פורום נשואים טריים (עמוד 574)

תפני ל"שירשור" או "שירה שירים" בעניין, הן המנהלות

http://www.inn.co.il/Forum/Forum.aspx/f144

צאו וראו לאיזו "מדרגה" הפורומים זכו להגיע -

 

שאחד הדברים הראשונים שכלה עושה במעמדה החדש,

 

זה להירשם לפורום האקסקלוסיבי...

 

[כמו, להבדיל, כיסוי ראש, לנהל מטבח, ושאר דברים טובים שמאפיינות "נשואות"..]

 

 

בהצלחה ובשמחה רבה!

 

בס"ד 

 

אני נשואה כבר כמעט שבועיים ב"ה

 

זה מדהים

שהזמן הגיע ואת נשואה.

מקווה שהסתדרת עם הכיסוי ראש..... את בטוח יפיפיה

בס"ד

 

ותותי האמת שפחות או יותר יש ימיים שאני ממש מסתדרת ויש כאלה שבכללללללללל לא

 

בע"ה

העיקר שזה יפה! (:

אבל לגבי עבודה עברית יש אולם בשם היכל דוד

אני חושבת שהוא בין היחידים שמעסיקים רק יהודים

מה שקוראים - תמימות שגובלת בטיפשות..

 

העצה הפשוטה, היא לנעול מבפנים ולהשאיר את המפתח ( ברוב הדלתות, דומני שאי אפשר לפתוח מבחוץ אם המפתח נשאר תקוע מבפנים).

 

אם זה לא שייך לנידון הזה - אז אפשר, בפשטות, להודות להם מקרב הלב. ולהגיד, שבשנה שעברה מאד נהנתם מהמקום, אבל חוסר הפרטיות העיב. אז אם אפשר השנה להיות בטוחים שהאחיות לא נכנסות "חופשי", אלא כשמתאים (דופקים, שעות סבריות, בלי חברות, לא נכנסים אם נעול) - אז בשמחה..

 

כך אתם גם מנומסים - וזה גם אחריותם לתאם מראש.

לבקש מהן לדפוק בדלת לפני שהן נכנסות?

ואני חושבת אפילו שההורים של בעלי דיברו איתן וזה לא עזר.

רוב הציפיות שלנו מן הזולת יכולות להתממש אם רק נגיד לו.

אם אין להן מספיק שכל משלהן להבין שלא נכנסים לחדר או לבית של מישהו אחר מבלי להקיש על הדלת או מבלי לבקש רשות, אז צריך פשוט להגיד להן בצורה ברורה ואפילו תקיפה.

שהם חושבות שאם הם לא נכנסות לחדר השינה שלכם אז זה בסדר? שווה להגדיר באיזה איזור את רוצה פרטיות.

דבר שני- למה הם נכנסו לדירה? האם היה להם שם ציוד? אוכל? אולי כדאי למנוע את זה שלא תהיה להם בכלל סיבה להיכנס. דבר שלישי , אם אין ברירה, את יכולה להגדיר שרק לחדר שלך לא נכנסים,  ולהתנהג בהתאם...כמו שאת מתארחת אצל ההורים וישנה בחדר שמסתובבים בחוץ עוד בני בית.

זו היתה דירה,שהיה בה ממד,ובהתחלה ניסינו לישון שם והיה ממש חם,

אז האפשרות היחידה שהיתה זה לישון בסלון למטה שזה מין חדר פתוח.

ואז זה ממש לא נעים..

וגם אם יש להם שם ציוד,אני חושבת שזה בכלל לא שייך להיכנס לשם בלילה לקחת ציוד..

 

יכול להיות שבאמת אני צריכה להגדיר להם יותר ולהסביר להן שזה לא נעים.

 

הן כנראה לא מבינות לבד

תגידי להן בעדינות- אך אחד משמעית- מה עליהן לעשות

מעבר לכך, ההורים, אשתך, האחים - לא צריכים לסבול מאי-נסיעתכם בגלל האח.

 

לכן, מסתבר שאין כל דרך אחרת אלא לנסוע.

 

להתייחס מאד אל ההורים, אל האחים האחרים, ליצור אוירה חיובית, להתרכז בכך. להתעלם לחלוטין מכל הערה שלו. משהו מפריע לו - תזוז הצידה. באמת רחמנות עליו.

 

מדי פעם, תעשו "גישוש" של התענינות בו, במה שקורה איתו וכד'. אם הוא מגיב חיובית - תמשיכו. מגיב שלילית - ניתוק מגע. עד הניסיון הבא.  עם הזמן, הוא ילמד שבלגאן יוצר ניתוק מיידי, והיענות חיובית - מביאה המשך רציני וטוב בהתייחסות אליו.

 

כעיקרון, האחות אוהבת את אחיה הגדול ומרחמת עליו - וזה דבר טוב מאד ומידה טובה שלה.

בדרך הנ"ל - המידה הטובה הזו לא תסתור את היחס הטוב ביניכם.

 

לפעמים, צריך לסבול טיפה בשביל השלום והיחס הטוב הכללי. בדיעבד, זה גם מחנך. העיקר להתרכז בחיובי.

 

 

מיד אחרי החתונה שתי גיסות שלי אמרו לי שהוא תמיד קינא בהם והתווכח סתם שיעמם לו..

רק שאני גם הצעתי "דרך"..

 

וגם איך לא לתת לכך לתפוס את המקום המרכזי..

רק שלפי מה שתואר כאן לא חסרות לו הצעות,

זו כנראה לא הבעיה.

 

אולי אם אותו גיס יתגבר על הבעיה אצלו שגורמת לבחורות לחתוך איתו צ'יק-צ'ק, הוא יצליח להתחתן..

להרגיש שבעלי מבין.. ומקבל את המשפחה שלי.

אם הןא היה (האח)סתם רע הייתי מבינה.

אבל אם הוא מקנא כי קשה לו.. תנסו להאיר פנים.. להיות ענוים.. ענוים באמת.

אז רוב הסיכויים שהוא לא יקנא.. אלא יותר ישתוקק פנימית. וירגיש שאתם תומכים ולא מתחרים.

הוא מסכן.. קבל אותו.. ואפילו מתוך כבוד למשפחה שלה.

(בהסתייגות קלה: אני לא חושבת שיש מישהו שהוא סתם רע, בוודאי קשה לו או רע לו ולכן הוא מתנהג כך..)

היא אשתו של הרב הס זצ"ל שכתב ספרים והיה מנהל ברעננה. אבל לא דירתי איתה יותר מ10 שנים אז אולי היא כבר לא.

עם מישהו או מישהי שאני לא סובל.

אם הוא לא מוצא חן בעיני ואם אני חושב אותו לנודניק וסכסכן, למה שאנסה לשדך לו מישהי?

 

גם ל יש גיס בעייתי. הוא בן 20. במגזר שלנו יש הרבה מאוד שבגיל הזה כבר מתחתנים, אבל הוא מתנהג כמו ילד מתוסבך בן 12, וגם אצלו זה בא בעקבות בעיה מסויימת. קשה מאוד להיות שם, זה גורר הרבה מתח. בשבת האחרונה פשוט תפסתי את הרגליים ויצאתי עם הילדים לחצר עד שירגעו שוב הרוחות. 

 

אבל להפסיק ללכת לחמותי לשבת עד שיתחתן/יתארס/יתגייס? אין מצב! בטח שזה לא כיף, אבל זה לא אומר שאתה צריך לנקוט בגישה כזאת. אשתך וההורים שלה לא אשמים בזה, ואתה צריך לזכור שלפעמים נישואים הם קצת עסקת חבליה. ביחד איתה את המקבל קצת גם את ההורים . 

בינתיים אולי באמת תנסה למצוא לו כלה. אני אפילו לא טורחת כי הוא צדעיר מכל הבחינות, ואפילו לא התגייס, וגם כי זה קצת מקרה מורכב בשביל שאכניס את עצמי לעובי הקורה. הוא כבר דואג לעצמו. 

 

אבל בשום אופן אל תפסיק לבקר את המשפחה של אשתך! בטח שלא בגלל זה! 

אני לא חושב שמישהו יציע להפסיק לבקר בגלל זה. ח"ו.

 

יישר כח.

בראשו של הכותב... 

בעלי מגיע ממשפחה מאד "אשכנזיה" קטנה ושקטה, כולם כבר בוגרים יחסית, מנומסים ורגועים.

אני ממשפחה גדולה ורועשת- המון ילדים קטנים, אחיינים, שכנים, חברים.

ולבעלי מאד הפריע בהתחלה שהיינו באים לשבת ובמקום ה"בית קברות" שיש אצל ההורים שלו, יש "גיהנום" של רעש ובלאגן.

 

והיה לו קשה, אבל היה לנו ברור שאנחנו לא מוותרים על ללכת להורים. ולאט לאט הוא התרגל והצליח להכיל את מה שקורה שם.

והיום הוא מסוגל בשבת בצהרים לשבת עם אחים שלי ולשחק איתם בכיף (עם כל הרעש והבלאגן) (במקום ללכת לחדר כמו שהוא עושה בהתחלה ולרטון שאין פה שקט..) והוא באמת נהנה מזה.

 

אנחנו לא יכולים לשנות אנשים אחרים- רק להגדיל את הלב שלנו כדי שיצליח לקבל ולהבין אותם כמו שהם.

 

עם גיס בן 27 לא נשוי אבל יש לו חברה. שכל הזמן חושב את עצמו מתעצבן ומעיר הערות . פשוט פחד אלוהים להיות שם שהוא עצבני. כולם מפחדים ממנו אפילו חמותי שכל הזמן מנסה לרצות אותו. מסכנה חברה שלו ,אני לא מבינה איך אפשר לחיות עם כזה בן אדם. ניסינו להכיל אבל לא הצלחנו. ויותר גרוע הוא היה נותן לנו מעשרות ואז פשוט הרגשנו כל הזמן שאנחנו צריכם לרצות אותו. אז פשוט עשינו סטופ ואמרנו לו בצורה יפה שאנחנו לא זקוקים למעשרות ושיתרום למקום אחר.כמובן שהוא עשה על זה סצנות מפה עד אמריקה . אבל זהו אנחנו לא חייבים לו כלום. הילדים גם מפחדים ממנו . אז אנחנו לא נוסעים לשם פשוט. ואם חמותי מתגעגעת לילדים היא באה אלינו...אולי אחרי שיתחתן ויהיו לו ילדים ניסע לשם . כי אולי אני מקווה שהוא יתמתן קצת

מה היו השיקולים?

הרי השנה + הקרובות (במידה והוא הסדרניק) תתראו אחת לשלושה שבועות, או פעם בשבועיים, או חמשו"שים וכו'.

איך מסתדרים ככה?

 במידה מסוימת, אתם מתחתנים, אך לא חיים יחד!

 

עוד נקודה היא, שכל ה"יציאה לחיים" שלו מתעכבת ב-שנה +. הוא לא בשלב הבא, של לימודים/עבודה/סוף לימודים בישיבה. זה גם שיקול.

 

אשמח לשמוע מה היו השיקולים, ואיך התגברתם, למי מומלץ להכנס לזה ולמי לא...

 

- קודם כל, אני יודעת שכך חונכנו, וכך הרבה מחנכים: שהמשפחה זה הכי חשוב

והיא היא בסולם סדר העדיפויות, ומשם והלאה- עמ"י.

אך לראייתי, (וגם לפי מעשיהם של גדולי התורה שהם עמודי התווך שעלינו ללמוד מהם)

עמ"י אמור להיות בראש ובראשונה.

 

- מעבר לכך: כשיש עניין לעשות משהו- עושים אותו.

כך שכל השיקולים שהצגת הופכים להיות לא רלוונטים..

 

- אם כל אחד יטען לשיקוליו האישיים (ויש כאלה בלי סוף, ובכל ציון דרך בחיים מתווסף אחד נוסף)

מה יהיה על הצבא? איזה אופי הוא ישא מבחינת גוון האנשים שישרת בו והאם הוא בכלל יצליח להחזיק מעמד?

 

- אנחנו רוצות בחור שלומד בישיבה כמה שנים

וגם מחפשות בחור שעשה צבא, (ואילולא עשה כזה מבחירה- היינו מידית מחליטות שלא מתאים).

וקורה הרבה פעמים שהבחור לומד בישיבה כמה שנים (בדיוק כפי שאנו רוצות..)

ומחליט להתחתן תוך כדי

ואז מגיע תור הצבא- זה שהסכמנו לו בהתחלה..

אבל פתאום אנחנו לא רוצות. ומדוע?

 

כך שאי אפשר לדרוש הכל, ולתת כלום בעבור זה..

 

- האם תהיי מוכנה להתחתן ולתת לבעלך לעסוק בתורה ב"מסלול מלא"?

מדוע כאן התשובה תהיה כן?

הרי ההגעה שלו הביתה הינה בשעות מאוחרות,

הלימוד לא מאפשר לו כמעט לשוחח בין לבין

ישנם שיעורים גם אחרי השעות הרגילות..

(דמיון גדול לבחור שנמצא בצבא)

או להבדיל-

בעל שעובד בהייטק תהיי מוכנה?

מדוע התשובה היא ברוב המקרים כן?

הרי גם כאן הוא חוזר בשעות מאוחרות

והרבה פעמים נדרש מטעם עבודתו לשהות מחוץ לבית לכמה ימים

או לטוס לחו"ל..

 

בכל הדוגמאות שהצגתי לך ניסיתי להבהיר נקודה:

אני חושבת שאנחנו מידי מרוכזים בעצמנו,

מדברים על אידיאלים גבוהים ומצטטים בקלות: לא תעמוד על דם רעך..

ומאידך, לא מיישמים את זה בשטח

ההתגברות על כל ה"שיקולים" תגיע מתוך הבנה שלמה ואמיתית של הדברים שהצגתי

ותפילות.

אני חושבת שבחורה שאומרת: אני לא מוכנה שבעלי ישרת בצבא,

לא ראויה שהצבא גם ישרת אותה וישמור..

 

מצטערת על החריפות, אך כך אני באמת חושבת.

 

בהצלחה רבה!

 

 

 

שאלה של מה שאני ממרכזת, מה העיקר אצלי. וכו'. ומה אני מוכנה להקריב למען זה.

מסכימה איתך. (אמנם הדוגמאות שלך לא רלוונטיות לגבי, אבל זה לא חשוב.)

 

תוכלי לתת לי פרטים על ההתמודדות? דוגמאות? (ניתן באישי אם את לא רוצה לפרסם כאן, פשוט זה חשוב לי!)

בעלך בקבע, או שהתחתנתם כשהוא היה בצבא?

אני מחפשת אנשים שכך עשו, ע"מ לשוחח איתם על זה.

 

ועוד שאלה לאוסף:

האם זה לא פגע לכם בתקופה הכ"כ קריטית הזאת של תחילת-תחילת הנישואין, זמן שרוצים להיות כל הזמן ביחד, לדבר ועוד, ובמקום זה "חייתם בנפרד"?

ועוד אחת- שאלה "גסה" אולי... 

כמה מרוויח חייל קרבי נשוי? משהו שאפשר לחיות ממנו, במידה ואני סטודנטית, ועובדת פה ושם (ומרוויחה בהתאם...)?

 

יותר מידי מרוכזים בעצמנו.

 

מבתים טובים של זוגיות טובה.. נבנים בתים חזקים ואיתנים.. וטבעות חזקות אלו.. הן שרשרת הדורות.

ה"פרטים הקטנים" יוצרים את הכלל החזק.

 

הרב בלייכר כותב בשכינה ביניהם שאדם בתור רווק יכול ללכת להפגנות להקים התיישבות.. להיות קצין וחושב שהוא מזה כללי.

אבל הוא לא התחיל להיות כללי. הוא מתחיל להיות כללי רק ברגע החתונה.. שאז הוא באמת נקשר למישהי.. ועכשיו חייהם יחשפו את הנשמה הכללית יותר-הנשמה שלהם. (רק פה אדם באמת נהיה גדול יותר, קשור למישהו באמת, כללי יותר) וגם הוא אומר שבזוג-בהם טמון בצורה גרעינית תמצית מה שטמון באומה בכללותה. 

 

והרב קוק כותב לא לצאת לאומה כשזה פוגע בתומת המשפחה, כי מהפרטים הכל נבנה. צריך לבדוק טוב טוב שלא מעלים את הערך הזה ולו במעט על המשפחה

 

 

ולענייננו .. אנחנו התארסנו כשבעלי בצבא, והיינו נשואים כך ברב השנה הראשונה.

 

אז א. השנה הראשונה שלנו היא עד היום.

 

ב. היה מאוד קשה.. התגעגעתי אליו.. והרגעי פרידה כל פעם היו מאוד קשים.

 

ג. כדי שזה לא יפגע.. לא השלמתי עם הגעגועים ולא אמרתי סבבה נפצה את עצמי עם חברות, כל יום חברה אחרת.. לשכוח שאני נשואה.

 

אלא דווקא כשהתגעגעתי התבשלתי בגעגועים, בכיתי.. סיפרתי לו שאני מתגעגעת.. ציפיתי לו חיכיתי לו, והתכוננתי לו.

אז זה היה אמנם קשה.. כי נתתי לעצמי להתגעגע ולא כיסיתי על זה.. אבל זה הפך לתקופת עריגה וגעגועים. הגדלתי את השקע שבי לנצרכות אליו, ולא נבנתי כיחידה נפרדת שמצליחה להסתדר בלעדיו.. ולומר סבבה זה דוקא לא קשה.

התבשלתי בקושי. ועשיתי את זה כדי לא לתת לי להישחק בהרגל מעוות של מציאות נפרדת ממנו.  הגעגועים היו קשים אז.. אבל בעלי ראה אישה משתוקקת ואני הרגשתי את חסרונו, ונצרכותו וכמה הוא חלק בלתי נפרד ממני וחשוב לי. . עד היום התקופה הזו זכורה בלב, שמחים על רגעים של יחד.

בעלי היה מתקשר ומדבר איתי ומרדים אותי עד שהייתי נרדמת ומעיר אותי בבוקר.. כל שניה פנויה דיברנו.. התגעגענו והרגשנו קשורים

 

(אין אצלנו בלקסיקון שבעלי ישן מחוץ לבית ולא ההפך)

זהו. זה קשה ולדעתי לא מומלץ כ"כ.

 

אבל אותנו זה בנה מצד להיות יחד גם כשקשה, געגועים ועריגה.. והתמסרות למרות הקושי.

ושהשני לא כזה מובן מאליו..

 

 

מה עדיף, למרוח קשר, ליפול בנגיעה, לבכות לכרית לבד, או לדעת שכשהוא חוזר הוא בא הביתה, לבית שלכם?

זה קשה אבל מתמודדים.

אין "למי זה מתאים", החיים מזמנים לנו מצבים ופשוט צריך לתפקד.

בס"ד

 

בגדול- אידיאלים, משכורת.

היציאות שלו היו חמשושים כמעט ללא שבתות [וכשהוא סגר הצטרפתי אליו]

 

שנה וחצי הוא היה בגדוד [שזה אומר שירות בכל מיני חורים בארץ- רהמ"ג, עזה וכאלה], אחרי הלידה שלנו הוא עבר לבסיס קל"ב, הרבה יותר נוח מבחינת יציאות.

 

בתחילת הנישואים ממש גרתי אצל ההורים שלי [לא דיבר אלי לישון לבד בבית] אבל עם ילדה זה יותר מסובך ולא לעניין, אז אנחנו בע"ה עוברים דירה קרוב לבסיס.

 

 

קל זה לא, ולא תמיד רואים עד כמה זה משתלם.

 

לנו זה מתאים.

 

בהצלחה

זה הקריטריון הבסיסי

לפני כל החברות האיכויות וכולי

 

ובאמת היו פה כמה שירשורים טובים בנושא

תעשי חיפוש מהיר בפורום...

גם אם הם מהמחמירים עדיף לקנות תנור עם תא אחד וטוסטר אובן לאפיית מה שמשתמשים פחות (בשרי/ חלבי)

 

לתנורים דו תאיים יש נטיה להתקלקל יותר מהר.

 

כל זה כמובן בכפוף לתקציב ולמקום שיש בבית / קראוון / חושה

 

וכמובן שאם הם מהמקילים אז בכלל אפשר להסתדר עם תנור אחד

 

 

שלום !

לי יש תנור של דלונגי עם 2 תאים מצוין ונוח מאד לתפעול

ההפרדה שלו  היא  כשרה למהדרין ממש

ממולץ בחום

אבל פיתו אותנו לקנות את הדגם החדש והמשופר וזה היה מיותר וטיפשי.

וגם בתנור שלנו יש דרך להשתמש בזה לשבת. אבל התוכנית שבת היא רק בתנור העליון שהוא התנור הקטן יותר. ולא יודעת איך זה אצל אחרים אבל אצלנו התנור הלמטה והגדול הוא הבשרי. ככה שאין אפשרות להשתמש לשבת וזה מבאס.

 

יש לי חברה שיש לה יותר שנים ממני- את אותו תנור- וגם היא מרוצה

נשמע אדיר

יש לנו אותו שנה..
די נחמד ונח..

ושכדאי לשלם על זה אפילו יותר-

תנור דו-תאי, ששני התאים יכולים לעבוד בו זמנית.

זה כ"כ מציל כשיש לחץ על תזמוני עוגות ובישולים בצלייה- לפני שבת או אירוע. 

וגם כשלא.

כמובן התנור חייב לבוא עם הכשר של המכונים שמקובלים עליכם, או הרבנויות.

ולוודא שבאת כל תא הוא בפני עצמו, כך שאת יכולה בו זמנית להכין חלבי בתא אחד ובשרי בתא אחר.

זה נחת רוח!

 

בהצלחה נשמה!!

 

 

(וסתם - המלצה נוספת, יש היום דרגות בחסכון בצריכת חשמל ואיכותיות לסביבה.

עדיף לקנות ביותר יקר דרגה A בצריכת חשמל (יעני הכי חסכוני ואיכותי) - אם תגורו בקראוון, זה לא מכביד על הצריכה הכללית והחסכון לטווח הארוך מתבטא בסוף חודש בחשבון החשמל שלכם.)

שוב מביעה דעתי נחרצות, קנינו לחתונה והיה זוועה במילים עדינות, העוגות יצאו על הפנים היו לי ממש פדיחות מזה. והבשר היה לוקח שעות לבשל.

 

מה שכן, קנינו עכשיו סאוטר שני תנורים נפרדים וממש מרגישים את ההבדל, ממש נחת! כמו שאמרו מעליי.

קנינו אחד רגיל ואחד שנקרא פירוליטי= שמנקה את עצמו ( הוא מחמם את עמצו לחום של מעל 500 מעלות וננעל לשעתיים וחצי ) והכל נשרף, לא נשאר פירור ולפסח הכשרנו אותו ולא היינו צריכים אפילו להעביר סמרטוט, אין מילים שווה כל אגורה. מומלץ מאוד.

לא למצוא את עצמכם באמצע הלילה לבדכם..
זה קשה! מאוד!
אבל זה אפשרי!
תנסו ללמוד אולי משהו ביחד שיחזק אתכם (לאו דווקא בנושא הזה..)
 

מקומות שתתביישו לא לשמור נגיעה שם . 

להשתדל לא לדבר על הנושא הזה בכלל . 

מקווה שיהיה לכם טוב , 

שיהיה ב"הצלחה. 

זה מאוד קשה , אבל שווה את זה .

 אני ובעלי היינו מאורסים חמישה חודשים וגם כמוך אחרי חודש של האירוסין הרגשתי שאין מצב. פשוט אין סיכוי שלא ניפול.

וזאת הייתה תקופה קשה בטירוף! 

והיו לי המון דרכים לעזור לעצמי. שיננתי לעצמי בראש שאנחנו אסורים, שאני עדיין טמאה, שזה לא הזמן. 

דמיינתי אותו בוכה אחרי שנפלנו. הכנסתי לעצמי טוב לראש ששיא היכאב לו ואני לא רוצה לפגוע בו ככה.

ועדיין זאת הייתה תקופה קשה מאוד, ואין ברירה, אין קיצורי דרך. רק המון המון סייעתא דשמייא ופול השתדלות.

ולהכניס היטב לראש שאין מצב בעולם שתיפלו. פשוט אין מצב. 

ובאמת ב''ה היינו בהמון סיטואציות שהיינו באופן תיאורטי יכולים ליפול (שמאוד כדאי להימנע מזה, אבל זה היה קשה כ''כ לא להיפגש לבד, לא ייחוד אבל יחסית לבד. ) ועדיין לא נפלנו. היה השגחה מלמעלה.

כדאי גם לברר עם עצמכם כמה זה חשוב. אולי ביחד. אבל נראה לי שעדיף לבד. 

להימנע כמה שיותר מדיבורים של "איך הייתי רוצה לתת לך חיבוק" וכדו'. ולזכור שזאת תקופה שחולפת בהחלט ובסוף יש שכר עצום ולהפוך מהמצב של האסור למותר הוא מדהים. 

בקיצור שתזכו להמון סייעתא דשמייא ושזה יבוא מהר מהר. 

הכל עניין של בחירה! אם תחליטי שאין מצב בעולם שזה יקרה,זה לא יקרה!!
תאמיני בכוחות שלך להתגבר.
אל תדברו על דברים אינטימיים באופן כללי. אם חייב,בסמוך לחתונה,רק בטלפון.
אם תצליחו לשמור על זה עכשיו תסכו במתנה ענקית. שתלווה אתכם כל החיים,ותתן לכם כח בזמנים אחרים שיבואו במהלך הנישואים. ומן הסתם זה יקרה.

ואני מדברת מנסיון. של כמעט שנה של חברות(גם מאילוצים)

אני מדברת מנסיון,וגאה לומר שלמרות שזה היה קשה עמדו בזה בגבורה. וזה היה שווה כל רגע.

מה שתשדרי ותחליטי יקרה.
בהצלחה!!!

ולא להרגיש רגע לפני נפילה. אתם חזקים ומרב אהבה אתם תצליחו. לפעמים יש הקגשה שבגלל שממש אוהבים אז נופלים , ואולי אם אנחנו כ"כ אוהבים אז בטוח ניפול. אז תדעו שממש לא יש זוגות עם המון אהבה ותשוקה ומשיכה שמצליחים! ובעז"ה גם אתם! זו המטלה הכי חשובה שלכם! ואתם תעמדו בה! בלי לתת לספק להיכנס....

דיני ייחוד כפשוטם לא ממש מספיקים במקרה הזה. כשאתם מגיעים למצב ששניכם רוצים זה כבר ממש ממש קשה לשמור.

לדעתי צריך להשתדל לא להגיע למצב כזה (ז"א לא להיות במקומות חשוכים לבד (בלי קשר לייחוד, פשוט אז היצר מתגבר), לא "לזרום" עם הפגישות עד מליון שעות, להשתדל להגביל בזמן (למרות שארוסך בצבא, ואתם ממש ממש מתגעגעים). אנחנו גם לא עשינו כמעט שבתות יחד כדי לא להגיע לנסיון).

 

וצריך לזכור, המלחמה עם היצר הזה הוא לא להגיע למצב ולא ליפול, אלא לא להגיע למצב של נסיון בכלל. לא סתם חז"ל אמרו שאין אפוטרופוס לעריות, כשמגיעים למצב קרוב לנפילה זה כבר ממש ממש מסוכן, תשדלו מאד מאד לא להגיע למצב הזה, לא לדבר על דברים כאלה, לשבת רחוק פיזית אחד מהשני וכיד הדמיון הטובה עליכם.

 

בהצלחה!!! (ומזל טוב )

הגבלות בפגישות ובזמן הפגישות

נגיעה קטנה והאור נדלק..

 

השינוי הוא בראש

(כמו למשל אצלנו במשרד - ללא קשר לשבת, וגם במקומות אחרים שנתקלתי בהם במתגים שנלחצים בטעות)

 

הפיתרון הוא כמובן להזיז את המתג ממקומו, או במקרה שלנו - לבחור את המקומות והזמנים היטב לפי הצרכים.

 

 

בהצלחה.

התכוונתי לגבי איסור נגיעה שיש דברים שטבוע בראש לא נוגעים.

 

וכמו שאמרת זה נכון גם לנושא זה " לבחור את המקומות והזמנים היטב לפי הצרכים." ע"מ שזה לא יקרה

 

גם בארוסתך אתה יכול לגעת בטעות, זה לא אותו דבר!

חז"ל לא אמרו "אין אפוטרופוס לחילול שבת" אלא "אין אפוטרופוס לעריות". וגם "גזל ועריות, נפשו של אדם מחמדתן ומתאוה להן".

אז במחילה, אני לא מצליח להבין את ההשוואה לשבת, ויותר מזה את ההשוואה למה שאדם עושה בטעות.

וחוץ מזה, שנכון מה שאדם התרגל אליו מילדות הרבה יותר קל ממה שאדם מתחיל להתמודד איתו עכשיו. את ההתמודדות עם שבת ותפילה רובינו עברנו, ואת ההתמודדות בשמירת נגיעה (ובמיוחד עם מי שהולכת להיות אשתך/עם מי שהולך להיות בעלך) רובינו לא עברנו.

לקצר את הזמן שבין האירוסין לחתונה ולמעט בפגישות סתם,אם הולכים לקנות דברים לדירה ולסדר דברים שונים שקשורים לחתונה וחייבים לעשות אותם יחד לא מגיעים לדברים האלו.

 

וכמו שאמרו למעלה, לשמור הרחקות מהאירוסין

הרב אליהו זצ"ל פסק שחייבים ממתי שאסורים....

להכין ארוחה נחמה ומושקעת ביחד! כלומר שהוא יעזור לך להכין אותה ולא רק את.

לצאת לפחות פעם בחודש אפילו בערב אחרי העבודה או לקפה, או טיול בחוץ או סתם לשבת באיזה מקום (לא חייבים משו שגורר הוצאה כספית).

 

לנסות ליצור דברים ששניכים אוהבים.

וזה קשה בגלל הזמן, אבל שיהיה לכם בהצלחה!!

אשמח לשמוע עוד רעיונות..!

כמו אישיות ,אסואציות וכו'

אין טלפון לבריכה אלא לאחראי שלה אם את רוצה באישי.

הזמנים שונים לפי כל חודש(יוני, יולי אוגוסט וספטמבר.)

בעיקרון ראשון שלישי וחמישי בוקר בנות אחה"צ בנים שני ורביעי בוקר בנים אחה"צ בנות. 

אשמח להוסיף באישי.

כדאי להיות את.

 

זה הכי חשוב  

לא להיכנס לפינות רגישות.. 
פשוט להיות נחמד, זורם וטבעי

כמובן שלהיות את, אבל לזכור שבכל זאת זה פעם ראשונה ולא לנסות לעשות ייתר דאווינים כדי להרשים, לתת להם את הכבוד שלהם.

 

אני הייתי בעיקר שותקת כדאי לקלוט את הלך הרוח, אבל זה רק כי אני כזאת. (לא דומייינטית בכלל).

 

בהצלחה.

אף פעם לא תצטער על משהו שלא אמרת...

לא "הצגה אחת גדולה"..  אבל בוודאי שצריך לשים לב אם מתאים, מידות וכו', לפעמים לברר גם מאחרים שמכירים יותר, כדי לדעת דברים שכדאי לבדוק. גם להיות כנים עם התחושה האישית ביחס לאדם. 

 

ויפה שאת רוצה ללמוד "מתובנות של אחרים".

 

 

עם זה - זאת הבעיה כשאת נכנסת לפורום כזה:

 

גם - אנשים מציגים בד"כ דברים שהם רק חלק ממכלול של חיים, לפעמים חלק זמני.

 

וגם - צריך לזכור שרוב האנשים אינם כותבים פה... מי שכותב, זה לא פעם מישהו/י שמבקש/ת עזרה.  זאת אומרת, צריך זהירות מלהסיק מכך "סטאטיסטית" על נישואין....

שזוגות חושבים שהחתונה זה הכל ושם השיא.. ומעכשיו לא צריך להשקיע.. אלא הכל זורם כמו סרט רומנטי.

ולא! חתונה זו נקודת ההתחלה שבה אצור כל האושר הגרעיני.. שיבוא ברגע שתוציאו אותו לפועל בחיים מלאים , משותפים, פנים אל פנים, וכל אחד יהיה היחיד לשני כמו בהתחלה ודרכו הוא יראה את העולם.

 

ולהבין שכל יום הוא השיא של עד היום.. אבל נקודת התחלה של מהיוםלקראת השיא העתידי...(אם הובנתי.

ובגלל שזוגות חושבים שהעבודה של החיזור והרכות וכו' מסתיימת בחתונה, הם ישר פונים למצב של הקשר שלנו מובן מאליו.. עכשיו נשקיע " בחיים החשובים באמת.. אלה שהם צו השעה.. פרנסב חסכונות וכו'" והפרמידה של סדרי העדיפויות מתהפכת..

במקום להבין שראש העדיפויות זה זוגיות.. שהיא החיים בה יש את תמצית המציאות אידיאלית אלוקית של חיים(הרב בלייכר)

ומשם הכל מסתעף.. ולכן ממילא לא אמור לעלות עליה.

 

מקווה שהובנתי... זה דעתי על קצה המזלג

יש הבדל בין שעתיים של פגישה אליה מתכוננים נפשית לבין לחזור כל ערב הביתה ממוטט אחרי עבודה קשה ו/או קשיים אחרים שיש בעולם.

 

 

יש משהו שבשלב הדייטים יש "הצגה", וחשיפת צדדים מסויימים באישיות.

שצריך לשים לב אליהם בדייטים. ולדעתי בעיקר זה האופי של הבחור. 
יש בנות שמודדות אותו ב"רמת הצדיקות" שלו והלימוד שלו.. וזה לא תמיד נכון. הכי הכי חשוב זה המידות שלו, האכפתיות שלו, לב טוב.

לפעמים חשוב לשים לב איך הוא מתנהג עם אנשים אחרים- עם החברים שלו (אם הוא מזלזל בך, או מפרגן לך למשל), ועם המשפחה שלו. אלה דברים מאוד חשובים, שלעיתים בשלב הדייטים אנחנו לא שמים לב אליהם, או שאנחנו בוחרים לעצום עיניים.

בנוסף כמו שכתבו פה - נישואים זה מאתגר. ברור שזה כייף וטוב, אבל יש גם קשיים וירידות לפעמים.

 

ופורומים הם בד"כ מקום לתמיכה ופריקה. ככה שכאן כותבים את המקרים הקיצוניים יחסית. רוב האנשים לא יכתוב סתם הודעה של "איזה כייף לי עם בעלי..." אז צריך לקחת הכל בערבון מוגבל!!
נישואים זה טוב! זה אושר! צריך רק ללמוד לאט לאט איך עושים את זה בצורה נכונה

דברים שמציקים שצריכים ייעוץ לגביהם, שרוצים לשמוע עוד צדדים וכו' וכו'...

אני אשמח לספר לך על כל המעלות של בעלי......פשוט נראה לי זה לא המקום

ידוע שבני אנוש בוכים כשכואב ושוכחים לומר תודה כשטוב.

לגבי כל דבר שבעולם -

אל תסיקי מכך שאנשים מספרים על הצרות שלהם בשום תחום.
תמיד תזכרי שאת זו את, ועם הרבה עבודה והרבה חיוכים - תעשי לעצמך חיים מאושרים.

בהצלוחה!

אבל הדבר הזה תלוי באמת בנסיבות, ובאנשים הספציפיים בהם מדובר, גם עכשיו וגם בעבר. עפ"י רוב לגברים יכול יותר להפריע מאשר לנשים. צריך לבדוק לגופו של ענין.

 

[ומה שכתבתי בכותרת, היה פשוט כדי להביע דעתי שזו הרגשה לגיטימית ומובנת - בלי להיכנס למסקנות מה צריך "לעשות עם זה" ועד כמה "קיים" מזה עדיין משהו או לא - לאפוקי מדרך שתשלול בכלל, כביכול, לגיטימיות של תחושת-בעיה כלפי זה.. אינני חושב שפותרים בעיות ע"י הדחקת דברים שמאד מציקים, אם הם אכן מאד מציקים, וזה כמובן אינני יכול לדעת לגבי הנידון הספציפי]

ומשפיע עליו,

ואם כן- עד כמה.

 

בכל מקרה לא כדאי לקשור עצמך עם מישהו על בסיס לא יציב, מתוך הבטחות (שלו) או ציפיות (שלך) שהוא ישתנה בעתיד.

צאי מנק' הנחה שמה שעובר עליו עכשיו- כך יהיה בעתיד.

השיחה האישית לא עובדת אצלי אז אם תוכלי בבקשה לשלוח לי מסר תודה.

קודם כל, עולה בברור שאת בן אדם עם מודעות עצמית. אשרייך.

 

לדעתי, הטענה עצמה של הבחור לא נכונה. כן, אפשר וראוי להתחתן כמו שאמרת: "ממצב כזה שטוב ונעים מאד ביחד, ויש המון אהבה והערכה הדדית ". (להפך, לפעמים כשיש יותר מדי תשוקה מתבלבלים לחשוב שרוצים להיות ביחד בגלל הקטע הגופני, וזה לא קל.) התשוקה הזאת שאולי חסרה לבחור קשורה לשני דברים:

1. משיכה שקשורה לקירבה גופנית שבאמת באה אחרי החתונה.

2. אולי זה קשור למשהו שהוא מדמיין מכל מיני ציורים שיש לו בראש?

כאן אני יכולה להוסיף את ניסיוני האישי. האיש המקסים שאני נשואה לו, בעלי, הוא ממש לא איך שחלמתי שהוא יראה. לא חיצונית וגם מבחינת אופי לא בדיוק. ובכל זאת הוא האיש שהכי מתאים לי בעולם ואני מעריכה את מי שהוא.

אבל בשביל להחליט להתחתן איתו הייתי צריכה לשבור את החלומות החיצוניים שלי ולהסכים להפגש עם מישהו אמיתי. אולי לבחור שלך יש בעיה לשבור את החלומות של "איך נראה קשר" ולחוות את הקשר שלכם כמו שהוא?

 

בכל מקרה, תשלחי אותו לעשות עבודה בעצמו. את לא צריכה לספוג את כל הספקות והבלבולים שלו. זה לא מוביל למקום טוב.

אני לפני החתונה הייתי מאד מבולבלת והעבודה שעשיתי עם אנשים אחרים (לא עם הבחור) ועם עצמי הרבה יותר קידמה אותנו מאשר החפירה והשיקוף שלנו ביחד.

 

בהצלחה מתוקה, שתזכי לבנות בית בשמחה, ותיזכי להרגיש את העונג העצום הזה...
חן

תודה לתגובתך הרגישה.

מודה מאד גם לברכותייך החמות....

 

הבחנתך שזה קשור לציור שיש אצלו בראש ש"ככה זה צריך להיות" נכונה מאד. באמת זה על סמך חשיבה/רצון (ככה הוא קורה לזה) שאם זה לא ככה אז אין את הוודאות. והוא מספר לי שנורא קשה לו לקחת אחריות ממקום שהוא לא כזה.

אני יכולה לספר לך, בנימה האישית, שגם הוא מאד מאד שונה ממה שדמיינתי, גם חיצונית וגם פנימית, אבל פשוט מוססתי את הדמיונות האלה והתמכרתי לטוב הכ"כ גדול שזכינו לו יחד.

הוא יודע להעריך את הטוב הזה אבל כל הזמן שואל את עצמו האם זה מספיק בשביל להחליט על חתונה...

 

הוא הלך לעשות עבודה עם מטפל מוסמך ועם עצמו (באמת הוא מאד מאד מתאמץ) אבל זה עדיין לא גרם לו לשנות גישה שזה צריך להיות אחרת.

ובהזדמנויות שונות הוא אומר לי שאני זאת שמצליחה לברר אותו הכי טוב (לכן אני כ"כ שואלת איך עליי לנהוג כדי לכוון למקום הנכון)

יכולה לומר לך שרב ת"ח שמכיר כל אחד מאיתנו ושמע את הסיפור מכל אחד בנפרד אמר לנו שיש לנו קשר מיוחד מאד ואם נפסיק אותו אנחנו חלילה כפויי טובה כלפי הקב"ה...

 

אבל למרות הכל, הוא טוען שעם כל הטוב הזה צריך לרצות. הוא רוצה לרצות באמת בי ובקשר שלנו ולקבל החלטה מתוך מקום של רצון...

אני מסכימה עם האמירה הזו, השאלה איך זה קורה???

 

לגבי הבחנתך הראשונה, לא ארחיב, אבל אני כמעט בטוחה שזו אינה הסיבה...

 

 

אני חושבת שמה שעזר לי להחליט בקשר שלי עם בעלי, זה שבאיזשהוא שלב הוא אמר לי:

אם את לא רוצה אז גם אני לא רוצה. ותחליטי.

אני חושבת שכמו שאמרה פפריקה- תני לו  את הזמן.

מדברייך ניכר שהגעתם לקשר של הכרות משמעותי (אם כי לדעתי העומק מתפתח במהלך שנים..) וחיבה גדולה אחד לשני.

הרעיון בניתוק הקשר הוא נכון ומועיל במקרה זה, ויתכן שהוא אכן צריך זמן בכדי להבין לעומק האם הקשר הזה אכן משמעותי לו או שאולי הוא נמצא בכעין משחק של  נח ונעים ללא מחוייבות .

 

הטענה שצריך לחשוב ולהגות בבת/ בן הזוג בכל רגע, ולהשתוקק לה/ו- נראית לי כטעות יסודית.

להיפך-  ככל שהאהבה גדלה והופכת להיות חלק בלתי נפרד, היא נותנת משמעות לחיים הרגילים ומייטיבה עימם ולא יוצרת מצב של רגש תמידי שאינו מרפה.

 

לפי דברייך נשמע שהוא מתכוון למשהו כמו "פרפרים בבטן"- התרגשות מתמדת. היא אומנם קיימת - בהתחלה בעיקר ובעיתות התרגשות, אך קשה לי להאמין שהיינו מצליחים לנהל חיי יום יום תקינים עם פרפרים כאלו בכל רגע נתון.

 

אולי בכל זאת לתת לו את פסק הזמן לו הוא זקוק?

חבל ליצור לחץ מיותר שעלול חלילה להתפוצץ עם הזמן.

 

הצלחה ובשורות טובות!

תודה ממש לתגובתך.

 

האמירה שלך לגבי הטעות היסודית נשמעת מאד הגיונית, אני אומר לו את זה.

 

כמו שכתבתי קודם אנחנו נפרדנו לתקופה של כחודש ואז אני פשוט לא יכולתי וחזרתי והוא שמח על כך.

בתקופה זו הוא התייסר מאד על החסרון שלי, אך לא העז לחזור משום שלא ידע אם זה באמת נכון שנחזור לאותם נקודות של הספק.

הוא אמר שזו מבחינתו זכות שחזרנו אך אינו יודע כיצד באמת לזכות בה...

באמת איזשהי חסימה שאינני מבינה.

 

למה את חושבת שנתק אמיתי באמת יעזור?

הוא אף פעם לא אמר לי שזה עניין של זמן אצלו, שאם יהיה לנו עוד קצת זמן הוא יהיה רגוע...

את חושבת אולי שזה עניין של זמן?

 

אני כל כך לא יודעת מה הדבר הנכון...

זה גורם למתח תמידי וללחץ כל כך גדול, לא מצליחה להתרכז בשום דבר....

מצד אחד, פוחדת מאד לאבד את הקשר, באמת אחד הדברים הטובים ביותר שקרו לי בחיים

מצד שני, פוחדת שאני עושה טעות בסבלנות הזאת ושחלילה זה לא יוביל לכלום.

 

תודה מראש באמת...

אצלנו התרחשה סיטואציה דומה אך שונה.

 

בעלי מאוד רצה שנתחתן, אני חששתי מאוד.

הקשר זרם משך מעט יותר משנה עם נסיון לנתק שבכל פעם אחד אחר הפר אותו.

 

בסופו של דבר הרב שלו שם לי אולטימטום והסביר לי בטוב טעם שאני הורסת לשנינו את החיים כיון שאף אחד לא יוכל באמת להתפנות לשום קשר אחר.

 

עברתי שבועיים מסוייטים, סגרנו, התחתנו ומאז אנחנו מודים לריבון עולם יום יום שעה שעה.

אנחנו עובדים מתוך אהבה ולא מפסיקים להיזכר בימים של חלומות שהיו נראים בלתי אפשריים .

 

 

שצריך להתחתן מתוך רצון להתחתן (כבהודעתך הבאה),

 

אבל מה שאת מתארת כאן בשמו - נראה לענ"ד כדמיונות לגמרי..

 

הרגש הוא מטבעו דבר "נייד". חצי שנה זה באמת "חתיכת זמן". מישהו חושב שכל הזמן הוא (מעתיק-מדביק מהודעתך): " שלא נפסיק לרגע לחשוב אחד על השני ושכל הזמן ממש נשתוקק אחד לשני"...?

 

 

אוהבים אחד את השני, אין דחיה, מרגישים טוב ביחד, יש על מה לדבר, מתעניינים באמת זה בזה, קשובים זה לזה, הולך ונוצר מתוך כך קשר פנימי?

 

אז לכאורה זה ממש יופי (כמובן - בזהירות. אני לא מכיר אתכם ולא נמצא בתוך הנפש שלכם).

 

אבָל,

 

גם הבחור צריך להיות שלם עם זה.

.

 

שהוא לא יהיה כל הזמן עם הרגשה שהוא "לא הרגיש מה שבאמת אמורים להרגיש" - ויסחוב את זה גם הלאה, חלילה.

 

לכן, לכאורה, הכי טוב שהוא ידבר עם מישהו מבין-ענין ושהוא סומך עליו - ויראה אם זה גורם לו באמת להיות שלם עם הדברים.

 

בהצלחה.

 

 

ו..אגב - אני מניח שהדמיונות האלו באים בדיוק בגלל שהוא "רומנטי"..  אבל גם רומנטיקה בונים ביחד, בסבלנות, מתוך נישואין.  אהבת אמת זה קישור עמוק. לא רק, או דווקא, "פרפרים"....

ידבר עם אנשים שנשואים כבר כמה שנים וישמע איך זה?

שישמע שאצל כל הזוגות אין מחשבה תמידית ללא הפסקה על בן/בת הזוג.

כי אותך אנחנו לא צריכים לשכנע, אבל הוא אולי יתקדם אם ידבר עם חברים נשואים שלו...

שכדאי לך להתייעץ עם יועץ/ת לנישואים (יש לישפה במחירים מסובסדים).

ברור שהבחור מסבך את הקשר, 

 אבל יכול להיות שאם תקבלי הדרכה טובה

אז תראי איך את יכולה להגיע להחלטה מהצד שלך, בלב שלם. (כל החלטה שהיא)

 

הייתי בסבך הזה, אני מכירה מקרוב הרבה קשרים כאלו.

כל עוד לא היה ברור לבחורה מה היא עושה, איך היא פועלת, מה היא רוצה לעשות, בתוך הקשר המבלבל הזה

הקשר רק נסחב ונסחב ונסחב. ויוצאים וחוזרים, ויוצאים וחוזרים, או שיוצאים מלא חודשים ולא יודעים להחליט. ומבחינה רגשית נקשרים, אבל לא מצליחים להתקדם לחתונה. וכאב לב אחד גדול לכולם.

וכשהבחורה החליטה מה היא רוצה לעשות (גם אם הבחור עוד לא היה שלם), נעשה לה יותר פשוט, גם אם ההחלטה עצמה לא פשוטה בכלל .  

 

את מוזמנת גם לדבר באישי...

 

שבהם הבחור לא רוצה להתחתן.

הראשון של זוג הדתלשים והשני בהודעתה לעיל של אנונימית.

שני מקרים שונים לכאורה אך דומים ביותר, בשניהם הבחור לא בטוח שזו הבחירה הנכונה מצידו והבנות כבר ממש מוכנות.

יתכן ובשני המקרים הבחורים סבורים שמעבר לאופק מחכה להם משהו טוב יותר, השאלה היא איך גורמים להם להחליט.

בשני מקרים שהכרתי הבחורה שמה לבחור אולטימטום ואמרה לו שאו שמתחתנים או שילך ויעזוב אותה לנפש. בשני המקרים, אחרי זמן קצר, הבחורים חזרו על ארבע אבל זה היה מאוחר מדי.

הבנות הבינו שהן לא רוצות כאלו בעלים ותוך זמן מה התחתנו עם אחרים. מה עלה בגורלם של הבנים אני לא יודע.

אני נוטה לחשוב שחתונה תחת לחץ, כשאחד הצדדים לא ממש רוצה, עלולה להסתיים לא טוב. 

 

הי לך

איזה בחורה מדהימה את נשמעת. את מאוד מבינה ומקבלת, אשרייך ואשריו זכה להכיר בחורה כמוך.

אני לא אחזור על הדברים שאמרו, אוסיף שלדעתי לך כרגע אין כל כך מה עוד לפעול. נשמע שאתם מדברים מאוד כנה ופתוח, ניסיתם להיפרד, הוא קיבל עזרה מקצועית, ועדיין דעותיו ורגשותיו לגבי החלטה להתחתן לא השתנו. להתחתן מתוך לחץ זה לא טוב. אני יודעת שאת לא "משכנעת" אותו שכדאי לו להתחתן איתך, אבל לדעתי עצם זה שאת עדיין איתו נותן לו את ההרגשה שאת לא רוצה ולא יכולה בלעדיו.

את צריכה זמן עם עצמך עם כל הכאב:

1. לחשוב באמת מה יתן לכם להמשיך לצאת עם ההרגשות האלו. האם משהו ברצון שלו ישתנה? ואם לא מה תעשי?

2. להכיר בפחד שלך לאבד את הקשר ולנסות להיפתח לאופציה שאולי לא תהיו ביחד בסופו של דבר.

3. לברר האם את מוכנה להיכנס לחתונה עם בחור שלא בטוח שרוצה להתחתן איתך (או בכלל)

 

מה שאמרו לך לגבי חתונה כל כך נכון, אבל אין טעם לשכנע את השמוכנעים, זה הוא שצריך לשמוע את הדברים האלו לא את. את מודעת לאיכויות שבך והלואי שיהיה לך את האומץ להגיד לעצמך, מתוך כבוד לעצמך,  רגע האם מגיע לי היחס הזה למרות שהוא חושב שאני "מושלמת"?

 

זה ישמע לך קשה אבל אני רוצה להגיד לך מניסיון שגברים הם יצורים הרבה הרבה פחות מורכבים מאיתנו. וכשגבר לא מצליח להחליט זה באמת כי הוא לא רוצה עכשיו, או עדיין וצריך לחשוב באמת האם המשך הקשר יוביל להחלטה המיוחלת. את זה רק את תוכלי לעשות, אחרי שלקחת לעצמך פסק זמן לחשוב, לברר ולהתעמת עם הדברים 

 

 

מקוה בשבילך מכל הלב שתזכי שהוא יראה בך כשאישתו לעתיד שתהיה לכם אהבה גדולה, או שגבר אחר ימצא אותך לעצמו...

 

שאת פשוט מקסימה ורגישה כל כך עם התגובה שלך...

תודה ענקית

 

אני אנסה באמת להפנים את מה שאת כותבת...

מה שכתבת לגבי היחס, זה בדיוק העניין, שכשאנחנו יחד כל כך טוב שאני באמת באמת מרגישה כמו נסיכה אמיתית... זה לא שאני חלילה סובלת מיחס לא מכבד...

 

אבל אני באמת מרגישה שהעניין הוא שבאמת יש ביננו אהבה גדולה אך יש לו קושי למחוייבות ובאמת לומר: זהו! בך אני רוצה לנצח!

כי, שוב, כשביחד הכי טוב בעולם ואפילו כמה פעמים הוא אמר לי "אני באמת רוצה אותך עכשיו הכי בלב שלם, אבל אני רוצה לבסס את הרצון הזה..." ואז כשאנחנו רחוקים הרצון הזה נחלש...

ושוב, כשהיינו רחוקים הוא התייסר וסבל מאד מגעגועים אך זה עדיין לא גרם לו להחליט לחזור עם טבעת...

 

נראה לי שאעלה בפניו את המחשבה הזו...

 

לא יודעת אם לי יש מה לעשות למען זה חוץ מכמובן המון תפילה...

ואלא אם כן יש למי מכם רעיון אחר...

 

מה שכולם אבל כן אומרים, שאחרי שמקבלים החלטה, חיובית כמובן, כל החששות נעלמים ולא מבינים בכלל  למה כל כך התקשנו קודם...

 

תודה ממש ממש לכולם!!

אתם באמת פותחים אפיקים למחשבות שונות...

 

 

 

 

נשמע מדברי שהוא נותן לך יחס לא מכבד וזה לא נכון. פשוט את במצב של המתנה שמשהו יתפתח ויקרה וזה לא תלוי בך, וזה מה שכואב לי בשבילך.
אם הוא כל כך התייסר והתגעגע בזמן שנפרדתם תחשבי למה הוא לא נכנע לגעגועים וחזר אליך בעצמו. אני לא מתכוונת למשוך אותך לעשות מעשה ולהיפרד, רק באמת לגרום לך לראות את המציאות בצורה יותר אובייקטיבית.
אני מרגישה שהוא מאוד אוהב אותך ורוצה אותך ולדעתי זה מספיק בהחלט בשביל להתחתן, אבל הוא צריך איזה אישור נוסף שהוא בעצמו אפילו לא יודע איפה משיגים אותו, וכאשר הוא ירגיש שהוא עלול לאבד אותך כי את לא מוכנה לחכות ולחכות, הוא יבין שהוא חייב להיות נועז יותר כדי לזכות בך!!!

תתפללי לה׳ שינחה אותך בדרך הכי נכונה לך ויהיה טוב
נשיקות 

קראתי את מה שכתבת ונזכרתי שגם לי קרה דבר דומה.

נפגשנו ארבעה חודשים. אני "ידעתי" אחרי חודשיים שזה זה אבל הוא - לא. חיכיתי וצפיתי, התאזרתי בסבלנות ונתתי לו זמן אבל זה לא עזר. הוא לא היה מסוגל להחליט.

אגב, אני הייתי אז קרוב ל-20 והוא קרוב ל-25. הוא היה הראשון שנפגשתי אתו ואני - לא יודעת איזה מספר שלו.

כעבור 4 חודשים הוא החליט שהוא לא מסוגל להמשיך כך בחוסר ודאות ונפרדנו בצער רב (שניינו בכינו בפגישה האחרונה).

 

אני נשברתי והיה לי קשה ברמות שלא יתוארו. אבל ב"ה התגברתי והמשכתי. כל הזמן חשבתי עליו ודמיינתי שהנה הוא יתקשר ונחזור - אבל זה לא קרה.

 

ב"ה אני התחתנתי כעבור שנה וחצי. היום אני נשואה באושר ושמחה כבר יותר מ-10 שנים. הוא (שגדול ממני ב-5 שנים) התחתן בערך לפני שנתיים!

 

מה אני רוצה לומר בזה?

למרות התחושה והביטחון שזה כבר ממש אוטוטו, אי אפשר להיות בטוחים. אני הייתי בטוחה ב-100% שנתחתן רק אם אתאזר בסבלנות ולא אלחץ אבל זה לא קרה. 

 

מה שכן משותף בשני המקרים - שלי ושלך - הוא שלבחור קשה לקבל החלטות (אולי כדאי שתשאלי אותו איך הוא מחליט החלטות רציניות אחרות).

אני מקווה שזה ייגמר בטוב, ובכל מקרה כדאי להפנים מראש שהבחור הזה קצת כבד וזה משהו שצריך להתרגל אליו ולחיות אתו - אם תתחתנו כמובן (כמובן שאף אחד לא מושלם, אבל כאן את לפחות יודעת מראש את אחד החסרונות שלו).

 

בהצלחה רבה

ותזכרי שהכול לטובה (מאחת שעברה את הניסיון הקשה הזה, ולא מצטערת לשנייה שלא התחתנתי אתו).

כשהכרתי את בעלי,

אחרי הדייט הראשון אמרתי לחברה שלי, הוא נחמד אבל יותר מדי דוס. לא בשבילי..

ואז כשהוא התקשר להגיד שסבבה וזה- אמרתי יאללה נמשיך והמשכנו.

 

פגישה חמישית (נראה לי) הוא כבר ידע שזה זה. אני נבהלתי...

 

אני כמוך- הרבה יותר חברותית, סקרנית, דוסית אבל פתוחה לקבל שוני, והוא חכם עם חכמת חיים מטורפת אבל אני ריאלית יותר. וזו עובדה. ושנינו יודעים את זה.

 

ואני אישה דעתנית, חזקה, והוא יותר נוח וותרן.

 

ומה אני אגיד לך, אנחנו נשואים שנה וחצי- וזה רק משתפר...

 

הוא למד להיות יותר חברותי, סמכותי, כי אני כזאת. אני למדתי לוותר יותר בזוגיות.

הוא למד לתת לי את המרווח האישי שלי לפעמים ולצאת עם חברות.

ואני למדתי לוותר על דברים כי בשבילו אין כזה דבר "לצאת עם חברים" אלא להיות איתי בבית..

וזה כל החיים.

את הולכת צעד קדימה, אליו.

והוא הולך צעד קדימה, אלייך.

 

החכמה זה לדעת שאתם חיים כזוג. אבל אתם עדיין בעל ואישה, או בעברית- אתם שניים שהם אחד.

 

צריך ללמוד לדעת מה הנקודות שטובות בך, ולהעניק מהם לו- (לא בשביל לשנות אותו ח"ו)

ולדעת מה הנקודות שטובות בו- ולקבל ממנו.

 

זה העבודה שלך כאישה.

(ובינינו- את באמת תסבלי אם יהיה לך מישהו שהוא עקשן ודעתני כמוך... יצאתי תקופה ארוכה מאוד עם מישהו כזה....)

 

ועוד נקודה- שאני למדתי עוד כשיצאנו- להעלות הכל על פני השטח- לא קרה יום מאז שהחלטנו שזה רציני (או שהתארסנו) שהלכתי לישון כועסת או הוא.

 

תמיד זה נפתר לפני, והייתי אומרת לו (ועדיין כמובן) הכל , אם לא הייתי מרוצה, איך הייתי רוצה שיתנהג, יגיב בנושא מסויים...

 

זה עזר לי המון.

 

בהצלחה!

(ונימה אישית- הוא נשמע בחור טוב מאוד- נראה לי לכי על זה)

 

עזרת לי מאוד.

תודה שוב!

בד"כ בשלב כזה של הקשר רואים רק את מה שדומה ולא שמים לב לדברים השונים (שמעתי את זה פעם בהרצאה של יועצת נישואין שדיברה על שלבים בקשר הזוגי).

השלב שבו מתחילים לראות את השוני קורה בד"כ אחרי כשנה של נישואין...

 

שוני הוא לא דבר רע במהותו, כשם שאין פרצופיהם דומים כך דעותיהם (מקווה שציטטתי נכון), השאלה היא האם השוני הזה מפריע לך?

האם הדברים שאתם שונים הם מהותיים בשבילך או לא?

 

אתן לך דוגמא מחיי שרק לאחרונה אני ובעלי התחלנו להיות מודעים לה (נשואים כמעט 6 שנים)- בעלי חייב את החופש שלו ואת המרחב שלו וקודם כל ידאג לעצמו אח"כ לסביבה ואני בדיוק להיפך- קודם אדאג לכולם לבעל/ לילדים/ לבית ורק בסוף אדאג לעצמי.

זה לא שלפני כן לא הרגשנו את זה, רק שלאחרונה פתאום הפכנו להיות מודעים ושמנו את האצבע על השוני.

אז כל אחד מאיתנו צריך ללמוד איך ללכת לכיוון השני- בעלי יותר לתת מעצמו לבית ולילדים, לתת לי את האפשרות למרחב שלי ואני יותר לשחרר ולהרפות ולדאוג גם לעצמי.

 

אם תשאלי אותי אם הייתי יודעת מראש על השוני הזה האם זה היה מונע/ מפריע בהחלטה שלי להתחתן עם בעלי- חד משמעית לא!

 

כי בני אדם שונים וזה היופי שבנישואין, שני בני אדם שונים שנמצאים יחד ולא סתם שונים, גברים ונשים שונים מהותית אחד מהשני (קראת גברים ממאדים ונשים מנוגה?), בונים משהו משותף והעבודה המשותפת על השוני- שכל אחד לומד ללכת לקראת השני זה שיא האושר בנישואין ודווקא העובדה המשותפת הזאת היא מה שמחזקת את הקשר והאהבה בין בני הזוג.

 

מה שאת צריכה לשאול את עצמך זה- האם את מתעגעגת אליו? מחכה לטפלונים ממנו? כשאת רואה את שהוא מתקשר אליך זה גורם לך להרגשה טובה אולי קצת פירפורים?

עד כמה הדברים בהם אתם שונים מהותיים לך ברמה שאם הוא לא כזה את תרגישי פיספוס? או שזה סתם מתוך החשש להתחתן מתוך שוני?

 

אם התשובה לשאלות הראשונות הם כן ואת רק חוששת מהשוני, אז לדעתי, זה הבחור שלך.

אם משהו לא נראה לך, אז אולי כדאי להתייעץ עם מישהו מוסמך.
 

ואולי חלק מהדברים שכתובים בכתבה הבאה יעזרו לך

http://www.inn.co.il/News/News.aspx/238990

 

בהצלחה רבה

זוג נפגש הרבה זמן וכבר רוצה להתחתן אבל לאחד מבני הזוג כל הזמן יש פחדים וחששות.

מכיוון שכל פעם שמתגברים על חשש מסויים מייד צץ ועולה חשש חדש כנראה שיש כאן משהו עמוק יותר שבאופן תת מודע מונע קבלת החלטה על חתונה והמוח תמיד ימצא תירוץ חדש למה א"א להתחתן. (ויש לנו מוח יצירתי ב"ה...)

צריך למצוא בעבודת מה מונע מאיתנו להגיע להחלטה. האם זה חשש כללי מחתונה/מקבלת החלטות/ממחויבות, ואז צריך להתמודד עם הבעיה האמיתית (ולא עם התירוצים) ולהתחתן בסימן טוב ובמזל טוב.

מצד שני יכול להיות שאין שום בעיה לאף אחד מבני הזוג אבל האדם בתת מודע מזהה שיש כאן משהו שונה לגמרי מבן הזוג שמחפשים, אבל השכל עדיין לא הבין את זה ולכן האדם תמיד יחפש סיבות שכליות למה לא להתחתן.

במקרה כזה כדאי לשים לב לאיתותים ולהפרד.

בכל מקרה מומלץ מאוד להתיעץ עם איש מקצוע רציני(!!) שיעזור לך לברר את המציאות ולהגיע להחלטה הנכונה בע"ה.(כמובן לא עם מישהו שפעם עשה איזשהו קורס ועכשיו מטרתו בחיים היא לשכנע אותך להתחתן עם הגבר הראשון שתפגשי... ולצערי יש הרבה כאלה שנעשו מאוד פופולאריים בשנים האחרונות.)

מקווה שהועלתי.

הרבה הצלחה!

ה' יברך אותך!

קודם כל נראה לי שכאחת פרפקציונסטית שמתקשה לקבל החלטות סביר יותר לתלות את זה באופייך הספקני.

שונים זה לא הבעיה, שונות יכולה גם לתרום ולאפשר השלמה.

חשוב לוודא רק שלא יהיה לך קשה להעריך ולכבד אותו בגלל נקודות העליונות שלך.

זה אפשרי (מנסיון) אבל מצריך עבודה, אבל לפי מה שאת מתארת יש הרבה מה להעריך אצלו, מה גם שלא תמיד מנת משכל הוי ערובה לשכל ישר וקבלת החלטות מושכלת.. לפעמים דווקא יש לנו את כל הנימוקים לכל כיוון ולכן מאוד קשה להחליט .

בפועל, בכל מקרה, בידי האישה הכוח לתת לגבר בבית את השליטה או לא לתת לו מקום..

דבר אחרון- מאוד יכול להקל על ההחלטה להכריע ממקום יותר אידאליסטי, תוך מתן תשובה לשאלה- האם אצליח לגרום למר בחור אושר ושמחה מהחיים איתי? במקום לתהות האם הוא ראוי לי (כמו שכתוב בפרקי אבות- "כל כנסיה שהיא לשם שמים, סופה להתקים.
ושאינה לשם שמים, אין סופה להתקים" - כהקשר מכוון לשם שמים - סופו להצליח!!)

 

בהצלחה!

אז את רוצה אותו או לא?

 

הוא עבר במסננת שלך - אז קחי אותו.

ממילא אחרי החתונה לא מדברים.

 

העיקר שכולם יגידו שזה היה החלטה סבירה.

 

סה"כ להתחתן, זה לא חשוב כמו תואר.

לדבר אחרי שמתחתנים

מן הסתם ילד/ה שנכנס לביקור..

בסך הכל לפי מה שאת מציגה, את לא יכולה לבקש מישהו מתאים יותר עבורך.

בעצמך ציינת (לפחות ברמז) על הצורך שלך בעבודת המידות, לדעתי, בנישואין לאדם כפי שתארת יהיה לך קל יותר גם בנושא הזה.

ולא לחינם "חכמת נשים בנתה ביתה", "ובינה יתרה ניתנה באישה" רק שצריך קצת דעת כדי להשתמש נכון בחכמה. ואגב זה יכול להיות יתרון גדול!

 

ואחרי הכל (בכל אופן אני שובניסט) לא ברור לי כלל כי את אכן חכמה ממנו. וההתלבטות שלך תוכיח, אם היית חכמה ממנו לא היית מתלבטת [זה לא לגמרי ברצינות..] 

 

בהצלחה!

בלי קשר למה צריכה להיות ההחלטה -

 

את באמת צריכה לעבוד על עצמך.

 

בוודאי שזה לא חיובי "לא ללמוד לוותר לאחר"; והציפיה לבעל ש"יוביל" היא טובה מאד. אבל אם את חושבת שאדם טוב יסכים "לריב איתך על זה" - זה לא ברור. וההפסד, להתרשמותי, יהיה שלך במקרה כזה. תעבדי על עצמך. זה אפשרי.

 

בבית, אל "תהיי מנהלת באופי". תשאירי את זה כשיהיו לך ילדים בעז"ה, וגם שם - בזהירות.

 

תשאירי את הדומיננטיות שלך בשביל לעשות מעשים טובים בשמחה ובמרץ, ולא בשביל לחשוב על "מאבקי כח" נסתרים. זה תלוי בתפיסה ערכית, ובראיה איך תוכלי למצוא את טובך ומעלתך דווקא בכך.

 

תמליכי את בעלך - יהיה מלך ותשמחי.  תהני (בסתר..) מ"מדרגתך" על חשבון זה - הפסדת (כמובן, מדובר שלקחת מישהו שאובייקטיבית ב"רמה" טובה).

 

[ועצה - במחילה לגמרי: אל תחפשי "מי את", פרפקציוניסטית וכו', באינרטנט. וגם אל תעסקי יותר מידי ב"רמת המשכל" שלך..  תחפשי אדם שמתאים בנתונים, שטוב לכם ביחד, יש על מה לדבר וכו'. ותהיי נכונה לעבוד על הקשר, בענוה מתמדת, תוך כדי עבודה עצמית]

 

ענ"ד לגמרי.

ההודעה שלך לוותה בטון שיפוטי והיה קשה לפספס את זה- גם אם שמת את המילה "במחילה" ומספר פעמים לענ"ד (זה אפילו הדגיש את זה)

יצאת מנקודת הנחה שאני לא עובדת על המידות שלי, שאני לא נכונה לעבוד על הקשר במלוא הענווה והרצינות.

אתה לא מכיר אותי. נכון,  אפשר לתפוס את ההודעה שלי כיהירה וכאן אני מלמדת עליך זכות. הנחתי שיהיו כאלה שיגיבו כך.

אבל, גם אתה היית יכול לבחור ללמד זכות עלי ולהניח שאני לא מתעסקת יותר מדי ברמת המשכל ובניתוחי אופי באינטרנט, שהדעתי אליכם אחרי דרך ארוכה, ואני באמת זקוקה לעצה ורק כאן בתור אנונימית יש לי חופש לדייק בדברים שלא נשמעים פולטקלי קורקט - ושאולי רק רולי אני באמת מתארת מציאות. 
 

בכל אופן, תודה.

דווקא לא יצאתי מנקודת הנחה שאת לא עובדת על עצמך וקל-וחומר לא שאינך מוכנה לעבוד על הקשר. אדרבה, להיפך..

 

וגם לא חשבתי שהודעתך יהירה.

 

וכמובן שלא היה לי כל ענין "לשפוט" אותך - בשביל מה?... ההודעה שלי נכתבה כולה מתוך רוח חיובית ורצון לעזור.

 

והנחתי שאפשר יהיה לקרוא את תגובתי כמו שאת תופסת אותה כעת (דווקא חשבתי שלא את תקראי כך..) ולכן גם לא הגבתי כל-כך מהר. אמרתי לעצמי, בשביל מה לי?...

 

אבל, מתוך מה שקראתי "בין השורות" שלך - חשבתי שזה דווקא יעזור לך; ומתוך הרמה שלך, ש"הרחתי" מתוך הודעתך - גם חשבתי שאת כך תביני את זה.

 

שהרי "ללמד זכות" אפשר בקלות. אבל את הרי כותבת בעצמך, שכתבת כי את  "באמת זקוקה לעצה" כלומר, זה לא שחיפשת כעת "לימוד זכות" אחרי, למשל, שהפסקת קשר כזה, שאז בוודאי לא הייתי כותב לך כך.

אלא את רוצה עצה למצב הנוכחי.

אז הייתי יכול להיות "יפה" - לא להגיב בכלל (וזה באמת מה שהתכוונתי לעשות כשראיתי את הודעתך בתחילה), או לומר מילות-עידוד וכו', כמו שאני אכן עושה כשזה מה שנראה לי נכון.

 

אבל כאן - היה נראה לי שדווקא זה יעזור לך, גם אם זה קצת "קשה" (ואני מסכים איתך בזה...); ותחושתי את האדם (קרי: את), היתה שיש לו את היכולת לעכל את הדברים, דווקא בגלל שהיה נדמה לי שאת כבר "בכיוון", מתוך כמה דברים שכתבת, שמהם ראיתי שיש לך גם יכולת ביקורת-עצמית וגם עבודה עצמית.

 

כך שכל כוונתי היתה לגמרי לטובתך, בלבד, כולל על חשבון מה שנוח לי, כי היה לי די ברור שיש "סיכון" שמישהו "יתפוס טרמפ" כאילו במקום לעודד ו"ללטף", אני אומר לך לעבוד. והתכוונתי מראש לענות: אני מרגיש שפה זה מה שיעזור.

 

ולכן גם כתבתי: "במחילה", "לענ"ד" (פעם אחת - לא כמה פעמים...) - לא כפי ש"שפטת" את זה בטעות, שזה כביכול "מס שפתיים". אני התכוונתי בכל הרצינות. כי  מדברים פה עם בן-אדם, אני לא מכירו אישית, אבל הוא (כלומר - היא) צריך עזרה בנושא מאד קריטי, כמעט ברור לי, מנסיון חיי הלא-קצר, שמה שאני כותב יכול לעזור לו כנגד הסתבכויות בהמשך; אז מצד אחד אני כותב "לענ"ד", כי זו אחרי הכל התרשמות מתוך כתיבה. ומדגיש "במחילה", כי אין לי חלילה ענין לפגוע אלא להעיר על "נקודה" בלבד מתוך אישיותך, שבאמת התרשמתי שהיא אישיות חשובה ובעלת רמה. מצד שני - כותב בכל זאת, כי אני חושב שזה באמת יכול לעזור.

 

אשר על כן, קצת טעית בהבנת כוונת הדברים... ובוודאי שהם נכתבו רק אחרי הערכת אמת לכללות אישיותך, כפי שהיא מצטיירת, ולכתיבתך, אך עם הדגשה של מה שחשוב לענ"ד לכעת.

 

אז אם גם אחרי ההבהרה הזו, את מרגישה שהדברים אינם עוזרים לך - את יכולה להתייחס כאילו לא נכתבו. לא היה לי כל ענין לעסוק סתם ב"תגובה" על ענין אישי שלך, ק"ו "לשפוט" אותך. לעזור בלבד.

 

אולי תנסי לקרוא שוב את ההודעה הקודמת, כנכתבת מרצון טוב וחיובי בלבד.

 

בהצלחה (וכמובן - מחילה אם נפגעת. זה לגמרי לא היה אפילו שמץ מהענין...)

 

אבל לא הבנתי אם אתה מייעץ לי לעבוד בקשר הזה ספציפי לאור מה שקראת, כי אני ה״בעייתית״. או באופן כללי לעבוד על מידותיי-שזה דבר ברור. השאלה היא איפה עובר הגבול בין השקעה שהיא אמיתית וראויה לבין הבנה שאולי זה לא זה?

אני כתבתי בהקשר ה"ספציפי" של בנין בית עם איש - לא כי את "בעייתית", את מאד טובה, אלא כי יש להבחנתי עניינים שת צריכה לעשות בהם "שינוי כיוון מסוים" בהסתכלות, והם יוכלו אולי לעזור לך בחיי הנישואין.

 

[לדוגמה: את חשה שטוב שיהיה בעל שהוא "מוביל" במידת-מה, אבל מציינת דברים שניכר מהם קושי איך לשלב את זה עם תכונות מסויימות אצלך, שבפני עצמן יתכן שהן מעלות. אז הצעתי כיוון להתבוננות בניתוב נכון של כחות וכד']

 

לגבי הבנה אם האדם הספציפי הזה, הוא "זה" ורק צריך עוד קצת לעבוד, או אולי הוא לא - זה כמובן אני לא יכול לכתוב.

הרי אני לא מכיר אישית אף אחד מכם, וגם אם הייתי מכיר - לא הייתי נוטל עלי אחריות כזו...

 

אבל אולי, אם תתבונני קצת בכיוון שכתבתי - אם זה אכן מתאים לך - תוכלי לראות אם אחרי דברים כאלה אין בעצם כל בעיה עם הבחור הנוכחי; או, לדוגמה, לא - הוא לא אדם שמסוגל להבין בכלל על מה אני מדברת [נקטתי דוגמה סתמית, כדי להמחיש שאכן יכול להיות שבחורה מנתבת את כחותיה לכיוון של בנין, ללא רצון ל"שליטה", אבל זה לא האדם שיכול להיות ה"מלך" בממלכה שלה.. היא מרגישה שהוא בכלל לא מבין אותה. זו דוגמה קיצונית. קונקרטית, את צריכה לראות... ]

אם כל כך קשה לך להחליט סימן שמשהו מפריע לך בקשר.

אומנם הוא בחור טוב, מידות טובות, נראה טוב, הכל בסדר אז מה הבעיה בעצם?

יש כנראה משהו שלא מקבל מענה אצלך. משהו שהוא צורך גדול בשבילך ואת לא מרגישה את זה איתו.

את צריכה לברר עם עצמך או עם איש מקצוע שיעזור לך, מה בדיוק מפריע לך.

אין אדם מושלם ותמיד יהיה משהו שמפריע. השאלה אם זה משהו שאפשר לחיות איתו. שאת יכולה לחיות איתו.

אם הוא משעמם אותך ואת מרגישה יותר חכמה ,זאת נקודה שצריך לברר אותה.

יכול להיות שהוא בחור חכם אבל הוא לא מדבר. יכול להיות שהוא לא טיפוס שמתעניין, שמפריע לך האדישות שלו.

יכול להיות שהוא לא מביע רגשות, לא משתף, לא מתלהב.

מצד אחד זה מאד נח לחיות עם אדם טוב, וותרן. וזה מאד חשוב שהוא אוהב אותך, זה נותן הרבה בטחון והרגשה טובה שיש על מי לסמוך. הוא נשמע אדם טוב, שקל להסתדר איתו. הוא יודע להקשיב ולהבין, זה דבר גדול.

אבל את צריכה לברר לעצמך אם את אוהבת את התגובות שלו. אם את מעריכה את החשיבה שלו. אם נעים לך להיות לידו.אם את אוהבת להתיעץ איתו. אם את מחכה לפגוש אותו. את צריכה להרגיש שאת מעריכה אותו.

כדאי לך להתיעץ עם איש מקצוע ולברר את כל הדברים האלה.

כדאי לך להזדרז עם ההחלטה  (לא מתוך לחץ כמובן, בישוב הדעת) כיון שהספקות מאד מחלישות וסוחבות הרבה כוחות. ו"אין שמחה כהתרת הספקות." אחרי שמחליטים יותר קל להפתח, יותר קל להרגיש חיבה ואהבה.

שתהיה לך ברכה והצלחה בכל החלטה שתקבלי.

 

 

לעזור עדיין אין לי רעיון..

 

רק נקודה למחשבה.

 

נראה שאת מנסה להתעלם מהטבעיות שלך הכי אמיתית..

 

אני רוצה להתחתן אבל תכלס אין לי סיבה אמיתית.. אני לא דתיה שמקפידה על שמירת נגיעה.. או להביא ילדים.וכו'

 

ובסוף מעיזה להגיד ש.. תכלס יש לי דחף להתחתן.. איזה בת לא רוצה?

למה את כ"כ מתרצת? למה את כ"כ מרגישה צורך לתרץ ? למה את מרגישה שנישואים זה ענין שתלוי רק במצוה זו או אחרת? זה הדבר הכי טבעי. למה את לא מאמינה בעצמך? ולמה את לא מאמינה שה' ציוה את זה מהמקום הכ"כ חי הזה של הטבעי הזה.. לפני כל המצוות בעולם. המצוה להתחתן.. שתהיה שלם. דתיה לא מתחתנת כי אסור ליגוע וכדי להביא ילדים.. (זה רק מסתעף מזה) אלא כי זה הכי טבעי.. מי לא רוצה? והרצון הכ"כ טבעי הזה ואנושי.. וכ"כ כיף.. זה הרצון שה' חשף בנו חשף את מה   שהוא טבע בנו ווואלה זה הסיבה שדתיים מתחתנים .

 

בקיצור תאמיני ביהודי שבך , התביעה הכ"כ נצרכת הזו של לחיות חיים מלאים עם בן זוג מתוך מסגרת של נישואים היא לא פחות מאשר שששש..  בשקט בשקט(צורך יהודי אמיתי שכולו ה' )

     אם הבנת אותי   

 

 

 

אני מנסה להבין למה דתל"שית לחוצה להתחתן. מה זה יתן לה

ולא מצליח להבין..

 

אותו אני דווקא מאוד מבין.

מה הוא ירוויח מחתונה? מחוייבות, אחריות, מעמסה של פרנסה,

את גם ככה לא מעוניינת בילדים כרגע, אז גם זו לא סיבה למסד את הקשר,

והואיל ואינכם שומרים נגיעה גם זה לא חסר לו,

אז..למה לו להתחתן?

שאי אפשר לערער עליו,

היא גם כתבה את זה אם תסתכל טוב.

 

אין לי פתרון, 

רק לומר שהחיים בצל הדת כנראה לא רק מעמיסים אלא גם הרבה יותר נוחים...

זאת בוודאי לא הסיבה שבגללה צריך לשמור מצוות,

אבל אחד היתרונות.

או שאתם רק חברים שנתיים וחצי?

בן כמה הבחור?

ממה את חושבת שתתפרנסו?

האם את חוששת שהוא "לא רק שלך"?

נשים בד"כ באופי שלהן מאד מחפשות את ההתחייבות הזו כמו שאמרת שכל אישה רוצה שהגבר יכריז שהיא שלו. ואני מניחה שעל אף שאת כבר לא דתייה יש לך סביבה גם דתית וחברות, משפחה דתיים וזה מאד משפיע על הרצון הזה.

מאד יכול להיות שהחבר שלך לא רוצה להתחתן כי הרבה גברים לא רוצים מטבעם את ההתחייבות הזו וההיקשרות לאחת דווקא (אם הם דתיים אין להם כ"כ אופציות...) ויכול להיות שאם הוא כבר לא דתי אז הוא רוצה "להינות " מהיתרונות של זה. בחורים חילוניים לא נוטים להתחתן בגיל הזה. וכמו שאמרת אין לו סיבה כמו אצל דתיים ש"תכריח" אותו. אם הקשר הזה חשוב לך תשמרי עליו וחשוב לברר עם עצמך למה חשוב לך להתחתן ולהסביר את זה גם לחבר.

קודם כל אורה -תודה רבה לך על התגובה היא הייתה ממש רגישה ומכילה וזה שמחתי לקרוא אותה. יש בדבריך משו אני באמת כזה מנסה להסתיר את הצורך שלי כי בחברה החילונית הוא לא כל כך מקובל והאמת שאני לא רוצה להתייעץ עם החברות הדתיות כי הן רק יגידו לי דברים כמו "בסדר בעיה שלך לא היית צריכה לעשות XYZ"

אלעד- הרצון שלי נובע מזה שלא משנה מה אני יודעת שאני רוצה לחיות עם הבנאדם הזה ולהקים איתו משפחה והכל. למה דווקא עכשיו? לא יודעת... באמת אין סיבה הגיונית חוץ ממה שאורה כתבה.

אלעד123- אנחנו לא גרים ביחד... ממש לא...... ההורים שלנו לא ייתנו לנו לעשות דבר כזה. הוא רוצה שנגור יחד בעתיד אבל זה אחד העקרונות שכן לקחתי מהאולפנה חח אז באמת לא תהיה לנו שום סיבה להתחתןואני לא רוצה לגור עם מישהו ללא נישואין (כן כן למרות הכל..)

שמעו אין לי חשש שהבחור לא שלי, אני יודעת שהוא נאמן לי הוא גם בנאדם מאד טוב ולדעתי הוא גם יחזור בתשובה (לא כל כך לשמחתי אבל בסדר זכותו המלאה), בקשר לפרנסה- זו יותר הבעיה באמת, אבל ככה זה אם רוצים להתחתן בגיל צעיר צריך קצת להשען על ההורים.

 

אני מפחדת לכתוב יותר מדי פרטים שלא יזהו אותי... אבל סתם לרקע- רצינו פעם להתחתן, אבל ההורים שלו לא הסכימו, טענו שאנחנו צעיריםמדי וחסרי ניסיון ושלא מתחתנים בגילאים האלה (היינו בני 19.. שני האחים שלו פשוט התחתנו בגיל 23-24...... אז לא מקובל אצלהם). זו אחת הסיבות שהגענו עם החוסר שמירת נגיעה למקומות האלה...

 

אני מבינה למהאתם אומרים שאין לו יותר מדי אינטרסים להתחתן, כן...

קודם כל אני רוצה לשבח אותך- את כותבת ממש רגיש ונעים, מאפשרת את המורכבות של הסיטואציה.

 

לדעתי- אני אנסה לבודד פה כמה מרכיבים:

א. למה שבחור ירצה להתחתן?

אנשים אומרים שלגברים לא כ"כ שווה להתחתן... שהם פחות רוצים את זה... שרוב העומס נופל עליהם...

האמת היא- שזה לא לגמרי נכון.

גם גברים רוצים להתחתן. גם הם רוצים למסד קשר. גם הם רוצים חיים של בית, משפחה, אישה אוהבת, ילדים.

אל תאמיני לקלישאות אבל תהיי רגישה לדברים שרגישים לבחור-שאיתך

 

ב. הלחץ מצד המשפחה החברות המורים העולם---

לא מתחתנים כי מישו לחץ

או לא לא-מתחתנים כי החברה החילונית סביבי לוקחת את החתונה בשאנטי...

מתחתנים כי בפנים זה מרגיש נכון ובשל וטוב לעשות את זה

אם צריך קצת אומץ כדי לעשות את מה שהקול הפנימי אומר - טוב שיש הורים שדוחפים...

תזכרי שההורים תמיד אוהבים ורוצים בטובתך

 

גם ההשוואה לזוג אחר דתי- שכנים- לא ממש נכונה בעיני

בית בונים מהחיים שלכם- מהסתכלות פנימה- לא מהשוואות למה שקורה אצל השכנים...

 

ג. כל הכבוד לכם שאתם לא גרים ביחד.

את מרוויחה בענק-ענק-ענק לזוגיות שלך לכל החיים!

ממש אי אשפר להשוות מצב שגרים ביחד כחברים- למצב שגרים ביחד כנשואים, כמשפחה- ויש לא מעט זוגות שלא שורדים את המעבר ממצב אחד למצב שני.... מזלך הטוב שאת תתחילי לגור איתו- בתור אשתו

 

ד. הבחור הזה הוא שלך

ולך ברור שהוא מרגיש אותו דבר עלייך- שאת האישה של החיים שלו.

אתם בני 21 (הוא מבוגר יותר קצת?) זה גיל די נחמד להתחיל את החיים.... את סטודנטית? הוא משוחרר מהצבא ולומד מקצוע גם...

יש הרבה זוגות סטודנטים- והם מסתדרים סבבה עם זה... קצת לחוץ כלכלית- צריך לעבוד קשה, להיות מחושבים, לחיות בפשטות- אבל זה אפשרי ובאושר

 

ה. הרצון הטבעי הבסיסי -להתחתן

את מצטדקת על זה שאת רוצה חתונה- כאילו שזה לא אמור להיות קשור לחיים שלך הקטע הדתי הזה....

אבל-

"מותר לך" להיות קשורה לדברים דתיים ביהדות! גם אם את (עדיין) לא שומרת על הכל... זה הכי ברור בעולם שבדברים הכי חשובים בחיים שלך- את תרצי את הנגיעה של היהדות שם- בחתונה למשל

מעבר לזה

חתונה זה לא רק משו של דתיים. בכל העולם אנשים מכל התרבויות עושים טקסים של חתונה- של התחייבות הדדית, של היקשרות עמוקה מעבר למילות אהבה בשקט, של אירוע פומבי בשותפות כל הציבור- כחלק מהמרקם החברתי האנושי, של חתימה על חוזה כלכלי משפטי מחייב שמסדר ומייצב חובות נישואין.

בכל העולם עושים את זה

זה חלק מהמבנה נפש הכי בסיסי של האנושות- כיחידים, כזוגות, כחברה.

זה חלק מהצרכים של כל בחורה- לא רק צורך לאהבה- גם צורך ליציבות.

וזה חלום של כל בחורה מילדות ואין סיבה שאהוב ליבך לא יגשים לך חלום

 

במיוחד- שאתם לא גרים ביחד ב"ה

ככה שבשבילכם להתחתן- זה להרים את הקשר שלכם ב1000000 רמות- לאיכות אחרת לחלוטין

לגור ביחד, לחיות חיים מלאים ביחד- לטוות ביחד חלומות, לאהוב בלי תנאי ובלי גבול- לאהוב עכשיו גם את הסבא שהוא יהיה גם עוד 50 שנה...

 

 

ו. את לא רוצה לבוא בדרישות לבחור- אבל כן זכותך המלאה לבוא בביטחון ברצון שלך

זכותך לומר לו- אני רוצה להתחתן איתך. בזמן הקרוב מאוד. ומבקשת ממך להבשיל את המחשבות שלך לקראת המהלך הזה

ואז תשאלי ותקשיבי לו- מה קשה לו? מה מעקב אותו מלהיות שלם עם המהלך?

 

ז. אף פעם לא מוקדם מידי לאהוב

כשבשלים לנישואין- למה לא לעשות את זה?

(את מרשה לי להוסיף משו קלאפטע? כשבשלים לממש את האהבה- ולהביא ילדים- למה לא עשות את זה????

כי את צעירה?! --אז מתי תלדי? כשאת זקנה? צריך לזכור בחיים שהגילאים של 20-3-0-40 הם שנועדו כדי לבנות משפחה, ללדת ילדים- לבנות את הקריירה ההורית- כי הרי אלו שנות הפוריות. מי שמתעוררת בגיל 38 "אופס רציתי ללדת 3 ילדים- איפה השנים הלכו?" -חבל שהיא ניסתה להפוך את סדר העולם.. לעשות קרירה כשהכוחות שלך מתאימים למשפחה- ולעשות משפחה כשהכוחות שלה והנפש שלה בשלב של קרירה...

קיצר אין סיבה שלא תהיי אמא מאושרת בגילאי 22-2-32-4 וכולי)

 

ח. אם אני אזכר בעוד משו- אני אכתוב...

 

פותחת השרשור-

בהצלחה לך, אין לי תובנות לחדש כרגע..

קודם כל, הגדרת נורא יפה.. זה צורך ליציבות שבאמת חסרה לי.

כשאני אומרת את זה לחבר שלי הוא אומר שאם אני לא סומכת עליו שנשאר יחד עכשיו אז איך אני יכולה לסמוך עליו בקטע של חתונה? ובסדר אני מבינה מה הוא אומר יש בזה משו... אבל זה לא רק עניין של לסמוך זה עניין של לדעת שהבנאדם שאיתך מוכן לעשות צעד ענקי ולהחליט שהוא רוצה להיות איתך לתמיד ושזה לא יהיה מס שפתיים, שזה יהיה אמיתי, מול אנשים. הצהרה.

אני מפחדת שאני אשבר ואגור איתו בסוף בלי.. יש מצב שהוא יקבל דירה (יחידת דיור כזאת ליד ההורים) ואז מה? כאילו איך אני אתרץ לו את זה? אני לא מצליחה להסביר לעצמי למה זה כ"כ חשוב לי. אני מפחדת שזה מה שישבור אותי.

 

שמעי אני לא רוצה לעשות לעצמי אאוטינג.. אני מפחדת שאנשים שאני מכירה קוראים פה.. אבל באמת שהחששות שלנו הכלכליים זה לא שלא יהיה לנו כסף לחיות, זה פשוט שלא נרגיש נעים אם ההורים יעזרולנו הרבה. כי יש להם (בלי עין הרע ב"ה) לעזור.אבל הוא לא רוצה כי הוא חושב שאם מתחתנים צריך לעמוד על הרגליים לבד והוא רוצה לקחתאת הזמן ולהינות כשהוא צעיר לא ישר להתחיל לחסוך לקראת חיים משותפים..

 

בקטע של הילדים אני פשוט לא מרגישה מוכנה עדיין, אני ממש אוהבת ילדים אבל אני קצת ילדותית עדיין בחשיבה שלי בנושא (לידה זה כואב, היריון זה לא כיף, ילדים שלך אי אפשר להחזיר הביתה בסוף הבייביסיטר חח) ובגלל זה אני חושבת שקודם אני צריכה להתחתן ולהתרגל לחיים עם בנאדם אחד כשאנחנו תלויים אחד בשני ורק כשהתרגלתי- להוסיף ילד שיהיה תלוי בשנינו... לעשות מעבר יותר קל.

אבל הלכנו רחוק,אני עוד לא בכיוון של חתונה לצערי.......

מרגיש כאילו את צריכה להתנצל מולו על כל גבול שאת מציבה - כי היית דתיה בעברך.

גבולות אישיים הם חובה וצורך אנושי!

אם החלטת שלא מתאימים לך גבולות ההלכה (ואני לא מתעסקת בלשפוט את זה עכשיו)

זה לא אומר שכל הגבולות נפרצו.

 

את אישה עם כבוד לעצמך, וכן! את מבקשת יציבות בקשר! וזה מגיע לך!! כ"כ מגיע לך!

אל תפחדי להעמיד אולטימטום (לא במובן הקשוח אלא מתוך אמירה פנימית)

אני גרה רק עם מי שאני מתחתנת איתו - נקודה.

אולי זה ייתן לו תמריץ...

הלוואי שיהיה המון הצלחה, וכמה שפחות קשיים.

 

זה באמת מה שאמרתי פעם, ואז דיברנו על זה והתחלתי לסגת קצת... ועכשיו זה חזר למחשבות שלי. אני מקווה ממש שהוא לא ייקח את זה בתור משו רע אלא באמת בתור עקרון שלי שצריך לכבד,כמו שאני מכבדת את העקרונות שלו..

לסמוך-

ברור שאת סומכת עליו! סומכת עליו מספיק כדי לרצות להתחתן איתו... כדי לחיות איתו לנצח.

חתונה זה ממש לא קטע של "לסמוך עליו"- זה קטע של "להיות קשורים ביחד" ביניכם בקשר רוחני, עליון, עמוק.

 

אמרה לי פעם אישה חכמה- כל אישה טובה צריכה לשחק קצת (ממש קצת, ולא במובן המתנשא של המושג) את "הבלתי מושגת"

כן.

יש לך גבולות- את לא מוכנה לגור איתו בלי חתונה.

תהיי אמיתית עם זה, כנה איתו על הרצון שלך-

והוא רק יעריך אותך יותר

 

לגבי כסף- יש פה שאלה של הרבה יותר מתקציב- זה שאלות של התנהלות מול ההורים, זוגיות כיחידה עצמאית, של הרצונות בחיים -מתי "נהיים גדולים"

פשוט תדברי איתו- תנתחו את זה מכל הכיוונים.

שתדעו שיש זוגות שמחליטים בהתחלה לחסוך- לקראת טראק מטורף באפריקה- ורק אחרי שנתיים\3\ לחסוך לקראת דירה... ואם הם מקבלים את זה שהם יקנו דירה כמה שנים אח"כ- סבבה להם.

(אבל צריך להיות חכמים- לא לשכוח לחסוך לברמצוות, הילדים גדלים בלי לחכות... )

 

לגבי ילדים-

זה בסדר שאת מרגישה לא מוכנה עדיין. הרגשה בסדר גמור.

יש בעולם דעות שונות על כמה התק' של להתחתן ולהתרגל לחיים יחדיו- החל מכמה שנים  (בעיקר בעולם החילוני) עד --- עד לזמן שלוקח לילד להופיע מתחילת ההריון....  וכמובן כל מה שבאמצע- חודשיים חצי שנה וכולי...

ככה שתדעתי שגם הרגש הזה שלך- הוא נכון ולגיטימי.

 

 

ואם את רוצה- תראי לחבר שלך את השירשור הזה- ותדברו על זה ביחד...

אני באמת אעמוד על שלי בקטע הזה...

אני חושבת שאני פשוט אדבראיתו בלי להראות לו כדי שלא ייפגע שפניתי לפורום במקום לדבר איתו,הוא בטח ייקח את זה קצת קשה חח

תנסי לחשוב על הכיוון של החזרה בתשובה, יכול להיות שזה הגרעין לחששות.

יכול להיות שהוא מרגיש בתוכו לא שלם עם הדרך כרגע,

ומפחיד להתחייב לנישואין עם לא-דתיה

כשבפנים אתה מרגיש שכן חשוב לך בית דתי בעתיד

פתאום, כשחושבים ממעוף הציפור על בעוד 10-15 שנה

על הילדים

ומה הפער הזה יכול לעשות

יכול להיות שכן טמון הפחד שלו להתחייב

 

 

או שזה מסתיר ומתרץ חשש פנימי יותר?

אולי הפחד מהמחויבות, לא רק הכלכלית, שתיפול עליו?

אולי פחד מזה שחתונה "תסגור" אותו ולא יהיה חופשי לעשות מה שבא לו?

אולי כמו שכתבו לפני- חשש מ"איך יראה הבית שלי מבחינה דתית"?

 

כמו שאת מבררת לעצמך מה באמת מניע אותך לרצות להתחתן ומה באמת הגבולות שלך, אולי כדאי שתבררו ביחד מה באמת הנקודה שהוא חושש ממנה. ואז אולי החשש יתפוגג, או שתהיו מודעים אליו ביחד ותתמודדו איתו ביחד.            בכלל, כל קושי כזה הוא בעצם מקפצה בשבילכם- להעמיק את ההקשבה, ההבנה והקשר.

 

אגב, מחזקת מאוד את העידוד בענין הגבולות שלך. יש בהחלט משהו באמירה שכשהוא מרגיש שאת בכיס שלו הוא יכול לשחק איתך קצת, אבל אם את לא לגמרי בכיס, הוא מרגיש כמה את חשובה לו והוא לא מוכן לוותר עלייך.

אני מניחה שזה באמצ לא חששות כלכליים.פעם כשדיברנו על זה הסכמנו שכסף זה לא שיקול לדברים כאלה.. לא יודעת מה השתנה.,

אולי באמת הוא מפחד ממחויבות,למרות שזה נראה לי מוזר כי כל אדם שהוא מכיר יודע בערך ב5 דק הראשונות שיש לו חברה,וגם מול אחרים הוא תמיד מציג אותי בשמחה ומחמיא לי והכל.

מסכימה עם הקטע של ה"בכיס שלו",אני אנסה את זה.

 

לגבי הדת -

אני מקווה שזה לא העניין

אני מאד לא רוצה להיות דתיה (כפו עליי המון דברים מילדות שלא התאימו לאופי שלי,הייתי באולפנה ששמה דגש כ"כ כבד על המראה שכבר הרגשתי שהקב"ה מחפש רק להפיל אותי ושגם ככה לעולם אני לא אהיה מספיק טובה......קיצר- המון טראומות)

אבל מצד שני הוא יודע שאני אלך לקראתו אם הוא יילך לקראתי..היו לנו שיחות בנושא. אני אנסה לבדוק איתו את העניין באמת.

יתכן שאת צריכה לשדר לו שיש פתיחות מצידך לחזרה בתשובה בעתיד, אם זה מתאים לך , כמובן.

ומותר לך להשאר דתיה בעניין של המגורים יחד. זה שאת דתלשית לא אומר שחובה עלייך לזרוק כל ערך שהיה לך בעבר.

אני ממש לא בכיוון של חזרה בתשובה.....אולי לצערו?

מבחינת הגבר, לחזרה בשאלה גורמת להמון פיתויים.

אם לדתיים לא להתחתן זה סבל - לחילוני, החתונה יכולה להראות כמו סבל דומה, כי יש המון בחורות שמחפשות סטוצים או קשר קצר.

ולך מאוד קשה לדעת אם זה קיים בתור שיקול (בנישואים וחזרה בשאלה).

 

מהצד השני, אחרי החתונה הוא כבול - לחץ ומניפולציות מצידך יכולים להפוך את החיים לגיהנום,

ואם לא מייחסים לחיים בתור זוג חשיבות עליונה ("ואהבת לרעך כמוך - יתחיל באישתו") זה יכול להתדרדר למצב הזה די מהר.

אז מהבחינה הזאת, אם יש משהו לשמור מהחיים הדתיים זה נראה לי הדבר הכי חשוב.

 

למה אני אומר את זה - לא כהטפה, אלא כי זה הדבר הכי מפחיד.

אם את תנסי לעשות מניפולציה רגשית - ריבים, איומים, בכי, להימנע מקירבה, וכו' - הוא יפחד שזה מה שמחכה לו כל חיי הנישואים.

במיוחד שקיים החשש שאת רוצה להתחתן כדי "להוריד הילוך", ולהירגע קצת מהצורך תמיד להיות חברה נחמדה.

ואז ברור שהוא ימצא כל תירוץ להימנע, לדחות את הקץ, ולבדוק את יציבות המערכת,

ובמצב כזה ברור שאם תלחצי עליו הוא יברח - כי אז הוא יהיה משוכנע שהחיים ביחד יהיו סיוט.

 

 

מהצד השני - ברור שחלק משמעותי מחיי נישואים זה תקשורת, שזה אומר בעיקר לדבר על דברים שלא מסכימים עליהם, בעיות, דברים שמפחדים מהם, ודברים שלא רוצים לדבר עליהם, אבל באמת צריך.

וחייבים ללמוד איך כן לדבר עליהם בצורה נסבלת, ולא בצורה שתאיים ותפחיד את הצד השני.

אז כדאי שכן תדברי איתו על זה - ושזה כן יהיה נושא שתחשבו עליו,

אבל זה לא חייב להיות מקור לריבים וחיכוכים.

במיוחד שאת ממש צעירה - ואין לך סיבה להילחץ.

 

דרך אחת היא לדמיין ביחד את העתיד שלכם: לדבר עליו, לתאר אותו אחד לשני, ולהבין איך להגיע לשם ומתי.

דרך אחרת היא כן לראות את הנישואים כדרך ליישם אידאל "ואהבת לרעך כמוך"  - ראיית האינטרס שלכם כזוג כעולה על האינטרסים של כל אחד מכם בנפרד.

 

 

בדת יש המון דברים יפים, וזה שפרקת עול (מחוסר אמונה, תוצאה של פיתוי, לחץ לא נסבל או תחושת אובדן הדרך), לא אומר שאת צריכה להמנע ממשהו שהוא טוב לך רק בגלל שהוא קשור ליהדות.

זה אומר שבהחלט סביר שספרים ויועצים בנושא "הדרכת חתנים וכלות" יכולים לתרום לכם המון.

אני יודע שלי הם תרמו המון.

מבחינת פיתויים,אני לא חושבת שזה העניין כי אם הוא היה רוצה להיות עם הרבה בנות, מה האינטרס שלו להשקיע עכשיו בקשר איתי? הוא כן מדבר איתי על חתןנה וילדים והכל אבל מבחינתו בעוד 6 שנים זה גם אחלה זמן....(ז"א הוא רואה איתי עתיד).

בלי קשר אם זה עניין הפיתויים אז ממילא לא הייתי רוצה להתחתן איתו,אף אחת לא הייתה רוצה להתחתן עם אדם שיוצא איתה וחושב על לצאת עם אחרות.

אני ממש לא רוצה להתחתן כדי להוריד הילוך,להפך! אני אשמח להעלות הילוך למצב של חתונה..חחח מבחינתי זה להעלות הילוך.

אני גם לא מחפשת לריב או להפעיל מניפולציות למרות שאני באמת ממש רוצה את זה... לפעמים אני חושבת שאולי הוא מפחד מהאירוע עצמו ומכל המעמד וזה.פעם הוא חשב שאני רוצה להתחתן רק בגלל החברות שהתחתנו והשמלה וכל זה אבל באמת שזה לא זה...אני שונאת חתונות!כשאני חושבת על להתחתן החלק שהכי מרתיע אותי הוא החתונה עצמה,אני כמהה לחיים שאח"כ....

 

אני ממש מסכימה לגביזה שבדת יש ה-מ-ו-ן דברים יפים,אני לחלוטין לא אנטי דתית (רק לפעמים קצת אנטי דתיים מסויימים...מודה) אבל הפחד זה שהוא באמת לא יבין מאיפה אני באה עםזה...

יש יתרון גדול מאוד בסיום הלימודים והתמקצעות בתחילת הדרך.

 

אחר כך הילדים ב"ה מגיעים ומספקים לנו הרבה פחות זמן ופניות. גם הצורך הכלכלי במזומנים גדל והלימודים נדחקים מטבע הדברי לסוף הרשימה.

 

ולכן- הייתי מנסיחת את השאלה אחרת. לא האם ללמוד אל- כיצד אוכל עם הלימודים לפנות ולהקדיש זמן לבניית הקשר והשקעה בנישואים.

 

זה אפשרי. הרבה מתמודדים עם המצב ומפתחים מנגנונים להעשרת הקשר.

לימוד יומי, ארוחה משותפת, פינוי זמן איכות ליציאה וכמובן- חשיבה משותפת לעומק.

 

אפשר תמיד להשקיע גם בפעילויות כייפיות נוספות- אך הצבת גבולות ברורים מחד ופינוי זמן קבוע מאידך יכולים לפתור את הבעיתיות שהצגת.

 

הצלחה לכם!

 

תמשיכי להסביר, מדי פעם, לא רק כמה זה "חשוב לך",

 

אלא למה את חושבת שזה חשוב.

 

עם הזמן - זה יעבוד בעז"ה, ודווקא כשהדברים באים מתוך אהבה ושיתוף.

 

יש בגמרא סיפור על שני זוגות שהיו שונים מבחינה רוחנית, לשני כיוונים הפוכים. בשניהם האשה השפיעה על האיש לכיוון שלה...  אז תשמחי שאת בכיוון "הטוב"...

 

[הפורום הוא לא רק לנשואים "טריים", זה רק השם שלו, בינתיים. והשנים שלכם זה בהחלט די "טרי" במובנים של כאן..]

רב/מישהו מנחה שאיתו מתייעצים ומה שהוא אומר מוסכם על שניכם?

 

מעלה השערה..

 

בהצלחה יקרה וכל הכבוד על המודעות...

ד.- למה אתה מתכוון כשאתה אומר- תסבירי לו למה זה חשוב?

     להגיד לו שזה חשוב ליראת שמים?? נשמע די פתטי וכאילו אני מנסה לחנך אותו....

    ( אני מנסה ברמזים כמו- יפה אנחנו רוצים למצוא את עצמינו מבחינה רוחנית וכד')

 

איזה יום שמח- תודה על התגובה אבל למרות שזה רעיון טוב אולי מתאים יותר למשהו אחר.....

                     בעלי ואני כ"כ לא כאלה!!!

                      שנינו צריכים להגיע להחלטות מתוך הבנה שזה טוב לנו ואנחנו בחרנו בזה וזה מה שנכון ולא בגלל שהרב או מישהו אמר.

 

תודה על התגובות שלכם, תמשיכו להגיב, צריכה עוד רעיונות

    

שבמקום מה שאמרת שאת מסבירה "למה זה חשוב לך" - כאילו את מבקשת שיעשה בשבילך,

 

שתדברו על זה ביניכם. אדרבה - זה בדיוק לא "לחנך" אותו.

 

מתוך יחס קרוב, להסביר למה את חושבת שדבר מסוים חשוב. "אני חושבת שאם נגור שם - זה יוכל אולי לעזור לכך וכך..  אם נשלח את הילד לשם - אז הוא יהיה יותר עם מידות טובות.." וכד'.

ותתני אמון, שגם הוא רוצה באותן שאיפות בסיסיות. יתכן שפשוט לא נראה לו כל-כך קריטי דרכי הישום שאת חושבת.

 

העיקר להגיע לשיחה, באוירה טובה. תשמעי היטב מה הוא אומר. תראי אם יש לך מה להעיר על זה.

ביכולת לדבר על הדברים, בנחת ובלי להלחיץ, בהסברה בהירה, היא חשובה לדעתי.

 

לפעמים, זה עצמו יכול לגרום שיחשוב על זה אח"כ.

וגם פועל עם הזמן.

 

העיקר - הכל מתוך קירבה.

זה פשוט מוכיח את עצמו.

התפילות והדמעות שלנו על רצון להתקדם רוחנית (עבורנו או עבור קרובים לנו)

נאספות אצל רבש"ע כמו יהלומים.

 

ובאמת המתח שלך עולה. אולי תעלי על נקודה שתפתח לך את הענין, תשחרר מתח ותביא לדיבור קרוב ופתוח יותר.

אפשר כמובן גם להיות גלויה ולומר- "כל פעפ שאני באה לדבר איתך על הנושאים האלה זה יוצר בי מתח". ולנסות להבין ביחד למה.

שבני זוג צריכים לדאוג לעולם הזה של בן/בת הזוג. ולא לעולם הבא שלו/ה.

אני חושבת שלפעמים יצר הרע מתחפש לשאיפות רוחניות גבוהות.

לדעתי, בכל הנושאים, המקום שהי משפיע על הילדים זה הבית,

ובית שיש בו כבוד הערכה ושיתוף, הוא לדעתי הדגם הטוב ביותר ליראת שמים,

שלדעתי לא מסתכמת רק באורך השרוול ומספר דפי גמרא.

סלקי את הגאווה ויצר הרע מהדיון (כמה קל להגיד)

ונסו למצוא יחד, את הדרך הנכונה לכם- כזוג, כבית, כמשפחה,

ואם אפשר שאף אחד לא ירגיש "מנוצח"

בהצלחה

אני חושבת שהזמן יעשה את שלו, לוקח זמן להתרגל למנטאליות שונה..

אולי כדאי לשתף את בעלך מה בדיוק פוגע בך כדי שהוא יוכל לשנות את נושא השיחה ולהציל אותך מרגעי מבוכה כאלה.

מצד שני, כדאי לראות איך את נפתחת לשיחות כאלו. (לא חייבת לקחת חלק פעיל אלא להוציא מהאוזן השניה)

לגבי יצירת קשר אמיתי, תנסי לבדוק אלו תחומי עניין משותפים יש לכם (בנות- לא חסר..)

זה אולי משעמם לדבר כל הזמן על בגדים, מאכלים, עבודה וכו' אבל יכול להיות שמתוך שיחות "סתמיות" אלו יתפתח קשר רגיל.

דבר נוסף שאפשר לנסות- להתחבר דרך הילדים, כלומר עם ילדים בד"כ יותר קל ליצור קשר אז להתנדב לקחת את האחיינים לגן שעשועים או סתם לשחק איתם בחדר, ככה תרגישי יותר משוחררת ויהיה לך יותר נעים.

 

עוד רעיונות: להזמין את אחד הזוגות אליכם הביתה לארוחת ערב או ללכת אליהם.

לארגן אירוע משפחתי בחג/ יומלדת של מישהו, מתוך הארגונים הטכניים אפשר להתחבר יותר והם יכירו את הסגנון השונה שלך.

 

יש לי שאלה:

כתבת: "כשאנו נמצאים יחד,אז אני בקושי מדברת איתם וזה מאוד מפריע לי"

למה?

כי את לא מרגישה קשורה או בגלל סיבה אחרת?

בס"ד

 

כי לפעמים אני מרגישה שכל הזמן אני חוזרת על אותו נושא,

או שאין לי מספיק אומץ לדבר איתם.

מרגישה ככה כבר קרוב ל9 שנים (כן ירבו...)

 

אז לאחר הרבה מועקות נפשיות ונסיונות להיות נחמדה בשביל להתקרב אליהם ולגיסות, ולאחר נסיונות רבים וכושלים משני הצדדים, פשוט הורדתי ציפיות וזהו.

לא אכפת לי, זה נשאר בשלום שלום.

חבל על הבריאות.

 

צר לי על הפסימיות, אכלתי מספיק קש בכמעט עשור אחרון (כולל תקופת האירוסין), שהחלטתי לנטרל אותם מהחיים שלי, אנחנו באים לשבת פעם ב... מסמנים וי וחוזרים לשיגרה הבריאה והנורמלית שלנו.

 

מאלחת לך שאצלך המצב בעז"ה ישתנה.

 

לסיכום, משפחה לא בוחרים! בוחרים איך לחיות איתה...

וגם אם לא אין להם יותר מדי ברירות. תיפתחי קצת, אל תחששי להביע את דעתך ואל תלחצי או תנסי להרשים.

תהיי טבעי וגם תחושת הנינוחות תגיע.

 

בהצלחה בובה!!!

מקווה שבעז"ה זה יסתדר!