נסעתי היום לרופא מומחה בשביל סקירה מכוונת ללב של העובר, והעובר היה עם הגב בנוסף לשיליה קדמית שמפריעה לראות. הרופא לא הצליח להגיע ללב של העובר ושלח אותי הביתה עם תור אליו לעוד שלושה שבועות.
מעבר לזה שהרופא הזה שעתיים נסיעה ממני ובימים טרופים אלו אני ממש לא מחפשת הרפתקאות, יש לי שבוע הבא תור לאקו לב עוברי גם במרחק גדול מאוד מהבית. יש לי דרך (תרגילים או משהו) "להפוך" אותו?
ממש אין לי זמן ופניות ליסוע סתם, ואני רוצה כבר לדעת שהכל תקין
יש כאלה שעושות היפוכים, זה כולל גם תרגילים לבית..
אם לא יראו באקו יכולים לשלוח אותך לסיבוב קצר לאכול משהו מתוק
הרופא יכול גם לדחוף אותו קצת עם היד שלו
בת הארבע וחצי שלי מפחדת נורא מהאזעקות.
אתמול, אחרי תקופה יחסית ארוכה שלא היו אזעקות אצלנו, הייתה אזעקה. היא בכתה ורעדה נורא כשחיבקתי אותה במרחב המוגן, למרות שהסברתי לה על הטילים של מדינת ישראל שהורסים את הטילים של הערבים, ולמרות שנתתי לה לדבר בטלפון עם בעלי (שבדיוק לא היה בבית - והיא הכי זקוקה לו כשהיא בחרדות...)
אחר כך היא נרגעה יחסית, ורק ביקשה להמשיך להיות במסדרון ולשחק שם (זה המרחב המוגן שלנו). היא ואחותה בנו שם מעין מחנה ודווקא נהנו. (היא רק הזכירה את זה עוד פעם אחת, כשביקשה שנעבור לגור בארץ שאין בה אזעקות... ניסיתי להסביר לה ברמה שלה שבארצות אחרות אין צבא ומשטרה של יהודים ששומרים עלינו...)
אבל בלילה...
קודם כול היא ביקשה לישון במסדרון, צמוד לחדר שלנו. לגיטימי.
אבל באמצע הלילה היא התעוררה כולה בוכה ורועדת (אמרה ששמעה אזעקה - זה היה אמבולנס), ולא נרגעה עד שבעלי הכניס אותה למיטה שלו (ואז נאלץ בעצמו לגלות לספה 
).
לצערי התקשיתי להיות סבלנית ולחבק אותה... בעלי קצת יותר הצליח. ובכל אופן כל מה שאמרנו לה - הסברים רציונליים ואמוניים - לא הרגיע אותה.
והבוקר היה נראה בהתחלה שהיא לא מוכנה ללכת לגן, כנראה כי פוחדת שתהיה אזעקה כשהיא שם. בסוף היא כן הלכה. (והאמת שאני גם חוששת מזה, כי אם אני לא מצליחה להרגיע אותה - אז אין סיכוי שהגננות... במיוחד שהיום יש שם שתי גננות לא מוכרות... אבל מצד שני אם היא תישאר בבית היא תשתגע משעמום...)
אז ב"ה שכמעט אין אצלנו אזעקות, אבל עדיין - איך אפשר לטפל באופן מיידי בחרדות האלו שלה? (היא לא היחידה שחרדה, אבל היא מגיבה הכי רע...)
באופן כללי היא רגישה מאוד (ומצד שני לאחרונה נוטה לעצבנות ותוקפנות לפעמים) וגם ככה חשבנו ללכת איתה לטיפול רגשי, אבל עכשיו זה פחות הזמן לזה, ואנחנו רק צריכים עזרה ב-SOS...
בסמיכות לאירוע האמת, ואני חושבת שהחרדה שלה צריכה הכלה פשוט.
זה נורמלי שתרצה לישון במקום המוגן
ונורמלי שתרצה בקרבת ההורים. כי היא קטנטונת וכמו שאנחנו מסתופפים בצל האמונה, כך ילדים רוצים להיכנס תחת כנפי הוריהם. צריך לתת להם פשוט
שמעתי פסיכולוג ילדים שהעביר הדרכה להורים על המצב ודרכים להגברת חוסן, ואחד מהדברים שהוא אמר זה שהחוסן של הילדים הם ההורים. צריך להיות חזקים בשבילם, להכיל את הקושי ולא 'לבטל' אותו, לתת לו אישור. להגיד שזה זמני, שאנחנו פה איתם ולתת תקווה שהכל יהיה בסדר.
ברמה הפרקטית לחרדות שניתן ליישם מיידי - בועות סבון מאוד עוזרות. וניתן לתרגל איתן נשימה ארוכה דרך הנשיפה לתוך המקלון עם העיגול, וזה מפחית מאוד חרדה.
עוד עוזר': לשמור על שגרה ככל הניתן
אולי זו הבעיה, כי אני מרגישה שאני לא יכולה להיות בשבילה מקור החוסן מספק... כי אני בעצמי התערערתי מהאזעקה הזו (ואם התחילו לי מחשבות סוף סוף לצאת להסתובב קצת ולהרחיק מארבע האמות שסביב הבית - אז הן נמוגו...) ואני בעצמי מרגישה לא מספיק חזקה מספיק 
מה בכל זאת אני יכולה לומר לה במצבים כאלה? (נשמע ממך שעדיף דווקא לא להסביר לה על כיפת ברזל וכו'...)
שאין בעיה להסביר על כיפת ברזל, אבל מבחינת הילד - זה נחשב מעגל שלישי ורחוק של הגנה, כשהמעגל הראשון הוא בעצם אנחנו. ומה שהילדה צריכה לשמוע זה באמת שאמא פה איתך, אני שומרת עלייך, השם שומר עלינו, ויש לו שליחים שהם החיילים שנלחמים בשם השם.
ואחרי זה לחזור לזה שאמא פה איתך
לחבק ארוכות מפחית חרדה גם כן
ולהיענות לצורך שלה בקרבה גם בלילה
כדאי גם להסיח דעת כדי שזה לא יהיה ה- שיח מולה
ואני מסכימה איתך שהחוסן שלך הוא החוסן הכי חשוב בבית. ולכן, אם כבר - אולי כדאי במקביל להפריח גם את בועות סבון 
כנראה שמה שהכי קשה לי זה בלילה, כי אני לא מסוגלת שילדים באים אלינו לחדר וישנים איתנו (שילוב של עייפות ושל חוסר פרטיות ושל איסטיניסטיות). אז בלילה הכי קשה לי להכיל אותה.
אשתדל לעשות את המאמץ...
היא הכי צריכה דבר ראשון תמיכה ותחושת הגנה מאמא
תתני לה לשחרר את כל מה שהיא מרגישה ואז תסבירקי לה במילים שלה שיהיה בסדר וה שומר עלינו
ותחבקי חזק חזק
של הבן שלי -
קודם כל, ההנחייה בטראומה היא לספר מה קרה, תוך תשומת לב להתחלה, אמצע וסוף.
ישבת ושיחקת, היה ממש כיף.
ואז הייתה אזעקה
זה באמת מבהיל
הלכנו למרחב מוגן שלנו
היינו ביחד כל המשפחה
ואז זה הסתיים
וחזרנו לשחק
עיקרון מנחה - יש התחלה, אמצע וסוף. הכי חשוב להדגיש שזה נגמר.
לחזור ולהדגיש, יש לנו כאן מספיק זמן ללכת למרחב המוגן
אמא שומרת עלייך
זו האחריות של אמא או אבא להגיד לך לבוא למרחב מוגן (מוריד פחד ממה יקרה אם לא אשמע, או לא אספיק)
עוד דברים שיכולים לעזור:
1. פעילות. לתת לה להיות בעשייה. משחק, ריקוד, סיפור
2. אחריות. נגיד כשנכנסים למרחב המוגן, היא אחראית לחלק לכולם שוקולד קטן
אני נוהגת לעשות את התמלול הזה לקטנים, שעוד לא יודעים לדבר (גם בחוויות חיוביות), אבל נשמע שזה באמת יכול לעזור גם לה.
ובאמת ננסה לתת לה תפקיד כלשהו לזמן אזעקה (בהנחה שזה יהיה בבית). (אתמול ניסינו לשיר ביחד בזמן האזעקה וההמתנה, אבל זה לא הרגיע אותה...)
הבן שלי בן חמש, והוא מאוד נבהל מהאזעקות אחרי שמחת תורה. הוא היה נכנס לממ"ד ואומר שהוא לא מוכן לצאת במקרה של אזעקה. או פחד לצאת לחצר כי אולי תהיה אזעקה.
אז מאוד עזר התמלול, אחרי אזעקה אנחנו מדברים על זה הרבה. ויש לי משפטים קבועים שאני חוזרת עליהם כמו מנטרה. לא כדי לזלזל בו, אלא כי אני חושבת שזה מגביר ביטחון כשהמסר נשאר קבוע. זה באמת דורש סבלנות, אני לגמרי מבינה את זה.
משפטים כמו:
"זה באמת היה מבהיל, אבל עשינו בדיוק מה שצריך לעשות ועכשיו זה נגמר ואנחנו בטוחים" (אחרי שאזעקה תפסה אותנו בחוץ בלי מרחב מוגן)
"אזעקה זה באמת לא נעים, אבל בדיוק בשביל זה יש לנו בבית מרחב מוגן ואליו אנחנו הולכים"
אלו פחות היותר המסרים הקבועים - אני לא מבטלת רגשות, אבל נותנת כלים להתמודד.
ועוד משהו שעוזר העברת האחריות אליי. נגיד מאוד הדאיג אותו מה יקרה אם הוא לא יישמע את האזעקה, אז אמרתי לו שאני אמא שלו, ואני אחראית לדאוג לו. וזה התפקיד שלי לקרוא לו לממ"ד.
זה גם הקל.
לא הרבה אבל היו.
אני רואה שאחרי אזעקה כמות השאלות עולה, הדיבור על מה קרה עולה. אז אני נותנת לזה מקום ואחרי כמה זמן זה נרגע.
אגב, אני רואה שעוזר גם קצת לתת רקע על המצב הכללי (כמובן כמובן בהתאם לגיל).
הבת שלך יודעת מה קורה?
הייתה לך שיחה מסודרת איתה שהסברת לה על המצב בהתאם לגיל שלה? כי זה גם חשוב, לפעמים ילדים שומעים חצאי משפטים שמייצרים תמונה מבהילה ולא מובנת עבורם. ולכן חשוב לתווך להם את המצב בהתאם לגיל שלהם בצורה מסודרת, ולא לסמוך על זה שיבינו לבד.
לבן ה5 מההתחלה הסברתי שיש מלחמה, אבא הלך לשמור על עם ישראל. אנחנו לא יודעים כמה זמן זה ייקח, אבל אנחנו ביחד כל המשפחה.
לקטן לא חשבתי שצריך ממש להסביר, כי היה נראה לי שהוא עוד לא בגיל (שנתיים וחצי). אבל ראיתי שכמות השאלות מתגברת, גם לא באופן ישיר למצב, אבל המון המון למה ככה ולמה ככה (מעבר לרגיל בגיל הזה😅) אז גם איתו דיברתי קצת והסברתי שיש מלחמה, אבא שומר עלינו ולכן הוא לא בבית וכו'. וגם אצלו זה עזר.
זה נותן להם מסגרת, זה מאפשר לחזור למושגים מוכרים ולהסביר אירועים בקונטקס הכללי. ובסופו של דבר זה נותן ביטחון לילד, מפחית בלבול, יודע לפנות לאמא כשצריך ועוד.
זה נכון בכל גיל אני חושבת, גם כשגדולים. פשוט מתאימים לפי הרמה
אחר כך הסברנו לגדולים בצורה יחסית מפורטת (לפי מה שהם הסכימו לשמוע) ולקטנים רק אמרנו שיש מלחמה רחוק מאיתנו ושבע"ה החיילים שלנו ינצחו.
הם מדברים על זה ביניהם מדי פעם (גם במשחקים), אבל בפועל בזמן אזעקה גם מה שהיא יודעת לא עוזר לה להיכנס לעשתונות...
להגיד, זה שיש כאן שתי התמודדויות.
הן נפרדות, רבל משפיעות אחת על השנייה.
1. פחד בזמן אזעקה, זו התמודדות ספציפית.
2. בלבול, בלאגן ופחד מהמצב באופן כללי.
ואני חושבת שההתמודדות עם 2, משפיעה גם על ההתמודדות עם 1.
זה לא בהכרח קשור, אבל זה בהחלט יכול להשפיע.
זו תקופה שאנחנו מרגישים בה המון חוסר וודאות, וגם הילדים מרגישים את זה.
אז אני מנסה כאמא לתת תחושת ביטחון, לספק מידע אמין מותאם גיל על המצב - שזה עוזר להתמודד באופן כללי. וחוץ מזה, אם מתעוררים קשיים ספציפיים, לעזור גם בהם.
אבל זה לא מנותק אחד מהשני, ולכן אני חושבת שמתן ביטחון כללי, כמה שיותר וודאות לילדים באופן כללי, יכולה לעזור להתמודד גם עם הקושי הספציפי של האזעקה.
אני מרגישה שאצלה זה כן מנותק - היא מצליחה להתמודד יחסית יפה עם המצב הכללי (אם כי חוסר השגרה שיגע אותה), אבל עם האזעקות בכלל לא.
ננסה להמשיך לתווך לה...
לדבר ולפטפט ולספר על מה היה באזעקה,
למשל להתקשר לסבתא לספר לה מה היה באזעקה (אצלנו עושים מזה אירוע, טלפון/הודעה מוקלטת לסבתא איפה היינו באזעקה ומה עשינו ולאן הלכנו ומה עשינו אחכ וכו וכו וכו)
לספר לאחים מה היה (אם לא היו בבית)
לתרגל עם הבובות מה עושים באזעקה
אני רואה אצל הילדים שהדיבור על הדברים משחרר אותם
מתואמתתקומהחזרנו לשחק זה משהו חיובי 
רק נתתי דוגמה
ובאמת לכאורה אנחנו לא צריכים לדלג מיד למסדרון, אבל זה פשוט מלחיץ - גם אותנו, המבוגרים... (הבת הגדולה שלי באמת הציעה שישנו את הקול של האזעקה לאיזשהו שיר, אבל זה לא יקרה...)
אבל אולי באמת ננסה להפעיל שיר בקולי קולות ככל האפשר ברגע שהאזעקה מתחילה לפעול...
להגיד שגם אתכם הרעש של האזעקה מבהיל, כי הוא באמת חזק.
לדבר על זה שטוב שיש לנו אזעקה, הקב"ה עזר לחיילים הטובים של צה"ל להמציא אזעקה שאומרת לנו מתי להכנס למרחב המוגן, כדי לשמור עלינו. אם את רוצה אפשר להוסיף שלרעים בעזה אין אזעקה, ולכן הם לא יכולים להכנס למרחב מוגן.
לדבר על זה שהאזעקה מאוד חזקה, כי חשוב שכולם ישמעו אותה. גם מי שבאמצע לשמוע שיר, או להתקלח, או לשאוב אבק, או ישן.
להגיד שאתם מאוד קרובים לצופר של האזעקה, לכן באמת בבית שלכם שומעים את האזעקה יותר חזק.
אחר כך אפשר להציע חיבוק למי שרוצה - "נבהלת שפתאום הלילה האזעקה? גם אני! איזה רעש חזק היא עושה! רוצה חיבוק?"
ואם את רוצה, אפשר אחר כך לדמיין איך היינו רוצים שהאזעקה תישמע - "אולי יעשו אזעקה שנשמעת כמו ציוץ של ציפורים? זה יהיה לנו מאוד נעים כל פעם שנשמע אותה! אה, אבל אז איך נדע אם זאת אזעקה או ציפורים אמיתיות?
אז אולי יעשו אזעקה שנשמעת כמו הצליל של המיקרוגל כשהוא מסיים לחמם? ...."
ועוד רעיון - מכירה את זה שאוטמים את האוזניים עם הידיים פותחים, אוטמים ופותחים? אפשר לעשות את זה בזמן האזעקה, אחרי שהגעתם למרחב המוגן, וככה לגרום לאזעקה להישמע מצחיק.
אבל אולי בצורה לא מפורטת כמו שתיארת.
לעשות מזה משחק זה רעיון.
מקווה שלא אשכח את כל העצות פה עד האזעקה הבאה (אם כי עכשיו פיקוד העורף הודיע שאנחנו שוב צהובים ולא ירוקים, אז אולי זה חלילה אוצר משהו 
)
אפשר גם למשל לתלות רשימת שירים שאפשר לשיר ולתת לה לבחור ממנו.
אפשר לשים סלסלה עם בועות סבון ולתת. או מקטורת. זה גם עוזר לחרדה. גורם לנשום.
הצליל של האזעקה באמת מלחיץ.
אצלנו בקושי שומעים מהבית (אנחנו דווקא לא רחוקים מבית הספר, אבל רק עם חלונות פתוחים אפשר בכלל לשמוע משהו). אז התקנתי את אפליקציית פיקוד העורף כדי שלא נפספס במקרה הצורך, ואז כשתרגלתי עם הילדים, ראיתי שיש אפשרות לבחור בצליל המועדף עלינו - צליל של אזעקה או קול של 'צבע אדום... צבע אדום', ופה אחד בחרנו את האפשרות השניה, כי הצליל של האזעקה היה מלחיץ מידי (אפילו אני הרגשתי איך הוא גורם ללב שלי להתחיל לפעום מהר יותר, למרות שאני הפעלתי את זה).
מה שאני הייתי מנסה לעשות, זה לעשות איזושהי קונוטציה חיובית לצליל הזה. אולי להמציא שיר ששרים כל פעם כששומעים את האזעקה? זה יכול להיות קשור למלחמה, ויכול להיות בכלל משהו לא קשור.
והייתי עושה חזרות ביחד, יחד עם הצליל האמיתי (אפשר באפליקציית פיקוד העורף).
אולי גם שיהיה איזה הפתעה שמקבלים בחדר מדרגות והיא אחראית לחלק (ממתק או משהו מיוחד, או אולי הפתעות בשקל, או משחק שמשחקים דווקא שם).
אפשר להתחיל להתרגל קודם עם הבובות במשחק פליימוביל ואחר כך להעביר גם אליכם.
שלחה קישור מהמם לסדרה של סדנא הורה ילד על פחדים
מהמם. יש לה על זה תגובות מהממות.
זה סרטון ואז יצירה והצגה כזה של הילד...
כתבו שעשו את זה הכל מיני גילאים.
בחינם לגמרי לגמרי..
אני לא עשיתי אבל סומכת עליה ממש
אולי תסתכלי באתר שלה
איזה כיף לשתף גם בדברים חיוביים 
למי שלא עקבה🤭 אני אחרי גרידה בשבוע מתקדם, ונשארו לי שאריות גדולות. אמרו לי שאני צריכה לעשות היסטרוסקופיה.
אחרי הרבה סחבת, כאב ראש וכאב לב מההתנהלות של הקופה, החלטתי ללכת על הפרטי.
שלחתי לרופאה שמכון פועה המליצו עליה את הנתונים שלי והיא אמרה שלפי מה שהיא רואה חייב ניתוח😔
הצליחה לסדר לי תור קרוב💪 כמה ימים לפני הניתוח היה ברור שבעלי לא יוכל להיות איתי, הוא בדרום בלי פלאפון והתחילו לפעול...
בסוף, למרבה ההפתעה הוא הצליח לצאת, כדי להיות איתי😍
כשהגענו, הרופאה עשתה שוב אולטרסאונד כדי לבדוק מה המצב, והיא אמרה שאפשר לנסות להתחיל לא בניתוח, זה יהיה כואב, ככה אחסוך את ההרדמה, ההתאוששות וזמן ההמתנה. ואם יהיה כואב או קשה מידי אז נעבור ישר לחדר ניתוח.
החלטתי לנסות בלי הרדמה, היה כואב, אפילו מאוד מאוד😖
אבל בסוף היא הצליחה💪💪 ובזכות זה שהיה בלי הרדמה גם לא נאסרנו בסוף. ויכלתי לקבל חיבוק לפני שהוא חוזר למלחמה..
עכשיו אני שוב לבד, צריכה להיות חזקה לילדים. מרגישה פיזית ממש לא טוב😔 (קשור??)
אבל לפחות הסיפור הזה מאחורינו💪
והיא גם הביאה לי כדורים לחיזוק הרחם, אז לא אמורה לקבל מחזור בזמן הקרוב, וכשהם ייגמרו היא אמרה שאני יכולה להתחיל פרימולטנור, הלוואי שעד אז המלחמה תגמר ואני לא אצטרך להתלבט אם לקחת אותם או לא🙄
מהיסטרו'.
זה הגיוני מאד.
את צריכה מנוחה ומשככי כאבים גם יכולים לסייע.
ממש מרגש שבעלל יכל להיות איתך ושב"ה לא נאסרתם
מאחלת לכם רק טוב
ושה' ימלא חסרונכם בקרוב, בבריאות, בשמחה ובאהבה
אז ההתאוששות תהיה קלה לגמרי. אפילו חשבתי לעבוד היום, אבל הבוסית שלי אמרה לי שכדי לקחת עוד יום התאוששות בבית...
ומזל שהקשבתי לה, כי הרגשתי ממש על הפנים היום😔
לי לקח יותר משבוע להתאושש גופנית
נפשית אפילו יותר
אבל אני לא הייתי מוכנה מראש מספיק למה שעומד לקרות
אז ההפתעה הלא נעימה תרמה הרבה להתאוששות הקשה
מקווה בעז"ה שתתאוששי מהר יותר
ושזה יהיה מאחוריך
נשמעים זוג מהמם!!
שה' ימלא חסרונכם בקרוב ובקלות!
אני רוצה לחלום על נורמליות
על דברים רגילים וכפיים
ויום יום שגרתי ומשמח
אז פותחת סקר
מה תעשו אחרי במלחמה שעכשיו אי אפשר?
לא חייב דברים גרנדיוזים
סתם משהו נעים וכיף
גרים בגוש דן.
בערך אזעקה אחת ביום. ךא כל יום. (היום אבל היו 2 נגיד…)
אבל איך עם המקווה??
אם יש כשאני במים? או ערומה?
צריך לתאם מראש? או שפתוח?
יוצאים מהמים, שמים חלוק והולכים לממד... ואם לא סיימת אח"כ ממשיכים.
בהצלחה לך ולכולנו😘😅
וכל המצב...אמא טובה---דיה!יש לכן רעיונות איך להרגיע ולשמח?
והבעיה שבערב אני כבר גמורה וההשכבות לא הולכות בנעימות כמו שאני רוצה, וזה ממש מבאס אותי...
נגיד שעה לפני שצריך ללכת לישון, שימי אותם קצת במסך. שבי לך תרגעי עם כוס קפה או משהו, תנשמי שניה, ככה רבע שעה או כמה שאת צריכה. תגידי לעצמך "היום הם נרדמים ב-11 בלילה. זה סוף המשמרת שלי."
ואז תכבי להם את הטלוויזיה, ובכוחות מחודשים שימי אותם לישון בנחת. נרדמו לפני 11 בלילה? איזה כיף! זמן חופשי בשבילך שלא תכננת עליו כלום וכולו רק שלך 😁😁
משחקים חדשים
משחקים ישנים
גיחות החוצה אם ניתן
לרקוד בבית
ופחות רגשות אשמה. המצב לא פשוט, תהיי פחות קשה עם עצמך. יום אחד יילך יותר טוב, יום אחד פחות, וזה בסדר..
תשתדלי לשמור להם על סדר יום ועל שעת שינה קבועה בערב, זה ממש יקל עלייך להתפנות לעצמך ולהתאוורר לקראת המחר
יש לך עזרה?
שקניתי הפתעות של הכל בשקל
ומי שהולך לישון יפה מחכה לו בבוקר הפתעה מתחת לכרית.
תאכלי יחד איתם ארוחת ערב!!!
ואם יש אופציה לעוד ידיים עוזרות בבית בזמן הזה זה יכול לעזור. נכון שזה לא אבא, אבל זה מישהו שייקח רגע את התינוק בזמן שמקלחים את הגדול או יספר להם סיפור ואת תנוחי חמש דקות..
ואם את לא צריכה עזרה בהשכבה עצמה אז שישטפו כלים ויקפלו כביסה..
אבל עצם המציאות של עוד מישהו בבית גם כשהוא זר, לא נעים אבל באיזושהי מידה זה ממתן את כולם.. גם הילדים וגם האמת יותר סבלניים ונחמדים
אצלינו משתדלת לצאת החוצה איתם להוציא אנרגיות שעתיים בערך לפני שהולכים לישון ואז כמה שיותר משתדלת לשמור על שגרת שינה (ארוחת ערב, מקלחות, סיפור, שירה ולישון). יש שיר חדש של יונינה שמתאים בול למצב שלנו ואני שמה אותו בלופים עד שהקטנה נרדמת, מאוד עוזר לאפס ולהרגיע...
משתדלת לא להשתגע ולשדר רוגע, לא עובד תמיד אבל זה האידיאל😅
שמה פה לינק לשיר-
הבנתי שאם אני מתחילה את הסדר ערב באזור חמש ורבע הערב נראה אחרת לגמרי.
מקלחת אותם לפני האוכל כדי שלא התעייפו עד שיסיימו לאכול והערב נראה אחרת לגמרי..
באמת זה קשוח! אני איתך
לנסות להוריד ציפיות, להביא נערה שתרחץ כלים ותקפל כביסה ואז יש לך יותר כוחות שנשמרים. מקלחות- יום חלק מהילדים האלה ויום חלק מהילדים האלה
אוכל- לקנות ירקות מיני (שרי וכד) רק לשטוף ולהגיש. לחם עם קוטג', טונה, גבנצ. פשוט פשוט
לפחות חלק מהימים
להתרכז בלתת להם תשומת לב רגשית. ךשחק איתם, לספר להם סיפור. שאבא יתקשר (אם מתאפשר לו) לזמן קריאת שמע ברמקול עם כל ילד במפרד או כולם ביחד
פרס שבועי על התנהגות טובה ועזרה בבית, כל ילד ברמתו. לעשות לוח מעשים טובים. לכתוב על פתק ולהדביק בלוח (בריסטול ענק שתולים במקום מרכזי)
ואז מצלמים ושולחים לאבא כל יטם איך גדלה כמות הפתקים.
מה שעלה לי...
שמה למה שירים
יש משחק חדש
ספרים
המוןן מסך (ברגיל כמעט ולא מרשה... עכשיו ממש שיחררתי)
ובכללי להבין שזה המצב🙄
חיבוק♥️
אני נותנת לה לפעמים שוקולד.
כמו שאני צריכה את הנחמה של השוקולד, גם לה זה עוזר ממש ❣️
ואני טובלת מחר
(לקחתי גונאל)
יש סיכוי להספיק את הביוץ?
הלוואיי
את אמורה לקחת גם אוביטרל?
אם כן רוב הסיכויים שהרופא יגיד לך לקחת היום ואז בע"ה ביוץ מחר.
זה גבולי אבל בגדול ביוץ מתרחש בין 18-25
זו פעם ראשונה שאת עושה מעקב זקיקים או שאת כבר מזהה באיזה שלב בערך של זקיק קורה אצלך ביוץ?
כן, אמורה לקחת גם אוביטרל
וזה פעם שנייה, אבל פעם קודמת הביוץ יצא בשבת (והבדיקה שלפני הייתה ביום רביעי) אז אני לא יודעת איזה גודל היה הזקיק וגם עכשיו לקחתי גונאל פעם ראשונה אז אולי בכל מקרה זה אחרת..
בהצלחה יקרה
ובשורות טובות!
את הביוץ למחר בעז"ה
בהצלחה יקרה
בשורות טובות
וגם עשינו היום ב"ה הזרעה
לא חשבתי שזה יהיה ככ כואב
והלוואי שה' יעזורר
מה כאב, הזריקה?
כי זאת זריקה לעור.. בדכ לא אמור לכאוב ככ
אני הזרקתי לעצמי כמה פעמים
העיקר שאת אחרי ב''ה
לא, האוביטרל לא כאב
מה שהיה כואב זה ההזרעה (שהרופא הזריק לרחם)
ובאמת ב"ה
הרופא שלי עשה את זה סופר בעדינות ועדיין זה כמה דקות עם ספקולום וזה כואב וגם דיממתי אחרי קצת...
הלוואי שיהיו לך ישועות מזה!
אפשר בכללי לדעת אם מישהי צריכה שניתן לבקש מהרופא ספקולום צר יותר,
כלומר הכי קטן.
אבל ספקולום הוא עדיין ספקולום.
אני לא יודעת במה הוא השתמש אבל טוב לדעת על זה..
עצם הכנסת הספקולום והחדרה של נוזל לרחם עושה באמת הרגשה לא נעימה.
בעיקר שלא חווית עדיין לידה ובדיקות פנימיות...
שבעז"ה לא תצטרכי לחוות זאת שוב
מישהי יודעת אם ביטוח לאומי מאשר לכל מי שבהריון תאומים לצאת לשמירת הריון החל משבוע 26?
גם אם אין ממצאים חריגים (תאומים לא זהים ואין דימום/צוואר מקוצר או כל סיבה אחרת לשמירה)
תודה ובשורות טובות לעמ"י!
שמירה, כאשר מוגשים טפסים מרופא הריון בסיכון.
אך אם אין שום אנדקציה לסיכון לך/לעוברים אולי הרופא שלך בכלל לא ירצה לתת לך טפסים.
זה גם תלוי במספרלידה וכד'.
לי הרופא אמר ממש בהתחלה שבשבוע 25 הוא כבר יוציא אותי. אבל הייתי עם תאומים מונו בי.
המכון הטרטולוגי אמור לדעת באילו מצבים מותר ואסור תרופות (הריון / הנקה / תרופות מקבילות),
הרעלות זה לאחר שקרה ומישהו בלע תרופה או משהו אחר שעלול להיות רעיל, הם יודעים מה המינונים המסוכנים ומה לא ומה צריך לעשות בכל מקרה.
אני יודעת שגם למרכז הרעלות רמב״ם יש שלוחה של התייעצות על תרופות וכו'...
מעניין
רק חבל שככ קשה להשיג את המכון הטרטולוגי 😬
שולחים פקס וזה עובר ישירות למייל.
אני מקווה שהם משתמשים באופציה הזו ולא ממשיכים לעבוד עם דפים
אחרי שחיכיתי שעה ומשהו על הקו ענו לי ועזרו לי
תודה!
אם כבר לא מזמינים משיין, אז מאיפה אפשר להזמין בלונים ליום הולדת?
יש לילדה יומולדת עוד מעט ובלונים ועוגה זה המינימום..
רוצה להזמין שיגיע בזמן..
ממה שראיתי ההבדל במחיר לא משמעותי, ולא תלויים במשלוח.
יש גם בחנויות שקל וחד פעמי )(פעמית סטור)
אתמול אספתי את הילד בן 1.10 מהמעון, היה נדמה שיש לו חום.. עד שהגענו הביתה כבר היה לי ברור שזה נכון.
יש רגעים שמאוד פעיל ויש רגעים שבכלל לא ועצבני..
לא נתן לי למדוד לו כמו שצריך אבל המדחום כבר הגיע ל 38.8+.. נתתי נורופן, ובלילה התעורר רועד, נתתי אקמולי..
בבוקר גם..
אני לא יודעת ממה החום.. משיניים או משהו אחר?
יש לי תור להיום לרופא אבל זה קצת רחוק לי, צריכה אוטובוס והליכה וקצת מלחיץ אם תהיה אזעקה או בכלל, המצב...
יש אפשרות לחכות למחר לתור ליד הבית..
מתלבטת אם ללכת היום או מחר..
מלחיץ אותי שאני לא יודעת ממה זה..
מה דעתכן?
גם ככה במחלות חום הרבה רופאים לא מתרגשים לפני שעוברים שלושה ימים.
כמובן, בהנחה שאת לא רואה סימנים למשהו ספציפי (כמו דלקת גרון או אוזניים) ושהחום לא בגובה מסוכן ומגיב לתרופות הורדת חום
ההמלצה היא ללכת לרופא רק 3 ימים מהחום
א. כדי לא לחשוף את הילד לוירוסים נוספים במרפאה.
ב. גם אם יש חיידק או משהו יהיה קשה לזהות ביום יומיים הראשונים למחלה.
כמובן אם חוץ מהחום יש תסמינים אחרים או שנראה משהו חריג ללכת מיד לרופא
מה איתך אגב?
מתנהלים בשגרה עצובה עד כמה שאפשר..
מרגישה מפונקת שבעלי איתי בבית. הילד איתי. ההריון איתי. אין לי זכות להתלונן תודה לה'!
בקרוב אצל כל עמ"י שיתאחדו עם כל משפחותיהם!
תודה ששאלת!
מה שלומך?
כל עוד החום מגיב לתרופות אין בעיה לחכות למחר.
כל המצב הבטחוני לא מוסיף כמובן
ואני עובדת על לשמור על שגרה ומצב רוח חיובי
בסופו של דבר יש לי משפחה, אני עם תינוק קטן וגרה באיזור יחסית רגוע מבחינת אזעקות.
אבל
בשבוע האחרון אנשים קרובים אלי אמרו לי אמירות מאד מאד מאד פוגעות.
נכון, השתדלתי ומשתדלת לשפוט לכף זכות. להבליג למען הצלחת המערכה והחיילים, למען החטופים. להיות מן הנעלבים ואינם עולבים.
להסתכל על הכל בפרופורציה, במיוחד בתקופה הזו.
להבין שיסורים מכפרים ושזה מאת ה'.
אבל, זה עדיין מאד פוגע. אני טיפוס טוב לב ומרבה למחול ולהסתכל בעין טובה. עוזרת כשיכולה. מכבדת. ואחרי כל זה, אותם אנשים פשוט לא עוצרים את עצמם ופוגעים.
אמירות ממש לא נעימות ומחלישות. ואז כשזה קורה אני מתעצבת מלא ואומרת לעצמי שאני טובת לב מדי וצריכה להתחיל לשים פס ולא לעזור ולתרום ולא לחשוב על האחר כשהוא לא חושב עלי. ומתחיל להתערער לי הבטחון העצמי - אולי זה מה שאני משדרת כלפי חוץ ? למה רק לי אנשים מרשים לעצמם לומר מה שבא להם? ועד שאני ממשיכה הלאה יש עוד משהו.
וגם כל אירוע כזה מעלה בי משקעים מהעבר ודברים שחשבתי שכבר לא מפריעים לי ועיבדתי אותם, ואני נהיית צינית ופגועה. בלי סבלנות לילדים. בלי חיוניות. בלי מצב רוח. מרבה לבכות. מרגישה שאין אותי בפני עצמי אלא רק את היותי אמא לילדים. בי לא מתעניינים, אותי לא שואלים, כשמדברים איתי אין מעצורים.
אני כן משתדלת כשאני מדברת עם אחרים לא לפגוע. למשל, אם אפגוש מישהי מאותגרת פוריות לא אדבר איתה על ילדיי אלא אנסה להתעניין בחייה. או אם אפגוש מישהי שקשה לה עם הילדה אחר הצהריים, לא אהלל את בתי המהממת ואנסה באמת ובתמים לשוחח איתה בטוב ולשמח אותה. העיקר לא לפגוע.
אין לי הרבה דברים חכמים להגיד לגבי אנשים אחרים והשטויות שהם אומרים לפעמים עם או בלי לשים לב.
זה נשמע באמת פוגע וכואב מאוד
רק תהיי בטוחה שהדברים שהם אומרים לא נוגעים אלייך עצמך. שהבחירות שלך לעזור ולהיות רגישה לאחרים הן משמעותיות וחשובות מאוד. שאם מישהו אמר עלייך משהו לא במקום, אין לזה השפעה עלייך עצמך, על כל הטוב והרגישות שבך ושאת נותנת.
אני מקווה שאת כבר ישנה בניגוד אליי p-: כך שתראי את זה בבוקר, ותקראי את שאלתי המעניינת בשלומך את, כי את לגמרי חשובה בפני עצמך, ולא רק כאמא של- או כל תפקיד אחר: מה שלומך הבוקר?
עדיין קצת מבואסת, בעיקר חושבת על כך שאכן זה מידי שמיים.והלחץ מהמלחמה לא מוסיף פה.
בגלל שאני כה רגישה אני גם כה נפגעת.
וגם אנשים מרשים לעצמם להיות פתוחים איתי מדי ולומר הכל כי הם "רגילים" שאני בסביבתם לעזרה ונתינה. לא כמו מישהי שפוגשים פעם ב... .
אבל כנראה זה לא נכון
אני חושבת בתור אחת שספגה הרבה מהסביבה, לאורך הרבה שנים
כן כדאי לענות לאנשים
למצוא את הדרך להישאר אסרטיבית ושיכבדו אותך
אם רואים אישה חזקה זה אוטומטית מוריד את רמת העקיצות מהסביבה.
כן, לזכות החיילים ועמ"י תהיה אישה אחת שתאהב ותעריך את עצמה יותר, ותהיה שמחה, שמחה מביאה ישועות! וזאת תהיה התרומה שלך עכשיו, לבנות חוסן, עוצמה פנימית!
להשתדל כמה שפחות להימצא בסביבה "רעילה"
לדעת לענות ולעמוד על שלך זה איכות חיים ואני כותבת מ*הרבה* ניסיון לצערי...
לגבי האנשים שמרשים לעצמם, אני חושבת שלכל אדם יש מטענים של תסכול כעס וכו' את אנושית ומכילה אז הגיוני שיוציאו את זה עלייך, כי הם מרגישים בנוח😏
תעריכי את עצמך❤️ את לא סל שאפשר להשליך לעברו מה שרוצים👎
מקווה שעזרתי, ושיהיה לך יום טוב וגם לכולנו,
בשורות טובות
שברגע האמת אני פשוט בהלם לכמה שניות, ואז מחייכת או מהנהנת או פשוט בהלם מהעלבון ולא מגיבה.
ואחר כך כבר עברה שעת השיא של ההערות / לומר משהו.
אני אשכרה עשיתי סימולציות איך לענות בזמן אמת
חשבתי על זה הרבה
הכנסתי לי לראש מחשבות טובות על עצמי כגון
אם זה מתאים לה לשאול/לחפור/להעליב, זה לאמאומר שאני צריכה לקבל את זה, כי מי היא? במה היא יותר ממני, למה אני צריכה להרגיש מחויבות אליה, וכו' וכו'
אבל, מה עושים אם זה קרוב משפחה מבוגר? מה, לא נבוא לשבתות כשהוא גם מגיע?
או אם זו "חברה" שכל יום מגיעה לגינה שקרובה גם אלינו? בכוונה אלך לגינה אחרת רחוקה יותר?!
בעלי אמר לי שלא להתייחס, ואחר כך אמרו לו גם איזה משפט (לא פוגע בכלל) וזה מראה שהתכוונו ככה וככה...
אמרתי לו שאין לי כח לשמוע את מה שהוא אומר. שיתמוך בי ולא ינסה לשנות את הרגשות שלי.
ממשפט איתם
פשוט ללמוד לענות
או "לייבש" אותם- תשובות קצרות ולא מתעניינות, שאלות נגד במקום שיחפרו לך...
נגיד דוגמא שואלים אותך- מה לא ידעת?! כן! לא ידעתי! הרבה לא יודעים
או למה את עושה ככה? ככה החלטתי וטוב לי
אני לא רוצה לדבר על זה
לצערי.
כל מה שאנשים שמכירים אותם (לא זרים ברחוב) אומרים לך ולא בפעם הראשונה הוא בגללך.
אם בפעם הראשונה את:
משתיקה
משביתה
מתפרצת
אנשים יבינו שהם לא יכולים לדרוך עלייך.
לצערי הרב מאוד!!!! אני אישה שאנשים מרגישים בנוח להגיד לי מה שהם רוצים על מה שבא להם על:
למה אין לך בובו?
למה את מכסה ראש מלא?
למה את צריכה גרביים?
למה ילדה כ"כ קטנה צריכה גרביים?
למה את מנהג הספרדים אם את אשכנזיה?
ולפעמם דברים והיפוכם:
למה את מפנקת את הילדים?
למה את קשה עם הילדים?
למה את לא צועקת עליהם?
למה את צועקת עליהם?
עד שהחלטתי שדי!
אני עונה.
זה עלה לי בכמה חברות.
חברות גינה כאלו,
לא אמיתיות,
אבל זה ממש לא מעניין אותי.
ואיך אני עונה?
הפוך ממה ששאלו אותי ולפעמים עם תיבול:
למה את עם בובו זה עושה לראש שלך צורה מוזרה, זה לא מפריע לך?
למה את מכסה ראש חלקית, את יודעת שיש דעות שבעלך יכול לגרש אותך ללא כתובה?
וכן הלאה.
מאז אני יותר בשקט.
פעם היה נשרף לי הלב שלא עניתי.
הערה: כתבתי פה פעם ואני כותבת שוב.
אני אישה ממש ממש לא צדיקה.
ביחסים בין אישיים לא בטוח שיש מה ללמוד ממני להיות כשרים לשמיים.
אבל אני יכולה להגיד שמאז שאני עונה,
יצאו לי מהפריים אנשים מיותרים ומורידים ולי זה עשה טוב.
אני מאמינה שצריך לענות כדי שאנשים יבינו שזה נושא או גבול שאת לא רוצה שיעברו אבל לא חייב להקניט חזרה
זה הופך אותנו להיות שיפוטיים כמוהם
ואנחנו לא רוצים להיות כאלה, גם אם זה רק בשביל להעביר את הנקודה. אני מאמינה שזה משפיע עלינו פנימה ואפשר להגיד ש'ככה החלטתי'
כי לפעמים אנשים מעירים כי זה נוגע בנקודה רגישה אצלם או שהם רק רוצים לפתח שיח. ובמקרנ כזה אני מאמינה שאסרטיביות שמעבירה אמונה בצדקת הדרך תעזור
כמובן שזה תלוי סיטואציה, ואני לא מחלקת לך ציון זכותך להגיב כרצונך ואת היית שם.
אני מסכימה עם הנקודה של לענות, רק רציתי להאיר זווית אחרת לגבי האיך
ואת צודקת שזה באמת לא נעים. כולנו חווינו את זה לדעתי בצורה מסוימת, מי יותר מי פחות
לפעמים צריך ללכת קיצונית לצד השני ועם הזמן זזה יתאזן מעצמו
כבר פחות יכאב לך גם אז אוטומטית התשובות שלך יהיה יותר ענייניות וקצרות וגם תשדרי את זה, ככה"נ
לא התכוונתי לעניינים כאלו, למרות שאני מזדהה כי גם למדתי להעיר ולהחזיר לאנשים את השאלה והבנתי שלא משנה מה תעשי- תמיד יהיו לאנשים הערות ושאלות.
אבל הפעם מדובר יותר בפגיעה בי. לא רוצה לתת הרבה דוגמאות שלא יזהו אותי. אז אתן דוגמא שלא הייתה רק למען ההמחשה.
למשל- זה כמו לבוא לאישה ולומר לה- מי האמא שילדה אותך? את ממש לא נשית כמו אמא שלך...
דברים כאלו, שמה אני יכולה לענות עליהם בזמן אמת??!!
וזה מאד פוגע.
ודבר נוסף שלפעמים זה קורה עם אנשים שאני חייבת לכבד אותם כמו קרובי משפחה מבוגרים , שגם אולי בגלל זה אין להם מסננת.
איזו רמה של פעירות וחוסר טאקט. גם חוסר כבוד משווע.
אני אישה שהתחלתי להביא ילדים מאוחר יחסית ואנשים יודעים את זה.
אח"כ ברוך השם באו צפופים ואני מודה על זה.
רציתי אותם מאוד ובצפיפות כדי לצמצם את הפער,
התגובות-
זה בכוונה או יצא ככה צפוף?
ה' שברומים- למה????
אתם מצפים שאני אגיד לכם שהילד שלי הוא טעות???
כשמשהו חוזר וקורה ברבדים שונים מאנשים שונים, זה הרבה פעמים קריאת הזדמנות לעשות עבודה פנימית מסויימת עם עצמינו. לא מכיוון שאנחנו "אשמים" או "מקולקלים", אלא פשוט צריכים לעלות רמה נוספת בקומת האדם שלנו.
לדוגמא, מה שישר קפץ לי ממה שכתבת (וייתכן ואני טועה לחלוטין. אני כותבת זאת רק כהזמנה להתבוננות), שייתכן שיש לך כאן הזדמנות לחזק את עצמך מבפנים, כך שההרגשה שלך והחוויה שלך את עצמך תהיה פחות מושפעת מהיחס של הסביבה.ברור שאנחנו כבני אדם מושפעים רגשית מיחס הסביבה, אבל כדאי לבנות מאגרי חיזוק פנימיים ש"ימצקו" אותנו ,כך שלא כל משוב חיצוני יערער את הדיעה שלנו על עצמינו .
ומאמינה שזה מגיע מידי שמיים. "ואל תביאני לא לידי בזיון ולא לידי נסיון".
מצד שני מנסיונות העבר כשראיתי שבאמת לקחתי את זה רק מנק' המבט שלך, ראיתי שזה ממשיך.
וכשטיפלתי במקרים אחרים ביותר קשיחות ואסרטיביות (ואני לא כזאת בכלל ביום יום), ראיתי שזה המסר שעובר ואכן דברים ירדו במעגלים מסוימים.
צריך להגיע למצב (הקשה) שלא נפגעים כי זה לא מערער את המקום שלי בעצמי והבטחון שלי, מצד שני כן לשים לזה סטופ.
עוף עם אורז וירקות או משהו בסגנון, אבל בלי טיגונים לפני ושלבים מעבר ללשים הכל בתבנית ולהכניס לתנור...
יש חיה כזו? יעבוד לשים פשוט אורז+ירקות חתוכים+ עוף והרבה מים ותבלינים לזמן ארוך?
בגדול... חום וזמן?
תודה!
רק שמשאירה בתנור (עטוף בנייר כסף) לשעתיים על החום הכי גבוה. אני אוהבת שהעוף יוצא מבושל עד שאי אפשר יותר חחח
מניחה אבל שאם את שמה את העוף בשקית קוקי ולא בנייר כסף זה מתבשל מהר יותר
להכנס לאתר "מתכונים ב-10 דקות"
יש לה שם קטגוריה שלמה של "ארוחה בסיר אחד" עם מלא מתכונים מגוונים.
בגדול רוב המתכונים שם עממיים ונגישים, ממליצה בחום.
חותכת גמבה, עגבניה ובצל לקוביות ושמה בכלי,
מוסיפה כוס אורז ומערבבת עם הירקות, שופכת 2 כוסות מים, כפית מלח, פלפל וא. מרק עוף. כמובן להכפיל כמויות לפי כמות האורז שרוצים.
מעל זה מניחה חלקי עוף ומתבלת אותם במלח, פלפל ותבלין גריל עוף.
אופה שעה ו3/4
יוצא מושלם!
2 כפות שמן לאורז, והכפית מלח שטוחה
אז על כוס אורז אני שמה 2 כוסות מים.
ככה אני מכינה גם סתם אורז בסיר / במיקרוגל
הי יקרות, אני בשבוע 24+ ב"הה!! העוברית קטנה, קטנה מאוד. אני בוגרת עוברים קטנים אבל לא עד כדי כך. עד עכשיו היו משתמשים באחוזון דולברג ועכשיו עברו לחישוב של שפיגל יגל. שזה לטובתי כרגע. אחוזון דולברג זה מתחת ל 3 כרגע ושפיגל זה 11
משהי עוברת את זה כרגע? יכולה להרגיע?
יש לי מעקב אצל הרופאה שלי ביום רביעי אבל קצת בלחץ, רק חסר לי להתאשפז בשבועות מוקדמים אני עם תינוק בבית
בדיוק אותם מספרים
אמרו לי שכל עוד מעל אחוזון 10 באחוזון שלפיו הולכים, הכל טוב... נשארה אחוזון 11 כל ההריון. נולדה קטנה יחסית אבל לא בטירוף.. ועולה במשקל מהרררר
ששמעתי שיש רופאים שממליצים במקרים כאלו לקחת אספירין
לא חושבת שזה יגרום לה לגדול בטרוף אבל אולי יעזור קצת
תבררי את העניין
ומאחלת לך בעז"ה שהכל יתפתח טוב ושלא תצטרכי להתאשפז
בהצלחה יקרה ❤️
קראתי מחקרים שזה עוזר אם לוקחים החל משבוע 12
אמרתי לעצמי שאקח בהריון הבא מההתחלה, אבל בגלל שבסוף נולדה בגודל רגיל ולא קטנה... לא יהיה צורך בע״ה
בהתייעצות עם רופא
בשבוע 29, אחוזון 3.5 לפי שפיגל יגל.
כל ההריונות שלי היו עם עוברים קטנים, אבל תמיד זה התחיל רק לקראת הסוף.
בפועל ילדתי תינוקות קטנים, אבל בזמן ולא פגים.
וסך הכל הם גדלים בסדר...
עכשיו זה התחיל יותר מוקדם, ואני מקווה לטוב.
פחות חוששת מאשפוז, יותר מלידת פג.
ומתייחסת לתגובות האחרות- בהריון הזה אני לוקחת אספירין משבוע 12 (בהריונות הקודמים לא לקחתי).
אני לא רואה שזה עוזר...
משהו שמוזר לי- אצלי לפי אחוזון דולברג יצא אחוזון 17, ולפי שפיגל יגל הטכנאית בדקה לי ואמרה שזה 3.5.
איך אצלך זה הפוך?
בכלל, רק ההיפך חחח
ואצלי לפי אחוזון דולברג זה 3 ולפי שפיגל אחוזון 10-11, ככה הרופאה אמרה, אף אחד מהילדים שלי לא הגיע לאחוזו 3 באף הערכה אז קצת חוששת מה יהיה הפעם. ילדתי את כולם סביב אחוזון 8 , פגונים קראו להם.
בגלל שאני עם תינוק בן 9 חודשים בבית לא יודעת מה אעשה במידה ואאלץ להתאשפז, זה סיפור. ואני כולה בשבוע 25 תיכף
השלישית נולדה יותר גדולה- אחוזון 16.
באף הריון לא דיברו איתי על אשפוז, רק על לידה מוקדמת.
אבל זה היה כבר לקראת סוף ההריון.
אצל הגדולה זרזו בשבוע 37, האחרים נולדו בלידה ספונטנית.
אם ההערכה היא על סמך אולטראסאונד אחד, אז זה לא אומר הרבה.
סך הכל ההערכה לא מדויקת, ויכול להיות שהאחוזונים קצת יעלו.
היה לי פעם שתי הערכות בהפרש של יום, והיה הפרש של חצי קילו ביניהן. (באמת הוא היה כנראה איפה שהוא באמצע).
תמשיכי מעקב ותראי איך זה מתפתח.
אני בלי תינוק, אבל עם שלושה ילדים קטנים.
לא מתאים לי אשפוז, וגם לא לידה מוקדמת. (למי זה מתאים?)
ריגשה אותי ההודעה שלך..!
הריון זה *כן* מחלה!!!!!!!!!!!
ותפסיקו להגיד לי שלא
הלוואי שלא תבינו אף פעם כמה הריון יכול להיות מחלה
😭😭😭😭
אבל בחייאת תבינו שיש נשים שזה מחלה קשה ומתמשכת בשבילן!!!
😔
מקווה בשבילך שיעבור ההריון בקלות ובנחת.
ושיהיה לך טוב
אמן
המקוריתאחרונהפתחתי ניק חדש כי נבוכה שתזהו
בעלי יצא לצבא בשמחת תורה
חזר השבוע בראשון ללילה אחד
חיכיתי ממש שהוא יגיע
צריכה אותו
דיברנו וציפינו להיות ביחד
מאד
ומהרגע שהגיע היתה התרגשות כזאת
ובלילה עד שכולם נרדמו וכזה
פתאום התחילה מאד לכאוב לו הרגל
וזהו
ושנינו נרדמנו מבואסים
וקמנו מבואסים
ועל הבוקר הואיצא לצבא
ואני לא מצליחה להשתחרר מהבאסה הזו
שהוא חזר אחרי שבועיים ואין כלום ביננו
שנינו רצינו
וזה פשוט לא קרה
ולא יודעת מתי הוא יצא שוב, שבוע שבועיים שלוש
ותכלס בפינההקטנה בלב אני כם כועסת כאילו שכאבה לו הרגל
לא יודעת מה אני רוצה תכלס
רק בוכה ומבואסת
ו
ממש מבאס כשמצפים כל כך וזה לא קורה... ❤️
בע"ה יהיו עוד הזדמנויות! זאת לא הזדמנות חד פעמית.
זה מאוד הגיוני, יש הצפת רגשות כזאת, לא נורא. יהיו עוד הזדמנויות בע"ה
את צודקת שזה מבאס ממש ממש, עד שהוא חוזר את רוצה שהוא יתפקד כאבא וכבן זוג בהכי פשוט.
והוא צודק שכשהם יוצאים לפטר זה כזה קצר ולא ממצה, הם גמורים, פיזית ונפשית.
המתח והמורל והביחד של המילואים מול הפרטיות וההווי של המשפחה, זה ניגוד גמור, וקשה לגוף ולנפש להכיל את השינוי.
אצלנו מה שקרה זה שהוא חזר בערך ב20:30 בערב, בדיוק סיימתי להשכיב את הילדים לבד והתחלתי להכין ארוחת ערב לי ולו ולגדול,הייתי רעבה ממש.
תוך 20 דקות האוכל היה מוכן, אבל הוא פשוט קרס לישון.
עם כל זה שהבנתי אותו די נפגעתי שהוא אפילו לא אמר והכין אותי שהוא עייף והולך לישון ולא בא לאכול.
אפילו לילה טוב לא אמרנו אחד לשני,
פשוט איך שהוא נכנס, הלך להתקלח ונרדם.
למחרת הוא גם היה אפוף כולו באיזה בלבלת והתהלך כמו סהרורי.
בעלך מצליח להיות זמין בטלפון? אולי תדברו על זה ותנסו להיות ביחד בזה מול הקושי שהתקופה הזאת מזמנת.
יש פינת אוכל? הרבה אפשר להכין עליה.
מטבח קטן דורש הרבה מחשבה אם רוצים להמשיך לבשל הרבה. לא פשוט אבל אם לא בא לך למצוא את עצמכם בתזונה אחרת לגמרי אז שווה את זה
אני כמה שנים גרה בקראוון עם מטבח של קראוון ..
אני חושבת שהכי חשוב זה לשים כמה שפחות דברים על השיש , בל מיקסר, בלי תמי 4 או משהו כזה ..
ואז כן יש מיני שיש לעבוד עליו
והאמת .. פשוט מתרגלים, אני מבשלת הרבה וכמוני עוד חברות שגרות בקראוונים
במצב נתון, מתרגלים ומסתדרים.
אני עברתי מבית עם מטבח ענק לקראוון. זה היה בערך שליש מטבח מבחינת משטחי עבטדה, מקומות אחסון וכו.
אז צמצמנו כלים למינימום ההכרחי.
והפסקנו לבשל יחד לצערי. אבל זה היה בסדר.
והרבה דברים העברתי לשולחן של הפינת אוכל (שהיה צמוד למאבח אז זה הסתדר) כמו לישה של בצק, או חיתוך ירקות למרק וכו'.
היה בסדר גמור. לא הפריע לי לבשל ארוחות שלמות של יום יום, חגים ושבתות. ואני מבשלת המון
אולי יהיה קשה בהתחלה. העיקר לקחת דברים בקלות. בסוף את תמצאי לעצמך את השיטות שמקלות עלייך
זה אולי מאתגר יותר וצריך לעשות חישוב מסלול מחדש לחלק מהדברים אבל זה אפשרי
אצל ההורים שלי נניח בחמישי- שישי המחקסר עומד כל הזמן בחוץ ועושים בו הכל- חלות, עוגות, עוגיות..
אצלי כשאני מוציאה את המיקסר הוא תופס מלא מקום מהשיש אז מוציאה אותו רק לחלות וישר מחזירה לארון.
עוגות ועוגיות עושה בקערה קטנה ביד
אני גרתי בעבר בדירה קטנה קטנה, קניתי עגלה מנירוסטה של איקאה שתשמש לי כמשטח עבודה נוסף ומקום אחסון. זה מגיע עם 2 מדפים
לקנות משטחים מבודדי חום להנחת סירים אחרי בישול זה יפנה לך מקום לסירים אחרים
להשתמש הרבה בתנור
יש עוד פתרונות כמובן, אבל זה בהחלט אופציה
לחתוך ירקות ולעשות הכנות אפשר גם על שולחן
וכמובן, למקם על השיש מינימום דברים.
יש לי תחושה שנכנסתי להיריון ואני עם התקן נובה טי.
זה קרה למישהי?
איך זיהיתן שזה קרה?
אין תור קרוב לרופאה ובדיקת היריון אקנה רק מחר בעזרת ה'
מניחה שמזהים כמו כל הריון. המחזור שלך סדיר?
תתחילי מהבדיקה ביתית בינתיים.
אם חיובי הייתי מנסה לראות רופא. אפשר להתקשר לאחיות והן יכולות לסדר דחיפה במקרים מיוחדים.
בשורות טובות.
ובהריונות עם התקן האחוז של הריון חוץ רחמי הוא יחסית גבוה. (כי ההתקן לא מונע מהתהליך הזה להתרחש..)
לכן חשוב שתיבדקי בהקדם.
יכניסו אותך בין התורים אם תגידי שזה המצב.
כובע שמשהרגשתי תחושה פנימית, לא פיזית ואכן היה איחור.
פחדתי שזה חוץ רחמי לכן רצתי להיבדק. בהתחלה לא ראו כלום, אח"כ מצאו שק הריון ברחם.
זה אכן מאוד נדיר, אבל קורה...
את כותבת שזאת רק תחושה, אז אני מניחה שעוד לא היה איחור.
תתחילי בבדיקה ביתית או בדיקת דם, ואם יוצא לך חיובי, תלכי לרופאת נשים.
אם אין תור, אז תלכי למוקד (מיון נשים של קופת חולים) ככה יוכלו ליבדוק אם זה לא חוץ רחמי.
אז אצלי היו כמה פעמים תחושות חזקות שאני בהריון, בכל הפעמים שהייתי עם ההתקן התברר כתחושות שווא.
פעם אחת קרה בעקבות מחלה ששיבשה את המחזור הסדיר.
בתקופה כזאת ייתכנו הרבה תחושות, הרגשות, איחורים, דימומים לא סדירים, ובקיצור יכול להיות בלאגן הורמונלי.
לא הייתי מייחסת משמעות ללא בדיקה.
אפילו לא הייתי יוצאת לבדיקת דם גם אם יש איחור לא סטנדרטי.
בדיקות סטיק הן מספיק אמינות בשבילי להפריך "תחושות בטן" ככה שאם יוצא שלילי, הייתי מתייחסת לזה כשלילי גם במקרה של איחור.
כל עוד אין בדיקה ביתית חיובים ואיחור לא הייתי חוששת.
גם לי עם ההתקן היו הרבה פעמים תחושות מדומיינות של בחילות או חולשה שהם "בטוח" הריון.
ויצא שלילי.
זאת בדיקה אמינה
שכבר בדקתי איתה.
הענין הוא שאני מקבלת מחזור ממש סדיר גם עם ההתקן אבל פתאום לא קיבלתי כבר שבוע פלוס
והיו לי קצת כאבי בטן שבוע שעבר אז חיברתי את 2 הדברים ופתאום נלחצתי.
הייתם סומכות על זה או הולכות לעשות בדיקת דם גם?
תודה לכל המגיבות!
שיהיו שינויים במחזור. איחור של שבוע גם בדיקות פשוטות יזהו. אולי הכאב שהיה לך שבוע שעבר היה בכלל ביוץ?
אם ירגיע אותך לעשות בדיקת דם תעשי אבל לא נראה לי שזה דחוף כרגע
וללכת להבדק אם חלילה יש כאבי בטן חזקים
עוד כמה ימים, ואם עדיין לא מגיע המחזור, אז ללכת לעשות בדיקת דם.
אם באמת *מעולם* לא איחר לך המחזור, גם כשהיית בתקופות לחוצות או עמוסות, אז אולי כן הייתי הולכת כבר עכשיו לעשות בדיקת דם.
להכל.
אין לי כח להשתגע עם הילדים בבית כל היום
אין לי כח כל היום לסדר אחריהם
אין לי כח להיות בבית לא שלנו
אין לי כח להכין אוכל כל היום, כל יום
נמאס לי לפחד ולדמיין ולדאוג
נמאס לי מהחוסר ודאות הזה ומזה שאין לזה תאריך סיום
נמאס לי להרגיש שאין לי בית
בעלי עובד
אנחנו לא יכולים להיות בבית כי אין שם מרחב מוגן
לצאת מהעיר זאת לא אופציה
וגם לקפוץ מהחלון לא.
ואני צריכה לעשות העמסת סוכר ולא מגיעה לזה
והבת שלי לא ישנה טוב אז כנראה צריכה לראות רופא
ואני מתה מפחד לצאת מהבית בלי בעלי (וגם איתו)
מתי זה נגמר?
אני חושבת שמאחר והמערכה ארוכה - כדאי לחשוב מה כן
כי הרבה לא, פשוט ירסק אותך
אני יודעת שלא כיף לשמוע את זה עכשיו, באמת, אבל אני חושבת עלייך הרבה וחוששת למצבך הנפשי. באמת אבל.
אני אפילו שמחה שכתבת, אחרת הייתי קוראת לך 🙃
וטוב לפרוק וזה טוב שאת עושה את זה פה, אבל אני קוראת לך מכל הלב - תנסי להישען על העוגנים שיש.
החמאס יימ"ש ניצח במערכה החשובה ביותר - התודעתית. אבל גם מתוך מקום מובס יש לנו תקומה
מה יעזור לך להרים את עצמך..? שהוא ישים אבל?
יש לך אפשרות לעבור דירה? לכזו עם ממ"ד?
בעלך יכול להתפטר ולהישאר איתך בבית עד שייגמר?
יש לך אפשרות להיעזר בבייביסיטר כדי לצאת מהבית להיבדק, גם אם זה כרוך במאמץ שבלשחרר?
אם זה הפחד שמשתק, אפשר לפנות לטיפול
אם יש אפשרות טכנית כזו, זה הזמן להשתמש בה
עם כל הטוב שבחלומות באוויר, המציאות השתנתה לכולנו עכשיו, ועם כמה שזה קשה,ודווקא כדי לשמור על כולנו, עלייך, על הילדים, צריך להתעסק בכאן ועכשיו. והכאן ועכשיו לא טוב לך .
אז או שמשנים ברמה הפרקטית ( עזרה, מעבר דירה וכו'), או שמשנים ברמה התודעתית (טיפול, לשחרר .)
יש לנו נתונים אמפיריים שחייב להתעסק איתם. יש חיים שחייבים להמשיך. כי כשאנחנו עוצרים את החיים מפחד משתק, זה לא טוב לנו
אני לא יודעת אם הגישה השכלית שלי מקדמת או מעצבנת אותך. אולי רצית רק לפרוק בעצם..
אבל אני באמת דואגת לך. דווקא כי אני מצליחה לשים את עצמי במקומך. וזה חנוק ומייאש וחסר תקווה.
אבל אני בטוחה שיש משהו שאפשר לעשות
זה אולי כרוך במחירים, אבל אני חושבת שגם עכשיו את משלמת..
שנראה לי שאני שוקעת לתוך עצמי.
אז אולי נזכרתי רגע אחד מאוחר מידי.
אתמול תיכננו לצאת לקניות, ברגע האמת לא היה לי שום כח וחשק להתלבש אז אמרתי לו שיילך לבד.
וחברות שלי נפגשו וכל כך חיכיתי לזה, ובסוף הברזתי מאותה סיבה.
מרגישה שנגמרו לי האנרגיות לחיים בצורה הזאת.
ומה שאני מרגישה שכרגע יכול לעזור זה לחזור הביתה.
אבל בגלל שאנחנו עם ילדים קטנים ואני אשאר איתם לבד אז ברור לי שזה הצעד הכי טיפשי לעשות.
חוץ מלחזור הביתה, אין שום דבר שבאלי.
ואני יודעת שאת צודקת בכל מה שכתבת, אבל בינתיים לא מרגישה שיש לי כח למשהו.
והתגובה שלך לגמרי במקום.
תודה! ❤️
היתרון בשלושה שבועות האלה, שלא צריך להתלבש 😅 לא זוכרת מתי בפעם האחרונה שמתי פיג'מה.. לבושה תמיד צנוע כדי שאם תהיה אזעקה לא אצטרך להתלבש כדי ללכת למקלט
סתם, יודעת שהכוונה שלך הייתה חוסר כח נפשי
לצערי רק מזדהה😔
לא יוצאת לשום מקום, מפחדת להיות בחוץ לבד עם כולם. יש לי שני קטנים לא עצמאיים שאני לא יכולה לקחת בזמן אמת לבד למרחב מוגן
ולא יכולה לחכות לעשות את זה עם בעלי, כי הוא פשוט לא נמצא🤷🏻♀️
אני החלטתי שלשקוע במסכנות לא עוזר לי ורק לוקח ממני כח, ושצריך לחשוב מה הכי יקל עלי התקופה המשוגעת הזאת (מחשב לילדים ואז את נחה בזמן הזה? משחקים חדשים שיעסיקו אותם?)
אבל קל להגיד מהצד
ואצלך זה אפילו עוד יותר קשה כי את לא בבית שלך ואין טיפת שגרה...
חיבוק ענק ענק❤️❤️❤️
גם יתן לי הרגשה יותר טובה.
האמת שבשגרה, גם אם לא יוצאת מהבית אני תמיד מתלבשת בבוקר אבל עכשיו גם את זה לא באלי.
וחיבוק גם לך על ההתמודדות ❤️
האמת שאם הייתי בבית שלי אני לא חושבת שהיה לי ככה קשה עם הילדים והמצב.
בבית שלי אני משחררת ואין לי בעיה שיהיה בלאגן וגם לא ללכת לישון ושהכל ישאר בלאגן.
בבית יש להם יותר מבחר ויותר חופש פעולה כי הוא מותאם להם.
בבית זה הבית גם בשבילם והכל רגוע יותר.
הם קטנים, גם כשאני מוצאת משהו חדש שיעסיקו אותם הם תמיד צריכים אותי לידם.
שיהפכו את הבית הנוכחי ל'בית' שלכם.
איזה מבחר יש להם בבית? אולי לקנות כמה משחקים אהובים או להביא מהבית.
איזה חופש פעולה ובית מותאם יש בבית? תנסי להתאים קצת גם עכשיו במידת האפשר.
אני עשיתי ככה, כי קלטתי שזה לא יעבור עוד יום או יומיים, ואני צריכה למקד את האנרגיות למקומות הנכונים.
עריכה:
עכשיו קראתי תגובה נוספת שלך ואני יותר מבינה, חשבתי שאתם בדירה ריקה.
בכל זאת, אני הצלחתי לחשוב על 2-3 נקודות שיעזרו לנו להרגיש קצת יותר בית וליישם אותם. מאמינה שגם אצלכם יש איך יותר להקל, או לנטרל את מה שהכי מקשה.
לק"י
בלי קשר למצב הנוכחי, לפעמים אין לי חשק לצאת, למרות שבסוף אני יכולה להנות מהיציאה.
ועכשיו עם כל הילדים כל היום בבית, זה עוד יותר נצרך.
(אני הייתי שמחה לצאת קצת לבד. אבל אני יודעת שעל המזל, כשאני אצא לבד, תהיה אזעקה).
עם הילדים זו אחריות אחרת.. חששות אחרים.
הירי לא כזה מאסיבי האמת בימים האחרונים
לק"י
או לפעילויות במקלטים אחרים. שזה כמה דקות הליכה מהבית, ובחלק מהדרך יש בניינים.
אני חוששת להשאיר עם בעלי, כי בת השלוש רוצה אותי באזעקות (היא לא בהיסטריה, אבל רוצה שאני אוריד אותה למקלט).
ודוקא בגלל ששקט רוב הזמן ב"ה, אני חוששת שדוקא כשאצא, תתפוס אותי אזעקה🤦♀️
ומצד שני, אני באמת זקוקה לקצת שקט לבד.
ולצאת לבד אפשרי לי רק בערב אבל אני לא יוצאת בערב, לא לבד ולא עם מישהו.
החלטתי לחזור קצת לשגרה וזה ממש הפחית אצלי חרדות
לחזור לשגרה - להוציא את האף מהבית
לפגוש אנשים
לנסוע כמה שעות למשרד
אני חושבת שאת צריכה את זה גם כן
זה מאוד קשה להיות רק עם הילדים כל החום, בלי אפשרות לצאת, כשאת בכלל לא בבית שלך
את יוצאת איתם קצת במהלך היום מאיפה שאתם?
יש שמש נעימה, זה עוזר מאוד למצב הרוח
❤️
אבל זה מסוכן אם פתאום תהיה אזעקה
אין ליד מרחב מוגן ועם שלושתם לא אספיק ללכת לשום מקום.
יוצאים לגינה של הבית, נחשב יציאה?
אבל חם אז מהר מאוד אני חוזרת למזגן.
זה גם משהו, ברור.
לק"י
אין פעילויות במקלטים או משהו כזה?
אצלינו יש, ואז גם אני פוגשת עוד נשים, וגם לילדים זה מגוון ולפעמים גם יש שם חברים שלהם.
לא שידוע לי, וגם אם כן זה לא מתאים לנו.
לק"י
ונערות שמתנדבות לשחק/ לארגן.
לא רק פעילויות ממש.
לי זה עוזר הרבה פעמים, אם לא מתאים לך אז תזרקי.
בגדול מה שהיא אמרה זה לנסות לדמיין את עצמי איך אני נראית פיזית כשאני חסרת כוחות, ואיך אני נראית פיזית כשאני בטוב. לדוגמא כשאני בלי כוחות אני זרוקה על הספה עם הפלאפון, וכשאני בטוב אני מפעילה מוזיקה ומכינה עוגיות עם הילדים.
ומכאן באופן אקטיבי לבחור לנו נגיד פעמיים בשבוע שאני בוחרת לקום פיזית ולהתנהג כאילו אני בטוב. לא כי יש לי כח, אין לי כח בכלל, לעשות את זה כמו פעולה טכנית של לקום ולעשות מה שצריך, והרבה פעמים זה יעזור לנפש להיכנס לזה. אותי זה מצליח להרים.
מצד שני, לתת לנו גם חלונות זמן בשבוע של לבחור להיזרק ולהיות בחוסר כח, לרבוץ בספה עם הפלאפון או כל דבר אחר שמבחינתך הוא אין כח, ולא להיות במצפון על זה. לדעת שאת יכולה להיות גם שם.
משפחות שפונו אלינו שמות את הילדים במסגרות הרגילות של היישוב.
לגן של הבת שלי הצטרפו עוד 2 מהדרום, לזמן הזה של המלחמה.
אידאלי? לא,
אבל האופציה להשתגע עם הילדים כל היום בבית היא פשוט לא אופציה עבור אימהות שבשבילן זה הקושי העיקרי.
ואם היה רלוונטי שנצא מהבית למקום שבו כן יש לימודים אז כנראה שהייתי שוקלת לקחת את הגדול לגן אבל זאת לא אופציה כי בעלי עובד כאן.
בתור אחת שפונתה ליישוב שמקיים לימודים והכניסה את הגדולים לבית ספר פה מתחת לבית לא רואה בזה משהו שלילי , להפך ,לדעתי זה לתת להם קצת קצת קרקע יציבה של שגרה מאשר כל היום איתי במקום שהוא לא הבית
וואלה הם נהנים אפילו יותר מבבית הספר המקורי שלהם
לק"י
הבת שלי בת שלוש וקצת, לא הסתגלה עדיין לגן שלה. אז לא הייתי מכניסה אותה לגן חדש לזמן קצר.
בטח חלק נשארו ומתפללים לה', מתאים למבוגרות בשכונה
והצעירים גרים בבניינים ומתארת לעצמי שהם התפנו משם בכל מקרה.
אין לי כל כך קשר עם השכנים....
שזה הבית שלי וזה לא.
מעתיקה מתגובה אחרת שלי כאן
האמת שאם הייתי בבית שלי אני לא חושבת שהיה לי ככה קשה עם הילדים והמצב.
בבית שלי אני משחררת ואין לי בעיה שיהיה בלאגן וגם לא ללכת לישון ושהכל ישאר בלאגן.
בבית יש להם יותר מבחר ויותר חופש פעולה כי הוא מותאם להם.
בבית זה הבית גם בשבילם והכל רגוע יותר.
כי את צודקת לגמרי. בבית יש אווירה אחרת, אפילו עצם ההרגשה שיש לך את מה שאת צריכה כי זה הבית שלך.
אם זה לא בטיחותי ולא אפשרי וכו אז אולי כדאי לנסות להפוך את המרחב שאתם נמצאים בו לכמה שיותר נוח עבורכם.
הדירה ריקה? או שיש שם עוד אנשים?
אולי יעזור סדר יום?
ללכת לקנות דברים שלכם או להביא מהבית?
אבל גם אם הוא היה בבית לא בטוחה שהייתי שם.
זה לא בטיחותי, נופל כאן לא מעט.
נפל באיזור הבית שלנו כמה פעמים.
אם בעלי יהיה הוא לא יוכל להגן עלינו במקרה של נפילה...
לא אפשרי..
אני אצל ההורים שלי.
והבאתי מלא דברים מהבית ועדיין זה לא הבית.
אמן!
צרות של עשירים אמנם..
אבל זה ככ בלתי נסבל לעבוד עם הילדים מהבית
הם רעבים בבוקר
הם רעבים בצהריים
הם רבים עד הערב
לבשל צהריים, או יותר נכון לאלתר צהריים
לנסות להספיק ולאחוז ראש בככ הרבה דברים במקביל
מלא דוחות, מלא מספרים, מלא טבלאות, מלא כאב ראש, מלא ריבים של הילדים
ורק בא לי לברוחחח
מחר יום נוסף כזה
ככל הנראה אצא קצת למשרד ברביעי אחרת אשתגע
ב"ה שיש לי עבודה, אבל זה פשוט בלתי נסבללל
כל הכבוד על מה שאת כן מספיקה 👏👏👏
ממש
עודדת אותי קצת
עברתי כמה ימים כאלה, וזה היה קשה ממש... (ב"ה עכשיו עקרונית הם במסגרות. אבל משגעים אותי מהצהריים והלאה... העצבים של כולנו מתוחים נורא, והאזעקה שהייתה היום אחרי הרבה זמן שלא - לא מוסיפה לזה...)
הרבה כוח! מקווה שאת מוצאת קצת זמן לעצמך...
לא טוב לי להיות כל היום בבית..
חייבת איוורור..
ואני אוכלת כמו פרה
🐄🐄🐄🐄🐄
)מתואמתתודה
להסתובב בחוץ
יש פה אזעקות, אזעקה בחוץ זה לא אזעקה בבית ואני מעדיפה להימנע. זה יותר תפקיד של בעלי, והוא מוציא אותם ממקום סגור אחד למקום סגור אחר 😅 מסכנים הם כבר חודש בבית.. אז אני די מבינה אותם שזה לא קל להם. ואם הם יתעייפו הם ירצו לישון, זה ביג נו נו עכשיו. חלום בלהות 
בהמשך השבוע אלך יום אחד למשרד לכמה שעות, אני מקווה שיעזור לי
יעל מהדרוםשצריך לרוץ ממקום מוגן (יחסית) למקום מוגן הבא.
כאילו אסור לעזוב את המקום מוגן עד שאיתרת את המקום מוגן הבא שתוכל לרוץ אליו, וככה מתקדמים.
תוך כדי משחק התחילה אזעקה וכולם התרכזו מתחת למגלשה באמצע הפארק, זירזתי אותם לבוא ליד החומה והם מתווכחים איתי שזה נחשב למקום מוגן מתחת למגלשה 😆
איזה רעיונות יש לילדים בעקבות המצב הזה!מתואמתאצלנו הילדים עכשיו נהנים לשחק במלחמה - בונים "מקלטים", מכניסים אליהם אנשים (לפעמים פליימוביל, לפעמים אנשים חיים ), ואז זורקים מגנטים (המשמשים כטילים) כדי לבדוק את עמידות המקלט 🤦♀️
(אבל אסרתי עליהם להמשיך לשחק בזה. מילא האנשים , אבל גיליתי שהמגנטים, שהחזיקו מעמד מצוין כמה שנים טובות, התחילו להישבר...)
עצוב שזה עדיין משחק רלוונטי.
ומצחיקים גם הילדים שלך 🤗
מתואמתלא זוכרת איך הילדים שלי שיחקו במלחמות/מבצעים שהיו בעבר... (הם היו קטנים יותר, וגם פחות חוו אותם...) בקורונה, לעומת זאת, קהילת הפליימוביל שלהם זכתה להרבה בידודים ולמנייני חצר 😅
מזל שבין לבין גם היו משחקי שגרה של חגים ובית ספר וכדומה...
כוכבים אחד אחד. בלעה"ר...
תראו מהם נחת!
האמת שמשחקי המלחמה שלהם לא כל כך עושים לי נחת, במיוחד כשהם מתחלקים לשתי "מדינות" ומתחילים לשלוח טילים זה על זה
אבל אמא שלי אמרה לי, והיא צודקת, שכך הם פורקים את המתח שלהם מהמלחמה האמיתית. וזה עדיף שזה יהיה ככה מאשר בדרך אחרת... (שגם היא קורית לפעמים לצערי )
בדיוק התחחתי לעשות שינוי בהכנות לארוחת צהרים
השבוע עוד קצת התפקשש לי אבל מקווה להתייעל לשבוע הבא.
תמיד הייתי מבשלת כל יום לא הצלחתי להסתדר עם בישול בכמות ליומיים כל פעם התפקשש מסיבה אחרת..
אז חברה הציעה לי לבשל 2 תבשילים שונים ואחד להכניס למקרר בלי שידעו וככה יהיה לי ליומיים וגם יהיה מגוון כי הם לא אוהבים אותו דבר כל יום.. אז השבוע הכנתי ליומיים והיה כל כך טוב מחר אבשל שוב והשבוע יצא לי כנראה גם ברביעי וחמישי אבל משבוע הבא מקווה להתייעל. וחעשות ככה
בחמישי כשמבשלת לשבת להכין גם עוד סיר לראשון ואז בשני להכין ל3 ימים 3 דברים שונים רק את הבשרי את התוספת מכינה באותו יום.. וככה יוצא שאני פותחת מטבח רק 2 ימים בשבוע בצהרים. עכשיו בחורף בטח גם אכין מרקים בערבים אבל זה גם לא כל יום..
חיבוק על הקושי עם הילדים זה באמת קשוח לעבוד עם ילדים בבית.
בדרכ זה מה שהייתי עושה
אבל מאז שהילדים בגן שכחתי מה זה להכין צהריים, והדבר היחיד שהייתי מכינה זה פסטה או חביתה בערב
ועם כל הפאניקה והעומס בעבודה לא הצלחתי להגיע לזה בינתיים אבל אני מאמינה שאצליח להשתלט על זה בקרוב
יש פה חבורת אכלנים שגם לא אוהבים לחם ככה שמבחינתם שיהיו 3 ארוחות מבושלות ביום ואם אםשר בשר מוכנים גם על הבוקר..
בלית ברערה הם אוכלים בבוקר שטויות ועוגיות..
באמת.
וזה נחמד שיש את האופציה אבל בסופו של דבר זהז כמעט ולא אופציה.
אצלנו כבר הולכים ללימודים כרגיל אבל לפני שזה קרה ההספקים שלי היו ברצפה, לא הצלחתי לחשוב צלול, הייתי נתקעת על שטויות.
באמת מצב מתסכל
בהצלחה!!
אז העמסת סוכר 50 יצאה תקינה.
הרופאה המליצה בכל זאת לעקוב שבוע אחרי ערכי סוכר.
היא אמרה לעשות 6 בדיקות ביום.
משהי יכולה להסביר לי מתי בדיוק ומה הערכים התקינים?
תודה
על הבוקר, אבל ממש ברגע שקמים- פחות מ90
שעה אחרי *תחילת* ארוחת בוקר- פחות מ140
לפני ארוחת צהריים- פחות מ90
שעה מתחילת ארוחת צהריים- פחות מ140
לפני ארוחת ערב- פחות מ90
שעה מתחילת ארוחת ערב- פחות מ140
ובגדול ממש על התפריט
צריך לאכול 3 ארוחות גדולות ו3 ארוחות ביניים
תודה רבה!
