פורום נשואים טריים (עמוד 574)

אני דוחפת אותם למכונה, גם ככה צריך לייבש/לתלות אח"כ והם מתקמצ'צ'ים בכל מקרה, אז למה לקפל כדי להכניס למכונה?

אני דוחפת אותם למכונה, גם ככה צריך לייבש/לתלות אח"כ והם מתקמצ'צ'ים בכל מקרה, אז למה לקפל כדי להכניס למכונה?

אני הולכת לנסות..

בכא לא הייתי חוששת לגבי מידת הניקיון

מכונת הכביסה עושה עבודה חזקה וטובה..

הבד צריך לזוז- כדי להתכבס, ולא להיות דבוק שכבה אחת לשניה בקיפול

 

מה שכן יעזור להם לא לצאת מקומטים - זה הקפדה בשלב התליה

לקפל יפה ומרובע את המצעים- ולשים אותם מתוחים על החבל

כשאת מרימה מהחבל- הסדין כבר חצי מקופל...

הזמן חשוב כי איתו מתרגלים לכל מיני רעיונות, שומעים ומבינים עוד דברים שקשורים לזה, משתנים מכל מיני בחינות ועוד.

לדעתי, את לא צריכה להתעסק הרבה עם הנושא של להתחתן, כי את לא שם.

מצד שני - אל תקבעי לעצמך את המחשבה שזה מפחיד.

שום דבר לא מפחיד, רק שונה.

תסתכלי סביבך, תראי שרוב העולם רוצה בשלב מסוים - לא שלך, מאוחר יותר - חיים של נישואין

אז כנראה שיש בזה יותר טוב ונעים מאשר לא נעים, נכון?

 

(ואני באמת מקווה שאני לא כותבת לריק לאיזה טרול)

 

את מפחדת ממשהו שהוא לא נתפס בעינייך כי הוא לא מתאים לחיים שלך

לא במקרה את לא מתחתנת עכשיו..

עם השנים את גדלה, לומדת וחווה המון דברים חדשים שמעצימים ומבגרים אותך. ובכל שלב וגיל יש את החוויות שמתאימות לאותו שלב.

 

כשתגיעי לגיל של בשלות לנישואים תאמיני לי שזה לא הדבר שממנו תחששי..

 

 

ואני יכולה לתת רשימה של 100 דברים שבגיל 15 מפחדים מהם

כי זה באמת לא מתאים לשלב בחיים

אבל בגילאים אחרים זה מתאים ומרגיש טוב.

 

למשל?

לנהוג באוטו (עם אחריות על עוד נוסעים)

לקנות דירה

להיות סטודנטית

לעבוד במקצוע שלמדת ולעשות "קריירה"

להיות אמא ל4 ילדים

לחיות רק מהמשכורת שלך (כמעט בלי עזרה מההורים...)

ללכת לעיר זרה כדי לגור

 

ויש עוד המון...

כולם מפחידים

גם אמא  לילדים- קצת מפחדת להיות סבתא ... עד שהיא מגיעה לשלב הזה בחיים- ומתאים ובשל לה- ולא מפחיד...

 

 

 

יש בנישואין כמה דברים שעוברים בין הבנות בשמועות, בשושו

ולפעמים יש טעויות ואי הבנות של דברים בסיסיים- ואז אוכלים סרטים...

כדאי לחשוב אם הפחד בא משם- ואז לברר עם אמא\ אחות \דודה\ מדריכה\ (אפשר גם אצלי באישי) מה האמת ולמה לא לפחד...

בעז"ה כשתהיי בגיל המתאים תכירי משהו ותרצי אותו כ"כ עד שממש תרצי להכניס אותו למיטה שלך. ועד אז...תחיי את חייך בשקט ושלווה ובלי דאגות כאלה.

וזה עובר לה ברגע שהיא מתפייסת.
לא נראה לי שזה כזה חריג.
(למרות ששנאה עזה, נראית לי קצת בעייתית.)

 

 

לגבי פיוס בזמנים של הרחקה - זה כבר ידוע ומוכח שהחיבוק עושה הרבה, ובלעדיו יותר קשה.

בס"ד

נכון שאנו כועסים הכי הרבה דווקא על האנשים האהובים עליינו, אבל ברגע הכעס האהבה "בהעלם", ורק כשזה עובר היא חוזרת אל הגילוי.

ברגע שאדם כועס הוא לא חווה את האהבה. (עד הרגע הבא שהכעס עובר או נחלש...)

אז מצד אחד טוב שאת כנה עם עצמך, ולכן את יכולה לראות כמה הכעס באמת הרסני, (לעומת חוכמולוגים שאוהבים לומר "אני כועס דווקא כי אני כל כך אוהב אותך...") ולכן עוד יותר חשוב לעבוד טוב טוב על עצמינו במקום הזה של הכעס, כדי לא להגיע למקומות האלו.

בהצלחה רבה! 

 

חלילה שמשהו רע יקרה להם, אולי מרגישים דחייה אך אי אפשר להגדיר הרגשה זו כ"שנאה" לדעתי, כי חלילה לא הינו רוצים שיקרה להם משהו רע ועדיין אנו דואגים להם גם בשעת כעס גדול..(מקוה שלא יהיו הרבה סיבות לכעס גדול אבל..)

מנין הקיצוניות הזו?

בד"כ כשאישה פגועה או כועסת היא גם שונאת??

ברגע כעס האהבה נעלמת ומתחלפת בשנאה?

לא לחוות את האהבה משמע לשנוא?

מאוד תמוה בעיניי

זה גם קצת לשנוא.
תלוי מה אומרת לך המילה "שנאה".
אני למשל לא שונאת ערבים, ואין לי שום עניין להשקיע בהם אנרגיות.

למה כ"כ קשה לך לקבל מציאות כזו? נאמר מפי רבים כאן שזה לא דבר מאוד חריג.

זו תגובה שלי ל"עוד מישהי". תהיתי:

האם נכון להגיד ש "לא לחוות את האהבה" בעת כעס משמע דווקא לשנוא?

בין לא לחוות את האהבה לבין לשנוא יש פער עצום- ועליו שאלתי.

 

- כמובן שאם כך הן התחושות, אני לא אתווכח איתן. ר

ק הניסוחים הללו נשמעו לי קיצוניים מידי

אני לא חושבת שכאישה כועסת או פגועה היא בד"כ גם שונאת למשל.

 

 

[אגב לפי דוגמתך: את תגיעי לידי כעס כלפי בעלך לעיתים- דווקא משום אהבתך אליו

אך אין זה מסביר את עניין השנאה..]

 

וחשוב לי להדגיש: לא הבעתי דעה לגבי השאלה של פותחת השירשור,

רק שהניסוחים הללו צרמו לי

אשתי פעם סיפרה לי על תחושת שינאה כלפי בזמן כעס. זה היה נשמע לי מאוד מוזר.

אז בעצם אני יכל להירגע עכשיו? זה סביר שכך נשים מגיבות, או שמשהו כאן 'דפוק'?

 

יש כאן כמה תגובות לכל הכיוונים, אז אני מבין שזה סביר נכון?

 

אשמח לתגובה.

שהרגיעה אותי מאוד על תחושות כואבות בזמן כעס.
לא נראה לי שזה אמור להדאיג אותך מבחינת הסבירות.

והיא צריכה עם הזמן לעבוד על עצמה בהדרגה..

 

זה לא מצוה שזה יהיה כך, אבל יש דברים כאלה.

 

לפעמים זה דווקא כי לא יכולים להתמודד עם מי שממול,

 

לעיתים כי מרגישים שהוא "חזק" יותר ושליו יותר, וככה היא כאילו "מזיזה" את זה בתוכה...

 

לפעמים פשוט "סערת רגשות" פנימית, להביע בפנים "בכל הכח" של הרגש..

 

לפעמים דווקא מתוך האהבה. כשהרגש פועל - אז כשמשהו "לא בדיוק" כמו שרוצה - זה סוג של "תחושת תסכול" זמנית מול מי שדווקא אוהבים; וגם שם הוא עובד..

 

זה לא שנאה באמת. אולי יותר סוג של "היזרקות", דווקא מתוך הקירבה ותחושתה; ואולי דווקא בגלל שסומכת בתוכה עליך ועל יציבותך..

 

כמובן, עם כל ה"דיבור ברגש", גם נשים צריכות לעבוד על עצמן, להתבונן, לחייך מזה, להתרגל ברוגע..  אבל לא צריך להיבהל מ"שניות" כאלה יותר מידי...

 

 

 

שאלה:

לדן : זה הגיוני מה שאתה אומר, אך האם אתה מדבר על סמך מידע, או אינטואיציה?

 

ואלירז: התשובה שלך קצת מדאיגה... את מדברת על 'תחושות כואבות', אבל אשתי קוראת לילד בשמו "שנאה".

אולי זה מוגזם כבר? אולי זה מעיד על משהו יותר עמוק?

 

בכל אופן אני לא מתכונן לקחת קשה מדאי, כי אולי זה לא נעים לי, אך אני עדיין לא מתרגש יתר על המידה, סו"ס, זו אישה. אבל אם יש מקום ליותר פרופורציות זה באמת יותר נעים לי...

לשוחח איתה על זה, בזמן רגוע.

 

שהיא בעצמה תסביר - אם היא בכלל מצליחה להבין את עצמה (לא בטוח..).

 

ומתוך דבריה, תוכל לעמוד יותר על הענין, האם זו באמת תחושה-של-רגע, שנרגעת אח"כ והכל חוזר לתקנו.

 

אתה גם יכול לשאול אותה אם זה נראה לה טוב. ומה היא חושבת שהיא יכולה לעשות כדי למתן את זה..

 

ובוודאי שאינך צריך להרגיש "אשם". מותר לאדם להתווכח, בנחת, בלי ש"ישנאו" אותו...

 

איש צריך מצידו לנהוג בצורה הוגנת, נדיבה, סבלנית - ואם למרות זאת האשה חשה כך לפעמים, זו  "בעיה" אצלה. אלא שה"בעיה" הזו, לפי מיטב הכרתי את המציאות, היא לא-פעם סוג התבטאות נשית של "רגש". כמובן, זה לא אומר שאשה צריכה "לנוח" על זה..  צריכה גם להשתדל למתן ולנתב את הרגשותיה גם בעיתים כאלה, ע"י חשיבה מראש, התרגלות.  אבל זה אומר שאם זה הכל - לא צריך, לדעתי, להתפעל יותר מידי.

 

איך יודעים אם "זה הכל"? מדברים..

בס"ד

שנאה וכעס אלו רגשות שברמה הקיצונית שלהם גורמים לנו לא לסבול את מציאות האדם או העניין שעורר את הרגש הנ"ל.

גם כעס זה שלילת מציאות. 

אבל אנחנו בני אדם מורכבים (ב"ה), וחוץ מהמקום הכועס יש גם שכל, וגם את המקום הרגשי הטהור. 

למשל הרבה פעמים גם כשעולה כעס, השכל משתיק אותו מייד, ולא נותן לו מקום.

המקום הכועס הוא גם שונא, אבל לא בהכרח שאדם יתמסר לכל הרגשות השליליים הללו. זה בבחירה המודעת שלו. (או לפחות יכול להיות בבחירה מודעת אם רק נרצה)

גם כשאנו כבר כועסים באמת, לרוב זה לא האדם השלם, אלא על משהו ספציפי, אלא הרגש גורם לנו להיות עיוור ובמקום לראות את כל האדם לראות רק את הפגיעה שהוא פגע בי.

אדם שלא יכניס שכל לתוך החוויה הזאת יכול בקלות להגיע לשנאה, וזה תהליך הרסני.

(שכל זה מחשבה הגיונית למשל: הוא בטח לא עשה זאת בכוונה לפגוע, להפריד בין האדם למעשה. המעשה רע, זה לא אומר שהאדם רע וכ')

 

זה נכון שהכעס עולה בקלות דווקא על אנשים שאוהבים כי הם קרובים יותר, ואם הם פוגעים זה כואב יותר, ואם לא נשתמש בשכל בזמן הפגיעה  ונרגיע את עצמינו, זה עלול לעורר רגשות הרבה יותר שליליים מאשר אנשים לא יקרים לנו שעלולים לפגוע, אבל ברגע של בכעס, באותה דקה לא אוהבים נקודה. 

ולומר בשיא הפשטות כשאדם פשוט כועס לא לא מצד הנשמה שלו, אלא מצד היצר. היצר הרע- הוא מלאך המוות, שונא לא רק את מי שכעסנו עליו, אלא גם אותנו. (כשאנו נותנים לו לשלוט בתודעה שלנו זאת חוויה של שנאה עצמית) 

 

לסיכום- המקום הכועס הוא לא המקום האוהב. האהבה (כשהיא נכונה ומותרת) זה מצד הנשמה, השנאה זה מצד הקליפה- היצר הרע. ואצלינו הבחירה מי השטול בתודעה שלנו. כשאנו כועסים זה כי היצר התגבר והוא שונא לא רק את הבעל אלא גם אותך.  זה הכל.

הדברים הללו אינם המצאות והגיגים שלי, אלא ככה למדתי. (אני קאוצ'רית במקצועי)

 

אגב "בדרך כלל אישה פגועה גם שונאת"- זה לא אני אמרתי. אבל בקטן אני מסכימה שאישה בריאה בנפשה תשנא את מה שפוגע בה. לכן העבודה האמיתית היא לתרגל לימוד לכף זכות, לצאת מתוך נקודת הנחה שהבעל לא מתכוון לפגוע ולנסות לברר מה הוא כן ניסה לומר, ומה הייתה הכוונה הטובה מאחורי הדברים. (ובדרך כלל יש כזאת.)  אבל אם אנחנו ישר נפגעות, טבעי אח"כ לכעוס, ולשנוא וכ', וזה הדבר שכדאי למנוע על ידי הסתכלות בין טובה ואובייקטיבית.

 

 

 

 

קראתי פעמיים ולא הצלחתי להבין.. האם לא לחוות את האהבה ברגע כעס מחייב שנאה?! ומדוע לדעתך רק מי שתרגיש שנאה היא בריאה בנפשה?

בס"ד

 

לא התכוונתי ששנאה לבעל היא תגובה של אישה בריאה בנפשה באופן ספציפי,

אלא שזה טבעי ובריא לשנוא את מה שגורם לך לסבול. (לעומת תופעה לא בריאה של אנשים שנמשכים לזה וככל שסובלים יותר נקשרים יותר)

 

אם תשימי לב גם בהודעה הקודמת כתבתי שאישה בריאה תשנא את מה שפוגע בה ולאו דווקא את מי שפוגע בה. 

 

ולא אמרתי שלא לחוות את האהבה מחייב לחוות שנאה. יש אינספור רגשות שאנו יכולים לחוות, אבל העובדה שבאותו רגע לא חווים את האהבה נותנת מקום לשנאה. (באם מתעוררת כזאת)

ומה שהכי חשוב זאת המסקנה, להסתכל על המציאות בעין טובה ואובייקטיבית, ברוב המוחלט של הדברים בני זוג לא פוגעים אחד בשני מתוך כוונה רעה, לכן עין טובה ולימוד זכות באופן שבו תופסים את הדברים מונע את הכעס, את השנאה וכ'. אדם שמלמד את עצמו לדון לכף זכות, נפגע פחות, ובמיילא כועס פחות וכ'.

כמובן שאני לא אומרת להסתפק בזה אלא לדבר על דברים שפוגעים וכ', אבל מתוך מקום שסומך על בן הזוג אוהב אותו ויודע שהדבר האחרון שהוא ירצה זה לפגוע. השינוי מתחיל בראש ומשנה את הרגש.

מקווה השפעם זה היה ברור יותר.

כן, הבנתי את דברייך. ומסכימה מאוד עם מסקנותייך לאחר ההסבר.. שבע"ה נצליח להחזיק בדברים הללו ולהשתלם בהם יותר ויותר..

באמת היה חשוב ההסבר שלך את דברייך, עוד מישהי. תודה.

אבל כעס אחד על השני ורגשות שליליים - זה קורה לכולם, לומדים מהר מאוד איךלהתנהג אחד עם השני כך שזה יפחת למינימום.

 

וברגע אחד רבים או כועסים אז כל האהבה שיש לנו כלפיו נהפכת לשנאה...

 

ותשימי לב שאנחנו מסוגלים לשנוא רק אנשים שאנחנו קרובים/היינו קרובים אליהם.

 

אנחנו מצפים מהם להתנהגות אחרת והולמת וכשהם חורגים מהציפיות שלנו (באמצע ריב, ויכוח וכד')

 

אז אנחנו מסוגלים אפילו לשנוא אותם....

 

אבל עדיין, עדיף להימנע מזה כמה שיותר, לראות מה הוביל לריב, איך לא ליפול למלכודת הזו שוב ולקחת אחריות

 

כך שמתישהו מישהו יפסיק את הריב, וככל שתעבדו על זה יותר מהר הריב יפסק יותר מהר וכמות הריבים תקטן

 

בהצלחה ובאהבה.

והקושי פתאום הכל מתהפך ונראה רע...עד כדי כך שאת שונאת את זה שאת הכי אוהבת...אבל שטוב לנו אנחנו אוהבות, מחבקות ושמחות בכל...פשוט צריך לזכר שזה טבעי והגוני כי ככה נוצרנו ושקשה להזכיר לעצמך כמה שבאמת טוב לך איתו ואת אוהבת אותו.....בהצלחה יקירה!!!!

לא צריך להרגיש שנאה, גם כשכועסים, כי בכל זאת הוא בעלך.

 

אישתי, גם כשאנחנו רבים, מנסה להתפייס איתי, יותר מהר ממה שאני מסוגל, בתור גבר וגם בזמן הזה, שאנו רבים, היא אוהבת אותי ואני אותה, רק שקשה לי להראות זאת.

 

בהצלחה ורק אהבה שתהיה ביניכם, גם כשלא מסכימים וחיבוק אמנם יכול לעזור, אבל גם ארוחה טובה, בלי נגיעות, תעזור.

לפי דעתי יש לך רמת רגישות גבוהה. הייתי ממליץ לך לפנות למטפלת (מקצועית בתשלום!) ולא להמשיך לסחוב רגשות שליליים כיוון שזה דבר שיכול להפריע לזוגיות שלכם.

בהצלחה!

אז לא נראה לי שיש בעיה. השאלה אם את מושכת את הרגשות השליליים..

לא כל רגש שלילי של כעס כלפי מישהו הוא שנאה.

שנאה אצלי זה רגש נורא כלפי אוייבי ישראל או  (להבדיל) כלפי מישהו שעשה לי משהו ממש נורא ואיני רוצה לראות אותו לעולם. לא כלפי מישהו קרוב שכרגע הכעיס אותי ואח"כ אשלים איתו.

לדעתי צריך לבחון מה הם באמת הרגשות שלך באותו רגע. יש כעס, תסכול, עצבות, עלבון וכו' במריבות בין בני זוג

שאוהבים בד"כ. שנאה זה נראה לי קצת מרחיק לכת.

סוג של למה אתה עושה לי את זה?

 

 

ולא תשא עליו חטא". לא לשמוא בבטן. לומר:"נפגעתי/נעלבתי כשאמרת...

ולהוציא ואז יורדת השנאה. מהתורה

אך בכבוד .הרב שמחה כהן ממליץ לתאר את ההרגשההאישית במקום: "פגעת בי"...-לומר:"נפגעתי/נעלבתי כש.."

רגשות האדם משתנים מרגע לרגע, מה שקיים ביניכם באמת וגם שומעים זאת מדברייך, זוהי אהבה גדולה ורצון לבנות ולהקים יחד את הבית המשותף והנאמן, אך מידי פעם כשיש וויכוחים ואת מתרגזת על משהו, אז את חשה לאותו רגע כעס ושנאה, אך בעומק ליבך את יודעת שאין זה אמיתי, אלא כעס נקודתי, שברגע שתגיעו לפשרה, או שהוא יפייס אותך, רגש זה יחלוף במהרה.  כך הם אכן החיים עליות וירידות אך בסופו של דבר הולכים ועולים ובונים יחד את הבית הנאמן בישראל.

אז הרבה יותר נפגעים ממנו כי "סופרים אותו" ולכן מגיעה השנאה. כאילו אם סתם משהו היה אומר לך את מה שהוא אמר לא היה אכפת לך

וכן כשאסורים קשה להתפייס. כי אין כמו חיבוק חם או נשיקה על הלחי להתפייסות...

עם כל הכבוד, לדעתי ולהיכרותי, לגברים באופן כללי יש נטיה יותר חזקה ל כ ע ס

כעס שיותר עוצמתי וחזק וישיר מאשר נשים.

נשים תפגענה במריבה, הן תרגשנה מותקפות, הן ללא ספק מתעצבנות, מאשימות וכו'

אבל כעס ממש - לדעתי הוא יותר נטיה גברית דווקא

וכאשר כועסים מאד, גם אם זה באופן נקודתי בזמן מריבה - אז קשה להגיד שאוהבים.

כעס לדעתי מביא הרבה יותר מהר וחזק לשנאה.

 

אז מה פתאום נחחתם על הבנות?

(ג. נאות - אני אישה, כן? )

הוא לא שונא בנוסף לכעס באותו רגע.

חפרנים וחפרניות טמבלים וטמבליות....

ואלירז - נהניתי מההגדרה. קצר וממצה..

קודם כל, אנחנו לא שונאים אפאחד (זו מילה חזקה מדי לטעמי)

לפעמים אני מרגישה ש"היום אני אוהבת את בעלי פחות"  - קורה, אבל להגיד שאני שונאת אותו?!

אפילו לא לרגע אחד קטן..

הוא יביא איתו את המכשיר וידע לפענח את התוצאות באותו מחיר..

אני חושבת שברור שיש השפעה של המשפחה של הצד השני על חיי הנישואין, אבל-

לדעתי זו ממש לא סיבה להחלטה ולא עניין לברר עליו יותר מדי (אולי אאכ מדובר על משהו קיצוני מאוד)

במקרה הפרטי שלי - בעלי מגיע ממשפחה בסגנון מאוד שונה משלי (וגם משלו) - בין היתר ברמה דתית, אידאולוגית, עדתית ועוד.

עם זאת, יש לי קשר מצוין איתם, במיוחד עם חמותי. יש קשיים, כן, אבל למי אין?

נראה לי שיש יותר מדי סיבות לפסול גם בלי זה.

בהצלחה ושורות טובות!

אני יכול לומר, שזה מאוד מאוד חשוב,

אבל,

זה לא שיקול בכלל אם מצאת מישהי שאתה בטוח איתה.

 

אם מדובר לפני שאתה מכיר, זה שיקול. בהחלט. 

 

אני יכול לומר על עצמי שזה מפריע לפעמים אפילו בקשר לאישה, כשיש לך חמות מהבדיחות... אבל זה שולי.

מה שכן, זה לא נעים שאין לך עוד משפחה תומכת וכו'.

ולא, דווקא לא בקטע של עדות, זה אישיות שונה.

 

 

 

 

 

לדעתי ומנסיוני חשוב לברר על המשפחה.

על משפחה בעייתית מאוד תשמע בקלות, לא תאלץ לחפור הרבה..

 

חשוב לזכור שרובם בסדר גמור, ואם אין איזה גורם מחשיד במיוחד (בת יחידה, גירושין, הסטוריה של מחלוקות וכד') אין מקום לדאגה

"בת יחדה" - זה באותה קטגוריה של גרושין והסטוריה של מחלוקות?

 

 

זו רק נורת אזהרה

של ההורים של המיועד/ת לאירוסין או מהמשפחה המורחבת- אחים??

חחח אני אתן דוגמא סבא שלי מצד אבא תמיד הביא לגבאי דג בערב ראש השנה ואמר לו שיבואו לשאול תדע מה להגיד אז באו לשאול הוא אמר רק דברים טובים עכשיו זה לא שאין משהו לא טוב אבל היו כמה הבדלים מהותיים בין ההורים שלהם , ולכן שלא יבלבלו לך את השכל זה כמו קליעה למטרה אם לא תיקח בלש פרטי לעולם לא תדע את האמת, ואתה מתחתן עם הבחורה לא המשפחה שלה! תצא איתה תבדוק שיש לה אופי משלה עמוד שדרה שהיא יודעת להגיד להורים לא וזהו

הם נמצאים שם אם תרצה או לא, אתה צריך להיות איתם שבתות וחגים, לא חייב שזה יהיה מאותה עידה שלך אבל שיהיה לכם משהו במשותף זה נותן המון.

 

מניסיון צריך שהמשפחה של הצד השני יהיו נורמטיבים בלי סיפורים כאלה ואחרים....

 

כמובן שמבירורים אי אפשר לדעת צריך להכיר כמה פעמים לפני החתונה ולנסות להתחבר אליהם.

 

בהצלחה!

אלעד, אני ממש לא חושבת שגירושים הם סיבה לפסילה.

נכון, יש צורך לברר האם היה פה מקרה קיצוני של אלימות או בעיות קשות,

ואם זה השפיע על הבחורה,

אבל בד"כ זה לא ככה, ובד"כ בנות להורים גרושים הן לא שונות באופן מהותי מבנות שבאות מבית שלם.

 

אצלנו אנחנו גרים קרוב, ואנחנו הרבה מבקרים אצל המשפחה של בעלי, 

הם במנטליות שונה לגמרי מההורים שלי, וזה עדיין לא בעיה.

אין מה לברר יותר מידי על זה...

אבל לברר במקרה כזה מה היו הסיבות לגירושין, כיצד הם השפיעו על הבן/ת הזוג וכיצד המשפחה התנהלה לפני תוך כדי ואחרי התהליך- כדאי.

איקקלומין באמת ידוע כ''מחזק ביוץ''

כדאי לדעת שזה יכול לגרום להריון מרובה עוברים אז שתבדוק טוב טוב כמה בדיוק היא נותנת לך... [מכון פועה לא ממליצים על זה רק מהסיבה הזאת]

מכירה בנות שראו מזה ישועות

אם הרופאה רשמה לך- תסמכי עליה.. לא?

בהצלחה נשמה בשורות טובות

 

סתם כך, לא נראה לי שממש כדאי להתיעץ בנושאים כל כך מהותיים - בפורום, כשאת לא יודעת מי עונה ומה רמת המקצועיות שלו.

יש גופים כמו פועה, בוני עולם ועד שיתנו לך מידע אמין.

ולניסיון אישי -

האיקקלומין במינון קטן לא גרם לי לשום תופעות לוואי, אבל גם לא שיפר משמעותית.

במינון קצת יותר - היה יופי של ביוץ - אבל גם סחרחורות במשך כמה ימים.

לא נעים - אבל לא ברמה של בלתי נסבל.

בסך הכל לוקחים את האיקקלומין רק כמה ימים עד שבוע (בערך מסוף המחזור עד הביוץ)

 

בהצלחה ובשורות טובות.

אם יש לך כמה מאות שקלים אין על טפאל!!

עד התקופה האחרונה הייתי רק כלה, לאחרונה בני בכורי ב"ה התחתן - וכעת אני גם חמות (צעירה מכדי להרגיש "שוויגער" אבל זהו הסטאטוס המשפחתי שלי ב"ה).

אני חושבת שיש משהו טוב בלהיות בו זמנית בשני צידי המתרס. אפשר להבין טוב יותר כי דברים שרואים מכאן וכו'..

 

אז ככה,

כשאשה מחתנת את בנה, היא נמצאת באיזה שהוא מקום לא מוגדר ואפילו מבולבל מבחינה רגשית.

נכון שהוא כבר לא תינוק ולא תלוי בה, די הרבה שנים, אבל בכל זאת הכניסה של עוד אשה למערכת המשפחתית גורמת לאיזה שהוא זעזוע.

לפעמים, נוצרת כימיה בין החמות לכלה וזה מצוין.

אבל ביחסי אנוש אי אפשר לצפות שדברים יקרו. צריך להשקיע.

גם הכלה וגם החמות - שתיהן שותפות להצלחת הקשר (וגם חלילה אם לא....)

 

כשחמות מתענינת, זה לא חייב להיות מתוך סקרנות או חטטנות. היא אמא! והיא רוצה לדעת שבאמת טוב לכם ואתם מסתדרים.

 

היא שואלת מה בעלך קנה לך ליום הנישואים, אולי כי היא רוצה לבדוק שהוא מתנהג כראוי ואינו שוכח?

כשאמא שומעת שבנה לא התנהג כפי שהוא מצופה, היא חשה אשמה, גם כשהוא כבר "ילד גדול" (אפילו בן 40).

 

יתכן שחמותך רואה דברים בצורה שונה.

תיק שהיה של נכד של חברה? אולי כשהיא היתה אם צעירה היא שמחה מאד לקבל ירושות כאלה, ובכלל לא ראתה בכך עלבון.

 

אם היא עוברת את הגבול, האם ניתן לאמר לה בצורה מכבדת אבל ברורה - אנחנו מעדיפים לשמור את הנושא הזה ביננו?

 

באופן כללי, נראה לי, שכשמשתפים את החמות בצורה ספונטנית, היא מרגישה רצויה, ופחות מנסה למשוך מידע בכוח.

כאשר היא מרגישה שמסתירים ממנה דברים,  היא נכנסת לכוננות ומתחילה לשאוב מידע בכל דרך.

 

ניסית פעם להתקשר אליה ככה סתם, ולספר לה, דברים טריוויאלים, כמו: התינוק קיבל היום חיסון, אבל הוא ממש רגוע, לילד יש מסיבה בגן, פגשתי היום בקניות את בת דודתך ושוחחנו ועוד ועוד.

 

תראי כמה טוב היא תרגיש אחרי שיחה כזו!

 

נסי לחשוב על בעלך שמצוי בין הפטיש לסדן. אתן שתיכן, שתי הנשים המשמעותיות בחייו. אל תדרשי ממנו לנקוט עמדת בעד או נגד.

 

נסי את לבנות קשר טוב יותר (אם חמותך היתה כותבת - הייתי מציעה לה לצעוד את הצעד קדימה, אבל את פנית).

 

אל תגדירי את המטרה - "איך להינצל מהחמות", אלא "איך לבנות קשר טוב עם אמא של בעלי ועם סבתא של ילדי".

 

בהצלחה.

מצד שניה זה היה ככה בהתחלה אבל עד היא המשיכה להיות ממש חטיטנית !!!!!!!!!!! ובעלי לא נדרש לנקוט עמדה אני מבינה לליבו היא פשוט לא יודעת להכיר טוב בכל המובנים . לדוגמא היא חגג יום הולדת אז  ארגנתי לה מסיבת הפתעה ענקית עם כל המשפחה עם המון בישולים כמו שספרדים אוהביןם .. ומנה אחרונה ועוגה שאני אפיתי ממש מטשקעת והכל לבד  ובמקום להגיד תודה רבה שאני משקיעה עם שלושה קטנים והריון מתקדם למודים ועבודה במשרה מלאה היא אפילו לא אמרה תודה רק ציינה שהיה חסר ככה וככה ..

חמותי ואני שונות לגמרי זו מזו, אין באופי, הן בהסתכלות על החיים, והן בגישה החינוכית. אבל אני (ואני מניחה שגם היא) בוחרת לא להיכנס לעימותים.

נכון, אצלי המצב אחר, היא חמות מהסוג הלא מתערב בכלל (גם בתור אמא היא כזאת), אבל גם כשהיא מביעה את דעתה ההפוכה לשלי או למצב קיים (לגבי הילדים זה הכי קשה), אני משתדלת לא לענות בכעס, וגם לא לחשוב בכעס.

ותמיד אני מזכירה לעצמי את התכונות הטובות שלה (ויש הרבה!) - ובעיקר, את העובדה שבזכותה יש לי את בעלי...

בהצלחה!

בס"ד

לא הייתי ממליצה לך לשתף אותה בדברים מיותרים ולנדב מידע סתם.

חמותי הייתה הכי חטטנית בעולם, הצרה הייתה שמבחינת בעלי זה היה בסדר, (היא הייתה אפילו שותפה שלו בחשבון!! היא עקבה אחרי ההוצאות שלנו באינטרנט, והייתה דורשת הסברים לקניות!!)

ב"ה בעקבות מצב פיננסי גרוע שנקלענו אליו היא יצאה מהחשבון לבד, אבל בדברים אחרים שהיא הייתה רוצה להתערב או לשאול הייתי עונה בחיוך ובסבלנות "בעלי ואני נחליט"

היא הייתה יכולה לתת מליון סיבות שויקולים למה עליינו לעשות בדיוק מה שהיא אומרת, הייתי מקשיבה בסבלנות, אומרת תודה רבה על הדאגה, בעלי ואני ניקח את השיקולים האלה בחשבון.

וככה היו יכולות להיות שיחות של שעה הרצאה שוצפת קוצפת מצידה, ומשפט רגוע שלי, ושוב חוזר חלילה, עד שהיא למדה שחוץ מהמשפטים הנ"ל ודומיהם אין לה מה לסחוט ממני.

היא אימא, היא דואגת, אבל הבן שלה כבר לא תינוק.

אין שום עניין בעולם לספק את הצרכים האלו של האימא, (גם לא שלנו) אלא בעדינות, באהבה ובכבוד לטפטף לה תודה על הדאגה, אנחנו ילדים גדולים. 

מבחינת הרגש- להבין, לא להתרגז, להעריך ולומר תודה שאכפץ לה, אבל בפועל לא להכניס אותה למקום אליו היא לא שייכת. מה שכן הייתי מציעה זה להתעניין בשלומה, איך היא מרגישה, איך הבריאות וכ'. אפשר גם לספר חוכמות של הילדים, ובכללי למצוא נושאי שיחה נכונים חביבים ונעימים עבור שתיכן. הזוגיות שלכם ומצב החשבון שלכם הם לגמריי לא תחומים שהיא צריכה לדעת עליהם. 

פעם כשחמותי התערבה קשה בנושא אחר שלא עיניינה באמת, (אינטימי לגמריי- אבל לא יכולתי להכחיש) בין השאר אמרה :"אני דואגת!!" אז אמרתי לה :"תתפללי עלינו, אין כמו תפילה של אימא"

היא לא נגדך, את לא נגדה. תנסי לתעל את האכפתיות שלה למקומות בהם תרגישי נוח עם זה, ואיפה שאת לא מרגישה נוח, אל תתני לזה מקום. בהצלחה!

בעיה קשה של הרבה זוגות.

צריך תמיד לזכור שגם לחמות קשה לשחרר את הילדים שכל חייהם היא דאגה להם ונתנה להם את חייה

ופתאום אחרי החתונה מעמידים אותה בצד ואומרים לה מעכשיו אל תתערבי.

גם לנו יש בעיות כאלה לפעמים. אבל לומדים להיות דיפלומטים. קודם כל דברנו על זה ביננו וסיכמנו שאם מתעורר

איזה ויכוח או ביקורת מצד ההורים או שאנחנו רוצים להגיד להם משהו, אז תמיד בעלי יהיה הדובר, אני לא מתערבת.

אם היא מתחילה להגיד לי איזה ביקורת אני שומעת מהנהנת ומשתדלת לשכוח. וגם בעלי מאוד משתדל לא לסתור את דבריה (כיבוד הורים) הוא מקשיב ואח"כ בבית אנחנו הרי יכולים לעשות מה שאנחנו רוצים.

יצא לבעלי גם להגיד לה " אמא, אנחנו מסתדרים. תודה" או " זה עיניננו הפרטי ואנחנו לא רוצים לשתף בזה אחרים."

אני רואה שעם השנים היא למדה גם להעריך ולכבד אותי כמו שאני. תמיד יהיה ביקורת כי אנחנו אנשים שונים, אבל כשמכבדים אחד את השני הדברים מסתדרים יותר טוב. ובסוף אנחנו לפעמים אפילו סתם נהנות לדבר...

 

בעניין המתנות... חמותי ממש אוהבת לתת מתנות כל הזמן. הרבה פעמים היא מביאה דברים שהיא קיבלה ולא צריכה,

או דברים שהיא קנתה בזול והם בד"כ חסרי שימוש או פשוט דפוקים .ותמיד היא נורא נעלבת אם אומרים לה שאנחנו לא צריכים את זה, אז בעלי החליט שלא אומרים לה כלום חוץ מ"תודה". לוקחים ואו מוסרים לגמ"חים או פשוט זורקים לפח. העיקר לשמור על השלום.

לא כדאי שהאשה תתוכח עם הורי בעלה והבעל עם הורי אשתו. אבל צריך לזכור שאף אחד לא אשם בכך שהוריו הם כאלה או אחרים. 

בדרך כלל לומדים לחיות עם זה אם כי ההטרדה יכולה להמשך שנים ארוכות.

הכי טוב זה לגור רחוק מההורים ואז אם פעם בשבועיים איזו אמא מבלבלת את המוח אפשר לפטור את זה במשיכת כתף ולהמשיך לעשות מה שנראה לנו נכון.

אבל אם אני קורא את מה שכתבת אני לא מוצא משהו שבאמת יכול לגרום לריב. למה שהיא לא תתעניין מה אתם קונים למתנות? איזה בעיה יש בשאלה כזו? אם היא נתנה מתנה שלא מוצאת חן בעיניך אז תתקעי אותה בקצה הארון  ותשכחי. 

יש דברים שאתם לא רוצים שהיא תדע? רמת פרוט שנראית לכם בלתי נסבלת?

תחליטו על גבול שממנו היא לא יודעת וזהו. היא לא תדע כמה אתם מרוויחים אם לא תספקו לה את המידע.

אם היחסים הם כאלה, למה לתת לה את התחמושת נגדך?

 

חוץ מזה, לנסות לדון לכף זכות. לרוב ההורים רוצים רק לעזור, וחושבים שניעור יסייע. הם לא חיים כמוכם ובטח חושבים אחרת. זה לגיטימי. רק שאם את נפגעת מזה זה כבר לא כ"כ.

אם אפשר להמנע מלהגיע איתה לויכוחים - הכי טוב. היא לא אמא שלך, את תמיד תהיי הכלה. זה יחסים אחרים. עדיף כמו שכתבו לך שכל אחד יטפל בהוריו. זה הרבה יותר נוח ונעים גם אם הכל מתנהל על מי מנוחות.

 

"זה נכון - אבל יותר טוב לגמור היום..."  ותמשיך לאכול בנחת.

 

וכשאמא שלך תעיר בסיגנון הנ"ל, תחייך ותגיד: הלוואי שיחד עם זה יבוא גם שכל של אברכים..

 

 

ובהזדמנות, תסביר לאשתך שלא מלחיצים אדם על האוכל. זה דבר יום-יומי וחבל על המתח שזה יוצר שאינו שווה את ה"תועלת"..  אדם רשאי לאכול בנחת ובלי חשש מ"הערות".

 

עם זה, אם זה מתאים לך, אתה יכול לומר לה שאם באמת "מדאיגה" אותה "השמנה" - ולא בגלל אמא שלך - אז אתה מוכן שהיא תציע תפריט עם פחות קלוריות, שגם טעים ומזין לא פחות...

 

ואם זה לא באמת מפריע לה - אלא בגלל אימך בלבד, תציע שתשאיר לך להסתדר עם אמך; חבל לתת לכך להפריע לאוירה הנעימה ביניכם.

http://www.inn.co.il/Forum/Forum.aspx/f76-7

רק כל מקרה לגופו: כשאשה נעלבת, אי אפשר לומר לה: תמשיכי לאכול בחיוך.. היא כבר לא יכולה - נעלבה. אז צריך להסביר לה שיתכן שההערה באה בלי שימת לב למשמעותה, בגלל המושג של זה אצל איש.

 

וכשאיש לא נעלב - אלא מוטרד מההפרעה המתמדת לאכילתו, אכן הוא רשאי להמשיך בחיוך (אגב, בדיוק כמו שנכתב שם בסוגריים, לגבי מה שיש להניח שאיש היה עושה במקרה כזה - למרות שלא זכרתי את השירשור ההוא כשכתבתי הפעם..).

 

אבל בוודאי ששני העקרונות הבסיסיים הם נכונים לשני המקרים: לא ראוי להלחיץ אדם על אכילתו באופן מתמיד. זה מקשה מאד.  וכמו כן - אפשר להציע בנחת דרכים חלופיות (ודווקא בנידון זה, לאיש באמת אין בעיה להגיד לאשתו: אז תציעי לי אוכל משמין פחות וטוב לא-פחות..  אבל להעיר לאשה על "השמנה" זה הרבה יותר מסובך, נתפס אצלה לא פעם כמעליב, ואין ברירה אלא "לנחם" אותה ולהסביר שהאיש אינו מתכוין למה שהיא מפרשת..).

וכמו כן, בוודאי גם נכון שלא ראוי שאחד מבני הזוג ילחיץ את זולתו רק כי האמא חושבת שהוא נראה כך וכך...

 

ואני מאד מודה ל"אנונימי" שעד כדי כך זוכר את דברי משירשור קודם, ועורך "השוואות"...  זכות..

עם זאת, אין צורך להסתתר באנונימיות לצורך דבר כזה - אפשר לשאול ישירות בנחת, ולקבל תשובה בנעימות..

לדעתי אתה צריך לדבר עם אשתך, לומר לה בעדינות ששמת לב שבזמן האחרון היא מעירה לך על האוכל, ולשאול אותה למה.

 

אולי היא תאמר שהיא חושבת בעצמה ששמנת, אולי היא תאמר שזה קשור להערות של אמא שלך (שכל הערה כזו יכולה להתפרש אצל כלה צעירה כביקורת עליה עצמה) וכו'.

 

ובנחת, ביחד, אתם צריכים לדבר על זה שבמשך השנים אתם תשמעו הרבה הערות מאנשים אחרים, (עכשיו זה כזוג צעיר, חכו שיגיע הילד הראשון... אוהו כמה הערות...) ושצריך לדעת פשוט... לסנן!

 

צריך להבחין בין מה שמפריע לכם לבין מה שמפריע לאחרים, עם מה שמפריע לכם להתמודד במלוא הרצינות והאחריות, ואת מה שמפריע לאחרים לבדוק האם זה באמת נכון עבורכם, אם כן - להתייחס לזה במלוא הרצינות והאחריות, ואם לא - להמשיך הלאה בחיים...

 

אי אפשר לנהל את עצמנו על סמך הערות של אחרים...

 

ובהצלחה!!!

תשתדל להמעיט באוכל לפני השינה ותסביר גם לאשתך שאוכל שאוכלים ביום, יורד בעקבות פעילות. מה שאוכלים לקראת השינה, בזמן שאינך פעיל, נשאר לעד.

לכן, תשתדלו להקדים את שעת ארוחת הערב, ואם אפשר לצמצם אותה ולהרחיב את הארוחה שלפני (צהריים, או ארוחת ארבע).

 

תשתדל לא לנשנש בין הארוחות, ואולי ללכת לישיבה ברגל, או לפחות לעלות מדרגות (כשאתה עולה במהירות גדולה יותר, יש לך סיכוי להיפטר מהכרס), לצעוד בערב או בבוקר בצורה יותר נמרצת

ומנסה להכניס הרגלים בריאים לבית שיועילו לשניכם.

ואולי בנוסף, היא נלחצה מהערותיה של אמא שלך- ומרגישה שיש פה האשמה כלפיה  מאז שהתחתנת איתו, הוא משמין פתאום...  כדאי להבהיר לה שאף אחד לא רואה בה אשמה..

ותגיד לה להוציא את הראש שלה מהצלחת שלך !!

התיירות רובה חרדית בגלל רשב"י.

או דתלשי"ם או חילונים.

וקצת דתיים לאומיים, רק בישיבה ובאולפנה יש דתיים לאומיים באמת.

למה את שואלת?

 

תורה לא אמורה להפריד בין בני זוג, היא לא אמורה ליצור חיץ ומחלוקות.

 

התורה מהותה שלום

וע"פ תורה- כבודה ואושרה של האישה הם ראשונים  במעלה- כל עוד הם לא מנוגד להלכה.

 

אתם אמנם לא נשואים אבל בצורה כזו של היעלמות והתחפרות באוהלה של תורה לא מרוויחים שום דבר, הבסיס הראשוני בנישואים  היא תקשורת זורמת ובריאה.

 

שווה להשקיע  מחשבה נוספת, וכדאי להתייעץ ולבדוק את הנושא  עם אנשים קרובים אלייך המכירים את הפרטים על בוריים.

 

שיהיה בקלות, במזל ובשמחה אמיתית!!

בוודאי לא במה שהתכוונת (שכאילו יש לך בעיה עם "התורה"...)

 

אבל יש מה להעיר, גם כדי לפקוח עיניים כאן, וגם כדי להזהיר אחרים, מי שרוצה לשמוע.

 

"יוצאת כמה שנים" - זה דבר גרוע, זה דיעבד.  ואין דבר כזה "זוגיות" בלי חתונה. אין, מצד האמת הפשוטה המציאותית, מצד המוסר היהודי ומצד ההלכה. וכיוון שבנושא הזה מעורבים גם הרגשות, וגם יצר, ומדובר באנשים שלא חוו עדיין נישואין מתוך טהרה ואינם יודעים במה מדובר - אז יכולים להיווצר בלבולים בהבנת האופן הראוי לבנין.

"זוגיות" צריך להשאיר לאחרי הנישואין. לפני כן - בודקים אם יש אופציה ראויה לכך. לכן גם בודקים קצת את התעוררות ההרגשה, מעבר להתאמה ב"נתונים", ובוודאי את יכולת התקשורת והנעימות שבה.  לא כמטרה בפני עצמה - אלא בשביל בירור האפשרות לאחר-כך.  ומי שמתאפק - מרוויח שהדברים מתחילים באמת מתוך נישואין, הוא חש יותר את מושג הנישואין באמיתתו וגם הפרטים המסתעפים מכך איכותיים.

 

גם כאן ספציפית, דומני שחלק מהבעיה היא שאת מצפה ל"דגם נישואין" מבחינת הקשר, בטרם נישואין. וזה לא הולך כך - כי זה לא אמיתי.

 

לכן, לענ"ד, קודם כל תבדקי בתוכך שאת אכן מעונינת להתחתן עם אדם שעוסק בתורה, ועם האדם הזה.

 

מתוך הנחה שזה אכן מה שאת רוצה - הייתי מציע שתחליטו ביניכם שאתם מבינים שכעת זה לא הזמן שלגביו מחליטים איך צריך להיות אלא אתם דנים איך ראוי להיות אחרי שתינשאו בעז"ה.

 

ואז "תעשו סדר". ראשית, את צריכה להבין שאחרי החתונה חיים ביחד. גם בעל מתמיד יש לו זמן לאשתו. אם יש ויכוח, אז יש זמן ביממה שאחרי שהוא נרגע בלימוד, אפשר לדבר. אל תעשי מה"דגם" מציאות..

אתם לא נשואים - אל תריבו "מריבות של נישואין". התבלבלתם קצת, אני חושב...

 

אח"כ, תשוחחו איך התורה "תדביק" אתכם אחרי הנישואין ולא תרחיק. עצם זה שיש אידיאל משותף, הוא דבר מקרב מאד. תשוחחו איך אתם רואים את זה שאחרי הנישואין תקדישו די פעם זמן, בצד הלימוד, לצאת ביחד וכו'.

 

אולי תקבעו בינתיים זמן של לימוד משותף על ערך לימוד התורה, שיעזור לכם להכין יותר טוב את הדבר הזה גם בתור "דבק" של שניכם. תהיו שותפים במטרה. זה גם יחסוך "שיחות קטנוניות" כעת..

 

אם תעבירו את מרכז הכובד ל"אחרי", תשכללו את השותפות באידיאל של צורת הבית שאתם רוצים, ותשוחחו על המבנה הרצוי - סביר מאד שאחרי הנישואין תוכלו גם לשמוח גם בלימודיו והתמדתו (וזו גם עבודת-התבוננות פנימית שלך), וגם למצוא מספיק זמן ל"ביניכם" ישירות.

כשאשה ובעלה "באותו ראש" בענין הזה, הרי שבזמן איכות קצר יחסית של שיחה והתיייחסות ישירה, הוא יכול "להשקיע בה" יותר הרבה "שיחות בטלות" של אחרים..

 

אם את תשמחי אז, בנישואין, ב"השקעת האנרגיה" שלו בתורה (וזה באמת דבר מאד משמח, וגם יכול להיות יסוד הבית לטווח ארוך אם נעשה כהוגן) ולא תראי אותה כ"מתחרה" שלך - גם הוא ישמח מאד בך, שותפתו הנאמנה.

 

אבל כדאי, כנ"ל, לדבר על ה"סקיצה" הראויה לנישואין, כבר עתה - כדי שתהיו באותו כיוון ותדעו על מה לבתאמץ אז, כל אחד בדגשו המיוחד.

 

בהצלחה ובמז"ט.

ואולי כדאי גם להוסיף לבחור, שכמו שמצוה ללמוד תורה, כך מצוה ללמוד אישה.
גם התורה וגם האישה אומרות
"תעזבני יום, יומיים אעזבך"..
כשיש הפסקה בלימוד התורה מתוך ניתוק, קשה מאוד לחזור וללמוד באותה הדבקות כמו קודם

כך גם אישה, כשפוגעים בה ויוצרים תחושת ניתוק - קשה מאוד להחזיר לה את תחושת הקרבה הגדולה שהיתה קודם.
התורה היא סוד, מדברת ברמזים קטנים שמהם לומדים חז"ל הלכות.

והאישה היא סוד, מדברת ברמזים כדי שבעלה יבין מה היא רוצה ומרגישה באמת.

גם בעלי הצדיק יושב ולומד תורה רוב שעות היום,
וגם לי לא תמיד פשוט ברמה הרוחנית כמו שהוא חי אותה בישיבה,אז אנחנו יושבים, מדברים ומלבנים..

אבל כמו שאמר הרב דן - זה מתאפשר רק כשאתם זוג נשוי...
ותאמיני לי שגם את תהיי הרבה יותר רגועה כשתדעי שהוא מגיע לשעה הפסקה וארוחת צהריים, ונמצא שם בשבילך.

ואני לא אומרת זאת כדי לגנותו בעינייך חלילה

או לגנותו שלו, 

אלא רק מעלה נקודה.

 

עליכם לשבת ולהחליט ביחד איך מדברים. ממש ככה..

להסביר:

שאישה מתנהלת אחרת מגבר:

האישה רוצה לשוחח, 

והגבר מאידך מתחפר בשלו עד תעבור הסערה

ולכן כשקורה משהו לא נעים: צריך להבין- כל אחד- את הצד של השני ולבוא לקראתו

אפשר אולי- כדרך אמצע- להחליט שכשקורה משהו, את לא מיד אומרת את שלך, אלא חושבת

על מה שברצונך להעלות ולומר לפניו,

ורק אז- הוא מקשיב ושומע. אך מקשיב באמת..

כך ישנה התחשבות בהתנהלותו של כל אחד מכם

 

 

 

לתורה.

"כשטוב לנו ואנחנו שמחים אחד בשני בכלל לא מרגישים את הפער ביני לבין התורה"

"כשאנו רבים והוא מתעצבן הוא אומר שנמאס לו לדבר,זה ביטול תורה השיחות הקטנוניות האלו והולך ללמוד תורה"

כלומר, אם אני מבין נכון, הוא לא אוהב מריבות, אבל גם לא יודע לנתב את השיחה של המריבה לכיוון בונה, ולכן הוא בורח. האמירה שהשיחות הם ביטול תורה נראית לי די צדדית.

וכפי שהעדת עליו "כל רגע מחייו הוא מנצל ב"ה ללמוד תורה" ולכן גם בזמן שהוא בורח הוא לומד תורה.

 

כמובן אני לא מכיר אותו, ולכן אני יכול רק לתת כיוון למחשבה.

 

נ.ב. ביקשת לקבל תגובות של נשואים, איני נשוי אבל אני מקווה שהתגובה שלי תוכל להועיל. 

בס"ד

שלום לך

אני קודם כל מבין לליבך שחייב להיות קשר בין בני זוג למרות ההתקרבות לתורה ולמצוות ,אבל אני הייתי פונה אלייך

ושואל שאלה  ? ,חוץ מהרצון שלך שבין זוגך יחזק יותר את הקשר בניכן ,לך אישית אין תחביבים שאת יכולה להתמקד בהם על מנת שתוכלי להראות לו שלמרות שהוא נורא עסוק בתורה ,גם את עסוקה בדברים שמענינים אותך בחייך ,ומי יתן ובעז"ה יבואו לכם ילדים לעולם , ואז את תראי בעצמך כמה את תהיי עסוקה ולא יהיה לך זמן לראות את בעלך כי תהיי עסוקה נורא עם הילדים.

וחוץ מזה כמה שאת תאפשרי לבעלך ללמוד תורה ולעסוק בה ,כך את תזכי ב -50% מהמצוות שלו עוברים אלייך אוטומטי

כי איפשרת לו לעסוק בתכלית הנכונה שלו בחייו ,לפי המשפט הבא ,והגית בו יומם ולילה  או ישאלו אותו האם קבעת עיתים לתורה ?

אז יוצא מכך לסיכום ,הוא חייב לעסוק בתורה ועל זה אין בכלל עוררין ,יחד עם זאת הוא צריך גם למצוא זמן איכות לקשר בינכן ,ואת כמובן צריכה להיות מאושרת מזה שבעלך לעתיד ממית את עצמו על תורת ישראל שהיא בבת חיינו .

 

בהצלחה.

 

  

ויש תורת א"י

בתורת א"י.. לומדים שה' מופיע.. בקשר בין איש לאשתו.. ובכל ענייני השכינתיה.. וקול ה' יוצא משם כמו מלימוד תורה (ואולי יותר)

קול הנבואה מבין שני הכרובים.. לא מלשכת הגזית.-ששם ( ה' בוחר להשכין שכינתו.. בין הקשר הנכון והמלא עונג אמיתי עליון שבין בני הזוג)

 

זה חידוש הגאולה.

וזה מקרב לקדוש ברוך הוא.. וגורם לראות אותו בצורה יותר מדוייקת.

 

(ייחוד קודשה בריך הוא ושכינתה)

 

שלא ישתמע ממני שלא צריך ללמוד תורה ח"ו. אלא שצריך להשקיע בקשר עם כל עדינותו בצורה נכונה. וזה יותר קידוש ה'.

 

 

במחילה, עירוב מושגים בין נגלה לנסתר.

 

בוודאי שהקב"ה מופיע גם בכל קיום המצוות, וגם בין אדם לחבירו, וגם בקשר בין איש לאשתו.

 

אבל ב"תורת א"י" לא ירד כהו-זה הערך של לימוד התורה; להיפך, תורת א"י זה בראש וראשונה הלימוד תורה שבא"י. "ותלמוד תורה כנגד כולם".

 

ומי ששמע את הקול מבין שני הכרובים, היה משה רבינו  שהנחיל תורה לעם ישראל. 

 

ואי אפשר להגיד ש"זה החידוש של הגאולה", וש"זה מקרב לקב"ה יותר"..

 

אלא שבוודאי צריך להשקיע הרבה בתורה, וצריך להשקיע גם בקשר הישיר בין איש לאשתו, כמו גם בעוד מצוות ודברים חשובים שמוטלים דווקא על האדם הזה.

 

וחלק חשוב מהקשר עם אדם שמתמסר ללימוד התורה, זו השותפות באידיאל הזה - שגם מביא ליחס-גומלין.

 

שמעתי פעם את הרבנית הצדקנית חנה טאו ע"ה, שהדריכה שילמדו (נוסף על דברים פשוטים של התייחסות בין איש לאשתו, בשביל לבנות יחס נורמלי קרוב והגון), ספר "קנין תורה" כדי שהאשה תבין מה זה מישהו שלומד תורה וערך הלימוד..

 

אז אמנם היו פה נשים שהעיר על החשיבות שהבחור יבין "מה זו אשה" - גם זה נכון. אבל חשוב גם שהבחורה תבין מה זה הדבר הזה שהוא מתמסר אליו. ואת זה היא לא יודעת - כי מי שלא השקיע בכך, פשוט אינו יכול להגיד שהוא מבין ממה ש"מדמיין" בלבד..

 

ואמרו חז"ל שנשים זוכות בכך שממתינות לבעליהן מהלימוד, ושולחות את בניהן.

 

כל הרוחניות העליונה - על הבסיס של הקיום היסודי, ומתוכו.

 

זה נראה לך שייך?

בעלי חוזר בתשובה לפני החתונה דברנו על צבא ולימודים שלה כמובן .. ואז בשלב האירוסין אחרי שנה בערך הוא שינה כיון .. לרבנות ודחה בעוד שנה את הגיוס מאוד נלחצתי ואני מבינה ללביך ..   קבלי חיבוק אוהב .. ורציתי כבר לבטל הכול !!!!!!!!!! פחדתי שהתורה תהיה אצלו במקום הראשון !! היום ברוך ה" אני יכולה להגיד שטעיתי בגדול הוא תמיד כאן בשבילי ולא הגיד שהתקופה לפני המבחני רבנות פשוטה אבל גם אז הוא כאן ותמיד מפרגון התורה ממש עוזרת ובונה .. מאחלת לכם המון הצלחה !! תמיד בתקופת הארוסין יש פרפרים בבטן וריבים מטופשים והמון בכי וכאב לב .. 

שתזכו להקיים בית כשר בישראל על אדני התורה ..

אשמח לעזור לך עוד באישי ..

אם אדם ישאל אותי אם בעלי אוהב יותר אותי או יותר את הקב"ה -

אני אהיה גאה ושמחה להגיד לו שאת הקב"ה!

 

וגם אתן ב"ה - מקפידות יותר על מה שהקב"ה ביקש מכן (אני מקווה) מאשר מה שהבעל "רוצה" ביצריו.
בזמנים של נידה, גם אם הצד השני צריך מאוד חיבוק ומגע - לא תעשו זאת,
כי אתן אוהבות את ה' ומקיימות את ציוויו.
אם חס ושלום בעלך יבקש קפה בלי לזכור שאכלתם בשר בארוחת צהריים -
תמנעי ממנו את הקפה ותזכירי לו שהוא בשרי עדיין, לא משום שאת לא אוהבת אותו,
אלא משום שיש ציווי של מישהו עליון על שניכם.
ו-כ-ב-י-כ-ו-ל אנחנוו יותר אוהבים את הקב"ה, ומבינים שרק דרך אהבת ה' אפשר ליצור אהבה אמיתית בין בני זוג.

כנ"ל לגבי תורה.. כשבעלך לומד תורה ומשקיע בה, את לא הופכת להיות מקום שני..

בדיוק כמו כשבעלך עובד לפרנסת הבית, את לא מקום שני כי הוא הרי עובד למען שניכם.
כשהוא לומד תורה - הוא דואג לפרנסתכם בעולם הבא!!
לימוד התורה שלכם הוא משותף!!!!
הוא אוחז זה בזו, ולא יוכל להתקיים בלי שניכם..
תבינו שהכוח שאתן תתנו לו ללמוד - הוא בעצם הכוח שאתן משקיעות באיכות הזוגית שלכם..
[וכמו שכבר כתבתי - כשבחור לומד תורה, הוא בעצם לומד גם מהי אישה..הלימוד הזה הוא באופן ברור מאוד לטובתינו הנשים.]

כיום כל אחד לפני חתונה אמור לשמוע מהמדריך שלו מה מקום האישה בבית,

 

בעל שחי לפי התורה עושה את אשתו מלכה!!

 

את לא צריכה לדאוג בכלל, להיפך תשמחי שבזה הוא עסוק ותוודאי שלפני החתונה הוא יקבל הדרכה טובה

 

כי לצערנו יש כל מיני שמתיימרים להיות מדריכים.. שה' ישמור מה קורה לזוגות אחרי החתונה..

כדאי מאוד ששניכם תקבלו יעוץ בהקדם האפשרי, לפני החתונה.

במהלך הנישואין זה עלול להפוך לבעיה רצינית, כי זה יהיה תמיד לימוד תורה מול הבית וצרכיו.

לא מתאים לכל אישה לוותר על בעלה בשביל הלימוד כמו רחל ורבי עקיבא, (גם לא כל אחד יגיע לדרגת

רבי עקיבא.) זה בסדר לא להיות כזאת וצריך למצוא את האיזון העדין בין האשה והבית לבין הלימוד.

לדעתי לימוד של בעל לא שווה הרבה אם האשה יושבת בבית ובוכה על העדרו. כמובן ששני הצדדים צריכים לבא אחד לקראת השני, כמו כל דבר בזוגיות.

לזוג צעיר כנראה שרק האינטימיות חשובה

אבל ככל שמתבגרים והמשפחה מתרחבת אז שמחים גם עם הילדים והנכדים ומצד שני גם האינטימיות

אם אתם מארגנים כל שנה משהו כללי אז אין מניעה לעשות השנה משהו שונה.

ואפשר לשלב שבשבת לפני\אחרי תהיה חגיגה משפחתית - אולי השנה פחות מושקעת אבל שיהיה משהו.

ביום אחר לחגוג להם יותר אישי

העיקר שיהיה בשמחה 

מהסיבה הפשוטה שכשזוג הוא מבוגר הם רוב הזמן במצב של אחד על אחד.

כבר אין את הילדים סביבך כמו קודם.

כשיש הזדמנות לחגיגה משפחתית עם כל הנכדים-

זו בהחלט סיבה להתענג מנחת ואושר.
 

והם ממש סירבו לאכול בלעדינו...הם אמרו שכל הכיף זה המשפחה....

מסכימה עם האנונימי...

לרדת בשער יפו ולהסתובב במכון המקדש עיר דוד וכו' וכו'

לא חסר מקומות לטייל שם

 

אם אתה מכין תוכנית של חפש את המטמון  - יש פעילות לכל היום

 

 

מקומות נוספים - גבעת התחמושת

 

גן החיות התנכ"י (בילוי ליום שלם כמעט)

מוזיאון גוש קטיף+שוק מחנה יהודה

 

אשמח לעוד רעיונות..

כולם מוזמנים לשתף ולתרום מנסיונם..

 

מוזיאון חצר הישוב הישן - נמצא ברובע,  ויחסית זול, נותן את כל הסיפור של הרובע, יש שם גם הסבר על משחקי ילדים של פעם וכו'.. (בין היתר). סיפורים על דמויות מהרובע וכו'.

מכון המקדש וכו' כמו שאמרו...

 

נקבת השילוח

 

משכנות שאננים וימין משה..  אפשר לשבת לספר שם את הסיפור של המקום,  לאכול שם ארוחת צ הרים או משהו, לשחק שם בין הבתים או משהו.. אולי לחבר פאזל עם משימות או משהו...  יכול להיות שיא הכיף ובלי שום עלות.

 

נחלאות (אפשר לספר שם את הסיפור של ר' אריה לוין, כי ממש שם ליד השוק נמצא הבית שלו.. נגיש ואפשר ממש להגיע לדלת).

 

גן הפעמון -להביא משחקי חוץ  (כדור, קביים, חישוקים...) ולבלות כמו שעות טובות מאוד שם בהוצאת אנרגיה

 

טיולים באיזורי המעיינות של הדסה עין כרם

 

ליד אבן ספיר גם יש איזה מסלול משהו, ואפשר להגיע עם אוטובוס לשם..

 

אנחנו בכיוון?

 

http://www.groupon.co.il/deals/jerusalem-iw/einyael-c02042555/9008265

ממש נחמד

כפי שזה מתואר מדובר במחלת נפש ולא בסתם תכונת אופי. ומחלות לא קשה לאבחן.

מה שהכי חשוב לאבחן זה אם את אוהבת אותו, אל תתחתני בלי אהבה.

זה הכי חשוב. ואם הוא יאהב אותך ואת אותו אז גם תכונה גרועה כזו או אחרת לא תטה את הכף.

הסר דאגה מליבך- בעז"ה לא אתחתן בלי אהבה.  זה גם נראה לי בלתי אפשרי. אבל לא חשוב...

 

וכן, קמצנות מדאיגה אותי. בין יתר הדאגות שלי לסטיות אפשריות אצל בן אדם. והעליתי ספציפית את הנקודה הזאת, כי עליה דשתי רבות היום. אך באותה מידה אני יכולה לשלוף עוד נקודות מדאיגות- כמו אלימות פיזית , אלימות מילולית שלא פחות חמורה, אובססיות נסתרות שא"א לעלות עליהן לפני, אא"כ חבר ידליף (כמו פרפקציוניסטיות כפייתית- ליטול ידיים מאה פעמים שמא שגה במשהו וכן על זה הדרך) ה' ישמרני מכאלה דברים.

 

אבל אם כבר הלכתי על קמצנות- אז בוא נפתח את זה: קמצנות מאמללת את הבנאדם תחילה מבחינה חומרית, ומסיימת בנפש:

~ חסך כפייתי ברווחה בסיסת- כמו הדוגמא של המונית לאשה יולדת

~ חישוב וקטנוניות בדברים הקטנים- חישוב על האגורות הקטנות

~ קמצנות בפינוקים- שמאוד מגוונים את החיים והופכים אותם לכייפים (החל ממזגן בשעות החמות של היום ועד לשוקולד סתם ככה כי בא לי)

~ עד לחסכון של אוכל מהפה

~ חסכון בצרכים רפואיים

 

כמו שאלעד אמר- זאת מחלת נפש. אבל זה לא הופך את זה לניכר לעין! מחלת נפש יכולה גם להיות פחד אימים מחושך. עכשיו לך תעלה על זה בדייטים...

קמצנות זאת סכנה. ולכן שאלתי.

 

[מישהו כאן קורא עיתון נשים של מקור ראשון? בדיוק היה שם כתבה על חולי קמצנות. וסופר שם על האשה העשירה בעולם, והקמצנית בעולם: חיה לפני מאה שנים בערך, ולמרות שהיתה העשירה בעולם- הלכה בסחבות, אכלה מפחים ברחוב, וכשהבן שלה שבר את הרגל,- היא התעקשה לטפל בו לבדה ולא לשלם לבי"ח. ובסוף היו צריכים לכרות לו אותה!]

יש אלפי סיפורים בעולם על אנשים עם כל מיני בעיות.

כשהולכים לדייט כדאי קודם כל לבוא בצורה חיובית, ולא לחפש בעיות.

רוב האנשים הם נורמאלים. כדאי לברר על אדם אצל חבריו או קרובי משפחתו,

ומלבד זאת בחברה שלנו יוצאים לכמה פגישות לפני, מכירים אחד את השני

ואם רואים התנהגות מוזרה כדאי לברר את העניין לעומק.

גם האישה שאיתה דיברת ידעה על הבעיה לפני, פשוט היתה לה תמימות לחשוב שהיא תוכל לשנות אותו.

וזו טעות כמובן להתחתן עם מישהו ולחשוב שהוא ישתנה- צריך להיות שלמים עם בן הזוג כמו שהוא.

נכון שהיו הרבה אנשים שלא ראו בעיה והיא התגלתה לאחר הנישואין, אז מסתבר שיש דברים

שצריך גם להשאיר להשגחה העליונה, ואם הוא מחליט להעמיד אותנו בניסיון כלשהו כנראה שיש לו סיבה לזה

שעלומה מאיתנו.

העיקר הוא להתפלל לזיווג הנכון ובעז"ה תראי ישועות.

ולא להסתבך עם איזו מפלצת היא להכיר היטב לפני שמתחתנים.

צריך להפגש במגוון של מצבים, ברחוב, בבית קפה, במסעדה, ביציאה לקניות, בטיולים, בפארקים וכו'

צריך לבחון את כל העובדות אודות השכלה, עבודה, שירות צבאי, השקפות, טעם ספרותי, התמצאות כללית, יחסי משפחה וכדומה.

לא להתעלם מחולשות, לבחון תגובות לתסכול ולאי שביעות רצון, לראות איך הוא שמח או איך הוא עצוב.

צריך לתת לדברים זמן. אין מה למהר.

אפשר להחליט תוך פגישה אחת אם זה לא מתאים, אבל צריך הרבה פגישות בכדי לדעת אם זה כן.

אתה באמת חושב שניתן לאהוב, אהבה אמיתית מהכרות של מספר חודשים? חצי שנה? שנה?

כמה זוגות הולכים היום לפי "ההדרכה" הזו(הרוב) ומגלים לארח מספר שנים שלא היתה כאן באמת אהבה?

הגישה ה"רומנטית" הפופוליסטית הזו הפילה הרבה חללים, לתשומת ליבך.

יותר נכון לבדוק מה הסיכוי שהם יוכלו לבנות ולפתח אהבה ביניהם, קרי בדיקת היתכנות בהשקפות, ציפיות וקשר רגשי.

 

היום יצא לך לדבר עם אשה שבעלה חולה בקמצנות..

 

אולי מחר יצא לך לדבר עם מישהי שבעלה פזרן חסר תקנה ואין כסף בבית..

 

יום אחר, עם מישהי שבעלה עצבני,

 

מישהי שבעלה כעסן וכו' וכו' (עייני בספר אורחות צדיקים - יש שם רשימה שלמה...)

 

ובסוף מישהו עוד יגיד, שיצא לו להיפגש עם מישהי מלאת חרדות וחשדנויות מכל תנועה שהוא עושה שמא יש לו משהו....

 

 

לענ"ד - לא זו הדרך.

 

זה טבעי שבנות חוששות - האם מי שיתחתנו איתו יהיה "בסדר", יהיה טוב איתו?

 

אבל היום, מרוב ששומעים כל מיני דברים מכל מיני כיוונים, זה עצמו לפעמים יוצר בעיות. לעיתים אשה רואה התנהגות אצל בעלה, ולהיפך, ישר "מאבחנים"...

 

לא צריך "לשמוע" יותר מידי - ולא להרבות בחששות באופן מופרז.

 

צריך לברר באופן סביר על האדם שמעוניינים להכיר, ממי שמכירים אותו היטב; אפשר לברר במיוחד על דברים שחשובים לברר ספציפית, אח"כ להכיר כשנפגשים - ולא לפחד יותר מידי...

 

רוב האנשים שמכירים באפן כזה, אחראי, הם נורמליים. ואם יש כל מיני דברים במהלך החיים, עובדים עליהם. אף אחד אינו מושלם.

ולחפש דאגות, ולחפש איך לעלות על זה שהוא קמצן/פזרן/אדיש/מדי רגיש/אגואיסט/כעסן ודאר מרעין בישין...

תבררי לפני על האדם ועל מידותיו. נשמע טוב...?

שחררי את כל החששות. תשכחי מכל סיפורי הזוועות.

אם רוצים להתחתן חייבים לבוא לפגישות מתוך עין טובה!! שמחפשת טוב . ולא מחפשת סיבות למה לא.

מה שתיארת פה זה מקרה קיצוני וקצת חולני.
וזה לא אומר שכל מי שלא מזמין אותך למסעדות יוקרה הוא קמצן..
אני מכירה מלא בחורי ישיבה שבאמת בפשטות אין להם כסף כי לא עובדים כרגע...אז כן, הם לא מתפרעים בהוצאות...אבל לא מקמצנות אלא מחוסר ברירה.
לא צריך וסתם מיותר לפתח תאוריות עליהם על לא עוול בכפם.

בגדול- אם מישהו רגיש,מתחשב, מפרגן, סבלן וקשוב כלפייך רוב הסיכויים שגם בכסף הוא לא יהיה אכזר.

אל תקשיבי ליותר מדי סיפורים...אין לזה סוף.

ודבר אחרון,
אם את מאוד מאוד רגישה לקמצנות. וזה ממש מפריע לך לחיות עם מישהו 'חסכן' ( ברור שקמצן כמו שתיארת זה חולני! מדברת על מישהו שרוצה לתת ולפרגן אבל גם שקול ומחושב קצת יותר ממך בהוצאותיו) אני מאמינה שיש לך רגישות לעניין ואת תרגישי את זה כבר בפגישות בדקויות.
אם זה מהותי לך עד כדי לפסול בגלל זה...מה אומר..? זכותך.

לגיטימי שלכל אחד תהיה תכונה איתה לא מסוגל לחיות.
אני למשל סולדת ולא מסוגלת להסתדר עם אנשים לחוצים ועצבניים או עקשנים או ציניים.
אני ישר מזהה. לא משנה כמה הם מנסים להיות מנומסים ונחמדים מבחוץ. יש לי 'רדארים' לעניין..
ואני יודעת שיתכן ויש מידות יותר גרועות, אבל יודעת שעם אלו לא יכולה לחיות. והנהה למשל אני מרגישה שאני פחות לחוצה על עניין הקמצנות..לא כי אני חו''ש רוצה מישהו קמצן. אלא כי אני מסוגלת לחיות עם מישהו שנוטה לחסכנות..לא מפחיד אותי מדי אם השאר טוב ומתאים...

קודם כל למי שיש סלידה מסוימת מתכונה הוא ישר יזהה אותה. לי למשל, מאד קשה עם אנשים שטלתניים אפילו עם נטייה לשטלתנות . כל אדם שמדבר איתי או אני נמצאת בקרבתו יותר משעה ולפעמים פחות אני כבר יודעת לדרג אותו ב"מדד השטלתנות" שלי.

דבר נוסף, בדייטים אפשר להטות את השיחות על נושאים שבדר"א תוכלי "להוציא" ממנו בסיפורי היום- יום איזה אדם הוא.

לפעמים אפשר לספר על סיפור ששמעת או למשל שהיית במכולת והתלבטת האם לקנות משהו בגלל המחיר וכו'...

בגדול כדאי לדעת הקמצנות זו קצת תכונה גברית (מפי רב שעוסק בענינים אלא) ובר"כ הבעל יותר חסכן מאשתו (כמובן שיש חריגים).

כשהקשר מתקדם אפשר פשוט לשאול בצורה עדינה ולדבר על העניין.

יש קמצנים שלא מודעים למצבם ומהם יותר קל להוציא.

בגדול דברים כאלה פשוט "מגלים" מסיפורים תמימים מחיי היום- יום.

 

שתלטן וגו'

ניסיתי לגייס את כל שאריות הידע בכיתה י' בלשון.......

בס"ד

 

ואת שמעת רק צד אחד- צריך לשמוע את שני הצדדים...

 

אולי גם האישה ההיא [לא יודעת, אין לי מושג] גם יש לה איזה "דפקט" [סליחה על הביטוי] שהיא כמובן לא אמרה לך אותו?

 

לפני שמתחתנים חושבים שעכשיו אני מכיר את האדם המושלם ביותר בעולם שאין לו שום מגרעות, וזה בטח יעזור לפתור את המגרעות שלי. אחרי חתונה, מגלים שלא רק שהמגרעות שלי לא נעלמו, אלא אני צריכה ללמוד להתמודד עם מגרעות של אדם אחר....

 

[שהוא, למרות הכל, הטוב ביותר עבורי]
 

וכמו שכתבו לך- יש מספיק צרות ומחלות נפש בעולם. אולי מה שמדאיג אותך שזה נראה "כאילו " נורמלי- רק קמצן...אבל כמו שאת שמת לב מהר לזה שזה מוגזם, רק דרך הסיפורים של האישה אז תאמיני לי בפגישות עולים דברים כאלה ושמים לב. לכן גם מביאים אותו קצת למשפחה, הוא נצא שבת שלמה עם המשפחה ואת רואה אותו באינטרקציה עם בני אדם נוספים. לבירורים לדעתי אין הרבה ערך בקטע הזה. אל תדאגי- דברים כאלה חריגים את תזהי. וגם האישה הזו זיהתה שהוא קמצן ובחרה בו (בתקווה לשנות אותו אבל לא הלך לה)

 

קמצנות זו לא התכונה שממוקמת בראש רשימת התכונות הבלתי נסבלות מבחינתי (כמו אהבה אחישנה- אני לא סובלת ציניות. זה בראש.) אך היא קיימת. תכונה מגעילה. אך  אתמול נתקלתי במקרה חריג שלה. ולכן אותה העליתי. אגב, אף אחד מהבחורים הרבים איתם כבר נפגשתי- לא "ירד" בגלל קמצנות.

יש דברים יותר קריטיים לברר... (בתור התחלה כמובן) [אבל פתאום אני נזכרת, שאחד הבחורים הגיע לפגישה שהתקיימה בפארק ב-5 בצהריים, ביום הכי חם הקיץ, והתנצל שהוא בא ללא שתיה/כיבוד, כי הכל היה כ"כ יקר... >?<]

 

לביצה שהתחפשה- בהחלט היה לה סיפור משלה, אך לצורך העניין- זה לא רלוונטי. הקמצנות הכרונית שלו לא לגיטימית, לא משנה כמה אשתו________.

 

אני מודעת לכך שרק אחד מ--- הוא קמצן חולני.

אבל בתור אחת (מעידה על עצמי) שלא ממהרת לקלוט תכונות שליליות שכאלה- אני מנסה לפתח לי "שיטה" לזהות כאלה דברים. לעומת זאת- אני מתעבת "מבחנים" מבוימים לבחורים תמימים. (שפכי לעיו מיץ/תעלימי לו את הרכב/תאחרי בשבוע לפגישה וכו' וכו')

 

בשביל הרוגע, אני חושבת שאני באמת לא אקשיב לסיפורי זוועה כאלה  סתם לא עושה טוב על הנשמה. מספיק לדעת שזה קיים בעולם ודי. [בכלל, ברגע שהיא פתחה את הפה, רציתי להעלם. ידעתי שגם לא יהיה לי מה להגיב לה על דבריה, וגם סתם מכניס סרטים לראש...]

שמי שמספר לכל אחד ברחוב את סיבות הגירושין שלו...זה תמוה וקצת הזוי....

תאמיני בחושים שלך, את מה שאת לא תוכלי לחיות איתו ה' יגרום לך לחוש ולזהות.

ובקשר לבחור בפארק- אני חושבת שיותר משהוא קמצן הוא תמים!
מילא לא לקנות כי יקר.....אבל למה לספר את זה לבחורה......???!!!

כן, היה ניכר עליו בעליל שהוא טירון  [הוא התקשר באותו הערב ושאל אם מחר אנחנו נפגשים שוב...  ]

 

 

ולגבי האומללה עליה סיפרתי- לא נתקלנו ברחוב. אנחנו מציירות ביחד אחת לשבוע. והיא היתה זקוקה נואשות לאוזן קשבת וסמפטיה.

 

בעז"ה יהיה טוב.

דברי עם חברים שלו,

תשאלי אותו מה הוא אומר על זה! לפעמים הדבר הכי טוב זה פשוט לשתף 

את השני ואז רואים את התגובה...

תבחני את זה טוב בדייטים. אדם אמיתי יגיד לך שגם אם יש לו דפקטים הוא הולך לעבוד על זה במשך החיים...

בהצלחה!

 

שיהיה לך ממה לחיות גם בגיל 70, ולא רק בגיל 20.

המכה של העולם המערבי זה בעיקר בזבוז יתר. אלמלא המדינה הייתה מחייבת אנשים לחסוך (פעולה הרת אסון מכיוון אחר), יש לא מעט אנשים שהיו מגיעים לפת לחם בתור אנשים מבוגרים.

שאחרי שהוא ימות בן ארבעים -כי הוא התקמצן על תרופות וטיפולים

יהיה לך מה לחיות גם בגיל 70

אבל כל זה כאשר בגיל 20 את מתה מרעב

 

 

 

יש כל מיני רמזים קטנים גם בדייטים

לכן לא צריך רק לשבת על ספסל ולדבר- גם להכנס לסופר לקנות עוגיות... גם ללכת לשוק שיעזור לך לקנות לדירה\ לעשור לאמא שלך לקנות לשבת...

שתראי איך הוא עם כסף באמת, בחיים האמיתיים

משה, מה שתיארת זה חסכון. זה לחיות עם יד על הדופק ולראות את הנולד.

זה לא לקנות כל יום תפנוקים, לשים בצד כל חודש, להקפיד לכבות אורות בבית, לחשוב פעמיים לפני שמוציאים. לא להתפרע.

 

מה שתארתי לעיל זאת קמצנות- אדם שקשה לו לתת,  לא מסוגל לשחרר, לפנק, לפרגן בפן החומרי ולתת רווח.

וזאת הסכנה. וזו לא הדרך לחיות ברווח לעת זקנה. זה חלילה למות חולים ואומללים, עם תלולית שטרות מתחת לכרית... לעת מצוק וצרה.

 

[אני מכירה אישית משפחה מקסימה מאין כמוה, חיים בדוחק (האבא אברך, האמא עובדת) שהם חוסכים וחושבים על מה הם מוציאים. אבל אני פשוט מתמוגגת לראות את האיזון המושלם שלהם בין החסכון, לבין הפרגון הענק של הבעל כלפי אשתו בכל מני תענוגות- במיוחד בפן הנפשי- ללכת לימי עיון, לסדנאות לנשים, וגם בדברים חומריים יותר. שנזכה לדעת...]

 

כמי שחיה עם קמצן , קמצנות  היא מחלה נרחבת בכל התחומים , עד כדי שהורסת את הנפש של הבן זוג .

הקמצנות הוא גם ברגשות . בקשר מילולי . פיזי. גם ביחס לילדים בעתיד . עד שנוצרים מצבים נפשיים בלתי הפכים אצל הבן זג  עד כדי מחיקת האגו העצמי לבן זוג.

קמצנות הו גם רוע. התעללות נפשית ופיזית לשני. ועוד הוא יצדיק את עצמו בהמון אמרות יפות וביטויים . קמצנות  היא חלק ממחלת הסוציופטיות הוא בעצמו לא מרגיש כלום את החסר לכן הוא לא מבין על מה המהומה. וכל זה הופך בסוף לרוע לשמו ולנקמות ולערר את הקיום של השני.

 

להתרחק מהר , ולא לחקות לשינוי כי השינוי לא יבא. אין תרופה למחלה חוץ מההרס של השני . וגם של הילדים אם יש.

אם אתם יושבים בבית קפה, והבחור מתחיל לחשב לך מה העלות של כוס קפה, וכמה " מרוויחם עלינו " בתי הקפה, וכמה היתה עולה לנו כוס קפה אם היינו מכינים לבד בבית.. זאת דוגמא לנורת אזהרה . ( כמובן שברור שכוס קפה בבית לא עולה עשרה שקלים. ושלבית הקפה יש זכות להרוויח על המיקום והפינוק. ווהשוואה היא מופרכת לכתחילה ).

דוגמא נוספת אם את מספרת שקנית בגד , תכשיט וכ' מיד הוא מברר כמה עלה. ולא מתייחס בכלל לשמחה שלך בקניה החדשה,  אלא נותן עצות איך ואיפה אפשר לקנות הרבה יותר בזול "משהו ממש דומה", ושלא חייבים דווקא מחברה ידועה וכ' למרות שמצד הצרכנות הנבונה יתכן לעיתים שיצדק. אבל התגובה בסיטואציה המיידית היא הבעייתית, במקום השתתפות בשמחה ומחמאות , פנקסנות נוקדנית ומעיקה.

בכלל אם את רואה שכל סיטואציה צרכנית  פותחת דיון מעיק על עליות בלי שום התייחסות לשאר המרכיבים כמו שמחה הנאה וכ' תתחילי לחשוד ו

חיים עם אדם קמצן הם סבל מתמשך. 

ולעשות את זה בשמחה.

קמצנות אומר שגם כשאתה יודע שאתה צריך להשקיע יש לך כאב לב על ההוצאה.

 

אמא שלי תמיד אומרת שהכסף נועד לשרת אותנו, ברגע שאנחנו מתחילים לשרת אותו איבדנו את ההנאה ממנו.