פורום הריון ולידה (עמוד 5)

הייתי דואגת להגיד לו בנועם שפחות לשתף דיונים פנימיים.

גם אצלינו זה קורה לפעמיןם ולא תמיד מתאים לי לתת דין וחשבון על השיקולים שלי

לק"י

מסויימים ליד אנשים מסויימים.

חוץ מזה, שלחזור עכשיו זה לא כזה רעיון מצויין, כי קשה למצוא סידור לתינוק בכמעט סוף שנה.

הלוואי ואני הייתי יכולה לחזור רק בשנה הבאה לעבודה. 

הייתי מדברת איתו על זה שאת לא אוהבת שפותחים דיונים אישיים מול כולם.

נשמע שיש מצב שהוא בכלל לא חשב על מה שהוא עונה

הייתי מתחרפנת

ממש לא לפתוח כאלה דברים ליד אנשים כל עוד לא החלטנו

ובטח לא ליד המשפחה שלו

הנקה במנשא

הנקה בשכיבה בחדר חשוך

מלא מלא הנקות קצרות (ממש להציע כל רגע שעה)

כל הכבוד שאת  "על זה", זה עובר אוטוטו בעזרת השם...

שלי בן כמעט חצי שנה, וכשמענין מסביב, קשה לו לינוק. 

זה בכלל לא קשור.

אני האמת לא אוהבת שיותר מדי מתייחסים ומאוד אוהבת להיות "ביחד" עם מישהי אחרת מהסביבה הקרובה בהריון אז זה נראה לי דווקא נחמד אבל כנראה שזה אישי...

בכל מקרה שיהיה בשעה טובה 

להתבאס זה שלך.

להשליך מעשים/ התנהגויות מההתבאסות זה אסור.

ואיזה כיף שאת בטוב עם הגיסה!

יש יתרון גדול בלהיות בהריון יחד, הילדים גדלים כבני דודים קרובים וזה ממש חוויה להם 😄

אצלנו במשפחה ממש אין כל שנה תינוק ואיכשהו יצא כמה סדרות,

אפילו בשנת בת מצווה/ בר מצווה שומרים על החוויה של כל אחד בנפרד.

ועזבי מה אחרים מרגישים לגבי ההריון שלך, מבחינתך הוא מיוחד ויחיד וזה מה שחשוב.

כמובן שזו תחושה פנימית ולא משו שמנהל אותי אבל אנחנו בני אדם וכנראה שבאלנו תשומת לב 😅

זה נחמד להיות עם משהי, זה הופך להיות משהו יותר מורגש, יותר משמעותי ויותר נכנס לשיח .

כשאני הייתי בהריון עם גיסות זה נהיה פתאום יותר נוכח.

כשהייתי בהריונות לבד זה היה כזה משהו מהצד.

בכל אופן, מכירה את ההרגשה שזה לא כ"כ מעניין... אני ממש הרגשתי את הפער בין היחס וההתרגשות כשילדתי את הראשון כולם ממש התלהבו גם מהמשפחות וגם מהקהילה, זה להפוך להיות אמא. גם חיכינו די הרבה. ובשניה פתאום שקטטט. דממה. אני התרגשתי עד לשמיים והייתי מאושרת, אבל לסביבה זה כבר אדישות. זה כאב לי מאוד ומאז בכל לידה הנמכתי ציפיות לאפס, אני ובעלי שמחים, מי שישמח איתנו מעולה, מי שלא, לא צריך. מציעה לך להנמיך ציפיות מהמשפחה כדי לא להתאכזב. 

את אדם שרוצה להרגיש שמתייחסים אליו  ומתעניינים שקיווה שזה יקרה הפעם

ושהתאכזב❤️

ללמוד לקלף את השכבות ולתת מקום לדבר האמיתי;

הרצון שיתייחסו והכאב שבאכזבה

ואני לא רזה.

הרופא אמר שנתחיל ביטני. ואם יהיה צורך נעבור לוגינלי.

לא היה צורך.

אין לי המלצות לרופאים אחרים.

אצלי הוא בדק אורך גם חיצוני.

גם במוקדמת וגם במאוחרת.

והוא אמר נתחיל מבטני ואם לא נראה נעבור לוגינלי אבל בסוף הוא ראה בבטני ב"ה למרות שזה מוקדם..

אני כן יודעת על שתי חברות שעם עודף משקל משמעותי שעושים להן וגינלח כי לא מצליחים לראות טוב, ופעם שאלתי על זה את הרופאה שעשתה לי והיא אמרה שזה נכון, שבעודף משקל דופן הבטן שיותר עבה מפריעה לראות טוב. 

אבל כן, יש רופאים שמעדיפים וגינלי ויש רופאים שלא, ממליצה לך כבר כשאת קובעת תור לברר את זה

אני מכירה רופאה שעושה הכל וגינלי, בלי קשר לשבוע, ורופא שעושה תמיד גם וגם, ולעומת זאת רופאים שעשו רק בטני גם אם ראו קצת פחות טוב

תודה לכן

אנסה לחפש רופא אחר

נמאס לי מיתר בדיקות בזמן האחרון

ואין סיכוי שמסכימה לזה

ועדיין עשו לי לא פעם חלק מהסקירה וגינאלי כי לא ראו טוב, אז קחי בחשבון שבכל מקרה זה יכול להיות גם וגינאלי

בהתחלה מספרים קצת על עצמכם, על המשפחה, למה באתם.

המטפל מכוון אתכם בהתאם לדברים שאתם אומרים.

אתם צריכים לחשוב מה המטרה שלכם מהטיפול, לאן אתם רוצים להגיע, וגם לדעת שסביר להניח נושא האישות גם יעלה על הפרק (כי זה חלק בלתי נפרד מהזוגיות, מן הסתם), אז לחשוב אם ומה מתאים לכם, תוך כדי ידיעה שככל שתשטפו יותר ותיהיו יותר פתוחים, ככה יהיה אפשר לעזור לכם יותר (אבל אתם יכולים לחשוב על זה בהמשך)

דבר נוסף שכדאי לדעת, לפעמים יעלו דברים שיכולים להיות פחות נעימים ואפילו כואבים, לקחת את זה בחשבון.

בהצלחה!

אבל המטפלת תכוון אתכם ותשאל שאלות, אולי יהיו גם שתיקות.

אל תשפטי את הטיפול והמטפלת על סמך פגישות ראשונות, תני לזה זמן (אלא אם כן משהו חריג וקיצוני קרה)

בגדול חשוב להבין שהטיפול לא בא להגיד מי צודק ומי טועה.

המטרה שלך לא לשכנע את המטפלת בצד שלך, ולהוכיח שאת צודקת והוא אשם.

אלא להבין לעומק עם כל אחד מה בדיוק הצורך שלו, על מה זה יושב ולתווך את זה לשני.

לתת כלים לתקשר.

ולפעמים קשה להבין מטיפול זוגי על מה דברים יושבים, כי המיקוד הוא יותר הזוגי מאשר האישי, ובאישי יותר הולכים אחורה לחקור על עצמך.

ההתחלה יותר קלילה ולא כבדה

רק בהמשך שאת כבר רגילה קצת זה יותר לעומק

ויכול מאוד להיות שדווקא תהני מאוד לדבר

בהצלחה

הלוואי ותרגישו שזה עושה לכם טוב

מנסה לרכז כמה נקודות מרכזיות מניסיוני בתקווה שישפכו לך אור על התהליך באופן כללי: 

א. בעיניי כל זוג באשר הוא יכול להיתרם מתהליך של יעוץ זוגי.

ההבנה הזו שזוגיות היא לימוד, עבור כולנו. שאין אדם אחד שנולד יודע זוגיות, שגם גדולי המטפלים והיועצים ושמות הכי מוכרים היו צריכים ועדיין צריכים ללמוד זוגיות וליישם גם בחייהם הפרטיים יום יום שעה שעה. שאין אחד שהוא יותר נעלה מהשני אלא כולנו שווים ופשוט צריך ללמוד. וכמה שנלמד יותר, כמה שנשקיע בזה אנרגיה *אקטיבית* כך נוכל לגדול יותר ב"ה.

ממש "תורה היא ולימוד היא צריכה".

לכן, גם זוג שהוא 10 מ10 יכול להיתרם ולהגיע אפילו ל11 מתוך 10 בעזרת הגברת הלימוד והעמקה, קבלת הכלים והצמיחה המתמשכת.

וגם זוג שהם 9 מ10 או כל דבר אחר יכולים להיתרם, לשים דגש ומקום על הזוגיות שלהם (אפילו בפן הטכני של זה: להקדיש זמן קבוע בשבוע לכך, להשקיע מחשבה, מאמץ, אנרגיה, פתיחות בתהליך. זה כבר עושה המון.) ולהמשיך לצמוח ולהעצים עוד ועוד ב"ה.

ב. מתוך כך, כל זוג שפונה לתהליך כזה צריך לתת לעצמו *תעודת גבורה* על עצם זה שאכפת להם מהחיים שלהם עצמם. מאיכות החיים עצמה. שהם מבינים שהם חיים פעם אחת ורוצים למקסם את הטוב שבחיים שלהם. לא לחיות ליד או בערך אלא ממש לחיות את החיים עצמם בכמה שיותר שמחה ואושר ואהבה ב"ה.

לכן זוג שפונה לתהליך לא צריך חלילה לחשוב על עצמו "מה דפוק בי/בה/בו/בזוגיות שלנו ש"הצטרכנו" להגיע ליעוץ זוגי וזו תעודת עניות עבורנו" - ממש ממש לא! אלא בדיוק להיפך - "איזה מדהימים אנחנו שככה אכפת לנו מהאושר שלנו ומהחיים שלנו עצמם ואנו מבינים שזוגיות היא לימוד ואנו באים להמשיך ולהעמיק וללמוד!

וכמו שאנו יכולים אולי לפתוח סתימה בצנרת בעצמינו אבל אנחנו לא מעוניינים בכל הכאב ראש, הבלאגן, הזמן הארוך, הבוץ שישפך עלינו וכו' שבדרך - אז אנו פונים לאיש מקצוע שלמד את זה וישחרר לנו את הסתימה יותר במהירות וביעילות, כך אנו עושים גם בתחום הזה של הזוגיות שלנו".

ג. מניסיוני המקצועי, כל זוג אשר מגיע עם שלושה דברים עיקריים לתהליך - הסיכויים שלו להצלחה עולים בצורה משמעותית וגדולה מאוד:

1. רצון - זוג ששני בני הזוג עם רצון להיות יחד אחד עם השנייה, בטוב כמובן. (כלומר גם אם עכשיו פחות טוב - יש לשניהם רצון להיות ולחיות יחד בטוב. אחד עם השניה).

2. מוכנות - זוג אשר שני בני הזוג עם מוכנות לעבודה, להבנה שזה תהליך ודברים לא קורים ברגע אחד, עם סלבנות והתמדה, עם פתיחות ומוכנות לעבור דברים ולעשות תהליך - אחוזי ההצלחה עולים פלאים.

3. לקיחת אחריות - זוג אשר כל אחד מבני הזוג לוקח אחריות אישית *על הצד שלו* - האישה לוקחת 100% אחריות על ה50% שלה בזוגיות הזו והאיש לוקח 100% אחריות על ה50% שהוא בזוגיות.

- גם זוג שרק אחד מהם באים לתהליך עצמו בלי השני אבל יש להם את 3 הסעיפים הללו יכולים להצליח לגמרי ב"ה.

ד. בתוך התהליך עצמו, בעיניי ישנם 5 שלבים משמעותיים שכדאי לעבור עם איש המקצוע:

1. מודעות - להעלות דברים מעל לפני השטח, כמובן דברים משמעותיים אבל גם דברים שלפעמים נראה שאין להם חשיבות וע"י הכיוון של איש המקצוע מגלים שהם קשורים וממש בונים פאזל שלם של עוד ועוד חלקים שבסוף מתחברים כולם יחד ועוזרים לתת תמונה רחבה ודיוק במענה המותאם לזוג הזה ספציפית.

2. שימת לב שכל הסעיפים שכתבתי בסעיף ג' מתממשים - שיש לקיחת אחריות אישית, מוכנות ורצון, וכמובן רצף תהליכי שמאפשר את הדברים ואת התהליך עצמו.

3. הבנה עמוקה ונגיעה בשורש של הדברים - ממש לראות את השורש של כל דבר בפני עצמו ושל הכל יחד.

4. קבלת כלים - מתן כלים, תובנות וידע איך לצלוח בפועל את מה שלומדים ובונים.

5. תירגול - התרגול בפועל ובשטח הוא חלק בלתי נפרד מהתהליך. גם בין הפגישות וגם בפגישות עצמן - לתרגל ולהתאמן עד שהדברים יעשו לנו הרגל חדש.

זה מצריך זמן וסבלנות אבל זה קריטי. כי גם אם נלמד הכל, נדע את החשיבות של הכל אבל לא ניישם ולא נתרגל בפועל - האחוזים שנצליח ירדו.

בדיוק כמו שאם הלכתי לפיזיותרפיסט והוא נתן לי תרגילים לעשות כדי שלא יהיה תפוס לי הצוואר, הבנתי את החשיבות, הבנתי את השורש ממה זה נבע, הייתה לי מודעות ורצון וכו' - כל עוד לא תירגלתי בפועל את התרגילים הצוואר שלי עדיין ישאר תפוס...

ה. חשיבות ההתאמה בין איש המקצוע לזוג - וכאן חשוב בעיניי לברר את ההתאמה הראשונית כבר בשיחת היכרות טלפונית, עוד לפני שמגיעים פיזית למפגש. ממש לברר ולדייק מהם המטרות של הזוג, מהם הציפיות שלהם מהתהליך, הרקע לפנייה וכו', וגם עבור הזוג לשאול ולשמוע הכל על מי שהם פונים אליו - וכך לדייק את המענה ולדעת מה בתחום ההתמחות של איש המקצוע ומה פחות, מה מתאים לנו ומה פחות.

לוודא שהמטרות שלנו נמצאות בתוך תחום ההתמחות של איש המקצוע. לוודא הוא מתאים לסיפור שלנו ספציפית.

וגם לברר את שיטת העבודה והאם זה מתאים ונכון לנו, וכמובן בפגישה/ות עצמה ועצמן לראות שיש חיבור נכון ומי שעומד לפנינו באמת מקדם אותנו.

חשוב לזכור שאיש המקצוע נמצא שם בשביל הזוג ולא להיפך. הוא שם עבורם. לכן אם הם מרגישים שזה נכון להם ויש התקדמות, גם אם יש תהליך וכמובן עליות וירידות בדרך, אבל המגמה היא של התקדמות, שהם נמצאים במקום שיכול להיות כתובת נכונה עבורם - מעולה.

ואם הם לא מרגישים כך - לשקף לו זאת בזמן אמת. 

ולדעת שלעיתים מציאת הכתובת המדויקת ביותר עבורנו היא מסע בפני עצמו ולא להתייאש!

לא כל אחד מתאים לכל אחד ובאמת צריך שתהיה התאמה וחיבור ובעיקר הרגשה שאנחנו במקום שמטיב איתנו ב"ה.

ו. לגבי התהליך עצמו - בעיניי תהליך מוצלח הוא תהליך שמקדם את הזוג. תהליך שבו הם יכולים כבר בזמן אמת לשקף למי שמולם את כל מה שהם מרגישים. גם בתוך הפגישות וגם בין הפגישות. שהם מרגישים חיבור נכון. שהם מרגישים שמבינים אותם ומקשיבים להם.

שיש התאמה ספציפית לכל זוג ולא מנסים להכניס אותם לאיזו תבנית מוגדרת מראש, אלא ממש רואים אותם באינדיבידואליות שלהם ומדייקים את המענה הכי נכון עבורם.

שהם מקבלים כלים לצלוח את כל הדרך הזוגית גם לבד ולא רק בתלות באיש המקצוע, אלא לאחר שמקבלים ומתרגלים בתהליך עצמו - מקבלים גם כלים להמשך הדרך לעשות זאת בכוחות עצמם כי בסופו של דבר הכוח האמיתי והחיים האמיתיים נמצאים אצלם עצמם.

ותהליך וגישה שרואה אותם כמכלול של האדם שהם, בפן האישי, הזוגי, ההורי, המיני, התעסוקתי, הנפשי, הרגשי, המשפחתי וכן הלאה - הבנה שאני כאדם מורכב מכל המקומות שבי ושלי, ולראות גם את הפן האישי, את האדם הנפרד שאני והנפרדות שלי בתוך הביחד וגם את הביחד בתוך הנפרדות ואת הפן הזוגי. ולראות מתי צריך עבודה אישית ומתי צריך עבודה זוגית ומתי גם וגם ולהגיע ב"ה לאיזון נכון בין הכל.

ז. ואיך בכלל מתנהל התהליך עצמו?

זו שאלה נפלאה אבל כמספר אנשי המקצוע כך מספר התשובות

כלומר זה מאוד תלוי במטפל עצמו ובתהליך שהוא עושה.

יש אנשי מקצוע שהתהליך אצלם יהיה למשל עם מחויבות לכל התהליך, בזמן ובשעה קבועים, למשל חודשים או שנים, במתכונת של פעם בשבוע פגישות זוגיות.

יש אנשי מקצוע שהתהליך אצלם יהיה ללא התחייבות אלא כל פגישה בפני עצמה, עם יותר מרחב מאפשר וגמישות בזמנים, במתכונת שמתאימה לזוג וגמישה גם היא (אחת לשבוע/שבועיים/משתנה עם הזמן וכן הלאה), ושישלבו פגישות זוגיות ופגישות אישיות לפי הצורך, והתהליך יהיה יותר ממוקד ומתפרס על כמה חודשים

יש אנשי מקצוע שיעבדו בעיקר על העבר, ויש שיותר יתמקדו בהווה

יש שיעבדו לפי פרקטיקה ותיאוריה, ויש שרק לפי תיאוריה

יש שיהיו כמו "משפך" ששופך ידע "מלמעלה למטה" ללקוח ויש שיאמינו שהתשובות רובן ככולן מצויות אצל האדם העומד מולם עצמו והם רק מסייעים לו להביא אותן מן הכוח אל הפועל

ויש עוד הרבה מאוד סוגים.

גם את זה מאוד ממליצה לברר כבר בשיחת ההיכרות הטלפונית אם יש. או לכל הפחות בפגישה הראשונה.

ח. לגבי החשש שיכול לעלות אצלנו ש"מה, נצטרך ישר לשפוך את כל סיפור חיינו?" או מה בכלל פותחים בתהליך: 

אז גם כאן, זה מאוד תלוי באיש המקצוע.

יש שיענו שכן ויש שיענו שלא.

אישית אני מאוד מאמינה שהאדם והזוג יביאו רק את מה שהם מרגישים בנוח להביא. בקצב שלהם. במרחב הבטוח שלהם.

אפשר לשאול בעדינות אבל תמיד עם נתינת מקום לבחירה ואוטונומיה על מה יפתח ומה לא, ובאיזה קצב.

חשוב להזכיר שוב גם כאן - איש המקצוע הוא כאן עבורכם ולא להיפך.

לכן רק מה שנכון ומתאים לכם הוא מה שנחשב.

המטפל יכול לכוון את כל התהליך בהחלט, אך תמיד עם רגישות ושימת לב אליכם, לקצב שלכם, לרוגע שלכם, לביטחון שלכם.

המרחב הזה של האמון והביטחון והרוגע והרגישות מאוד חשוב.

ט. לגבי התהייה כמה כוח בכלל צריך להכין לפני הכניסה לתהליך:

בהחלט צריך כוח בכניסה לתהליך.

אבל חשוב לזכור שהכוח הזה מתרגם אח"כ ב"ה לתועלת רבה מאוד.

כלומר זו עבודה מתגמלת מאין כמוה ועם פירות מתוקים מתוקים ב"ה, כיוון שאנו עוסקים באיכות חיינו ממש.

וגם חשוב לזכור שזה תהליך.

לאט לאט.

לא הכל בבת אחת.

וגם אם יש קשיים מאוד חשוב לשקף זאת למטפל.

שיהיה קשוב אליכם, גם בטוב וגם בקושי, שיהיה רגיש אליכם, שיהיה אכפת לו מכם באמת

שיעזור לתת כוח גם לכוח של התהליך עצמו

וב"ה רואים בתהליך גם תקופות של הנאה וסיפוק ולא רק רק עבודה קשה כל הזמן, אם כי אין ספק כמו שכתבתי בסעיפים קודמים שרצון ההדי של הזוג להיות יחד *בטוב*, מוכנות של שניהם לתהליך (זה נכון גם אם רק אחד מהם מגיע לתהליך), ולקיחת אחריות אישית - מקפיצים את אחוזי ההצלחה בצורה משמעותית.

ב"הצלחה רבה יקרה!

תחזקו את עצמכם ובהחלט תנו לעצמכם את תעודת הגבורה הזו על הבחירה בחיים ובאיכות החיים שלכם

ושהקב"ה ילווה אתכם בכל צעד ושעל

ותזכו לראות בחוש התקדמות, צמיחה והעצמה גדולה ב"ה 🙏❤️

מטפלים שונים מתנהלים באופנים שונים, אבל אני רק

אחזק אתכם על זה שאתם משקיעיח בטיפוח ובחיזוק הדבר החשוב הזה שזה הזוגיות שלכם.

בהצלחה ושיהיו שליחים מדוייקים לתועלת גדולה. 

הלוואי ומהצער הזה בע"ה תגיע אלייך בשורה משמחת בהפתעה ובמהרה בעיתו ובזמנו.
וסתם מוסיפה, בטוחה שהמורה הרוווקה נפגעה או לקחה קשה את האמירה של איך זה להיות הרווקה היחידה בצוות. נשמע מצחיק ובטוחה שהיא הרגישה כמוך.

והלוואי ותדעי בשורות טובות בקרוב ממש ממש!!!

אשמח אם תוכלי להגיד מה כן תשמחי שיגידו לך שנלמד לסביבה הקרובה שלנו.

ותמיד מוזמנת לפרוק פה...

לא יודעת מה דווקא יעזור לי לשמוע. יעזור לי שהשיח יהיה לא רק על ילדים, לדבר על עוד דברים.

והאמת היא שדווקא היום שמתי לב שבאחד על אחד אני כן מצליחה לשתף קצת מהקושי (לא זה שאין ילדים, הדברים האחרים שמעסיקים אותי), וזה טוב.

זה פשוט שאלות של כמה להחזיק וכמה לשחרר, וזה משתנה מיום ליום.

חיבוק גדול גדול יקרה.

ב"ה אני עכשיו במקום אחר, עם ילדים. אחרי כמעט עשור שחיכינו..

כל כך מבינה אותך! ממש זוכרת במיוחד את התקופה של הקורונה. שהיינו ביחד לבד. וכל ה"בדיחות" שרצות בווצאפ על הקושי של הילדים בבית (זה לגיטימי. לא מזלזלת בהומור הזה, מבינה שזה קשה...) הפעילויות. הכנה לפסח לילדים.

כל שנה הסטטוסים של פורים. וחנוכה. הרצון לראות ילד משלך רוקד בשמחת תורה ולא לראות את בעלך עם אחיינים שנה אחרי שנה. ובנוסף לקושי הפרטי, צריך להתמודד עם זה מול החברה.

אישית הרגשתי שכל מה שעשו לא היה נכון. לא לדבר על היום יום עם הילדים בחדר מורים (אני גם מורה...) - הרגשתי רחמים. כשמדברים - הרגשתי צביטה וכאב. ושנאתי את הפלאפון באותם רגעים שגם הצילו אותי כשלא מצאתי מקום בשיח. הקושי תמיד נוכח.

בדיוק במוצש אמרתי לבעלי כמה שאני כביכול נהנית מהקושי של האינטנסיביות של המלחמה. וזה קשה ממש. עם קטנטנים ובעל בצבא שבערך רק ישן בבית (הציל אותי בהתראות בלילה לפחות). אבל שאנחנו לא שוכחים את הקושי היותר גדול למי שאין ורוצה. ואמרנו פרק תהילים בלי שמות ספציפיים, אלא לכל אישה שמחכה.

אז שוב - חיבוק ענק ענק, בלי שאנחנו מכירות את בתפילות שלי. ובע"ה יותר מהר ממה שאת חושבת תחזרי לשתף אותנו בבשורות טובות. 

נשמע כואב ולא פשוט בכלל

שולחת כח

לא יודעת בדיוק למה, ואם יש אפשרות בכל זאת להתגמש.

ממה שאני מבינה, הסיכון ברוטה הוא בעיקר לתינוקות קטנים. לכן לא משלימים אותו בגיל יותר גדול.

כנראה מסתמכים על זה שנותנים בזמנים שבכל מקרה מגיעים לטיפת חלב, בגילאי חודשים, 4 חודשים, 6 חודשים.

ולא מאפשרים להגיע במיוחד בשביל הרוטה.

ולומר לה שבגלל שהיא הגדולה את מדברת רק איתה.

בגיל 15 אפשר להבין את המושג "הפרדה" ובעיני זה כלי חשוב לחיים.

תגידי לה שכמו שלא מערבבים בשר וחלב,

ככה יש אותה

את ההורים

את האחים

את הבית.

התחושות הקשות אצלנו הם בדרך כלל כשהדברים "מתערבבים" והדאגות גדלות.

מאמינה שלא קשה לה להכין לעצמה כריכים כמו שהיא בטח מדמיינת לעצמה "עוד מעט אמא שלי לא תעשה כלום ואני אצטרך לעזור בבית ולבשל לטפל באחרים ולא יישאר לי זמן לעצמי או לחברות".

תנסי לומר לה שהילדים הם האחריות של ההורים.

אם קשה לה היא יכולה להגיד לכם ואתם תחשבו על פיתרון.

גם אם ילד עוזר, האחריות היא לא שלו.

וכשהיא מפרידה את הדאגות, עושה סדר בין מה שבתחומי אחריותה למה שלא, זה צעד חשוב לבריאות הנפש, בכל תחום העניין בעתיד.

בהצלחה ותרגישי טוב!

בחיים. זו עבודה שלי לזכור לא להתערבב.

בעבודה, במשפחה המורחבת ואפילו בקהילה

נראה לי שכדאי לעשות הפרדה בין כמה דברים.

אם הרבה נופל עליה כי היא הבכורה - להביא מיקור חוץ. מבאס לשלם לבייביסיטר כשיש גדולה בבית, אבל עדיף מאשר שהיא תרגיש ככה. לא לכל בכור/ה מתאים לעשות יותר ולהיות עוזר של ההורים מול האחים הקטנים.

לגבי התחושות שלה. לגיטימי לא לרצות. זה תחושה קשה. אפשר להבין אותה, ובו זמנית זו החלטה שלכם ולא שלה, זה הפרדה שקודם כל צריכה להיות ברורה לכם - אפשר להיות אמפתיים אליה אבל זה לא אומר שצריך להזדהות או לרחם.  

לגבי הכריכים - אפשר לעשות מאמץ, נגיד שבעלך יכין לה מהערב.. נשמע שזה לא הקטע הטכני אלא רגשי שהיא לא רוצה להרגיש שהיא אחראית על דברים "של ההורים", וסביב זה מצטרפת למה שכתבו מעליי שזה שהיא עושה משהו לא אומר שהאחריות עליה

האם יש שוויון בינה לבין אחים קטנים, בין גדולים לקטנים , בין בנים לבנות?

מי משחק עם קטנים אחר צהריים?

עד כמה אבא מעורב בבית?

מה לגבי צפיפות?

צרכים של ילדים?

האם את מרשה לה לבשל?

ולהסביר שאם להביא עוד ילדים או לא ומתי זה החלטה רק רק של ההורים, ולא קשור אליה בכלל. זה בסדר מה

כל מה שהיא מרגישה אבל עדיין זה לא החלטה שלה או אחריות שלה. ואם יש לה קושי קונקרטי וטכני היא מוזמנת לשתף אותו ותראו אם יש מה לעשות כדי לפתור אותו...

ומציעה- אחרי השיחה הזאת פשוט לתת לה את הזמן שלה להשלים עם זה ולהתמודד, גם אם היא ממשיכה להיות פגועה ומרוחקת.

מלבד האוכל כלומר

בלי קשר, אני חושבת שכדאי לעשות שינוי בהתנהלות

אין אוכל מבושל - תקנו או תדאגו לדברים קלי הכנה

ילדה בת 15 אמורה להכין לעצמה סנדויץ בבוקר באופן עצמאי, ואם הרגלת אותה אחרת - הגיע הזמן לתאם ציפיות מחדש מעכשיו והלאה

מעבר לזה, אני חושבת שכדאי לתת מקום לתחושות העמוקות שלה ולשאול אותה ולמקד אותה במה היא מרגישה קושי, ואם מדובר בעול הבית מעבר להכנת סנדביצים, אז לשחרר ממנה קצת ולתת גם להיות ילדה בעצמה ולא לצפות ממנה להוות תחליף להורה בכל דבר

חיבוק♥️♥️

צריך להשתמש בו לפי ההוראות. 

"הוראות שימוש: 2 כפיות (10 מ"ל) פעם אחת ביום.

מבוגרים מעל גיל 12- לא יותר מ  3-5 כפיות ביום"

מציעה להתחיל עם כפית אחת בלבד לתקופה

ורק אם צריך, להעלות את המינון לכף אחת.

כי זה דבר חזק ולכן לא כדאי לקחת מינון חזק בהתחלה.

בגלל שזה תוסף, כמו כל תוסף טבעי-

צריך לדעת שעל כל אחד ההשפעה שונה.

*יש גם טיפות/ כדורים של ד"ר אליהו לביא

אני לא מכירה אישית, רק שמעתי.

להבנתי זה יבוא מיוחד מחו"ל, הרופאה שלי בזמנו הפנתה אותי לבית מרקחת דויטש במאה שערים.

הם טוענים שהם היחידים שמייבאים. כנראה שזה לא מדויק, אבל נשמע שאין הרבה מקומות להשיג, ויפתיע אותי אם יש לא פרטי.

מה הבעיה בעצם?

את יוצאת לעבודה בקרוב?

והוא יהיה גם יותר מזה, אני חוזרת לעבודה.

וגם, הימים הולכים ונהיים יותר ויותר חמים אז עוד יותר מלחיץ שהוא לא מסכים לקחת בקבוק

היו פה בפורום כמה פעמים המלצות על בקבוק של לנסינו לסרבנים.

לפעמים גם טמפרטורה שונה יכולה להשפיע.

אפשר לבקש מהמטפלת שתיתן לו קצת חלב/ מים בכפית או במזרק. זה לא בכמות של ארוחה, אבל לפחות שיהיה משהו.

ואם הוא ממשיך לסרב, אולי אפשר להתחיל טעימות ואפילו כבר לתת יותר מזה, אם הוא מסתדר עם המוצקים.

לנסות שמישהו אחר יתן.

הקטנטנים האלה חכמים... למה להסכים לבקבוק כשיש אותך?

להתפלל שאצל המטפלת או מי שנשאר איתו הוא יבין שאין לו ברירה ויסכים.

בהצלחה, מוכר ומלחיץ בו זמנית

אני יכולה להגיד שאלתי חלק מהנאמנים לקחו ואחת נותרה בעקשנותה

תנסי בבוקר בעצמך ובערב ע"י מישהו אחר.

לפעמים דווקא הרוגע של האמא וההכירות הקרובה שלה עם התינוק יעילים יותר מאשר כשאדם אחר מנסה.

אז לנסות גם וגם.

לק"י

אלייך.

ובהצלחה!

אני גם חייבת לנסות כבר בקבוק.

אפשר להשקות בכוס

זו כמובן מיומנות שלוקח זמן להשתפשף בה אבל את יכולה להתחיל.

בגיל ארבעה חודשים זה נשמע לי הזוי, אבל אולי...

זה מה אני עושה

שלי בן 7 חודשים ונאמן מוחלטות להנקה

התחלתי איתו מוצקים שזה משביע אותו יותר

ועד אז שיתרגל לבקבוק הוא חלק בלתי נפרד ממני

אין לי אפשרות לקחת אותו איתי, כבר חזרתי לעבודה פשוט השבוע יצאתי מוקדם בכל הימים כי הוא בכה ולא לקח בקבוק, אבל זה פיתרון גרוע, גם כי ככה אני ל יכולה למלא את כל השעות שלי בעבודה וגם זה יהיה סיוט למטפלת שלו לשרוד איתו עד שאחזור. אולי עכשיו הוא עוד לא קלט שאין ברירה כי ארבע חמש שעות הוא הצליח להחזיק מעמד ואז קיבל הנקה.

אז זה עונה גם לשאלה מי יתן לו את הבקבוק, הוא מסרב מכולם, ממני, מבעלי, מאמא שלי מאחותי ומשתי מטפלות שונות. לא היה אף אחד שהצליח לתת לו. נותנים לו חלב מחומם בטמפרטורה נעימה, ניסינו גם שמישהו אחר יתן לו את החלב מיד אחרי ששאבתי כשזה הכי טרי ועדיין חמים מהגוף.

אז נשאר מכל מה שכתבתן רק בקבוק לנסינו, כמה הוא עולה? יש אפשרות איכשהו לנסות אותו קודם? כי מכל סוגי הבקבוקים שניסינו (שלושה סוגים) הוא לא הסכים אף אחד, אז לא תולה בזה מלא תקוות...

עד שחזרתי לעבודה לא השארתי אותו בלעדי בכלל חוץ מהטבילה אחרי הלידה...

סביב ה-40 אם אני זוכרת נכון.

גם אצלנו הוא היחיד שעזר🙃

אצל המטפלת/ שכנים אם יש למישהי בקבוק לנסינו לבדיקה, תרתיחי אותו, תנסי לתת, ואז תרתיחי שוב ותחזירי למי שזה שייך לו.

וזה לא יקר, אני הזמנתי מKSP

אני כמעט נרדמת גז לא במצב חשיבה אבל באלי לשלוח לך חיבוק ענקקקק!!!!!!

וברגעים קשים אין כיו להרים עיניים לשמיים, להתפלל על זה ולהגיד שאין עוד כוח..

וגם, להרגיש בלב שלא משנה מה תמיד ה' איתך.. גם אם אף אחד לא..

חיבוק!!!

שקלת לקבל אבחון וטיפול תרופתי?

לדעתי, שיחות ואימונים זה כלי מעולה אבל נראה שאצלך זה לא מספיק עובד לאור מה שאת מתארת

הייתי ניגשת לאבחון במקומך

לפעמים זה ההבדל בין להרגיש מנצחת לבין הייאוש

הרופאה משפחה נתנה לי בעבר הפניה לפסיכולוגית.

הבעיה שאני לא מרגישה שזה עוזר, אני יכולה לשבת ולדבר אבל לא מרגישה שמקבלת כלים למצבים כאלו.

זה בעיקר לפרוק אבל זה לא יתן לי את הפיתרון שאני רוצה להגיע אליו

גם לי יש את זה לפעמים, בקשרי משפחה או לפעמים עם חברות.

שמתי לב שכשאני באה מפוחדת "יתייחסו אליי? מה אני צריכה לעשות בשביל זה?" אני מרגישה מאוד מאולצת ולא טבעית.

אבל כשאני לא שמה על המחשבות האלה,

ושואלת את עצמי מה יהיה לי כיף, או מה בא לי לשתף- אז אני הרבה יותר נינוחה.

זה לופ של המוח שבסוף מוביל אותנו לתחושה של סבל וגם להאשמה עצמית שאני לא טובה מספיר.

ההאשמה היא החלק היותר גרוע של הסיפור.

כי את פוגעת בעצמך, וכועסת על עצמך, וזה הדבר שהכי קשה להשתחרר ממנו.

ואת צודקת שהתחושה שאת שקופה זה הכי לא נעים בעולם.

גם לי זה היה והייתי הולכת לבכות בשירותים וחוזרת.

כי זה לוקח ממך את הערך העצמי.

אבל... ככל שתעצרי את הלופ במוח יותר  מוקדם, וככל שתהיי בכיף שלך

ומבחינתך את בסבבה שלך

את לא מסתכלת על איך כולן מדברות זו עם זו בכיף ורק את לא

ואת לא אוכלת את עצמך שזהו, בחיים את לא תהיי חופשיה וזורמת

אלא את עוצרת את הלופ ושואלת את עצמך מה מעניין אותי לשתף, ואת מי?

ומשתפת. קצר. נחמד. יתפוס שיחה? סבבה. לא יתפוס- מה עכשיו יעשה לי כיף.

הכלל הוא לא לרדוף אחרי תשומת לב, ולא לחיות מתוך תחושה שהאושר שלך מופקד הידיים של מישהו אחר ובתשומת הלב שלו

זאת גישת טיפול נפוצה יחסית ויש המון מטפלים שמתמחים בזה, אפשר לברר

רק חשוב שזה יהיה כמובן מישהו מוסמך- עובדת סוציאלית או פסיכולוגית קלינית ולא מישהו שרק עשה קורס של cbt... 

בין אנשים שמרגישים שקופים לאלה שאינם

זו ההרגשה הפנימית שלהם

ולא איך אנשים מתייחסים אליהם

כי התחושה של נראות

היא תרגום של שלווה/ שמחה/ מלאות פנימית

ואז גם אנשים יותר נמשכים לאנשים מלאים פנימית

יכולה להמליץ לך על הומאופת מאוד מוכר ומומלץ

יכול לתת לך פתרון מעולה וטבעי לא כימיקלים שרק משתיקים וגורמים להיות בדאון עוד יותר.

אני מטופלת אצלו המון שנים. היו לי המון חרדות ודיכאונות במהלך השנים מכל מיני סיבות שלא אפרט וברוך השם הייתה סיעתא דשמיא גדולה.

מה עם טיפול רגשי? אימון אישי?

נשמע שאת צריכה באמת להחליט על שינוי ולפעול ולא לחכות עוד רגע אחד. זה לא בושה לבקש עזרה ולעשות שינוי בשביל עצמך קודם כל!!!

אישה ואמא היא העמוד של הבית, ואם את לא מאושרת ולא מסופקת, זה יעבור לזוגיות, לילדים ,לעבודה ולהכל בעצם. טפלי בזה כמה שיותר מהר ואל תזניחי. הנפש לא פראיירית והיא לוקחת בריביות דריביות וחבל.

שולחת לך חיבוק ענק ,וזה יעבור ,אם רק תרצי ותחליטי.

ה' שפתיי תפתח

דבר ראשון, אפשר לשלוח לך חיבוק גדול גדול גדול?❤️

הלוואי והשרשור שפתחת באמת יעזור לך, יעודד אותך וגם יתן לך כיוונים מעשיים טובים. מה שעולה לי:

1. את אלופה שאת מנסה ליצור שיחה, שוב ושוב! ושאת היית באימונים ובקורסים ושאת עושה את כל המאמצים האלה! אני מאמינה חזק שבע"ה בסוף תראי את הפירות המיוחלים "יגעת ומצאת - תאמין!". חזקי ואימצי. תמשיכי. אל תתייאשי. תמשיכי לחפש ולחקור ובסוף תפצחי את מה שצריך לפצח בע"ה. אם זה בקודים בינאישיים, אם זה במצבים שונים ואם זה בתוכך. זה שעוד לא הצלחת להרגיש טוב בתחום הזה רק אומר שעוד לא הצלחת. בע"ה בעתיד עוד תצליחי!

אני רוצה לספר לך שאני התחלתי את חיי כילדה לא מקובלת ובגדול בלי חברות. זה הגיע עד לכדי חרם. וכמובן מחשבות אובדניות, עוד כילדה. זה היה סבל מאד מאד גדול. המון שאלות על עצמי מגיל צעיר מאד. בעיקר: למה עובד לאחרים להתחבר ולי לא? מה דפוק בי? סביב גילאי 11-12-13 אני ממש זוכרת את עצמי סורקת את האינטרקציות בין האנשים סביבי ומנסה ללמוד מהן. ואז מנסה גם אני. ולפעמים פוגשת הצלחות והרבה פעמים מרגישה שיצא לי עקום. אבל עם הזמן הדברים כן השתכללו בי ב"ה. מי שהכיר אותי רק בשנים האחרונות בבית הספר (כיתה י' ואילך) או מי שמכיר אותי היום בדרך כלל ממש מופתע שככה התחיל מסלול חיי. אמנם א לי השינוי קרה בשנות ההתבגרות, אבל אני מאמינה בכל ליבי שאין גיל לעשות שינוי, ושזה אפשרי בכל שלב בערך ❤️

2. חלק מה"מחקר" שלי הנ"ל היה להבין שיש מצבים מסוימים שכדאי מראש להנמיך ציפיות. נגיד אירוע המוני (ערב עובדים, שמחה משפחתית, מפגש חברים וכו'), זה מקום שיש בו סיכוי גבוה שלא אגיע לשום שיחה איכותית עם אף אחד, מעבר ל"שלום, מה נשמע, מה את עושה היום". זה טיבם של אירועים כאלה.

או שבמצבים שאנחנו כמה קרובי משפחה, יש סיכוי לא רע שתתפתח שיחה שלא תכלול אותי. או שאחד מבני המשפחה תתיחס בני משפחה אחרים ולא אלי. (אגב יש גם מצבים הפוכים, שקרוב משפחה אחר הוא זה שירגיש שלא דיברו איתו, ואני כן אזכה לשיחות הפעם).

וגם שאכן יש דבר כזה שאנשים מסוימים תמיד יהיו מוקפים בבני שיחה לא משנה מה. אני לא בטוחה במה זה נובע. אני השלמתי עם זה שאני לא כזאת. אני כן רוצה חברות בחיים. אני כן רוצה שבחיי יהיו מספיק סיטואציות שאוכל לנהל שיחות נעימות. אבל לא קריטי לי אם יש אירועים מסוימים שארגיש קצת out. זה לא נעים כשזה קורה, אבל זה ממש טיב העולם בעיניי.

דומה אבל קצת שונה - יש אנשים שלא נחמדים 😬! או שנחמדים רק בחלק מהזמן. או שנחמדים אבל רק עם אנשים מסוימים. אפשר שהם יהיו חלק מהמשפחה, או השכנות שלנו או אימהות אחרות בגינה... צריך לדעת את זה, לקחת את זה בחשבון, ולהשתדל לא לקחת ללב, כמה שניתן... זה שלהם יותר משזה שלנו בסופו של דבר.

(וכמובן שיש גם אנשים סבבה אבל שכרגע ממהרים / עסוקים / בהיסח דעת / טרודים.... ואז המפגש במעלית או בחדר המדרגות יהיה די קר, למרות שבכללי אלה כן אנשים נחמדים סך הכל).

עוד נקודה שעוזרת זה לדעת שהרבה נשים שנראות שהן טובות בסמול טוק וכאלה גם פוגשות תחושה של בדידות בחלק מהמפגשים. זה דבר טבעי שקורה כמעט לכולן.

מה שאני מנסה להגיד פה, זה מצד אחד להמשיך לנסות ולשכלל את הכישורים החברותיים שלנו - ומצד שני לדעת שלרוב זה אף פעם לא יהיה 100%, ובמיוחד שיש מצבים מסוימים (אנשים מסוימים, שמחות משפחתיות, אירועים רבי משתתפים וכו') שטבעי ביותר שלא נגיע בהם לשיחות ממלאות. אם נזכה, זה יהיה נהדר ובונוס, אבל לא לבנות על זה מלכתחילה.

3. אני גיליתי סביב גיל 30 שאני אדם רגיש מאד (HSP). זאת הייתה אחת מתגליות חיי. זה הסביר לי המון דברים לגבי הקשיים החברותיים שפגשתי. ואני חושבת שזה מסביר גם מצבים מסוימים של היום, למרות שב"ה ב"ה אני מרגישה במצב ממש טוב. אז אצלי הרבה ישב על זה. אצל אחרת זה יכול לשבת גם על זה, או אולי על דברים אחרים כמו מופנמות גדולה (היום יודעים שזה מאד קשור לגנטיקה), או לטראומות מסוימות, או אפילו על קשיי תקשורת (נגיד משהי על הרצף אבל היא לא אובחנה מעולם כי היא בתפקוד גבוה). ואולי אצלך זה בכלל סיפור אחר לגמרי. רק מנסה לפתוח כל מיני כיוונים כי אולי אחד מהם יהווה בשבילך מפתח, מי יודע?

4. חיבוק ענק ענק על המחשבות האובדניות. בתור משהי שהתמודדה עם זה (גם בתור אדם מבוגר, הרבה שנים אחרי שכבר היו לי חברות וכו'), זה דבר מאד כואב, קשה ומפחיד 🫂. כל הכבוד שכתבת לנו גם את החלק הזה. זה חשוב כל-כך. גם עם הפסיכולוגית לא מצליחה לקדם אותך בעניין החברותי, אם הטיפול טוב לך הוא אמור לעזור לך מול המחשבות האובדניות (זה תהליך כמובן, אבל בכללי את אמורה לראות שיפור). אם תמשיכי להרגיש שזה סטטי ושאין שיפור לגבי זה הייתי מציעה לך לשקול חיפוש אחרי מטפלת אחרת. זה נורא מבאס כשזה קורה אבל לפעמים החיפוש הזה שווה כשמגיעים אחר-כך לאיש מקצוע שבאמת מתאים לנו. בכל מקרה בבקשה אל תוותרי על טיפול, כי מחשבות אובדניות כן עלולות להתפתח לדברים יותר חמורים חלילה כשהן לא מטופלות. וכי מגיע לך לחיות בטוב ולהיות מאושרת בע"ה.

5. לגבי חינוך הילדים, שולחת לך חיבוק, כוח ותמיכה. את בטח יודעת שגם נשים מאד מקובלות, חברותיות ואהובות מכולן יכולות לפגוש קשיים גדולים. כך שאלה יכולים להיות שני נושאים נפרדים. ומצד שני, יש סיכוי טוב שהנושאים מזינים אחד את השני. שחוסר ההצלחה בחינוך הילדים מזין את תחושת ערך העצמי הנמוך. ושתחושת הערך העצמי הנמוך מזין את חוסר ההצלחה שאת פוגשת מול הילדים. לפעמים טיפול פסיכולוגי יהווה מפתח חזק גם בתחום הזה. לפעמים צריך להמשיך ללמוד על ההורות, בספרים, קורסים או הדרכה פרטנית. לפעמים צריך ללמוד שדברים שנראים לנו יוצאי דופן הם בעצם ביטוי רגיל של השלב ההתפתחותי בו הילדים נמצאים. ולפעמים אנחנו צריכים לעבור תהליך ולשנות את ההורות שלנו. כך או כך או כך, חשוב לזכור שהטעויות, תחושות הכישלון והמקומות התקועים בהורות הן חלק מהדרך. שצריך לפני הכל אורך רוח, אמונה וכוח לנסות מחדש שוב ושוב ושוב למרות כל מה שלא הצליח עד היום. שהניסיון בא עם השנים, ושלפעמים זה לוקח די הרבה שנים...🫶🏼

ושוב חיבוק ענק.

מאמינה בך אהובה.

אל תתייאשי ❤️

ה' שפתיי תפתח

דבר ראשון, אפשר לשלוח לך חיבוק גדול גדול גדול?❤️

הלוואי והשרשור שפתחת באמת יעזור לך, יעודד אותך וגם יתן לך כיוונים מעשיים טובים. מה שעולה לי:

1. את אלופה שאת מנסה ליצור שיחה, שוב ושוב! ושאת היית באימונים ובקורסים ושאת עושה את כל המאמצים האלה! אני מאמינה חזק שבע"ה בסוף תראי את הפירות המיוחלים "יגעת ומצאת - תאמין!". חזקי ואימצי. תמשיכי. אל תתייאשי. תמשיכי לחפש ולחקור ובסוף תפצחי את מה שצריך לפצח בע"ה. אם זה בקודים בינאישיים, אם זה במצבים שונים ואם זה בתוכך. זה שעוד לא הצלחת להרגיש טוב בתחום הזה רק אומר שעוד לא הצלחת. בע"ה בעתיד עוד תצליחי!

אני רוצה לספר לך שאני התחלתי את חיי כילדה לא מקובלת ובגדול בלי חברות. זה הגיע עד לכדי חרם. וכמובן מחשבות אובדניות, עוד כילדה. זה היה סבל מאד מאד גדול. המון שאלות על עצמי מגיל צעיר מאד. בעיקר: למה עובד לאחרים להתחבר ולי לא? מה דפוק בי? סביב גילאי 11-12-13 אני ממש זוכרת את עצמי סורקת את האינטרקציות בין האנשים סביבי ומנסה ללמוד מהן. ואז מנסה גם אני. ולפעמים פוגשת הצלחות והרבה פעמים מרגישה שיצא לי עקום. אבל עם הזמן הדברים כן השתכללו בי ב"ה. מי שהכיר אותי רק בשנים האחרונות בבית הספר (כיתה י' ואילך) או מי שמכיר אותי היום בדרך כלל ממש מופתע שככה התחיל מסלול חיי. אמנם אצלי השינוי קרה בשנות ההתבגרות, אבל אני מאמינה בכל ליבי שאין גיל לעשות שינוי, ושזה אפשרי בכל שלב בערך ❤️

2. חלק מה"מחקר" שלי הנ"ל היה להבין שיש מצבים מסוימים שכדאי מראש להנמיך ציפיות. נגיד אירוע המוני (ערב עובדים, שמחה משפחתית, מפגש חברים וכו'), זה מקום שיש בו סיכוי גבוה שלא אגיע לשום שיחה איכותית עם אף אחד, מעבר ל"שלום, מה נשמע, מה את עושה היום". זה טיבם של אירועים כאלה.

או שבמצבים שאנחנו כמה קרובי משפחה, יש סיכוי לא רע שתתפתח שיחה שלא תכלול אותי. או שאחד מבני המשפחה יתייחס בני משפחה אחרים ולא אלי. (אגב יש גם מצבים הפוכים, שקרוב משפחה אחר הוא זה שירגיש שלא דיברו איתו, ואני כן אזכה לשיחות הפעם).

וגם שאכן יש דבר כזה שאנשים מסוימים תמיד יהיו מוקפים בבני שיחה לא משנה מה. אני לא בטוחה במה זה נובע. אני השלמתי עם זה שאני לא כזאת. אני כן רוצה חברות בחיים. אני כן רוצה שבחיי יהיו מספיק סיטואציות שאוכל לנהל שיחות נעימות. אבל לא קריטי לי אם יש אירועים מסוימים שארגיש קצת out. זה לא נעים כשזה קורה, אבל זה ממש טיב העולם בעיניי.

דומה אבל קצת שונה - יש אנשים שלא נחמדים 😬! או שנחמדים רק בחלק מהזמן. או שנחמדים אבל רק עם אנשים מסוימים. אפשר שהם יהיו חלק מהמשפחה, או השכנות שלנו או אימהות אחרות בגינה... צריך לדעת את זה, לקחת את זה בחשבון, ולהשתדל לא לקחת ללב, כמה שניתן... זה שלהם יותר משזה שלנו בסופו של דבר.

(וכמובן שיש גם אנשים סבבה אבל שכרגע ממהרים / עסוקים / בהיסח דעת / טרודים.... ואז המפגש במעלית או בחדר המדרגות יהיה די קר, למרות שבכללי אלה כן אנשים נחמדים סך הכל).

עוד נקודה שעוזרת זה לדעת שהרבה נשים שנראות שהן טובות בסמול טוק וכאלה גם פוגשות תחושה של בדידות בחלק מהמפגשים. זה דבר טבעי שקורה כמעט לכולן.

מה שאני מנסה להגיד פה, זה מצד אחד להמשיך לנסות ולשכלל את הכישורים החברותיים שלנו - ומצד שני לדעת שלרוב זה אף פעם לא יהיה 100%, ובמיוחד שיש מצבים מסוימים (אנשים מסוימים, שמחות משפחתיות, אירועים רבי משתתפים וכו') שטבעי ביותר שלא נגיע בהם לשיחות ממלאות. אם נזכה, זה יהיה נהדר ובונוס, אבל לא לבנות על זה מלכתחילה.

3. אני גיליתי סביב גיל 30 שאני אדם רגיש מאד (HSP). זאת הייתה אחת מתגליות חיי. זה הסביר לי המון דברים לגבי הקשיים החברותיים שפגשתי. ואני חושבת שזה מסביר גם מצבים מסוימים של היום, למרות שב"ה ב"ה אני מרגישה במצב טוב. אז אצלי הרבה ישב על זה. אצל אחרת זה יכול לשבת גם על זה, או אולי על דברים אחרים כמו מופנמות גדולה (היום יודעים שזה מאד קשור לגנטיקה), או לטראומות מסוימות, או אפילו על קשיי תקשורת (נגיד משהי על הרצף אבל היא לא אובחנה מעולם כי היא בתפקוד גבוה). ואולי אצלך זה בכלל סיפור אחר לגמרי. רק מנסה לפתוח כל מיני כיוונים כי אולי אחד מהם יהווה בשבילך מפתח, מי יודע?

4. חיבוק ענק ענק על המחשבות האובדניות. בתור משהי שהתמודדה עם זה (גם בתור אדם מבוגר, הרבה שנים אחרי שכבר היו לי חברות וכו'), זה דבר מאד כואב, קשה ומפחיד 🫂. כל הכבוד שכתבת לנו גם את החלק הזה. זה חשוב כל-כך. גם אם הפסיכולוגית לא מצליחה לקדם אותך בעניין החברותי, אם הטיפול טוב לך הוא אמור לעזור לך מול המחשבות האובדניות (זה תהליך כמובן, אבל בכללי אחרי תקופה מסוימת את אמורה לראות שיפור). אם תמשיכי להרגיש שזה סטטי ושאין שיפור לגבי זה הייתי מציעה לך לשקול חיפוש אחרי מטפלת אחרת. זה נורא מבאס כשזה קורה אבל לפעמים החיפוש הזה שווה כשמגיעים אחר-כך לאיש מקצוע שבאמת מתאים לנו. בכל מקרה בבקשה אל תוותרי על טיפול, כי מחשבות אובדניות כן עלולות להתפתח לדברים יותר חמורים חלילה כשהן לא מטופלות. וכי מגיע לך לחיות בטוב ולהיות מאושרת בע"ה.

5. לגבי חינוך הילדים, שולחת לך חיבוק, כוח ותמיכה. את בטח יודעת שגם נשים מאד מקובלות, חברותיות ומוקפות חברות יכולות לפגוש קשיים גדולים. כך שאפשר להתייחס לדברים האלה כאל שני נושאים נפרדים. ומצד שני, יש סיכוי טוב שהנושאים מזינים אחד את השני. שחוסר ההצלחה בחינוך הילדים מזין את תחושת ערך העצמי הנמוך. ושתחושת הערך העצמי הנמוך מזין את חוסר ההצלחה שאת פוגשת מול הילדים. לפעמים טיפול פסיכולוגי יהווה מפתח חזק גם בתחום החינוך. לפעמים צריך להמשיך ללמוד על ההורות, בספרים, קורסים או הדרכה פרטנית. לפעמים צריך ללמוד שקשיים שנראים לנו יוצאי דופן הם בעצם ביטוי רגיל של השלב ההתפתחותי בו הילדים נמצאים. ולפעמים אנחנו צריכים לעבור תהליך ולשנות את ההורות שלנו. כך או כך או כך, חשוב לזכור שהטעויות, תחושות הכישלון והמקומות התקועים בהורות הן חלק מהדרך. שצריך לפני הכל אורך רוח, אמונה וכוח לנסות מחדש שוב ושוב ושוב למרות כל מה שלא הצליח עד היום. שהניסיון בא עם השנים, ושלפעמים זה לוקח די הרבה שנים...🫶🏼

ושוב חיבוק ענק.

מאמינה בך אהובה.

אל תתייאשי ❤️

לא יודעת למה היא מופיעה פעמיים. 

שמחה ממש שזה חיזק אותך. ב"ה.

אני חושבת, שבשביל להרגיש לא שקופה, קודם כל ולפני הכל את צריכה לראות את עצמך.

לא להיות שקופה לעצמך.

להקשיב למה שאת רוצה, לתת לעצמך אפילו בדברים קטנטנים, כמו מה ללבוש בבוקר או באיזה כוס להכין קפה.

אבל לעצור שניה, לשאול את עצמך מה בא לך, ולתת לך את המרחב הזה.

מי שרואה את עצמו, אחרים יותר רואים אותו, ויותר קל לו לשאת גם זמנים והסביבה פחות רואה אותו.

כתבו לך דברים כל כך חשובים ויפים..

אני רק רוצה להוסיף, אמנם אצלי ב"ה הפעקלע שונה משלךולא חווה את אותו קושי,

אבל כן יכולה להזדהות עם תחושת תקיעות סביב נושאים מסויימים והמון השקעה שלא תמיד נושאת פרי וגם אם כן זה מרגיש צעד קדימה שניים אחורה.

שמעתי, לא זוכרת כבר בשם מי, שהשליחות של כל אחד בעולם זה בתחום שהוא חזק בו, והתיקון בתחום שהןא חלש בו. וככל שעוברות השנים אני לומדת על עצמי יותר, צוברת פז"מ ומשתכללת בהתמודדות מול הקשיים (ולא בהכרח פותרת אותם. עדיין, בכל אופן) ולאט לאט מבינה איך ההתמודדות, החיפוש והלימוד, איך הדרך הזו בונה אותי. מסע חיים.

חיבוק גדול יקרה!

חוץ מטיפול טוב

חושבת שכדאי לּך לנסות לימודי ימימה.

מקווה ממש שהתגובה שלי תהיה לתועלת.

לי גם קשה במידה מסוימת חברתית.

במשך שנים זה מאוד מאוד הפריע לי

פוגש אותי עכשיו עם הילדים שאני חוששת שיהיה להם קשה חברתית.

מתי שהוא נקודת המפנה שלי הייתה שאני משלימה עם זה.

כן. זו אני. מקסימה ומהממת אבל לא מצליחה לפתוח בשיחה עם אנשים זרים.

זו אני עם הרבה מעלות אבל במקום המוני עם מלא אנשים אני נעלמת.

ויש מקומות שאני מגיעה אליהם ואני יודעת מראש שיהיה לי קשה ואני לא ארגיש בנח

ועושה לעצמי הכנה מראש ובאמת לפעמים לא כייף ולא נחמד אבל הגעתי כי היה לי חשוב (אירוע משפחתי או מקצועי וכדו')

אבל אני לא מתרגשת וכל הזמן משננת לעצמי בראש שזה לא אומר כלום עלי מעבר לזה שקצת קשה לי חברתית.

מאז שהשלמתי עם זה, זה כמעט ולא מפריע לי וגם פחות ופחות פוגש אותי.

בעיני אני חושבת שהקול הפנימי שלך הוא הכי חשוב.

ותנסי למצוא בעצמך את המעלות הטובות שלך, הכישורים שלך והיתרונות

ולנסות להתמקד בהם.

תמיד להעצים ולהגדיל את ההצלחות ולהקטין ולהמעיט את הכישלונות (לדוגמא אני אומרת לעצמי: לא נורא, גם אם אמרתי משהו קצת לא במקום. קורה לכולם, לא נורא)

אולי כדאי לך לנסות לכתוב לעצמך מדי פעם את המעלות שלך ודברים שאת מצליחה.

אבל כן כדאי להבין מה קורה..

התיאור נשמע מאד לא סטנדרטי.

את מזהה ביוץ?

יכול להיות שהדימום החלש זה לא וסת? אולי דוקא הדימום החזק (אחרי הטבילה) זה הווסת?

מה ז"א פרופיל הורמונלי בעיקרון תקין?

אני חושבת שכדאי לעשות גם אולטרסאונד רחם לשלול שרירן (מיומה).

לי במצב דומה ולאחר שנה של דימומים וכו
מסתבר שהיה לי פוליפ בצוואר הרחם, בהליך פשוט הוציאו אותו, לא כואב, לא מסוכן.
בלי קשר מאז אובחנתי עם צוואר רחם רגיש למגע, יש הרבה סיבות לדימומים, וכדאי לפנות לרופאת נשים ולטיפול מתאים, אם צריך, כדי לא להיות בתסכול הזה של דימומים והיטהרות וכו...
(מכון פועה מאוד עזרו לי...)

לך ללמוד שמ"פ

זה כלי מטורף לחיים. יכול לעזור לך להבין מה קורה בגוף בלי להיות תלויה ברופא.

מתאים בדיוק למצב שלך תגגלי על זה קצת עושה מחזור כמו שעון מסדר את המערכת ההורמונלית אני לוקחת עכשיו קניתי מבית טבע אבל אם את רוצה את יכולה להתייעץ עם נטורפת

אני גם הפסקתי מניעה זה סידר לי את כל הבלאגן..

לך על משהו שעזר לי לסדר דימומים לא סדירים וביוץ מוקדם- תמצית שיח אברהם של חברת ברא.

בעבר הייתה לי וסת של חמישה ימים,נעלמה בהדרגה ואז התחלתי לספור נקיים ושוב ביום השישי אדום בוהק משום מקום.זה גם גרם לביוץ מוקדם ולכן לא נכנסתי להריון. זה פתר את הבעיה ותוך חודש נקלטתי והכל הסתדר. בהצלחה !

שמעתי על 'טיהורית' מחברה

לא ניסיתי אישית, לה זה עזר

זה יקר בעיני אבל אולי תרצי

התייעצות עם נטורופת מוסמך.

הייתי פעם אחרונה לפני כמה שנים אבל עדיין זכורה לי כחוויה חיובית מאוד בזכות הבלניות המקסימות.

וזה עד 10 דק הליכה מתחנת שער יפו

לי נתנו רק כשלא צלחתי את העמסת הסוכר של המאה (הקאתי זמן קצר אחרי ששתיתי).

העמסת הסור של החמישים גם מגעילה, אבל היא יותר נסבלת (פחות סוכר, ולא שותים את זה על בטן ריקה).

משקה בטעם אפרסק.

וזה היה נסבל.

מה שכן, לא ידעתי מראש, אבל אחרי זמן מה "מותר" להקיא בלי שזה יפסול את הבדיקה.

שאלי את הלבורנטיות בנושא.

מכירים.

ולא עושים את זה במרפאות רגילות,

אבל ראיתי שזה קיים.

אני חושבת שהכוונה למה שהצעת, הזרקת סוכר לוריד. אבל לא הצלחתי להשיג מידע מי כן יודע ואיך מגיעים לזה.

יש גם את האפשרות של ניטור לשבוע. הרופאה שלי טענה שזה לא יכול לשלול סכרת בוודאות, והטענה שלה התיישבה על ליבי.

ב. לפחות שישאלו אם אנחנו רוצים לבוא. מה זה הגועל נפש הזה??

והטיול מחר, זה לא שהם תכננו מתישהו כן להזמין.

אז באמת לא יפה מצידם ומבאס ממש🫂

האמת שבמקומך הייתי סקרנית למה לא הזמינו אותנו, אבל כנראה שהתשובה (מה שלא תהיה) רק תהיה מעצבנת יותר...

מה קורה למשפחות היום? חמות? תתעוררו.
סליחה שאין לי נחמה.
איך אפשר לנחם? לא יודעת
הכעס שלך מובן, חיבוק!!!!!!

מקווה שזה בסדר שאני שואלת

אבל עם יד על הלב.

יש להם סיבה למה לא להזמין אתכם?

נשמע כואב

במקרה כזה הייתי שולחת את בעלי לברר למה לא הזמינו אתכם

אפשר לומר שזה דיי בוטה

אני חושבת שאם היה קורה לי גם הייתי מתעצבנת. למרות שתכלס, אם לא כיף לך איתם, אולי עשו לך טובה.

אצלנו פעם גיסי הזמין אותנו למסיבת יומולדת של הבת שלו כשהוא ראה את בעלי במקרה יום קודם. אני התחלתי לחשב חישובים איך למען ה נצליח להגיע, ואיזה תוכניות של מחר צריך לבטל. ואז נפל לי האסימון שהם בכלל לא תכננו להזמין אותנו (כן הזמינו אחרים מהמשפחה). אז בלב שמח עדכנתי שלא נבוא והללויה רווח לשני הצדדים. 

האמת שנראה לי שלא הייתי מתאפקת והייתי מבקשת מבעלי לברר מה קורה. ואם לא היה שואל אולי הייתי שואלת איזו גיסה בעצמי. 

ואם זה מפריע לו - שהוא יפנה וישאל וידרוש הסברים

נכון שזה לא נעים ומעצבן, אין ספק, ואולי הגיסה גם דיברה על זה עם הורים? (מה שאמרת לה כאילו) ולכן לא הזמינו?

מציעה לשים לב מה את אומרת למי, את לא יכולה לדעת למי זה יגיע ואיך. בסוף הם הורים ואת גיסה, הקשר שונה

חיבוק♥️♥️

היו לי כמה אירועים מאוד לא נעימים לאחרונה עפ המשפחה של בעלי.

לא מסוגלת לראות אותם או לדבר איתם ואני שמה לב שזה משפיע לי על היחס לבעלי, אני קצרה אליו יותר ועצבנית למרות שמסכן הוא לגמרי בצד שלי ומבין וחושב שהם היו לא בסדר. לא מגיע לו ולא יודעת מה לעשות עם זה.

וחיבוק לך. האמת נשמע נורא❤️

שלו וכל כך מתוק ב"ה, אז זה לא מרגיש לי קשור אליו מה שהם עושים.

תודה, וחיבוק גם לך! משפחה של בעל יכולה להיות כזאת מעצבנת

והוא אמר שהוא פשוט לא חשב שנרצה לבוא.

אבל עדיין, הוא כתב הודעה בקבוצה המשפחתית, ותייג את כולם חוץ מאותנו!

מה הבעיה שלך לשאול אם אנחנו רוצים לבוא?

הוא יידע אתכם. זה כבר קצת יותר מובן.

למרות שבאמת מיותר לתייג בתוך הקבוצה את כולם חוץ מכם 

כולם חוץ ממנו, ואז הוא שלח בקבוצה תזכורת למשהו שקשור לטיול ותייג את כולם חוץ מאותנו.

ככה נודע לנו על הטיול בכלל...

ולהציע כשברור שלא תרצו.

אני מבינה למה זה מעליב, וכנראה שלא הייתי נוהגת ככה. אבל אולי אפשר להסתכל על זה אחרת.

האם את יכולה לחשוב על סיבה שהוא יכול להעלות בדעתו שלא תרצו לבוא?

נניח כיוונים כמו:

השתתפות כלכלית

בעיות צניעות שאתם יותר/ פחות מקפידים מהאחרים

כשרות כנל

אולי אתם לא אוהבים את סגנון הטיולים האלו? (נניח הרבה הליכה)

אולי יש לכם מוגבלות כלשהי

אולי התפיסה שלכם את המצב הביטחוני שונה מהאחרים.

חוץ מסיטואציה שהם אנשים מרושעים שרוצים להרע לכם, האם יכולה להיות סיבה שאולי תלויה בדינמיקה שלכם, בתיעדוף שלכם/ באילוצים שלכם שיכול להסביר את הפער?

גם לא הזמינו לדברים וממש ממש נפגעתי.

והערנו על זה והיו מריבות ולא עזר.

וכעבור שנים שהבנתי שהם לא רוצים בקשר איתי ואני לא יכולה לחייב אותם לרצות אותנו וכשאני כבר לא מעוניינת בקשר הם פתאום כן מזמינים וכן מעוניינים.

אז אני רק ממליצה לך לא לאכול את הלב על זה וחבל על העצבים ומי שלא רוצה אותי אז גם אני לא רוצה קשר איתו

וראיתי שכל הדיבורים הרעים חילחלו גם לילדים ובסוף אלו סבא וסבתא שלהם ואני לא רוצה שהם יפסידו אותם

ואת נהדרת❤️

אבל זה מרגיש לי שונה (לטוב ולרע) כשגם את הבן והנכדים (בעלה והילדים) לא מזמינים.

אפילו היצר האימהי הזה של - היי, אל תפלו את הילדים שלי 

כמובן שלא הזמינו גם את בעלי והילדים.

אבל מי שנפגעה זאת אני. בעלי לא נפגע והילדים לא ידעו.