פורום הריון ולידה (עמוד 389)

בעיקרון - כעזרה ראשונה כדאי קודם כול כמה שיותר הפרד ומשול.

שנית - למצוא דברים שמעסיקים את הילדים (כל ילד בפני עצמו) ברמה כזו שהם לא ישתעממו או יתרועעו יחד ויגיעו לידי הצקות. (משחק מיוחד, טיול בחוץ, שירים, משחקי דגדוגים, מאכל מסוים...)

בטווח הארוך - הנחיית הורים. ואם ילד מסוים מתנהג בצורה חריגה לגילו - אז אבחון בשבילו כדי לדעת מה הקושי שלו ואיך לעזור לו.

אחרי פסח זה זמן טוב לטפל בכל מיני דברים כאלו (שדחינו בגלל הלחץ של פורים ופסח...)

כמה דברים שעולים לי, קחי מה שמתאים לך

*מפרידים כוחות בין הילדים. מחליטה עם בעלך מי אחראי על מי ודואגים להפריד- שלא יישבו אחד ליד השני, כמה שפחות אינטראקציה

*מבצע- מארגנים עכשיו במהירות כוס עם חלקים של משהו שאפשר למלא/ קלפים שאפשר לחלק (תחליף ללוח עם מדבקות) ומבטיחים לילדים פרס גדול ומשמעותי ממש (אפשר גם טיול שווה באיסרו חג) רק אם יצברו כך וכך נקודות

*מגייסים את ההורים לעזרה- מבקשים לשמור לזמן קצוב על הילד כדי שתוכלי לאגור כוחות

*להנמיך ציפיות- הילדים מרוטים, זה לא הזמן להפגין סמכות הורית מעבר למינימום. השקיע רק בזה שלא יהיו מריבות וצעקות. לתת להם ללבוש מה שרוצים, לאכול ממתקים, לא ללכת לבית כנסת,  לנסות לצמצם את החיכוכים. לשים אבל גבול ברור לגבי מכות- זה לא.

* לצאת כמה שיותר לסיבוב בחוץ להוציא אנרגיה בגינה, אם יש מרפסת/ חצר גם

הילד אחרי תקופה ללא שגרה, מחורפן כבר מכל השינויים, לא נמצא בבית שלו, כל דבר קטן גורם לו לאבד את זה.

מגייסים סבלנות כשמבינים מה עובר עליו ואיך לתת לו מענה

אפשר לצאת החוצה לסיבוב, לתת לו זמן שלכם לבד, לשמוע אותו, לתת מקום לקושי שלו שאתם לא בבית והכל לא רגיל.

אם הוא מתלונן על אחותו או על משהו שעשו לו, לא לנסות ללמד אותו פרופורציות או שהוא לא צודק, להבין שלא משנה מה היה קורה מבחינתו זה שיא השיאים, ולגלות אמפטיה לקושי.

כדאי לקחת דברים שעוזרים לו להרגיש מוגן.

אם יש לו בימבה או שמיכה או כרית או בובה שהוא מרגיש בטוח עם זה, או שנותנים לו תחושה של בית, כדאי לקחת איתכם.

לשים לב לתת לו מספיק תשומת לב גם כשאתם מחוץ לבית ולא לשכוח ממנו מרוב עיסוק וריגוש מהמפגש המשפחתי עצמו.

ולכן אין לו ממש 'לילה', כי גם ככה הוא קם כדי לאכול... (וגם ככה הוא ישן ברוב שאר הזמן)

בשביל הנוחות שלך - אפשר להאכיל אותו בלילה באווירת שינה, כלומר בחושך חלקי ואם את מיניקה - אז להיניק בשכיבה.

והבדל בין יום ללילה.

קמים לינוק כל 2-4 שעות במקרה הטוב..

איזה תחושה קשה.

ממש הרבה לסחוב על הלב, ועוד כשבעלך במילואים. יש לך את מי לשתף?

מאחלת לך שהטיפולים יהיו קצרים וקלים הכי שאפשר ותזכו לחבוק שיירה של מתוקים 🙏❤

לא משתפת כרגע כי זה נורא רגיש ואישי שלנו..

אבל כן רוצה ללכת לטיפול רגשי

אמן! תודה!

אבל דווקא זה שהתחלתם טיפולים מקדם אותך ליעד ולא להפך,מתכוונת שאתם כבר על המסלול...ומקווה מאד שילך במהירות.

תנסי לדמיין את עצמך בעולם מקביל בסביבה שבה לא נכנסים להריון דקה אחרי החתונה ואין לחץ סביבתי.

מכירה מקרוב מישהי שלקח לה כמה שנים להגיע לילד הראשון ובהסתכלות לאחור אחרי כמעט 20 שנה היא "צמצמה את הפער" ויש לה משפחה ברוכה בדיוק כמו אלו שסביבה שנכנסו להריון ישר אחרי החתונה.

מאחלת גם לך 

חיבוק ענק!

יהיה טוב בעזרת ה'!

סיפורים מחזקים יעזרו כאן מאוד🙏🙏

זה לא קל בכלל, התחושות האלו, האכזבה והקנאה. את כל כך רוצה גם וזה שובר כשזה מתעכב, ככ מבינה אותך!! התחושות שלך נורמליות ככ וזה בסדר להישבר ❤ אז קודם כל חשוב לי להגיד לך את זה, שאת בסדר, כל כך בסדר איך שאת ומה שאת מרגישה. הכי טבעי ומובן שבעולם.

רוצה לעודד אותך, ב"ה שיש היום דרכים לטפל, וזה לא בהכרח חייב להיות דרך ארוכה!

אני פחדתי מאוד מivf וממסע ארוך בו, וב"ה נקלטנו בהחזרה הראשונה וגם השלב של הזריקות עבר לי ממש בסדר.

ב"ה אתם צעירים, ויהיה בסדר, ואת תהיי אמא מהממת!

ברור לי שזה יסתדר❤❤

מתפללת איתך לדרך קצרה עם אושר גדול בסופה, שתזכי להריון תקין בקרוב ממש ובידיים מלאות ושמחות💕

איזה מילים מעודדות ומשמחות!

נותן תקווה ממש!

תודה יא מהממת שאת❤️

אבל בערך שנה וחצי אחרי החתונה, גיסתי באה אלינו לספר שהם גילו בעיה בזרע ושהם צריכים להתחיל טיפולים.

בדיעבד, בזמן שהיא סיפרה את זה היא כבר היתה בהריון ולא ידעה...

(והיום כבר יש להם 5 צפופים בלי עין הרע).

גם לנו הייתה בעיית זרע קשה

הרגשתי שסוף העולם הגיע שאמרו לנו על ivf

היום, עם ילדה בת שנתיים וחצי מהטיפולים

תינוק בן חצי שנה- הריון טבעי

ואני לא צעירה (התחתנו בגיל שלושים פלוס)

אני זוכרת כמה פחדתי, אימלה, וברוך השם היה הרבה יותר קל ופשוט מכל הפחדים והדמיונות והתחזיות קל הרופאים (לא נתנו סכוי להריון טבעי)

גם לנו יש בעיית זרע, וב"ה יש לנו כמה ילדים, חלק מivf וחלק טבעיים. וגם בטיפולים ב"ה נקלטנו ממש מהר תודה לה'.

אם אצלך הכל תקין, בעז"ה זה יכול להיות ממש בקלות. מתפללת בשבילך

לק"י

יחסית לשישי רגיל, סביר פה.

אבל עדיין יש עבודה.

כי אירחנו ונסענו כל השבוע

והילדים לא מפסיקים לריב ואין לי כח😫

אבל אולי אפשר להמריץ אותם עם זה קודם.

כשאני שבעה ושלווה הרבה יותר קל לי.

ולא מתכננת בכלל לארגן את הבית, עוברת משימה-משימה מה אני יכולה כרגע לעשות, מה שאספיק-יופי, מה שלא-לא

רשימת משימות.

אולי אחר כך יהיה לך קצת סדר בראש ותוכלי להשלים עם ההברזה שלו 😉

(שחלקם בכלל בגובה שלי או גבוהים ממני🤭)

בינתיים נוחלת הצלחה חלקית...

אבל בעצם מה שונה הפעם מכל יום שישי רגיל?

אולי זה שהיה חופש, אז הילדים בלגנו יותר?

(אני השתדלתי לאפס פה כל ערב. אבל יש לי הרגשה שהמצב במשחקים שלהם איום ונורא...)

הוצאנו דברים שבדרכ ארוזים והמקום בבית לא גדל אבל הם נשארו בחוץ כי השתמשנו בהם כל השבוע

כל ערב יצאנו עד מאוחר ולא היה לי כח לאפס

יש מיליון כביסות לקפל

לא היה לי כח לאסוף את הילדים לסדר והם טרללו פה

ואני עייפה ואין לי כח וחסרת סבלנות בהתאם🙃

וזה בלי השוטף של לבשל לשבת וכו

אני מתארחת היום בערב ויש לי עוד להכין למחר

בקיצור, איזה כיף!

אבל באמת ישתבח שמו לעד אין לי על מה להתלונן, אני פשוט מוצפת וקשה לי נורא עם בלאגן בעיניים ואני גם לא רגילה שבעלי עוזר הי״ו, אז מנסה בעדינות לא להתפוצץ עליו כשהוא אומר לי איך לעשות דברים ומה הוא מתכנן לעשות כדי שלא יהיה מבולגן כשהדבר היחיד שבא לי זה שקטטטט

אל דאגה, לקחתי הפסקה עכשיו כדי להתאפס רגע ונתאם ציפיות בהמשך. לא רוצה להוריד לו תאוויר

אבל באמת כל בית ואופיו...

ואת נשמעת מדהימה! גם להחזיק הכול, וגם לאפשר לאחרים לקחת חלק בלי להתעצבן... (אני לצערי התפרצתי עכשיו על הבנים ועל ה"סדר" שהם עשו בחדר...)

בסוף כן התעצבנתי

בעלי עד עכשיו מסדר

והוא באמת עשה המווון דברים, גם דברים שאני לא מגיעה אליהם ביומיום

אבל הוא עשה לי סחרחורת וזה לא התאים לי היום

בדרכ הוא מפנה סלון ומכין לשטיפה ולוקח את הילדים לבחוץ ועכשיו הוא השתלט על הכל והוסיף גם ביקורת, אבל דווקא היום אני נורא עייפה ומוצפת ורציתי שקט, לשטוף רצפה, לסיים לבשל, להתקלח ולנוח

יצאתי בתחושה שהוא לא מבין אותי

והוא באמת לא מבין🤦🏻‍♀️ מבסוט מעצמו ולא מבין למה אני לא שמחה. איזה קלאסי

יש לי פה גדילה שהשם מזמן לי ואני צריכה להתנהל איתה בחכמה כדי לבנות

אבל זה יהיה אחרי שאנוח, אני פשוט מותשת

במיוחד מ2 השורות האחרונות שלך.

את השראה בשבילי על הסתכלות מרוממת לחיים

תודה!

עכשיו אני פחות ממורמרת, 

ועם בית מסודר ונקי

יש בלאגן בלב... ככה אני מרגישה. אין ישוב הדעת וקשה להיות סבלניים.

איזה כיף שהבית מסודר ונקי! תהני ממנו!

אבל באמת שמצבינו טוב יותר מהרגיל. ב"ה.

לבן השנתיים וחצי יש קטע מעצבן, סתם לשפוך דברים. אז חוץ ממה שמשחקים בו, יש גם סתם דברים בנוסף🤦‍♀️

שבמקום להישאר בעצבנות - את רואה בזה מקום לגדילה...

יהי רצון שתצליחי!❤️

חומרי הגלם שונים

וגם המיקומים שונים

זה גורם לכל משימה פשוטה לקחת יותר זמן כי יש פחות אופציה להיות טייס אוטומטי...

יותר מכמה ימים

לגבי גודש תניחי עלי כרוב על השד

אבל לא בטוח שיהיה גודש

מיוחד אם כבר עכשיו תשימי כרוב

בהצלחה! 

אבל צירים קצרים של 20 שניות בממוצע

הבנתי שצריך באורך דקה לפחות?

להתקלח, לשחרר קצת מהאפליקציה ולהקשיב לגוף.

מה עוצמת הכאב, כמה הוא מפריע.

תשתי הרבה, אולי מתוק.

עוד חצי שעה תחזרי לתזמן

שלא תלדי בדרך.

צירים 20 שניות, אולי את לא מזהה את תחילת הציר כפי שמודדים במוניטור,

אלא מודדת רק את השיא של הציר שרק הוא מורגש.

צירים כל 2-3 דקות זה בהחלט הזמן.

בשעה טובה! 

כשהאופי נהיה משמעותי יותר בתחושה הכללית וברמת הכאב אז מרגיישם

צירים לש פחות מדקה לרוב הם של התחלה ממש

וצירים מקדמים ממש יהיו הין דקה לשתיים כל 2-5 דקות

אם רחוקים מהבי''ח אז כמובן לצאת לפני משגיע לכזאת צפיפות

מהנסיון שלי הסדירות של הצירים זה לא מחייב, יכול להיות גם בלידה עצמה שהם לא במרווחים שווים אחד מהשני אבל בגדול ממה ששלחת זה לא נראה שהם מצטופפים אלא להיפך, מתרווחים קצת.

הגיוני שאת כן בלידה, הגיוני גם שיקח עוד זמן.

אני הייתי נותנת כרגע משקל לעוד דברים- בזמן של הציר כמה הוא כואב, כמה את יכולה לתפקד בציר וכמה בין לבין, כמה נמאס לך ובא לך להיות כבר בחדר לידה. אם כן אז הייתי נוסעת גם במצב כזה. אם יש לך עוד סבלנות, את יכולה להעביר אותם בבית בנחת, להתקלח, לראות איך זה, לחכות שיצטופפו, אז הייתי מחכה עוד קצת.

אני יודעת שאצלי התפתחה לידה גם עם צירים לא סדירים ולא חזקים.

אבל כשאצלי יש צירים, זה כנראה התחלה של משהו ולא סתם.

כי אצלי הצירים מאוד מרווחים אבל מקדמים מאוד ללידה

קרה שהגעתי עם פתיחה 6-7 וזה אחרי שהלכתי ברגל כל הדרך לבית חולים.. לא תיארתי לעצמי שככה מתקדם. היה לי בדרך ציר אחד או שניים מאווווד כואבים אבל לא יותר..

חייבת להגיד שאני בלידה האחרונה כל הזמן חיכיתי לצירים סדירים ועד הסוף הסוף הם לא הגיעו.

היו המון צירים חזקים אבל לא במרווחים קבועים ולא באורך אחיד וזה מאוד בלבל אותי.

בדיעבד הבנתי שזה לא המדד היחיד להחלטה אם לצאת לבי"ח.

מהר מאוד הכאב התחזק, הבנתי שזה כנראה קורה, הגעתי למיון ועד שבדקו כבר הייתי בפתיחה מלאה, ואחרי לא הרבה זמן ילדתי ב״ה.

המסקנה להיות קשובה לעצמך

אנחנו בעבר חזרנו לבי"ח לטיפול באור וזה היה ממש סיוט. ממש מקווה בשבילך שלא תצטרכו בסוף.

מה שקורה זה שהתינוק מאושפז ואת לא...למרות שאת שניה אחרי לידה...לגמרי לא פשוט לבלות על הכסא בתינוקיה.

בדרכ מדובר על יום או יומיים. ניסו לשדל אותי ליסוע הביתה ללילה אבל היה לי ממש קשה לעזוב אותו לבד.

תביאי איתך אוכל,בגדים וכל מה שאת צריכה...

לפני כמעט תשע שנים

חייבים לחזור לאותו בית חולים כדי להתאשפז בתינוקייה ולא במחלקת ילדים.

אנחנו היינו באור ליממה אחת ואז עוד כמה שעות להשגחה- מכניסת שבת ועד מוצש. בדרך כלל צריך לחכות עוד כמה שעות עד בדיקה מחוץ לאור לראות שאין עלייה דרמטית.

את צריכה לדאוג לעצמך להכל כי הוא מאושפז בתינוקייה ולא מחלקים שם ארוחות... חוץ מבקבוקים

אבל תיאורטית את גם יכולה להשאיר אותו לכמה שעות וללכת. זה לא כמו מחלקות אחרות אלא הם משגיחים עליו...

למיטב זכרוני היינו צריכים טופס 17 לבדיקות צהבת ואז כשהחליטו לאשפז לא היה צריך עוד משהו

בהצלחה

שזה דווקט זכור לי כחוויה טובה במבט לאחור

נתן לי ממש פרופורציות לראות תינוקות אחרים בתינוקייה (היה לידו אחד עם חך שסוע ועוד אחד עם חור בריאה) ושמחתי ממש שאצלינו זה רק צהבת וכבר לא היה נראה לי נורא

אני השארתי בלילה והלכתי לישון במקום נורמלי. אל תשכחי בכלל לדאוג גם לעצמך זה חשוב לא פחות

מה רמת הצהבת אצלכם? לפי הרמה תלוי זמן האישפוז וגם לפי קצב הירידה

בפועל גם אנחנו לא היינו צריכים ב"ה

יש עוד הרבה זיהומים וחידקים

הרבה יותר מאשר בתינוקייה

ואי אפשר להשאיר את התינוק אפילו לרגע לבד

כולם שם חולים....

בתינוקיה זה לא תינוקות חולים והסיכוי שידבק במחבלקת ילדים באיזה מחלה גבוה בהרבה מאשר שהייה בתינוקייה

אישפזו אותה חזרה ביולדות. ונשארה עוד יומיים.

חזרנו לבית חולים אחר

התינוק היה במחלקת ילדים, הביאו את המיטת פוטו אלי, ולי היה את המיטת אשפוז של החדר אז היה לי  מיטה נורמאלית.

כן קשוח אחרי לידה לקלוט שאת אמא ואת האחראית ואת אף אחד לא מעניין שילדת הרגע כי הילד מאושפז ולא את...

אבל בעיני מעולה שזה לא היה תינוקיה.

(חוץ מזה שהאחיות במחלקת ילדים לא ידעו למלא את המבחנות האלו של הדם לבדיקת צהבת, עד שבאה אחות מהפגיה ועשתה ברגע.. חראם על כל הצרחות והכאב של הקטני)

1. בעיקרון אני מראש אומרת להם שאם צריך טיפול באור אז שלא ישחררו אותי והטיפול יותר מהיר מבחינתי כמה שיותר קרוב ללידה עדיף

אבל את יכולה לחזור לביח בהדסה זה גם בסדר כן הייתי מבקשת להיות באפס הפרדה כי התינוק באור בחדר איתך כל הזמן

2. לפחות כמה שעות לוי מה המצב אבל אם מחמיר אז כמה ימים בודדים יום, יומיים. אם זה גולש לחג ממילא לא ישחררו ותישארו.

3. תלוי באיזה מחלקה אם זה ביולדות אני חושבת שזה כולל אותך תבררי מול ביח

4. בשחרור את אמור להיות רשום לך בסיכום ביקור שאת צריכה לחזור לאשפוז במקרה הצורך, אני חושבת ששוב צריך לפתוח תיק חדש במיון

5. שהתינוק נראה סובל באור קיצור לא כזה נעים עם כיסוי עיניים והרבה הנקה זה דורש הרבה כוחות אבל חשוב

אצלנו באשפוז לא דובר בכלל על צורך בטיפול באור. הצהבת בשחרור היתה 7.4.

אבל יום לפני הברית עשינו בדיקה נוספת ויצא 14.6 (אז דחינו את הברית..).

וביום חמישי בבוקר עשינו שוב בדיקה, ובביליצ'ק היה נראה שעלה, אז התחלתי לברר מתוך הנחה שיש סיכוי שנצטרך לחזור. אבל בסוף התוצאה של הבדיקת דם הראתה שכן ירד ב"ה.

בכל מקרה, תודה על התובנות, מקווה שלא יהיה לי שימושי אף פעם...

לק"י

נמוך בשחרור?

(אצלינו כולם היו עם צהבת עוד באשפוז, אצל שני הגדולים עוד הגענו למעקב אחרי השחרור. אצל שני הקטנים הצהבת ירדה מספיק עוד באשפוז).

ממליצה לפתוח את זה

להגיד שאת מצפה ומחכה לו. תיאום ציפיות מחדש. לשים את הלב על השולחן

ואם לא מתאים לך בבוקר אז לא.

חיבוק❤️

זה אמנם מעהש שאת עושה

אבל הוא משותף לשניכם

ואת משקיעה בהתארגנות ובטבילה

והוא גם יכל להיות שותף בלנסות להתאים את הלו''ז שלו ככה ישאפשר לו מנוחה לשא יגיע עייף מדי ביום הזה..

ועד שהקטן נרדם כבר היה 11

וזהו.

פשוט נרדם. עם הבגדים

אני חושבת שצריך לעשות חושבים מחדש,

עד כמה העבודה משתלטת לכם על החיים?

העבודה באה לשרת אותנו שיהיה לנו כסף לחיות,

איך נוצר מצב שהעבודה היא עבדות?

גם לפסח עשית הכל... (זוכרת, זוכרת), כי מה לעשות שהוא עובד, וגם עכשיו, למנוע ממך זה ממש עוול ופוגע מאוד.

אם את רוצה שינוי, תרימי את הכפפה, תדברי, תפתחי על זה. לא הגיוני להיות עד כדי כך כפוף שאי אפשר לקיים אורח חיים בסיסי נורמטיבי.

אני מאוד לקחתי את הגישה של @oo לעשות סטופ ולחשוב-  ככה את רוצה שהחיים שלך יראו? אם לא, את לעצור ולחשוב יחד איך לשנות את זה.

הכל נכתב באהבה. המון בהצלחה! 

הוא חזר מהסופר עם פרחים (בדרך כלל לשבת אנחנו לא קונים פרחים)

נתן לי נשיקה

הגיש לי ואמר שהוא אוהב אותי.

אמרתי לו באותה הזדמנות את מה שכתבת.

איך זה שהעבודה מאפילה על החיים. כי אנחנו ובינינו זה החיים.

ושהמקווה הוא של שנינו וחשוב לי שהוא יחשוב על מראש כדי שגם לו יהיה כח.

התנצל.

אמר שאני צודקת.

.......

מה אפשר להבא לעשות כדי שיהיה אחרת? איך זה יתבטא?

בסוף לבקש לצאת קצת מוקדם אחת לחודש ...זה אופציה

למה הקטן היה ער עד 11 בלילה? יש דרך לתכנן לו''ז איר עבורו שבו ישן יותר מוקדם?

אבל לי נראה הכי הגיוני שזה יקרה רק כשנח לשני הצדדים.
אני לא כל כך מבינה למה את חושבת שזה גייזלייטינג.

מאוד הגיוני שבן אדם יהיה עייף בערב, מאוד הגיוני שאת לא תרצי לזרום איתו בבוקר, והכי הגיוני שתעשו בסופו של דבר מתי שנח ל*שניכם*.
אף פעם לא קרא לכם שהוא רצה, ואת היית עייפה מידי\בלי חשק?

למרות שבהתייחס לפן ההלכתי - לאיש באמת יש מצווה מיוחדת של עונה, וזה לשמח את אישתו גם אם אין לו כרגע כח או רצון. ועדיין, אני חושבת שכל אישה היתה מעדיפה לחכות לזמן זה נח גם לו.

בלי שום קשר, אני ממש מזדהה עם תחושת האכזבה והעלבון. במיוחד כשמדובר על אחרי יום טבילה. חיבוק ❤️

חששתי שאולי תקבלי את זה כאילו אני מבקרת אותך.

אגוזים וקמח מצה- יצא מעולה!

כי הברכה זה מה' והוא זה שדואג לנו לכל מחסורינו, אז אין צורך להתקמצן עליו

רק להודות על השפע, כי זה לא מובן מאליו ולהרבה אנשים אין ככה.. ולהתפלל שתמיד ימשיך ככה

ואני באמת מאמינה בזה שה' דואג לכל מה שצריך, בין אם יש כזה סכום בבנק ובין אם לא

וחיבוק❤️ זה לא פשוט לחיות ככה, אני שונאת לחץ מכל סוג שהוא ובטח כלכלי ובטח אם הוא בלי סיבה 

לא?

יודעת להתנהל אם אני ככ לחוצה מכלום.

זה שמישהו הצליח לחסוך הרבה כסף, זה לא אומר שהוא יודע להתנהל נכון כלכלית.

אני מכירה מישהו שיש לו הרבה כסף אבל הוא קמצן ברמה של להשתמש במים שנשארו מהרחצה באמבטיה כמי שטיפה.

כי חלק מהתנהלות כלכלית נכונה זה לקחת בחשבון את כל ההוצאות. וגם מותרות זה הוצאות.

לפי דעתי, צריך להחליט עד כמה מוציאים כל חודש על כל סעיף. ולחשב את *כל* ההוצאות. לדוג' - חיסכון יהיה סעיף בפני עצמו, ולא חוסכים רק במקרה שנשאר כסף. אלא קבוע בכל חודש יורד סכום מסוים לחיסכון.

ואז כשיןדעים שיש לנו סכומים קצובים לכל סעיף, אז אנחנו לא בלחץ, כי אנחנו יודעים בדיוק מה היכולות שלנו וכמה נשאר לנו.

שייתן לה כלים להתנהל נכון בתוך השפע שה' נתן לה, וגם יעזור לה לשמור על השפע בעתיד.

בליווי כלכלי בונים תקציב מותאם למשפחה, לצרכים שלה ולרצונות שלה, וכשלכל הוצאה יש סל שממנו היא יוצאת- היא לא מלחיצה...

המטרה פה היא לא לקמץ ולא להימנע משימוש בכסף - אלא להשתמש בו בחכמה בהתאם לרצונות ולמטרות שלכם.
 

אולי יש מקום גם לשקול טיפול רגשי שינסה לעזור לך לעשות סדר. להבין מה השורש של החרדה ולשחרר אותה...

אם רוצים לעשות שינוי צריך לעשות שינוי מחשבתי והתנהגותי (צבירת ידע כלכלי, אימון מחשבתי, יישום התנהגות שונה)

אימון מחשבתי- להבין את המשמעות של כסף (אמצעי תשלום בלבד) להוריד את הפחד מחסר (להבין ממה מפחדים כי רוב החסרים לא באמת מפחידים, יותר חשוב לחיות בשלווה)

יישום התנהגות שונה- ליישם את הידע הנלמד ואת המחשבות החדשות, לקנות בכיף מה שצריך, לא לספור הוצאות שגרתיות (אלא אם יש סיבה מהותית)

ממש מדויק

לצערי הייתי בבית שממש לא היה

על כל שקל

היום קשה לי מאד לשחרר את זה , כי בראש אני עדיין כאילו בעוני

אני באמת לא מבינה שאיפה זה הגיע לי.

הכל טוב. לרוב זו הסיבה, אבל לא תמיד..

לי אף פעם לא היה מפגש מלחיץ עם ג'וק ועדיין יש לי חרדה מהם 🤷‍♀️

אבל ההבדל החרדה מג'וקים לא מעיקה עליי, ואצלך החרדה הכלכלית מעיקה עלייך ולכן שווה לטפל בה בטיפול ממוקד לנושא הזה. 

ממה הלחץ

ממה היא מפחדת

ומה נראה לה שיקרה אם היא תשחרר קצת

 ייגמר פתאום

מבחינתך

ומה זה אומר שהוא ייגמר

אתם מכניסים כסף הרי, לא? לא סתם צברתם סכומים כאלה

אתם גם מחושבים.

מפה, צריך לחשוב מה זה כסף מבחינתך. האם הוא מטרה בפני עצמה או אמצעי או גם וגם.

אני בגדול דוגלת בתודעת שפע. זה לא אומר שאבזבז ללא הכרה, אבל אני מוציאה על דברים שהם נצרכים בעיניי, ועוזרים לי לקיים מצוות בשמחה. ובעיקר, אני מאמינה וגם רואה שהאשראי שהשם נותן לי הוא לא מוגבל כשאני מייעדת אותו לקיום רצונו. וקיום רצונו עובר גם בדברים גשמיים, אבל אני מקדשת אותם במחשבה.

קונה בגדים כדי להיות שמחה בצניעות

מאבזרת את הבית בכלים ופלאסיליטיס כדי להדר בשבת ובחג, ושיהיה לי קל יותר

קונה אוכל משובח שטעים לנו לשבתות, חגים ולאירוח כדי לקיים הכנסת אורחים, כיבוד הורים, לגרום לילדים שלי לאהוב את השבת והחג והמצוות

מוציאה כסף על בגדים לילדים שיהלמו אותם כדי שיכבדו וייקרו את השבת גם במלבושים, וגם כי הלבוש מכבד את האדם. לבן שלי אני תמיד אומרת שבן תורה צריך להיראות מכובד. לבת שלי אני מתאמצת למצוא דברים שהיא תאהב ומחדשת לה

וכן על זו הדרך

אני לא מאמינה בסגפנות כדרך חיים, כשזה נובע מלחץ שאין לו בסיס. זה פוגע באיכות החיים, וזה דבר חשוב מאין כמוהו בעיניי. זה מפריע ליישוב הדעת. זה אומר שיש משו בהתנהלות שלך מול הכסף שהוא לא ככ בריא, והשורש שלו עמוק יותר וצריך לברר אותו

תוכנית שבה את מתכננת מה המטרות שלך בחיים, כמה כסף את צריכה לכל דבר, איפה כדאי לך להשקיע בשביל זה וכמה את צריכה לשים בצד כל חודש. בכל השאר אפשר להשתמש בכיף

אחר  באמת קשה להבין כמה אפשר להוציא ואיפה הגבולות.

את זאת המישהי הזאת? או שמישהי אמרה לך את זה?

אם זאת את,

אז קודם כל לכי לייעוץ כלכלי שיעזור לכם להחליט איפה להשקיע את הכסף. זה ממש בזבוז שהוא בחשבון בנק.

באופן כללי ההתנהלות שלנו מכסף נגזרת מתפיסות מוקדמות שלנו על כסף.

תוצאה של אורח חיים שגדלנו בו. והשפעה חזקה של תקופות לחוצות אולי.

אז לא בטוח שתשובה רציונאלית תעזור.

אם כבר אולי טיפול פסיכולוגי.

קודם כל ב"ה נראה שיש לכם את היכולת

וגם בגלל שזה משהו מאוד ממוקד יכול להיות שפגישה שתיים כבר תעזור לך.

כי כן זה קצת חריג שמישהי במצב כלכלי כ"כ מבוסס עדיין עם חרדות כלכליות.

ולשחרר את הפירות. ככה הכסף לא יכול להיגמר.

נכון שכלכלית עדיף השקעה בסיכון לטווח ארוך,

אבל אם זה גורם ללחץ כלכלי, אז עדיף השקעה סולידית שתמיד תוכלי לראות את הגרף של ההשקעה יציב,

ולבינתיים להנות מהריביות ולאפשר לבזבז אותם.

אם זה לא עוזר,

אז שווה טיפול. השלווה יותר חשובה.

של אנשים שעושים ליווי כלכלי,

אחת מהן יותר עובדת על ניהול תקציב וניהול נכון של הכסף.

השני יותר על היחס לכסף ולא לפחד מההתעסקות בכסף...

מוזמנת לפרטי ואני אתן לך מספר שלהם.

ושזה מעמסה גדולה מאוד בחיי היום יום

וכדאי בטפל בזה

(שלצערי אני לא זוכרת את שמו), מלווה כלכלי של משפחות שאמר ככה-

התנהלות כלכלית נכונה מורכבת משלושה תחומים-

לדעת להרוויח, לדעת לחסוך, לדעת להנות מהכסף.

ב''ה, את שני הדברים הראשונים יש לך בקלות ובטבעיות. את הדבר השלישי את צריכה ללמוד.

תחשבי על מישהי שנולדה בלי היכולת לחסוך. ברור לך שהיא צריכה ללמוד להתנהל אחרת ואיך חוסכים?

ככה גם לך יש פה משהו שאת צריכה ללמוד.

זו לא גזירת גורל. מעולה שנמאס לך מהלחץ הזה, ואני מאמינה שגם תצליחי ללמוד ולשחרר אותו.

(אני אישית ממליצה, בהתחלה, להתפנק בדברים בקטנה. לקנות לעצמך מגנום במקום ארטיק, או ארטיק במקום כלום...

או, לחילופין, לחשוב על משהו שאת ממש רוצה כבר הרבה זמן, ולקפוץ למים ולקנות- יעלה כמה שיעלה.

ולראות שהשמיים לא נופלים. וגם חשבון הבנק לא.)

אני חושבת שמי שיש לו הכנסה קבועה וטובה, יודע בבסיס לחסוך אם צריך- ממש אין מקום רציונלי לחשש שהכסף יגמר. 

מקווה שאצליח לטפל בחרדה הזו, ניא כבר מוגזמת לחלוטין.

רק מלדמיין את כל זה התעייפתי .

מאמינה שאצל כולן מתיש...

אבל כן....

תודה😘

מדהימה את

פשוט אשת חיל נכתב עלייך

כל כך מעוררת השתאות והשראה שגם בזמן שאת ככה בחלישות הדעת את יודעת להודות על מה שכן ומה שיש.

לראות את התמונה בכל הפרספקטיבה המלאה שלה.

לומדת ממך❤️

👑

ריגשת אותי ממש...

כתבת ככה בפשטות, נקי, ישר מהלב...

בדיוק אני עכשיו ברגע של התחפרות במיטה,

פשוט נגמרתי.

אז שמתי את הילדים לישון, הגדולים בדרך לשם בעיקרון,

אבל כבר לא יכולה לראות בני אדם,

אז אני סגורה בחדר חשוך ושקט,

תכף אצא לקפה.

וזהו להיום, נגמרה לי הסוללה של הגוף. 

ועכשיו הוא גם הודיע לי שמחר יש לו שמירה כל הצהרים ולימוד בר מצווה בבוקר.

כאילו- את תסתדרי בעצמך בבישולים ובהכל.

וכן, אני אסתדר בעזרת ה' יתברך, אבל סתם.

אתן יודעות...

אח"כ מתפלאים למה במילואים קל לי יחסית.. כי בכל מצב אני עושה הכל לבד. אז לפחות במילואים יש הערכה. ואין ציפיות.

השארתי לו 3 ארונות- שאם הוא לא יספיק בעיה שלו.

מתחת לכיור החלבי

מתחת לכיור הבשרי

ובארון מתחת לשרותי אורחים.

שם אני לא נוגעת.

עניין שלו להספיק.

שהתיאור שלך זועק קטבים הפוכים

ז״א, את מלכת המשימות שעושה הכל לבד

והוא זז לו הצידה באלגנטיות ומרשה לעצמו להיתמך בך ועוד צריך ניחומים

מהכתיבה שלך אני לפחות שמתי לב שזה צובט לך בלב, וזה לא סתם.

את אלופה בהחלט, אין מילים. אבל נשמע שגם די בודדה

בישובים דתיים?

אתן פוגשות אחת את השניה?

בערב פסח, יום שישי, אחרהצ יום חמישי..?

שבת בבית בזמן התפילה, נפגשות?

אני גרה במקום עם מעט משפחות דתיות.

אז כן, די בודד

בישובים דתיים זה לא ככה? נפגשות ומראות יותר?

או אפילו מישהי לשבת לדבר איתה בפארק, יותר שלום שלום כזה

אבל לי זה לא מפריע כרגע. עד שמגיעים הזמנים האלה אני כל כולי עם הילדים והבית ונהנית מהזמן פה איתם. יש לי תעסוקה אז זה פחות חסר

כל כך נגעת בי

בכמה נקודות שכתבת. .וככ ריגשת עם ההבנה הזו שהעומס זה סימן טוב!

החשש מובן. אבל בשלב הזה לא חייבת להיות בטן.

חיבוק ומקווה שסופש יעבור בקלות

.ץ

נשים רגישות יותר, מניעה הורמונלית בהכרח גורמת להן להיות יותר רגישות לכל דבר ובמצבי רוח? 

כרגע לא מונעת אבל כן מתכננת וצריכה גם משהו שמתאים להנקה....

מכירה את המושג הזה?

אם לא, ממליצה לך לקרוא על זה, לדעתי זה יעשה לך סדר במחשבות לגבי עצמך

לגבי בעלך, חשוב לדעתי לתאם ציפיות. את פורקת כדי לקבל תמיכה רגשית לקושי הרגשי שלך. לא כדי שיסביר לך למה הצד השני צודק. התנצחויות יש לך מול הצורך בצדק ומול הצד שהיה לך איתו תארקל, את לא צריכה את זה גם בבית

מצד שני אומרת, מאוד קשה להיות ליד אדם שכל דבר מתסכל אותו. ואומרת את זה בתור אדם רגיש מאוד בעצמי, כן?

בעל ניזון מהשמחה של אשתו. זו מטרת חייו, שתהיי שמחה. כשאת לא שמחה, לא משנה שזה לא קשור אליו, הוא מסתכל על זה ככשלון. אולי בגלל זה הוא כל הזמן מנסה להסביר לך כמה הצד השני צודק. אבל זה מעצבן בקטע אחר, ולפעמים יכול לנבוע משיפוטיות כלפייך כי הוא לא מבין מה את חווה מבפנים ושאת צריכה תוקף לתחושות שלך ולדעת שמה שאת רואה, את לא היחידה שרואה

לפעמים באמת נכון לשתף אחרים, לפרוק רגע את הזעם והרגשות הקשים, וכשאת יותר ביישוב הדעת, לשבת ולספר לו את זה כחוויה שהייתה ולא תוך כדי הסערה

לגבי איך להתמודד עם זה - טיפול יכול לעזור.

דברים שלי עזרו ועוזרים: להבין מורכבות. לא הכל בחיים סב סביב עובדות וצדק, לפעמים החיים לא הוגנים וככה זה. יש הרבה אפור. יש תסכולים ותמיד יהיו דברים שיתסכלו, מה שחשוב זה לא להיכנס למצב קורבני.

יש הבדל בין להסתכל על תאקלים כ- כל הזמן מתנכלים אליי ואני לא מבינה למה. אני לא עושה שום דבר לא בסדר! מה הם לא מבינים שהם טועים? הרי אמרתי לה ככה והיא הגיבה לי ככה, מי מדבר ככה? זה נראה לך הגיוני? (והוכחות חותכות) ואז הוא בא ומסביר לך למה היא צודקת ועצבים

לבין - וואי אל תשאל מה קרה לי היום. דיברנו אני וזלדה מהעבודה על הדוח שהגשתי לה, והיא האשימה אוצי שאני לא עושה כלום נכון וירדה עליי והיה לי ממז לא נעים. זה מזה מבאס שלא מעריכים השקעה ואין מרחב לטעויות. אבל האמת היא, שהדרך שהיא דיברה אליי הייתה מאוד לא נעימה וזה מה שהכי הפריע לי.

ואז הוא יסביר לך לנה היא צודקת

ואת תגידי לו: תשמע בעלי, אני לא רוצה לשמוע שהיא צודקת, הייתה לי חוויה לא נעימה, אני רוצה שתהיה פה בשבילי

ועוד: קשב לעצמי, לזקק לעצמי את מה שהרגשתי כשקרה לי התאקל הזה. ולדייק לעצמי איזה מענה אני מצפה מבעלי לתת לי כשאני משתפת, אם בכלל

שאלה שכן עלתה לי- אני כן אומרת לו ש- אני צריכה את התמיכה שלו/ההבנה שלו ולכן אני פורקת

אבל מה שהיום הוא שיקף לי שזה כבר טו מאצ כמות התלונות והפריקות וחאלס כמה אפשר לשמוע..

כלומר הוא לא פחות בקטע לספק את הצורך

השאלה באמת אם פשוט לפתוח דברים עם חברה (היו תקופות שהייתי מדברת עם חברות, הרגיש לי שזה הופך לקשר חליפי לבעל באיזשהו מקום ולכן הפסקתי)

הכי קל עם חברה, היא מבינה בדיוק מה אני רוצה ונותנת את זה (וזה הדדי, חברות טובות)

אבל זה יוצר נתק באיזהשהו מקום מהבעל

אבל מצד שני הוא לא בקטע לספק את הצורך הזה

אז אני לא יודעת מה לעשות בסיטואציה בגלל זה...

זה יוצר נתק, כי בעל אמור להיות המשענת הרגשית של אשתו

אבל נשמע שהכלי שלו לא יכול להכיל את כמות הרגש השלילי שלך כרגע. כי כאמור, אולי כין מספיק שמחה שהוא לווה ממך כדלק שמגדיל את הכלי. או שזה באמת טו מאץ׳. בסוף בעל הוא לא מטפל רגשי. 

אפשר לבנות את זה, שאת תהיי פחות במקום שזורק תסכולים ויותר משתף ביישוב הדעת ובנחת או פחות מתרגש ולוקח ללב כל דבר (על ידי פריקה לחברה ו/ או באמצעות עבודה על יכולות של וויסות הרגש בטיפול. בסוף בסוף גם לחברות נמאס לשמוע מלא תסכולים. גם לי קשה לדבר כל הזמן עם חברות שרק מתלוננות וקשה להן, זה לוקח המון אנרגיה, בטח לא על בסיס יומיומי, ולפעמים צריך מזה הפסקה) ובינתיים תעבדו על המקום הזה שבו הוא לא רק משענת לתסכולים, אלא גם שותף לדברים חיוביים.

מהנסיון שלי, מאוד קשה להיות מוצפת כל הזמן מכל דבר שקורה. ממש רכבת הרים רגשית כל הזמן

זה יכול לקרות גם מדברים חיוביים אפילו, אבל בדברים שליליים - גם ממך זה לוקח המון המון אנרגיות שאת יכולה לנתב לדברים אחרים שיבנו בך שמחה וסיפוק

מה שאני בעצם רוצה להגיד, זה שלפני שזה מולו, או מול מושא התאקל לכאורה, זה גם ובעיקר מול עצמך

שהתקיעות בראש ובראשונה אצלי... 

באיזה סוג טיפול עובדי על כאלה דברים?

סתם טיפול רגשי?

אם למישהי יש המלצה על מטפלת טובה אשמח לדעת

האינטרנט אומר שDBT יכול לעזור. בעיניי גם cbt.

זה שיטות יותר פרקטיות. יכול להיות שיועיל לך טיפול דינמי למשל (בטיפול כזה קצת יותר ״חופרים״ ופחות נותנים ש״ב וכו)

על עצמי אני יכולה להגיד שטיפול דינמי היה לי מקום מפלט נוח, אבל לא מאוד קידם אותי, וגם לפעמים קיבל יותר מדי את הקושי שלי. מנגד, בcbt המטפלת יותר עודדה אותי להשתפר, נתנה משימות מקדמות, ופחות נתנה מקום להתמסכנות (אם כי לא זלזלה בקושי)

מצד שני אם בעלי היה עושה פריקת תסכול פעם ביום, וואלה- זה היה מחרפן אותי!

נשמע קצת מוגזם בעיניי שכל יום יש אוסף דברים שמעצבנים אותך,

אישית היה קשה לי לחיות עם אדם שיש לו הרבה עין שלילית על המציאות..

זה תמיד היה ככה? יש לך אפשרות לשנות את זה בדרך כלשהי?

מאמא שבאה להוכיח אותך שהילד שלך נגע בילד שלה בגינה (בשניה שבדיוק לא הסתכלת)

או ילד שהתיש

חמות שגומרת עלי בהערות

או בעבודה שקורים דברים, משמעת וכאלה בהוראה

אני מנסה להפחית התמודדות 

אבל יש לי כמה ילדים מאתגרים

שלמרות כל מה שאני מלמדת ומסבירה עושים אינספור שטויות שגוררות תגובות יחס מהשכנה המדהימה מקסימה עם ילד אחד שחושבת שאני לא יודעת לחנך כנראה (גם אני פעם הייתי צעירה ושפטתי. היום יודעת שטעיתי. אבל היא עוד לא וטורחת כל היום לספר לי מה הילדים עשו הפעם, כמה זה לא בסדר וזה מתיש! וגם לא מוצדק לרוב...)

הם גם עושים שטויות לילדים אחרים בגינה וזה דורש התייחסות, מוצאת את עצמי כל הזמן מפשרת, מתנצלת (לאימהות), מחנכת...לא נגמר, בלי סוף

חמות שתהיה בריאה שגרה קרוב ויותר מידי נוכחת

ועוד כל מיני דברים של יומיום שקורים לכולם

זה לא אוסף כל יום

זה נגיד דבר ליום...אבל זה קורה.

לא יודעת מה לומר...

מהנקודות שכתבת, נשמע שהרבה מזה קורה לך למול הערות מהסביבה.

אולי באמת כדאי לך להתמקד בעניין הזה- איך לסנן יותר את רעשי הרקע האלו של השכנה, של החמות.

שהדברים שהן אומרות פחות יטלטלו אותך ושאולי גם תצליחי "להעמיד אותן במקום".

כמו לומר לשכנה באופן מכבד אבל חד- "תודה על הדאגה, אבל אשמח שלא לקבל ממך דיווחים על הילדים שלי"

זה קשה לי ברמות להדוף את האמירות האלה

גם פחד כזה שזאת חוצפה (מול החמות)

וגם איך השכנה-חברה תגיב אם אומר לה את זה

ולא מצליח לי לשמוע ו'לסנן'

לא יודעת איך אחרות עושות את זה?

לדוגמא לא כואב לכן בלב שאומרים לכן משהו על הילד שלכן? איך אפשר פשוט 'לסנן'?

כאלה

יכול להיות שאת מותשת כי את מתנהלת בצורה שאת לא מתחברת אליה

כמו לספוג את ההערות של החמה במקום לשים גבול, או לגור יותר מדי קרוב אליה, או להתערב יותר מדי בין הילדים או לקחת את השכנה קשה מדי כשהיא מעירה (תלוי סיטואציה. יש מקרים שבהם זה יותר מדי הערות סתם, ואז צריך לתאם ציפיות כמו - ככה זה ילדים בגינה. ויש מקרים שמצריכים התערבות)

ז״א, צריך גם לעשות הפרדה בין עיקר לתפל, בין מקרים שבהם לפעול אקטיבית כדי להימנע מאינטראקציה שלוקחת לך אנרגיות, לבין מקרים שמצריכים באמת התייחסות ושימת לב

בלשמוע ממישהו כמה כל שאר העולם שלילי, פוגע, חסר אכפתיות, מעצבן וכו'.

בסוף, לכולם קורים דברים טובים יותר ופחות ויש משהו לא נעים ומאד מתקרבן בעיסוק הבלתי פוסק בנושא הזה, וזה גם מאד גורם ללכת על ביצים ליד האדם שמרגיש כל הזמן שאוכלים לו שותים לו עושים לו כי פתאום הוא יפגע ממך ואז גם תצטרך לשמוע נאום על כמה אתה נוראי..

אני לא מכירה אותך אישית, אבל מכירה אנשים אחרים כמו שתיארת. גם כשהם אנשים הכי קרובים זה מעצבן ומעיק.

אצל מי שאני מכירה אגב זה לא נובע בכלל מדיכאון אלא מרגש נחיתות עמוק מאד שגורם בתורו לתחושת קורבנות וחוסר יכולת לשחרר.

הייתי מנסה לעשות הרגל של כל יום למצוא 2-3 דברים טובים שקרו לך היום, ובפרט, כשאפשרי, באינטראקציות עם אנשים, זה לא חייב להיות דברים גדולים, אפילו מילה טובה שאמרו לך או משהו כזה. החיפוש הזה אחרי נקודות אור משנה לטובה את ההסתכלות על העולם וממילא תראי יותר את הדברים הטובים.

ואת יכולה גם לתרגל את חיפוש הטוב הזה עם בעלך, לשתף אותו גם בדברים היותר טובים

שקראתי עכשיו באחת התגובות שלך דוגמאות לדברים שמתישים, ונשמע שיותר מהכל את לוקחת ללב ומרגישה צורך לצאת בסדר - עם השכנה, עם החמות, עם הסביבה.

ולי אישית (בתחושה אישית שלי, לא דעה מקצועית או משהו כזה) נשמע עכשיו שיותר מתחושת קורבנות זה בעיקר איזשהו מקום של חוסר ביטחון. כאילו שהשכנה תגיד, אז מה? שהחמות תעיר. אוקיי.. כאילו בשנה ראשונה שניה לנישואין באמת יותר קשה. אחרי 5 שנים, לרוב כבר מבינים את הענין ולומדים לסנן אמירות כשהן לא סופר דופר קיצוניות. שכנים- וואו אני לא שומעת בכלל הערות של שכנים. שישפטו, למי אכפת.

ושוב לא ממקום של זלזול בתחושות שלך, אבל באמת ממקום של אכפתיות, פשוט תדעי שאת בסדר. תנסי להבין מה מפעילות בך ההערות של אחרים. מה את מרגישה מהן? לא טובה? לא ראויה? לא מצליחה? האם את בעצמך חושבת ככה על עצמך או שרק לא נעים לך מה הם יחשבו? ככל שתהיי יותר שלמה עם הדרך שלך ותתני פחות מקום לאחרים לערער אותך יהיה לך קל יותר לשחרר, כי האמירות האלה לא יפגעו לך בעצב רגיש

כמו שאמרת זאת צורת הסתכלות על המציאות

מאחוריה עומדות כל מיני אמונות שיש לך על

העולם, אנשים, התנהגות, ועוד ועוד

אמונות שגורמות למחשבות שמוביל לתסכול, כעס, פגיעה מתמידים...

יש שיטת טיפול נחמדה של ביירון קייטי שנקראת שיטת העבודה...

זה בעצם לקחת אחריות על החלק שלי בסיפור עם כל מציאות שאני נפגשת איתה...

לחקור את המחשבות שגורמות לי לסבל

להבין מה יושב מתחת למחשבות

לדוג' " איקס ממש מעצבנת היא לא מעריכה אותי" ולחקור את המחשבה הזאת. איך זה מרגיש. איפה זה פוגש. האם זאת המציאות. האם זאת האמת. ועוד הרבה שאלות ולבסוף לעשות היפוכים למחשבה... כמו לדוג'

אני ממש מעצבנת ולא מעריכה את עצמי...

יש גם תמצית בפרחי באך שמתארת סוג כזה של אנשים שכמו שכתבו כאן אכלו לי שתו לי, שנמצאים במרמור והמשקפיים שלהם קצת בצבע לא הכי נעים...

לתמצית קוראים ווילו, את יכולה לקרוא עליה כאן

תמצית פרחי באך - WIILOW

ממש אפשר לשנות את זה. צריך לעשות עבודת עומק, יסודית, על האמונות, על הערך העצמי, על תפיסת העולם את המציאות והאנשים, ועוד ועוד...

עוד דוגמא לעבודה, נגיד בנלפ יש כמה טכניקות בהם יורדים לחוויות בילדות דרך דמיון מודרך כדי להבין איך התנהגות מסוימת של היום קשורה או אולי קשורה לתחושות שחוויתי בעבר, בילדות, מול הורים, מול דמויות סמכות וכו'..ואיך להביא לשם ריפוי כדי שהמציאות של ההווה תהיה טובה יותר...

ויש גם טכניקות שלימות רק על שינוי אמונות מגבילות

טיפול זה מרתק 🤩

ממליצה בחום

האמת ש @אני10 דייקה לי ממש 

שתכלס הנקודה שלי היא יותר חוסר בטחון ומה יחשבו

האמת שנראה לי שגם בגלל זה קשה לי להציב גבולות לביקורת של הסביבה

פחות אכלו לי שתו לי... אני לא אדם כזה

פשוט כשאני מקבלת ביקורת או חושבת שחושבים עלי משהו לא טוב או חושבת על עצמי משהו לא טוב זה מכווץ אותי ברמות וזה תכלס מביא אותי לכעס/תסכול וכאלה

צריכה לראות מה אני עושה עם זה...

קראתי את התגובה של אני10

ממש מסכימה...

אגב גם מאחורי אכלו לי שתו לי, (שסליחה אם הרגשת שלא מדויק לך,וגם לא התכוונתי חלילה לשים אותך תחת משבצת או תווית.. זה לא הנקודה.... )

יושב חוסר ביטחון וערך עצמי נמוך...

בכל אופן ממש בהצלחה!! וסחטיין על הכנות שלך 

רוצה להרים לך.

באלי לומר שאת מהממת!!!!

כל הכבוד ואיזה יופי שאת רגישה וקשובה למה שקורה איתך ורוצה לעשות שינוי!

מברכת אותך ממש שתצליחי.

זה באמת ברכה להסתובב בעולם עם פחות התרגשויות ממה שאנשים אומרים ולקחת את החיים קצת יותר בקלילות. מכירה מקרוב.

ולגבי בעלך, מתחברת ממש למה שהמקורית כתבה, שכשאת בעצבות או בחוויה של קושי (גם אם זה עובר אחרי שסיפרת לו) הוא לוקח את זה אליו כאילו הוא נכשל. קטע כזה של גברים. ולעומת זאת כשאת שמחה וטוב לך הוא מרגיש טוב עם עצמו.. ולדעתי לכן אלו התגובות שלו. זה אינסטקטיבי, לא בגללך חס וחלילה.

לכן לדעתי זה סבבה לגמרי לא לפרוק לו אלא לחברה, וזה ממש לא מה שמגדיר את הקשר שלכם.

ובלי קשר באמת מציעה ללמוד איך להיות יותר בטוחה בעצמך ופחות לקחת ללב אנשים מבחוץ...

אם יהיה לי זמן אכתוב בהמשך מה המחשבות שלי כשמישהו מעיר לי ואולי זה יעזור לך... 

יש לך מודעות וזה חשוב מאוד.

מנסה כמה כיוונים, תראי אם זה מתאים לך-

א. לנסות למצוא זמן מתאים לפרוק לו, למשל לא כשהוא מיד חוזר הביתה, או באמצע ארוחת ערב שהאוכל נתקע לך בגרון... אלא בערב, כשאתם עם קפה בנחת בספה בסוף היום . אולי זה קשור לזמן.

ב. אולי לספר את זה בצורה פחות שלילית, במיוחד על אמא שלו, במקום לדבר עליה, על כמה היא נדחפת לך לחיים ומתערבת, לדבר עלייך, שהיא מהממת , אבל את מרגישה שקשה לך שככה וככה...

ג. אולי להשמע פחות ממורמרת, יש משהו שאנשים נשמעים ממורמרים מאוד משגע, אבל אם תכניסי קצת יותר קלילות והומור, זה ישמע אחרת...

ד. לפתוח איתו בעדינות, מה כ''כ מכעיס אותו? אולי הוא מרגיש צורך (גברי) להגן עלייך ומרגיש מהתלונות שהוא אשם? 

יש לך המון מודעות עצמית, ונכונות ללמוד ולהתפתח.

וזה מקסים!

אני חושבת שהנקודה שהכי יכולה לשפר לך את איכות החיים זה ללמוד להפחית את רמת הרגישות שלך.

אני חושבת שאת צריכה ללמוד להפריד בין מה שאנשים אומרים/דברים שקורים, לבין מי שאת.

יש שכנה שאמרה משהו על הילדים- זה שלה. יש תלמידים מופרעים בכיתה- זה שלהם. גם אם זה דורש ממך לעשות א' ב' ג'- זה יכול להיות מקרה שלא מערער את הערך העצמי שלך. שלא מטריד אותך.

אין לי ספק שטיפול רגשי יכול ממש לעזור.

לבנות בטחון עצמי במי שאת ובמה שאת (אמא טובה, מורה טובה)- גם כשקורים דברים מעצבנים מסביב. כי באמת הם יקרו כל הזמן.

דווקא כדורים לא נראה לי שנכון לקחת במצב כזה, אבל אני לא באמת מבינה בזה.

ובכל מקרה, כעזרה לעצמך, אני מציעה לך לכתוב לעצמך את מה שקרה.

כל הפריקה שרצית לפרוק לבעלך- תפרקי בכתיבה. ואחר כך- תעני לעצמך את התגובה שהיית רוצה שבעלך יתן לך. תגובה מכילה ומקבלת. גם אם זה נשמע מוזר ומגוחך.

ואחרי שכתבת לעצמך ופרקת, וגם נתת לעצמך תגובה מרגיעה- לדעתי יהיה לך פחות צורך לפרוק על בעלך.

וגם אם תבואי אליו זה כבר יהיה בצורה קצת יותר רגועה ומאוזנת ויהיה לו יותר קל לקלוט ולעכל.

טכנית את זכאית.

מוסרית? תחשבי אם זה הוגן... ואיך זה נתפס.

באיזו צורה הארכת את חופשת הלידה?

לק"י

אין לי מושג אם היא אכן זכאית.

אני לא מצליחה לחשוב על שום סיבה שזה לא יהיה מוסרי. אבל המנהלת שלי כבר אמרה על כל מיני דברים שהם לא מוסריים ואין לי שום כוח ורצון לפתוח חזית מולה.

האמת שאני חוששת לבקש ושיכעסו עלי מה פתאום אני מבקשת אחרי שלא הייתי כל השנה. לכן שאלתי פה, כדי לדעת מה הזכויות שלי.

הארכתי על חשבוני לאחר תום החופשה בתשלום.

וממש בניתי על היומיים האלה

אם את זכאית - זו זכות שלך ואין שום סיבה למנוע ממך להשתמש בה.

אני עכשיו יצאתי לחופשת לידה, וניצלתי את שני ימי הבחירה שלי במהלך התקופה שעבדתי. לא היתה עם זה שום בעיה. ולא רואה סיבה למה אצלך יהיה אחרת.

הרגעת אותי! מקווה שזה אכן כך.

חוששת ממש מתגובת המנהלת, היא הוציאה אותי לא מוסרית מדברים שלא הבנתי בכלל מאיפה הביאה את זה.

באינטרנט ראיתי שכתוב שאם מלמדים בפועל גם בתענית אסתר וגם בלג בעומר, זכאים לשני ימים. אם באחד מהם זכאים לאחד. לא הבנתי מה זה אומר לגבי חופשת לידה.. ואת בעצם לא לימדת בלג בעומר ובכל זאת קיבלת יומיים, אז אין לי מושג.

איך אפשר לברר את זה?

וספרי לנו.... מעניין באמת.

לק"י
 

האם זה נחשב למורה שלא שובץ לשנת לימודים מלאה או שכן.

באמת זכאים לימי החופשה רק אם משובצים בפועל לעבודה בתענית אסתר ובל"ג בעומר.

אבל חופשת לידה כן נחשבת כעבודה בפועל, ולכן גם מי שלא עובדת כל השנה בגלל חופשת לידה, כן זכאית לשני ימי החופשה.

מצרפת את המקור בו ראיתי את זה (זה כתוב בסעיפים בסוף).

20250416232158.pdf

וההגדרה של חופשת לידה לפי חוק עבודת נשים התשי"ד היא שהחופשה היא 26 שבועות (מהן 15 בתשלום, אבל מי ש'מאריכה' עד 26 שבועות - זה נחשב לה כחלק מהחופשת לידה שמגיעה לה מצד החוק, ולכן אני מבינה שזה כן נחשב כתקופת עבודה שמזכה אותה בימי הבחירה).

(לקוח מפה חוק עבודת נשים, תשי"ד-1954 )

אבל בשאר אותו שבוע עבדתי?

לק"י

את זכאית לשני ימי חופשה, בלי קשר לאם אלו ימי עבודה שלך או לא.

ימי חופשה לבחירה - אתר הסתדרות המורים

אבל לפי הקישורים שהעלו פה דווקא כן אמורים להיות זכאים לפי מה שאני מבינה!

תודה רבה @יעל מהדרוםו@בארץ אהבתיעל ההשקעה בקישורים! עזרתן!

כמו שהבאתי בהודעה שלי למעלה.

ההגדרה של חופשת הלידה היא לפי 'חוק עבודת נשים התשי"ד', ושם כתוב בפירוש שחופשת לידה היא 26 שבועות.

של 26 שבועות.

אין קשר לתשלום זה עדיין חלד

אז תארי לך את הרמת הגבות😄

(לא ילדים שלי, המשפחה הגרעינית)
 

מכירה לגמרי. אנחנו גאים בזה ולא היינו עונים כלום. זו המשפחה. זה מה שיש

לגבי לעבור למקום דתי יותר - לא יודעת אם זה שיקול שנחשב בעיניי ״אמיתי״. יש סיבות יותר ״חשובות״ שבעיניי מצדיקית מעבר דירה, או הימנעות ממעבר

אצלי מתפלאים על הילדים הצפופים

לפעמים שואלים אם זה לא קשה

לא הייתי עוברת דירה בגלל זה....

דווקא להפך, זאת הזדמנות לקידוש ה'.

שיראו שאפשר להיות דתיים/חרדים ועדיין להיות מסודרים ומחונכים ונעימים.

ראיתי שככל שאני בטוחה בדרך שלי, ההערות פחות מעניינות אותי ועוברות ליד האוזן. אני לא מגיבה על ההערות כאלו, כי זה לא ענינו של איש כמה ילדים יש לי או מה אני אוכלת או לא אוכלת.

לא אוכלת הרבה סוגי מאכלים

וגם אוכלת כמויות קטנות

ואני רזה באופן יוצא דופן לגיל שלי

כל הדברים הללו תופסים את העין להרבה אנשים

סביבי יש המון נשים בגילאים שלך שהן רזות, עם מספר ילדים דומה.

הרבה נשים כאלו

נראה לי שרוב ההערות מקורם בשינוי שעשיתי כי הייתי יותר שמנה ואז עשיתי שינוי תזונתי ורזיתי ונשארתי רזה

זה מטריד הרבה נשים שזה סוג של חלום עבורן

וכן, חלום של הרבה נשים בהחלט

כמעט כולן חילוניות

אין כמעט נשים דתיות (2 מתוך עשרות עובדים)

כמובן שכולן רוצות לשמור על גזרה/ בריאות

אבל כמעט כולן לא מצליחות 

הולך להן

🤷‍♀️

(אני החריגה, לכיוון השני, מידה גדולה..)

חלקן עם מספר כמעט דו ספרתי של ילדים (ויש גם בלי כמעט..)

כ"כ מוזרים.

שלא לדבר על כך שלבחירות שלך אצל אנשים אחרים יכולות להיות סיבות רפואיות.

לעולם, לא הייתי מעירה או שואלת על נוושאים כאלו.

ודווקא זה בנה גאוות יחדים כזאתי..

וזוכרת איך אנשים התפעלו ואפילו פעם מוכר יצא בשבת מהחנות ואמר לנו שהוא כהן ובירך אותנו בברכת כהנים..

ושנינו ממשפחות מרובות ילדים

ועדיין כשאני רואה משפחה עם הרבה ילדים אני סופרת ובהלם

בעיקר כי לא מצליחה לדמיין את עצמי בסיטואציה הזאת

לפעמים זה יכול להיות כמות קרובה לשלי. אבל אני לא מסתובבת הרבה עם כולם ביחד וגם אם כן, לא רואה את עצמנו מהצד.  

זה בעיקר מפעים אני חושבת. אנשים מתפעלים לראות משפחה כזאת. זה מיוחד ולא רגיל. אבל זה ממש לא מהסתכלות מתנשאת או זלזול.

אם מישהו מגיב לנו, אז אנחנו אומרים- ב"ה! כן, כולם שלנו, או זה לא כולם (אם יש עוד מישהו שלא נמצא).

יצא לנו כמה פעמים בעיקר כשבא נגיד טכנאי/איש מקצוע הביתה. 

תמיד לראות את זה מרחוק זה מפליא.

הכי מצחיק שלפעמים אני רואה את הילדים שלי כולם יחד הולכים (אני קצת מרוחקת) ואז אני בהלם מהכמות, ושכל אלה שלי (יש לי ''רק'' חמישה תודה לאל, אבל תמיד שכולם יחד זה נראה המון). וגם אנחנו ממשפחות ברכות, אבל תמיד סופרת , כי זה פשוט פלא, לא מתוך צרות עין חלילה. 

(גרים במקום שבו מספר הילדים שלנו דווקא מקובל מאוד)

אבל במשפחה המורחבת שלנו (משני הצדדים) אנחנו חריגים, ואנחנו מקור לשאלות ואף לבדיחות...

דווקא מול אנשים זרים לא אכפת לי (קורה לנו לפעמים בטיולים וכדומה) - אני מרגישה גאווה, אפילו.

מול המשפחה זה קצת יותר קשה, בעיקר כשהם כאילו יורדים עלינו... אבל עדיין מנסה להתחזק בכך שמסתכלים עלינו בגלל ברכה שקיבלנו ולא בגלל קושי...

לא חושבת שמעבר דירה הוא בהכרח הפתרון (אולי רק כדי שיהיו לילדים ולכם חברים שווים אליכם), אלא חיזוק הביטחון העצמי ותחושת הערך העצמית❤️

פלא בעיניהם.הגיוני. מבאס שזה בקול אבל

תגידי חמסה בלי עין הרע...

אני מקבלת הערות הפוכות

עונה בעז״ה / ב״ה משהו כזה.

אבל בגלל זה לעבור מיקום, או שיש שיקולים נוספים?

משום מה ילדים יחסית גדולים, ממשפחות חרדיות בעיקר, בוהים בי ובילדים שלי

וזה קורה בלא מעט הזדמנויות

לפעמים מתעלמת, אתמול הסתכלתי על הילדה, שתרגיש לא נעים ותזיז את המבט- אבל זה לא עזר... אז התעלמתי

מה יכולה לעשות... אבל זה באמת מאוד לא נעים וגורם לי להרגיש לא נוח

ועדין....

ולא קולטים רמזים.

לפעמים קשור למגזרים מסוימים.

וזה לא קשור לכמות הילדים שלך,הם ימצאו כבר על מה לבהות... 

הכוונה שכולנו מתמודדים עם זה...

ההרגשה שביטאת בסוף -

אעיר שזה נטו קרה גם לי המון, על כל דבר בו הייתי טיפונת חריגה, ורק בשכונות חרדיות (לא אומרת שכולם שם ככה). וכדברייך זה לא עוזר לי שם לנעוץ מבט חזרה. ושם זה גם מהמבוגרים, לא רק מהילדים. אז אם המבוגרים נועצים מבט ובוהים, גם על דברים שברור שלא מנומס לבהות כמו אדם בכיסא גלגלים, מה לנו כי נלין על הנוער ובטח על הילדים? בכל מקרה מנרמלת לך את חוסר הנעימות. באמת הזוי.

הולכת עם ילד בכסא גלגלים כמעט כולם (מכל המגזרים/הגילאים) נועצים בנו מבטים. כנראה זה דבר טבעי להביט באופן ממושך בדבר שונה , זה מושך את העין.

אצלי זה במודעות לא לנעוץ באף אחד מבט, אבל רק בגלל שאני נמצאת הרבה בצד שנועצים בו.

ומפריע לי מאד.

אנחנו יכולים לפרוק מהרכב וילדים פשוט יעמדו לידנו וינעצו בנו מבטים ממושכות, לאורך כל ההתארגנות המשפחתית. הם אפילו לא מתפדחים כשמחזירים להם מבט.

לאחרונה התחלתי לשאול באדיבות- כן בבקשה, צריכים משהו? ואז הם מסתלקים.

לא ברור לי התופעה הזאת..

ראיתי איך אנשים מסתכלים וסופרים אותנו

ובעיקר היה נראה שמתפלאים שכולם בנים 😅

שתיים לא

אבל הם גם דומים

וחבורה גם די תוססת ביחד 

ועדיין סופרת כל פעם שרואה משפחה עם הרבה ילדים זה כיף כזה לספור, לא יודעת להסביר

אגב, גדלתי בסביבת מגורים רוסית והיינו תופעת טבע מבחינתם

ב"ה משפחה ברוכה-

ואין גאה ממני כשכולם מצטרפים ויוצאים יחד ואין ילד בדיוק בישיבה/ אולפנא ואנחנו בהרכב מלא- וואו. דמעות מהודיה לה'. גאה, ומאושרת. בבית העומס גדול (ענק) ואין כמעט פנאי לעצור ולהודות, בחוץ פתאום הפלא הזה מקבל נפח ומקום ואני רואה נחת בעמלי. וכולם גאים ב"חמולה" שלנו.

זכות

כי זוכרת שפוצונת שלך קטנה מהבת שלי בחודשיים וקצת בלבד (והשם השני של שתיהן אותו דבר, אם את זוכרת)

הרבה מזל טוב לה ולאמא שלה! שתזכו לעוד שנים רבות ושמחות ביחד!❤️

אמן!

איך אני אוהבת את התזכורות שלך להודות על המסע גם בחלוף השנים.

שתדעי שאת נותנת המון כח לעבור תקופות קשות,

אני תמיד אומרת שבמבט לאחור עוד נכתוב ספר הלל והודיה (כשירת הים).

וואווו....