פורום קהילת חולים ומשפחותיהם (עמוד 10)

ממלאים את עצמנו בדברים שטובים לנו, לנפש שלנו, לגוף שלנו. מתנתקים ממה שעושה לנו רע - כמה שזה קשה להגיד את זה וגם לבצע, צריך להתאמץ כמה שאפשר.

במקרים חמורים יותר - ללכת לפסיכולוג / פסיכיאטר.

במקרי קיצון של ממש, כשהבנאדם ממש מודע לקושי ולעובדה שזה יכול לקרות אוטוטו - גם אישפוז מרצון יכול לעזור בסופו של דבר. אבל זה דבר שצריך מודעות מאוד גדולה ואומץ מאוד גדול ובאמת להיות על הקצה בשביל לעשות צעד דרסטי כזה.

בכל אופן, ב"הצלחה! תרגיש/י טוב!

ראשית, כל הכבוד שאת/ה מנסה להמשיך, מעריך ממש

שנית, שולח כחות ומתפלל שיהיו לך את הכחות להתמודד ושיהיו לך כחות מתוך בריאות, שמחה והנאה💪💪

שלישית, כמה עצות שאולי יעזרו:
1. להבין שאת/ה חשוב לעולם וה' מאמין בך שתעשה/י טוב ולכן השאיר אותך פה ואתה חשוב לנו פה.
2. להבין שהסביבה שלך נתרמת מקיומך ואל תיקח/י מהם את הזכות להיות איתך.
3. ביחס לעצם ההתמודדות:
אצטט קטע משר הטבעות:
"לוואי ולא יקרה כזאת בימי חלדי" אמר פרודו.
"הלוואי" אמר גנדאלף, "וזו משאלת ליבם של כל אלה שמונו להם חיים בזמן הזה, אך לא להם ההחלטה. לנו לא נותר אלא להחליט מה נעשה בזמן שהוקצב לנו".
לצערנו את ההתמודדויות הגדולות בחיים אנחנו לא בוחרים, אבל עלינו להתמודד ולהבין שההחלטה שלנו היא איך להתמודד. מקובלנו שאם ה' נתן לנו התמודדות כנראה שאנחנו מסוגלים לעמוד בה, אז סמוך ובטוח שאת/ה מסוגל/ת להתמודד.

ולבסוף, ותן טל נתן פה תשובה מעולה.

אם תרצה/י באישי, בשמחה

סליחה שלא עניתי בימים האחרונים, לא ממש הייתי בפורום ולא ראיתי

זה התמודדות לא פשוטה, ומעריך את הרצון וסמוך ובטוח שתצליח/י להמשיך הלאה.
מתפלל ושולח כחות לעזור בכל מקרה💪

אפשר לכתוב לי באישי בקשה להצטרפות ואני אכניס.

התמודדות לא פשוטה,
מתפלל שיהיה לך ומשפחתך את הכחות להתמודד ושיהיה רפואה שלמה🙏

אם זה גורם חרדות רציניות, אז אני מציע לשקול לפנות לפסיכולוג בנושא כדי לטפל בזה.

 

בכל מקרה, מאחל שלא תצטרכי לשמוע על מחלות או אירועים קשים למשך שנים רבות.

חיים ארוכים לך, למשפחתך ולשוכני/ות הפורום הזה מתוך שמחה, בריאות והצלחה.

 

שולח כחות

מעריך את הנסיון

ושולח כחות ותמיכה מפה, בתפילה להצלחה
(וגם לך, @רצה לאש

יצא לי קצת לנסות לסייע למישהי שהתמודדה עם דבר כזה. 

אם תרצה/י לפרט, גם באנונימי, אולי יהיו כאן עצות טובות או דברי חיזוק לי או לאחרים. מאחל רק טוב! 

ולומר שאני בטוח שתצליח במה שאתה רוצה
מתפלל להצלחתך ושולח כחות💪💪💪💪

זה תחושה באמת קשה כשמנסים משהו ולא מצליחים ומנסים שוב ולא מצליחים. שולח כחות מפה.
ומעריך את עצם הנסיון👏💪
אבל גם ילד קטן מנסה ללכת פעמים רבות ונכשל עד שהוא מצליח.
(אפשר גם להראות את אותו רעיון בדרכים שונות)
ככה שגם אם נכשלת מספר (או אפילו המון פעמים) זה לא אומר שאין דרך, אלא שטרם מצאנו את הדרך, אז אל תאמרי נואש לתמיד. אבל לפעמים מומלץ להוריד הילוך מנסיון החיפוש, כי זה מקשה על ההתמודדות.

ביחס להתמודדות לאורך זמן/תמידית, מדובר בהתמודדות מאוד לא פשוטה. (הגבתי בעבר בהרחבה על עצם ההתמודדות עם הפרעות אכילה:
אז ככה: - קהילת חולים ומשפחותיהם )

ולגוף תפיסת ההתמודדות, לא אנחנו בחרנו עם אלו קשיים נחיה, אבל אנחנו יכולים לבחור כיצד להתמודד.
מאחל לך הצלחה רבה בהמשך ההתמודדות
בתפילה לרפואה שלמה וכחות להתמודד🙏

שולח כחות ומעריך מאוד את הנסיונות עד כה💪👏

1. שרשור יפה בו הובאו כל מיני רעיונות
מצטערת שאני פותחת את הנושא בפרהסיה מקווה שאפשר לשתף פה... - קהילת חולים ומשפחותיהם

2. שרשור אחר בו הגבתי ועוד מישהי הציעה משהו שאולי יכול לעזור

https://www.inn.co.il/Forum/Forum.aspx/t968212#10545218
עלי והצליחי, בתפילה לרפואה שלמה ולכחות להתמודד, לך ולכל מי שפה

ממליצה מאוד שאם הדכאון ממושך ופוגע ב תיפקוד לא לפחד לפנות לטיפול תרופתי. מנסיון זה עוזר ממש לקום על הרגליים!!
בנוסף, הוכיחו שספורט יעיל אפילו יו.תר מהתרופות, ובכללי להשתדל לפחות פעם ביום לצאת מהבית אפילו לסיבוב קטן.

ולחפש טיפול טוב בשיחות-אצל פסיכולוג או מטפל מוסמך.

עוזר גם לשתף אדם קרוב, ובכללי לשנור על קשרים חברתיים תקינים עם כל הקושי, ולהשתדל להקפיד כל יום לפחות על 2-3 משימות קטנוצ של עשייה שעושים בלי כח וחשק.
)אצלי זה היה לבשל, לצאת לסיבוב..(

* כתבתי הכל בהנחה שמדובר בדיכאון קליני רציני וממושך. אם מדובר על סתם מין תקופת באסה קח/י אותי בעירבון מוגבל

רפואה שלימה בקרוב!

שילוב של טיפול תרופתי ופסיכולוגי.

 

לא פירטת פה גיל שזה גם משנה,

אם חשוב לך לתפקד כרגיל אז אני חושבת שישר כדאי לפנות לפסיכיאטר ולבקש טיפול תרופתי משמעותי- וכמובן כמובן טיפול פסיכולוגי.

אם התפקוד לא כזה משמעותי ואת/ה מוכן לתפקד באופן חלקי(כמובן אסור שהדיכאון יפגע בתפקוד יומיומי בסיסי כמו אוכל ושינה) אבל כן מוכן לוותר על לימודים/עבודה ודברים כאלה, אז אפשר לנסות בכלל בלי טיפול תרופתי. לדעתי חבל, כן כדאי גם תרופתי.

 

 

ולפנות לפסיכולוג מקצועי! לא להתפשר. אם יש כסף אז למישהו פרטי או דרך הקופח אבל מישהו עם המלצות.

שווה לחשוב אם מתאים לך טיפול ע"י שיחות, או אם דיבור פחות מתאים לך אולי יהיה יעיל יותר לפנות לפסיכולוג קליני שעושה גם תרפיות בכל מיני דברים, ולשלב תרפיה אצל פסיכולוג קליני.

 

 

 

וסביבה תומכת, זה נורא חשוב.

מישהו שאפשר להעיר אותו בלילה כשיש נדודי שינה, לבכות לו כשקשה..

זה משמעותי.

 

 

בהצלחה!

בד"כ בשבוע שבועיים הראשונים יש תופעות לוואי, בעיקר כאבי בטן ולפעמים  נדודי שינה/עייפות.

ררוב התופעות לוואי עוברות תוך שבועיים.

אם יש תופעות לוואי מטרידות אז חוזרים לפסיכיאטר וחושבים מה לעשות.

(למשל, אני סבלתי מסחרחורות בשעות שמיד אחרי לקיחת התרופה. אז הפסיכיאטר אמר פשוט לקחת את התרופות לפני השינה)

 

לא אמורים לסבול מתופעות לוואי. אם יש אז מוסיפים עוד תרופה שתאזן או מחליפים תרופה.

לעיין בעלון לצרכן

1) מוזיקה.

2) תזונה בריאה

3) לצאת לטבע

4)להכנס לכושר

5) לעבוד או להתנדב

6) להתראות עם חברים

7) מדיטציות או דמיון מודרך או הרפיה כלשהי

8) להשקיע בזוגיות ובמשפחה

9) להתנתק כמה שאפשר ממסכים

 

זאת בנוסף לטיפול התרופתי והפסיכולוגי.

אבל אם השאלה מכוונת לתחושת כבדות וחוסר חשק זמני אין חובה לרוץ לתרופות או לטיפול פסיכולוגי / פסיכיאטרי 

לתחושת הדכאון האקראית יש מגוון פתרונות ביתיים מעולים , 

הפתרון החשוב ביותר זה להיות פעיל , לזמזם מנגינה לרקוד לעשות .

הפתרון הערכי ביותר זה לתת להתנדב להעניק לעזור לאחרים לסביבה הקרובה או הרחוקה. 

הפתרון הסביבתי - לצאת לטיול רגלי לנשום אויר להריח פרחים ....

הפתרון האישי - אמוני - לדבר  אל עצמך, לתאר את הקושי ולתת לו מקום אמיתי , לאשר את הקושי, להתפלל לכוחות מה' במקום "אין לי כוח" להתחנן "תן לי כוח" 

יציאה מהדכאון - להיזכר בדברים שמחים  - לדמיין שמחה עתידית  בר מצווה , ( שלך ? של הילד? של הנכד? ) חתונה ? וכו'.... לשאול כוחות מאירועים בזמן אחר ולשאוב שמחה מהחיים שה' ברך אותך בהם. 

פתרון סביבתי- לבקש מחברים ומשפחה לספר מה הם רואים בך איזה טוב  איזה משלים , אושר ושמחה. 

             לאמיצים- לבקש שיציינו מהן נקודות הקושי, מה "לא טוב" בי ... זה מועיל מאוד לשים בפרופורציה ביחוד אם אמירה זו תלווה בהסבר איך עם כל זאת ובכל זאת אוהבים אותך. 

 

הפתרון היצירתי - " אם ה' נותן לך לימונים תעשה מזה לימונדה"... לכתוב לשיר לנגן לצייר לפסל להוציא החוצה להביע את עצמך לכתוב שירה סיפורת מאמרים או סתם הגיגים להכין סטיקרים מה שבא לך.\

הפתרון הקולינארי - לאפות לבשל לחתוך סלט  להזמין אחרים לאכול... 

כל המעשים הללו דורשים ממך לעשות להשקיע ולהפיק מעצמך כוחות חיוביים ומאירים את משכי הנשמה אבל 

אבל

אבל

לא לשכוח גם להקשיב לקושי שלך בזמן הדיכאון ולדלות משם כוחות פנינים ותובנות. ה' מזמן אותך למקומות כאלה כדי להרוויח מזה . 

לא לפספס. 

 

בהצלחה 

ולזכור שתמיד אנחנו  אהובים ורצויים. 

תמיד. 

 

מצוטט פה:

אבל
אבל
לא לשכוח גם להקשיב לקושי שלך בזמן הדיכאון ולדלות משם כוחות פנינים ותובנות. ה' מזמן אותך למקומות כאלה כדי להרוויח מזה .
לא לפספס.

לפני כמה שנים פוטרתי מעבודתי ולא הצלחתי למצוא משהו אחר במקצועי. הייתי חותם אבטלה במשך כמה חודשים . התחלתי להרגיש שאני שוקע בדיכאון . קראתי באיזה מקום שפעילות גופנית שקולה ללקיחת כדורים נוגדי דכאון ואולי אפילו יותר . הייתי יוצא לריצות בערך 2 ק"מ בכל פעם והדבר בהחלט שיפר את מצבי .כשהפסקתי לרוץ הייתי שב להרגיש את הדכאון .

בדרך כלל דכאון ואומללות זו אינדיקציה שאתה פשוט צריך שינוי בחיים שלך. אם יש משהו שאתה רוצה לעשות אבל אתה מדחיק ודוחה וממציא תירוצים 'עכשיו זה לא הזמן הנכון, בעתיד...' אולי כדאי ללכת על זה.

 

אבל לא נתת כאן רקע ופרטים, אז כמו כולם אני ארשום כמה שיטות פשוטות:

 

1. מדיטצית חושך. תעשה על זה גוגל. זו מדיטציה פשוטה שלא צריך הכשרה עבורה. מדובר על ישיבה בחושך מוחלט למשך כשעה. מבצעים אותו רק כשיש חושך בחוץ.

 

2. פעילות גופנית – אני לגמרי בעד. ממש לא צריך חדר כושר או מדריכים וכאלה, אפשר להגיע לתוצאות נפלאות עם אימוני משקל גוף, בפרט 4 תרגילים חשובים : סקוואטים, שכיבות שמיכה, dips ועליות מתח. וריצה, חשוב מאד.

 

3. פעילויות חברתיות – אולי החלק הכי חשוב, בלי זה שום דבר לא ממש יעזור לטווח הרחוק. אם יש לך מסגרת כלשהי, אז אפשר להתחיל משם.

 

אם אין מסגרת, אז צריך לחפש משהו שאתה מתחבר אליו . לא חייבים לבנות קשרים משמעותיים , זה מספיק שיש מקום שבו אפשר לפרוק ולהתאוורר מדי פעם, להרגיש חדש ורענן, עד הפעם הבאה.

 

כשמישהו בדיכאון לא יעזור לו תרופות וטיפולים מקצועיים. זה מצב שמצריך מרחב, ספייס. צריך לנסות לתמוך בו מרחוק ושלוח לו מתנות קטנות ועיגולים של אור, ולא להפריע לו.

לעזור.
1. לכתוב ולומר לעצמך דברים טובים שעשית בכל יום בסוף היום. (5 לדוגמא)
2. לכתוב ולומר 3 דברים טובים שהיו לך במהלך היום.
3. לכתוב ולומר 3 דברים טובים שעשו לך במהלך היום. (ולדאוג שיהיו לפחות 3 אנשים שונים במהלך השבוע ברשימה הזו)
4. להתפלל שה' יתן לך את הכחות להתמודד.

זה באמת לא התמודדות פשוטה ולכן לעתים קרובות צריך גם טיפול תרופתי וזה באמת בסדר לקחת תרופות.

אתפלל מכאן שה' יעזור ושולח כחות ותמיכה💪

קודם כל כמו שאמרו ספורט כל יום הליכה חצי שעה 

שמן דגים יש מחקרים לכאן ולכאן שזה עוזר לשיפור המצברוח (יכולה להמליץ על אומגה 3 של חברת הגליל)

יש טיפול מאוד טוב שנקרא EMDR עוזר לטפל בדיכאון וחרדות

מדיטציות ומיינדפולנס

וטיפול תרופתי אפילו לזמן קצר אם המצב מאוד קיצוני יכול לעזור. לא חייב תרופות כימיות כמו ציפרלקס וכו

יש גם תרופה טבעית שנקראת "REMOTIVE,   

ליתיום אורוטאט הוא סוג של מלח שמצוי במים הנמצאים בטבע . בשנים האחרונות נוצר מחסור בליתיום עקב שתיית מים מותפלים ולכן פרצה לחיינו מגפה של מחלות פסיכיאטריות .

אני מצרף לכאן קישור לדבריו של פסיכיאטר אמריקאי שטוען זאת , מנסיון עם מספר אנשים זה עובד .

הטיפול התרופתי הרגיל מזיק . עדיף לנסות קודם כל טיפול טבעי . 

אני מעידה על עצמי שטיפול תרופתי לקח לי כמה שנים טובות מהחיים ועיכב את ההחלמה שלי מדיכאון. ולא רק זה, אם הייתי ממשיכה עם התרופות ככל הנראה הייתי ממשיכה איתן לתמיד, ובהחלט הייתי נאלצת לוותר על דברים רבים בחיים שהם מהותיים בשבילי.

כמובן שמנגד יש אנשים שזה מציל להם את החיים.

אין דבר כזה טיפול שמתאים לכולם. כל אחד צריך להתנסות, עם ביקורת כמובן ולא לבד, ולמצוא את מה שמאפשר לו חיים טובים.

 

ולפותח\ת- יש כמה סוגים של דיכאון והם לא תמיד דומים בדרך הטיפול. גם לא כל דיכאון הוא מאובחן, ולא על כל דבר צריך לרוץ לפסיכיאטר. אבל חשוב גם לא להזניח. ממליצה להתייעץ עם אדם שמבין בנושא. אפשר אפילו לקבוע פגישה חד פעמית אצל פסיכולוג כדי לקבל הכוונה, כמובן שהוא לא יכול לאבחן. ולבקש עזרה מהסביבה, בכל מקרה.

תרופות זה משתיק את הדיכאון ולא פותר אותו! אי אפשר להיות תלוי בכדור!ללכת לטיפול אצל יועץ או פסיכולוג רצוי שיהיה דמות שתתחבר/י אליה...

לפעמים הדיכאון הוא עניין גנטי או פיזי פשוט. כל מיני חומרים במוח שהכדורים עוזרים לסדר.

 

הרבה פעמים זה לא העניין, נכון

אבל זה מגוחך לסבול רק כדי לא לקחת כדורים.

מה גם שלפעמים הכדורים מסייעים לטיפול אצל הפסיכולוג.

 

לפעמים יש חרדה מלדבר על כל מיני דברים, להזכר בכל מיני דברים, לשתף את הפסיכולוג..

וכדורים לכמה חודשים יכולים מאוד לסייע.

 

 

וודאי שאפשרי גם בלי כדורים!

אבל חבל לשלול מראש.

זה מאוד תלוי מקרה.

 

 

 

כדאי להתחיל טיפול אצל פסיכולוג ואז להתייעץ איתו לגבי דרכי טיפול נוספות, אם בכלל יש צורך

 

סליחה על הישירות והבוטות אבל כל מי שממליץ על על תרופה אנטי דיכאונית אין לו מושג איך היא עובדת. ואם יש לו מושג איך היא עובדת, אז אין לו מושג מכך שיש ניתוק מוחלט בין דיכאון לאיך שהתרופה עובדת (אני מדגיש - ניתוק מוחלט! לא פחות).

 

אם תקח\י  שבועיים כדור אנטי דיכאוני יהרס לך ההומוסטזיס ההורמוני של הסורטונין. ותפתח\י תלות. בנוסף תפתח\י יכולות לפתח הפרעות אמיתיות באמת על בסיס חוסר איזון הסרוטונין במוח. 

 

דיכאון זה לא מחלה - דיכאון זה בדיוק כמו דלקת, אור אדום, שיכולה לנבוע מהמון דברים.

הבעיה בדיכאון היא, שכשאנחנו מדוכאים אנחנו לא חושבים שיש רגש אחר, שמחה, שלווה, נחת, - כי המוח לא יכול להרגיש רגש אחר ממה שאנחנו מרגישים כרגע. הקושי בדיכאון זה ההרגשה שרע, וישאר רע. 

 

חוויה טראומטית 

ערך עצמי (נמוך)

חוסר איזון הורמונלי

חוסר איזון בויסות השעון הביולוגי

חוסר באיזון תזונתי

חוסר פעילות גופנית 

חוסר ביצירה ומשמעות

חוסר בכמה דברים בו זמנית.

 

תשלב\י טיפול שיחתי (ממליץ על cbt) בשביל טראומה וערך עצמי ומשמעות,

טיפול תזונתי והורמונלי (בדיקות חוסרים והשלמה על ידי תזונאי או נטורופת) ושינה מסודרת,

ופעילות גופנית זה הדבר הכי טוב לטיפול בדיכאון משום שהיא עוזרת למנו לצאת מהמעגל הרגשי של ההרגשה שעכשיו רע = תמיד רע. 

 

דכאון הוא מצב של ייאוש מאד גדול. אדם לא מרגיש שיש טעם לחיים. אין סיבה לקום בבוקר.
חוץ מאשר לפנות לרופא משפחה/פסיכיאטר למעקב וטיפול תרופתי בעת הצורך, במידה והדכאון הוא קיצוני יש אפשרות לקבל ליווי של משרד הבריאות- דרך סל שיקום. הליווי ניתן במגוון תחומי החיים. כל השרותים ניתנים עי אנשי מקצוע ומדריכים שהוכשרו.
צוות שרוצה לעזור לאדם בדברים שהוא רוצה לקדם, בקצב שלו. מקבל את האדם כפי שהוא.
שווה בדיקה

זה נסיון לא פשוט בכלל, מציע לחפש דברים מהנים כדי לעזור.
שים דגש וציין דברים טובים שקרו לך מדי יום. (5 לפחות)
דברים טובים שהשגת (לפחות 3 ביום)
ואנשים טובים שפגשת (לפחות 2 ביום ותגוון כדי שתגיע ל5 בשבוע)

ותתפלל לעזרה מהקב"ה

מפה שולח מלא חיוכים, תמיכה וכחות מפה💪💪

מוזמן לאישי-מסרים בשמחה, אגיב בשמחה כשאני פה בלי נדר

בהצלחה רבה

לצערי הרב, אין לי פיתרון קסם.
אבל אני יכול להציע לחפש סביבה תומכת שתוכל להיתמך בה (חושב שעדיף יותר מדמות אחת, ועדיף שיהיו גם [או אפילו בעיקר מהמין שלך] ממגוון סיבות.)
ובנוסף, כדאי לעזות דברים שנהנים מהם בנוסף.
גם להסיח את הדעת עם דברים כיפיים ותורמים לעולם.

שולח כחות ותמיכה מפה ומתפלל לרפואה שלמה
מוזמן/נת לאישי-מסרים בשמחה

להאמין זה לקוות, ולקוות זה יותר מידי כרגע

אני מתרכז עכשיו בשמחה

שהיא תתרפא, נכון?

זה קשה לפתוח את זה ולנסות להאמין שזה יקרה
פשוט מתמקדים בדברים אחרים

להתקדם בחיים, לבנות בית, לשמוח
לעזור, ליהנות

לא יודע מה בדיוק לומר, אז רק אגיד שאני מקווה ומתפלל שהיא תתרפא ומאחל שתוכל לחזור לקוות ושהתקוות יתמלאו לטובה
שולח כחות לך, לה ולכולם פה שנצליח תמיד לקוות, להאמין ולזכות לראות את המצב טוב יותר ושהחולים יירפאו

כחות רבים לה, לך ולכל המשפחה.
הנסיון באמת מאוד קשה הן לה והן לכם בתור המשפחה, שולח כחות ותפילות מכאן.

אם מותר להעיר על הכתיבה, כתבת יפה והמחשת את הרגשות באופן מוצלח

בנוסף, השאלה מאיפה מוצאים כח היא באמת שאלה קשה. אין לי תשובת קסם, אבל אומרים שאם הגיע נסיון למישהו כנראה שהוא מסוגל להתמודד, אז סביר להניח שה' רואה שיש לכם כחות עצומים ואתם מסוגלים להתמודד.
אני חושב גם שכדאי לחפש אלו דברים טובים (גם אם קטנים) מלווים אותך גם ולשים עליהם יותר דגש, כדי שלפחות לא תהיה תחושה של רק שחור העוטף אתכם. חשוב לנסות לחפש מאיפה ניתן להשיג אור שיאיר את דרככם.
תזכרי שגם אם נראה שהסביבה הקרובה לא תומכת, אנחנו מרחוק תומכים ורוצים לשלוח כחות כמה שאנחנו יכולים.

אם תרצי, מוזמנת לאישי בשמחה (אענה כשאהיה כאן, כי לא תמיד אני בפורום)

בתפילה שיהיה לכם את הכחות הדרושים להתמודד ושיהיה לה רפואה שלמה והחלמה מלאה,
ושולח כחות מפה, מאמין ביכולות שלכם

רפואה שלימה לכל חולי עם ישראל !

אמן

איכשהו לא הייתי כאן... סליחה

ולגבי דברייך, ממש מעציב וקשה לקרוא שככה את חשה.
ראשית, אני מעריך ממש את זה שאת עדיין עימנו ומתמודדת למרות כל הקושי, זה באמת מוערך ממש.

יש דיון בשר הטבעות:
"לוואי ולא יקרה כזאת בימי חלדי" אמר פרודו.
"הלוואי" אמר גנדאלף, "וזו משאלת ליבם של כל אלה שמונו להם חיים בזמן הזה, אך לא להם ההחלטה. לנו לא נותר אלא להחליט מה נעשה בזמן שהוקצב לנו".
אני חושב שאפשר ללמוד מזה הרבה, פעמים רבות ובטח כאן לא בחרנו בהתמודדות שיש לנו וזה מציק. אבל אנחנו יכולים לבחור אם להתמודד, זו החלטה לא פשוטה אבל ההצלחה בעצם ההתמודדות היא כבר הישג עצום שהוא מוערך ממש

בנוסף, שמעתי לא מזמן שיעור של הרב ורד שציטט את ויקטור פרנקל שלאדם תמיד יש את היכולת לבחור כיצד הוא מתייחס למה שעובר עליו. ואבאר את הבנתי לעניין גם אם אחרת משלו, זה לא שתמיד יש לנו ברירה אם לראות את המציאות בעיניים ורודות או לא, אלא שיש לנו את הברירה אם להתמודד ולחפש ממה ניתן לשמוח במה שיש.
כהמשך לכך ניתן להוסיף שהרב ורד הציע שדווקא הצלחות שלא מבוססות על דברים שיכולים לחלוף שווים יותר, ובעצם בכך שאת מתמודדות למרות הקושי הבריאותי/הנפשי שקיים, זה בונה אצלך קומה שלא תיעלם כי היא לא תלויה בבריאות אפילו.

מאחל שחג החירות יפתח לך חירות אמיתית ושתראי את הכחות הגלומים בך ושתצליחי להתמודד, את וכל מי שפה.
רפואה שלמה לך ולכולנו

משתדל לענות פה, מוזמנת גם במסרים בעיקרון👍

אתם לא יודעים מי באמת נמצא בצד השני של המסך.

חשוב שתצליחי במחקר, אבל גם חשוב שאנשים לא יפלו בפח של דמות שאולי תפגע בהם.
(סליחה על החשד, אבל עודף זהירות עדיף לדעתי)

למרות שהפורום טיפה נטוש...

אבל אני עובר מידי פעם ולא יכולתי שלא להרגיש את הייאוש.

לא מכיר הפרעות אכילה. מעולם לא התנסתי בזה. אבל כן מכיר את ההרגשה של "עד מתי..."

את הייאוש מהקושי שאף אחד לא יכול להבין. ואת הרצון הפשוט של להיות אדם נורמלי.

 

אם את רוצה אשמח לנסות לעזור קצת באישי...

 

בהצלחה!!

אני מרגישה שככל שהזמן עובר אני אוטמת את עצמי יותר ויותר, זה מן רגש שמשתלט וגורם לחוסר איזון בין טוב לרע, כשאני יודעת בשכל שזה רע, אבל מנסה לשכנע את עצמי שזה טוב.
ב"ה שאתה לא מכיר, זה אחד הנוראים למרות שאני לא יכולה לדמיין מה אתה עובר עם מה שהקב"ה מנסה אותך (שאין לי שמץ מה זה בכלל)...
זה נובע מכל כך הרבה דברים..
ובתקופה האחרונה זה מאוד אמוני. אני לא מצליחה להבין את מהות החיים, מרגישה שאני חיה לריק. כמו רובוט. מן כלי משחק שהנחיתו אותו על הלוח ונתנו לו הוראות. לא ממקום של חוסר אמונה, אלא ההיפך הגמור- אני כל כך קטנה, שאני פשוט לא שווה את כל העניין הזה. זה מנוגד לכל מה שאי פעם למדתי. וזה התחזק עם גל הפיגועים האחרון. הרי למה בוכים על אדם שמת אם הקב"ה נתן לו חיים , והוא זה שלקח אותם? והרי הנשמה ממשיכה להתקיים, למה הגוף כל כך חשוב? והזמן שלנו בעולם הוא כלום לעומת חיי הנצח של הנשמה... ופתאום הכול מרגיש נורא שטחי, ללכת ללימודים, לאכול, לישון... והכי הזוי שאיבדתי תחושת זמן! אני פשוט מרגישה מרחפת, שאני לא נמצאת כאן, מנסה להתנתק מהגוף שלי, דוחקת את כל החוויות שאני חווה, לא מרגישה אותן, רק כלפי חוץ...
תודה על האפשרות לפרוק;)
אבל עכשיו באמת - מה מהות החיים?

ונובעת ממקום עמוק.

אבל בואי נתחיל מההתחלה...

כל ההרגשה שאת מתארת, נובעת מההפרעת אכילה? או שזה נובע מהמקום שבו את נמצאת?

תסבירי את המשפט הזה- ובתקופה האחרונה זה מאוד אמוני.

כלומר הקושי מתבטא בעיקר בצד האמוני? שאת לא מצליחה להבין את מהות החיים?

אני מנסה להבין בעיקר מה הביצה ומה התרנגולת... מבינה?

הכוונה כאן שסתם פסיכולוג בהקשר האכילה לא יעזור. כי הנושא מעורר המון שאלות אמוניות שדורשות תשובות- למה קיימים הקשיים? כדי שאתעלה מהם. ומה אם אני מרגישה שהם רק מורידים אותי רוחנית? שאין לי את הכוחות להתגבר עליהם (למרות שאמורים להיות לי)? זה אולי פשוט לא שווה את זה? למה לנסות אותי בניסיון שאני לא יודעת איך לעמוד בו? ויש המון כעס על הקב"ה. כי איך אני אמורה לבקש ממנו שיעזור לי כשאני יודעת שמלכתחילה זה הקב"ה שמנסה אותי??
בתקופת התיכון זה נבע יותר מגורמים חיצוניים, גשמיים. (לחץ חברתי, ביטחון עצמי באדמה ולחץ לימודי...)
לכל אדם (כמעט) יש שלב שבו הוא תוהה על משמעות החיים, מחפש את האמת. אני יודעת מה האמת, אבל היא נורא קשה לי.
שאנחנו כלי משחק. הקב"ה שם את הנשמות שלנו בעולם, בנה לנו מעטפת של גוף, כישורים, תכונות אופי - אבל בעולם הבא זה כלום! הכול נעלם! לא היה יותר קל בלי הגלגל הזה?
והפעם ההפרעה מתחזקת בעקבות הקושי הזה- אולי כדאי פשוט להפסיק להתקיים...?
באמת אין כאן תשובה של ביצה ותרנגולת. בהתחלה הכעס על הקב"ה נבע בעקבות ההפרעה. היום זה הפוך (בערך, כי ההפרעה מעולם לא הפסיקה)...
אני יודעת שיש תשובה 'מספקת' בנוגע לקיום שלנו, אבל אני פשוט לא יודעת מה היא..
נ.ב. ממש מדהים אותי שאתה רוצה לעזור לאדם שאתה בכלל לא מכיר;) אז תודה...!

לא מתמודדת עם הפרעות אכילה אבל כן עם דברים אחרים.

דבר ראשון, מוזמנת לפורום הסגור למתמודדים נפשית, תשלחי מסר לניק @פורום סגור.

 

דבר שני. הרבה פעמים יש לנו שאלות באמונה ושאלות על אלוהים. אבל הם יושבות קצת על רקע נפשי.. מבינה? כל ההסתכלות שלנו על העולם מושפעת מהנפש. גם איך שאנחנו תופסים את אלוהים זה מושפע מהנפש.

אם מותר לי להמליץ, תפני לפסיכולוג דתי שתוכלי לעבד איתו גם את היחס לאלוהים, או רב שאת מעריכה ויכולה להתייעץ איתו. חצרוני זה גם נראה לי אחלה רעיון.

 

מוזמנת לאישי,

ואם אני יצליח להסביר את עצמי טוב יותר בהמשך אז אכתוב פה.

 

חיבק והמון כוח. לא פשוט.

וכמובן שזה נובע מהנפש, הרי הנפש שלנו היא אלוקית;) והיא תמיד מחפשת את הקב"ה והקשר אליו...
לדבר עם רב זה קצת פחות, מצריך מעמד אינטימי... ולפסיכולוגים בדרך כלל יש גישה שהיא אנטי דתית, לדעתי, גם לדתיים שבינהם... המחשבה שהרצון האלוקי נפרד מהבעיות הנפשיות שלנו היא מאוד שגויה לדעתי, אז פחות רלוונטי...
אני ממש מרגישה שהנשמה שלי משתוקקת למצוא את הקרבה לד', אבל השכל והגשמיות פשוט מפריעים לי עם המחשבות הטורדניות האלה של - מה המשמעות והטעם בעצם של הכול...? תחושות מאוד סותרות

יש הרבה פסיכולוגים דתיים מאוד. עם תורה נפש אלוקית.

רק צריך לחפש. ולפי דעתי זה רעיון טוב מאוד. אני הייתי אצל אחד כזה.

 

ב. השאלות שלך דורשות לפי דעתי בירור מעמיק מהשורש של איפה את נמצאת במקום הזה.

ולכן קשה לענות על זה בשירשור. מה גם שבטח יש נקודות אישיות בזה שאולי את לא רוצה לפתוח מול כל העולם.

לכן המלצה שלי- דברי עם רצה לאש בשיחה אישית...(בכיף הייתי עושה את זה אני אבל אם כבר יש אישה אז עדיף שתדברי איתה ולא איתי...) תפתחו את הדברים ותנסו לענות עליהם.

 

שוב, אני ממליץ על פסיכולוג דתי... ויש כאלה ממש מחוברים לתורה...

 

בהצלחה!

אני לא טיפוס שאוהב להיות במרכז העניינים, קשה לי מאוד לדבר על  עצמי לעומק עם אנשים אחרים (מהידיעה שזה ממילא לא מעניין אותם)... לדבר בדגש על דיבור;) בכתיבה זה יכול להגיע לאורך של מגילה... וגם- זה נושא קבליסטי קצת, לא? לפסיכולוגיות נשים יש פחות נגיעה בעניין, אם אני לא טועה... (בטח יהיה להן מוזר להפוך את השיחות לשיעורי תורה באמונה).

אלו באמת שאלות קשות בשביל לנסות לענות עליהן "על רגל אחת", אבל הפריקה הקלה קצת וגם שמחה אותי התזכורת שיש אנשים צדיקים בעולם שאוהבים לעזור;) בכל פעם מחדש מרגש...! 

תודה על העצות והאוזן הקשבת

מאוד חשוב שתטופלי.

אני באופו אישי סובלת מהפרעות נפשיות מסויימות שיושבות גם המון על רקע של אמונה(יותר חוסר אמונה), ומטופלת אצל פסיכולוגית לא דתיה, וזה בסדר ממש. היא לא עונה לי על שאלות באמונה, אלא מבינה ביחד איתי מה השאלות שלי- עוזרת לי למקד אותן יותר.

 

ההפרעת אכילה היא רק על הרקע האמוני?

 

אני ממליצה לך מאוד לפנות לדמות כלשהי עם ידע תורני וכדאי גם אמוני.

לא ציינת את הגיל שלך, אבל אם את בגיל מתאים אז אולי רב במדרשה? באולפנה? רבנית, מורה..

 

ממליצה לך ממש לדבר\להתכתב עם מישהו.

אולי מטפלת שלמדה בתורת החיים או משהו כזה. אולי הרבנית נעמי שפירא, אולי הרבנית צביה אליהו.. מישהו בזולה של חצרוני.. תחפשי באינטרנט מרכז סגולה, יש שם גם משהו כזה.

 

אפשר לקבוע פגישה עם הרב שמואל אליהו, גם אם הוא לא יוכל להיות ממש המטפל שלך בטוח יהיו לו דברים חכמים לומר, ואולי הוא גם מכיר אנשים שיוכלו לעזור לך.

 

אה, אולי תתקשרי למכון שילה.

הגיוני שיוכלו לעזור. תחפשי עליהם באינטרנט..

 

 

בהצלחה נשמה.

אם קשה לך טיפול ע"י דיבור, יש עוד סוגים של טיפול. אפשר תרפיה במשהו..

 

אני לא יודעת באיזה רמה ההפרעת אכילה שלך, אבל הרבה פעמים פסיכולוג זה פשוט חובה. אפילו רק כדי שיהיה מישהו ש'ישמור' עליך.

 

 

ואפשר לטפל גם בקושי לדבר.. ז"א, להגיד מראש לפסיכולוג שקשה לך לדבר, וגם על זה לעבוד בטיפול..

וואו תודה לך! את ממש מדהימה! נתת כאן המון רעיונות טובים ממש, בעז"ה אשתמש בהם. וזה בדיוק הגיל;)
תודה רבה רבה! באמת שאתם מדהימים

אני לא ממש אוכל לעזור...

מה אתם עונים לעצמכם לשאלת המהות של העולם הזה? (בלי קשר לשאלות הנוספות ששאלתי. מה מניח לכם את הדעת?)

תציגי את זה בתור שאלה שאת מפנה אותה למישהו.

למה הקב"ה הוריד את הנשמה שלנו לגוף?
מה המטרה של זה? (את המטרה בטח לא נדע, הרי אנחנו לא יודעים למה הקב"ה באמת מכוון... אבל מה אנחנו מסבירים לעצמנו?)

ואין תהיות שעולות לך בעקבות המחשבה על זה? (או שזו רק אני שמסובכת עם כל העניין?)

מקווה שהצלחתי לחדד...

את האמת שאני לא יודע, ואפילו לא מסוגל להבין. קשה לי עם זה שאני לא מבין, אבל בגלל שאני לא מבין ולא אבין, אני פשוט מוותר מראש ומחפש מה אני יכול לעשות כדי שהעולם יהיה טוב יותר

(לפעמים יש תהיות, אבל הן לא מתמשכות, כי אני לא אוהב להתעסק בשאלות מיסטיות שלא אגיע בהן למסקנה.)

 

אני סומך על הורי, שזה תורת אמת ואני מנסה לפעול לאורה מתוך הבנה מי אני ובדרכים שדורשים ממני התמודדות לעתים. ואז אני מבין שיש משוואה עם צד אחד, בו אני לא רואה מה הרווח שאני מקבל, אבל צד שני הוא הצד שאני נותן והשאיפה שלי היא להגדיל אותו במידת האפשר.

 

הבנתי שד' רופא כל בשר. ואני פשוט צריכה לדבר איתו יותר... לחזק את הקשר, את השיח, אולי קצת להתבודד לכמה רגעים בכל שבוע. גם על הכעסים שיש לי עליו.
כמובן שגם בעניין הפרעת האכילה צריך לפעול מעבר לכך, אבל שוב- זה הכול אמונה...
ובאמת יש דברים שלעולם אני לא אבין, אני צריכה להתרכז במה שאני כן מבינה , או לפחות חושבת שאני מבינה...
ובעזרת ד' יהיה טוב!

ותטפלי בהפרעת אכילה, טוב? חשוב ממש.

בהצלחה עם הכל. את מהממת!

ראיתי שהגיבו פה תגובות מדהימות (בינתיים הספקתי לעבור רק על חצי, אבל התרשמתי מאוד)

מכיר קשיים עם אכילה לצערי מקרוב, אבל כרגע אני צריך ללכת, אבל בלי נדר אגיב בהמשך באריכות.

רפואה שלמה לכולנו

@ארץ השוקולד
אשמח לשמוע את התגובה שלך (רק אם אתה יכול...),
תודה, ואמן!

ראשית, נראה לי שזו תהיה אחת ההודעות הכי מפורטות שלי בפורום הזה, אז מקווה שיהיה בסדר. יתכן שלא יהיה הכי מסודר גם, אז התנצלותי הכנה.

 

הפרעות אכילה יכולים להתבטא במספר כיוונים מאוד שונים:

1. קושי להפסיק לאכול, למרות שלא טוב לגוף שלנו לאכול.

2. קושי לאכול, למרות שהגוף שלנו זקוק לאוכל.

3. קושי להימנע ממאכלים שעושים לנו רע, למרות שזה לא טוב לנו.

 

הדברים הללו אמנם שונים, וכל אחד חווה אותם בצורה שונה. אבל עדיין יש מכנה משותף מסוים, אנסה לעסוק בו בעיקר ואחר כך אגש טיפה לפרטים.

ה' ברא אותנו בגוף פיזי, כחלק מזה אנחנו זקוקים למאכלים בכלל ולמאכלים מוגדרים בפרט. אבל מצד שני, יש גם מגבלות שהגוף מציג ביחס לאכילה. הקושי בכך הוא שמרגישים במידה מסוימת בין הפטיש לסדן, מצד אחד אם לא אוכל בכלל זה יעשה לי רע, אבל מצד שני גם לאכול עושה לי רע, אז מה אני אמור לעשות?

או מהכיוון ההפוך, קשה לי להפסיק לאכול כי יש לי תחושה לא נעימה מזה שאני לא אוכל, אבל אם אוכל זה גם יעשה לי רע.

ובכיוון השלישי, מאכלים מסוימים עושים לי רע, אבל האוכל נראה מושך/יש עניין חברתי באכילה וקשה להרגיש בחוץ כל הזמן.

 

(אישית, אני מכיר יותר את מקרים 2 ו3 ופחות את 1, אבל אני מקווה שיהיה רלוונטי גם ל1 במעט. בכל מקרה, להרחבות יתרות מוזמנים במסר. [ כרגע הש.א בהשבתה])

 

יוצא שהפרעות אכילה מתאפיינות המון בקושי למצוא איזון, ומציאת איזונים היא תופעה כללית שקשה לכולנו בתחומים רבים. כאן זה עוד יותר קשה, כי אנחנו מרגישים את המחיר כמעט באופן תמידי. ואז עולה לנו השאלה, איך אנחנו מוצאים את האיזון?

אז הלוואי שהיה לי פתרון הקסם, אבל אין לי וגם אני בתהליכים לימודיים בנושא עם הזמן, יש תהליכים שכל החיים אנחנו לומדים כיצד להתנהל וזה לא פשוט בכלל. בעניין זה מופיע בשר הטבעות, שיחה קצרה שהטביעה עלי חותם עצום ולימדה אותי רבות:

""לוואי ולא יקרה כזאת בימי חלדי" אמר פרודו.
"הלוואי" אמר גנדאלף, "וזו משאלת ליבם של כל אלה שמונו להם חיים בזמן הזה, אך לא להם ההחלטה. לנו לא נותר אלא להחליט מה נעשה בזמן שהוקצב לנו"."

התחברתי לזה מאוד, כי יש דברים שאני לא מבין למה אני קיבלתי את הניסיון והאתגר הזה, אבל אני נזכר בכך ומבין שאני צריך להתעסק בעיקר בשאלה כיצד מתמודדים ופחות בשאלה למה אני צריך להתמודד עם זה. לפעמים יש שינויי כיוון והתמודדויות שאנו יכולים לבחור בהם, ואז צריך לחשוב על זה, אבל לפעמים זה התמודדות ואתגר הקיים שלא בבחירתנו ולכן עלינו להתמקד בהתמודדות ופחות בשאלה "למה?".

 

קושי נוסף שקיים לדעתי מאוד, הוא הצד החברתי באכילה, קשה להיות חלק מהעולם החברתי במקומות כאלה, כי פתאום עם אוכל, משהו אחר מעסיק אותך ואתה צריך לחשוב עליו. לדוגמא, חברים רוצים לצאת, כמה משקל מעניקים למצב האכילה שם?

 

וביחס לזה, אין לי רעיון מבריק לצערי, אבל אני משתדל לזכור שאוכל זה הכרח ודבר שנתקלים בו המון, אבל לא צריך לחשוב עליו תמיד (למרות שזה קשה לא לחשוב על זה), אני חושב שבעיקר המטרה העיקרית כאן הייתה להביע אמפתיה ופחות להציע פתרונות קסם, אולי להציע קצת דרכים להתמודד.

 

באופן כללי והמלצות בנאליות,

א. בשלב ראשון, לנסות לשים לב מה אנחנו עושים ומה אנו אוכלים, אבל בלי ביקורת על עצמנו בהתנהלות הזו, אלא רק כדרך לדעת מה קורה. חשוב לזכור שאין עניין לבקר את עצמנו על ההתנהלות הזו, כי זה באמת קשה ואין סיבה שנכעס על עצמנו שאנחנו לא גיבורים יוצאי דופן וסביר שרוב העולם היה מתנהל כמונו.

בשלב שני, לחשוב אם היו דברים שלדעתנו שינוי בהם היה עוזר לנו.

בשלב שלישי, לנסות ליישם ולראות אם זה עוזר. לקבל בהבנה אם לא הצלחנו, זה באמת קשה.

 

ב. לחייך לעצמנו ולזכור שאוכל זה צורך, אבל זה לא כל העולם ויש עוד דברים שאנו נתקלים בהם במהלך היום, ולהעניק להם יותר חשיבות. ככלל, לי עוזר לשים את הדגש על דברים שמשמחים אותי, ופחות לחשוב כל היום על דברים שמקשים עלי, למרות שזה קורה לפעמים.

 

ג. להתפלל על זה רק אם זה יוצר תחושה טובה, אולי זה גובל בכפירה, אבל לא זו הכוונה. אני חושב שחשוב להתפלל שהמצב ישתפר, אבל אם התפילה מכניסה אותנו למצב עמוק יותר, אז חבל.

 

ד. לזכור שלפעמים עצם ההמשך הוא דבר ראוי להערכה, ואני מעריך מאוד את אלה המצליחים להמשיך להתמודד ולנסות גם אם לא תמיד מרגישים הצלחות.

 

ובאופן כללי, בתפילה שיהיה לכולנו את הכוחות הדרושים להתמודד, שולח כוחות, תמיכה וחיוכים (מתפלל) (שריר)

• [שיר שנכתב בידי בילבו:]
  " לא כל הזהב יש לו זוהר,
  לא כל תועה-דרך יאבד.
  גם בא בימים יש לו תואר
  ושרש עמק לא ישמד.
  מרמץ תצא אש ותרב,
  מאפל האור יגבר;
  גם להב נשבר יהיה חרב
  וההלך ישוב ויכתר."

(באדיבות ויקיטקסט, משר הטבעות, אחוות הטבעת.)

תודה רבה על התשובה המפורטת! נראה לי שעוד אקרא אותה המון... מדהים שאתה מכיר ומבין, יש המון אנשים שלא קולטים מה זה אומר בכלל...
דייקת לומר שזה חוסר איזון, זו קיצוניות במחשבה ובמעשה,
תודה על העצה בשלבים! צריכה להחדיר לעצמי מחשבות על ההכרחיות שבאוכל...
ותודה על גילוי האמפתיה
(לא ככ הבנתי את ג)

באמת שאני שמח לשמוע שהיא עזרה
[תודה שהזכרת לי]

(ג ביחס לתפילה בסוף?
אם כן, אז ככה:
כעיקרון תפילה שנרגיש טוב ושנצליח להתמודד היא דבר מבורך. אבל לפעמים אם מתפללים על משהו כל הזמן זה יוצר תחושת מועקה, שזה רודף אחרינו תמיד ואז זה יפגע בנו אז כדאי לחשוב האם התפילה לה' לא באה במחיר ההתמודדות.)

אף פעם לא חשבתי על זה ככה, אולי כי אף פעם לא הרגשתי ככה...
למרות שכשאני חושבת על זה, זה נכון, כי אנחנו בעצם מחזירים לעצמנו את המחשבות הלא טובות שאנחנו רוצים להדחיק...
למרות שזה תלוי איך אנחנו מרגישים בתפילה, בקשר שלנו עם הקב"ה.. ואם אנחנו ממילא מרגישים רע, זה לא יזיק, לא?

ראשית, טוב שלא הרגשת ככה
ונכון מה שאמרת על הקשר עם הקב"ה.
אבל השאיפה היא שלא נרגיש רע כל הזמן, אז השאלה היא האם תפילה על התמודדות שלוש פעמים ביום גורמת לנו להרגיש רע תמיד או ממשיכה תחושה קיימת שראוי לשבור?

לדעתי, טוב להרגיש שיש קושי ועלינו להתמודד איתו, אבל לא שהוא מלווה אותנו בכל רגע נתון.

אתה טוב בדיוקים
לכן בתוכן התפילה גם חשוב להכניס הודיה לקב"ה, על הטוב שהוא כן נותן לנו. זה בעיקר (אצלי לפחות) בקשה שאבין את מהלך הניסיונות, שאמצא בי את הכוחות... שאראה בגלוי שהוא רוצה להיטיב איתי.. למרות שזה כנראה יותר מדי לבקש, אבל עם הזמן, רואים כמה זה מחזק ומשנה את האישיות
תודה! על העצות וההתייחסות..

אהבתי את מה שהוספת, מלמד ומעורר חשיבה והתפעלות
תודה רבה על זה ועל המחמאות.

בשמחה ממש

אתפלל לה' על רפואה בשבילו וכחות בשבילו ובשבילכם.

רפואה שלמה והחלמה מלאה ומיטבית
שולח כחות💪💪💪

איזה קשה זה

ראשית, אתפלל שתצליח להתמודד.
שנית, לא מבין בחרדות אבל אולי לצאת לאוויר הצח יעזור?

ולומר מה שיהיה יהיה זה לא תלוי בי..
לשבת בישיבת פרפר ולנשום עמוק..
לקרוא 'שעריו בתודה'
ללכת לטיפול

ממש בהצלחה בעה.!!!!

והחלמה טובה ומהירה.

הייתי מגגל (בעברית ובאנגלית) ניסויים בשביל המחלה המדוברת, ובנוסף, אולי כדאי להתקשר לבתי חולים?
בהצלחה רבה, שולח כחות ותמיכה מפה.

אתפלל גם

רפואה שלמה.. 

כאבים זה דבר מעיק ממש, ובטח כשזה לא מאפשר לישון כי זה לא משחרר אותנו.

אז ראשית, רפואה שלמה, החלמה מהירה וכחות להתמודד עם כל מה שצריך💪

שנית, שולח כחות ותמיכה מפה, ליבי איתך💪

ולבסוף, אני חושב שכדאי למצוא משהו קליל או משעשע לקרוא אז כדי להסיח את הדעת מהכאבים. מוזמן/נת לאישי בשמחה

לפעמים זה יכול כל כך להפיל.

(בייחוד כשמחר בדיוק תכננת לעשות המון דברים, ולילה בלי שינה דופק לך הכול.)

 

רפואה שלימה.

ושתדע\י לפעמים לקבל את הכאבים כמתנה.

(אני למדתי לעשות את זה מידי פעם, וזה מדהים.)

 

חשבת לנסות משכחי כאבים?

ושה' ישלח לך את הכחות להתמודד.

אינני יודע אם יש למישהו פה סכרת, אבל אתה מוזמן לפה בשמחה, יש פה אנשים ואנשות עם כל מיני מחלות, קשיים ואתגרים, וכולנו ביחד ננסה להתמודד ונצליח בעזרתו יתברך ובעזרתנו.

אני הולך רגיל. הכול טוב. 

אבל אני הורס את הגב שלי...

אני יכול ללכת. יכול לעמוד. יכול לעבוד. יכול להשתתף במטלות ולעשות תורנויות וכו'.

אבל זה לא טוב לי.

הרופא שלי טוען שהתוצאה תהיה במקרה הטוב גיבנת בגיל 30\40. במקרה הרע פריצת דיסק.(שבמקרה שלי זה אומר שיתוק...)

והכאב שלא מרפה שם ברגליים אף פעם...

אבל מה תעשה... העולם מצפה ממך לעסקים כרגיל.

ואתה לא יכול לצפות מהעולם להתחשב כי הוא לא יודע.

ואתה לא יכול להסביר לו, כי הוא לא יבין...

 

אין לי מה לומר לך מלבד זה שאני מבין אותך. ממש.

ומחזק אותך.

שאולי תמצאי פיתרון...

(אגב אם תמצאי אשמח שתשתפי אותי...)

אני לא מהפורום הזה... נכנסתי במקרה. כואב לי מאוד לקרוא מה שאתם כותבים. גם בגלל ההזדהות וגם בגלל הפחד הגדול מהנזק שאתם יכולים לגרום לעצמכם ואחר כך לא תוכלו לסלוח לעצמכם. גם אני הייתי צריכה לנוח ולהאט את חיי על מנת לשמור על עצמי, לא עשיתי זאת כי לא נעים מאחרים, כי קשה להרגיש חלשים, כי הייתי בטוחה שבסוף יהיה בסדר,
שאני סתם מגזימה ...
בסוף גרמתי לעצמי הפסד כל כך גדול, לעולם לא אוכל לסלוח לעצמי על כך...
את הנזק שנגרם אין שום דרך לשנות או להחזיר את הגלגל אחורה.... והצער גדול כל כך כל כך.
תבקשו עזרה ממשפחה מהחברים מאנשי מקצוע איך לשמור על עצמכם הכי טוב שאפשר, איך להתמודד עם חוסר הנעימות מול החברה ומול עצמכם.
לכם יש את האחריות לשמור על גוף בריא. ואם חלילה יגרם נזק אף אחד לא ייתן על זה את הדין חוץ מכם והכאב יהיה גדול. סליחה אם הייתי חריפה מידי.
מאחלת לכם את כל הטוב והבריאות בעולם. תהיו חזקים!! תשמרו על עצמכם!! זה כל כך חשוב!! תסתכלו קדימה על החיים שלכם ותעזרו לעצמכם לזכות לאיכות חיים לאורך שנים רבות.

אם אני ילך על פי מה שהרופאים שלי מציעים... אני אמור לחזור לכיסא גלגלים.

ואת זה אני לא מוכן לעשות...

שלוש שנים נלחמתי נגד זה. וכנגד כל הסיכויים אני הולך...

לא מתכוון לחזור אחורה.

ואלוקים יהיה בעזרי בעזת ה' שלא ייגרם נזק.

(לא מסוגל ללכת אחורה... זה יהרוג אותי. נפשית.)

אז בהמשך לבעיה הזאת,

 

ובעקבות חולי לפני כמה שנים שאף אחד לא האמין לי,

 

אני מפחדת לבקש.

 

אני מפחדת להגיד להורים שלי שאני צריכה שיסיעו אותי כי אין לי כח ללכת מהבית למועדון של היישוב.

 

למרות שהם יודעים את הבעיה ומבינים שקשה.

 

ואני מפחדת להגיד שכואב לי,

ואני מפחדת להסביר למורה שכל יום שאני הולכת ללימודים דורש ממני כ"כ הרבה מאמץ שיש ימים שזה פשוט לא שווה את זה, ולכן אני מבריזה.

 

אז אני יוצאת עצלנית.

מפחדת שלא יאמינו?

שיכעסו?

 

הלכת לרופא? בדקתם את העניין?

עדיין בתהליך של בדיקות.

 

אני מפחדת שיחשבו שאני סתם מתמסכנת...

 

גם עכשיו גילו בעיה בבלוטת התריס שגורמת לחולשה כללית.

אז המורה לא מבינה למה אני כמעט לא נמצאת.

ואני מפחדת להגיד לה כי היה לי ניסיון קודם עם האולפנה שלא האמינו לי והכריחו אותי לבוא ללימודים למרות שלא הייתי מסוגלת.

 

אבל זה פחות או יותר הסתדר עכשיו, כי אבא שלי יודע עכשיו מה אני צריכה והוא יודע שאני מפחדת לבקש אז הוא מציע מעצמו,

ואמא שלי תדבר היום עם המורה.

 

אבל תודה על ההתעניינות!