מאז שהתחילה המחלה שלו
מאז שני לא מכירה כבר לא את אמא שלי
לא את אחים שלי
ו..לא אותו
אני תוהה אם באלי להכיר.
אחראיות?
הלוואי. בשנה האחרונה נשמטה ממני כ"כ הרבה.
אני שקועה כבר עמוק בתוך זה
אני מחייכת וצוחקת והלב בוכה בי
אין לי רצון להתמודד עוד עם כלום
פשוט כי די וכי נמאס
וכי אני רואה חברות שלי שברגע שהן מבקשות מהקבה שיזמן להן שקית ניילון הוא מזמן
ולי את זה לא אז טיפה של חיים טובים את זה אני כבר לא מעזה לבקש
לפעמים באלי רק לצעוק שיעזוב אותי ודי
אבל כוחי ועוצם ידי לא יעזרו לי פה
רק לשתוק ולספוג בשקט
ולהסתיר כמובן
כי אני צריכה להראות שהכל בסדר
הייתי אצל פסיכולוגית דיברתי איתה על השוליים של השוליים של הדברים שהציקו לי
לא מצליחה לסמוך על בני אדם
איבדתי כבר את התמימות.
ואת נשמה וצדיקה וממש תודה על הרצון והעזרה אבל אני לא יכולה ליפול עלייך
תודה לך
טוב לדעת ולהרגיש שיש פה אנשים טובים.
תודה.
1. אומרים שלהכיר בבעיה זה 50% מהפתרון. אז מעתה והלאה, כשאת מודעת לכך, אל תחזרי על הטעות. (ואלי כדאי לקחת איתך מישהי קרובה שמודעת לבעיה ויכולה להזכיר לך)
2. אין "סתם" בעולם. אולי תוכלי לתרום את הנעליים שלא מתאימות לך למישהי שזקוקה להן ואין באפשרותה לקנות. סביר להניח שזה ינטרל חלק מהתחושות הלא טובות שלך כלפי עצמך. (בשכונה שלנו מדי פעם מתפרסמות הודעות בקבוצת ה whatsapp על משפחות נזקקות, וזה תמיד כיף לתרום משהו במצב טוב שלא התבלה מרוב שימוש)
מה קרה
?
חשוב מאוד לדעת כמה משפטים שלא כדאי לומר לו:
"צא מיזה" - זה כמו לומר לאדם עם שבר ברגל "פשוט תלך"... במקום זאת פשוט שאלו אותו "איך אפשר לעזור לך?"
"אושר זה בחירה".. - דיכאון איננו בחירה, אדם לא "בוחר" להיות בדיכאון. אם רק לבחור היה פותר דיכאון, לא היה צורך בכל המטפלים והתרופות...
"אבל אתה לא נראה אדם בדיכאון"... - הרבה מאוד אנשים למדו להסתיר את הדיכאון מתחת למסיכה של שמחת חיים או עיסוק בהישגים. אין אפשרות לדעת אם אדם בדיכאון רק על פי מראהו החיצוני.
"אחרים סובלים יותר מימך"... - גם אם אתם מנסים במשפט זה לשפר את מצב רוחו, זה רק מחמיר את מצבו. אמירה זו יכולה לגרום לו לאשמה ובושה, ולתת לו הרגשה שפשוט מבטלים את הרגשותיו ושהן אינן "חשובות" מספיק בשביל לגרום לו להיות במצב כזה.
והלוואי שנרגיש טוב בעז"ה!
וצריך עזרה חיצונית שתלמד אותו איך לעבוד טוב יותר.
לפעמים יש קשרים במוח שנוצרו או לא נוצרו, וכדי לשחרר או לבנות אותם אנחנו צריכים טיפול. אגב, לא רק כדורים יכולים לעשות את זה. גם לשיחות אצל מטפל רגשי יכולה להיות ההשפעה הזו, בסוגי טיפולים מסויימים ובגובה מסוים.
בשביל אבחון כזה כי אמא שלי פלטה באולפנה (תוך כדי תהליך של בירור מה אני צריכה וכו') שהיו לי בעבר מחשבות אובדניות. זה היה ממש מזמן, הייתי במקום אחר (פיזית ונפשית) וגם לא באמת רציתי או תכננתי לפגוע בעצמי אלא רק לא רציתי לקום בבוקר...
בקיצור, הפסיכיאטר הבין שזה לא העניין אבל בכל זאת (בלי קשר או אולי בקשר של מה שגרם לי לחשוב ככה) הוא שאל אם אני רוצה לנסות כדורים נוגדי דיכאון.
אני לא יודעת מה לעשות... מבחינה פיזית אני לא חושבת שיש בעיה ולפי השכל נראה שזה מעולה ואני רוצה לקחת אבל עדיין משהו לא מתיישב לי ואני חוששת, מרגיש כאילו זה כדורים שמזיקים וכו' למרות שרפואית הם לא מזיקים ואפילו טובים קצת מבחינה רפואית כי רגש השמחה נשאר יותר זמן בגוף וההורמון של השמחה הוא בריא...
כלומר, את מרגישה שאת מדוכאת ושחסרה לך שמחה?
פשוט שימי לב למה זה עושה לך. לא כל כדור מתאים לכל אחד. אם את מרגישה שהוא גורם לך להרגיש לא טוב, תגידי לרופא כמה שיותר מהר.
צריך המון כוחות בשביל להתמודד עם זה, זה משפיע מאוד על הנפש. כדאי לדבר עם מישהו, לספר ולפרוק, לא להישאר עם זה לבד.
הבטתי למעלה
והרגשתי,
מישהו מלטף.
למרות שאני רחוקה ממנו,
אני יודעת שהוא שם.
למרות שאני מנותקת ממנו.
וכבר אין לנו קשר.
פעם הייתי מדברת איתו על הזמן
על החיים, על מה שקורה.
ןהייתי אומרת לו המון תודה.
הייתי משתפת אותו בהכל.
בעיקר לפני המחלה.
זה היה כמו למלא מחסן לפני.
גם באוקראינה התחננתי אליו שיתקן את הנשמה שלי.
אז כנראה התפילה התקבלה.
וזה התחיל שנתיים מאז.
ובשנתיים שנותרו לפני הכאב,
הייתי מדברת איתו המון המון.
כל הזמן.
כאילו הרגשתי שמשהו עומד לקרות.
אפילו תקופות של שלושה תפילות ביום היו,
בין כל הדיבורים שלנו.
ואז הוא הביא את הכאב,
את הנפילה.
את המחלה,
שעדיין לא נגמרת.
אבל לפחות עכשיו במצב קצת יותר נעים.
עם הרבה עבודה נפשית.
המחלה גמרה לי את הכוחות להיות בקשר איתו.
ולהגיד לו תודה גם על זה.
אני לא יודעת אם הוא כועס עלי,
או מרחם.
אבל אני יודעת שלמרות הכל הוא איתי.
יותר מאי פעם.
דווקא בניתוק הזה שאני מרגישה עכשיו,
נמצא הקשר הכי קרוב.
אמאלה. צמרמורת
💪👍היי יקירתי
מצטער לשמוע
אני מקווה שאת מרגישה טוב
יש בארץ תחנות לבריאות הנפש והן לא לוקחות תשלום על העזרה שהן מציעות חוץ מהפסיכיאטר שם שזה בתשלום רבעוני זול מאוד כמו הרופאים דרך הקופה.
התחנות האלה הן רב מקצועיות: יש שם פסיכולוגים, עובדים סוציאליים, פסיכיאטרים ועוד אנשי מקצוע.
אם בא לך לכי על זה
את נפלאה ממש
חיבוקים
אפילו מפצלש
היא עברה בכיתה אחת אחת ואמרה לכל אחת בדיוק מה היא חושבת עליה.
וזה אחרי שבוע וחצי שהיא התנהגה ככה ואני תמכתי בה ולקחתי את זה עליי.
ועכשיו זה ירד ממני אז בבת אחת כל הכאב הגיע ואנילא מצליחה להתמודד...
זה מרגיש כאילו כל מי שצריך תמיכה בא אלי ואני גם בעצמי צריכה תמיכה ואני שברירית לא פחות, אני לא יכולה להיות משענת לכולם ולהשאר עומדת! אני גם מתמודדת עם דיכאון... אוף זה כ"כ עצוב!
שלום אנונימית,
אני שומעת ממך שאת מרגישה על סף קריסה... אנשים פונים אליך על מנת לקבל תמיכה וסיוע, ואת מרגישה שאת בעצמך צריכה זאת גם. אני מתארת לעצמי שזה מרגיש כאילו כל אחד מהאנשים שפונים אליך לוקח חתיכה ועוד חתיכה מהכוח הנפשי שלך, עד שאת מרגישה שלעצמך לא נותר בכלל.
אני רוצה להזמין אותך לצ'ט שלנו בסה"ר (סיוע והקשבה ברשת), שם את תוכלי סוף סוף לחוש שתומכים בך, שמהווים משענת עבורך, שם את תוכלי לחלוק את כל הקשיים שאיתם את נאלצת להתמודד, מול אחד מאיתנו המתנדבים. אנחנו נמצאים ב-www.sahar.org.il. אל תישארי לבד עם הקשיים, הכאב והדיכאון, אנחנו רוצים להיות לצידך ואיתך.
בנוסף, אם את מרגישה מודאגת לגבי חברה שלך, תוכלי להתייעץ על כך עם המתנדב או המתנדבת שעמם תשוחחי. את יכולה גם כמובן להזמין אותה גם כן לצ'ט שלנו.
שלך,
מתנדבת סה"ר
אנחנו נמצאים ב-סהר - סיוע והקשבה ברשת.
