שאלתי אותם אם הם חושבים שזה היה טוב אם יעקב אכן היה מגלה את הקץ והיינו יודעים מתי תבוא הגאולה השלמה.
והם ענו יפה, וכיוונו גם לדברים שכתבה פה @טל אורות.
- אם יעקב היה אומר להם אז שהגאולה השלמה תגיע בעוד יותר מ-3000 שנה (זה הזמן שעבר מאז ועד היום...), זה היה מן הסתם מאוד מייאש אותם ואת כל הדורות שהיו עד דור הגאולה.
- זה מן הסתם גם היה גורם לנו הרבה פחות להתאמץ בשביל הגאולה. גם בדורות שיודעים שבכל מקרה הגאולה לא תגיע בדור שלהם. וגם בדור שיודע שהגאולה תגיע בקרוב - אבל לא מרגיש שזה תלוי בו כי התאריך גם ככה ידוע מראש.
- באותה מידה זה גם היה משפיע על התפילה שלנו על הגאולה. כי כשיודעים שהיא בכל מקרה לא תגיע, אז למה להתפלל? וכשיודעים שהיא תגיע בקרוב - אז מה הטעם להתפלל על זה?
אני חושבת שזה בעצם מביא למפגש מאוד מוחשי עם 'פרדוקס' הידיעה והבחירה.
הקב"ה יודע מתי הקץ. לפי המדרש שהבאת גם יעקב אבינו ידע, וזה נעלם ממנו כשרצה לגלות לדורות הבאים.
אבל הקב"ה רצה שאנחנו נהיה שותפים בזה. המטרה של העולם היא העשייה שלנו בתוכו, שדרך המעשים שלנו אנחנו נביא את הגאולה השלמה בעצמנו. ולשם כך הוא נתן לנו את הבחירה החופשית, שנוכל לפעול ולעשות בעצמנו, ודרך זה לקרב את הגאולה.
אז אצל הקב"ה אין באמת סתירה בין הידיעה שלו מתי נצליח להביא את הגאולה, לבין הבחירה החופשית שלנו. לנו קשה להבין את זה, אבל אצל הקב"ה זה אפשרי.
אבל עבורנו זה כן יוצר סתירה. כי כשאנחנו יודעים שזה בסוף יגיע בתאריך שאנחנו יודעים מראש, זה גורם להרגשה שזה לא באמת תלוי במעשים שלנו.
בעצם, אולי זה מה שהיה בתקופה שאחרי בית ראשון. ירמיהו אמר לעמ"י שהגאולה תהיה לאחר 70 שנה, שזה אפילו לא כל כך הרבה זמן, היו אנשים שחוו את החורבן וראו גם את בניין הבית השני. (כן היה קצת בלבול באופן ספירת השנים, אז זה לא היה קץ לגמרי ידוע, אבל הוא כן היה בעיקרון ידוע מראש).
ולפי איך זה נראה, זה כן הפחית מאוד את תחושת האחריות של עמ"י על השותפות בגאולה.
בתקופת מגילת אסתר, אחשוורוש חגג תאריך שבו הוא חשב שעברו 70 שנה שבהם עמ"י לא נגאל, ועמ"י 'נהנו מסעודתו של אותו רשע', ונאמר עליהם גם שהם 'ישנו מן המצוות'. וגם בצד המעשי - לאחר הצהרת כורש רוב עמ"י נשאר בגולה ולא חשב לקום ולהיות שותף מעשי בגאולה ובבניין בית המקדש.
אז בסופו של דבר עמ"י כן עבר שינוי, הקב"ה היה צריך 'לדחוף את מהלך הגאולה' דרך אויב חיצוני, המן, וגזירת כיליון על עמ"י, שגרמו להם להתאחד שוב ולקבל על עצמם את התורה מחדש, ואחר כך באמת עצירת בניין המקדש פסקה, והמקדש כן הוקם לאחר 70 שנה מחורבנו (בחישוב אחר משל אחשוורוש).
אבל אולי באמת ידיעת הקץ דווקא גרמה להרגשה של פחות אחריות על מהלך הגאולה.
זה מזכיר לי גם שבספר דניאל, שחי קצת לפני תקופת מגילת אסתר, מסופר בפרק ט' על תפילה שהוא מתפלל לקב"ה על בניין בית המקדש (תפילה יפה ומרגשת, הרבה מהפסוקים בה משולבים בתפילות ובסליחות שלנו היום. ממליצה לראות בפנים - דניאל פרק ט').
וכשלמדתי אוחי בפעם הראשונה, הייתה לי קצת תמיהה על התפילה שלו - למה הוא צריך להתפלל על בניין המקדש כל כך באריכות, אם כבר ידוע מתי הוא ייבנה? זה לא קצת חוסר באמונה?
אבל נראה לי שזו בדיוק התשובה - שהמקדש תמיד תלוי בנו. במעשים שלנו, ובתפילות שלנו. זה שהקץ ידוע מראש לא מפחית את השותפות שהקב"ה רוצה שתהיה לנו בבניין המקדש.
אז אולי אותנו זה עשוי לבלבל ולגרום לנו להפחית את תחושת האחריות. אבל דניאל לא התבלבל, ודווקא כשהוא ידע שמגיע הזמן, הוא הרבה יותר בתפילה על המקדש, כדי לאפשר באמת את בניינו.
והלוואי שנזכה כולנו להרגיש באמת את האחריות והשותפות שלנו בבניין המקדש, בתפילות, בחזרה בתשובה, וגם במעשים במציאות (מה שבידיים שלנו), ונזכה לראות במהרה את הגאולה השלמה...
כואב לי איתך. זה כ"כ קשה
(חוץ מהפעם ההיא אי אז כשהייתי נערה ואחותי הקטנה החליטה לקרוא ביומן שלי... אבל בעלי כמובן מכבד אותי 
