פורום נשואים טריים (עמוד 511)

כנסו קראו זה חשוב!

בדרך אגב כזה: ראיתי שאמא מרגישה כאילו את לא כ"כ רוצה לדבר איתה...  קרה משהו? היא דווקא אוהבת אותך ונדמה לי שחבל לה...

לכל היותר, תגיד לך שהיא לא רוצה לדבר על זה. אז תגידי, בסדר..

ענ"ד.

ממש לא חושבת שכדאי להכניס גם אותך לשם,

ואחיך בטח יודע במה מדובר

ולפי זה להחליט מה הכי נכון...

ואת מרגישה שאתן כמעט חברות ושהיא תבין מאיזה מקום זה נובע, אז אני לא חושבת שיש בעיה להתעניין מה חיבל בקשר שלה עם אמך ומה ניתן לעשות כדי לתקן ולהקל.

שגיסתך תוכל להגיד לך משהו "רע" על אמא שלך, וזה לא יגרום לך לכעס עליה או על אמא שלך. זה לא פשוט.

נישואין זה לא עבודת פרך.

את לא אמורה לעבוד "קשה קשה מאד " כדי להגיע לשלום בית.

ברור שצריך לעבוד כל החיים על הזוגיות, אבל צריך גם ליהנות מהעבודה! צריך לעבוד על שלום בית בכיף ובהנאה.

והכל בראש.

אם כל אתגר יראה לך קשה מנושא- ככה גם יראו חייך. אבל אם תקבלי את האתגרים באהבה, תראי שהדרך לזוגיות טובה היא קלה יחסית.

לימודי רפאוה זה  7 שנים, עו"ד 4 שנים.

אז אל תשוו עבודה קשה של לימודים לחיי נישואין כי הם 120 שנה ולא כמה שנים.

חיי נשואיון זה לא לימודים של חצי זה  יום זה 24 שעות!

בלימודים אין להיפגע /להתאכזב /לכעוס/ כמו עם בעל, בלימודים יש את המרצה , גם אם אתה לא מסמפט אותו , זה רק כמה שעות אח"כ אתה הולך הביתה.

לימודים אתה רואה בשטח ציונים למבחנים וכו, בחיי נשואין לפעמים אתה משקיע ומשקיע לא תמיד אתה רואה ציון מאה.

יש עוד הרבה הבדלים...

וגם מה זה לעבוד קשה קשה קשה? יש גם גבול לקושי.

זה ברור שאם כל אחת/אחד היה עובד מאוד קשה אז היה מסתדר. לעבוד קשה זה נקרא, לוותר, לשתוק, להבליג, לסלוח, לעשות הכל לבד בבית עם הילדים וכו, לתת לבעל לבוא ללכת ולעשות מה שבא לו. לכבד ,לפנק. ואין סוף....

זה מתכון טוב לשלום בית, השאלה כמה אפשר ???

זה מתכון מצוין לאשה מעונה ולא לאהבה ושלום בית

ותאמיני לי הרבה נשים נשארות ומוותרות בשביל השקט שיהיה בבית, בשביל הילדים,

ולא בגלל אהבה

אז איך את מסבירה את זה שהנתינה מביאה לאהבה?

נותנים כשאוהבים ולא להפך.

נשואין אינם מחנה עבודה ולא עונש של עבודת פרך עם מאסר עולם.

ואין סיבה לחכות עד שנהיה סבא וסבתא בכדי להיות מאושרים עם בני/בנות הזוג שלנו.

אז איך כל היועצי זוגיות אומרים את זה???

ולמעשה אני לא מכירה אף יועץ או יועצת זוגיות.

אבל כנראה שזה עדיף על פני המלצה לפרידה שהיא דבר קשה שעלול גם להיות הרסני.

אז אם זוג כבר הקים משפחה ואין מצב של שנאה ועויינות, יתכן ומאמץ נתינה הדדי יכול לשפר את האוירה בבית ובמשפחה.

קשה להאמין שזה יביא לאהבה אבל זה כן יגרום לרגיעה ולחברות טוכה ונעימה יותר.

הרבה פעמים רואים את זה כשמייעצים לחברה\תלמידה ומלוים אותה בקושי מסויים, ומשקיעים בה- ומשם גם נוצר קשר של אהבה כלפיה. 

אבל השאלה היא אם זה נתינה מרצון או מכורח המציאות. כי אם את נותנת ומשקיעה במישהו מעצמך באמת הנתינה הזו רק תגביר את האהבה (כשמשקיעים במישהו מעצמך משהו בו הופך להיות קשור אליך. וברגע שמשהו קשור אל מישהו הוא אוהב אותו). אבל אם את נותנת כי חייבים ומרגישה מנוצלת, יקרה ההפך- הנתינה רק תגביר תחושת תסכול ותפחית את האהבה כלפיו. 

הכל תלוי ממה נובעת הנתינה.

אבל היא אכן יכולה להגביר אהבה- בתנאי שהיא נתינה נכונה 

אין שום דמיון או קשר בין אהבה של בני זוג לבין אהבה לתלמיד או אהבה לכל דבר אחר.

כל האהבות נובעות ממקום אחד.

הן מופיעות בצורות שונות לחלוטין, ובעוצמות שונות.

אבל זה לא אומר שאין בינהן קשר...

אני לא חושבת שאמורים לעבוד קשה על שלום בית..

נשמע לי מצער משפט שכזה. וזה נשמע משפט שדורש בירור מעמיק. משפט שמעיד על יסודות שייתכן שמרקיבים..

מה שכן, זו הכרות. ולא במובנה הפשוט, אלא במובן רחב יותר: הכרות לעומקה ולכל גווניה של האישיות העומדת מולנו עם כל המשמעויות הנלוות לעניין זה.

וזו לטעמי הדרישה הגדולה ביותר שאנו נדרשים במסגרת הזוגיות

יש זוגות שצריכים לעבוד קשה. למה? כי הם מגיעים לזוגיות עם פערים מהותיים ביניהם, שמקשים עליהם לתפקד כזוג. אולי לא כולם, אבל בהחלט יש זוגות שצריכים לעבוד קשה. 

סבא וסבתא שלי תמיד סיפרו לנו איך הם הגיעו למערכת הנישואין. שני יתומים שגדלו בארץ די לבד, שניהם עלו מתימן, אבל הוא היה נער כפרי ו"חסר חינוך", והיא היתה עירונית תרבותית, וזה יצר ביניהם פיצוצים כל כך גדולים. הם סיפרו כמה קשה הם עבדו בשביל לגשר על הפערים האלו, על הצלקות של היתמות והרעב והעוני, והמסר שלהם היה תמיד חד משמעי: הדרך של הזוגיות היא לא סוגה בשושנים. צריך לעבוד קשה. 

ואני עומדת מאחוריי דבריי, נשמע לי מצער מאוד לומר שצריך להתחתן

ולהבין שצריך לעבוד קשה על שלום הבית.

זה רק כבר שאת נשואה עם ילדים... וזה מחוסר בררה

אבל ממש לא מלכתחילה. עדיף להתחתן עם המתאים ולא עם השונה

יש פערים של מנטליות, כמו חתונה בין שתי עדות בעלות מנטליות שונה. זה יכול לגרום לפיצוצים לפעמים! יש פערים שנובעים מחינוך לקוי של אחד מבני הזוג. ועוד... 

זה עדיין לא אומר שלא אוהבים ושאי אפשר לנהל זוגיות בריאה וטובה ומאושרת. יש כאלו שהכל בא להם יותר בקלות, קיבלו דוגמא בריאה לזוגיות בבית וכו', אבל לא לכולם זה קורה. אז אלו שלא קיבלו את הצידה הזאת לא אמורים להתחתן ולהיות מאושרים? הם יהיו מאושרים, אבל יצטרכו לעבוד קשה כדי להגיע למודל של אושר שלא הכירו לפני כן. 

כי אנשים משתנים, אישה בת 20 זה לא בת 40 לפעמים עקב עבודה, לימודים וכו כי קו המחשבה משתנה.

אז אפשר להתחתן עם פערים ולהסתדר.

אפשר להתחתן בלי פערים ופערים נוצרים בהמשך...

חבל שבמקום ללמוד אחד מהשני מנסים לשנות אחד את השני.

את השני?

אולי ההפך? אני דווקא חושבת שלא משנה פערים או לא, החובה היא לא לחנך אחד את השני. כשחמותי אומרת לי בצחוק שאני צריכה לחנך את בעלי, אמרתי לה שזה היה התפקיד שלה 22 שנה. עכשיו אני נהנית מהפירות. 

וכן. זו מציאות קיימת שזוגות נכנסים לתוך מערכת זוגית ומגלים פערים גדולים. היא אפילו קיימת הרבה מאוד. כתבתי לך למעלה, מספיק שזוגות משתי עדות שונות יתחתנו, וכבר יש פער. זה קיים אפילו בתוך עדות בעלות מנטליות לכאורה דומה. אני לדוגמא חצי תימניה, וחצי פרסיה. כשהתחתנתי עם בעלי התימני, חטפתי בהתחלה הלם תרבות. לא הכרתי את השבטיות הזאת שראיתי במשפחה המורחבת, ונבהלתי מאוד. למדתי לאהוב את זה, ולשמור על קשר קרוב רחוק...  

שימי לב שאת אומרת דברים די ידועים, שמקובל אצלינו להנהן בראש ולא להקדיש להם מחשבה

וכאן ממש לא קיבלו אותם

זה מחייב לחשוב, לא?

אז ברור שאת צודקת לגמרי, וכך היה בכל הדורות, וכך הצליחו יהודים בשלום בית שלהם,

עם הבנה פשוטה שהם באו לתת ולהשקיע ולא לקבל ולקחת

וכמו שאומר הרב דסלר שהאושר יהיה בבית רק כשכל אחד ידאג לטובה של השני, וברגע שכל אחד יתמקד בטובתו העצמית האושר מהם והלאה

אבל אנחנו בדור שאנחנו אמורים ליהנות מהחיים, ואם אני לא נהנה עכשיו - אז בשביל מה אני כאן?

אין לאנשים ערך בעצם זה שיש בית, וכשיש קושי נשארים רק בגלל הילדים

אף אחד לא חושב שצריך להתיסר יסורי נפש נוראיים כדי להגיע לזוגיות טובה..

אבל כמו שכתבו- העבודה על המידות, וויתור, עין טובה ושאר דברים כאלה דורשים התגברות לא פעם ולא פעמיים וזה קשה...

יש מישהי שקל לה תמיד לוותר או שקל לה תמיד לדון את בעלה לכף זכות, או שקל לה לעשות מאמץ גדול בשבילו?    אם כן- אשריה...

מן הסתם יש זוגות שאצלם הולך חלק יותר מאשר אצל אחרים, אבל אז מה?

לפעמים דווקא הפערים או הקושי בעבודה הזוגית מביאים לקשר עמוק יותר.

היא באה להדגיש את הערך של הצורך להשקיע בבנין הבית, להתאמץ (ויתכן בכלל שכשאמרה "לעבוד קשה מאד" לא התכוונה למה ש"שמעו" בדבריה, אלא להסכמה הפנימית להתאמץ על הענין)

ואחרים באו להדגיש שזה לא אמור להיות משהו שמראש במבט של "קשה מאד", אלא דבר משמח, וגם התאמצות לבחירת מישהו שיש איתו את מירב הסיכוי לכך. חשיבות האהבה בין איש לאשתו וההתאמצות עליה.

למה זה "אם אני לא נהנה עכשיו"..  גם הרב דסלר מדבר על ה"אושר" בחיי הנישואין. אפשר להקשות אותו דבר - אושר?... אכן כן. זה אושר מאד נעלה. והשמחה של איש באשתו ואשה בבעלה זה ערך מאד נעלה. ההדרכה של הנתינה, היא ענין גדול, כשחושבים האחד על טובת השני, זה בא מתוך האהבה זה לזה ומעצים אותה ובונה אותה בדרך ישרה ואמיתית.

[הסטייפלר כתב במכתב לאיזה חתן: עיקר תקוות האשה בעולמה שיהיה לה בעל שאוהב אותה...  כמה נוגע ללב]

הערך העצום הוא אכן בעצם בנין הבית - והבית הזה צריך להופיע בכל הרבדים של היחס הנעים והמלבב והמשמח. זו שלמותו. ושווה להתאמץ עבור זה. 

לפעמים, גם תיאוריות של "סגפנות" למיניהן מהוות מפלט ממאמץ פנימי, אמיתי ועדין. כאילו בשם זה שממילא הכי חשוב "הבית" (וזה נכון. לא "בִמקום"). חשוב הבית - וחשוב שהוא יהיה מלא באהבה ושמחה זה בזה.

מיקמאוס טוען שלא הייתי די ברורה

בעבודה הכוונה - להשקיע הרבה מחשבה  לנסות להבין וללמוד את השני לצאת מהריבוע שלך 

לפעמים גם צריך לוותר ממש ולפעמים להבליג 

כל זה יביא אתכם למקום של שיתוף וחברות אמיתית ועמוקה מקום ששתיכם תקבלו בו את הצרכים שלכם

וכל אחד יתן לשני בשמחה כמו שהוא נותן לעצמו

כתבתי את זה למרות שזה די ברור

כי היה נראה לי לאחרונה שמידי הרבה כאן בפורום

זוגות מתלוננים על מריבות ועוד יש כאלו ששולחים אותם ישר ליעוץ ולהתגרש וכו'

כאילו ששלום בית זה לא עבודה (מהנה אבל דורשת השקעה בלי סוף)

והנה אני רואה שהמצב עוד עגום משחשבתי-

לא צריך לעבוד ? 

נתינה לא מולידה אהבה?

רוצים דקה אחרי החתונה להיות ב "הרגל של אשתי כואבת לנו"?

בקצב הזה אני ממש מקווה שהחברה הדת"ל תגיע לאחוזי גירושין כמו של הציבור החילוני

ואין פלא שאחוזי הרווקים עולים בהתמדה

היכן הרבנים? היכן?

אכן, כתבת לא כ"כ ברור, כי היה לך ברור מה את רוצה לומר, ושכך יבינו..

וחלק מהמגיבים/ות אכן הסכימו כמובן שנתינה מהלב מעצימה אהבה; וגם שצריך להשקיע, ברצון ובשמחה.

אולי 2-3 כתבו אחרת. קצת מוגזם להסיק מזה מסקנות מרחיקות לכת על "הציבור הדת"ל".  וגם השאיפה המודגשת שדברים יבואו עם תחושת אהבה ורצון, יש בה חשיבות ואמת.

יצרת רושם כאילו נישואים זה מאסר עולם עם עבודת פרך

עכשיו את בהחלט ברורה יותר ואני מסכימה עם רוח דבריך.

על זוגיות טובה צריך לעבוד.

בהחלט.

אבל זה יביא פרות רק כשצד שני יתאמץ גם

אם שני הצדדים מתאמצים בצורה סבירה אז רב הסיכויים- לא תמיד- אבל רב הסיכויים שלא יגיעו למצב שמישהו יציע להם להתגרש או שהם לא יכולים לשבת ולנסות ליישב בעייה או יגיעו לבעייה קיצונית

יש אנשים שרואים וויתור כחולשה וממשיכים בהתקפה ואיתם אין טעם אפילו להשתדל

יש זוגות שעובדים ועובדים ולא מצליח להם, פשוט כי אין להם את הכלים ואין להם מושג  על מה ואיפה לעבוד. כשהולכים לייעוץ היועץ מסתכל מפרספקטיבה אחרת ונותן את הטון שלו, את הכלים שהוא מכיר ויודע, וזה עוזר מאוד להרבה זוגות שהכרתי ומכירה. אני חושבת שייעוץ זוגי בדור הזה הוא צו השעה וחובה מוסרית. אנחנו חיים בדור שהמודלים של זוגיות שאנחנו מקבלים הוא מסרטים או ממקומות שליליים אחרים (כן. לפעמים גם זוגיות לא בריאה של ההורים). מהסיבה הזאת אחוז הגירושין כל כך גבוה שהעבודה של יועצי הנישואין היא ממש מצווה. רק חבל שהמחירים כל כך גבוהים עד כדי כך שהרבה זוגות נמנעים בגלל זה ללכת לקבל ייעוץ ומעדיפים להמשיך לנסות לבד ולהתעייף. 

עוד מישהו בכלל יודע לקשור עניבה???????????????

מי שלא

למה שידע

האמת פעם פעם מזמן ידעתי אבל היום אין סיכוי שאני אדע

לא מתקרב אליהם

לא הלך 

(וזה לא שבעלי הולך עם עניבות, כן? שלא תהיינה אי הבנות...)

וממש לא עם חולצה קצרה

הוא לא עובד אגד

יש אירועים שלא מחויב ויש שמצפים לבוא עם לבוש יותר מעונב

השבת לדוגמא ראיתי הזמנה

שבה נכתב "כדאי לבוא עם בגדי ים"

אני מעדיפה לא לנחש מה בעלי השמחה מתכננים

עם כל חולצה שמתאימה לעניבה מבחינת סוג הצוארון, בין אם קצרה או ארוכה.

אפשר להתאים את העניבה לשאר חלקי הביגוד של הגבר, מהנעל ועד הכיפה.

תלוי כמובן באירוע.

לעניות דעתי,

עניבות רחבות יפות רק עם חליפה.

צרות יכולות להתאים גם ללא, וגם בחולצה קצרה, בבד המתאים.

אבל חשוב מאוד לבחון את זה, לראות המקום איך זה נראה.

(לצורך העיניין, בחתונה שלי אני הייתי עם עניבה, חולצה ומכנס לבנים ממש ונעליים של קטרפילר...

וזה היה מהמם!)

בסגנון חרדי ספרדי כזה. הרבה תימנים ולא כולם חרדים, יש שם גם לא דתיים או דתיים מסורתיים כאלו. יש לי שם משפחה מהצד שלי ושל בעלי ולא נתקלתי שם בדתיים לאומיים סבבה כזה. בעיקר חרדים ספרדיים. 

דתיים לאומיים... לא?

איפה בכפר אברהם? זה גם יכול להיות ההבדל..אומנם זו סה"כ שכונה קטנה, אבל יש מקומות בהם יש יותר דתי לאומי

רחוב אונטרמן מתאפיין בהרבה דתיים לאומיים. גם מבוגרים וגם צעירים. בנוסף שכונת חן הצפון היא ברובה המוחלט של זוגות דת"ל צעירים. כמדומני שסיגנון לא אברכי. מקסימום הסדר ברובם. רחוב תורה ועבודה הוא של בתים פרטיים עם יחידות דיור ולכן לרוב הבעלים מבוגרים והשוכרים צעירים. שם הקהילה קצת יותר תורנית וקיים בית מדרש של בית מוריה

רק להוסיף לגבי הרחובות -

רבי עקיבא, הרב גולד, הרב הרצוג וחלק מרחוב מיונה גרין - בניינים של 2-4 קומות, חלקם בנייני רכבת. יותר חרדים ספרדים ותימנים.

שכונת חן הצפון - רחוב שלומציון המלכה - בתים רבי קומות, יש מגוון גילאים, גם צעירים, גם מבוגרים. זה קרוב מאוד לצומת סגולה אם משמעותי לכם מבחינת תחבורה ציבורית.

שכונת משה"ב - רחוב אונטרמן וחלק מרחוב יונה גרין (1-7) - בתים רבי קומות. הרבה זוגות צעירים דתיים לאומיים מכל מיני גוונים. יש מרכז מסחרי ובו סופרמרקט, דואר, ועוד

שיכון הפועל המזרחי - רחובות תורה ועבודה, החשמונאים, בר יוחאי, יוכלמן, הסנהדרין - אוכלוסיה מגוונת מאוד, פחות צעירה, וכפי שכתבו מעלי מדובר ביחידות דיור בבתים פרטיים.

שכונת כפר אברהם - רחובות הרמח"ל, ריינס, עוזיאל, לנדוי, סלבנדי - בתים פרטיים ישנים, קוטג'ים ודופלקסים, לא יודעת אם יש שם הרבה יחידות דיור להשכרה. אוכלוסיה דתית לאומית ברובה. 

כל מה שתיארתי יושב ברדיוס הליכה של כרבע שעה מקצה לקצה.

פה ושם יש משפחות לא דתיות, חלק מהרחובות סגורים לנסיעה בשבת וחלקם לא.

מגוון של הרבה מאוד בתי כנסת, מכל העדות ומכל הסגנונות.

אני מכיר את כפר אברהם מקרוב מאוד. אכן יש שם איזור של חרדים תימנים אך כמות גדולה מאוד מהתושבים הם דתיים לאומיים. גם זוגות צעירים וגם הורים לזוגות צעירים. סה"כ סביבה מאוד נחמדה אנשים חביבים (גם התימנים שבהם) בלי פולשנות ומגזריות. סביר שבכל בית כנסת תראי שילוב מסויים של חרדים ודת"ל (מהעזרת נשים כמובן). בנוסף יש שם את ישיבת שיח ידידיה שמתאימה כמו כפפה ליד לסביבה בשילובה בין חרדים וד"ל.

א. אם את בנאדם של בוקר - קומי שעה לפני השעה שאת באמת צריכה להתחיל להתארגן, תדליקי רדיו או שימי מוזיקה שאת אוהבת, וברוגע תשטפי כלים או קפלי כביסה.

ב. בערב אפשר לעבוד יחד, גם אם זה בשעה עשר או אחת עשרה בלילה ואתם ממש עייפים, כשמתגייסים לדברים יחד אפשר לתקתק אותם מהר - למשל לקפל או לתלות כביסה יחד, או שאחד מקפל ואחד שוטף כלים, זה נותן מוטיבציה כשרואים שהעול לא נופל על כתפיים של מישהו אחד בלבד.

ערימות ענק... יש 2 אפשרויות- לסדר כל יום קצת או ביום שישי- אם חופש לכם- להשתלט על הכל, אבל זה מעצבן כי זה כל השבוע בלאגן...

לגבי כביסה- אני קיבלתי על עצמי לא לכבס ערימה עד שהערימה הנקייה לא מקופלת, גם דפים שמסתובבים- עושים מהם ערימה מסודרת וכשיש זמן- ממיינים ועוברים עליהם.

כלים- אחרי כל ארוחה, וככה לא מצטבר/חד פעמי, ובכלל- אולי מדי פעם עוזרת...

גם אם עסוקים- כדאי מאוד למצוא זמן לזה... זה נותן יישוב הדעת...

בכביסה, כשהכביסה מתייבשת מורידים ומקפלים מיד אחרי. אין סל/גיגית/מקום לכביסה נקייה לא מקופלת.

כלים, לשטוף מיד בסוף הארוחה. לא לחכות ולתת לזה להצטבר.

דפים, לשריין מקום מיוחד להם. ובזמן הפנוי שיש לשבת ולמיין אותם. מה שלא צריך - לזרוק.

ב"הצלחה רבה!

בפשטות- להשתדל לא לצבור. כביסה- כל פעם לקפל (כמו שכבר כתבו לפניי).

כלים- לשטוף אחרי כל ארוחה או בסוף כל יום.

דפים- לערום אותם ביחד, ופעמיים בשבוע למיין את הערימה (או חלק ממנה).

בעיניי, הכי חשוב לא לצבור.

אם אפשר, כדאי גם לעשות דברים במקביל (לקפל כביסה תוך שיחה עם הבעל/שיחת טלפון/שמיעת שיעור באינטרנט. כנ"ל כלים בכיור ומיון דפים, בעצם ).

שתעזור בתשלום סימלי?

קיפול כבסה, גיהוץ, שטיפה כללית..

זה יכול לעזור

לפני שהתחתנתי לא הייתי הכי מסודרת בעולם... שאלתי את חמותי איך היא מצליחה לשמור על סדר היא אמרה לי- לא מניחים דברים מהיד! רק במקום! מחליפה חולצה? את לא מניחה על המיטה או על שום מקום אחר! ישר מהיד לארון. כנ"ל דפים וכו. כלים בכיור? אין דבר כזה! כשמסיימים לאכול אחד מפנה כשהשני במקביל כבר עם הסקוץ' ביד שוטף.. כנ"ל כביסות. מתייבש? מהחבל מקפלים לארונות בלי תחנות ביניים... וזה פשוט עובד!! בהתחלה קצת קשה כי זה מכביד ודורש הרבה תשומת לב אבל אחרי זמן קצר זה הופך להרגל והבית פשוט מסודר למופת כ-ל הזמן

לעשות גם מתוך עצלות, ואח"כ זה כבר יבוא טבעי בעז"ה

אני מחליט: אני סופר לעצמי עד 200 והכיור ריק. או: עכשיו אני מחזיר 50 דברים למקום. זה הופך את העסק לתחרות ונותן מרץ.

עוד משחק: כל דבר שאני שם במקום לקחת מאותו מקום דבר ומחזיר למקום. לדוגמא: מחזיר כוס לכיור מחפש ליד הכיור מה צריך להחזיר. מצאתי שם מדחום - לוקח לארון תרופות ומחפש ליד הארון תרופות, מצאתי שם מגבת לכביסה לוקח לכביסה מחדר כביסה לוקח  דלי למרפסת  וכו' וכו' זה משחק שאני מאוד נהנה ממנו. ומסתובב כמו בובה בכל הבית, כל רגע עם דבר אחר ביד... 

כי יש לי קושי לזרוק דברים, אז מצטברות שטויות שממלאות את הבית.

אז כשאני מסדרת ערימה\מגרה.\ארון בגדים, אני סופרת וכל דבר שביעי צריך להעיף מהבית. (כמובן אני בוחרת אותם בקפידה ולא שולפת בעיניים עצומות, אבל זה מכריח אותי לזרוק)

הזכרת לי את flylady: אתר אינטרנט (באנגלית) עם עצות כאלה בנושא ארגון הבית. גם שם מציעים להפוך את זה לאתגר כיפי. יש להם כל מיני "שיטות" מהסוג הזה. מומלץ

נניח- יום ראשון סדר כללי וכביסות, יום שני- שטיפת כלים, יום שלישי- קיפול כביסה וכד'.             

ואז גם אם מצטבר זה עדיין בשליטה...

ואל תדאגי מה יהיה עם ילדים. איכשהוא אנחנו מסתדרות...ורוב הבתים במצב סביר רוב הזמן...

אתן  רציניות? אצלי זה לא הגיוני.

מילא בבוקר לפעמים אני קצת מספיקה,אבל  אחרי צהרים? אני באה בערך בארבע וחצי, כולנו מעולפים מעיפות, מחממת משהוא לאכול, או מבשלת ...

בערך עד חמש וחצי אוכלים...

אח"כ אני הולכת לספה, אין לי כח לשום ארגון בבית, אפילו לא מורידה צלחות מהשולחן. אני בספה , הילדים סביבי עם משחקים, מקריאה ספרים כו'.

בשש בערך אני קמה, מעמידה מכונת כביסה, מורידה כביסה , מקפלת ושמה על המכונה במרפסת... בין לבין הילדים צורחים, רבים, וכ...שש וחצי רבע לשבע אני נותנת ארוחת ערב לקטן ומקלחת  איתו זה נגמר בשבע ו...

אחרי המקלחת לקטן ארוחת ערב לגדולים, מקלחות.

בשעה שמונה וחצי אני נופלת למיטה מעולפת. בין לבין כמה לדברים הכרחים, אולי להוריד צלחות  מהשולחן לכיור וכו, לאסוף כביסה מלוכלכת,

עכשיו תספרו לי מתי לארגן חצי שעה אחרי הצהרים? חצי שעה ערב?????

היום, זה לבזבז עוד עייפות מהבקשות, כי זה לא בקלות,

מספיק הרבה כוחות הולכים לי על הרבה דברים, אז גם על מריבות שהם יעזרו? גם אם מסכימים לאסוף,

אז עד שזה אוסף את הקפלה, הקטן בשניה בא והופך תוך כדי שהשני מכניס לקופסא, אז אני צריכה גם להשגיח על הקטן , כי אם לא תוך שניה זה מכות שהוא מפריע לו לאסוף.

יכול להיות אני עושה טעות, אני כבר לא מבקשת והבית בלאגן, זה אותו הדבר עם בעלי, כמה אפשר לבקש, להתחנן, לריב לשמור על הסדר, אז זה פשוט נשאר בלאגן וזהו.

בלאן נהיה בשניות, אצלי יכולים לגרור כסא לארון ובשניה מתעופפים כמה קופסאות פאזלים, עד שאני זזה אחד כבר עומד ליד הכיור מנסה לשטוף כלים וכל הריצפה מים.

הכל בשניות נהיה בלאגן, אני יודעת שיש אמהות שיגידו שעד שמשחק אחד לא נכנס לארון לא יוצא משחק שני, אבל אני לא עומדת בזה, כי זה כל הזמן לרוץ הלוך ושוב, ומי שתגיד זה רק ענין של שבוע שבועים להרגיל והם יקלטו זה לא נכון.

כי אני כל יום מתמודדת עם משהוא אחר, כל דבר לוקח שבוע שבועים...... לגמול מהנקה. לגמול ממוצץ, הרגלי אוכל, הרגלי מקלחת, הרגלי שינה, וזה לא שכל הרגל באמת נשאר, זה בא בגלים, כל הזמן זה לתחזק.

אז פשוט מענין סידור הבית התיאשתי. יום שישי אני בחופש ואז הבית עובר קרצוף. כל שאר השבוע חבל על המאמץ.

את חושבת שאצלי המשחקים נגישים? אצלי מטפסים, אתמול הקטן פיצץ את הראש בנסיון טיפוס. גם חלק מהימים אחרי צהרים אני בכלל לא בבית, יש לימודים, גינה, רופא וכו'....

בערב אחרי שהילדים ישנים אני הולכת לחדר שלנו, שם אני כן מקפידה על הסדר, אם יש  בחדר משחקים וכו, אני לוקחת את המטאטא סוחבת הכל לסלון, בדר"כ בבתים שומרים על הסדר בסלון ובמטבח, אצלי הפוך, הכל מהחדרים אני גוררת לסלון ולמטבח, לפחות שהולכים לישון וקמים לא יראו בלאגן.

בחדר שלנו אני רואה סדר, שוכבת במיטה, יכולה לשמוע שירים, לדבר בטלפון, לקרוא עיתון, כל דבר שהוא לא מאמץ...אפילו לשתות כוס קפה עם עוגה.

באמצע הלילה כשאני קמה לילדים, לעשות בקבוק וכו, אז אני מפלסת דרכי בין המשחקים..

אני מקנאה בך שיש לך את הדירבון לעשות סדר, ברור שזה כיף שהכל מסודר.

פעם באמת הייתי אומרת עד שבעלי יחזור שהכל יהיה מסודר, אבל אח"כ לראות שהוא לא מקפיד על הסדר זה משגע אותי, אני מעדיפה לא להתעצבן ולא לסדר.

(בדיוק חשבתי לעצמי שאולי זה סוג של דכאון?כי אחרת למה לא אכפת לי? איך אני מסתכלת על הקליקס בריצפה ופשוט ממשיכה הלאה בלי להתכופף להרים?)

כל החדר שלה בלגן פלוס במסדרון והחלטנו לא להכנס איתה למלחמות על זה...לפעמים אנחנו שואלים אותה אם היא רוצה עזרה בלסדר ופשוט מרכזים דברים בקופסה או על השטיח

כשילדי היו קטנים, היה כלל בבית: לפני ארוחת ערב מסדרים את הבית. עשינו טבלה, וכל יום לכל אחד היה אחריות על חלק אחר בבית, אם יש מספיק ילדים / בית קטן, ילד קטן עם ילד גדול. זה לא תמד הלך בקלות ולא תמיד הבית היה באמת מסודר, אבל זה מחנך את הילדים וזה מה שבאמת חשוב. לפעמים אחרי ארוחת הערב שוב התבלגן קצת, לפעמים סידרתי אחרי שהלכו לישון, אבל זה פחות נורא. היום, לפני שהנכדים הולכים, הם מסדרים פחות או יותר את הבאלגן, אבל זה באחריות הוריהם ולא שלי. עכשיו אני יכולה לדעת על איזה מהילדים שלי החינוך עבד ועל מי לא כל כך...

גם אני לא מבקשת מהילדים לעזור לי, כי אני יודעת שהמריבות יקחו יותר זמן ויותר אנרגיות מלסדר לבד. זה גם גורם לי להתפוצץ עליהם מתסכול ועצבים, וזה יוצא כבר יותר נזק חינוכי מאשר לוותר להם על הבלאגן.

לילה אחד, כשפילסתי לי מקום לדרוך בין הצעצועים והבגדים על הרצפה בחדר של הגדולים, עלו לי דמעות בעיניים... והגעתי למסקנה שזה לא הבלאגן שמפריע לי אלא התחושה שזה כישלון חינוכי שלי. שלא לדבר על הכישלון בלהיות "עקרת בית" או "אשת חיל" או איך שתרצי לקרוא למה שכל אמא יהודיה מצפה מעצמה.

כלומר הבלגאן מפריע אבל לא עד כדי כך. אני בעצמי,  אף פעם לא הייתי מאלה שלא מסוגלות לראות פירור בכיור. וגם כנערה לא הייתי מאד מסודרת.  ויש מצב שהדוגמה האישית שלי היא הגורם לכך שהילדים שלי ככה (יפה שמישהו אצלך עוד לפחות מנסה לשטוף כלים...)

אז החלטתי שעדיף להסתכל על זה כעל עניין של סדר עדיפויות:

יש כאלה שהן חולות-ניקיון וגומרות את עצמן עד אמצע הלילה כדי שלא יהיה פירור - אם יש להן כוחות אז יופי. אם לא - זה בטח בא על חשבון משהו אחר!

אני מעדיפה להשקיע אנרגיות בדברים אחרים. בחינוך, בלימודים, בשלום בית עם בעלי. כשיהיו לי עוד אנרגיות אגיע גם לסדר וניקיון. כרגע אני מוותרת על זה מבחירה - מסיבות חינוכיות כדי להמנע ממאבקי כוח.

זה עוזר לי לא להשתגע מקנאה כשאני רואה בתים אחרים, מסודרים... וכשאני משתחררת מהתסכול ורגש הנחיתות, גם יותר קל לי להזיז את עצמי ולשטוף קצת כלים.

לדעתי את יכולה לומר לעצמך אותו דבר: שאת אמא מצויינת שמשקיעה המון - בדברים שהם בעינייך יותר חשובים. למשל בריאות של הילדים - נשמע שאת ממש מוסרת את נפשך על ארוחה בריאה במקום ממתקים. וזה עדיף על פני למסור את הנפש על רצפה נקיה. ולהשוות לאחרות זה לא רלבנטי:  אולי הן לא עובדות הרבה שעות כמוך, אולי הן לא מסתכלות על הממתקים שהילד אוכל בזמן שהן מקרצפות, אולי פשוט סדר העדיפויות שלהן שונה.

יותר מזה: יש לי הרגשה שאת כבר יודעת את זה בעצמך: שאת בסדר גמור. שאת אשת חיל ממש! שאת עושה את הבחירה הנכונה. את רק צריכה קצת חיזוק... אז קחי 

מאחלת לך ולעצמי שה' יתן לנו כוחות,  שלאט לאט נתקדם ונגיע גם לבית מסודר.

נ.ב. גם אני, כשאני מיואשת ועייפה, יכולה לראות קליקס (ולפעמים גם אוכל, לבושתי)  שפוך על הרצפה במשך שעות ולהתעלם. הגעתי למסקנה שזה לא עושה אותי לא נורמלית! אני אדם נורמלי. רק קצת לא מסודר. אז מה.

(סליחה על האורך הנושא הוא בנפשי...)

כל יום לסדר משהו אחר...

פעם את השולחן המבולגן בסלון, פעם את הכיסא בחדר מלא הבגדים...

(בתכל'ס - לא משתלם לי לסדר כל פעם שלושה בגדים. מעדיפה כבר אחרי כמה ימים לסדר עשרה. חוסך זמן!)

אצלי כ-ל מה שסידרתי בערב למחרת בצהריים אין זכר לעובדה שסידרתי משהו

אני משתדלת להרגיש שהברכה היא בבלאגן ומשתדלת לשמור על סדר איפה שרק אפשרי..

אין כמו אמא- חשבתי על משהו שאולי יעזור לך קצת. כתבת שאתם מגיעים בארבע וחצי ואתם אוכלים. זה ארוחת צהריים? ערב? ביניים? אם זה צהריים או ביניים כדאי לחשוב על פיתרון אחר. תאכלו פירות, קפה / שוקו ועוגיה ואז בחמש וחצי שש ארוחת ערב לכולם.

עשר דקות ארוחת ביניים ואח"כ שעה שאת עם הילדים/ עבודות בית/ נחה ואח"כ סדר ערב.

אולי זה יעזור ויתן לך טיפה איוורור?

נו מה אני יעשה? אני לא יכולה להכריח אותו.

ואל תגידו תנסי להסביר לו, הוא עושה דברים בבית...(שיש הרבה שמקנאות בי) אבל זה לא סדר ונקיון בשוטף.

יש דברים שיש לנו חלוקת תפקידים,

אבל כשמגיעים לנושא של אחזקת הבית בסדר ונקיון באמצע השבוע ,אין עם מי לדבר.

גם אני פעם הייתי מאלה שלא יכולות לראות פירור בריצפה וברוך השם הבעל הכניס אותי לפרופורציה ומאז כוס בכיור לא ממש מזיזה לי,למדתי יותר להתחבר ליכולות שלי ושזה בסדר שיש גבול לכוחות של בן אדם

תעשי "היפוך ארוחות" את הקליל יותר כשאתם מגיעים, סנדוויצ'ים, ירקות וחביתה ואת הכבד יותר קצת יותר מאוחר אחרי שהתאוששת?

גם אצלי חוזרים מורעבים ואני נותנת פירות ולפעמים פרוסה עם משהו כמו חמאת בוטנים ואז יוצאים לגינה וארוחת ערב היא משהו מהנ"ל...

אבל אצלי פשוט אין מצב לסדר הכול כל הזמן. 

אם אעשה זאת - בעצם לא אעשה כלום...

ולכן, עדיף לי כך.

אשתדל, למשל, לא לפזר את הכביסה המכובסת בכל הבית - אבל יש מצב שלא אקפל אותה לארון כל יום, אלא כל יומיים.

הערב אסדר את חדר השינה - ומחר את חדר הילדים...

באתר בשם שמור עיניך

ממליץ לקרוא את הדיונים הקודמים שקישרתי אליהם.

השימוש בפסוק קדוש מהתורה הקדושה 

לשם ביזוי תלמידי חכמים 

ודאי טמא לפחות כ-12 צעדים ונראה לי הרבה יותר....

עד כדי לעורר בחילה

ניכר היטב מדבריך שאינך מכיר כלל את השיטה. אשריך וטוב לך.

אני זוכרת את ההודעות שלך פה כבר הרבה זמן, ותמיד תהיתי לעצמי איך אתה מעז להוציא לעז על כ"כ הרבה תלמידי חכמים עצומים בשם מה שאתה מאמין בו.

אתה מנסה לדחוף לציבור היקר שפעיל פה את הדעות שלך ע"י חזרה על אותה המנטרה שוב ושוב, בלי להבין שרוב הקוראים לא מעוניינים לשמוע.

הרוב המוחלט של משתמשי האתר והפורומים ניחן בהיגיון בריא ובאמונה תמימה בנוסח "הנח להם לישראל, אם לא נביאים הם אז בני נביאים" ורובם ככולם יודעים לסנן תכנים בעייתיים בשיטת "תוכו אכל קליפתו זרק".

כמו שאני רואה את זה הפורומים נועדו לשמש כר לדיון פורה ומפרה, ולא לצורך שכנוע אנשים בצדקת דרכך.

אמנם קטונתי מלנהל דיון הלכתי, אבל צורם לי בעין לראות איך בהינף אצבעות על המקלדת אתה מוחק גדולי תורה שחושבים אחרת ממך.

א. התמיכה המובהקת ב12 הצעדים היא של רבנים בודדים, ודאי לא מהשורה הראשונה. בארץ יש שני רבנים, אחד מוכר יותר ואחד פחות, ובחו"ל עוד כמה רבנים.

ב. לצערנו, האמירה שהציבור יודע לסנן תכנים בעייתיים היא נאיביות מסוכנת. ככל הנראה לא היה דור מבלבל כמו הדור שלנו. וכבר גדולי הדורות הקודמים (ביניהם הגר"א, הבעש"ט, ויסוד הדברים כבר בחז"ל) אמרו שבדור הגאולה יהיו בלבולים גדולים שחלק לא מבוטל מהם יבוא דווקא מרבנים ותלמידי חכמים.

למעשה, אנו רואים את הבלבולים הקשים שנוצרים מול עינינו, ואוכלים בכל פה. אגב, מעניין לראות שההיגיון הבריא של עם ישראל לא עמד להם מול פגעי ההשכלה, וכיום רוב עם ישראל אינו שומר תורה ומצוות.

אמנם ביהדות הדת אינה מקדשת את האמצעים ויש חשיבות שהדרך תהיה טהורה לפחות כמו היעד (ולרוב אפילו יותר),

אבל מי שמך?

ישנו אדם (אחד מני רבים, ככל הנראה) שזו הדרך היחידה שהוא ראה כאפקטיבית לגביו, והוא החליט ללכת בה.

הוא סינן את כל התכנים הבעייתיים ממנה והולך בה באמונה תמימה.

אז לא אומרים לאדם "חטא בשביל שיזכה חברך" אלא "חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה".

יה"ר שנזכה לשוב כולנו בתשובה שלימה, אבל לא ע"י ייסורים וחוליים רעים.

הכל בדיוק כמו שהוא בחו"ל, עם אותם עקרונות נוצריים. גם כאן בארץ, בקבוצות של דתיים, המטופלים כורעים על ברכיהם ואומרים את אותן התפילות שחוברו ע"י נוצרים.

כמובן שלא זו עיקר הבעיה, אבל זה רק לשבר את האוזן, איך הכל נשאר אותו דבר, עד לפרטים הקטנים.

אז אני חוזרת בי.

אני לא מכירה את השיטה, אבל הבנתי מהדיונים המצורפים לעיל שהיא עברה "גיור" לצורך התאמתה לאוכלוסיה היהודית,

אם אתה אומר שהמציאות שונה בתכלית אז אני מבקשת את סליחתך...

לא רוצה להגיב יותר כי זו פשוט תחושה של האכלת טרול.

וכולם מסתירים את עצמם היטב ע"י הרבה פעילות לא טרולית בעליל ברחבי הפורומים.

קרובת משפחה ברמת קרבה ראשונה היתה שם וברחה.

זה לא מתאים ליהודים!! זה מנוגד לתורה!!

וקטונתי להבין איך הרב שאני כ"כ מעריכה מאמין ותומך בשיטה הזאת...

אולי בהמשך אכתוב כמה נקודות, בעז"ה

שאלתי אותה איך הם מעבירים את זה והיא אמרה לי שהגישה עברה ניטרול של כל סממן בעייתי, ושרב הכפר סמך ידיו על הקבוצה הזאת. אני סומכת עליו. 

האם הם המציאו שיטה ייחודית, או שהיא הוכשרה דרך "בידך" של רמת גן?

זו קבוצה לאכלנים, של איי או. 

במחקר איכותני – פנומנולוגי נבדקו החוויה של אכילה כפייתית וההחלמה ממנה, כפי שהן נתפסות בעיני חברות ארגון העזרה העצמית או. איי (אכלי יתר כפייתיים) באמצעות בחינת השינוי שחל בהשקפת העולם של החברות נמצא כי חל שינוי בהשקפת העולם בין השאר בתפיסה של אלוהים, מגישה חילונית אתיאיסטית או לחלופין גישה דתית שמאמינה באל מעניש שחייבים לעבדו ע"פ ההלכה, לגישה שתופסת את אלוהים ככוח עליון אוהב ללא תנאי אשר הדרך להאמין בו היא אישית. כמו כן, תפיסת הבעיה בהפרעות אכילה כנובעות מכוח רצון חלש הוחלפה בתפיסתן כביטוי של מחלה[i].

"לדברי החברות שעברו שינוי בתחום זה, הרוחניות השפיעה על כל תחומי חייהן והפכה למעין מורת דרך בעשייה היומיומית ובביטוי העצמי שלהן כבני אדם מוסריים"[ii]. בנוסף צוטטו ראיונות עם נשים שציינו שבהתחלה הם תפסו את אלוקים כדמות שגם מענישה ולאחר מכן הם שינו את המאפיינים של האלוהים לדמות שאוהבת ואינה מענישה[iii]. "במהלך ההחלמה למדו החברות לקבל את מוגבלותן  המוגדרת כחוסר אונים בפני האכילה ולא ככוח רצון חלש. חוסר האונים נובע מהיותן סובלות מ"מחלת ההתמכרות".

עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה

עזר לי בגינה

שמעתי שאחרי שהחתול אוכל את האקמול הוא כבר לא חוזר

החתול הזה מחוסן לפלפל שחור הוא לא שם עליו

אה, וזה לא חוקי. אז תזהרי שלא יתפוס אותך שוטר

שעון/ ספרים/דיסקים/סטנדר/טלית/כלי עבודה/ דברים לחגים: קופסא לאתרוג/חנוכיה/מגילת אסתר/קערת סדר וכדו'..

יציאה יחד- צימר/מסעדה/בריכה פרטית...

למרות שזה לא מקור 

http://shut.moreshet.co.il/shut2.asp?id=107674

זכור לי משהו כזה גם.

משהו בטבע (טיולים ומסלולים) ?

או חופשה עירונית (הצגות, סרטים מסעדות וכו) ?

אני גם לא אוהבת צימרים ומעדיפה בתי מלון.

איזה אזור בארץ אתם רוצים? אם תכווני אותנו נוכל לעזור יותר.

לדעתי תוכלו למצוא במחיר שרצית.

בטוחה שתוכלי למצוא מבחר

שניסו לעודד חופשה בישראל, נעים להיזכר

ואגב, רק בשביל הפרופורציה, 2500 לשתי לילות, זה תקציב מכובד בהחלט.

מתי אתם מתכננים לצאת?

מה חשוב לך שיהיה במלון/או שגם צימר בא בחשבון?

(לא קשור אלי בשום דרך אבל שמעתי על זה). יש שם בריכה פרטית וזה בסביבות 800 ללילה אם אני לא טועה. בכל אופן, אחרי מס' ניסיונות נראלי שהנסיעה לצפון לא שווה, גם המרכז והדרום מהממים.. 

בא לנו דווקא כן להתרחק קצת..

האמת שההצעה פה על המלון בצפת נראית טובה

אבל לא עם עגלה (מלא מדרגות, בלי מעלית)

אז ככה:

יש אתר "ספונטני " שבו צימרים פחות יקרים כי הם ברגע האחרון.

יש כמה יישובים באיזור נהריה שאת יכולה לבחור בהם צימר.

אם את צריכה טלפון לקייטרינג לשבת ק' אני יכולה לתת לך - ניסינו והיה בדסר גמור. אוכל מרוקאי כזה. ממולאים, אורז עם פירות יבשים, דגים וכו'. גם סלטים. ואז את מבקשת מבעל הבית פלטה.

באיזור את יכולה לבקר בטיילת של נהריה בשעות הערב - קצת בעיית צניעות, אבל זה בכל מקום לצערי...

יש גם את ראש הנקרה באזור שהוא מאד יפה וגם את הים וכמה מסלולים קלילים באזור בצת וכו' .

בקיצור - תעשו חיים!!

מקנאה בכם

והתקציב שלכם יענה לזה

מלון כינר ממש מומלץ , היינו שם ונהננו ביותר!

כולם סיפרו על האוכל ואני ממש התבאסתי. זה תוספת של איזה 250 ש"ח לארוחת ערב ובכלל לא נהננו.

בנוסף - החוף נפרד אז ממילא אי אפשר ללכת עם הבעל.

בנוסף - מאד יקר יחסית למה שמציעים.

מה שכן - ככה לא צריך לדאוג לתפילות במניין...

ממה שאני בדקתי, גם יכול לענות על התקציב. ואני בדקתי על חודש יולי! 

אבל יש בכינר חוף משפחות לא הכי מסודר - אחרי חוף נשים.

בלביא יש בריכה בקיבוץ שפתוחה חינם לאורחי המלון - יודע שיש נפרד - לא יודע אם רק!

לשאול את בעלך אם הוא יודע למה.

ולראות אם הוא מענוין בהתערבותך הזו.

אם כן, אפשר לנסות ביחד לחשוב ממה זה בא והאם/איך אפשר לעזור.

אם בעלך מעדיף שלא תיכנסי לענין - היחס הטוב ביניכם קודם לכך, ותניחי לזה..

מה בדיוק השאלה, האם בגלל שהם כביכול לא מדברים גם את אמורה לא לדבר עם הגיסה?

ותשוחחי אתו על כל העסק.

ולפי מה שהוא יגיד לך תחליטי אם יש מקום לעשות משהו.

יתכן ואין לך מה לעשות אבל בהחלט יכול להיות שתוכלי לסייע.

יתכן והדרך היא לדבר עם ההורים, אולי עם גיסתך, אולי ישירות אל האח או דרך חברים שלו.

אבל בראש ובראשונה את צריכה לדעת מה קרה ומה דעת בעלך על כל העניין.

גם לי היה את זה ואח"כ זה הסתדר...

לא יעשה כלום

ומקווה שיסתדר...

יכול להיות שתוכלי לעזור.

למה להרים ידיים?

|מבועת|

ואילצו אותנו לישון יחד עם הילדים באותו חדר..

חייבים הדברה.

אני אומרת סיוט, ולא עושה שום דבר בנידון.חוץ מספרי נגד נמלים בהתזה מקומית. אני יודעת שהפתרון הדברה ועדין לא עושה.

כי בשביל הדברה צריך לעזוב את הבית לשבת, לא בא לי לסוע להורים לכל השבת בשביל זה. (להגיד להם שנזכרנו בהם כי צריך לעזוב את הבית לשבת.... נשמע מאוד לא מעליב)

וכן צריך לרוקן כמה ארונות במטבח, להזיז כמה רהיטים. מיטות,עשינו לפני שנתיים וזה בלאגן.

מענין כמה זמן נשרוד ככה..כל יום בערב בעלי אומר תזמיני כבר הדברה ואני אומרת תזמין אתה....

זה לא הטלפון למדביר, זה כל המורכבות.   חחחחחחחח  איזה צרות של עשירים.

בכלל מאז שהיה המקרה עם ההדברה שמתו הילדים, זה עושה לי עוד יותר צמרמורת הנושא הזה, אפילו ששם זה היה חומר מאוד מסוכן לא כמו הדברה פשוטה.

לא יכול להיות- מבחינתכם ומבחינת הוריכם- שתרצו לנסוע אליהם לשבת גם בלי כורח כזה?

אבל יצאנו ללילה למרות שהמדביר אמר שאין צורך..

אצלנו היה מדביר מעולה אם את צריכה המלצה, וכמובן שביקשנו לראות את כל האישורים והמסמכים הדרושים. הוא לא משתמש בפוספין (זה החומר שהשתמשו בו במקרה ההוא).

לנמלים, ממליצה לך על טופ ג'ל. את מפזרת את זה במטבח, הן לוקחות את זה איתן ומרעילות את הקן במטבח. זה גם פיתרון של הדברה ירוקה. 

הוא גם עושה הדברה וגם מוכר את הג'ל שסיפרתי עליו.

עיגולים ירוקים כאלה ששמים ליד החורים. בטח אפשר לקנות בטמבור וכאלה. לנו זה גמר מכת נמלים מטורפת. כל הרצפה הייתה מכוסה נמלים ואחרי כמה שעות..כלום. 

יש מקומות בארץ שאי אפשר לחיות בלי הדברה מסודרת פעם- פעמיים בשנה

ולבדוק שלא מדובר בזרחן אורגני, שנאסר לשימוש לאחר שהוכח כמסרטן ודאי.

לא חסרים פתרונות, גם כאלה שאני מתעסק איתם, רק שלא ברור לי אם מותר לי להציע כאן את מרכולתי.

מחסל קינים

הנמלים באות מבחוץ לכן חשוב להדביר מחוץ לבית.

אנחנו אף פעם לא מדבירים בתוך הבית, אלא רק בחוץ וזה עוזר מאד.

לא צריך לצאת מהבית, אלא רק לנסוע לכמה שעות..

האמת שכרגע לא מדובר על דבש נמלים אלא על חומר דומה שעובד על אותו עיקרון.

זה עולה 50 ש"ח. אני נמצא ביד בנימין.

את מציירת עם הגיר מסביב לחור והם לא יצצו לך יותר.

(אי אפשר לרסס שם אף חומר נוזלי)

כשאלוהים ברא את האישה הוא היה ביומו הששי וכבר נכנס לשעות עבודה נוספות
מלאך הופיע ושאל "מדוע אתה משקיע כל כך הרבה זמן ביצירה הזו?"

ואלוהים ענה: "ראית את דף הפירוט שלה?"
היא צריכה להיות מתאימה לשטיפה אבל לא מפלסטיק, צריכים להיות לה יותר מ-200 חלקים נעים, כל החלקים חייבים להיות ניתנים להחלפה והיא צריכה להיות מסוגלת לעבוד תחת כל סוג של דיאטה, שאריות וכו`.
היא צריכה שתהיה לה יכולת לחבק ארבעה ילדים בו זמנית יש לה נשיקות שמסוגלות לרפא החל משריטה בברך ועד שברון לב, ואת כל זה היא צריכה לעשות בשתי ידיים בלבד.

המלאך היה המום מן הדרישות
"שתי ידיים בלבד?! בלתי אפשרי!
וזה רק הדגם הסטנדרטי?
לדעתי זו יותר מדי עבודה ליום אחד...
חכה למחר כדי לסיים"

"אין סיכוי!" השיב אלוהים
"אני כל כך קרוב לסיום וזו גם היצירה האהובה עלי ביותר
אני עושה אותה מכל הלב!
היא מרפאה את עצמה כשהיא חולה והיא יכולה לעבוד 18 שעות ברציפות"

המלאך התקרב ונגע באישה...
"אבל אדון עולם, היא כל כך רכה.."

"היא אכן רכה" אמר אלוהים.
"אבל עשיתי דגם מיוחד,
אין לך מושג איזה כוח סיבולת יש לה ואיזה הישגים היא יכולה להשיג."

"היא תהיה מסוגלת לחשוב?" שאל המלאך

אלוהים ענה:
"היא לא רק מסוגלת לחשוב,
היא מסוגלת להפעיל היגיון בצורה יוצאת דופן והיא
גם מסוגלת לנהל משא ומתן"

המלאך נגע בלחיה של האישה ואמר

"יש כאן סדק..."
"אמרתי לך שאתה מנסה לשים יותר מדי דברים בדגם אחד"

"זה לא סדק... זו דמעה"
תיקן אותו אלוהים
"למה צריך דמעה?" שאל המלאך
ואלוהים אמר:
הדמעות הן דרכה להביע את שמחתה, את עצבותה, את איבוד האמון, את אהבתה, את בדידותה, את סיבלה ואת גאוותה."
זה מאוד הרשים את המלאך
"אתה ממש גאון אדוני, חשבת על הכל.
האישה היא יצירה ממש מדהימה
"אכן כן!
לאישה יש כוחות שמפתיעים את הגבר.
הן נלחמות למען אמונתן , מתנגדות לאי צדק.
הן לא מקבלות את התשובה "לא" כשהן משוכנעות שישנו פתרון טוב יותר.
הן מונעות מעצמן, על מנת להעניק למשפחתן.
הן הולכות לרופא עם חברה שפוחדת ללכת.
הן אוהבות אהבה שאינה תלויה בדבר.
הן מסוגלות להתמודד עם קשיים, נושאות נטל כבד מאוד, אבל יש בהן המון אהבה ואושר.
הן בוכות כשהן שמחות וצוחקות כשהן עצבניות
בוכות כשילדיהן מצליחים ושמחות כשחבריהן משיגים השגים.
הן שמחות שכהן שומעות על לידה או נישואין
ליבן נשבר כשחברה הולכת לעולמה.
הן סובלות על אובדן אנשים קרובים ולמרות כל זאת, הן חזקות גם כשנדמה להן שאפסו כוחותיהן.
הן יודעות שנשיקה או חיבוק יכולים לרפא לב שבור



אבל יש לאישה פגם אחד.

היא שוכחת את ערכה."