פורום הריון ולידה (עמוד 793)

יש לי אבל קצת חוששת.

בכללי מבינה שיהיה גשם גם מחר, אנחנו לא מספיק ערוכים לזה..

לא לוקחת אחריות

בכללי, אני אוהבת שיש לכל ילד גם את המגפי גומי הפשוטות האלו. מתייבשות מהר, לא אוהבת שהילדים הולכים איתן הרבה, לא יודעת כמה הן בריאות לרגל.

אבל מצויין שיש אותן ליתר ביטחון.

יצאו קצת רכרוכיות. לא נורא, מקוה שלא ימותו מזה

מה עושים במידות שאין מגפים?

לבת שלי יש רגל קטנה מאד

כמעט בת שנתיים, נעל מידה 18.

כדי לא להיתקע...

באופן כללי אוהבת שיש 2-3 זוגות שמתאימים לעונה

אז בקיץ יש לנו בדכ דמוי שורש+סנדלים רגילים

ובחורף בלנדסטון+מגפיים והשנה הבן שלי מאוד מאוד ביקש גם נעלי ספורט..

ככה מאוד נדיר שייצא מצב שכ-ל הנעליים בלתי שמישות

שבמידה שלה ממש קשה למצוא נעליים

וכשכבר מוצאת נורא יקר (להרבה חברות מתחיל מ19/20 או שה18 גדול עליה)

זה מרגיש לי מוגזם לקנות לה נעליים ב400 שח לעונה במיוחד שמקווה שהרגל שלה תגדל מהר.. (התחלנו לשים נעליים בגיל גדול כי חיכיתי קצת שתהיה במידה 'הגיונית')

אין לי בשבילה אפילו נעלי שבת, רק נעליים וקרוקסים

ובאמת לגדול היה כבר בגיל הזה נעליים, נעלי שבת, מגפיים, נעלי בית חמות.. היה למה להחליף..

מן הסתם שהייתי יכולה לקנות מידה פחות אבל בחורף אני שמה גרביון פלוס גרביים אז מתאים לי שזה לא צפוף.

מידה מעל- בריכה.

רק אומרת שיש לחברות שונות גדלים שונים..

נגיד נייק יחסית קטן, ואני חושבת שגם פאפיה

מכירה את האתר הזה:

Kid's Shoes - French Kids & Baby Footwear - vertbaudet

יש בו נעליים גם במידות האלה.

אתר צרפתי נחמד ויקר יחסית, לרוב האיכות טובה ובעיני סגנון מתוק, ויש מבצעים, לפעמים מבצעים ממש טובים. 

זה יכול לצאת בסדר

ויכול גם להתכווץ/להתעוות/הדבק ישתחרר וכו..ץ

אבל זה לוקח כמה שעות, לא יודעת אם יתייבש עד הערב...

אבל אחותי אמרה לי להתייעץ בפורום. התקשרתי בהמלצתך לאחיות והן אמרו שצריך לבוא.

תיכף נוסעת. תודה

ב"ה לחץ דם תקין.

בדיקת השתן הראתה חלבון ועוד כל מיני דברים לא ככ טובים. אבל האחות אמרה שנעשה בדיקה נוספת עוד שבוע (בהנחה שלא אלד עד אז...)

ומקווה שהבצקות יעברו בעז"ה אחרי הלידה. זה לא ככ מחמיא לרגליים...

להעסיק את עצמי בשגרה

וכמובן להתפלל (הלוואי...) 

משתדלת להגיד לעצמי משפטים מחזקים, שואבת כוח מהחיים ומנסה להסתכל כל הזמן על מה שטוב ולהתפלל.

זה לא תמיד עוזר ולפעמים אני מאוד מפחדת💜

חיבוק...

מזדהה מאוד.

השאלות על הנקה נשמע חריג לדעתי גם אם האמא דוגלת בלמסור את כל המידע היא היתה צריכה להעיר לו ואולי להגיד לו ללכת לשחק במקום אחר כדי שתוכלו לדבר.

לגבי הקטן נראה לי תלוי אופי ונראה לי את הילד הספציפי פחות מתאים להזמין שוב

מצד האמא זה היה נראה טבעי ורגיל, אבל לי זה לא היה נעים.

נראה לי שזו הנקודה שהפריעה לי, שהאמא אפשרה לכל זה להתנהל. זה לא שהיא לא ניסתה לשלוח אותו לשחק במשהו, אבל היא אף פעם לא אמרה בטון שאינו משתמע לשתי פנים "עכשיו אני מדברת עם מחי, לך לעשות משהו אחר"

אצל הגדולה שלי (אותו גיל) באות הרבה חברות, אני תמיד מזכירה לה לפני את הכללים של הבית וגם ממש לא מתביישת להציב גבולות תוך כדי המשחק. וגם אחרי אם היה משהו בעייתי אומרת לה שבפעם הבאה אם זה יהיה ככה החברה לא תוכל לבוא שוב. סהכ זה עובד יפה. 

לגבי השיחה המקדימה לפני שחבר מגיע שוב, רעיון מעולה.

נשמע כמו סקרנות בריאה של ילד שהוא מצא הזדמנות לענות עליה, ואת הגבולות אם להיכנס לשיח או לא אמא שלו כמובן צריכה לשים ומאחר ואת יודעת שביקור אצלה כולל גם את הילד - אז לשקול כמובן אם נח לך ככה. לי לא היה מרגיש בנח האמת

לדעתי זה עניין של צורת התנהלות של החברה בנוסף לסקרנות של הילד עצמו. אולי הוא בדרכ לא מוצא זמן לשאול את אמא שלו שאלות אז הוא קפץ על ההזדמנות

מפגשים כאלה מלמדים אותנו על עצמינו מה נכון לנו מה הגבולות שלנו, מה התפיסות שלנו, מה שגוי ומה לא, מה מיותר, על איזה גבולות כדאי להתגמש ולהפתח ולאיזה גבולות לא, וגם איך מציבים גבולות.

משתפשפים עם הזמן וזה משתפר.

חבר שמשתולל או לא מקשיב, אני מיד אומרת לו ללכת הביתה בלי היסוס. גם פעם אחת אמרתי לחברים ללכת הביתה כי הבן שלי התפרץ עלי אחרי שאסרתי לעשות משהו.

אצלנו מגיעים הרבה פעמים חברים אבל זה לגמרי בשליטה שלי איפה הם יהיו ואיך יתנהגו, מי שלא עומד בסטנדרט שלי הולך מיד ולא חוזר יותר.

לגבי ילד שמתערב בשיחה זה אופי של ילד וגם של הורה שמאפשר את זה. 

אצלנו ילדים לא מסתובבים לבד ורובם גרים רחוק וצריכים שההורה יבוא לקחת אותם.

עם החבר הראשון זו באמת היתה סיטואציה הזויה שהיה מגיע לו ללכת הביתה מיד, אבל זה היה בשבת אז גם לא הייתי יכולה להתקשר לאמא שלו שתבוא לקחת אותו.

זכות שיש לנו עם עם נשים כמוך

ואני כותבת את זה באמת ובתמים

מאחלת לכם שתראו המון ברכה, שמחה ובצלחה בבית שלכם.

מתוך בריאות והרבה שמחה

עם של צדיקים וצדיקות

פשוט נשים של גאולה!!

איזה סיפור מפעים!!!

אשריכם!

וכתבת ממש יפה! מדהימה ההסתכלות החיובית שלך❤️

אחד הדברים המרגשים בסיפור שלך זו העין הטובה על כולם - כל אמך, על חמותך, לחברתך, ואפילו על הצבא...

בזכות מסירות הנפש שלך וההסתכלות החיובית שלך על הכול - אני מרגישה שנזכה כולנו להיפקד בגאולה שלמה במהרה! ♥️

אני מודה, שאני מרגישה ברגשות מעורבים... אני ממש לא יודעת מה להרגיש עם מה שכתבתן... לא מרגישה שאני במקום הזה... וגם אם כן, זה גדול עליי מלהכיל...

מרגישה שזה באמת לא שלי. לא יודעת איך להסביר...

המחשבה בהתחלה היתה זה שאני רוצה לפרוק. כי הרגשתי שזה דבר מיוחד וגדול

ואחכ גם התחזקתי בזה שזה יכול לחזק נשים בהתמודדויות דומות בעניין הזה...

בקיצור, מקווה שזה מחזק! 

וזה גודלה של מלחמה - שהופכת גם אנשים שלכאורה קטנים לגדולים...

ויהי רצון שנזכה לגדול רק בזכות דברים טובים ♥️

קראתי בנשימה עצורה, פחדתי בשבילך שמשהו הולך להשתבש בסוף.

שמחה שנגמר בטוב

העלאת את המורל,

נתת לי כוח גם להתאמץ🌷

אמאלה אין דברים כאלה!!

ממש אשת חיל

לשון קשורה עלולה להקשות על הגיית צלילים שצריך להרים בהם את חוד הלשון למעלה אל מאחורי השיניים העליונות

השיבוש הכי חמוד בעולם בעיני😍 מתה על ה"לחבב" במקום "לחבק"..

ואצלנו לא הייתה לשון קשורה, ככה שלא חושבת שיש קשר לזה

(אני חושבת שבד"כ השיבוש הזה מגיע יחד עם ג')

ואם לא, תוכלי לקראת גיל 3 לפנות לקלינאית תקשורת, זה עדיין יהיה ממש בסדר למרות שלוקח זמן לביורוקרטיה.

בכל מקרה בשלב הזה מאוד נורמלי שחסרים עיצורים, הוא עוד קטן

וגם עדיין בטווח של הגיל.

תחזרי אחריו תקין עם הדגשת הצלילים. מניחה שזה גם ג' וגם ק'.

אם לא יסתדר עוד כמה חודשים את יכולה להתחיל תהליך לקלינאית. אפשר לעבוד מלקראת גיל שלוש אבל לא כולם בשלים. שווה לנסות. 

כי אולי הק׳ לא קשורה ללשון.

אבל זה כן משהו שלומדים להגות נכון אצל קלינאית. 

קור?

צינורית סתומה?

פצע/סדק?

כמה פעמים היה ככה.

תמרחי פטריון (נראלי שצריך לשטוף לפני ההנקה)

לדעתי כדאי להתייעץ עם רופא, מה אפשר לתת לקטן בגיל הזה ומה לנרוח עלייך,

מניסיוני רק מריחה קביעה לפי מרשם עלי ועליו מעבירות פטריה.. בהצלחה יקרה❤️❤️❤️

אבל כן היתה פעם שמרחתי דקטרין אורל ג'ל.

בכל מקרה פטריון עזר לי מאוד.

תטפלי בזה בהקדם, אני פעם הזנחתי ובסוף הייתי חייבת אנטיביוטיקה... חחח אני למודת נסיון בזה 😅

לי הדבר היחיד שעזר היה דרמקומבין

עם סטרואידים וצריך לנקות לפני הנקות

כאבים נוראיים

מה שהעביר לי בשניה, זה דרמקומבין, (מצריך מרשם רופא) צריך לשטוף לפני הנקה, אבל ממש תוך מריחה אחת ראיתי שיפור רציני.

מקווה שיעבור לך מהר

פטריה

בהנחה ועד עכשיו היה תקין

זה תחושה כמו דקירות

על זה שלכולם קשה, ולגיטמי הקושי גם אם במדדים של העיניים שלנו אי אפשר להשוות בין מישהי שבעלה בעזה לבין מישהי שבעלה ממשיך בשגרה שלו.

התקופה הזו מורכבת נפשית לכולם, ולא משנה איפה בדיוק המצב הזה תופס אותם.

כל אחד וכל אחת חווה כל דבר בצורה אחרת ובעוצמה אחרת ותופס אותם בנקודה אחרת בחיים.

אז קודם כל, תחבקי את עצמך ותקבלי גם חיבוק ממני.

הקושי פוגש גם אותך, וגם הנפש שלך מחוברת לכלל ישראל גם אם מרגיש לך שהיא פחות שייכת.

ובפן הפרקטי,

כדאי לנסות קצת לשחרר את בעלך, זה שלו ובחירות שלו, אי אפשר להכריח אותו להתאמץ מעבר למה שהוא רוצה.

ומעבר לזה, בטוחה שאת יכולה למצוא איפה את תורמת.

אם זה בלהרים שיחת טלפון, לשלוח הקלטה בוואצפ (שאני תמיד אומרת שזה שיחת טלפון שכל אחת מתקדמת איתה כשמתאים לה..) למישהי שצריכה את זה או סתם מישהי שתשמח לשמוע ממך ואת ממנה (כי כאמור, לכולם מאתגר עכשיו)

את יודעת את הכוחות שלך, ומה בדיוק את עושה בבית בימים האלו, אבל אני הייתי חושבת על דברים שלא מטריחים מאוד אותי אבל מקלים על אחרים.

כמו למשל, להכין מרק יותר גדול ולשלוח לשכונה לארוחת ערב (מרק כתום נגיד זה ממש קצת עבודה.. סיר אורז ואפונה וכן הלאה)

להכין כמות רגילה של עוגה (שוקולד, עוגה בחושה - הכי פשוט בארץ) ולחלק לאינגליש קייק ולשלוח למישהי הביתה.

אם יש לך ילדים יותר גדולים מהתינוק הקטן, להציע לחברה שתאספי גם את הילד שלה, זה בקטנה לך ומשמעותי לה..

על ההבנה ועל החיבוק.

עשיתי את הדברים האלה הרבה לפני הלידה ועכשיו מנסה את מה שיכולה אכל אני הרבה יותר מוגבלת גם כי הכוחות עוד לא לגמרי חזרו וגם בגלל הקטני. אבל משתדלת בהחלט. ועדיין…

צריך להאמין שאנחנו תורמות הכי הרבה לעם ישראל בזה שאנחנו עסוקות בהבאת חיים לעולם, בלתת לילד הזה, שאת בשבילו הכל את כל מה שצריך..

אולי כדאי ללמוד על זה, ולהתחזק מזה.

והזמן שלך לתרום, ולתת בצורה שתתן לך סיפוק יגיע בע''ה .

את באמת דקה אחרי לידה.. זה הזמן לנוח ולאגור כוחות בשביל הבית שלך.

דווקא בתור לא מגוייסת בעצמי..

כל אחד מתמודד עם הימים האלה..

אני לא חושבת שיש מישהו שלא קשה לו.

כל אחד עם האתגרים שהקב"ה זימן לו.

ומקווה שתמצאי את הכוחות גם לחבק את עצמך. כי שלושה שבועות אחרי לידה זה ממש הזמן לנוח, להיות עם המתוקי הכל היום ולא לצפות להצליח לעשות שום דבר אחר מעבר.

את רוצה בכל זאת לעשות משהו כדי להרגיש חלק? לא שום דבר פיזי! אולי לשלוח לחברות מגוייסות הודעות חיזוק, אולי מישהי תשמח לדבר איתך בטלפון לפרוק וכו'. .

אז כן, מזדהה...

לא עם הכל כמובן, אבל בהחלט עם התחושה הכללית ועם הרצון שיתגייס... וגם על המקום של לא מגוייסת פה בפורום. ובאמת שהרצון הזה מרגיש לי מאוד מוזר ולא הגיוני, אבל הוא קיים.

קראתי פוסט של רביטל ויטלזון, שפתאום נתן מקום ללא מגוייסים ולנשות הלא מגוייסים, וזה נגע לי ממש בלב והרגשתי שפתאום רואים גם אותי.

אין לי מה לומר, רק שולחת חיבוק הזדהות🤗

שאלה שקצת מתחברת למה שכתבת ולמה שענו לך..
 

תשמעי בדקה 41:00

אשת מגויס, כ"כ שמחתי לקרוא שבעלך איתך!

את שלושה שבועות אחרי לידה... חייבת את העזרה והמנוחה ❤️❤️❤️

ואני ממש שמחה לשמוע שאת לא הוכרחת להיות במציאות הבלתי אפשרית הזו כמונו (וכן, בעלי יצא למילואים כשהייתי בשלב הזה, והיה קשוח ביותר. והייתי שמחה אם הוא היה יכול להישאר איתי)

שבעלי יחזור עכשיו הביתה בריא ושלם ולא יצטרך להישאר במילואים.

תנסי לתרום במה שאת יכולה ואל תצטערי לרגע שבעלך לא במילואים...

קצת מזדהה

. הרגשתי ככה בעיקר בשבועיים הראשונים...

מה שעזר לי זה כמה דברים..

דבר ראשון והכי חשוב, בעלי הוא לא אני, הוא אדם עצמאי ואחראי על עצמו ואני לא יכולה לשלוח אותה להתנדב ולהילחם על זה שיגייסו אותו..

הוא לא שם אז הוא לא שם..

וכל כניסה לחשבונות עליו רק יוצרת אצלי משקעים עליו ופוגעת בשלום בית וזה בטח לא רצון ה'..

דבר שני, להתמקד במה התפקיד *שלי* ,לא התפקיד *שלו*, מה אני יכולה לעשות?

ולך שאת שלושה שבועות אחרי לידה זה רק להתמקד בקטן, אפילו לא לקרוא חדשות, רק לנוח ולהתאושש נפשית ופיזית )הטלטלה הנפשית אחרי לידה גם ככה עמוסה..( ואז כשתתאוששי טוב והקטן שלך ירגיש טוב כי הוא יקבל טיפול רשגי ופיזי מיטבי תוכלי להשפיע על עם ישראל. אני בטוחה שעם כזה לב גדול יש לך הרבה מה לתרום ולצערי יצטרכו את זה מאוד ולהרבה זמן... ולכן חשוב שתתאוששי טוב כדי שתוכלי לעזור בהמשך..

ובינתיים, העזרה זה רק (ואני אומרת את זה גם לעצמי ולא מצליחה מספיק..) להתפלל,להגיד תהילים להתחנן לקדוש ברוך שישמור על כל החיילים ויביא גאולה וישועות גדולות.

מקווה שהדברים יתיישבו על הלב!!

לגבי להתמקד אך ורק בתינוק, זה בגדול מה שאני עושה. לגבי אפילו לא לקרוא חדשות, אני לא יודעת.. אני לא חושבת שזה יעד שמתאים לי במצב הלא רגיל הזה…

לפני הלידה, כשכתבתי פה על משהו קצת דומה, אמרו לי להתמקד אך ורק בלידה הקרבה ובאה. אני קראתי את התגובות והערכתי אותן מאד אבל הרגשתי שלי באופן אישי זה לא נכון ולא מדויק. אז המשכנו עם ההתנדבותיות (לפי הכוחות) וזה היה הכי הכי טוב בשבילי. כמה שזה היה מאמץ והייתי עם צירים וכו׳ ממש הרגשתי בחוש שזה מה שנכון בשבילי. זה מורכב. לפעמים הגוף והנפש לא מתואמים. כמו עכשיו…

אני מחפשת את התפקיד שלי. לטפל בתינוקי זה ברור לי. אבל אני מרגישה ש׳רק׳ זה, זה לא שלם לי 😔.  

אני מאד מעריכה את ההזדהות ואת התגובה ❤️

דבר ראשון מה שהחמאס הארורים האלה עמלקים רצו זה להרוס אותנו בגוף ובנפש, ולגדל תינוק זה ה תשובה לזה , פשוט תשובה ניצחת וחזקה!!!

את המעשים הנוראיים הם דאגו להפיץ כדי להקשות ולהרוס את כולנו מבפנים, שלא נרצה להמשיך לחיות ולהמשיך את החיים והחיים ותינוק והשקעה בו זה הכי ההפך ממה שרצו ..

דבר שני, אולי תנסי עם התינוקי לעשות דברים קטנים בסביבה שלך.. אולי זה ייקל עלייך... לשלוח הודעות למגוייסות אם יצטרכו מכולת או פחים- שבעלך יעשה, אולי אולי .. לשאול מדי פעם מה שלומם השבוע.. אולי אולי מציעה בזהירות עוד שבוע- שבועים ללכת מדי עם התינוק למלון של מפונים, להגיד שבאת לשאול מה שלומן ולשמוע איך הם מרגישים.. אפשר אם עוגיות שתקני.. לעשות מסביב בדגש על מה שאת באמת יכולה..

זה באמת לא סיטואציה שמרגישים שאפשר להתנתק אבל מצד שני אנחנו צריכים להיות קשובים לתפקיד שלנו מאת ה', הוא מכוון אותנו ומחליט מה נעשה ומה הרמה שנוכל לתרום בה..

מבינה אותך מאוד מאוד.

פעם אחת העברתי פעילות לשכבה של הבת שלי

כיתה ה' כשעוד לא היו מוסדות חינוך.

ובסוף הן כולן דיברו בהתלהבות אבא שלי, ככה ואבא שלי ככה

כולן גאות בכמה הןא גיבור ונלחם והן לא פגשו וכן פגשו וכו.

והיו שם  בנות שככ לא הרגישו בנח בדיון כי האבות שלהם לא היו מגויסים

וראיתי את זה כ"כ בולט כמה הן מחוץ לדיון וכמה הן סובלות ומתארת לעצמי  שעכשיו כבר חודש וחצי זה מתעצם מאוד. ..

זה טוב שאת מעלה את הנושא, כי אין מה לעשות הוא שרואים חייל במדים מתרגשים זה עושה את זה.

הוא המציל, הגיבור, עליו מוטלת האחריות לנצח.

ואנחנו הנשים מה אנחנו תורמות למאמץ המלחמתי ?

בטוחה מאוד מאוד שאם בעלי לא היה מגויס הייתה מרגישה מה שכתבת בעוצמת יותר חזקה.

ומצד שני התחברתי מאוד למה שכתבת לעצמך

אני גם כל הזמן אומרת לעצמי

תהיי בעשיה- גם זה מה שעושה לי טוב בתקופה הלא נורמלית הזו, וגם באמת יש כ"כ הרבה מה לעשות  

אבל מצד שני לא מגיעה לעשות כלום מעבר לגדל את הילדים

כי זה המון עכשיו. .

ואומרת לעצמי כמה ברכה זה להיות עכשיו בתקופה הזו בחופשת לידה- לא יודעת אם יש לך עוד ילדים גדולים

אבל זה נפלא שאין לי את הלחץ של לצאת לעבוד ,והסטרס של הדרישות של העבודה, אני בנחת עכשיו

זה משהו אחד פחות להתמודד איתו בתקופה כזו מאתגרת

בקיצור מסכימה מאוד עם הברור הזה, מבינה אותו וכן יש לו ממש מקום.

בהצלחה לך למצוא את האיזון בין הרצון לתת, לצורך לנוח ולהתכנס.

תודה שנתת מקום גם לכאב ולתחושות שלהן. ברור שאי אפשר להשוות עם הכאב והתחושות של הילדות שאבא שלהן לוחם. אבל נגעת בנקודה ממש אמיתית.

יש ילדים יותר גדולים בבית. ובדרך כלל אני כל-כך בתוך חופשת הלידה שהעבודה לא חסרה לי בכלל. אבל הפעם, העבודה שלי, שיש בה הרבה שליחות ומשמעות ואפשרות לנתינה דווקא מאד חסרה לי.

תודה על החיזוק להמשיך בבירור שלי ותודה על כל ההבנה. זה יקר לי.

מה שלי עוזר- להתפלל על החיילים.

זה הדבר היחיד שיכולה לעשות במצבי כרגע...

וזאת בחירה של בעלי אם להילחם שיגייסו אותו או לא, אין לי יכולת לשלוט בזה.

אני משתדלת לעשות את הכי טוב שלי עם הילדים ולהתמקד במשימה שלי של הבאת חיים ולהתחזק פיזית כדי שבהמשך יהיו לי כוחות להיות שותפה יותר (כי הלוואי שכל החיילים יחזרו הביתה כמה שיותר מהר, אבל גם לא ברור שזה יקרה, ועם כל המפונים ומה שקורה במדינה בטוח יהיה מה לעזור כשאתחזק, ואולי זה שאני בחופשת לידה יאפשר לי יותר)

אבל אני חושבת שבמקום להילחם בו, כדאי פשוט לקבל אותו ולשמור את האנרגיה לדברים שאת כן יכולה וצריכה לעשות כרגע כי הוא מייסר אותך, ואחרי לידה תהומות הרגש הם אחרים גם כן..

עם הזמן שיעביר מהלידה את תתחזרי בעז"ה ובהמשך תוכלי לתת יותר. את ממש נושמת עם ישראל כרגע בעודך מגדלת ודואגת לעוד תינוק יהודי שבא להאיר ולהוסיף לעולם מול כל אותם שאינם איתנו עוד

לגבי הבעל - מסכימה עם מי שכתבה שמה ששלו שלו. ותדעי לך שהמלחמה פתחה הרבה תיבות פנדורה של 'מה היינו רוצים להיות' מול הקיים. צריך להבין שקודם כל מלחמה זה מצב קיצון. הכל מועצם ומורגש אחרת, גם מידת הנתינה, גם מידת הקרבה לעמ"י, העצב, הכל.. אבל הפער הזה הוא פער שקיים בהמון בתים גם בימים שבשגרה עקב שוני בין אופי הגבר לאישה והפוך, רק שעכשיו הוא מקבל פנים אחרות כי יש באמת תחושה של צו שעה ושל מחויבות לקחת חלק בכל מחיר

ואני אומרת - לא בכל מחיר. זו נקודת מפנה שבה את רואה את הפער, אבל לא צריכה להרוס לך. צריך פשוט למצוא איזונים בין הרצון למעשה כי בסופו של דבר, הבחירות של בעלך הן שלו וצריך לראות איפה כן ניתן למצוא תמימות דעים ביניכם לגבי התרומה במצב, גם אם לא דרך השירות, ומשם לפעול.

למשל - את מתחזקת בעז"ה ותרצי לעזור במקום מסוים או בדבר מסוים. אם הוא יכול שישמור על התינוק נגיד וזה יהיה חלקו.

יש גם במלחמה הזו יצר הרע שנכנס שזה או הכל או כלום. זה לא ככה באמת וחבל להיכנס לייאוש מזה. כל תרומה ועזרה נחשבת. 

קודם כל - את באמת מיוחדת. להיות מחוברת כל כך לכלל, גם רגע לפני לידה, וגם מיד אחרי הלידה, כשזה זמן שבאופן טבעי אנחנו צריכות את ההתכנסות שלנו פנימה, זה באמת מיוחד…

באופן אישי אני ממש מבינה את ההרגשה שלך.

בזמן כזה של מלחמה של עם ישראל, מלחמת הטוב ברע, אנחנו רוצות להיות חלק מהדבר הגדול הזה.

אז מי שבעלה מגוייס - אוטומטית היא חלק.

לפעמים גם באופן שהוא מעבר למה שהיא היתה רוצה, ומעבר לכוחות שהיא חשבה שיש בה.

אבל אין פה ספק שהיא חלק מהסיפור הגדול שעובר עלינו… (לפחות לנו מבחוץ זה ברור. לנשים שבתוך זה לפעמים הקושי הטכני מאפיל על הגדוּלה שבמציאות הזו, והעוצמה של המסירות לכלל…).

אני חושבת שצריך קודם כל להשלים עם המציאות שלנו. לקבל את זה שהשותפות שלנו צריכה להיות בדרך אחרת.

ולנבות להבין ולקבל את השליחות המיוחדת שהקב"ה נתן לנו עכשיו. גם אם זה מקום אחר ממה שהיינו רוצים להיות בו.

ובאמת - זה גם כן מאוד חשוב ומשמעותי.

אם כולם כולם היו מגוייסים, כל הנשים היו ב'הישרדות', ולא היה מי שיתמוך ויעזור.

דווקא מי שהבעל שלה בבית, ויש לה קצת יותר אפשרות 'לנשום', יכולה להתפנות לקצת יותר מעבר לדאגה למשפחה הפרטית שלה, וזה מוסיף לכלל כולו (מי שבעלה מגוייס ומצליחה גם להגיע למעבר - מצדיעה לה ממש, אבל זה הכי טבעי שבמצב כזה אין עוד כוחות ופניות להתייחס מעבר…).

האמת שלהיות אחרי לידה זה באמת מוסיף לאתגר.

כי את באמת צריכה עכשיו לנוח. את חייבת את זה לעצמך ולמשפחה שלך.

אז כל דבר שדורש מאמץ פיזי - כרגע לא מתאים. בהמשך החופשת לידה אולי כן (תלוי כמה התינוק שלך יאפשר, כי הוא בעדיפות ראשונה בכל מקרה…).

אבל תמיד יש דברים שאפשר לעשות.

כתבו פה על התעניינות במי שהבעל כן מגוייס. לפעמים מתוך ה'חוסר נוחות' על זה שהבעל שלי לא מגוייס, פחות מרגישים בנוח בכלל לפנות. אבל אם מפנימים שזה המקום שהקב"ה שם אותי בו, והתפקיד שלי הוא להשתמש בכוחות שיש לי כדי לחזק אחרים - אז זה יכול אולי לעזור.

וכיוון אחר שבטוח משמעותי - להגיד תהילים ולהתפלל לזכות עם ישראל.

בשביל זה לא צריך כוח פיזי, צריך רק זמן ופניות. ואם את יכולה להגיד דווקא בלילה - כשרוב מי שממשיך בשגרה לא מצליח להגיד כי צריכים גם זמן שינה כדי להמשיך לשמור על הכוחות שלנו, אבל דווקא אז החיילים בשיא הפעילות שלהם - זה ממש ממש משמעותי…

מקסימים

ובכלל יש לה המון חומרים שעזרו לי מאוד לקראת לידה חוזרת

האקמול שלקחת?

אקמול- זה בסדר

כאב ראש- לשתות המון המון מים

גם לי יש לפעמים כאלו כאבי ראש שלא עוברים אפילו עם כדור

הכי עוזר לי זה לשתות כמויות מים

ספציפית עכשיו זה לא מסוכן.

אבל בגדול גם עם אקמול חשוב להזהר עם המינונים ולא לקחת יותר מדי. המקסימום לאדם רגיל זה 8 טבליות ל24 שעות. בהריון הייתי נזהרת יותר. וצריך לחכות 4 שעות לפחות.

כל עוד אין דימום מאוד חזק... והרבנים אצלנו די מחמירים

התקן לא פותח את הרחם אבל יש רבנים שיותר מחמירים בזה

02

5702010

לגבי הדימום אח''כ זה משתנה מאשה לאשה ומאופי הדימום. בגדול, כדאי להתייעץ פרטנית במקרה ויהיו שאלות.

אבל ההתקנה עצמה לא אוסרת.

הכנסה של התקן היא פתיחה קטנה ממש של הרחם ולכן לרוב הדעות לא אוסרת אלא רק פתיחה בעלת משמעות (שגם מצריכה הרדמה זה לא משהו שאפשר לעשות ככה בלי להכאיב)

יש דימום בהתקנה אבל הוא נחשב דם פצע כי הוא נובע מההתקנה. גם כאן יש דעות אם מדובר על 24 שעות או 48 שעות מההתקנה אבל אם את מתקינה בזמן טהרה בד"כ זה לא ישנה הרבה פשוט לובשים תחתון כהה ונזהרים בימים אחרי ההתקנה עד שהדימום נגמר

יש דעות שכל עוד ההתקן ברחם אפשר לתלות בו כתמים מדין ספק פצע ואז בכלל הרבה יותר קל להתמודד הלכתית(ראי בספר פניני הלכה)

לפעמים יש דימום כבד יותר, שהוא כבר לא נובע מעצם ההתקנה אלא מהגוף הזר ברחם (או שאפילו לא קשור להתקנה לפעמים כשזה אחרי לידה) ואז הוא אוסר ואין מה לעשות כי זה ממש כמו ווסת :/ אבל זה נדיר יחסית

לגבי כאב- ממש ממליצה ללכת דווקא למישהו מומחה. אישית נסעתי למודיעין לד"ר ברעם כי היה לי נסיון מעולה איתו והייתי עושה את זה שוב אצלו ההתקנה היתה מהירה וכמעט לא הרגשתי כלום ואני ממש רגישה בד"כ.

תבררי באזור שלך על המלצות מנסיון

אם הרופא מיומן זה לא אמור לכאוב כמעט, ואפשר גם לקחת משככי כאבים מראש

בהצלחה!

הוא נותן לי חופשי כל הפניה וכל דבר שאני מבקשת.

פעם אחת הייתי אצלו בביקורת אחרי לידה והוא היה ממש מקצועי ועדין.

אז כאמור לא התקנתי אצלו, ממליצה על דר אדית גולדשטאוב שאצלה התקנתי והיה פצצה.

הוא הרופא שלי ואני מרוצה ממש.

פשוט מתלבטת אם להתקין אצלו בעז"ה אחרי הלידה, או ללכת למישהו אחר

לא זוכרת שהיה דימים

אם היה לא משמעותי

תתקיני כשאת טהורה כך יותר קל להתיר אם יש מעט דימום על צבעוני

ותתייעצי עם מכון פועה תקבלי את כל המידע ההלכתי

לא אמורה להיות בעיה בכלל

כמה שנים

אח''כ פעם אחרת שאלתי את הרב שלנו והוא אמר שזה אוסר. אז התחלתי להתקין לפני המקווה של אחרי לידה 

למזלי

הם היו כנראה בנקודת עייפות מטורפת, והייתה גם עזעקה אז מניחה שזה השפיע 😖

עוד מעט נתחיל סדר ערב

חייבת שיישנו בזמן היום, אני ממש צריכה זמן לעצמי קצת לקשקש בטלפון עם חברה או משהו

תודה ❤️❤️

צעקתי על בן ה4 כל כך חזק שהיזדעזתי מעצמי

והבת שנתיים לא הסכימה לאכול כלום והיא כל כך רזה וזה כל כך מתסכל אשכרה בגדים מחורף שנה שעברה עדין טובים לה

ובאלי את בעלי כבר קשה לי כל כך

הבנתי שמ4 מקבלים בדכ

ו3 זה גבולי

אם זה משהו פשוט ידעו לענות לך אם לא יש להם עו'ד לרוב בחינם אבל יש זמן המתנה.

שאלה.. מספיק דוח של קלינאית כדי להגיש או שחייבים גם רופא התפתחותי?

לק"י

העלינו את המסמכים באתר וקיבלנו.

אז מציעה לך לנסות לבד, ורק אם תסתבכו- תפנו לעזרה.

הוא נרדם אצלו מיד או שגם עם אבא הוא מתקשה להירדם?

יכול להיות שהוא כבר הגיע לשלב שצריך להפחית שנ"צ?

יכול להיות מאוד קשור ללידה שמתקרבת.

אם קשה לך להחזיר אותו למיטה יש יותר משיטה אחת איך להתמודד עם הרדמות בגיל הזה..

אם יש לכם החדר מקום גם למיטת תינוק לאחרי הלידה וגם מקום למזרון או ספונת בשבילו אולי יקח ממך פחות כוחות להרדים אותו לידך כשאת שוכבת ואח"כ כשבעלך חוזר שיעביר אותו למיטה שלו.

אנחנו בגיל הזה הרדמנו בטיול זוגי בעגלה.

אין נכון ולא נכון, תעשי מה שנוח לך ויגזול ממך פחות כוחות.

עם חברות. אבל גם לו קשה להרדים אותו.

ברור לי שלוקח לו מלא זמן להירדם בגלל בשנת, אבל זה כבר מלא זמן. לפני כן היה מברבר במיטה עד שנרדם, אמנם היה צריך שאני אשב לידו, אבל הייתי יכולה לשבת בנחת.

אם הוא במקום שיכול לצאת הוא ממש לא בקטע של לשכב לישון, יותר בקטע של להשתולל ולעשות שטויות.

בינתיים הוא עוד במיטתו תינוק אז חשבתי אולי לבקש מבעלי להנמיך את המשטח של המזרון שהוא לא יוכל לצאת, אבל אני לא כל כך רוצה כי אני עוד מעט רוצה להעביר אותו למיטת מעבר כדי לפנות את מיטת התינוק, למרות שכנראה לא נשתמש בו לתינוק בחודשים הראשונים.

להרדים בעגלה זה ממש לא אופציה מבחינתי. כבר כמה חודשים שהוא בכלל לא בעגלה. ועוד רגע נצטרך אותה בשביל התינוק החדש.

חשבתי אולי להרדים יותר מאוחר, אבל יש גם ילד בן ארבע שלא טוב לו לישון כל כך מאוחר וזה מסובך לפצל את ההרדמות.

יש אפשרות להקדים או לקצר את השנ"צ?

מה שהיה היה, הצרכים של הילדים משתנים כל הזמן.

אולי גם לפני כן הוא לא היה עייף ועכשיו כשגדל עוד, עוד יותר לא עייף וגם יודע לקום מהמיטה.

אם תעבירי אותו למיטת מעבר כבר עכשיו, לא יהיה לך יותר קל לשבת לידו עד שיירדם?

בכל מקרה כדי שזה לא ייקח שעה, צריך לוודא שהוא מספיק עייף ושיש טקס שינה שמכניס אותו לאווירה.