פורום נשואים טריים (עמוד 511)

מאיתנו חמותי חוששת ללכת,

היא שאלה אותי מה יקרה אם באמצע הנסיעה בחזרה לביתה תישמע צפירה

עניתי לה שהעיקר זה ליסוע יותר מהר מהטיל

|פינת החתן המוצלח|

אם המטרה הושגה - 

 

אולי יפסיקו.

ןאחת ולתמיד שמשהו יסביר לי מי זאת טרול

אתר שצריך להירשם (בחינם). תרשמי בגוגל.

כזה שרואים בו את כל השנה בדף אחד

וכך נוח מאוד לראות מה קרה ומתי, ובצידי החודשים לסמן הפרשי ימים בין הראיות.

כל לוח שנה דומה גם יכול להתאים (אקדמי, למשל, אם את או בעלך לומדים...)

 

http://www.yeshiva.org.il/ask/בית%20הוראה

 

 

אם זה לא נפתח.. זה באתר ישיבה, כנסי ל"בית הוראה לטהרת המשפחה", יש שם לוח טהרה להורדה.

כמו ש"טריה טריה" כתבה.

יש בד"כ בסוף כל יומן.

יש פה

 

http://www.inn.co.il/My/Calendar/Print.aspx?view=3&date=1/11/5774&cal=0

 

וגם לועזי

 

http://www.inn.co.il/My/Calendar/Print.aspx?view=3&date=29/6/2014&cal=1

יצאתי מהניק הזה ושכחתי את הסיסמא...

 

אם מישהו רוצה לשלוח מסר שישלח לניק הזה.

 

ואשמח מאוד לקבל תגובות!

גבוה?

כן אם כן- חבל לפספס..

 

גם אני [נראה לי] עם מוסר גבוה.

 

זה כאילו יחס יותר קפדני לאנשים סביבו. פחות לקחת בקליל אם משהו לא נכון או מסתדר פה ושם. זה לא שהוא נכנס לאטרף עצבים אבל לא מעביר את זה בקלילות כמו שאני חושבת שנכון. הוא חושב שאני זאת שלא מסתכלת על הדברים נכון.

בכללותה.

לכן- ממה שעולה במחשבתי,

או שהוא קפדן מאוד,

או שהוא באמת בעל מוסר גבוה ביותר ולכן קשה לו "להעביר בקלות" על דבר שהוא לא נכון וישר.

 

 

 

 

 

 

זוג ששניהם אסרטיביים או שניהם לא אסרטיביים עלולים ליצור ביניהם התנגשויות. ודווקא ההשלמה של אחד כן ואחד לא נראית לי טובה יותר.

 

רק לספר לך שבעלי ואני דומים לסיפור שאת מתארת.
אני טיפוס כזה רודף שלום, תמימה שחושבת שכל האנשים בעולם הם טובים ואם מישהו עשה משהו לא טוב צריך לדון לכף זכות וכו'
ובעלי הוא טיפוס יותר אסרטיבי, לא כ''כ סומך על אנשים, יכול לדבר בבוטות כשצריך וכד'.
הייתי מודעת לזה לגמרי לפני החתונה, אבל הרגשתי שאני רואה בו דברים כ''כ יפים והרבה טוב, והחלטתי שאני רוצה אותו.
(כמו שהוא! אסור להתחתן בשאיפה שאשנה אותו, שהוא ישתפר וכו' כי זה לא קורה!)


היום, אחרי כמה שנים של נישואים, אני מרגישה שהשתכללנו, בעלי מגן עלי ולא מתבייש לדבר עם אנשים בתקיפות כשיש צורך ואני מתביישת או לא יודעת איך.
למדתי לעמוד על שלי כשצריך, להיזהר יותר (מה שנקרא- כבדהו וחשדהו...)

בעלי מצד שני, אוהב את זה שאני תמיד מנסה לסנגר על אחרים ואומר שאני מאוד עוזרת לו לאזן את עצמו.
ב''ה, טוב לנו ביחד ונכון שלפעמים יש התנגשויות בנושא הזה, אבל נישואים זו עבודה של חיים, וכשיש מידות טובות ונכונות להבליג ולסלוח- החיים מאושרים!
ב''ה שזכיתי, לא הייתי מחליפה את התכונה הזאת בו בעד שום הון!

חשוב שתתייעצי עם מישהו שמכיר אותך ואת סומכת עליו.
בהצלחה!
החלטות נכונות!

כנראה ששם העבודה המידותית שלו. כדאי לשים לב איפה זה עוד מופיע, האם יש לו יכולת גם ללמד זכות?

נראה לי שעדיף לך להפסיק את הקשר.
אפילו הייתי אומרת לברוח.

מסכימה עם אלו שמעלי.

גם אנחנו ככה, ובינתיים למדתי לראות גם את היתרונות בזה. בעלי משיג בשבילנו הרבה דברים אחרי שהוא טיפה מתווכח, בזמן שאני כמעט תמיד מוותרת מראש.

משהו חכם שלמדתי פעם, ולצערי אני לא זוכרת ממי: לכל מידה יש רצף מקיצוניות אחת לשניה, וכשהרמב"ם אומר ללכת לקצה השני, המטרה היא לא כדי להתיישר לאמצע אלא כדי לרכוש את היכולת לנוע לאורך כל הסקאלה של המידה.

אצלכם בדוגמא שנתת כל אחד נמצא על קיצוניות אחרת, לפעמים מרוויח ולפעמים מפסיד. אם כל אחד יראה את מה שטוב אצל השני וילמד ממנו, אז את תראי שברגע שתצליחי להיות קצת יותר אסרטיבית תוכלי לבחור אם להשתמש בזה או בדרך שאת רגילה לפתור בעיות - כל פעם מה שמוצלח יותר.

כמובן זה שדיברתם על כך זה מצויין, ככל שתכירו את השוני יהיה לכם יותר קל לגבש כלים להתמודדות ולמנוע מריבות.

שני דברים שאת צריכה לבדוק:

1. שההתנהלות שלו כלפייך נוחה לך לגמרי - שגם אם בחוץ הוא קשה היחס שלו אלייך רך.

2. שאת מסוגלת לעמוד איתו מול אחרים, וההתנהלות שלו לא מביישת אותך. על זה אפשר לעבוד.

 

אשמח לעזור עוד באישי, אם תרצי.

בהצלחה!!

מוסרי, אין בעייה לדרוש את שלך ואת שמגיע לך ולא לוותר,

אבל אם הוא גם מגיע למצבים של לקחת, לדרוש,להשיג את מה שלא מגיע אז כן כדאי להיזהר.

 

לא הצגת אותו ככזה, אלא יותר כאדם שלא מוותר ומוכן להלחם על מה שמגיע לו ואם זה כך אז זה בסדר,

הוא זה שיילחם ואת זו שתיהני מהפרות.

 

רק לשים לב שזה גם לא  מופיע בדרישות לבצע את מה שהוא חושב ללא נתינת מקום לשני, מה שנקרא בלשונינו "שתלטנות".

מה את מתכוונת שאת אומרת שאת צריכה אדם שיאתגר אותך?

 

אני לא יודעת בדיוק מי את ומה כוונתך, אבל נראה לי שלפעמים יש קשרים עם אנשים, שדווקא השונות שלהם ממני, יכולה לתת טעם ועניין בקשר. אולי זה לאתגר.

וכשמתחתנים, לא תמיד מחפשים אתגרים בקשר. פשוט רוצים שיהיה קשר טוב, מכיל, אוהב... (אתגרים תמיד יהיו.. לא צריך להכין אותם מראש...)

אז צריך לשים לב עם מה ועם מי את רוצה לחיות.

(אל תגידו שאני רוצה שיהיה קשר משעמם, כי לא זאת כוונתי בכלל..)

 

פעם דיברתי עם חניכה על הקשר שלה עם חבר, שיש בו המון ציניות, ואמרתי לה שאני משתדלת שאצלי לא תהיה ציניות בכלל. לצערי מנקודת מבטה היה נראה לה שבלי זה הקשר משעמם... 

מסעדה מהדרין בשרית. (לא ניסיתי להזמין מנה, אז אין לי מושג מה יש שם. נראה לי בסגנון של "על האש")

 

מול הקניון יש את פארק מודיעין- פארק חמוד עם דשא ואגם קטן וכשהיינו ש (מזמן) היה אפשר גם לשוט בסירת פדאלים בתשלום

בירושלים.. במיוחד לא עם המצב הבטחוני והבלאגן שקורה שם

לחלוטין

ואפשר לטפס משם לבוסתנים של ימין משה, השכונה הכי יפה בירושלים, יש שם מזרקות ומדשאות

 

יש את גן סאקר

וגן הורדים.

 

 

מקום מאוד נחמד להסתובב בו בלילה בירושלים.

 

 

 

 

כמובן שזה נורמלי לריב ולהתווכח והגבול הוא אישי לכל זוג ...

 

 

כשזה מפריע לך, ופוגע בזוגיות שלך.

 

אם ההתנהלות הנוכחית מפריעה לך, אז זה הזמן לעבוד על השינוי.

 

 

 

השאלה שלי היא מתי זה מתחיל לעבור את גבול הטעם הטוב...

ואז זה לא קורה כל כך הרבה

שזה עולה לטונים של צרחות והשכנים שומעים.

או להפך נתק של ימים שלא מדברים...

שאת מרגישה רע/בדכאון/מושפלת/

קל וחומר כשזה מגיע להשלכת חפצים, ולא מדברת על פגיעה פיזית ממש....

שהרע עולה על הטוב

איך אפשר לכתוב חיה באושר, מצד שני מריבות שמעיקות.

כשיש לי ויכוח/ מריבה זה ממש מועקה ,אני לא מרגישה שום אושר ברגע זה.

שיודעים איך לקרוא את השני ובעקבות זה איך לדבר ולהגיב  - כמעט ולא מגעעים לכאלו דברים

וזה לא מתפתח לכעסים או האשמות או הטחות, זה נשמע לי בסדר והגיוני.

ברגע שזה מתחיל להיות אישי וגודל לכדי מריבה, צריך לעצור ולראות כיצד לפתח את הקשר כשגם שאנחנו לא מסכימים, אנחנו מכבדים.

לדעתי הנורמה בזוגיות מאד נמוכה ואני שואפת להרבה יותר... כמה שאפשר יותר... הלוואי...

כי אם אין ויכוח זה אומר שמשהו נדרס. ולא אומר את דעתו.
ואיך איחלה לי משהי לחתונה- שתלמדו איך להתווכח.
צריך לדעת איך עושים את זה.
ואנחנו כל הזמן כל הזמן בעבודה מתמדת- להתווכח נכון.
שיהיה בהצלחה!!

זה לא "לריב".

 

ואפשר גם סתם "לדון". וגם באוירה נעימה. וגם ללמוד אחד מהשני וגם להוסיף אחד לשני.

דיון מבחינתי שווה ויכוח.
ולריב- עדיף שלא, אבל כשזה מגיע- צריך לדעת איך לצאת מזה מהר ויפה..

אפשר לא להתוכח.
אנו בעלי בחירה.
וכשיש חוסר הסכמה אפשר לבחור האם להתעקש או האם לשחרר ולבחור לא לפגוע ולהקשות עליו ולשמור על אוירה טובה.
לא תמיד העניין זה להיות צודק או שרצוני יובע.
לפעמים הבחירה לשתוק היא עמוקה יותר כשהיא באה מאהבה ומרצון לא לצער את בן זוגך שלא לצורך.

אפשר לדבר.בלי ויכוח. לשתף בתחושות בלי לנסות לכפות אותם עליו.
וגם- להתגמש מתוך בחירה זה לא אומר להתרפס או למחוק את עצמך.וזה לא אומר שום דבר שלילי על הזוגיות שלכם.

בין כל זוג וזוג.
בנוגע לתדירות לדעתי צריך לשים לב שזה פוגע לך בריכוז ומפריע להתנהלות הנעימה של הבית.
אצלנו הכלל ביני לבין בעלי שאפשר לדבר על
ה-כ-ל בכבוד בלי לפגוע.
הסימן שלנו שיושבים על שוקו, זה הזמנה לשיחה ובירורים

כולם פה נשמעים זוגות כל כך רגועים!
אנחנו שנה ראשונה רבנו המון!! בכמויות!!
לאט לאט למדנו אחת את השני, למדנו גבולות, למדנו משמעויות
והיום, 14 שנה נשואים באושר
פעם בכמה חודשים מריבונת
אבל זה אחרי הרבה עבודה ולגיטמציה למריבות( ממש! לא ויכוח....)
יש זוגות שיכולים לעשות הכל בנחת וגם לריב
אצלנו לא ואין מה להיבהל. אם עובדים אחרי כל מריבה ומפרקים אותה לעומק לגורמים הסוף יהיה טוב מאוד.
העיקר רצון אמיתי להתקדם השאר זה הדרך

פעם הייתי בסדנת זוגיות, ואחת המשתתפות אמרה: "אני לא מבינה, אם יש משהו שלא מסכימים עליו, אז יושבים ביחד, מדברים, ומוצאים פתרון ביחד".

אני הסתכלתי עליה, ואם היה לי נעים הייתי גם עושה את זה בפה פעור.

כאילו,מה????

באמת נראה לך שתמיד ואצל כולם זה הולך כזה חלק ובקלות???

איזו תמימות. נחמד לה שאצלה זה ככה, אבל ממש לא אצל כולם.

אני חושבת שזה מאוד תלוי מי אתם ומאילו בתים הגעתם.

במשפחה של בעלי למשל נוהגים לפרוק את כל העצבים בבת אחת ואז להירגע. לא שאני אוהבת את זה, אני לא סובלת את זה וחושבת שזה לא נכון. אבל אם זה מה שהוא ראה כל חייו אז איך בדיוק אני יכולה לצפות ממנו להתנהג ברוגע ובעדינות כשהוא נעלב או עצבני ממשהו?

אז לאט לאט בונים. בונים את הכל. ולדעתי בונים גם את היכולת להתווכח וגם את היכולת לריב.

יש הבדל גדול אם יומיים אחרי מריבה לא מדברים ואז משלימים בלי לנתח את מה שהיה, או שאחרי מריבה לוקחים פסק זמן של רבע שעה ואז יושבים ומדברים ומסבירים ומלבנים דברים.

 

אני לא אומרת שטוב לריב פעמיים ביום, ובוודאי שאם אפשר להשקיע מחשבה באיך למנוע מריבות- זה בוודאי טוב. אבל בסך הכל לא צריך להיבהל ממריבה, כמו שכתבה פטרוזיליה. מריבה יכולה להוות מנוף לקשר עמוק וחזק יותר.

 

 

זה כל הזמן חוזר פה בפורום, כל אחת שיש לה בעיה , אז כאילו מגלים לה את אמריקה.

תשבו ותדברו!.

כאילו מה, היא היא לא יודעת שאפשר לדבר? כנראה שאין עם מי לדבר!!

אחת  כתבה כאן, בעלי לא מוכן לעזור כלום בבית, או בעל שחוזר עצבני ומעיף חפצים.. אז אומרים לה תשבו תדברו, היא כבר ניסתה לדבר על זה מליון פעם, אבל אין צד שני שמבין.

 

זה כאילו קסם תשבו תדברו הכל יפתר.....

 

וגם אני אגלה לכם סוד.. חחחח.

כן אז יש דברים שאנחנו יושבים ומדברים, אבל אין הסכמה, כי אנחנו אנשים שונים, מחשבתינו שונה! אז גם אם יושבים יפה ומדברים והכוון מחשבה הוא שונה אז לא יעזור מליון דיבורים כי שכל אחד רואה באור אחר את הדבר. נכון שכל אחד מאיר את הצד שלו. אבל לא תמיד מצליחים לשכנע שכך וכך טוב יותר. אפילו על חינוך ילדים וכו...אחד חושב שצריך את הדרך הרכה, השני את הדרך היותר קשה... זה גם איך שגדלנו וקיבלנו חינוך, מה שראינו בבית וכו'...

זה נשמע כ"כ תלוש להגיד שלריב זה מצויין, אבל מצד שני אני לא יכול לדמיין את כל ההתקדמויות שעשינו ב"ה בלי המריבות. בדר"כ אחרי המריבה יש זמן שכל אחד מכונס בעצמו. בזמן הזה, למי שיש כח, יש אפשרות להתבונן מה היה הרגש שגרם למריבה או שנגרם מהמריבה. המריבה יכולה להיות: ביקשתי שתבוא בזמן ותעדכן אם אתה מאחר והבעל טוען שאיחרתי בכמה דקות ומה את עושה סיפור מזה.. ואז הויכוח הוא כאילו מי צודק. אבל אם מתבוננים למה שקורה בפנים, ברגש (וגם לגברים יש!! מנסיון..) מוצאים שאני (האשה) דואגת ונעלבת כי בעלי לא חושב עלי / מבין אותי והבעל מרגיש חוסר אמון והיה רוצה שאשתו תסמוך עליו. אם בני הזוג לומדים להגיד מה כל אחד מרגיש, אז למרות שלפעמים זה מחריף את המריבה, בסופו של דבר הם לומדים להכיר את הצרכים הרגשיים אחד של השני ולכבד אותם. מדהים לגלות שלכל אחד מבני הזוג יש מספר צרכים בסיסיים שבאים לידי ביטוי במגוון צורות של מריבות.

ה' יעזור לכולנו להקשיב לעצמנו!

אריאל לביא - מטפל בפסיכודרמה (גם זוגות)

גם אם נכון שאם כבר - כדאי לשים לב לרגישויות שמאחורי הענין.

 

אפשר לעשות את אותו דבר ע"י שמתאפקים קצת, וכשהרגש פחות "חם", להסביר מה הנקודה המפריעה.

אלא של רוגז ועלבון.

אפשר להתווכח בלי לריב אבל צריך להשמר מפני הטחת עלבונות. (כגון "אתה עדיין תינוק של אמא שלך" וכיוצא באלו)

לכן, צריך לשים לב לגורמים המכעיסים והמעליבים ולטפל בהם ולאו דווקא לנושא הריב שיכול להיות דבר טפשי.

אז כשמנסים לדבר על ריבים - יש לדבר על הדבר העיקרי והוא הסיבה לכעס ולעלבון ולא על השאלה של מי שוטף יותר כלים או תור מי לקום בלילה.

אבל בין אם את רבה פעם בשנה או פעם ביום
ואפילו אם לא רבים בכלל
צריך לעבוד בשביל לשפר ולרומם
את הזוגיות, תמיד

לא, אני לא צדיק. גם אני נכשלתי. אבל זו בדיוק הסיבה שאני אומר מה שאני אומר. וכמה שאני מבטיח לעצמי לא לריב - לא תמיד עמדתי בזה. וזה נורא מאוד בעיני.

שיר שיר, שאלת כמה פעמים זה נורמלי. נורמלי - ז"א התנהגות אנושית - אם פעם אחת זה נורמלי, גם אלף פעמים זה אולי עדיין 'נורמלי'. אבל זה לא טוב! אפילו פעם אחת!

זו עבודה קשה, ועצומה, ומתמשכת. להגיע למצב שבו ברור לי לחלוטין שאנחנו יחד, במלוא תעצומות הנפש. ואם יש לנו רצונות שונים או דרכים שונות במשהו, זה עדיין לא מפריד בינינו. אנחנו מחוברים יחד, משפחה אחת, יחידה אחת, עם כוחות שונים. אדם גם יודע "לריב" עם עצמו, להימצא במשיכות שונות לכיוונים שונים, והוא נקרע בין מגמות שונות וכוחות שונים, ורצונות סותרים [בלי להיכנס כאן לפירוט, כ"א יכול לדמיין לעצמו את עצמו], אבל הוא אדם אחד. כשזוג יודע זאת, ומרגיש זאת, אז אין "ריב", אלא התלבטות, דיון, שיקול דעת, בחינה כוללת של האפשרויות, אבל לא ריב. הלב אחד.

איך עושים זאת? האמת - איני יודע. אולי כשמתחיל ניצוץ של ריב, אז מפסיקים ועושים מעשי פיוס וחיבה, כי זה הרבה יותר חזק. ואח"כ חוזרים לדון בבעיה. לא מתעלמים, אבל עושים זאת מתוך אהבה ואחדות.

נכון, צריך שני צדדים כדי לפעול כך. ולזה צריך הכנה, וידיעה, ודעה. 

אני מבין שכאן קמים וצועקים: "אבל הוא...", "אבל היא...", ואתם צודקים. צריך שני צדדים שרוצים להתקרב והיות יחד. אבל אנחנו גם יודעים - הרבה תלוי בנו. כשנפער פער, כשנוצר בור, אפשר שצד אחד יתקרב, כדי לסגור את הפער. וכמים הפנים לפנים. כשאני עושה משהו כדי לסגור את הפער, ברור לי שאשתי תצעד לקראתי שני צעדים על כל צעד אחד שאני עושה. וכן להפך. כשנכשלתי, וכעסתי, ורבתי, אשתי היתה זו שהגישה כוס משקה חם וטעים. ובלי מילים אמרה לי: אני לא רוצה לריב. בא נמשיך יחד. האם אפשר לריב אחר כך?

וכמו שאמרתי קודם: אין לי פתרון קסם, אבל אני רוצה לתת כיוון. וכשהכיוון נכון, הדרך יותר קצרה.

אני לא רבה עם השכן אלא עם בעלי.

ואפילו שבזמן המריבה עצמה יש ריחוק נפשי מסוים , הרי שעדיין יש אהבה, ויש קשר ויש אכפתיות. ואם צד אחד פוגע בשני זה בדר"כ נובע מכאב שלו.

ולא, לא אצל כולם אפשר לצנן את להט המריבה עוד לפני שהיא התחילה. לפעמים צריך לריב ואז להתפייס. לא להתפייס עוד לפני שרבנו.

 

ואם כל אדם הוא עולם בפני עצמו- ק"ו שכל זוג הוא עולם בפני עצמו, ובכלל לא רלוונטי עבורי מה אחרים עושים או איך הם רבים ומתי הם מתפייסים.

דינמיקה של זוג, כל עוד יש כבוד ואהבה ביניהם- היא דינמיקה טובה.

יש גם את הסיור עם סיפור שזה לכולם, יש את המופע שגם יכול להתאים לכולם..

יש הרבה אפשרויות וזה רק 3 שעות...

בכלל לא עניתי.

 

והכי חשוב- אין בה את הדבר הכי חשוב- 

הדרכת כלות וחתנים 

לחלק את המטלות והתפקידים לתיכנון החתונה והחתונה עצמה, בינך לבן זוגך ולהורים משני הצדדים, כדי שלא תתפרקו תחת הלחץ וחס ושלום תגיעו גמורים לחתונה שלכם.

דווקא בתקופה כזאת חשוב מאוד לחזק את הזוגיות!!

אני הייתי יוצאת, זה גם הפסד כסף, אי אפשר לבטל מהרגע להרגע. יש גם סידור לילדים וכ..

יציאה לפעמים זה מוסיף כח פיזית ונפשית, לא חושבת שאפילו אם היית שואלת את האימהות של הנערים ה' יקום דמם, הן היו אומרת לך שתסעי, הצער הוא עצום אבל החיים ממשיכים.

אם את לא ממש קרובת משפחה של אחת המשפחות, לדעתי את יכולה לסוע ,גם הלויה כבר היתה,אם זה היה יוצא ביום הלויה זה היה יותר שיקול אפילו שעדין הצער ענק,

בכל אופן גם אם את נוסעת, את יכולה להגיד פרקי תהילים לעלוי נשמתם.

ליבנו עם המשפחות האבלות כל עם ישראל איתם

בנצרת עילית יש גרעין/ גרעינים

יש שם אחוז גדול של ערבים וגויים

ונצרת הערבית, ועוד כמה כפרים, בסמוך

 

מי שיכול- קרוא לדגל

 

גילוי נאות- נקלעתי לשם לצרכים אישיים והתארחתי אצל אנשים מדהימים 

אני עצמי לא בנוי לזה כעת..

תוך כדי שיחה הבנתי שיש שם תורת החיים, חבד, הר המור, עם שיתוף פעולה ביניהם

בעלי לומד בדרום בשנים הקרובות עד שיסיים את התואר בע"ה!!!

אולי אם תהיה לו עבדה מפתה שם אולי...

אני יותר גמישה בקטע הזה... 

בנתיים אנחנו בדרום... למרות הכל... .!  שה' ישמור עלינו... !!

דיברתי לפני כחודש עם מנהלת, רציתי לעזור לחברה להתקבל לעבודה- המנהלת ענתה לי שהם כרגע בנאלצים לפטר, ואין להם בכלל תקנים פנויים- וככה זה אצל כולם.

משרד החינוך הוריד שעות- ואין להם מספיק בשביל המורים הקיימים. (גם אלו שלא יפוטרו- יקבלו פחות שעות..)

 

מה גם שתמיד היה קשה למצוא עבודה בתחום ההוראה- השוק מוצף.

מזל - טוב!

איך נדע מה ישמח אותו??

עט פרקר (זה בא בקופסא חמודה כזו, נראה רציני, לא יקר, ונמצא בכל חנות כלי כתיבה.)

 

תמונה שלכם.

 

במה הוא עובד? יש לו משרד? קישוט למחשב/לשולחן/תמונה וכו.

 

אוהב לקרוא? ספר.

 

אוהב מוסיקה? דיסק.

 

אוהב לבשל? כלי מגניב למטבח.

 

גרביים (כי גרב תמיד צריך את הזוג...)

 

מנסיון, מתנה תפרנית בכלל לא אומרת מתנה לא מושקעת!

 

בהצלחה...

אבל לעצב את זה יפה....

בשקיעה במקום יפה + שתי כוסות יין

ארנק,

 

שעון,

 

פי'גמה,

 

כלי עבודה,

 

ספר,

 

דיסק,

 

תיק לטלית ולתפילין עם חריטה של השם שלו.

 

מה לקחתי בעז"ה בלי נדר

?

 

פשוט חוזר משיעור על שביעית ...

 

תגדירי על מה עם מי וכו...

 

סתם מנסה לעזור

או שתעלי את השאלה בלנ"ו (לקראת נישואין וזוגיות) או שתעלי לכאן את השאלה בלי פרטים שיכולים לזהות אותך ונוכל לנסות לעזור: -)

בהצלחה!!!

בקשרים שיש בהם ממש, הפחד מלהתחתן ומה יהיה גורם למחשבות האלה, ולכן גם אין משהו ממוקד שאפשר לומר שהוא מפריע. כל זמן שטוב לך בפגישות כדאי שתמשיכי, בתקווה שהחששות ייעלמו עם הזמן ועם הרגש שיתפתח.

 

בהצלחה..

אני יוצאת עם בחור מקסים, באמת...הפגישות מדהימות!
אני מרגישה אליו משהו במהלך הפגישה ...אבל יום אחרי זה לא ככה ואני פתאום ממש בספקות לגביו ואז שוב לפני הפגישה אני חושבת לעצמי למה אנחנו נפגשיפ בכלל... ואז בשנייה שאני רואה אותו זה משתנה ואני פשוט נהנת!!
מה זה ???

כמה זמן את יוצאת?

עם כמה בנים יצאת קודם?

האם היו לך קשרים ארוכים בעבר?

 

אני הרגשתי בדיוק כמו שאתן מתארת. היום אנחנו נשואים.

במבט לאחור, החששות, הגישושים וההתלבטויות הרבות עלו על הרגשת ההתאמה 

וגרמו לי לספקות רבים בין הפגישות.

בפגישה עצמה- רק פוגשים את הבנאדם שמולך ומרגישים מה נכון יותר בלי החששות מסביב.

 

יצאנו 3 פעמים עד עכשיו
לפניו יצאתי רק עם עוד שתיים וגם זה לא היה ארוך.
בפגישה עצמה טוב לי מ א ד !
אני נהנת לדבר איתו, לשמוע ולראות אותו
הוא מעניין, ממש מרגישה בטוחה לגביו!!
אבל יום אחריי זה דיי הופך למלא ספקות ואפילו מחשבות על לחתוך ..ואז שנפגשיפ זה נעלם ושוב ההרגשה הטובה

קרה לך פעמיים סה"כ.  בקושי יכולת לזכור איך הוא נראה..

בפגישות נהניתי עד הגג. היה לי טוב וכיף והרגיש לי נכון.
יום לאחק נפגישה עלו לי מליון ספקות לראש המון קולות שפשוט תהו למה אני בכלל יוצאת איתו .
הרבה פעמים רציתי לבטל בגלל זה אבל לא ביטלתי.
המשעתי לצאת והבנתח שהספקות נועףבעות אצלי ממקום מסוים של פחד להקשר סופית.
פחד וחשש שמצאתי באמת את מה שחיפשתי.

היום אני מאושרת והחויה של הפגישות = החחים שלי.

ברום השם.

בהצלחה.

או שבמקרים כאלו זה אבוד?

אז תמשיכי.

 

תבדקי במקביל אם הוא עונה על הציפיות שלך מבנזוג גם בשכל,

אבל לפתח רגשות כדי להחליט על חתונה זה דבר שלוקח יותר משלוש פגישות.

 

בהחלט יכול להיות שהתחושות המבלבלות נובעות מפחד שלך שאולי זה זה, אולי מזה שפתאום כל הדמיונות על מי זה יהיה מתנקזים לדמות אחת מלאה יתרונות וחסרונות שממש צריך להחליט לגביה.. יכולות להיות שלל סיבות לא קשורות ולכן אם הוא מתאים לך ואת נהנית- חכי. תפגשי איתו עוד חודש חודשיים (אם אין סיבה לחתוך) ותראי איך יהיה.

לראות האם התחושה נהיית בהירה יותר לכיוון מסוים.

דברים מהותיים?!

אני לא יודעת אם הוא בשבילי..אני לא יודעת איך לדעת את זה..

צאי לדייט עם חברה ותדברו על זה, הרבה יותר יעיל.

 

 

את לא צריכה להחליט עכשיו האם הוא "המיועד"

 

טוב לך בפגישות? נחמד לך? תמשיכי...

 

הלחץ שלך נובע מזה שאת שאת חושבת שאת צריכה להכריע כאן ועכשיו, האם הוא בעלך לעתיד. וזה ממש לא כך, בינתיים בפגישה שלישית את צריכה להחליט האם נחמד לך והאם בא לך להמשיך להיפגש איתו עוד.. זה הכל. את השאלות הגדולות תשאירי לשלב שבו הקשר יהיה יותר משמעותי.

 

 

 

 

 

 

אולי לפנות לתנועת "מעייני הישועה"?

 

 

הגעת לישוב, הוא מלא במשפחות דתיות וחילוניות, בית הכנסת מלא, יש שיעורי תורה..

 

אבל את קובעת ש"עדיין חסר משהו"  "חסרה רוח צעירה שתכניס רוחניות.."  יש שיעורים.. אבל צריך משהו נוסף.. המקום צריך את זה"

 

אתם בסך הכל זוג צעיר וחדש, מן הסתם יש שם בעלי משפחות שגרים שם שנים, יש שם קהילה תוססת ופעילה. אבל את מחליטה שהם לא מספיק "רוחניים" שבילך. ואת זו שצריכה לשנות אותם.

 

תפרידי בין שני דברים, את רוצה ושואפת לסגנון אחר - הכי לגיטימי בעולם. אז לכי לשיעורים, תארגני לעצמך מניין בסגנון אחר, הכל סבבה.

 

אבל לקבוע שהיישוב צריך להשתנות כדי להתאים לך, זה כבר משהו אחר. לקבוע שהם צריכים יותר רוחניות.. זו כבר פטרונות לשמה, ואם רוח כזו לא תקבלי שום שיתוף פעולה מצד היישוב.

 

 

זו בחירה שלך איזה סגנון לתת למילים

ובכן, חברה צעירים!

אנשים שרוצים לשנות, שרואים את הטוב שיש אבל רוצים לפרוץ הלאה,

דעו לכם שאתם מתנשאים כן-כן אתם מתנשאים.

אני עוקב אחרי הפוסטים שלך בימים האחרונים, את ממש קוראת מה שבא לך בכל פוסט, בלי קשר למה שבאמת קורה שם.

גם תפיסת המציאות דיי.. הממ מעניינת..

 

 

ותבין, שאין לי שום בעיה עם אנשים שרוצים להתפתח, ואם היא רוצה לארגן עבורה עוד שיעורים ועוד פעילויות שמתאימות לה, אז סבבה.

 

לי הפריעה הקביעה.. יש פה ישוב נחמד "אנשים עם פוטנציאל" אבל אין פה מספיק רוחניות..

יש פה שיעורים ש"סניקים, אבל הישוב צריך משהו אחר..

 

אלו קביעות פטרוניות ומתנשאות, במיוחד למי שחדש ובא מבחוץ.

 

 

את רוצה לשנות, כדי שלך יהיה יותר מתאים, והסגנון יהיה יותר דומה לשלך, סבבה. אבל אל תקבעי על ישוב שלם שהוא "לא רוחני מספיק" רק בגלל שהדרך הדתית שלהם שונה משלך.

 

 

 

כל הפוסל במומו פוסל

שיעורים שיעבירו רבנים צעירים חובשי כיפות סרוגות?

 

אם מדובר ביישוב קהילתי, אני מניחה שיש וועדת תרבות או רכזת קהילה ואולי כדאי להתחיל משם. פשוט להיפגש איתם ולהציע הצעות...

 

אבל קודם תדעי בדיוק מה את רוצה

רב היישוב או רבנית היישוב?

שיעור לנשים ושיעור לגברים? ניתן לפנות אליהם בתחום הזה?

 

או שאת יכולה בכלל להתחיל בכיוון אחר.. ואולי זה יותר טוב. כי קודם צריך להכיר את השטח

ורק אח"כ להחליט באיזה מישורים לעבוד:

את יכולה להתחיל מגיבוש. ורק אחרי שתתגבשו ותכירו קצת יותר אחד את השני, תוכלו להרגיש בנוח להרים דברים ביחד, ולהפרות אחד את השני ברעיונות.

אפשר לארגן אצלכם ערב לנשים בנושא אפייה, הכנת סיכות למטפחות וכו'

אולי מלווה מלכה משותף כל פעם קבוצה קטנה?

 

נתתי רצת רעיונות מקווה שעזרתי. בהצלחה!

 

http://tinyurl.com/6tnrw7w

לא יודעת למה השתמע למי שהשתמע שיש פה התנשאות, כי זו ממש לא נקודת המוצא,

אין לנו כוונה לשנות אף אחד ושום ומקום. בעלי בעצמו חדש בענייני הדת, עוד לא שנה, אז באמת שאין לנו מה להתנשא.

הרצון היחיד הוא לנסות ולהוסיף ולתרום למקום ממה שביכולתינו, ואולי בעזרת אחרים.

 

אנחנו גרים בישוב גדול, סדר גודל של עיר מבחינת מס' אנשים ושטח, כך שהכוונה היא להשפיע בקטן, על הסביבה שלנו.

 

שיעור הוא רק אפשרות אחת, חשבנו סתם לארח בשבת כמה חברה צעירים/זוגות (שיכירו מקום מקסים ולא כ"כ מוכר) , לפני תקופה מסויימת מישהי ארגנה פה שיעור לנשים והייתה היענות אדירה, הגיעו גם מישובים אחרים באזור, מה שאומר שיש רצון לדברים מהסוג הזה,  רק שאנחנו פחות חזקים בלארגן דברים מהסוג הזה.

אם אין עדיין גרעין תורני במקום שלכם- תחפשי אם יש גרעין באחרת הערים המסמוכות- ותצרי איתם קשר כדי שיבואו... 

 

או את יכולה לחשוב מי מבין השכנות שלך היא כן אישה כזו- מארגנת דברים, מכירה אנשים- שאת יכולה לבוא ולומר לה- אני רוצה לארח שיעור לנשים, תעזרי לי לחשוב ולהרים את זה מי מתאימה להעביר וכולי 

 

יש חלק בישוב שיש בו יותר דתיים, בעיקר משפחות (לא כ"כ זוגות צעירים), 

איפה שאנחנו גרים יש פחות דתיים, בי"כ שלנו פעיל רק בשבתות (כי כנראה אין מניין בשאר השבוע),

גם כשכתבתי שיש שיעורים זה בעיקר בחלק הדתי של הישוב.

 

בעיר הסמוכה אין גרעין פעיל, היינו אמורים בהתחלה לגור שם, ומבירורים שעשינו עאז ם הרבה אנשים לא מצאנו משהו, יש ישיבה וכנראה גם משפחות אברכים אבל אין שם ממש משהו מאורגן.

 

 

העין הטובה שיש לכם על המקום;

 

ויחד עם זה - הרצון לפעול להתרוממות באוירה.

 

זה לא מובן מאליו, לא מעטים אכן פשוט שוקלים מה עדיף, להישאר או לעזוב וזהו. 

 

תשתדלו שהאמון הזה ביכולת שלכם להוביל לשינוי חיובי, מתוך כבוד וסימפתיה כשלכם, יישאר לכם גם "כשתהיו גדולים"... זו מתנה יקרה.

 

[ואין לי כרגע כ"כ רעיון מעשי, חוץ מלנסות איזה "רב אטרקטיבי" ברמת שיעורים גבוהה ומובנת, שתסבירו לו בדיוק מה שכתבתם כאן - ויהיה מוכן ליטול חלק בנסיון השינוי]

גם אנשים שלא מרגישים אנשי מעשה יכולים פשוט לעשות.

יש מישהו שמדבר בין מנחה לערבית?

זה לא צריך להיות רב. אפשר שמישהו שיודע לקרוא, להקריא כל יום פסקה לפי הסדר מספר כלשהו. מה שמתאים לציבור.

אפשר גם לקבוע חברותות או שיעור דף יומי. גם מי שלא יודע ללמד, אפשר ללמוד קודם באינטרנט, יש המון סוגים.

ארוח בסעודות שבת - אם מתאים לכם - מאד מחמם ומחבר.

 

תהילים לנשים בשבת אחה"צ. לא צריך להיות רבנית לזה. צריך רק תהילים מחולק, וצלחת עוגות אם יש. מניחה שנשים ישמחו לבוא, לא מכירה את הסגנון.

תהילים לילדים - פסוק פסוק ובסוף הפתעה.

 

לקבוע ערב קבוע לנשים - תהילים והפרשת חלה. גם לזה לא צריך להיות רבניות. בטוח מישהי תשמח להכין בצק, ומישהי לעשות חלות. מידי פעם להביא מישהי שתדבר, מן הסתם לאט לאט תמצאי מתוך הקהילה.

 אולי איזה אשה אתיופית שתספר על העליה לארץ, או כל סיפור חיים מעניין ומחזק. יש כמעט לכל אשה מבוגרת...

 

בהצלחה!!

תפקידים קבועים וכשצריך משהו מעבר- אני מבקשת

4 צאצאים ב"ה

 

בימי שישי עושה יותר כמובן, מקלחות ילדים, גיהוץ, אני ורק אני כלים,כביסה ובישול, ושאף אחד לא יתערב לי ולא ייכנס לי למטבח...אפילו לאורחים אני לא מרשה לשטוף כלים. יש לי דרך מסויימת וסדר מסויים משלי...

אני עושה הכל וגם עובדת עד 12 כל יום.

החצי שלי מגיע בסביבות 20.

אבל בינתיים יש אחת קטנטונת וזה לא כ"כ קשה.

אבל בתקופות הריון ואחרי לידה הכל משתנה.

וגם לפני פסח.

וגם בשישי ...

 

בקיצור, החיים מאד דינמיים, ורב ההחלטות מלפני הנישואין מתבטלות די מהר...

 

בהצלחה והעיקר שיהיו הבנה ורצון להבנה!

 

 

הבית של שנינו ושנינו אחראים עליו.

 

למי שיש יותר זמן- הוא זה שמנקה יותר.

 

היו תקופות שאני ניקיתי יותר והיו תקופות שהוא ניקה יותר.

 

גם בתקופות שבעלי חזר מאוחר הביתה הוא עשה דברים בבית. כנ"ל אני.

 

 

האחראיות על הבית היא שלי.

הוא עוזר לי המון ועושה הרבה דברים, אפילו במשך תקופה ארוכה 

(שכחתי כבר איך שוטפים כלים (קורץ) )

 

ובכל זאת- זה התפקיד שלי.

וכל פעם מחדש זה לא מובן לי מאליו ואני אומרת תודה על העזר

 

 

כי יש  מבנה נכון של בית.

כמובן שכל זוג ומה שמתאים לו... כך נראה בעיניי

1.בעלי לומד

2. גם אני לומדת.

3. בסביבות 19 בערב הוא חוזר.

4. אני בבית משתנה- בהתאם ללימודים..יותר ממנו בטוח.

5.כן ולא. קבוע: פח זבל וכביסות. חוצמזה כשהוא בבית הוא עוזר במה שהוא יכול. 

6. טרם.

 

*לפי דעתי ההתחשבנויות הללו מי עושה מה מוציאה את החשק לתרום למען הבית.

העיקר שכל אחד יסתכל על עצמו מה הוא יכול לעשות. ובמידה ולא יכול/ה- לא נורא..

ניקיון הבית הוא לא עול. זה זכות!

1. לומד בישיבה ועובד מעט

2. אני עבדתי בבקרים עד שילדתי לא מזמן

3. הוא  בבית בצהרים לשעה וחצי. ובערב חוזר ב9.

4. כרגע אני כל הזמן בבית כי אני אחרי לידה. עד הלידה היתי בבית מהצהרים.

5. יש לו גם תפקידים קבועים( הוא מינה את עצמו..)וגם עוזר ועושה הרבה מאוד ב"ה בשמחה.מרגישים שותפים לגמרי, לא עוזרים אלא עושים יחד.

6. ב"ה ילדה אחת מתוקה.

1.עובד
2. עובדת
3. 19
4. 15 וחצי
5.הוא לא ״מושיט יד״ הוא שותף מלא לצרכים של הבית
6. 2

אותי מעצבן שחושבים שהאחריות לבית היא של האשה ... לא פעם אני רואה איך נשים ממש מורידות את הכובע בפני בעליהן על שהועילו בטובם להזיז איזה גרב מהסלון ....

שהבעל הוא "מתנדב" בבית.

 

מאז החיים שלי מעולים.

כשהוא עוזר- הוא מקבל מחמאות ועידודים, מוגזמים לעיתים(כאילו בצחוק, אבל זה עושה הרגשה טובה בכל אופן)

אני אישית ראיתי שההתנהגות הזו גרמה לו להכפיל ולשלש את המוטיבציה שלו לעזור.

 

 

 

התפיסה הזו מתאימה,לדעתי, כשהאישה יושבת בבית ורק הבעל עובד לפרנסתו.

בהרבה מאוד בתים בימינו, כשהאישה עובדת ככ קשה מחוץ לבית- הבעל בעיני אמור להיות שותף ולא מתנדב.

בגלל שהדורות השתנו, הטבע של הבעל אינו לעזור בבית, אבל עזרתו נצרכת והוא מחויב בה, במיוחד אם האישה עובדת ולקחה מהתפקיד הטבעי שלו.

א--בל, אני מדברת על היחס של האישה לעזרה של הבעל, למתנדב- מבקשים יפה, מסבירים לו מה צריך לעשות(לא תמיד גבר יודע איך שוטפים כלים), מודים לו על כל עזרה, גם אם הוא עושה זאת בפעם ה100 והתרגלנו לעזרה.

 

 

כמובן שהכוונה לא היתה, שהאישה צריכה לקרוס ולשתוק עד שה"מתנדב "יבוא.

אלא לחנך את הבנים כבר בילדות שהם שותפים לעשיה בבית,

כי הם חלק מהבית הזה.

שאני אומרת תודה על" העזרה"..הוא אומר שהוא לא עוזר כי זה גם הבית שלו והמחוייבות שלו...

וגם לא חייבים לא להשתמש במילה תודה כל הזמן, יש הרבה דרכים לאמר תודה.

השכבת את הילדים וזה מאוד הקל עלי,

וואו, קנית את ה_____ בדיוק זה נגמר בבית!(להראות ששמת לב, זה לא מובן מאליו)

נרגעתי כשראיתי שאתה טיפלת בילדים בסבלנות.

 

 

תשומת לב לעזרה, התלהבות, לשקף לו כמה הוא הקל עליך(הבעל רוצה לראות שהוא עשה לאשתו טוב)

לתת לו כבוד על כך שהיה שותף.

 

 

לא לשכוח הבעת הערכה ותודה על נטילת החלק הזה ...

לגבר להרגיש להוא משמח את אשתו.

"הבעל רוצה לראות שהוא עשה לאשתו טוב" מאה ועשר אחוז.

1.לומד
2.עובדת
3.חוזר בסביבות 7 בערב
4.אני מחמש אחרי צהריים בבית
5.ביום שישי יש לו תפקידים קבועים שאיכשהוא נוצרו ובשאר הימים הוא מושיט יד בעיקר בקיפול ותליית כביסה שזה פחות אהוב עלי וכן הקניות בסופר עליו.
בגדול האחריות על הניקיון עלי אבל אני עושה את זה בכיף.. אך למדתי לבקש עזרה כשצריך והןא עושה את זה בכיף.
5. ילד אחד

מסכימה שעזרתו היא מתוך שותפות ולא הושטת יד כפי שכתבתי..טעות שלי. וגם ההרגשה שהוא נותן זה של שותפות.

1. (אני) עובד

2. לומדת

3. תלוי באיזה ימים, 16:00-19:00, אבל עובד בפועל עד 23:30 מהמחשב בסלון לפעמים

4. משתנה - 16:00-17:00

5. קבוע, אבל לפעמים יש עוד שצריך

6. 1

1. עובד

2.לומדת

3.בערך ב8-9

4.בערך ב7-8 תלוי בימים ובעומס בלימודים לפעמיים גם יותר מאוחר

5. זה די מחולק ביננו אני מבשלת הוא שוטף כלים אני מסדרת את הבית הוא שוטף ריצפות ומוריד זבל וכביסה כל אחד עושה אם יש לו זמן (בזמן האחרון הוא עושה יותר ואני פחות כי אני בתחילת הריון ובקושי מתפקדת...) אני מאמינה שבעתיד כשהשעות שלנו ישתנו גם החלוקה תשתנה אם אני אהיה יותר בבית אני יעשה יותר ולהפך...

6. כרגע עוד אין.

http://www.inn.co.il/Forum/Forum.aspx/t612248#6788200

בית מתוקתק
ובשביל שזה יהיה צריך הירתמות של שניים.
הוא ינקה וישטוף ויאפה ויבשל במידת הצורך
וכנ"ל להפך.

מכורח המציאות אני עושה יותר כי אני בבית יותר
אבל כשאני חוזרת מאוחר אני אגיע לבית שטוף עם ארוחה חמה וילדים מקולחים.

לדעתי זה האידיאה.
הוא בא מהבית שהאבא עושה המון ושותף ועוזר לאמא ולא מסוגל לראות את אישתו עומדת והוא ישב לנוח.
וזה מחלחל..וזה בריאות של בית בעיני.
שכולם שותפים ועוזרים ונרתמים ומעריכים..
זה מחלחל לילדים ולסדר ואירגון בראש ובנפש..

בית שטוף ארוחה חמה ענקקקק!!!!

תהני מהעניין מקווה שאת מעריכה

1. לומד

2. לומדת

3. תלוי מתי.. נע בין 18:00-20:30

4. גם תלוי מתי.. נע בין 15:00,19:00,20:30

5. שנינו עושים הכל... תלוי בלחץ.. מי שמגיע הביתה ראשון לרוב מכין ארוחת ערב. למי שיש זמן פנוי- כביסה,כלים,שטיפה..

6. כרגע 0

 

גילוי נאות- בעלי בא ממשפחה שבא מתוך עיקרון הגברים לא עושים כלום. ואני באה מתוך משפחה שיתופית שבא אבא שלי ואמא שלי עושים הכל אותו דבר..

כשהתחתנו, בעלי מיוזמתו התחיל לעבוד בבית, כנ''ל לבשל. אבל מניחה שאם הוא לא היה יוזם- אני הייתי יוזמת..

וכמובן שיש פינוקים הדדים. אתה תנוח, אני אעשה הכל ולהפך..

 

הקטע הזה שהגברים לא עושים כלום בבית הוא מקסים מאוד, אבל מתאים לתק' מוקדמת יותר שבה האישה היתה כל היום בבית והבעל פירנס.. והרבה יותר הגיוני שהיא תעשה הכל.. כיום כשיש שיווין בין המינים מבחינת עבודה וזמן שלא נמצאים בבית- זה הופך למעמסה על האישה וחבל..

אפשר לקרוס מזה דיי בקלות..

 

בבית אני כל היום מבשלת, כלים, כביסה ולסדר אבל בערב אני כבר מותשת אז למה שלא יעזור עם הילדים במקלחות ובהשכבות? מעבר לזה שזו עזרה טכנית- זה הקשר עם הילדים שלו! חולקת על התפיסה שאישה שבבית היא סופרמן ובטח יש לה המון זמן פנוי, וחוצמזה יש לי עוד דברים חוץ מהבית לעשות, פעילות ביישוב וכו'...

אם אישה כשהיא בבית זה כל כך קשה-

קל וחומר שאישה היוצאת מהבית ועובדת שעות רבות- שזה לא אמור להיות באחריותה הבלעדית, אלא שותפות מלאה בניהול בית וגידול הילדים.

כמובן שהכל בהסכמה וברוח טובה.

בוודאי שלא התכוונתי לזה |מזועזע|

הכוונה היתה להעביר ביקורת על מצב שבו אישה היא גם עובדת וגם עושה הכל בבית. לבד.
זה טפשי וסוחט.

(ומובן שאם אישה נמצאת כל היום בבית,מטבע הדברים החלוקה תהיה פחות שיוויונית והיא,מעצם היותה בבית רוב היום- תעשה את הרוב. אבל זה לא סותר שהבעל שותף לכל..)

ומה שבילבל אותך נראה לי זה שכתבתי "מקסים" וזה היה בציניות כמובן..

שבספר של הרב שמחה כהן על זוגיות הוא מאד ממליץ לא להשוות עם החברות.

לא זוכרת את העמוד אבל כדאי להציץ.

הביטחון העצמי לא צריך להיות יחסי לאחרים..

1. הבעל עובד

2. אני בבית

3. משתנה 16:30, 17:45, 19:15

4. כרגע תמיד.

5. אין לו תפקידים קבועים ולא יהיה לו, כי זה פשוט לא מצליח אצלינו,

ביום יום הוא לא עוזר בכלל, רק אם באמת אין לי כח ואני מבקשת, כי הוא מותש מהעבודה.

בימי שישי ובמוצאי שבת עוזר כמון, גם בבישולים, בשמירה על הילדים ובניקיון הבית לאחר השבת.

6. 2 כן ירבו בנחת.

 

 

 

נ.ב. הייתי רחלים למי שזוכר, איבדתי סיסמא אז חזרתי בשם אחר.

נא לפנות לקשלש,

המלצות בשפע.

 

 

 

 

 

לעשות שינוי בחיים זה קשה מאוד, אבל למה את חושבת שלאנשים בעיר אין לאן לצאת?

יש גינות ציבוריות ויש מרכזי קניות שאפשר לבלות שם.

 

אני אישית לא מצליחה להבין איך אנשים גרים בכפר או בישוב בלי כל מרכזי הקניות הנגישים.

זה עניין של הרגל- לא טוב או לא טוב. 

בעז"ה תראי שעוד תתרגלי לעיר ולא תביני איך גרת במקום אחר.

 

הרבה הרבה הצלחה! מעבר וישוב קל!

זהו תהליך שדורש הרבה הקשבה פנימית- זוגית.

האם ישבתם ושיקללתם את היתרונות והחסרונות?

אבל עיר - בוודאי קטנה ושקטה - זה לא כך.

 

ההרגשה שלך היא טבעית למי שעובר ממוכר ללא-מוכר. אל תפחדי. קחי קצת זמן להכיר בשטח, לפני "החלטה" שזה כך..

 

לכל היותר - תמיד אפשר להחליט שניסינו ראינו וזה לא בשבילנו. התחושה שלך תהיה גם שיקול חשוב.

 

אבל בינתיים, תני צ'אנס..

 

לא תהיי "כל החיים בודדה"...  חס ושלום. תוך שבוע כבר תהיינה לך חברות, שכנות. הילדים 100% לא יהיו בודדים. ילידם מוצאים מיד חברים. רק תשימי לב שירכשו חברים טובים.

 

ובעיר - בוודאי שקטה - יש מלא מרחבים לצאת, וגם לשחק..  מה את חושבת עושים כל מי שגרים שם?..  גם אנחנו בעיר קטנה וטובה, ויש חברים לילדים ומקומות טובים, וכך עוד רבים. ממש אל דאגה.

 

את לא תהיי בודדה!  קודם תתמקמי עם בעלך והילדים. מתוך כך שכנות. עוד "תתלונני" על כ"כ הרבה מכרים בעיר...

 

תתחזקי. "פרקת" - זה בסדר. "מלאת את חובתך" הטבעית.. תחושה נורמלית.

 

תארזי בשמחה, תעברי ב"סקרנות של שמחה" למקום החדש. תני לו צ'אנס...

 

בהצלחה לכולכם.

 

 

מעיר במרכז וכרגע גרה בעיירת פיתוח קטנה ושקטה) גם לי יהיה קשה אם נעבור לעיר אבל יש חברים לילדים (וגם להורים) גם בעיר, יש חנויות וכו', יש גינות, זה לא סוף העולם!!! תני צ'אנס, ומחשבה שיכולה מאוד להרגיע זה שזו לא חצתונה קתולית, אם אחרי זמן שנתת צ'אנס לא תאהבי, אפשר לעבור למקום אחר , מודעת לקושי שבמעבר דירה אבל לדעת שיש ברירה זה ממש מרגיע. מאחלת לך הצלחה רבה, ותנסי להיות פתוחה ליתרונות, אחרת תסבלי אם כל הזמן תחשבי על מה היה קודם...בידך הדבר!!

אני באמת נותנת לזה צ'אנס כי נראה לי שיש לזה איך שהוא סיכוי וגם כי זה באמת ניסיון אבל עדיין- זה נכון שגם בעיר יש חברים אבל זה לא שפשוט יוצאים לגינה ופוגשים אותם. צריך למצוא אותם אחד אחד ולפתח קשר אישי ואני כ"כ לא כזאת! גם ככה קצת קשה לי בחברה. אפילו בחורף כשא"א לצאת אני חושבת אלף פעם אם ללכת למישהי\להזמין אלי כי אולי היא לא תרצה ולא יהיה לה נעים לומר שלא ואולי לא יהיה לנו כ"כ על מה לדבר.. וחוץ מזה שרוב הזמן אני כן מעדיפה לצאת עם הילדים אבל בגינה מן הסתם לא תהיה אף אחת שתבוא באופן סדיר ואוכל להכיר אותה

ולמה אני ומה חיי- יהיה לך קשה לעבור לעיר? אבל את כבר גרה בעיר. גם העיר שלנו היא בעצם עיירת פיתוח (אולי זאת אותה אחת) אז לפי מה שאת אומרת יש הבדל ובעיירת פיתוח אולי יש יותר סיכוי?

בדיוק כמו בישוב. באופן סדיר. ונהיות "חברות" לגמרי.  את לא מכירה איך זה נשים?....

אני יורדת מידי יום ביומו למספר גינות בעיר ומכירה אלפי אימהות חדשות..
עם חלקן שומרים על קשר ארוך וזה רק בגלל שאנחנו נפגשות באותה שעה ובאותה גינה...
וזה ממש כייף!

שיהיה לכם בהצלחה!

ותורנית אז כולם מכירים את כולם ונפגשים בגינה יום יום והולכים לחברים והכל קרוב, זה ההבדל בין עיירה קטנה (עם רוב שירותי העיר) לעומת עיר גדולה ומנוכרת, לכן אחרי זה לא רוצה לעבור לעיר ללא קהילה ורעש, אך אם אי פעם מאילוץ זה יקרה, זה לא סוף העולם, אני אחפש חברות ואהנה מהיתרונות... אתם עוברים לעיר ממש ? סואנת וכו'? ואגב בעלי נוסע שעה לעבודה כל יום לעיר גדולה רחוקה...

בנוסף למה שכתבו פה לפניי -

יש לבעל שלך משפחה לפרנס, וכמדומני שאם עשיתם את המעבר האפשרויות האחרות גרועות יותר.

קודם כל- הרבה פעמים ישנו גרעין תורני בערים.

אולי תנסו לברר האם ישנו כזה בעירכם ולהצטרף?

 

דבר שני- להפך, יש בעיר חברה, מגוונת ורבה.. ומרחבים- בשפע.

השאלה ל-מה אנו מעוניינים להחשף, ועם מי אנו מעוניינים להפגש.

 

חברים יש בכל מקום, ופוגשים אותם בגן שעשועים, בגן, בספריה, בכל מקום..

וגם את- תמצאי את שלך. אל דאגה. וברגע שתמצאי תוכלי להזמין לביתך, להפגש במסגרות נוספות שתבחרו לעצמכן, ואפילו להזמין את הילדים של החברות לביתך.. לא עד כדי כך נורא 

כך אומרים. ומעבר דירה לעיר זה בהחלט התחלה חדשה. אז קחי את הזמן, ולאט לאט תכירי.

 

בתור אחת שעברה (מזמן? לא מזמן?) מיישוב ליישוב, גם לי לקח זמן ליצור קשרים חברתיים. אחד-אחד (יותר נכון, אחת-אחת).

 

וכמו שמישהי אמרה לי בחוכמה, קצת אחרי שעברנו "חן המקום על יושביו". לאט לאט לומדים לאהוב את המקום שגרים בו.

 

מעבר קל!

נכון. הרבה פעמים ההתחלה קשה.

מכל מקום, באופן מעשי, לכי לבית הכנסת בשכונה שלך. שם תמצאי חברות, גם הן אימהות לילדים. מכיוון שהבעיות משותפות -- גם השפה המשותפת נמצאת.

נראה לי, שהבעיה שלך הן החששות שלך. במילים אחרות, חוסר הביטחון "אפילו בחורף כשא"א לצאת אני חושבת אלף פעם אם ללכת למישהי\להזמין אלי כי אולי היא לא תרצה ולא יהיה לה נעים לומר שלא ואולי לא יהיה לנו כ"כ על מה לדבר". תשאלי את עצמך "מה יהיה הדבר הכי נורא שעלול לקרות לי? שהחברה תגיד "לא, אני לא יכולה הפעם" או סתם "אני לא יכולה". אז, מה קרה? שום דבר נורא לא קרה. או שהחברה תציע מועד אחר, או שלא . תמיד תוכלי לנסות עם מישהי אחרת. סוף סוף תמצאי מישהי שיש לך שפה משותפת איתה.

הבעיה העיקרית שלך איננה העיר אלא את עצמך כפי שאת מעידה על עצמך: "גם ככה קצת קשה לי בחברה." אז את צריכה לעבוד על עצמך. אפילו בעזרת פסיכולוג. או קבוצת תמיכה של נשים עם אותה הבעיה. כשתהיי בקבוצת התמיכה, באופן טבעי תמצאי שפה משותפת עם המשתתפות. תשאלי את רופאת המשפחה או רופא הילדים בקופת חולים על קבוצת תמיכה.

מצאת שפה משותפת עם בעלך, לא? גם הוא היה פעם אדם זר. בכל זאת, הסתדרתם.

את לא כותבת כלום על בעלך חוץ מהעובדה שיהיה לו יותר קל להגיע לעבודה. אם הוא הגיע מהעיר, ביחוד אם הוא הגיע מהעיר שאליה אתם עוברים, בוודאי יש לו משפחה וחברים שם. הם יכולים לעזור לך עם זה. תתחילי מהם והם יכירו לך משפחות אחרות. גם האימהות של הילדים האחרים בגן יכולות להיות התחלה. וגם מי שתמצאי בגינה הציבורית. בהצלחה!

גם אנחנו עברנו לעיר בשביל העבודה שלו, והרעיון היה ממש קשה לי. מעולם לא חשבתי ברצינות על האפשרות הזאת, במיוחד עם ילדים. וגם אני משתלבת לאט בחברה.

אנחנו גרים בעיר קטנה בסוף העולם, וגם לזה יש יתרונות שמתגלים: פתאום הקניות ממש בקלילות, ואין לי את הלחץ להספיק כ"כ הרבה בכל גיחה לעיר, ויש תמיד תורים זמינים לרופאת ילדים!! ומוסך, ותחנות דלק,...

 

האמת היא שמבחינת המרחב אני מרגישה כמוך. אנחנו גרים בבנין, בלי חצר, ובלי שכנים שאפשר להתחבר אליהם.

עם זאת, בהחלט יש לנו כאן קהילה (גרעין תורני), ויש מקום מפגש וחיי קהילה.

 

המלצתי  - כל עוד שינוי לא עומד על הפרק, נסי להנות מהיתרונות, ופחות להתמקד בחסרונות.

 

אני מקווה לטייל כאן כמה שיותר ולהכיר עוד איזור בארץ ישראל, לפני שנמשיך מכאן הלאה...

 

בהצלחה!

עיר זה לא כזה מקום גרוע!!

את תכירי חברות חדשות..

ותתפלאי, גם בעיר ילדים משחקים בחוץ. בגני שעשועים, אצל חברים בבית, בפארקים, במדשאות..

(מוזרים החייזרים האלו, אה?)

ולמה שלא יוכלו לצאת לשחק לבד? אומנם תלוי איפה את גרה.. אבל מכירה אישית אלפי מקומות שבהם ברגע שלילד יש קצת הבנה על המציאות, הוא יכול לשחק בחוץ עם חברים מבוקר ועד ליל...

 

ואולי אפילו, בטעות בטעות... תגלי בסוף שאת אפילו נהנית מהיתרונות של העיר.

מזה שיש חנויות נגישות, תחבורה ציבורית טובה יותר, את נפגשת עם כל הגוונים של האוכלוסיה, יש הרבה יותר חברה בסביבה שלך, לא כולם יודעים הכל על כולם (תתפלאי, אבל לפעמים האנונימיות הזו נעימה).

ויש עוד..

 

ולסיום,

יש לי בשורות בשבילך:

את לא הולכת למות!!

מפתיע, אני יודעת..וגם הזוי.

אבל תראי שבסוף תתרגלי ויהיה בסדר.

קצת פרופורציות

 

 

לדילמאית היקרה.

כשהייתי צעיר, ולמען הדיוק - כשהיינו צעירים, אכן חלמנו על הכפר הקטן, המושב או אפילו הקיבוץ. המרחבים, הדשאים, הטבע, ולא צריך להאריך עד כמה הדברים יפים ונהדרים. והנה, היום, אנחנו מגדלים את נכדינו, עוד מעט את נינינו, ואנחנו עדיין בליבה של עיר, שמחים בחלקנו, אוהבים את מקומנו, ולא מוותרים גם על "גיחות" אל הטבע והמרחבים, אהבתנו הישנה. מתחברים למקום ולתושביו, ובעצם למה מתחברים? אנחנו ממש חלק מן התושבים, מחוברים כולנו יחדיו.

אין שחור ולבן בחיים. יש מעלות וחסרונות בכל מצב. וכבר כתב מישהו מקודמי - כשנוח לבעל להגיע לעבודה, ובעיקר לחזור ממנה - זה יתרון עצום למשפחה. אם האבא יוצא בחמש וחצי בבוקר לתפילה וישר לעבודה, גומר את העבודה אי שם אחה"צ, ומגיע הביתה עיף ויגע בשש או שבע, ואם צריך סידורים או שעות נוספות - אז גם בשמונה או תשע, ואז לילדים לא ממש יש אבא "חי". גם זה לא נראה טוב. ושווה להרוויח לילדים אבא, גם אם עדיין לא נודע לי איך בדיוק יורדים לגינה, או באיזה אזור בעיר יש מה.

דומני שכל הילדים שלנו חלמו, וגם הגשימו בחלק מן הזמן, את חלום הכפר השליו, ובכ"ז החיים גלגלו חלק מהם מן הכפר אל העיר, וב"ה כולם שמחים בחלקם ומוצאים את הדרכים והנתיבים אל המקומות והדברים הנוחים והיפים, גם אם לא מושלמים.

עלו והצליחו!

בעיר פשוט הולכים לגן שעשועים ושמה נמצאים החברים של הילדים והחברות שלך...

ואני מסכים עם כל מי שכתבו שבעיר יכולים להיות חיי חברה עשירים.

אבל - זה נכון שצריך להשקיע בהם קצת יותר מאשר ביישוב.

לכל מקום יש יתרונות וחסרונות, וגם יש את הדברים שבהם צריך קצת יותר להשקיע בגלל תנאי המקום.

למשל, יש ישובים שצריך להשקיע בהם בגלל התחבורה הלקויה, אז צריך להסיע את הילד כל פעם לחוג בישוב השני או לקנות נעליים בעיר.

ולעומת זה בעיר יתכן שצריך להסיע בשביל חיי החברה. כי החבר הטוב מהכיתה או מהגרעין גר במרחק שני רחובות, שזה רחוק מדי לילד. 

גם להורים עצמם יש צורך בהשקעה מסויימת כדי לברור חברים ולשמור איתם על קשר.

לא השקעה ענקית, אבל כן קצת יוזמה ואולי אפילו קצת טירחה.

אז זה ממש לא "נורא" כמו שתיארת בהודעת הפתיחה, אבל יש משהו בחששות שלך, וכדי למנוע אותם יהיה צורך בהשקעה כלשהי.

ויש גם שליחות לגור בעיר ולהפיץ בה אור! 

ואפילו לחיות בה סתם ולרקום קשרי ידידות עם שכנות שהם לא בדיוק "מהסוג שלך" - גם בזה יש שליחות גדולה!

אז בהצלחה!

 

קטן, ופתאום תחבולה ציבורית לא נגישה, המרחק בין מקום למקום נמדד בחצאי שעות ומעלה הליכה בחום גדול...

סתם שתדעי שלעיר יש הרבה מעלות...

לפעמים נדמה שבישוב כיוון שכולם דתיים והכל חממה, ההורים נותנים לילד הרגשה שהוא יכול להתחבר לכל אחד וממילא הילד מושפע בקלות מחבריו, לעומת זאת בעיר הילד לומד את המורכבות הזאת שלא כל מה שחבר שלו עושה הוא יכול להתחבר אליו וממילא פחות מושפע לרעה מהסביבה..

 

בהצלחה רבה

בלי רצון, וגם אני ערב קודם, ועוד באותו יום ישבתי ובכיתי...

 

ועכשיו אני יכולה להגיד תודה רבה לה' ש"הכריח" אותי לעשות את זה.

זה היה שלב כל כך טוב בחיינו. ביגר אותנו, בנה את ביתנו... פתח אותנו לעם ישראל... (למרות שאני עדיין לא בטוחה שאמשיך פה כל חיי...)

 

יכול להיות שכל העניין שהקרבה לעבודה של בעלך, זה רק סיבה שה' הביא לכם, שתגרום לכם לעבור, כי בלי זה לא תעברו... ומחכה לכם שם הרבה הרבה טוב!

 

בהצלחה רבה!

בעיר יש הרבה אנשים שכנים חברים חנויות ויש גינות גם בעיר

לאט לאט תכירי נשים בגינה בבית כנסת בגן של הילדים 

 

גם אני כמוך...גרה במקום שלא אוהבת ולא מתחברת...כנאה ששיקולים כספיים עדיפים על שיקולים של אושר...

תנסי לדבר עם בעלך....וגם אם לא תיהיי תמיד בשאיפה לעבור בעתיד....

שמחתי לקרוא את התגובה המשתתפת שלך רואים שאת עוברת את זה גם ולא מדברת מבחוץ..

מה גם שהמצב פה ממש לא כמו שכתבו שנפגשים בגינה וכו. הגינות פה פשוט ר-י-ק-ו-ת! (וזה שהיום ילדים גדלים במעון עד 4 ואח"כ בבית  ולא יוצאים זאת מציאות לא נורמלית אבל זה כבר בסוגריים) את גם צודקת בזה שאם לא טוב צריך לפני שמנסים להשלים עם זה קודם לנסות לשנות את זה

ובאמת מה שמחזיק אותי זה שכנראה לא נשאר פה אחרי סוף החוזה.. כי די-בסה"כ גם בעלי מסכים עם זה שזה לא נכון להקריב את זה ואם הניסיון פה לא הצליח אז כבר הוא יקריב את שלו כי אני פשוט לא מסוגלת. לא יודעת איך נשרוד את השנה

שיהיה ברור לאן כל ארגז הולך, לרשום הכל הכל על הקרטון, להתחיל כמה שיותר מוקדם לארוז,

לא לשכוח לעדכן את הרשויות,

אנחנו גם בשלבי מעבר אך עדיין לא עברנו לכן אסתפק רק בדברים הללו...

לסמן כל חדר בבית בצבע אחר ולסמן את הארגזים לפי הצבעים ששיכים לאותו חדר.. ככה הפירוק של הארגזים יהיה יותר מהיר ונוח..

מעבר קל