ומצטרפת לאיחול שלך מכל הלב. כנ"ל לגבייך.
לו הייתי מתמודדת עם פגיעה בין האחים, הייתי קודם כל שולחת את הבן לטיפול, ודבר שני אוסרת עליו להתקרב לבת. ממש ברמה של לעשות מארבים ולראות האם הוא עושה זאת או לא. ואם כן- עונש.
כמובן שמדברת אתו תוך כדי על דחפים ועל מיניות ועל הקושי בשליטה בזה. מניחה שבעלי ידבר על זה יותר טוב, כי הוא מבין בזה.
אבל והיה והוא "לא שולט" בזה- מרחיקה אותה ממנו ברמה שאין מצב שהם לבד.
ואם קרה מצב כזה- הבת שלי פונה אליי על המקום (בתקווה ממש)
הבן הוא לא מוקצה ולא מנודה. הוא אהוב ויקר.
אבל הוא עושה מעשה רע. רע מאוד.
וצריך לשדר לו את שני המסרים האלה בו זמנית (ונכון, אני לגמרי באוויר עכשיו, חכמה של מקלדת)
וחשוב לי שגם הוא וגם היא ידעו ויפנימו את זה.
שמעשה כזה של פריצה לתחום הנפש והגוף, הוא מעשה רע שאסור שיישנה.
אני בשום אופן לא רוצה שהבת שלי תחמול עליי. שתבין אותי.
זו טעות של נפגעים.
לקחת על עצמם את האחריות. (ואני כמובן כמובן שלא רוצה לפגוע בך בדברים האלה. אני אומרת את זה בכלליות, ולא מתוך שום מקום פרטי אלייך)
אני רוצה שהיא תטיח בי "אמא, איפה היית? התפקיד שלך זה להגן עליי! לשמור עליי! להדריך אותי בעולם הזה! למה לא ראית?"
כי זו האמת!
ועדיף לי הקול הבריא הזה של האמת
מאשר איזה קול עצוב וכואב של "אמא אני מבינה אותך"
תהיה לי חמלה כלפיי עצמי,
אבל גם חוש מוסרי ברור שלא תפקדתי כראוי ושהבת שלי צודקת ושאני צריכה לשנות את דרכיי וגם לפצות אותה.
ושוב, מקווה שאת לא נפגעת באופן כלשהו מדבריי.
