פורום הריון ולידה (עמוד 436)

לק"י

יש תינוקות שזה בסדר להם.

אפשר גם להניק בשכיבה, שאז זה פחות טרטור. ולישון עם התינוק, אם מכירים את כללי הבטיחות לזה.

אני לא תמיד מצליחה להניק ולישון יחד, אבל יש כאלה שכן.

כדי להגביה מעט את הראש.

אני כן הייתי מחכה לגרעפס אבל גם לא הנקתי.  וזה גם מה שעושים בבית חולים. 

אותי היועצת הנקה לימדה איך 

בלילה אני לא מרימה לגרעפס, אבל יש תינוקות שזה כנראה מציק להם יותר 

כמובן, לדאוג שזה יהיה בצורה בטוחה (שיש משהו שחוסם נפילה מהצד).

להוציא גרפס אפשר כשהתינוקת נשענת על הבטן שלך, כשאת שוכבת על הצד והיא כאילו עומדת. או להניח אותה על הצד - זה גם עוזר לפעמים להוציא גרפס.

ממני, שבלילות האחרונים מיניקה כמעט בלי הפסקה...

וואו חידשתן לי ממש...

הבעיה שבעלי ואני עוד אסורים אז לא יכולה להשאיר אותה איתי ולהירדם איתה.. כי המיטה קטנה.. וגם היא בת חודש. קצת מלחיץ אותי להישאר איתה במיטה, זה לא מסוכן? שלא תיחנק או תימעך ה' ישמור. ממש מפחיד אותי..

אם מניקים בשכבה לא צריך לעשות גרעפס??? או שזה לא קשור?

את שמה אותה על היד שלך ומחברת, כדאי כרית גבוהה

אצלי בשלב הזה נדיר שאני נרדמת כי ההנקה עוד לא זורמת מספיק אני עוזרת לה רוב הזמן אבל זה עדיין יותר מנוחה

אני לא משאירה איתי במיטה בגיל הזה אני מפחדת אבל אם יש לך איך להשיג או לייצר מטחברת זה מושלם ממש קל להחזיר אותה לשם ואפילו להניק ככה

לגבי גרעפס זה תלוי בתינוקת אם היא רגישה או לא.היו לי כאלה שאף פעם לא הוצאתי גרעפס ויש כאלה שפולטים אם לא מחזיקים הרבה זמן לפני שמשכיבים

הרכבתי מעין קרש כזה בצד אחד של המיטה שלי, כדי לשמור שהתינוק לא ייפול.

באמת בכל מקרה בדרך כלל לא ישנים חזק נורא, אז הסכנה פחותה...

אבל אם יש לך איך להשיג מיטה מתחברת (יש גמ"חים במקומות שונים, למשל) - זה הכי נוח.

וגרפס - יש תינוקות שחייבים את זה ויש שלא. תבדקי מאיזה סוג התינוקת שלך...

אצלי שמתי לב שאם היא ממש רעבה,

אז היא מתנפלת עליי ובולעת מלא אוויר ואז יש גרעפס

ואם היא רגועה עדיין ולא מורעבת אז היא אוכלת בנחת ויש פחות סיכוי לגרעפס

זה לא ממש תלוי בי כי היא פשוט ישנה מלא זמן ומתעוררת מאוד רעבה...

מנמנמת ואז מתעוררת רואה שהיא נרדמה ומניחה אותה

מניקה בכמעט שכיבה

גרעפס אני מוציאה לה רק אם היא לא מצליחה לאכול וזה מציק לה

בדרך כלל זה מציק לה...

זה תעסוקה נחמדה לערב, לפי הכוחות שלך, לא דורש הרבה

כל יום אפשר להתקדם טיפה.

רעיונות-

לצלם, לצייר, לכתוב

לאפות, לקרוא ספר/ עיתון של נשים שמעניין אותך

לעצב בגרפיקה סתם דברים אם את אוהבת

לצבוע מנדלות, תשחצים

לכתוב שירים, לשיר, לנגן (אפשר יחד עם הילדים)

להזמין ביביסיטר ולצאת להליכה/ ריצה/ מסעדה עם חברה או לבד.

אז תודה אולי באמת אממש את זה

את התחושות.

קודם כל חיבוק גדול גדול. זה מאוד קשה.

אני שמתי לב שלאורך המלחמה היו לי כמה מעגלי כוח שונים, שכל אחד בזמנו עזר לי להרים את הראש מעל תחושת הדכדוך וחוסר החיות.

1. פנייה לעזרה מקצועית. טיפול פסיכולוגי. נתן לי המון כוח.

2. לעשות ספורט

3. לעזור לאנשים אחרים. לעצמי לא היה לי כוח לדאוג, אז התנדבתי לעזור לאחרים וזה סיפק אותי

חוץ מזה, קניתי לעצמי חוברות צביעה וצבעי עיפרון, אני כותבת מה שאני מרגישה במעין "יומן מלחמה", קוראת ספרים שאני אוהבת

אנסה להרחיב יותר אחר כך.

בינתיים חיבוק

לגבי מה שאמרת על שאר המגוייסות שסביבך - אי אפשר באמת לדעת שהן בסדר.

אני לא חושבת שמישהי יכלה לדעת כמה קשה לי, כמה אני על סף של דכאון. מבחוץ היה נראה שקשה אבל בסדר. אבל לא באמת הסברתי לאף אחת את התחושה הזו שאני רק רוצה להישאר על הספה, להתכסות בשמיכה ולא לקום עד שהכל יסתיים.

את החושך הזה, התחושה של בור שקשה מאוד לצאת ממנו.

אז אני רק אומרת שזה באמת מרגיש מאוד בודד, אבל אני גם הרגשתי / מרגישה תחושות דומות. גם אם כלפי חוץ נראה שבסדר.

בכל אופן, ההמלצה הראשונה שלי היא טיפול פסיכולוגי. באמת שזה פשוט מה שנתן לי כוח ועזר לי להרים את עצמי. כי זה נתן לי כלים, ונתן לי יכולת לזהות את הקושי ולהתמודד איתו.

וזה גם נתן לי את היכולת להשלים עם זה של את יד אני אהיה שמחה, אבל אני כבר פחות מפחדת מזה כי אני יודעת שיש לי גם כלים להתמודד.

אז אני כל הזמן בגלים. 

באמת התחלתי טיפול..אבל קצת מסופקת לגביו אבל אולי אנסה עוד םעם להמחשך

מתלבטת קצת

ספורט אני עצלנית לא אוהבת

אבל כתיבה מאוד עושה לי טוב

ונכון לעזור לאחרים עושה משהו

האמת ניסיתי ליזום בכיוון ולא הלך אבל כן רושמת לי בלב להתבונן בזה ולנסות לפעול ..הז באמת ממלא

שהדיכאון יכול לחזור. זה יותר מסתם שיעמום או הרגשת בדידות, זאת החרדה הזאת.

המליצו לך על טיפול ואמרת שמסופקת לגביו.

יש לי פסיכולוג להמליץ עליו והוא מתאים לכל אחת, לא עולה שקל ותמיד זמין. והוא הכי מבין את הנפש שלך כי הוא הכי מכיר אותך.

רק נשאר לקבוע זמן מוגדר לפגישה איתו, מקום שקט בלי אנשים, זה יכול להיות גם חדר ולשפוך, לשפוך,לשפוך או סתם לשתוק. הפגישה צריכה להיארך לפחות חצי שעה. בוודאות נותן כוחות.

בקורונה הייתי בהריון עם כל הילדים עליי, חלשה, הכי קרובה לדכאון שיש והחצי שעה הזאת עם ה' ועם עצמי בכל יום הצילו אותי ממש. הייתי קמה מוקדם במיוחד בשביל זה. זה היה ממש נותן אוויר.

נשמע קשוח בטירוף!!!

נשמע לי שאת חייבת עוד תעסוקה

מה לגבי התנדבות כלשהי?

יש איזה מוסד לימודי לידך שתוכלי להתנדב שם קצת?

נשמע לי חובה לפתח עוד איזשהו ממשק אנושי שיתן לך חיים... באופן כללי,ובמיוחדדד עם בעל מגוייס...

לא מעשמם לי באמת🫢

וכרגע עוד עם תינוק בבית בינתיים(יכנס למעון בהמשך)

אבל לעבוד במשהו חלקי באמת יכל לבא בחשבון

לא קל להשיג פה משהו כזה

כי לא הכל מעניין אותי..אני לא קונבנציונלית

ובסוף גם קשוח לי לחזור ישר למלא שעות לבד עם כולם עד דלא ידע...אז אעשה את זה רק אם ארגיש שזה מחיה אותי ..לא שואב את כל הכוחות 

לכתוב יומן... אפשר ממש להשקיע לקנות יומן מעוצב, לקנות מדבקות גם... כמו יומן מסע.. לקחת רעיונות מפינטרסט...

כתיבת מחברת של כל מה שאת רוצה, כל מה שאת מרגישה.

לשיר אם את אוהבת, יש מישהי ביוטיוב שמנגנת על פסנתר מלא שירים מוכרים- רעותא

כושר!! אפשר מהבית, התקדמות בכושר מאוד משמחת ומשחררת

לארגן עם חברות בזום ערב חיזוק או ערב דיבורים או סתם לקשקש...

לקרוא ספרים שקשורים לנפש, יש גם ספרים עם תרגילים שאפשר לעשות בבית... כמו הספר בוחרים להרגיש טוב

כתבתי אולי 10 מחברות השנה🫢🫢

מדכאות קצת היתי אומרת

אבל באמת מסע שלם

ונפש וכו זה גם לגמרי אני

אבל אם כבר יאללה תנו לי גם המלצות

על ספרי נפש טובים ומעשירים

ועל קורסים בזום - שעושים טוב בלב..נפש או עבודת ה'.או משהו מקצועי אפילו ..פתוחה לכיוונים שונים

דבר ראשון- מתפללת עליך שה' ישלח לך כוח. יפתח לך שערים .... באמת באמת. 

מציעה-

אם את נהנית לכתוב

אולי להירשם לסדנת כתיבה ? מן הסתם יש דברים אונליין.

ספרים- אני בכיוון תורני אז 

אני אוהבת של ח. ברטלר- מהממים ממש ממש אבל לפעמים קצת מטלטלים מידי לאנשים רגישים.

רותי קפלר-יש הרבה, הנורמלי האחרון, שנייה לפני האור.

תמר מור- קראתי לאחרונה הנחל בכביש 3, מחר יהיה יפה (יותר קליל לנוער)

דבורי רנד- כל הספרים שלה מהממים

קורסים- אני מכירה ניגון העומק של מכללת בינו. זה נפש, עבודת ה' , כלים...

 דמיון נובע- גם יש להם קורס בזום... שיטה של עבודה עם הנפש דרך דמיון.

יש עוד המון ששמעתי אבל לא התנסתי .

בטח שלא בפורום פתוח,

אבל בגדול יש הרבה סילופים בתחומים כמו קשר מטפל- מטופל בצורה בעייתית על גבול המסוכנת, למי שבא לזה בתמימות, ועוד כל מיני דברים שלא כאן המקום לפרט.

ולגבי ספרים יש לי רשימה אבל לא קראתי את כולם אז לא יכולה להמליץ על כולם, בוחרים להרגיש טוב קראתי והוא חביב ביותר

לגבי קורסים אני חושבת שזה רעיון טוב לקחת קורס שקשור בנפש... יש שיטת ימימה, יש גישטלט אם שמעת... (בשניהם לא התנסתי רק שמעתי)

יש מכללות שמציעות קורסים בזום בנפש, את יכולה לנסות לברר.. (בפרטי אם תרצי) 

זה הדסה קלוש

ולגבי סדנאות כתיבה בזום תפני לרחלי מושקוביץ אולי תפתח שוב אחרי החגים

בזמנו ממש נהניתי בסדנה שלה

אז יש לי שתי המלצות לקורסי כתיבה בזום - של מיכל פרץ ושל דבורי רנד. (תנסי לגגל, אם לא תמצאי אשלח לך פרטים באישי)

עבודת הנפש - ממליצה להצטרף ל"חבורה" של הרבנית רחל בזק. זה מסע מעמיק בנפש מבחינה יהודית. (רק צריך להתכונן לזה שמדובר בקבוצה ענקית, אז אין מענה פרטני). יש גם את "מסע החיים" של יעל כורסיה, גם מומלץ מאוד. (מניחה שתמצאי על שתיהן פרטים ברשת)

אם את אוהבת אומנות חופשית - אז מציעה לך לברר מה יש לרות ונטורה להציע.

את כל אלה ניסיתי בעצמי ונהניתי

לא הייתי במצב כמו שלך אף פעם... אבל נראה לי שזה יכול לתת לך תמיכה וכיוון.

הרבה כוחות ותודה רבה על מה שאת נותנת לכולנו!!❤️❤️

יש בסביבתך? לצאת לשעה מהבית, בלי הילדים, לראות קצת נשים או אנשים בגילך...

ואם לא משהו שאפשר לצאת אליו, אז משהו מהסוג הזה מהבית בזום וכד' אבל ממש מציעה שיהיה בתשלום, זה הרבה יותר מחייב לעשות את זה ברצינות וזה מה שלעניות דעתי מאפשר יותר להתמלא מזה

אמנם כל פעם שהעזתי והבאתי בייביסיטר הילדים כמו מרפי פתאם קמו דוקא אז והזעיקו אותי

אבל מנסה לא לפחד לנסות שוב

אבל כן חושבת ללכת לשעור קבוע שיש

ואולי לעוד משהו

אבל זה עוד לא המרחב הכי מדויק לי אבל באמת עושה טוב יותר מכלום

תודה רבה 💖

דבר שני, ממליצה לשקול לעשות רישיון ולצאת לעבודה. 

עצמאות ויכולת להניע ולנסוע אפילו עם הילדים כדי לשנות אווירה יכול להשפיע מאוד לטובה

לא חייב משרה מלאה שזה ממילא נורא קשה כשאת מגויסת, אלא לפחות כמה שעות שיהיו לך בשביל עצמך. כדי לקום מוקדם,להתארגן בבוקר,לצאת ולנהל לוז סביב משהו שהוא לא הבית ויתן לך מילוי בלי קשר לבית. תוכלי גם לפגוש אנשים ולנהל שיחות 'בנאליות' ולהיות עסוקה חלק מהזמן

אבל כרגע אין לי רעיון במה

עשיתי שינוי תעסוקתי ומחפשת כיוון חדש

באמת חושבת ללכת ליעוץ תעסוקתי כי מחפשת משהו פחות מוגדר

ורשיון יש לי..

בתוך הישוב זה בסדר

מחוץ- זה הבעיה

והיא לא בכלים שלי כרגע..

בטח לא בלי בעלי.

עשיתי שיעורים חוזרים עם מורה נהיגה כמה שנים אחרי הרישיון, לוקחים שיעורים כפולים.

חשבתי שאצטרך 8 שיעורים (ארבעה מפגשים)

המורה אמר שנצטרך פחות.

לא היה אכפת לי כמה אצטרך, עשיתי עד שהרגשתי ביטחון. שווה ממש..

דווקא נהגתי מחוץ לעיר ...ויחסית אני בסדר עם נהיגה עצמה

זה לא רק בגלל הנהיגה עצמה.גם.

בעיקר קשור לאזור בו גרה...

יואו מבאס.

ומה עם מעבר זמני למקום יותר נגיש ויותר בטוח?

יש לילדים מסגרות?

חיבוק גדול!

אותי זה ממש מרים שאני יכולה לקחת את האוטו ולקנות משהו,

לנסוע להביא משהו

לאסוף משהו

לבקר מישהי

לשים את הילדים אצל מישהי ולצאת..

ממש משפיע על החיים שלי, יש לך אולי איך לקדם את זה?

וחיבוק ענק ענק ענק!!!!

איזה התמודדות קשהההה

וכל הכבוד שאת עוצרת רגע ומנסה לראות מה יכול לעזור!!!

מצדיעה לך ככ!!!!!

שנה שעברה  מרגישה שעברתי ממש גיהנום נפשי

וזה לא אני בכלל אני לא דכאונית והכי יציבה נםשית בעולם

השנה לפחות זה לא הפתעה המציאות הזאת

אז מנסה לחשוב מקגם

ולא מתמסכן

כי שנה שעברה רק הרגשתי

מה אין לי מה חסר לי מה תקוע לי מה קשה לי

ושקעתי

לא מצאתי במה להאחז

מעשית עונה לך-

יש לי רשיון

אבל גרה בחור

ולא מעיזה לנהוג מחוצה לו -גדול עלי כרגע באאלף מידות אז אולי בעתיד הרחוק..לא יכולה לפרט למה..

הלוואי שהיה לי איך לעזור

שהקב"ה ישלח לך המון הצלחה ושמחה וכוחות בזכות המסירות נפש שלכם בשביל עמ"י

אני היתי מעדיפה משהו אחר..שישרת קרוב לבית.. שיחזור לשבתות לפחות.. משהו קצת יותר מותאם למשפחה מרובת ילדים ולזה שקשה לי ממש הבדידות והעומס יחד.,

אבל הוא רוצה רק קרבי ורק בצפון ורק כמו כולם

מחלוקת כאובה מאוד שבה אני נאלצת פשוט להכנע ורק לקוות לטוב איכשהו

זה עדיין מסירות נפש

ואולי אפילו יותר

שאני עושה עם עצמי ומשמחים אותי:

1. ספורט יומיומי- עושה הליכות עם ביגוד מתאים ויפה, אוזניות למוזיקה ומסלול קבוע.

(ראיתי שכתבת שאת לא אוהבת, בעיניי, האנרגיה שמוציאים כשלא עושים ספורט, היא יותר גדולה מכשעושים ספורט , כי החסר של ספורט לגוף מבזבז הרבה אנרגיות, פיזיות ונפשיות)

2. קוראת ספרים שכבר קראתי ואהבתי אותם, כנ״ל צופה בסדרות/ סרטים שאהבתי

3. עוסקת בתחביבים (רקמה, ציור, משחקים בפלאפון, לקרוא/ לצפות על תחומים שמעניינים אותי)

4. קונה מתנות לעצמי מדי פעם (בגד/ תכשיט/ אביזר שמשמחים אותי)

5. כותבת על הרגשות שלי, שלילים וחיוביים, רצונות להגשים וכאלה שהתגשמו, מטרות לביצוע, דרכים להשיג אותם. בתקופות מורכבות אני כותבת כל יום, עוקבת אחרי השינויים, מסיקה מסקנות ומנסה לשפר.

במצבים שאני מוצאת את עצמי רגע לפני התהום יש לי קרשי הצלה כאלו מטופשים אבל עדיף מכלום

לדעתי זה הזמן לשלוף את קרשי ההצלה שלך

כפתרונות זמניים

לדוגמא: לאות סדרה מצחיקה כמו קופה ראשית בערב

לטווח הארוך-

להכריח את עצמך לדבר עם אנשים+ חשיפה לשמש כמה פעמים בשבוע אחרת זה מתכון בטוח לדכאון

מניסיון, כמה שזה מעייף ומתיש זה ממלא, זה מספק, את פוגשת אנשים. אפשר סייעת בגן או במעון. תמיד חסר...או למלא מקום יומיות.

יומיים- שלושה בשבוע.

את תראי שכל התעסקות עם עצמך תעלם.

חיבוק יקרה, כל כך מבינה אותך.

רק. מתיש

יש לי בבית מפשחתון וגם מלשי ובבוקר רוצה להיות אני ולא אוהבת לעבוד עם ילדים

אני כן פוגשת אנשים

יוצאת לגינה הולכת לשעורים אם יש אני לא אחת שבבית כל היום בטבע

אבל לא כל עבודה נותנת לי כח

עם מחויבות, עם זמנים.

לא עם ילדים, משהו שימלא אותך, גם התנדבות זה יכול להיות טוב 

אבל באמת מכוונת לשם ומקווה למצוא

תודה רבה לך ולכולם על העצות הטובות והלב💖

בציר הבטן מתקשה כולה, אני חושבת שבתנועה רק מרגישים אותה נמתחת במקום מסויים...

עונה רק מהחוויה שלי... יתכן שנשים אחרות מרגישות אחרת... אם זה ממשיך הייתי הולכת להיבדק...

כל איזה 10 דקות

אבל ניראלי נרגע קצת

נחכה ונראה

גם לי לא ממש הרגיש כמו תנועה

כל 10 דק נשמע לי תדירות גבוהה...

הייתי מתייעצת עם המוקד אחיות 

גם לי היה לאורך כל ההריון

והם יכולים גם לכאוב מאוד

וזה מבלבל כי אי אפשר לדעת מתי זה ציר שלא מוביל ישר ללידה ומתי כן

אבל אם זה מנחם ממה שאומרים (ואני גם רואה עליי וסביבי) מי שחווה צירים מדומים בהריון כנראה שתהיה לה לידה מהירה בע"ה 

מתחילת שמיני יש לי ברקסטונים כאלו שהבטן נהיית קשה כמו אבן לכמה שניות עד דקה ואז משתחררת.

זה לא תנועות של העובר, תנועות זה משהו אחר. שהיד או הרגל של הצינוק עושה גל על הבטן.

רק אם הברקסטונים האלו כואבים וסדירים הייתי מתחילה לחשוש שזה צירים והולכת למיון.

באמת מנוחה עוזרת להעביר את זה וגם לשתות הרבה.

לפעמים הייתי מרגישה שהעוברון דוחף עליי את הטוסיק הקטן שלו ממש חזק.

ולפעמים זה התקשות אחרי עמידה ממושכת או מאמץ.

אני אישית אוהבת שיש לי מוצץ שמרגיע מידית. כל הילדים שלי לקחו ומבחינתי זה הצלה. 

לא צריך להימנע מללכת, אבל להשתדל ללכת כשהן לא שם או להזמין אלייך את חמתך

לא רואה סיבה להיפגש איתן האמת והייתי נמנעת ככל הניתן

הייתי מציבה את הגבולות דווקא במקומות העדינים ולא בצורה לוחמנית.

לשתוק ואז להתפרץ לא מקדם לפתרון,

לעומת זאת לשנות דינמיקה בנחישות ועקביות, זה משנה את השיווי משקל בקשר.

בעלך איש שלום, כדי להיות בשלום איתך, הוא צריך להתנהל אחרת מול המשפחה שלו.

כל עוד לא היית בתמונה, לא היה לו בכך צורך והוא מצא את האיזון שנכון לו.

ברגע שהתחתנתם- דברים משתנים.

מהצד שלך, שחררי את כל מה שקשור לקשר שלהן עם אמא שלהן- זה ממש לא עניינך מה הן עושות ולמה האמא מגיבה/ לא מגיבה.

תתרכזי בשלך.

אם שיחת טלפון אחרי הלידה לא נעימה לך, אל תקיימי אותה. זה בגלל לא משנה מה הן חושבות על כמות העזרה שחמותך עוזרת לך או לא עוזרת.

שכל אחד יחיה את חייו בשקט, במקום לנבור בחיים של האחרים.

אל תנסי להצטדק או לבחון במ דברים אמורים. זה בכלל לא אמור לעלות לדיון איתן.

בקשר לקבוצות הווטסאפ, אז או לצאת או שיפתחו קבוצה נוספת רק לאחים ועם הזמן הפעילות תעבור לשם. יותר שקט, יותר הפרדה, פחות השוואות. פחות היפגעות.

תשנני לעצמך- אני בסדר!

הצבת גבול, עמדת על שלך- זה שלב ראשון (וזה מעולה)

שלב שני- זה לא להתרגש מהתגובות

אם הגיסה עושה לך טפוול בשתיקה- בעיה שלה.

אם תהיי כלה טובה לחמותך, תתייחסי אליה בכבוד. הקשר עם הגיסות- לא יפגע בכבודה

אל תפלי למניפולציות

ועוד משו

מה שבין חמותך לבנות שלה- זה לא עניינך

גם אם נראה לך שהן מנצלות אותה

זה שלהן בלבד

מה שבינך לחמותך- זה בניכן

ואם אחת מהן מתקשרת חהתערב- מציבים גבול ואומרים- זה לא עניינך, זה בנינו!,

שזאת פעם ראשונה שאת מעמידה גבול

ברגע שיש כוחניות בקשר והצד השני לא רגיל לגבולות האלו אז הוא בוחן אותך טוב טוב לראות שאת רצינית.

אני הייתי ממשיכה את הקו הזה.

ברגע שהם יראו שאת רצינית ולא מתפעלת מהכוחניות זה ירגע.

לא בלוחמניות אלא ביציבות, כמו שסלע יציב ואי אפשר ולהזיז אותו

ומחזקת אותך כמה חשוב זה להציב גבולות ולהגן על המשפחה שלך

גם מצידך וגם מצד בעלך

התא המשפחתי שלכם תחום בגבולות האלו וכשאת שומרת עליהם זה תורם ליציבות של הבית

מדובר בעיקר באחת רווקה ובאחת נשואה

מרגישה דריכה מסיבית מצידן עליי

אבל בעיקרון זה הלך רוח פנימי שכל דבר שמכאיב למישהו מבני המשפחה את לא מאפשרת

אפשר לקום ולעבור לחגר אחר/לסלון/לחצר

להגיד שאתם יוצאים לגינה

אפשר להגיב ולהגיד שזה לא מתאים.

אם אומרים לילד למשל שהוא מטומטם אפשר להגיד בחיוך לילד עצמו- ''דני ילד חכם כמוך עוד לא פגשתי'' מאז שאתה תינוק רואים שאתה חכם.

אם לוקחים לילד משהו אפשר להגיד, זנ שלו והוא רוצה להשתמש, בבקשה תחזירי לו

אני לא מכירה את האנשים אז קשה לי לתת דוגמאות מתאימות

הנקודה היא שאת תהיי במקום יציב שמאמין בך, בבעלך ובילדים ולא נותן לפגוע בהם

ולא מתוך לוחמנות אלא מתוך יציבות פנימית

שמכירה בערך האלוקי שלכם ולכן לא מסכימה לפגיעה כזאת

הדרך הפשוטה להציב גבולות בתחום הזה היא לענות לטלפון ממנה רק כשאת מרגישה טוב ויש לך כוח לדבר איתה (עם כל מה שזה דורש).

אם את עייפה, לא רגועה, עסוקה והיא מתקשרת, פשוט לא לענות. אם זה כל כך חשוב לה, היא יכולה לכתוב לך או להקליט לך, ואז גם יהיה לך יותר נוח לענות כי יהיה לך יותר זמן תגובה.

הבנתי שהיא לא רוצה לראות אותי, כועסת עליי נורא בגלל מילה אחת שהעזתי לענות לה

ניתקה את הקשר בצורה משפילה ביותר. לא אומרת שלום במפגשים משפחתיים

השנייה, מתעלמת ממני

מרגיש לי קנוניה אישית נגדי ואני לא אחת מדומיינת, לרוב צודקת במה שמרגישה 

והפעם עוד קלעתי בול.

אבל לא הגיוני לחיות בעולם בו צד אחד בטוח שיוכל להגיד מה שהוא רוצה ולשני אסור לומר מילה ויהי מה

אבל איך אפשר להיות בתוך משפחה בשמחות ואירועים משפחתיים כשלא מדברים?

ואין לי גם מושג מה עשיתי..

ואת לא מדברת איתן ספיציפית...

להגיד לה חופשי משהו כשאת רוצה

ולא לתת לזה להפעיל אותך או לערער אותך

את זוכרת שהייא עשתה משהו שגוי ואת הגנת על הבן שלך, ועשית את הדבר הנכון

יגיע שלב שהיא תבין שזה לא מפעיל אותך ותפסיק

זה רק לקנות חדש כל פעם

וגם בנתניה, ליד חוף צאנז

תהנו!

מקווה שמזג האויר יאפשר לכם🙃

בדכ רק משפחות דתיות...

מה שאומר שאין שירותי הצלה
 

כשאנחנו הלכנו לשם לא נכנסנו למים בכלל אלא הילדים רק שיחקו בחול (ובעלי מידי פעם הביא להם בדליים שלהם מים מהים אבל בלי להיכנס יותר מידי)

הפסקנו ללכת כי אין על זה באמת בקרה ויש שם לפעמים גם נשים  בביקיני עם הבני זוג שלהם שחיפשו חוף יחסית שקט כנראה

יש מסלול קצר עם מעיין ובסוף מגיעים לפארק, לא זוכרת איך קוראים לו.

סטטיסטית תאונות דרכים הובילו להרבה יותר נפגעים מאשר פיגועים בדרכים

אני לא אומרת שאין סיכון אבל זה לא סיכון גבוה בכלל כל החיים אנחנו לוקחים סיכונים ובמיוחד בכביש

עם ילדים באמת לא הייתי נוסעת למקום שיש הרבה אזעקות כי להוריד מהאוטו או לרוץ למרחב מוגן עם כולם איפה שלא מכירים זה די קשה וזה מלחיץ

(לגבי יו"ש אני מבינה אותך לצערנו היא מסוכנת יותר גם בהיבט של תאונות ימח שמם איך הם נוהגים, אני אישית גם מפחדת לנהוג שם בעצמי מעדיפה שבעלי ינהג...)

וכמו שכתבו- המטרה העיקרית של טרור היא לשבש לאזרחים את החיים ולזרוע פחד

זה הניצחון שלהם 😞

ירושלים בכללי מאוד מאובטחת יש שוטרים בכל מקום רגיש ובמיוחד סביב העיר העתיקה בחגים יש כוננות גבוהה

וברוב חלקי העיר לא בשכונות התפר זה כמו כל עיר אחרת בגדול...

זה אותו דבר

ההבדל הוא אם זה צירים מדומים- ברקסטונים

או צירים שמקדמים לידה

צירים אמיתיים בדרך כלל יהיו סדירים (לא תמיד, אצלי הם לא היו)

והרבה הרבה יותר כואבים...

אצלי ההבדל היחיד היה עוצמת הכאב

גם הברקסטונים היו צפופים וארוכים

וגם האמיתיים לא היו סדירים

אבל בגלל שפתאום זה היה ממש כואב אז הבנתי שזה אמיתי...

כי גם עכשיו יש לי צירים כואבים ממש

שאני מתאמצת לנשום ולא יכולה להתרכז בשום דבר אחר

תנסי מקלחת חמה. אם זה מעביר, כנראה שזה לא אמיתי.

כמה זמן זה ככה?

תנסי מקלחת חמה כיפית

ולתזמן כמה זמן בין לבין

מצד שני פחות בא לי לבלות את החג בביה"ח כשהילדים בבית עם בעלי....

תנסי חחח

אצלי ציר אמיתי זה ציר שאי אפשר לדבר תוך כדי....

אני כבר חודש עם צירים כואבים ממש אבל לא צירים כאלו....

השאלה כמה את רחוקה מבית החולים ואם את רוצה אפידורל והאם זו לידה ראשונה...

אם צריך בייביסיטר לילדים כדאי שכבר תהיה לפחות בהיכון

אולי אפשר להרים טלפון למיון יולדות להתיעץ מתי לצאת

בשעה טובה ובבריאות!

גם ברקסטונים הם צירים אמיתיים שפשוט לא מובילים ללידה

צירים שמובילים ללידה לרוב יהיו:

1. כואבים מאד

2. סדירים- משך כמה שעות במרווחים קבועים (בהתחלה יכול להיות 10-15 דק', אחר כך יכול לרדת)

3. משך הציר בערך דקה

עבר הכל אחרי מקלחת והצלחתי לישון

התראת שווא

אוף

ואם הם משפיעים כבר עכשיו על צוואר הרחם או לא

בשלבים מוקדמים יחסית אז אם יש צירים בתדירות גבוהה(נראה לי 4 בשעה אבל לא זוכרת) חשוב להיבדק כי זה יכול להיות בעייתי שהם מקצרים את צוואר הרחם

אבל בתשיעי גם אם מקצרים את צוואר הרחם וזה כבר סבבה זה רק התכוננות לא בהכרח שהלידה תקרה בימים הקרובים אין לדעת ולכן אין טעם לבדוק

מקלחת, מנוחה שתיה מרובה של מים או חצי כוס יין (המלצה שנותנים בסוף תשיעי לא יודעת אם גם לפני כן זה מתאים) - יכולים לעצור צירים שהם לא אפקטיביים ולמשל נגרמו כתגובה של הגוף למאמץ או סתם

ועדיין יכול להיות שהם ימשיכו אבל לא יובילו ללידה

אם באמת מתחילה לידה אז הם ימשיכו יצטופפו  ויתחזקו בעוצמה, בד"כ גם בצורה סדירה אבל כבר כתבו פה כמה שלא בהכרח

ממה שהבנתי לרוב גם ברקסטונים מתרכזים בקדמת הבטן וצירים בלידה פעילה מתרחבים גם לגב תחתון ולאגן ( אבל גם זה לא תמיד)

ושרק נגיד מתי נח לנו🙈

אנחנו בקשר טוב ואני מדברת איתה ושולחת לה תמונות של הילדים

תמיד בעלי יוכל להתקשר אליה אבל הוא גם לא יודע מה להגיד.

אם זה היה בזמן ספציפי היינו אומרים שלא מסתדר וזהו

רק צריך להגיע להבנה שלא צריך לתת הסבר מפורט

אני כמעט ולא מפרטת הסברים על החלטות שלי

ואנשים התרגלו לשפה שלי

שיש להם בטח אילוצי לוז

ולא עם כולם להגיד שלא הסתדר לכם הזמן שנקבע לאחרים?

או, אבל ברור לי שברוב המשפחות זה לא בהכרח משהו שסביר לעשות, אז מראש לוקחת בחשבון שזה קצת לא הגיוני,

לשלוח הודעה בקבוצה המשפחתית שבמפגש הקודם עשו עליכם עליהום ועם כל הכבוד וההערכה האמיתיים על ההקרבה של כל מגויס ומשפחתו, יש גם כבוד בסיסי שלא אמורים לחרוג ממנו כלפי לא מגויסים ובודאי שלא לדון אף אחד בלי לדעת את מקומו מבפנים, אז שכל מה שחושבים עליכם בעניין הזה בבקשה לא יכנס לשום דיון. אם זה דוקא כן בכוחותיכם, אז להגיע אחכ למפגש ולהגיד למישהו אם בכל זאת הנושא עולה- ביקשנו לא לדבר על זה, תכבדו את הבקשה הזו. 

שהלכנו במיוחד לפני החג בשביל למנוע דברים כאלה.

וזאת משפחה עם מתחים שונים שמבחוץ אף אחד לא ידע כלום. לא מדברים ישיר על שום דבר

סוג של תקשורת מקסימה כזאת🙄

אז אין מצב להעלות את זה.

הסבתא עם מכשירי שמיעה ובפעם הקודמת שהיה את כל הבלאגן בדיוק היתה בלי אז אין לה מושג שזה בכלל קרה.

ואנחנו לא ענינו כלום. פשוט ישבתי שם עם דמעות בעיניים והקשבתי לכל מה שהיה להם להגיד, והיה הרבה.

אז באמת הסבא וסבתא לא הבינו שקרה ישהו, מבחינתם סתם דיברו וזהו..

ואת פשוט מדהימה!!

ממש הנעלבים ואינם עולבים....

האמת לא התכוונתי להפוך את זה לשירשור פריקה על המפגש ההוא

אני מרגישה שאין לי אמירה בעניין והם באמת מדהימים בטירוף ואין לי את היכולת או הזכות לדון אותם.

אבל תודה על המילים שלך! ממש מחמם את הלב

לא התכוונת ובאמת אי אפשר לדון אותם, וכנראה שאפשר גם לדון אותם לכף זכות, אבל עדיין, הרגישות שלך והעין הטובה שלך לא מובנים מאליהם והם יוצאים ממך גם בלי שהתכוונת❤️

אשרייך!

(ולמען הסר ספק, גם אני מגוייסת)

כמו שאמרו, כדאי אולי שבעלך ידבר איתם? אם מתאים...

והייתי איעשהו מתחמקת.

אולי ביום שיקבעו- לומר שלא מסתדר לכם וכבר יש לכם משהו חשוב שקבעתם.. או לומר שכבר קבעתם באופן כללי כל מיני דברים שלא תוכלו להזיז ותשתדלו בכל זאת לקפוץ (ואז בסוף לא להגיע..)

וכן הייתי עושה מאמץ אחרי או לפני האירוע,ביום אחר,לקפוץ לסבא וסבתא... זה ישמח אותם ו"יכפר" על זה שלא באתם עם כולם..

במשפחה שלו

וביחס שלהם אליו

תני לו להתמודד מולם...

למקום שמדברים אלי לא יפה

זה בסיס של הבסיס לדבר בצורה אנושית ולא משנה מה הסיבה 

אתם ממש מתנצלים אבל זה לא יתאפשר ותשמחו להגיע בזמן אחר בלי קשר למפגש הזה.

זהו לא צריך לפרט או להסביר על זמן ספציפי

וואי האמת ממש עצוב לשמוע

לי מאוד קשה רגשית כי כל החברות שלי לא מגויסות

ושתיים מהן זה רק בגלל שהן פשוט לא הסכימו לבעל ללכת כי 'הן לא יכולות לבד' והוא הסכים..

ולי זה מאוד רגיש וכואב וקשה לי מאוד לא להשוות

כי לי בחוויה כרגע נהרסו החיים ואני ממש סובלת מהמציאות הזאת.

אבלללל

הדבר היחיד שהקושי גורם לי זה קצת להתנתק ..כי אני מדי רגישה ופגיעה

אבל לפגוע? לשלוח משפטים או להאשים

וואו ממש לא הגון

באמת לא חושבת שיש למישהי רשות להתערב בחיים של אחרים ולשלוח הערות

ומשום סיבה לא הגון שככה תרגישו

ואם ככה אתם מרגישים - לא היתי מגיעה לסעודה כזאת.

אומרת שבכללי השנה אתם ממעטים בנסיעות מסיבה כלשהי

בלי להצטדק מדי.

קודם כל תודה רבה!! נירמלתם לי את הסיטואציה

כבר חשבתי שאני סתם מגזימה

הקטע שבערב חג הגענו אליהם לביקור של שעתיים כאילו פיצוי על זה שלא נהיה איתם שבת אז זה כבר מתחיל להעיק.

בעלי ידבר איתם, אבל חשוב לי שלא יפגע בהם

אולי נענה משהו לא מתחייב כמו שכתבתן וזהו או שנגיד שלא מסתדר בלי להסביר.

ו@החצי בצפון ממש מעריכה שענית לי, את מדהימה!!! ואת בלב שלי כל הזמן!! 

נשמע החלטה טובה

ואם הייתם כבר לפני החג.. אז לגמרי מספיק...

בהצלחה! וכל הכבוד ממש על הרגישות, לכל הכיוונים!

דבר ראשון באמת להחליט שלא מגיעים..

דבר שני מצטרפת לדבריה של @החצי בצפון אין שום מציאות שמצדיקה התנהגות כזו...

שום...

דבר שלישי חיבוק !! איך את לא פורקת בכלל אחרי סיטואציה כזו ...

דבר רביעי הייתי אומרת שלילדים היה קשה הנסיעות סביב החג והשבת והחלטתם בחול המועד לתת להם קצת לנוח..

אני גם האמת אומרת לפעמים שאני לא מרגישה טוב גם אם האמת היא שאני לא מרגישה טוב רק בנפש (בינתיים, בסוף הנפש משפיעה גם על הגוף..) וגם מותא לשנות מפני השלום..

בהצלחה!!

שמה כוס סוכר

ו2 ביצים שלמות במקום ביצה ו2 חלבונים

אבל בואי ברור שעם שוקולד אמיתי יותר טעים..😄

כשזה קורה, שזה תיקון שלו ואני לא מתערבת לו.

כשאני רוצה *אותו /עזרתו* אני מבקשת עם אמירה גם עד מתי זה ישמח אותי נניח "תוכל להפעיל מדיח עד סוף הערב/לפני ארוחת הערב?"

ואז אני מצידי שלחתי את בקשתי וסומכת עליו שיעשה...

זה שהוא בפלאפון- באסה אבל זה שלו. אני גם לא מושלמת... 

עם עצמו

היה עושה דברים שמשמחים אותו וככה גם אותנו

לא בוחר עבור הבנאדם

האדם בוחר להשתמש במסך

אולי המסך משמח אותו

לא צריך להיות ביחד בכל רגע נתון, במיוחד לא בחגים שגם ככה נמצאים הרבה אחד עם השני 

לא צריך להעיר כביקורת, אפשר להגיד מה שיושב לך על הלב פשוט. שאת רוצה יותר זמן איתו לבד ויותר זמן כמשפחה יחד בלי הסחות דעת

זה הרי לא רק הטלפון, זו תחושה זאת שנייה למשהו

יש בעלים שגולשים הרבה, ועדיין הנוכחות שלהם מאוד דומיננטית בבית ונרתמים ועוזרים והם חלק

אם אצלכם התחושה הכללית היא שהוא מנותק ממך ומהילדים, יכול להיות שהטלפון הוא רק בריחה

איך היה בחג? כן היה לכם זמן?

איך התקשורת שלכם?

יש אינטימיות רגשית? יש שיח מקרב? 

זה תכלס השאלה שלי

המסך זה קשור להתמודדויות שיש לו מחוץ למסך..

אבל השאלה שלי היא , אם אני מחדדת לעצמי, האם נכון לא להעיר?

נראלי שזה הדבר הנכון, אבל אני צריכה חיזוק

אם בשאר הזמן הכל בסדר, ויש זמנים שהוא שוכח את עצמו, הייתי משחררת

זו הדרך שלו להתמודד, הוא צריך ספייס, לגיטימי

גמני עושה את זה, למען הסר ספק

לפעמים בא לי לזרוק את הפלאפונים מהחלון (של כולנו).

וכאילו לא אכפת לו.. כלומר זה אפילו לא מטרה מבחינתו להפחית זמן מסך.

מה שכן, כשאני מדברת איתו על להיות יותר עם הילדים (מהמקום שלי שאני רוצה להיות יותר עם הילדים, או ממקום שאני מרגישה שלילדים יש צורך ביותר זמנים אישיים, לא כביקורת על בעלי), לפעמים זה כן גורם לו לנסות להיות בזמנים קבועים עם הילדים.

מאוד קשוח לי הניתוק של שבת/חג

ובמוצשים אני דיי הרבה ברצף הפלאפון

צריכה את ההתאפסות הזו..

לפני החתונה התפלל 3 תפילות ביום,

לפחות כשנפגשנו יצאנו וכו' 😍

אחרי החתונה התפלל 3 תפילות ביום,

היה ככה בשנים הראשונות

לאחר מכן דברים התחילו להשתנות

אפשר לומר שמדובר בשינוי של השלוש - ארבע השנים האחרונות

בחישוב מהיר של השנים,

בערך מאז תקופת הקורונה (תוהה אם יש קשר 🤥)

הכל מאוד עדתי אצלנו

אין אופציות נוספות ביישוב

חגים ושבתות הולך כרגיל.

אבל אמצע שבוע התרגל מאז בקורונה וקשה לו לחזור לזה.

דיברנו על זה כמה פעמים והוא משתדל לתקופה אבל אח"כ נשאב חזרה.. וגם אצלי הוא עוזר בשעה של ההרדמות אז גם אני שוכחת לפעמים להזכיר לו..

ולפני הקורונה הקפיד ממש ממש על מניין. ממש חבל שככה יצא..

בקיצור מבינה אותך מאוד. גם אם זה שלו, זה קובע את הטון בבית *שלכם*

גם לי זה מפריע.

בעלי מתפלל שחרית וערבית בבית. מנחה בעבודה עם מניין.

משהו גדול. ומשמעותי

ולא היית מתחתנת אם היית יודעת

( סתם זורקת שאלה לאוויר)

אז אני חושבת שצריך לשים את הקו האדום לא בשאלה אם הייתי מתחתנת, אלא אם אני מסוגלת לשאת את הדבר.

כאילו, לא הייתי מתחתנת עם אדם עם מוגבלות פיזית לדוגמא, אבל במהלך שנות הנישואים שלנו בעלי סבל מבעיה שחששנו שתוביל למוגבלות פיזית משמעותית ובלתי הפיכה (ברוך ה החשש התבדה והבעיה השתפרה מאד) והיה לי ברור שאני איתו בזה, עם כל ההשלכות.

אני מניחה שיש דברים שעבור כל אישה הם קוים אדומים, כי מבחינתה זה גדול עליה או שהיא פשוט ממש לא רוצה לנהל בית וזוגיות באופן כזה או אחר.

כותבת רק את דעתי והתחושות שלי, וברור לי שעבור כל אישה זה שונה. כמו שלכל אחד יש קריטריונים אחרים מה הוא מחפש בבן/בת זןג, ככה לכל אחד ואחת יש נקודות משבר שונות שמעבר להן הזוגיות כבר לא מתאימה.

שלא נגיע לידי נסיון ולא לידי בזיון 🙏

אין לי עצות.

רק רוצה להגיד שממש ממש מבינה את הכאב שלך.

ולגמרי מותר לך שזה יכאיב לך ויהיה לך קשה עם זה. גם אם זו עבודת ה' שלו.

במישור המעשי אני חושבת שבאמת הדבר הכי טוב שאת יכולה לעשות זה להתפלל על זה...

גם בזה שאצלינו במשפחה מניין זה הדבר הכי טבעי.

בתחילת הנישואים עוד הייתי מנסה לגרום לו ללכת.

עכשיו כשיש לנו עוד ילדים גדולים יחסית זה עוד יותר מציק לי. הלוואי וזה יגרום לו ללכת יותר.

ונכון שזו מצווה שלו. עדיין כשמתחתנים על בסיס זה שהולכים להקים בית דתי, זה קשה.

(אני מבינה שלכולנו יש קושי עם חלק מהמצוות. זה עדיין לא פשוט מהצד).

אולי זה ידרבן אותו להגיע גם.

מבחינת התארגנות אפשר להתארגן מראש, ואם יש ילד קטן להישאר רוב הזמן במבואה/ חצר בית הכנסת,

ומדי פעם להיכנס לתוך עזרת נשים.

גם אם תלכו לשעה, זה גם משהו. וגם אולי תלכו לשעה וחצי, מתוכם שעה בקרבת בית כנסת ועוד חצי שעה שאת מתקפלת לפני כן עם הקטנים והגדולים יותר נשארים איתו.

אם בית הכנסת שלכם לא בסגנון של להביא ילדים, אולי יתאים לכם לעבור לבית כנסת יותר "משפחתי" מהבחינה שאפשר למצוא את עצמכם בהכרב משפחתי.

אם בעלך לא משתף פעולה, אז אפשר גם שאת תלכי לבד עם הילדים. זה חשוב בשבילך, בשביל הילדים, ובשביל שהדרך לחזור תהיה סלולה לבעלך כשירצה.

ככה לפחות הגיע עד קבלת שבת

ולמנחה / ערבית בשבת אחהצ

כרגע בחורף הירושלמי זה פחות מעשי.

חייבת לציין שזה היה לי מאתגר הפתרון הזה של ''ללכת לטייל'' עם חלום שאיכשהו נגיע לבית כנסת לפני שיסיימו

הרגשתי שאני קצת לוקחת אחריות על החיים שלו.

בשבתות שלא יצאנו ביחד,

זה היה לי קשה כי הרגשתי בעקיפין שבגללי הוא אשכרה לא הלך לבית כנסת 🙂‍↕️

אלא ללכת לבית כנסת. בלי קשר לתפילה שלו, בשבילך.

ויכול להיות שחלק ממה שמפריע לך זה שהוא כורך את ההישארות עם העזרה לך? שבעצם במקום שזה יהיה רק שלו הוא מערב אותך כי זו "אשמתך" שהוא לא הולך?

העברת האשמה גם אליי בזה שנשאר

אני מהצד שלי מיידעת אותו שהוא יכול ללכת. אבל לרוב בוחר להישאר..

דווקא רעיון,

להדגיש את זה שאנחנו יוצאים לטייל לכיוון הבית כנסת. מתחברת

ננסה את זה בשבת

את לא לוקחת אחריות על החיים שלו, את לוקחת אחריות על חווית השבת של המשפחה, במקום שהוא לא לוקח ולך זה חשוב.

את מקדמת את מה שחשוב לך.

בשבתות שאתם לא הולכים. זה לגמרי שלו אם ללכת או לא. אבל בשבתות שאתם כן הולכים, את משפיעה על הרוחניות שלך ושל הילדים, בלי קשר אליו בכל מקרה. אם מצטרף- כמובן יופי. אבל תתכנני לצאת בכל מקרה בלי קשר אליו.

מבינה את ההרגשה והביאוס, אבל זה או להמשיך להתבאס או לקחת אחריות במקום שאין מישהו אחר שיקח אותה.

מה לגבי שבת בבוקר? נראה לי יותר משמעותי לצאת.

תחפשי בית כנסת שיש תפילת ילדים והרבה ילדים לבושים בגדי שבת שבאים לבית כנסת, שאפשר לשמוע את התפילה מבחוץ.

שאפשר להכניס בנים גדולים לעזרת נשים (מן הסתם הבנים לא ירצו להיכנס לבד לעזרת גברים)

לגבי קבלת שבת אפשר לעשות בבית שיכירו את השירים, במיוחד לכה דודי. ולחכות לקיץ לצאת לבית כנסת. אם כי לפעמים גם בחורף זה יכול להסתדר.

מבחינה לוגיסטית בהתחלה זה מורכב, אבל ככל שמתרגלים הדברים נעשים קלים יותר כי כבר יודעים מראש לארגן את הציוד המתאים ולמצוא פתרונות (כמו להוריד עגלת תינוק אם יש מדרגות)

אם תוכלי להכיר נשים עם ילדים קטנים שתוכלי להיות איתם גם מחוץ לבית הכנסת בזמן התפילה, זה יכול להקל על החוויה ולדרבן לצאת.

לגבי מנחה/ ערבית של שבת, אולי כדאי לשחרר. יש גבול כמה אפשר להתאמץ על זה, ובחוויה כמשפחה זה הרבה פחות משמעותי (אם לא מחפשים את זה)

שיהיה בהצלחה והרבה סיעתא דשמיא!

(אגב גם לי היו כמה שנים שאני הייתי אחראית על התחום, אז בזמנו לא הבנתי את ההשפעה של זה, אבל היום הילדים יודעים לספר כמה משמעותי זה היה להם)

זה קשה..

בעלי במהלך השבוע בקושי מתפלל במניין, בשבתות וחגים כן הולך לבית כנסת, אבל בדכ באיחור

לקח לי זמן להבין, אצלו זה יושב על חיבור למקום, לקח לו שנים למצוא מניין שהוא אוהב, והמניין הזה פעיל רק בשבתות וחגים..

בתחילת הנישואין הייתי מעירה אותו ומעירה ומזכירה, עד שראיתי שזה סתם גורם לי לכעס ומריבות וזה ממש לא המטרה

היום לגמרי שחררתי, אני לא עוקבת בכלל אחרי התפילות שלו, הם שלו.. כן הוא לוקח את הבנים לבית הכנסת לפחות תפילה אחת בשבת.

ברגע ששחררתי בנפש זה נהיה שלו, והוא לקח על זה אחריות

כרגע הבנים קטנים יחסית,

קיוויתי שאחרי שיגדלו יהיה שינוי, לפחות שישחק אותה שהולך לבית כנסת

מבינה שזה לא תמיד קורה

הרגשתי שכשאני מורידה את 'מה חושבים עלינו שהוא לא הולך'

יותר קל לי.....

וגם מנסה להסתכל על מה אני מעריכה בעבודתו ה' שלו

ולנסות לחזק את שלי, כי גם אני לא במצב טוב...

אולי יש מצה שלא מבין שעד כדי כך מצער אותך,ושיבין ילך גם אם זה בשבילך בסוף יהיה גם בשבילו

דיברנו על זה ממש מזמן

סיכמנו שזה שלו ולא מתערבת

מאז אין ממש שינוי אלא יותר החמרה

כשיש רצונות מנוגדים בזוגיות, צריך ללמוד לחיות איתם בשלום, לקבל, להכיל ובעצם לשים את הרצון בעדיפות נמוכה. אפשר לשים גבולות, אבל רק בדברים משותפים ורק בדברים הכי חשובים, ככל ששמים יותר גבולות הזוגיות פחות יכולה להתקיים בטוב.

לגבי השינוי, רוב האנשים עושים שינויים בחייהם לאורך השנים, זה נורמלי, זה מראה על אדם שמתפתח וחושב. לדעת לקבל ולהכיל שינויים זה חלק מניהול זוגיות טובה.

מכירה על עצמי נקודות שלא הבנתי בהתחלה איך יתכן שלא אכפת לו כש... ומהבית הכרתי איך אבא שלי סופר מקפיד עליהן. שנים זה היה ככה.

אני לא יודעת אחרי כמה זמן הבנתי שחבל לי להצטער על זה, הוא לא אבא שלי וטוב שכך, ואני לא בחרתי בו על ההנהגות האלה. ולעומת זאת הדברים שבגללם אני כן בחרתי בו- לא השתנו, החוזקות ששבו את ליבי דוקא התפתחו מאוד (לפעמים עד כדי עולה מעל הראש, וגם זו עבודה).

אני מודה שתפילה במניין זו הנהגה משמעותית יותר באורח החיים, ועדיין, אני מאמינה שאם תשחררי ממנו כל רגש ועקימת פרצוף ותכבדי את המקום שלו בהתמודדות הזו- זה יתן לילדים שלכם דוגמה חינוכית עמוקה מאוד לחיים בענייני זוגיות, כזו שלא פחות חשובה מהערך של תפילה במניין ואולי אפילו יותר. ובדרכך תעודדי (צ'ופרים מידי פעם) ותחמיאי במילים טובות (איזה יופי, משמח אותי כל כך! אלוף!) לילדים על השתתפות בתפילות במניין, וגם ככל שיגדלו המסגרות יספקו להם מעטפת תומכת הקפדה יומיומית.

וחיבוק על הרצון האמיתי והטוב הזה שגורם לך אכזבה. באמת התמודדות. מועדים לשמחה!

גמני נפגשתי מול בעלי בנק שהן הםוכות לגמרי ממה שגדלתי עליהן

זה פיתח אצלי גמישות מחשבתית גבוהה קודם כל

דבר שני, יש בו הרבה דברים שלא היו אצלי בבית ובגלל זה הוא מרשה לעצמו לא לעשות x y z וזה לימד אותי להתבונן בעצמי ולבחון את הגבולות שלי

בשורה התחתונה, יש דברים שכן דיברנו עליהם. בין היתר, תפילות במניין בשבת

הוא חופשי יכל לישון כשנכנסת שבת. וגם בשבת עצמה.

לא פתחתי על זה מלחמה, ניצלתי את הזמן כדי ללמוד עם הילדים פרשת שבוע וזה היה זמן מתוק מדבש

בד בבד, ישבתי לתיאום ציפיות.

הסברתי לו שאם חשוב לו שהילד יכיר את התפילות ויראה איך נראית שבת בבית שומר תורה ומצוות, הוא צריך להירתם ולנהל את הזמן כך שיישן לפני כי אני לא יכולה לקחת על זה אחריות.  (בימות החול הוא עדיין לא הולך אבל זה פחות בולט משבת אז לא מדברת על זה כי זה שלו. וגם, אני יודעת שהוא רוצה אבל עדיין לא מצליח לנהל את זה)

ומאז הוא באמת משתדל ב"ה והמצב השתפר פלאים

אבל בעלי רצה והיה צריך לתת פוש, השאלה אם אצלך הוא רוצה. כי אם לא, זה אחרת

ועדיין, הייתי מדברת על זה שזה חשוב שילדים ייראו איך נראית שבת ושאבא הולך לתפילה.  ומשם משחררת ומחליטה אם את רוצה לקחת על זה אחריות

שואלת את עצמי אם זה משהו שמצריך ייעוץ זוגי/ אישי

לשמחתי מאז שעברנו דירה בעלי מצא מניין כלבבו ומאז הוא הולך בשמחה ברוב השבתות.

זה לא רק שלו, זה גם החינוך של הילדים.

את אמרת לו מספיק פעמים ומספיק בבירור שזה ממש מאכזב אותך? אולי מרוב שאת מרגישה ש''זה שלו, ואני לא מתערבת'', אז לא מספיק הבהרת כמה זה היה משמח אותך אם היה הולך? לתאר לו מה זה גרסא דינקותא לילדים.

דבר נוסף, אולי לשאול אותו אחרי הדלקת נרות - אתה רוצה ללכת לבית כנסת? אפשר בשמחה, אני אסתדר עם הילדים. הוא יגיד לך לא, אז תגידי אז אני הולכת. ותקחי איתך ילד , תחזרי על זה שבת אחרי שבת. או שהוא יתחיל להרגיש לא נעים וילך גם, או שהילדים לפחות יחוו בית כנסת מעזרת הנשים. 

מצמידים בוואקום לשד שממנו את כרגע לא מניקה.

אני הייתי שמה במקרר, ובסוף היום מצרפת הכל יחד

לק"י

והתוקף הוא לפי החלב הראשון.

אז אפשר להעביר לבקבוק ולשים במקרר.

בהנקה שאחרי לשים במקרר, וכשמתקרר להעביר לאותו בקבוק, וכו'.

אבל אף פעם לא פצעתי את עצמי עם זה.

מה שאני עושה זה שלוחצת עליה בצדדים לפני שמניחה כשהפטמה באמצע וככה עושה ואקום. אם מקפלים את הלמעלה כלפי מטה ואז מחברים יוצא יותר חלב אבל זה גם ואקום חזק שיכול להכאיב..

בשעות הבוקר יוצא לי לרוב כמות גדולה שמיד מקפיאה/שולחת למטפלת.

כשיוצא כמויות קטנות אני שמה במקרר וכשהמנות קרות אני מאחדת.

יועצת הנקה אמרה לי לשים לב שאם יוצא כמויות קטנות כדאי לערבב עם חלב שאוב כי זה מכיל רק חלב קדמי וזה פחות שומני מהחלב האחור

תנסי ללחוץ יותר עדין על הכוס כשאת מחברת

כל פעם מעבירה לכלי אחר אחרי הנקה, וכשמצטבר מספיק מחברים כמה כלים ושומרים ביחד.

ממליצה להשתמש בהתחלה כמה שיותר. משאיר אותך יבשה ומייצר סטוק חלב שהוא נכס בהמשך.

אבל במאוחדת פשוט קבעתי תור בזימון תורים ובאתי בלי שום דבר מיוחד...

משערת שזה אותו דבר