שלום,
לפי דעתי רוב האנשים ואולי הרוב המוחלט המוחלט לא לומדים תורה בשביל לפסוק הלכה. כל שאלה (כמעט) כבר נשאלה ומה שלא אפשר לשאול ולקבל תשובה (בימינו) תוך כמה דקות... זה גם לא כל כך הגיוני ללמוד בשביל לפסוק הלכה במקרים מסובכים (אלא אם כן מישהו רוצה להיות רב) כי הרי זה לא כל כך הגיוני שמישהו ידע לפסוק יותר טוב מאנשים שעשרות שנים לומדים ועם ניסיון ו"מומחיות" בפסיקת הלכה. מה שכתבתי לא מוחלט אך זה כך פחות או יותר.
אז לפי דעתי הרוב לומדים תורה בשביל להשיג סוג של "תודעה" יהודית / הרגשות רוחניות מסויימות.
האם אתם מסכימים עם זה?
למשל בחור או בחורה שהולכים לישיבה / מדרשה לכמה שנים. הם לא הולכים כדי ללמוד הלכות נכון? אלא כדי לפתח את התודעה הזאת. או אולי בהגדרה אחרת לפתח חלק בנפש שבימינו אצל הרוב לא ממש מתפתח במקומות כמו ישיבות תיכוניות סטנדרטיות ולגרום לחלק הזה "להשתלב" בשאר חלקי הנפש.
אפשר להגיד שחלק הולכים "ללמוד תורה" כפשוטו בשביל לדעת תורה. אבל לפי דעתי זה לא נכון, ואם זה נכון אצל אנשים מסויימים אז זה בעיה אצלם - כי התורה בלי הרוחניות שבה מבחינתי זה סתם טקסט ולמה לבזבז שנים על סתם טקסט? אין בזה הגיון.
אז מה השאלה?
לפי https://www.hidabroot.org/question/15233
בתנ"ך מצויינים מעל 50 נביאים ונביאות וסך הכל היו 2.4 מיליון נביאים ונביאות.
עכשיו לפי מה שאני לפחות התרשמתי ממה שקראתי בתנ"ך - הרבה מהנביאים לא היו תלמידי חכמים או אולי אפילו לא למדו בכלל.
אז השאלה היא - איך הם בעצם הגיעו לתודעות של נבואה אם הם לא הלכו ב"מסלול" של לימוד תורה?

אז לא הבנתי את הניסוח