נייר עמדה: משוואת העומק האסטרטגי – מדוע נסיגה מיו"ש היא חוסר היתכנות ביטחונית
1. תקדים הפינוי כשינוי פרדיגמה
המלחמה שפרצה לפני כשנתיים וחצי יצרה מציאות ביטחונית חדשה: מדינת ישראל אינה מוכנה עוד שתושביה יחיו בצמוד לגבול מאוים. הפינוי המסיבי של תושבי הצפון ועוטף עזה הוכיח כי ביום פקודה, צה"ל נאלץ לרוקן חבלים שלמים כדי להגן על חיי אזרחים. אולם, יש להבין כי פינוי זה התאפשר רק בזכות קיומו של "עורף" בטוח במרכז הארץ.
2. המלכוד הגיאוגרפי: כשאין לאן לסגת
נסיגה מיהודה ושומרון תהפוך את מרכז הארץ – הלב הפועם של הכלכלה, התשתיות והאוכלוסייה הישראלית – לקו הגבול. כאן עולה שאלת היסוד: לאן יפנו מיליוני אזרחים?
היעדר עורף: אם גוש דן, השרון וירושלים הופכים לחזית, אין למדינת ישראל שטח חלופי המסוגל לקלוט מיליוני מפונים. הנגב והערבה אינם מהווים מענה לוגיסטי להיקף כזה.
שיתוק לאומי: בניגוד לפינוי יישובי הספר, פינוי המרכז משמעותו קריסה מוחלטת של רציפות התפקוד של המדינה.
3. היתרון הטופוגרפי והאיום הישיר
יש להדגיש את המשמעות הצבאית של השטח:
שליטה בגובה: רכס ההרים של יו"ש שולט באופן מוחלט על שפלת החוף. בעין בלתי מזוינת ניתן לצפות מגב ההר על מסלולי ההמראה בנת"בג ועל מגדלי המשרדים בתל אביב. נסיגה משמעה הפקרת נכסים אסטרטגיים אלו לאיום ישיר של נ"ט ונשק תלול-מסלול.
יחס השטח: שטח יהודה ושומרון גדול פי 15 מרצועת עזה. אם מעזה הקטנה נדרש פינוי של עשרות אלפים, הרי שמאיום מיו"ש מדובר בסדרי גודל שהמדינה פשוט לא יכולה להכיל או למגן.
4. הדרישה המקצועית: חובת הדיווח של צה"ל
כשם שמערכות המדינה (כדוגמת הפרקליטות) יודעות לדרוש חוות דעת מקצועיות מהשב"כ כדי להגן על אינטרסים מוסדיים (כמו סוגיית הפוליגרף), כך מחויבת צמרת צה"ל להציג לדרג המדיני ולציבור חוות דעת אסטרטגית מחייבת.
על חוות הדעת לקבוע כי:
נסיגה מיו"ש מהווה פגיעה בלתי הפיכה בביטחון המדינה בשל אובדן העומק האסטרטגי.
אין היתכנות לוגיסטית להגנה על תושבי המרכז במקרה של נסיגה, שכן אין מרחב פינוי זמין.
סיכום
האמת המקצועית חייבת להיאמר: ללא שליטה ביהודה ושומרון, מדינת ישראל הופכת למדינה ללא עורף. במצב כזה, מושג ה"פינוי" הופך לחסר משמעות, שכן לא יישאר שום שטח בטוח שאליו ניתן יהיה להתפנות.
