להשתדל במיוחד בשבילך לא לאכול בבית בערבים

ולקרוס למיטה ברגע שרק יכול.

נסי רגע להביט על כך במבט-על כמו על אדם שאינו בעלך, למשל על הבן שלך או אח שלך או אדם זר אפילו אם היו באותה הסיטואציה.

נכון שנשמע שהוא עושה מעל ומעבר וכל מה שהוא יכול?

נכון שטבעי לו אם ירגיש שלא משנה מה הוא יעשה וכמה הוא יתאמץ זה אף פעם לא יהיה מספיק? שתמיד הוא יצא לא בסדר?

שבעצם הוא נמצא תמידית באין כניסה ובאין מוצא כי לכל כיוון שלא יפנה הוא יצא אשם או לא בסדר?

שכל מה שהוא רוצה זה שיהיה לך טוב, ולבית, ושלווה, ונחת.

גם בבקרים, כתבת שגם אז את מבקשת ממנו להעיר אותך מוקדם - אך גם כאן שוב יש ממנו ציפייה לחוסר נפרדות - כי הוא זה הוא ואת זו את,

והוא מנסה רגע לומר זאת במילותיו שלו ולומר לך שאו שהוא שכח באמת - כי כאמור הוא אדם שחי לעצמו ובוחר את בחירותיו האישיות לקום מוקדם בשם האדם הנפרד והאינדיבידואל שהוא (לא שהוא לא גם בן זוג חלילה, אלא שזה בהחלט דבר שכל אדם אחראי לעצמו), ובעצם הוא עדיין מתבקש להיות אחראי גם לקימה של אשתו היקרה.

אך הקימה של אשתו בעיקר תלויה בה, ובאחריותה. הוא לא צריך לקחת אחריות על הקימה שלך, כפי שאת לא צריכה לקחת אחריות על הקימה שלו.

אלו יחסים שיותר נכונים להורים וילדים כאשר הם קטנים יותר, וגם אז בגיל בוגר הילד אפילו אחראי לקימה שלו עצמו.

ולא רק זאת, הוא גם אומר לך: "מה היה לך לעשות - הבית נקי והכל טוב... תשני" - כלומר ממש ממש רואים כאן כמה הוא אוהב אותך! כמה אכפת לו ממך! כמה חשובה לו כל דקת שינה שלך! כמה הוא מתאמץ לנקות כדי שיקל מעלייך ואת תוכלי לישון! זה מקסים יקרה! זה אפילו מרגש ומפעים לקרוא זאת!

אך מה שעולה אצלך פנימה זו מחשבה אוטומטית של: הוא לא רוצה בקרבתי.

אך יקרה זו כלל וכלל לא המציאות המשתקפת מן הדברים בעצם. זה כלל וכלל לא מה שהוא אמר וגם לא מה שהוא עשה בפועל, אלא בדיוק בדיוק להיפך.

ואותה תפיסה בהחלט מגבילה אותך. ממש חוסמת אותך מלראות את כל ההשתדלות העצומה שלו ואת כל המאמצים שלו ואת כל הטוב הזה שרק אוהב אותך ורוצה שיהיה לך טוב.

גם בהשתדלות לא לאכול בערב בבית,

גם בלקום ב4 בבוקר לנקות

גם בלתת לך עוד זמן לישון ולאגור כוחות ולא להעיר אותך

גם בלעבוד ולפרנס כדי שלא יחסר לך ולכם דבר

גם בלהיות שם בהשכבות ובכל מטלות הבית

גם לגבי אחיותיו והבייביסיטר - הוא הרי מנסה ומשתדל מתי שיכול כן להפעיל את השכנועים שלו ואז זה יוצא לפועל. משתמע מכך שכאשר אין זה יוצא לפועל זה לא כי הוא לא רוצה (שוב אותה תפיסה מגבילה ומחשבה אוטומטית לא אמיתית שמנהלת אותך וחוסמת שם מאוד) - אלא כי כנראה שהוא לא יכול יום יום לצאת במסע שכנועים להוריו וכו' ומדובר כאן גם בעוד נפשות שגם להן יש צרכים ורצונות משלהם (הוריו ואחיותיו).

ובהחלט יכול לעזור למצוא עוד כתובות לבייביסיטר גם מחוץ למשפחה, זה יכול להקל מאוד.

ולכן כאשר את מדברת איתו על זה, הוא בעצם שומע עד כמה הוא לא בסדר כאמור, עד כמה הוא לא רוצה, עד כמה הוא לא עושה מספיק, עד כמה הוא לא אוהב מספיק, על כמה למרות כל מאמציו זה אפילו לא נראה - לכן מנגנון ההגנה שלו עונה שבאמת הוא מרגיש מואשם, שבאמת הוא מרגיש שחושדים בו, שבאמת הוא מרגיש לא מוערך, וכן הלאה... זה אך טבעי שיקרה כך.

ולא רק לו כאדם שהוא ספציפית, אלא לכולנו כבני אדם.

כולנו כאשר נרגיש צורך לא ממומש, או שנרגיש לא מוערכים, או לא בסדר, או לא טובים מספיק, או לא מספיק - נפעיל מנגנוני הגנה, נהיה בהגנות ובחומות של בריחה או התקפה או הסוואה וקיפאון. כולנו. כך פועלת הנפש האנושית.

- גם לגבי החופש הגדול -

זה בסדר גמור שוב שאתם עם רצונות שונים! אתם שני בני אדם נפרדים.

ו"כשם שפרצופיהם שונים כך דעותיהם שונות",

לכן הכי הגיוני טבעי ואנושי שאת תרצי לצאת החוצה ולצבור חוויות, והוא ירצה להישאר בבית ולחשוב באמת ובתמים שניתן לצבור חוויות גם בבית.

- גם לגבי מה שכתבת לגבי ההורים שלך - כתבת בצדק שיש דברים בבית הורייך שהם אישיים ואת בוחרת לא לשתפו בהם, ובדיוק באותו צורה גם הוא בוחר לא לשתפך בדברים אישיים במשפחתו שלו. זה לגמרי הדדי וטבעי. 

וכנ"ל לגבי הוואטסאפ - שהוא בגדול מרחב אישי של בני האדם, שמאוד טבעי שירצו שישאר אישי שלהם ולא לשתף את בן/בת הזוג. והמון אנשים אכן נוהגים כך ולא רק שלא רואים בכך בעיה אלא זה לכתחילה מוגדר כחלק מאותה נפרדות, כחלק מאותו מרחב אישי שחשוב מאוד שיהיה גם הוא לכל זוג באשר הוא. מרחב זוגי ומרחב אישי. שניהם חשובים באותה המידה.

- גם לגבי זה שהוא בפלאפון - זו גם יכולה להיות אחת מאפשרויות הבריחה של התת מודע במנגנון ההגנה של הבריחה - לנתק עצמו מהסיטואציה שנחוות עבורו כאיום (של אני לא מספיק / אני לא בסדר / אני לא מוערך / אין לי מוצא / לא משנה מה וכמה אעשה זה עדיין לא יהיה מספיק ועדיין אצא לא בסדר! וכו') - אז הבריחה למסך, לטלפון, או לכל סוג בריחה היא לגמרי אנושית במקרה הזה.

וגם כאשר הוא בטלפון ובעצם מרגיש שאת "תופסת אותו בקלקלתו"- זה דומה למה שאת מרגישה כאשר את משתדלת לא להעיר לו אך הוא "תופס אותך בקלקלתך" כאשר אומר לך על זה שלא נותנת לו לנוח.

כלומר הפעולה כאן היא דומה והדדית משני הצדדים, ואפשר לרתום את ההבנה של השני/ה ע"י איך אנו מרגישים כאשר אנו חווים זאת.

 וכפי שאת מתארת בתבונה שגם כאשר הגבת במילים לא יפות ובצורה עוקצנית זה הגיע אצלך בעומק ממקום של להיות נשמעת - כלומר הבנת שגם אצלך פועל מנגנון הגנה אנושי (של התקפה, כלומר מופע חיצוני של מילים / בכי / צעקות וכו') - כך בדיוק באותה צורה גם הוא מגיב במנגנוני הגנה (של בריחה יותר מאשר התקפה) למקום בתוכו שמרגיש שלא משנה מה הוא תמיד לא בסדר.

וגם בצורה דומה - זה לא שהוא שתלטן, אלא שהוא רואה את הדברים בצורה מסוימת ובאופן הכי אנושי שיש רוצה לנהוג לפיהם.

בדיוק כפי שאת רוצה לא לאכול בערבים וכו' ומותר לך, גם לו מותר לרצות דברים מסוימים איך שהוא רואה לנכון. ודווקא נראה שהוא מאוד מאוד בא לקראתך ומשתדל מאוד כמו שבדוגמת לא לאכול בעצמו בערבים, לקום ב4:00 בבוקר כדי לנקות את הבית וכן הלאה.

- גם עם התוכי - נראה שעבורו זה פשוט מפלט ורוגע מכל מה שהוא עובר. מהעבודה הקשה, מהביקורת, מזה שהוא תמיד מרגיש לא מספיק ולא בסדר, אז עם התוכי יש לו בעצם רגעי נחת בלי כל זה ומאוד הגיוני שיברח לשם, אפילו בתת מודע.

- גם עם הדייט: הוא שמע בשבת בצהריים מאשתו היקרה שרוצה דייט. מגיעים הביתה רק ב20:00 ועבורו הזמן כבר מאוחר אז מזרז את הילדים לישון, ודאי שטבעי שיהיו רעבים, אך כרגע הוא התמקד בבקשה שלך אשתו האהובה לדייט וזה מה שניהל אותו בראש, אז רצה "לתקתק" השכבות, וכאשר ראה שהזמן עובר וכו' כבר עם כל התסכול הגיב כך, וגם את עם כל התסכול שלך כבר הגבת כך,

והוא ניסה להכין פיצה כי עבורו זה חלק מדייט כיפי, אבל את ראית בכך שהוא לא מתחשב בך שלא אוכלת בערב, ואז הוא שוב נכנס למקום של ה"אין כניסה" ואין מוצא שלא משנה מה יעשה אין לו נתיב אחד של אוויר שירגיש מוערך ושרואים את המאמצים שעושה ושהוא טוב ומוערך ומספיק!

אז הוא שוב הלך לטלפון, לבריחה מלהרגיש את כל הקושי העצום הזה,

ושניכם בסה"כ אוהבים אחד את השניה ורק רוצים להיות אחד עם השנייה אבל כל התסכולים הללו והמטענים הללו יושבים כחוצץ ביניכם ולא מאפשרים רגע נחת. 

וגם הלו"ז העמוס הצפוף בלי מרווח נשימה לא מאפשר זאת כנ"ל.

לכן כדאי לראות לאט לאט איך מנטרלים את כל המטענים הללו,

איך פותחים נתיבי כניסה,

איך מוסיפים פתחי איוורור בלו"ז עצמו של חייכם,

איך עובדים עוד על דפוסי חשיבה / תפיסות / אמונות מגבילות שמקדמים אותנו ולא חוסמים,

איך לומדים עוד על עיבוד עצמי נכון ושלם ואח"כ תיווך בתקשורות מקדמות לשני/ה,

ובעיקר איך מתחזקים שבאמת הכל בסדר,

שמותר לכם לחשוב אחרת

שמותר לכם להיות שני בני אדם שונים ונפרדים

ולהמשיך לעבוד על הנפרדות הזו שכ"כ כ"כ חשובה ומהותית, 

ולדעת שיש בה בעבודת הנפרדות והמובחנות פוטנציטל צמיחה אדיר ופוטנציאל לרווחה נפשית, שלווה עצומה ושמחה גדולה ביום יום שלכם ב"ה!

שתהיה המון המון ברכה והצלחה יקרה

שתראו רק טוב במתיקות גדולה ב"ה 🙏🌹

- ושוב תודה רבה @יהלומה.. על התיוג 🙏

כאילו ההרגשה שקיבלתי זה שאני חונקת אותו.. 

וקיבלתי פרספקטיבה שונה. מהצד שכתבת- שאם אני מסתכלת עליו בתור אחי ולא בעלי.. 

צודקת. ומקבלת. 

צריכה ללמוד להסתכל עליו בעין חיובית ובעיקר להעריך. 

אבל יש בי פחד לקבל את הנפרדות הזאת שכולן כותבות פה.. כי אני מפחדת שזה יחמיר/ידרדר/יקבל כיוון לא נכון.- אני לא יודעת להסביר את זה.. כאילו שנתרגל ל'נפרדות' הזו והזוגיות תידרדר. 

תודה רבה על התגובה המושקעת והמלמדת!! 

זה הפוך מהחשש שלך. ככל שתהיה לכם את הנפרדות וההבנה שאתם ישויות שונות, אז הזוגיות שלכם תשתפר ולא להיפך. בדיוק כמו שאת לא מצפה מחברה טובה שלך לעשות כל מה שאת עושה. ואם היתה לך חברה שבשם החברות רוצה שתעשי בדיוק מה שהיא אז היית מרגישה שהיא חונקת אותך ומסיימת את החברות כדי לנשום.

ככל שתתנו את המקום לכל אחד מכם ותתעניינו בלי שיפוטיות אחד בשני, כמו חברים טובים לפני הכל, זה מה שיקפיץ את הזוגיות ויחזק אותה. ממש לא להיפך

יש הרבה מאוד אפשרות לגדול דווקא גם ובעיקר במרחב הזוגי ולא רק האישי.

כיוון שכל מהותה של מובחנות בריאה ונכונה - היא לא להיפרד מהשני ולהיות משני צידי המתרס "אני כאן ואתה שם ואין בינינו כל קשר",

אלא בדיוק להיפך - זו היכולת להצליח להגיע לעצמאות רגשית ולהביע את עצמי עד הסוף דווקא בתוך הקשר.

זה תמיד יהיה בתוך קשר.

והלימוד הזה שקשר עושים, יוצרים, הוא לא נוצר מאליו,

שמובחנות בריאה רק מקרבת ולא מרחיקה, רק יוצרת עוד מבט עמוק ומפליא על העולם הפנימי של כל אחד מאיתנו, ושוב - הכל נעשה *בתוך הקשר*.

המטרה היא לעשות קשר, להביא אחד את הלב של השני, להביא את מה שהבנתי עם עצמי במובחנות, ללמוד להיות נפרדת וללמוד להיות ביחד, 

ללמוד את הלימוד המרתק של הביחד בתוך הנפרדות

ואת הלימוד המרתק לא פחות של הנפרדות *בתוך הביחד*.

ובתוך זה יש הרבה מאוד אוצרות מרתקים, מפעימים, מגדלים מאוד, שהם פשוט זהב טהור.

החל ממההתקשרות שלנו עוד בתור תינוקות ועד לזוג שאנחנו בתוך הקשר בהווה ועד ה120 שלנו ב"ה.

1. מצטרפת לעניין האמונות המגבילות. למה אם את עושה דיאטה שהוא לא יאכל מה שבא לו מתי שבא לו? למה חובה לאכול ביחד? למה לשכנע אותו לצאת אם הוא לא רוצה? צאי לבד עם הילדים!

2. בּוסף, נשמע לי שפשוט חסרים לכם כלים לזוגיות ותקשורת. אלה דברים שלא נלמדים בעצמם, ומידות טובות לא תמיד מספיקות. הייתי ממליצה לך להתחיל מללמוד על זוגיות.

החל מספרים כמו גברים ממאדים ונשים מנוגה" ו"לדעת להכנע" שהם ממש ספרי בסיס, "חמש שפות לאהבה", "שבעת העקרונות לנישואים מאושרים" דרך ספרים מוצלחים של רבנים ויועצים יותר מהעולם התורני- יש אין סוף, למשל "הבית היהודי" "לבנות בית בישראל" "מתקרבים ורבים" "חוקי הזוגיות" ועוד ועוד.

בנוסף היום המדיה מוצפת בפודקאסטים מעולים שאפשר ללמוד מהם המון כמו חלק מהפרקים בפודקאסטים "שעשני אישה" "מה בליבא" "חושבים טוב" שיעורים פתוחים של "מעוררות אהבה" וזה ממש על קצה המזלג.

בנוסף יש מגוון תוכניות וסדרות בתשלום שעוסקות בזוגיות כמו "מעוררות אהבה", סדרה של יעל פוזן, "מובחנות" של אפרת צור, וגם כאן- ועוד ועוד.

נשאר באמת רק לבחור, לקחת בשתי ידיים ולהתחיל ללמוד וליישם. יכולה לשתף שאני ממש אובססיבית לנושא, כל הזמן משתדלת ללמוד ולהתקדם ( בעיקר בפלטפורמות חינמיות כמו פודקאסטים/ספרים מה

ספריה) וזה פשוט משנה חיים. אז ממליצה בחום.

בהצלחה רבה!!

ותדעי שממש נשמע שבאמת אתם אנשים טובים, עם חיים עמוסים. חושבת שכדאי לפתוח את סדרי העדיפויות שלכם ולשקול שינויים שיתנו לכם יותר מקום לנפש

עם האוכל לילדים, או הטיולים וכו. שזה באמת מבאס.

אבל גם מצידך, שחררי אותו עם האוכל. גם אני בדיאטה ובעלי רזה אוכל מה שהוא רוצה כי זה לא שייך שיהיה בעונש בגללי.

אם החלטת לא לאכול שיאכל לבד. ובלי קשר אם הוא לא נמצא בערב גם את לא בעונש-תאכלי בשעה שלך..

לא יקרה כלום אם תאכלו בנפרד.

ומצטרפת לכול מי שאומרת שטיפול זוגי יעזור לכם. 

באמת פרופ' יודסין לא מנחה לתרגל, אנשי מקצוע אחרים אומרים שזה יכול להיות בעייתי.

תנסי להסתכל, אולי תזהי בעצמך אחרי שיש לך ניסיון בזה

וזה ישב על חשש מביקורת מהמורה

למרות שהוא יודע, הוא היה מתקשה להתכנס לכתוב כי חשש שהתוצאה לא תשביע את רצון המורה שהיה מעיר לו בכיתה

אז קודם כל ביקשתי מהמורה לרכך

אחרי זה עשיתי איתו סיכום שלפחות פעמיים יושבים לשיעורים ויישרתי קו עם המורה בזה, שההבנה יותר חשובה לי מההספק ושלא כל השיעורים ייעשו

אצלנו זה עבד ב"ה והוא ב"ה בסדר גמור היום

וגם - הוא קטן. המעבר מילד שרגיל רק לשחק ללפנות זמן לשיעורי בית לא קל להם והם גם עייפים

אצלנו היו שיעורים כבר מהגן והוא היה עושה איתי בשמחה וגם מבקש חוברות העשרה אז הבנתי שיש משו לא תקין מהבחינה הזו

מקווה שזה נותן לך כיוון

הם עדיין קטנים בגיל הזה, הרגע עלו מגן חובה שם היה להם הרבה יותר קל וחופשי...

לנו היה סיפור זהה אבל עם קשיים רבים

התייעצנו עם המורה והיא אמרה לא ללחוץ

ובטח לא ליצור מצב שאני כאמא מייצרת רגשות שליליים כלפי בגלל השיעורי בית.

צריך למצוא את הדרך המתאימה בשבילו..

נגיד מחליטים על יום אחד מרוכז (תלוי בהיקף ה ש.ב) שבו יושבים יחד או נגיד מכינים כוס חלב עם קצף ופלטת פירות ומפטפטים קצת ועושים מה שיכולים...

בלי לחץ בטח אם אין קושי לימודי

זאת דעתי.

וליידע את המורה כמובן, בטוחה שהוא לא היחיד.

יכול להיות גם צורך..

אחרי שכל היום הוא זמן מוגדר בכל שעה יש משהו לעשות- יש אנשים שבטבע שלהם צריכים את הזמן 'בטלה' הזה,

גם הבן שלי בכיתה א וזה ככה.

אני תוהה האם זה נכון בגיל הזה שהש.ב. הם אחריות שלך כביכול? וזה מביא למלא חיכוך ביניכם וחבל.

ואם הוא הולך אחרייך לכל מקום ומפטפט הייתי חושבת שהוא מרגיש צורך קצת להיראות (זה לא אומר שאת לא נותנת לו תשומת לב אלא שיש לו צורך בעוד)

אני רואה עם הבן שלי שכן הוא טיפוס כזה... אחרי שאני נותנת לו תשומת לב נקיה הכי קטנה בעולם (5 דקות שאני איתו אבל אך ורק איתו אחרי שהקטנים ישנו) הוא נהיה מלאך ומציע מיוזמתו לעזור

מה שלעולם לא יקרה ומתחמק מהרבה משימות כי אין לו כח וכו'...

כשאני הייתי ילדה זו הייתה אחריותי

לבן שלי אין ש.ב. תודה לד' והוא הגדול שלי, חוזרים ב4 אחרי ש.ב. (שזה קושי מסוג אחר היום הארוך הזה אבל זה לא הנושא)

אני תוהה אם נכון, בפרט אם הילד קורא ואין לו קושי לימודי לפתוח חזית בנושא הכנת ש.ב.

כשהיא אומרת שגם ככה קשה לה עם הילד הזה ומילוי משימות.

שוב, בתור ילדה זו היתה אחריותי, אני זוכרת, ואם לא הכנתי ש.ב. (לא קרה בכיתה א') שילמתי על זה את המחיר..

אבל בכיתה א זה לגמרי אחריות של ההורים בעיניי

מאיפה לילד תהיה המיומנות אם לא ילמדו אותו? מה אכפת לו מהשינורים? מה הוא מבין בחשיבות של הלימודים אם זה אחריות שלו?

אני הרגלתי את הילדים שעושים שיעורים כבר מהגן והיום לא צריכה לתזכר והם אומרים מעצמם שיש להם ואנחנו יושבים יחד וזה גם זמן איכות ולא תמיד בא להם. אבל אם לא הייתי עושה את זה, הסבירות שמעצמם ירצו לשבת לכתחילה לא מאוד גבוהה בעיניי. ללמוד דבר חדש שלא בהכרח מעניין אותם כרגע והם לא מצליחים להבין עת התועלת שלו - סיכוי נמוך שיבוא לבד. צריך תיווך הורי פה. לזרוק אחריות על הילד כי אמא לא מצליחה להגיב נכון זה לא תקין בעיניי ושם את הפוקוס במקום הלא נכון 

אני מסכימה שאי אפשר לצפות מילד בכיתה א' לקחת אחריות לבד על שיעורי הבית.

אבל בעיני, האחריות של ההורים היא להזכיר. אם הילד מסרב - זו כבר בחירה שלו. והאחריות של בית הספר היא לגרום לילד שהוא לא ירצה שזה יקרה - שיהיה מחיר כלשהו (נזיפה קלה של המורה, מכתב לאמא אם זה חוזר על עצמו, וכדו', לא צריך יותר מזה בכיתה א').

אני לא יודעת אם זה יעבוד אצל כל הילדים. יכול להיות שיש ילדים שלא מספיק אכפת להם ואז צריך לחשוב יותר מה לעשות כדי להכניס את ההרגל של ש"ב.

אבל נראה לי שלרוב הילדים כן חשוב לקבל פידבק טוב מהמורה, להגיע לכיתה מתוך הרגשה טובה שהם עשו מה שצריך, וזה מספיק בשביל להבין ששיעורי הבית זה אינטרס שלהם ולא רק של ההורים.

גם הילדים שלי לא תמיד אוהבים לעשות שיעורי בית. אבל הם עוד יותר לא אוהבים להגיע לבית הספר בלי שהם עשו ש"ב. אז אני רק צריכה להזכיר להם, לפעמים הם מתלוננים שאין להם כוח, אבל אני לא משכנעת (משתדלת בעיקר להגיב באמפתיה), והם בסוף עושים כי גם להם זה חשוב.

ואם הם מתלוננים בצורה מוגזמת אז לרוב זה כי באמת נתנו להם כמות מוגזמת (או כי הם צריכים להשלים על משהו שהפסידו בכיתה ואז זה כבר יותר מידי), ובמקרה כזה אני לרוב פונה למורה לבקש להוריד להם חלק, או שאומרת להם על דעת עצמי לעשות רק חלק.

לא להכריח.

בדיוק כמו אוכל.

אמא יכולה להשתדל להכין מה שאוהבים, להגיש בצורה אסתטית ומגרה, לשלב צבעים בארוחה, למנוע הסחות דעת,

לאפשר אווירה בבית של ארוחת ערב.

אבל אי אפשר להכריח ילד בן 6 לאכול.

אותו דבר עם שיעורי בית,

אפשר להסביר, אפשר ליצור סביבה להכנת השיעורים, להתעניין בנחת, לדאוג לציוד וכל המסביב (אפילו לחדד בשבילו את העפרונות)

אפשר לדרבן ברוח טובה (למשל לקרוא משפט משפט, פעם ילד פעם אמא, פעם ילד, פעם אמא)

אי אפשר להכריח ילד להכין שיעורי בית.

שהחשש שלך מובן

אבל הוא כמה רמות מעל יחד בכיתה א'.

הוא עובד בבית הספר, בבית הוא רוצה לנוח.

עזבי חכם לא חכם.

בסוף זה לא תמיד מעניין

זה דורש לשבת

הרבה יותר כיף להתרוצץ בחוץ

בסוף אצל כל אחד יעזור משהו אחר, ואין כאן פתרון קסם.

אבל קודם כל להבין שזה קשה ולהכיר בזה (לפחות בינך לבין עצמך)

דברים שאצלנו עזרו:

1. מיקוד. עכשיו עובדים עשר דקות על השעון. יש לזה התחלה וסוף. זו לא משימה בלתי נגמרת

2. בזמנים רגועים דיברנו על אחריות, למה לומדים וכו'. אבל רק בנחת ובלי חפירות

3. לעשות יחד איתו. אתה כותב אות אני כותבת אות וכן הלאה

שזה באמת לא קשה לו בכלל!! כשהוא ידע שאחרי שהוא יסיים ש"ב יוצאים למתקנים הוא פתאום עשה הכל בדקה!

ואת הסאגה של הבכיות אני לא מאשימה את המורה כי אני יודעת שהוא עושה בדיוק את אותה סאגה על משימות בבית, נגיד שיש לו משימה לפנות שולחן, בוכה שעה! משתולל...

אני כן חושדת בהפרעת קשב... לא יודעת אם זה קשור. 

זה לא רק עניין של האם אני מצליח את התרגיל או את המשימה ועד כמה אני צריך להתאמץ בלמידה עצמה.

אני מדברת על קושי של לשבת עוד, להתרכז. עוד פעם להיות מחוייב למסגרת כלשהי, אחרי שבבית הספר הוא צריך להיצמד לכללים.

הוא רוצה להשתחרר, לפטפט עם אמא שלו, להיות ילד.

על הקושי הזה אני מדברת, שכדאי להכיל אותו קודם כל ולהכיר שהוא לגיטימי

אולי להתחבר לזה מתוך העולם שלך.

יוצא לך לפעמים לחזור אחרי יום עבודה / לימודים בבית ולרצות לא לעשות כלום?

האם כשאת מגיעה הביתה, מתחשק לך לשבת עכשיו גם על הגשת טפסים למשהו? זאת לא פעולה מסובכת. אפשר לתקתק אותה בכמה דקות.

אבל העניין הוא לא הקושי הטכני, נכון?

אלא שלפעמים אנחנו צריכים קצת נחת.

אותו דבר אצלו, פשוט קשה לנו לתפוס את זה.

בטח אנחנו חושבת "מה הוא כבר עשה היום? שיחק עם חברים? למד שתי אותיות? מה זה כבר?"

אבל הוא צעיר, והמאמץ שלו הוא לא כמו שלנו.

ולכן ככה צריך להסתכל על זה בעיניי, מתוך חוויה דומה שלנו בעולם.

כן, זה מצריך איזון. כי זה לא אומר שאני רוצה לשחרר לגמרי, ובסוף הוא ילד. אני כן רוצה גם להרגיל. אבל הרגלים לא נבנים ביום אחד. והכי חשוב בנחת. אחרת זה מייצר אנטי

ובשביל ילד עם הפרעת קשב זה לא פחות קושי מקריאה לילד שזה קשה לו

אבל אני חושבת שבשביל ילד בכיתה א שעכשיו עושה את השינוי הכל כך גדול הזה בחיים זה יכול להיות קשה גם בלי שיש להם הפרעת קשב

(גם בבן שלי אני חושדת אבל בגלל הרבה מאפיינים וגם כי לי יש וזה תורשתי)

הוא רק ילד. תחשבי שעד לא מזמן הוא שיחק בגן, בחצר, עם המכוניות, בחופשיות.

פתאום הוא צריך לשבת מול המורה ולקלוט, ולעמוד בציפיות, ואין חמר, ולא רצים בכיתה, ואין להשתובב סתם כי אני ילד

גם הבת שלי באלף.

הם ילדים. הם רק ילדים.

יהיה להם את כל החיים להילחץ משיעורי בית. תשמרי את הלחץ הזה לבגרויות.

אני ממש לא מתכוונת להפוך לשוטרת לבת שלי. הפוך. קודם כל אחרי בית ספר- גן שעשועים. משחק. כיף. שעשוע.

שתתפרק. שתשתובב. היא עוד ילדה למען ה'.

מה עשו מהם?

למה להרוס להם את הדבר היפה הזה שנקרא ילדות שובבה?

אחרי שמשחקים יש זמן לשיעורי בית, ואם לא סיימה- ממש לא נורא. קליל. כיף. נחמד.

יום אחד אני מוציאה אותה מוקדם ואנחנו הולכות למאפייה ומכינות שם ש.ב ביחד.

וזה לא בשביל הש.ב דווקא

בקיצור, שחררי לו. שחררי אותו. יהיה לו את כל החיים להתיישר לפי המערכת. זה עדיין זמן של פורקן ושל שובבות ושעשועים

פני לרופא,  ותארי לו את הילד, והוא ייתן את ההפניה המתאימה.

זה אמנם ייקח זמן, אבל ברגע שתדעי על מהה יושב הקושי שלו - תדעי איך לגשת אליו נכון.

ובינתיים - עדיף כמה שפחות לצבור תסכול וסלידה מול שיעורי הבית, כי זה משהו שנשאר לתמיד... תהיי רק בתפקיד המתזכרת והעוזרת אם צריך, אל תנדנדי לו יותר מדי.

אם יש משהו שיכול "לפתות" אותו לעשות שיעורים - אז תנסי את זה, אבל אם לא - אז לא.

אמרת שהוא חכם. את החומר הלימודי הוא יקלוט גם ככה. את הרגלי הלמידה הוא יצטרך לרכוש בדרך קצת יותר קשה, כנראה, אבל עדיף שזה יהיה לאחר שיעבור אבחון שיבדוק מה מתאים לו...

זה עדיין הסתגלות

דברי עם המורה ותשאלי אם יש מצב לפטור חודש מש"ב,  או לפחות לחלק

ככה הוא גם ירגיש שרואים אותו שזה ממש חשוב!

אם הולך לו בקלות זה לא יפגע בו לימודית ומבחינת הרגלים- פרה פרה...

נשמע שהוא מאודדדדד מוצף רגשית

ואפשר להבין אותו

להיכנס לכיתה א זה שינוי פסיכי ומתיששששש

וחבל בשביל שניכם שזה מה שאתם עוברים אחהצ..

עדיף שאחהצ יעבור עליו בדברים שנותנים לו לעבד, לפרוק, להרגיע את המתח הגדול, לנשום, להתבטל!!, לשחק, להיות ברוגע בלי הסטרס שכנראה הוא מאוד חווה בביס.

חושבת ככה...

בהצלחה!!!

חיבוק!!

נשמע שיש לך שפה שלא מצליחה להפעיל אותו בצורה חיובית לכל שיתוף פעולה של מחויבות

והוא לא מצליח לתפקד בצורה שאת מבקשת ממנו.

לא משימות בהית וגם לא שעורי בית.

ויוצא שהרבה שעות בבית במקום שזה יהיה המקום הבטוח הנעים והמחבק הוא בהתגוננות ,התפרצות , ובכיות והתנגדות.

יכול להיות שהבעיה בהפעלה שלך ויכול להיות שזה שילוב עם קשיים שלו.

בהדרכת הורים טובה ומקצועית

אפשר לברר את.זה.

אני בגישה שבבית הטון החיובי והאווירה צריכה להיות 80% חיובי ו20% שלילי

20% מהמלל בבית והאווירה זה דרישות/ כללים / אכיפה שלהם/ משימות מכבידות.

וברגע שזה מתהפך ו80% מהזמן רודפים אחרי הילד ומצפים שיעשה והוא מאכזב ואז עוד נואמים לו שהבכי היה מיותר זה מייצר המון כאוס בבית

ו2 הצדדים ממש סובלים.

וזה רק מסלים.

ההנהגה בידים שלנו ההורים.

אנחנו בוחרים מה ה20% אחוז ביום שהוא גבול אדום ועליו נלחם ועליו נקיים דיון ועיל תותחים.

שאר הזמן ביום זה אהבה, כיף, משחק, שעשוע

ביטחון בקשר וביטחון עצמי.

וכו.

בהצלחה יקרה 

כבר יותר מ5 שנים מקבלת ממנה הדרכות

היא מקבלת גם בזום

לא צריך לנסוע שעות להר ברכה.

הגישה שלה מדהימה ברמות אחרות.

היא חכמה

מכילה לא שיפוטית

מלאת רעיונות יצירתיים.

מקווה שזה בסדר שכותבת ככה בפורום פתוח את שמה .

אני רק מאירה-

מורות יש לו בכיתה ויהיו לו עוד הרבה.

אמא יש לו רק אחת, והוא צריך אותך. בטח למול הדרישות המציפות של שנה ראשונה בבית הספר- חברתית, לימודית, רגשית..

שימי לב שאת לא מאבדת לו את המקום החם הזה על מזבח שיעורי הבית.

אני לא אומרת לוותר על הדרישות. אבל גם לא לוותר על ההורוּת והקשר איתו. קודם שיהיה לו מקום בטוח ואוהב. אין לזה תחליף. משם אפשר להתקדם לכל אתגרי החיים.

אז להמשיך באותה הדרך, יוביל אותו בדיוק למקומות שאת מפחדת מהם.

כדי ללמוד צריך לרצות

וכדי לרצות צריך לאהוב

ולבקש ממנו לחזור על משפט שהוא קרא, לא יגרום לו לאהוב לקרוא.

הילד לומד טוב בכיתה, שחררי.

הוא רק התחיל כיתה א', זה מעבר מאוד קשה מנטלית, אין צורך לדחוס עוד משימות כדי לחשל אותו לעתיד.

זה לא טירונות.

את מציינת בעצמך שההתנגדות לא מגיעה מקושי לימודי. תקשיבי לו דרך ההתנגדות. הוא מספר לך משהו ואת לא מבינה את השפה שלו. תקשיבי לשפת הגוף ושפת הלב, לא שפת ההיגיון.

בבית הוא רוצה לחוש בטוח ומוגן, לא להחזיק את הציפיות ממנו כל הזמן. לאפשר לשחרר את הלחץ מכל היום.

זה לא נקרא להתבטל, זה נקרא אופטימיזציה של הכוחות שלו (איפה הכי נכון להשקיע כוחות, ואיפה להרפות על מנת לשמור על הכוחות, ואיך להיטען בכוחות מחודשים)

בקיצור יש לך ילד מקסים שקשוב לעצמו ולמה שחשוב באמת. תסמכי עליו, תחזקי אותו והוא יהיה בסדר.

הוא נחשב מומחה

כואב לא להרבה זמן ויורד הרבה דם זה טיפה מבהיל.

אצלי עדיין היו קשיים בהנקה אבל לפחות הפסיקו הדלקות והפצעים

הוא רופא כירורג באמת טוב ואיזה חוצפה שלא טיפלו בזה כבר בבית חולים

חברתי לחדר רופא מהבית חולים התיר לה 

אצלנו ראו בתינוקיה ואמרו לנו שאם זה גום לקושי בהנקה אז לפנות לרופא שיתיר

בכללית במקור ברוך בירושלים

זה כואב נקודתית ברגע ההתרה, לפי כמות הבכי שראיתי זה כמו חיסון. אחר כך לא אמור לכאוב.

צריך מישהו מומחה. במרכז יש את ד''ר דובסטר שהיא מומחית ממש, וגם ד''ר בוצר שמעתי עליו דברים טובים. לא בטוחה אם הם מקבלים בקופה אבל הרבה פעמים אפשר לקבל החזרים מהקופה (אפילו אם נשאר לך בסל הריון) או מביטוח פרטי אם יש.

בגיל קטן ההקלה בהנקה הרבה פעמים מיידית. לפעמים התינוק צריך ללמוד ולהתרגל ואז השיפור הדרגתי. לכן חשוב לתרגל אחרי ההתרה את התרגילים שאומרים לך.

זה אמור לעזור בעוד משהו חוץ מההנקה?

נגיד שלא הייתי מניקה אז זה יכול להפריע בעתיד?

קצת מרחמת עליה שיעשו לה את זה, נשמע כואב..

ועל עוד כל מיני דברים, לפי מה שיועצת הנקה שמומחית בזה הסבירה לי...

(לבת שלי לא ניתקנו, כי גילינו בגיל מאוחר יחסית. בינתיים אנחנו לא רואים שזה מפריע לה, אבל אם כן ונרצה לנתק לה - זה כבר יהיה בניתוח ממש... לכן לתינוקת ניתקנו בגיל שלושה שבועות, אף שבדיעבד זה לא ממש הפריע בהנקה, כי עדיף לסיים עם זה בפרוצדורה פשוטה בגיל צעיר מאשר בניתוח בגיל גדול יותר...)

שמראים שזה משפיע אפילו על ענייני יציבה וגב, אני לא מספיק בקיאה.

וכמובן יכול להשפיע מאוד על תפקודי פה ונשימה מהאף.

בגיל הקטן זה ממש פשוט ומהיר, בגיל יותר גדול זה ניתוח, לדעתי עדיף לעשות ולסיים עם זה..

זה פחות כואב להם ממה שאנחנו מדמיינים כי האזור עדיין לא התפתח לגמרי. מבינה מאוד מאוד את החשש♥️ עברתי את זה עם שלוש בנות. אבל באמת מיד אחרי שכחתי את הכאב והתמלאתי הקלה שאנחנו אחרי.

(זה הגיל שבו גילינו את הלשון הקשורה אצל הבת שלי)

בגיל ארבעה חודשים *כנראה* זה עדיין אפשרי, כי אחיין שלי עבר ניתוק בגיל הזה.

אמרת שבזכות השרשורים עלית על זה שיש לשון קשורה ,

אז אני רוצה להעלות את המודעות יותר אפילו;)

תתירו את הלשון כבר בבית רפואה!!

התרתי ל3 ילדים כבר באשפוז בהדסה עין כרם. בגלל שהייתי בביות מלא הכירורג הגיע עד אלי. פרוצדורה של 5 דקות בדיוק ואין את כל הכאב ראש (והכאב בהנקה..) של אחרי.

ברגע שאמרו לי שייתכן ויש לילד לשון קשורה ביקשתי להתיר, וכשאמרו לי שאם זה לא מפריע להנקה אין צורך אז אמרתי שמפריע להנקה!

כואב לי כל פעם לראות את השרשורים האלה שאני יודעת שאפשר לעשות את זה בלי תור ובלי לסבול.

בהצלחה רבה ומזל טוב ❤️

זה כל-כך מקל שמתירים בבית חולים

אני מבינה עכשיו שלא בכל בית חולים השירות הזה קיים וחבל ממש 

יש רמות ללשון קשורה?
מצב קשה יותר
ומצבים קלים יותר שאפשר לוותר בהם על התרה?
ואם למישהו פספסו, אפשר לגלות את זה בגיל מאוחר?? או שזה מסתדר עם הזמן?

בפועל אצלנו (אצל שתי הקטנות) הם לא ראו או לא בדקו את זה (בשערי צדק).

אצל הילדונת גם רופא הילדים לא זיהה, אף שבאתי אליו כמה פעמים ואמרתי שהיא בוכה יותר מדי ונראה שלא מסתדרת עם ההנקה. רק כשהייתה בת עשרה חודשים (בעצם כשכבר ויתרתי על ההנקה, אחרי פצעים בלתי נגמרים) הגעתי איתה ליועצת הנקה שזיהתה את זה בשנייה, ואחר כך הגענו לפרופ' יודסין שגם ראה את זה מיד, אבל אמר שכרגע אין טעם לנתק, כי היא כבר לא יונקת וזה יצרוך ניתוח...

הוא אמר לנו שבתינוק הבא נגיע אליו מיד אחרי הלידה, וזה מה שעשינו - בגיל שלושה שבועות התינוקת עברה אצלו התרה.

בתינוק הבא להגיע...
מעניין.

בהנקה לפחות ב"ה הלך לי חלק.

האמת שיועצת הנקה שהתייעצתי איתה אחרי הלידה האחרונה אמרה לי שגם לי יש קצת לשון קשורה... (לא הפריע לי לינוק טוב, בעיקרון) ואמא שלי טוענת שגם לאבא שלי יש...

באמת יש רופאים שלא מתירים במצבים קלים (נקרא קשירה אחורית).

מנסיוני גם מצבים קלים יכולים להשפיע על ההנקה / נינוחות של התינוק.

כן, אפשר לגלות בגיל מאוחר. לפעמים משפיע יותר ולפעמים פחות. אם יש צורך מתירים בניתוח. (אני די בטוחה שלגדולים שלי יש, בזמנו לא מספיק ידעתי ולא זיהיתי. ובאמת יש להם עניינים עם תפקודי פה, אבל לא משהו שהייתי הולכת עליו לניתוח כרגע כל עוד אפשר לנסות לעבוד עליו עם קלינאית תקשורת).

הבעיה היא כשלא מסכימים😖

אצלי בלידה האחרונה היה השיא... שני רופאי ילדים (אחת מהם בבי"ח) ורופא אא"ג אחד (שמבצע התרות) הכחישו את קשירת הלשון. רק כשהגעתי למומחית היא קבעה שהלשון קשורה וצריך להתיר. מזל שהתעקשתי, מאז החיים שלנו השתפרו לחלוטין.

האמת שזה לא נשמע מאוד מופרך, לא להישאר בזוגיות כזו

נשמע שהוא נורא אטום לצורך שלך ואפילו לוקח אותך כמובנת מאליה. איזה כואבב

קודם כל, הייתי תופסת מרחק האמת. אל תרדפי אחריו בכלל ואל תתלונני בפניו שהוא פוגע בך. זה נראה שרק נותן לו כח להמשיך לזלזל. תלמדי להעריך את עצמך ולהנכיח את הפגיעה שלך. לא רוצה לא צריך.  תהיי שם רק בתנאי שאת מקבלת את היחס הראוי לך. והלב שלך מרגיש שזה לא זה.. אל תתאמצי ככ הרבה ותתני הרבה פחות. ולכי לטיפול אישי שיחזק אותך

הרבה פעמים נשים שמצטיירות כחלשות ופגיעות בעיני הגבר, הוא מנצל לרעה. אבל זה כמו מראה - את לא מעריכה מספיק את עצמך מולו, ומוכנה לקבל כל פרור של יחס, לא משנה כמה זלזול קדם לזה, והוא מתייחס אלייך כלא מוערכת גם

אם אני לא בכייון זרקי לפח אבל ככה נראה לי

בכל אופן שולחת חיבוק❤️

מצטרפת למה שמקורית כתבה לתפוס מרחק.

הדבר ראשון שעלה לי זה לשחרר (מילה מעצבנת)

לשחרר מלתת כל כך הרבה. מלהיות שם כל הזמן, זאת לא דינמיקה נכונה בין בעל לאישה.

הוא צריך להרגיש קצת "חוסר" שיהיה לו קצת מקום להשפיע ולתת בו, או במילים אחרות "לרדוף אחריך".

את נשמעת אישה מסורה ואכפתית ותמיד תמיד שם בשבילו, אולי יותר מידי, בצבא באה, מתקשרת כשהוא בטיול.

להיות קצת פחות, דבר ראשון בשבילך, למלא את עצמך בדברים שהם לא הוא ולא קשורים אליו.

ואני חושבת שיש סיכוי גדול שזה ישפיע על ההתנהגות שלו.

אני לא חושבת שנכון להתחנן ליחס, אפשר אולי לדבר על זה פעם אחת וזהו. יותר נכון לגרום לו בדרכים אחרות ועם חכמה נשית לתת יחס והערכה.

המשפט שהוא אמר לך על האופציה לגירושין ממש לא יפה 💔

(ואני רק רוצה לנרמל בקשר לשיחות טלפון, גם בעלי לא עונה לי בצלצול ראשון, ובטיולים כשכל אחד לבד, נורמלי שקצת מתנתקים, יוצא לי לטייל לבד וגם לבעלי, הצד שנשאר בבית הרבה יותר מרגיש את החוסר והצורך לדבר מהשאר הצד שמטייל, אבל ברור לי שזה מכלול של הכל ותחושה כללית שהוא נותן🫂)

תפסיקי להילחם עליו

הוא זה ש צריך לרדוף אחרייך