מהעבודה- מחוץ לשעות העבודה.

חברים/ות שלא יודעים גבולות.

אנשים עסוקים שרוצים לקרוא בנחת את ההודעה פעם נוספת בריכוז בלי הלחץ של "ראו אותי קורא והם רוצים תשובה עכשו ואין לי היכולת להגיב כי..."

מסכימה 😅

מעצבן אותי שמנסים לנהל שיח וזה כמו קטוע ומסתבר שזה מעצבן מלא בנות שימו לב ..

אפילו אם תהיה איתה 3 דקות ברצף רק בהודעות או רק בפלאפון זה כבר מקדם את הקשר .

זה לא תקין לענות אחרי באופן קבוע בלי פידבק של שיח

עדיף טלפון תמיד אם לא אז בהודעות אבל שיהיה מרחב שיתופי לייב
 

מדובר על דייט 3+

מניסיוני הקצר...

ווצאפ זה מתכון  לאסון בכל מה שקשור לתקשורת ריגשית ולא טכנית

אם אני נמצאת עכשיו במקום שאני לא יכולה לדבר אך במקביל אני אשמח להתייחסות קטנה זה גם עוזר לשמר קשר שכבר קיים.

אם תקחי מזוג שנפגש פעמיים בשבוע את הפלאפון זה יהיה בעייתי בין לבין

על ידי אימוג'י. חשוב לי להבהיר שקראתי את ההודעה

הוי כחול נותן לי מרחב תגובה, להגיב בזמני מתי שנוח לי.

לק"י

אם מתכתבים רצוף, זה מוזר קצת להיעלם (למרות שיש כאלה שככה אני מתכתהת איתם וזה בסדר מצד שנינו).

אם רק שלחו הודעה אחת, לגמרי לגיטימי לא לענות מיד.

שישלח במייל.

אם כי, אני אישית מעדיף דואר בולים.

מאוד לא נעים לקבל על הראש ועל הבגדים את התוצרת הטרייה של יונה 😡😠

(אירוע אמיתי משבוע שעבר)

הדרך לנטרל את זה ולשגע אותם היא לשלוח הקלטות

לק"י

ויענו מיד.

רוב הדברים לא דחופים, ואם זה דחוף, אז עדיף להתקשר.

(מה גם שלפעמים רואים רק מההתראות, כדי לזכור לענות בהמשך או שרוצים לראות אם יש משהו דחוף ומרפרפים מלמעלה).

לא רוצה את תחושת הדחיפות שמתלווה לעובדה שראו שקאיתי וממתינים לתשובה מיידית.

אני בכלל בלי ווצאפ, והחיים תותים... הרבה יותר ברוגע, אם היה לי די ברור שהייתי מבטל...

אני רוצה לקרוא מתי שבא לי, וגם להגיב מתי שבא לי - גם אם זה אחרי שעה... בלי שיעקבו אם כבר קראתי.

לחיות עם וי כחול

צריך קצת חופש ומרחב

אני אענה כשבא לי

ולא מעניין אותי יותר מדי אם הצד השני ראה או לא -"מוסיף דעת מוסיף מכאוב"- מה זה רלוונטי? אנחנו חיים בעולם משוגע. אם יש משהו דחוף מתקשרים

למה את בווי אפור?? הממממ???

השאלה כנל לכל האפורים כאן.

אני גורס שדווקא אנשי הווי הכחול לא אכפת להם 

אבל זה לא אומר שאני מבייש אנשים

עם קושי בדחיית סיפוקים + ריצוי. לפעמים גם סוג של שליטה. ואני מכלילה, אז אפשר להוציא דופן לגמרי.
 

אחרת או שהם היו נכנסים להודעה מאוחר יותר כשמתאים להם גם להגיב,

או שהיו קוראים ועונים כשמתאים להם בלי להרגיש עם זה לא בנח.

יש גם כאלה שאוהבים לצפות בסטטוסים בלי שידעו שהם צפו - כביכול להיות בעניינים בלי שידעו שהם בעניינים.

או שקשה להם שידעו שקראו ולוקח להם זמן לחשוב על זה או להחזיר תשובה - סוג של שליטה.

אני חושבת שוי כחול זו נורמה חברתית תקשורתית מסויימת שהם מורדים בה, ולכן זה נותן תחושה של סנוביזם.
 

בכל מצב בעיניי זה נובע יותר מחולשה מאשר מחוזקה.

אבל לצד זה יש גם חוזקה - כזאת שמעזה להשתמש בכלי בדרך שבה זה מתאים לו בלי לדפוק חשבון על מה שנהוג.

יש אנשים שאוהבים פרטיות, שלא יעקבו אחריהם מתי ואם הם ראו, ולמה לא הגיבו מיד.

ולא רואה וי כחול כנורמה הכרחית. זה מה שהיה בהתחלה, ולכן להרבה זה כנראה מה שנשאר.

מה נותנת להם ה"פרטיות" הזאת...

אז לדעתי, מה שכתבתי. קושי בדחיית סיפוקים + ריצוי. או צורך בשליטה מסויימת.

מה אכפת למישהו לראות ולא להגיב מיד? ריצוי.

מה אכפת למישהו לא לראות עד שיכול להגיב - דחיית סיפוקים.

מה אכפת למישהו שיראו שהוא ראה? מה אכפת לו?

לק"י

גם אם אלה הסיבות שעומדות מאחורי הצורך בפרטיות.

בעיני לאפיין אנשים ולראות אותם באור שלילי בגלל עניין פעוט כזה, זה קצת חבל (לאו דוקא את. יש פה כמה שכתבו את זה).

(לא לכל האנשים יש סבלנות לאנשים נודניקים שיחפרו להם, למה הם לא עונים).

אני כן מנסה באופן כללי להבין מניעים של אנשים. וזה אחד מהם...

זה לא רע בעיניי, ובכללי לא נבהלת מחולשות של אנשים גם כשמאפיינת אותם. כל אחד והחולשות שלו.

היו חברים שקראתי ולקחתי את הזמן לענות, אז אמרו לי אח"כ "אבל ראיתי שקראת.. למה אתה לא עונה"  

וכל פעם מחדש.

אז ביטלתי את זה וחלאס.  

לא אכחיש שלי אישית לפעמים יש קטע של ריצוי מוגזם

אבל גם כשרוצים להפסיק יש את הקרציה שרוצה שתרצה אותו... איףף שחרר

מה גם, שאולי יש בזה צד של פגיעה, כמו לשמוע בנאדם שואל משהו ולא לענות כי בא לי לענות אח"כ. ואם זה הצעת שידוך שלא מכירה אותי זה אפילו מתפרש גרוע יותר

אבל אולי רק אני מרגיש ככה

לק"י

אנשים צריכים להבין שלא חייבים לענות להם במיידי.

ואם בכלל לא ראיתי את ההודעה?

זכותי לא להיות צמודה לפלאפון.

כשצריך משהו דחוף, צריך להתקשר.

אמת שאני לא חייב, גם פנים מול פנים אני לא חייב לענות..

אבל פה נכנסת שאלה לאדם מהעבר השני: למה היה לו זמן לראות ולהגיב לא. 

לק"י

לכן אם קראתי ולא עניתי, אפשר לסמן כ"לא נקרא", וככה לא לשכוח להגיב.

"לא יכלתי" "לא היה לי זמן" "שכחתי".

הסיבה היא לא באנשים שלא מבינים, אלא בזה שאכפת לך שהם לא מבינים = ריצוי.

תמיד אנשים ירצו שתרצה אותם, זה טבע העולם.

בקיצור, הבעיה היא לא באלו שרוצים שתרצה אותם, אלא בזה שאתה לא מרגיש זכאי לזמן ולגבולות שלך.

ואם מישהו נפגע, אפשר להסביר בנחת. ואם ממשיך להיפגע - זה שלו.

אנחנו לא חייבים למישהו את הזמן שלנו כשאי אפשר.

הוא שאמרתי אנשי הווי הכחול הם דווקא אלה שלא אכפת להם ולוקחים דברים בעין טובה

יש לי חבר טוב שמסנן אותי קבוע ואני יודע שזה פשוט כי ככה הוא ואני סבבה עם זה

הרגע סיפרתי שחברים עם הווי הכחול בוכים שלא עונים להם מיד

זה סך הכל אופי, לאחד אכפת ולשני לא

גם אותי לא מעניין שמסננים אותי

לא קשור לעין טובה.. השאלה מה תיאום ציפיות. אם תיאום הציפיות הזה נראה לך יותר טוב, מעולה

כי שואלים כל פעם מחדש ואני לא רוצה לענות על זה כל פעם.  

מה גם, שאני לא מוצא את הרעיון של הווי הכחול כמשהו טוב.  

דווקא את זה אני רואה כמשהו לא טוב, למה בנאדם צריך כל הזמן להיות בשליטה על העולם לדעת כל רגע גם מה קורה מהעבר השני?

בתקופה ששלחו מכתבים או s.m.s היו מחכים בסבלנות ונותנים לחיים להפתיע

אז עניתי תשובה פשוטה אחרת "מעכשיו אין ווי כחול ואני אענה מתי שבא לי"

(באמת אמרתי את זה לחברים)

כשאני מדברת עם מישהו אני מסתכלת לו בעיניים והוא מסתכל בעיניים שלי.

וי כחול זה סוג של לדעת שאתה כאן ואתה איתי...

אני חושבת שזו הזדמנות לתרגל אי ריצוי ואשמה עצמית.

אתה לא חייב לענות לאף אחד שום דבר.

הבעיה מתחילה בזה שאתה מרגיש חייב לענות, ובזה שאתה מרגיש אשם כשמישהו נפגע ממך מדבר כזה.

רוב האנשים מבינים.

בד"כ פותחים הודעה כשיכולים וזמינים לענות.

ואם לא, אז קוראים ומגיבים אחכ.

אנשים מבינים כשלוקח זמן, זה קורה לכולם.

ואם מישהו עושה סצנה, זה כנראה אופי מסויים ולא קשור דווקא לווי הכחול.

כן, לא נעים לי שבנאדם ראה שראיתי את ההודעה ואני לא עונה.

ומתי שאין וי כחול אני מרגיש חופשי לענות מתי שאני נוח לי ואני יכול להיות נוכח באמת.

אני לא רוצה להראות לבנאדם שאני "חצי איתו" ושראיתי את ההודעה ולא עניתי. זה לעשות סצנה? נו שוין.

אני חושבת שזו הזדמנות לתרגל אי ריצוי ואשמה עצמית.
 

לא נראה שזו הזדמנות לתרגל אי ריצוי ואשמה
אמרת גם אמירה שיפוטית ביחס לריצוי הנ"ל. אני מוכן לקבל גם אם את שמה אותה כרגע בצד.

אני לא חושבת שהבחירה בוויים אפורים היא רעה בהכרח.

גם אם בעיניי לרוב זה מצביע על מצבים תודעתיים לא אידאלים.

(וכבר אמרתי בהתחלה שהכללתי ויש יוצאי דופן)
 

אני לא חושבת שאדם מרצה ואדם שמאשים את עצמו הוא רע או טוב.

אני כן חושבת שבאופן כללי למענו, יהיה טוב יותר, ונושם יותר אם הוא יפסיק לחשוב שהוא חייב למישהו משהו.

לא מתוך חוסר נחמדות אלא מתוך הכרה בגבולות שלו.

מותר לו לנשום בקצב שלו, זה בסדר גמור.

ואפשר לנשום בנחמדות, אבל לנשום.

עכשיו זה מובן יותר?

חוסר בדחיית סיפוקים, ריצוי וצורך בשליטה זה מצב זמני נתון,

הרבה לפני שזה טוב או רע.

מי שאוהב את זה, ועושה לו טוב שישא את זה...

מי שמרגיש שזה פוגע באיכות החיים שלו, שיקבל את זה ויחבק את זה מתוך מודעות וירפה...

את הפרשנות שלך לוי כחול.

מי אמר לך שזאת הפרשנות הנכונה?

בנאדם יכול להתסכל על וי כחול בצורה אחרת.

את מסיקה שפרשנות אחרת נובעת מלחצים אישיים.

שוב פעם, מי אמר לך?

יש זמן סביר שניתן לענות להודעה ויהיה נחשב מנומס/מתחשב.

יש זמן סביר שניתן לחזור לבנאדם במידה והוא לא ענה לשיחת טלפון.

מי אמר לך שזמן מסויים התגובה נחשבת מתוך ריצוי והאשמה ומזמן אחר זה נחשב מתוך עצמאות?

איפה הגבול עובר? 

מי מסמן אותו?

יכול להיות שאני מסמן וי אפור ומרשה לעצמי לענות מתי שנוח לי, ולא רוצה שהשני יראה שראיתי. זה לא חייב להיות כל כך דרמטי כמו שאת עושה מזה.

בעיני, זמן התגובה ואופן התגובה הרבה יותר מעיד על ריצוי והאשמה עצמית מאשר הוי הכחול או האפור.

אני מקבלת את הפרשנות שלי כמובנת מאליה עבורי.

וכך אמור להיות.

אני גם לגמרי פתוחה לשמוע הבנות אחרות ומניעים אחרים שיסבירו לי את התופעה, כי באמת מעניין אותי.

הצעתי את ההבנות שלי... ועד שלא יוסיפו לי על גביה, מן הסתם שאשאר בשלי.
 

כל הפסקה האחרונה שכתבת, לא נכנסתי לזה עד כמה שזכור לי.

האם אמרתי משהו שהטעה לחשוב שדיברתי על זה? 

תסתכלי ערכתי עוד ואז תביני את ההקשר, גם אם לא דיברת על זה

לא לרצות שמישהו אחר יראה שראית,

לא כי זה לא בסדר, אלא כי אני רוצה להבין את המניע שלך, הוא מעניין אותי.

יותר נוחה. הוי כחול מבחינתי לא משרת שום מטרה בתקשורת. אין לי סיבה שבנאדם ידע שקראתי. כשאתייחס למה שהוא אמר הוא ידע את זה.

וכן נוח לי שזמן התגובה גדל ואני מרשה לעצמי לחשוב יותר. האם זה פוגע באיכות חיים? אולי גם מי שעונה להודעה הוא מרצה ואז זה פוגע לו באיכות חיים? אולי.

הריצוי הרבה יותר קשור לתוכן והטיימינג של ההודעה מאשר לאם אני מסמן וי כחול או לא.

בודאי שלא מבין איך נכנס עניין של האשמה עצמית. לא מאשים את עצמי אם ראיתי פשוט, רוצה להראות לבנאדם שאני איתו. ככה אני אוהב כשאני מנהל תקשורת פנים מול פנים.

כשמדברים פנים מול פנים מצפים לנוכחות שהשני איתי בשיחה

אבל כשמישהו שולח מכתב או הודעה שאין לו מושג איפה אני ומה אני עושה... זהו, שאני לא רוצה להיות נוכח

מי שרוצה להראות נוכחות, שיבוסם לו וישאיר את הווי הכחול בשביל אחרים.

מי שכועס עלי שאני לא משאיר ווי כחול לדעתי זה אכן רצון לשליטה.  ראית שני ווי, זה אומר שהתקבל.. שחרר

לטעמי בדיוק בשביל זה נועדו הודעות, כדי לא להיות נוכח\ כדי להיות נוכח מתי שבא לי

רוצה נוכחות? תתקשר.

אגב, בדור הזה של המכשירים אנשים רוצים לדעת כל דבר, איפה הבנאדם, ואם הוא הגיע, ומה מין הילוד וכו' וכו'

אז זה נראה שאכן אנשים רוצים להרגיש שליטה כל רגע על החיים. פעם זה נוכחות, פעם זה דאגה...לא קונה את התירוץ הזה של נוכחות. בנאדם תן קצת לחיים להפתיע אותך

(אגב, אל תשכחי שהווי הכחול זה השינוי מסדרי בראשית ולא הביטול שלו

5000 שנה שלחו מכתבים והודעות וחיכו בסבלנות בלי לעקוב אחרי מי שקיבל, ופתאום מישהו החליט שהוא חייב נוכחות גם במכתבים)

זה עצם זה שיש איזו נוכחות מסויימת. זה לא סתם אסאמאס.

לכן אנשים מתרגזים.

לא חושבת שכועסים, אלא סתם מרגישים שהם מדברים עם מישהו מאחורי דלת לא שקופה. זה קצת מפריע לזרימה של התקשורת וזה מובן.

ואגב לא ניסיתי לתרץ, ניסיתי להגדיר.
 

אני לא חושבת שזה רצון לשליטה.

יש קוד מסויים בפלטפורמה מסויימת, ואתה בעצמך מוכיח בדברים שלך שמדובר בחוסר נוכחות.

אותי לא מעניין כל הדברים שציינת, אבל יותר נעים לי להתכתב בוואצאפ בדרך המקובלת.

למעט מקרים חריגים...

מכיוון שבימינו כולם כמעט מוכרחים להשתמש בוואצאפ, ולא כולם אוהבים את המעלה המיוחדת הזאת

יש את מי שאוהב את הנוכחות ולכן מעדיף ווי כחול, שיהיה לו בכיף עם מי שכמותו... לא שליטה חלילה, פשוט אוהב את זה ככה

ויש את הצד השני שבשבילו זה כמו s.m.s. ורוצה פרטיות, וגם רגיש לצד השני אז שם על ווי אפור... 

לא דחיית סיפוקים ולא ריצוי מוגזם חלילה, פשוט רוצה פרטיות וגם מתחשב במי שאולי יפגע

כולם ברורים כולם צדיקים כולם נורמלים.

כנות לצד השני שקראת את ההודעה.

ברור שיכולות להיות סיבות למה אפור, אבל זה עוזר לצד השני שיהיה ווי כחול.

זה מחווה של פתיחות ואמינות.

יש היום להמון אנשים בעיות בתקשורת בכל מיני צורות. יש גוסטינג שזה הכי גרוע והכי לא מוסרי, אלא במקרים מיוחדים. הווי האפור זה גם לא מוסרי, בן אדם טורח ושולח לך משהו, מגיע לו לדעת שלפחות קראת.

יש אנשים שמחרטטים בהודעות, אבל הרבה אנשים שופכים את מוחם ונפשם בהודעות ורגשות מעורבים בזה, והוא בכלל לא יודע אם קיבלת.

אני גם בלי וי כחול 

נראלי בנות יותר מורידות וי כחול כי אצל בנות קראת לא קראת זה עניין חח

ותדעו שאין על סמסים אני עדיין מעדיפה בפער

העיקר שאתם מאלו שיש להם שניים 🙃

יש למעלה שרשור נעוץ בשם "מדריך עדכני לפורום שלנ"ו", תפתחי אותי ותלחצי על "רשימת שדכנים מתעדכנת"

קישור לשרשור עליה דיברה הרמוניה:

מדריך עדכני לפורום שלנ"ו - לקראת נישואין וזוגיות

אקרא, תודה !

לא, מעכשיו אתה חבר שלה ולכן כבר לא שייך לשאול 'האם את עדין רוצה להיות חברה שלי'. זהו נגמר אחי אתם חברים...

כלומר סיימתם פגישה ב"ה!

 למחרת שיחת טלפון 'מה נשמע? איך היה לך היום? איך היה המבחן?'

תספר מה איתך לאן אתה הולך היום, ואיך היה לחזור אתמול אחרי הפגישה וכו'. 

אם תוכל להשתדל שהשיחה תהיה כמה שיותר ארוכה זה עוד יותר טוב (פשוט תקשקש איתה). 

ממש יש לך חברה בהיתר, תשתף ותספר.

זה שינוי עמוק בתפיסה אבל הוא מאד נכון ומשמעותי.

לדעתי לא נכון לצאת לפגישה בראש "ניגפש נראה איך זה האם יתאים או לא".

אלא יוצאים להיפגש עם החברה שלי.

אם חלילה חלילה לאחד מכם בשלב מסוים לא יתאים, אז אפשר וצריך לסיים את הקשר. 

אני אומר לך מנסיון תנסה כמה שיותר להיכנס לראש הזה.

בהצלחה רבה!! 

נכון, מסכים מאד.

תודה על הדיוק

זה נכון ולא נכון זאת אומרת זאת הגישה בהחלט של חברים ולא עוד זרים, אבל לגבי השאלה האם ממשיכים זה די משתנה יצאתי עם מישהי שגם אחרי רביעי ביקשה שאשאל...

נכון, זה טיפ שמקדם משמעותית. אבל- כשיוצאים בגישה כזאת אז אם מחליטים להיפרד צריך לעשות את זה עוד יותר ברגישות כי זה הרבה פחות צפוי ויותר כואב. זה לא יפה להתנהג כמו חברים וכשאתה מגלה שלא מתאים לך לחתוך בבום. לי עשו את זה ואני חושבת שאם זו ההתנהגות עדיף כבר את הגישה הראשונה. 

אכן מבין את העניין אבל לדעתי אם יוצאים בגישה הראשונה של הולכים לראות איך זה.. 

פשוט הרבה פחות מתקדמים כך וכל הזמן חושבים האם מתאים או לא, 

 וכתוצאה מכך מסיימים את הקשר על דברים קטנים שלא נכון לסיים את הקשר בגללם.

מסכים שזה קצת בום כזה, אבל כך זה סיום קשר, תמיד זה לא נעים ולא כיף לצד השני.

אם אני אחשוב לעצמי שאני בודק וגם זה מה שאשדר לה שאנחנו מנסים כזה, הרבה פחות סיכוי שנתקדם, והקשר יסתיים על דברים לא מהותיים.

אשמח לשמוע עוד דעות בנושא.

כן, קשה. נכון. אבל עדיף להתאמץ מלדפדף אנשים.

אם מה שאתה אומר זה: "אנשים יפגעו בדרך אבל זה המחיר לקשרים טובים", אז לא בהכרח... קשר טוב צריך להיות קשר טוב מהתחלה ועד הסוף. הוא לא צריך להסתיים בלא נעים, הוא צריך להסתיים באיחולי הצלחה כנים אחד לשני. אם עשית הכל ואין ברירה אז אין ברירה, אבל למה לא מלכתחילה לנסות לא לפגוע?

לא סתם אצל גויים כשזוג נפרד שואלים "מי זרק את מי?" כי זאת ההרגשה, כאילו בדקת אם טוב לך ואם לא אתה זורק ומתקדם הלאה. אצל יהודים זה לא עובד ככה. גם אם לא מתאים למישהו הוא משתדל לשמור על הכבוד של הצד השני..

גם בכל ההתנהלות של הקשר- לא למרוח, להיות גלוי. זה ואהבת לרעך כמוך.

ברור שיש לסיים ברגישות ובצורה הכי הכי מכובדת שיש!!

ובאיחולי הצלחה אחד לשני! 

אני אומר שמנסים להיות חבר אחד של השני כמה שאפשר, 

ואם בסוף לאחד זה לא מתאים אז לסיים בצורה יפה ומכובדת. 

אלא שאינני מסכים עם מה שכתבת "זה לא יפה להתנהג כמו חברים וכשאתה מגלה שלא מתאים לך לחתוך בבום."

 אני אומר כן נתנהג כמו חברים ובע"ה אם יתאים נתחתן, ואם חלילה לא אז לסיים בצורה מכובדת ביותר!

מסכים להיות גלוי במידת מה, אבל אם אני מספר ומשדר לעצמי ולה שאני מתלבט וחוזר על זה מידי פעם לדעתי הקשר יורד המון, 

אכן מסכים צריך הרבה חכמה ורגש. 

מסכימה שלא להביא לקשר את כל ההתלבטויות והספקות ולהתמקד בזה... לא לזה היתה הכוונה.

כשאמרתי "בבום" התכוונתי לאיך שהפרידה נעשית. וגם זה משתנה בהתאם לאורך הקשר. 

טוב שמחה שהבהרת

מכיר את הספר ועמך כולם צדיקים? אני ממליץ עליו מאוד. הוא מלמד הסתכלות אחרת על כל ענייני הנפילות.

הנטיה להלל כל רגע של נפילה כאילו הוא עיקר הסיפור פה- זאת מלכודת! מלכודת שגורמת להיות כלוא יותר חזק בדמיונות של היצר הרע. ויותר מזה- היצר הרע יכול לגרום לך לחשוב שזה עיקר מי שאתה.

יש בך מלא כוחות אדירים שצריך לתת להם הרבה יותר מקום בחיים שלך, דרך המון עשייה חיובית, ויעדים גדולים בקדושה.

אשריך💪

כאילו, זה כל הרעיון של בריאת האדם והעולם. אם זה לא היה ככה, היה זה מדאיג.

מזכיר לי סיפור: בחור ובחורה עמדו להתחתן ונכנסו לקבל את ברכתו ועצתו של הרב. אמר להם, עצה טובה לשלום בית, כאשר הבעל חוזר מהכולל והיה לו יום גרוע, לפני שייכנס הביתה יהפוך את הכובע, ככה האישה תדע שעבר עליו יום גרוע ולא "תתנפל" עליו ישר כשהוא מגיע אלא תתייחס אליו בעדינות. והפוך, אם לאישה היה יום קשה, שתהפוך את המטפחת (לא עובד עם פאה נכרית) וככה כשהבעל נכנס יידע מיד שהיא עצובה ולא יתחיל להקשות עליה קושיות מיותרות אלא גם ינחם אותה. טוב יפה, התחתנו בשעה טובה, אחרי כמה ימים חוזר הבעל עם כובע הפוך, האישה רואה מיד מכינה לו כוס תה שב תנוח תירגע קח את הזמן יופי. אחרי כמה ימים, הבעל חוזר רואה את האישה עם מטפחת, אומר לה וואי שבי תנוחי תשתי תה בינתיים מה את צריכה אני אעזור לך.

אחרי כמה ימים, חוזר הבעל, דואג לשים כובע הפוך, אלא שכשהוא פותח את הדלת, גם היא עם מטפחת הפוכה. על מקרה כזה הרב עוד לא דיבר! טוב, אובדי עצות החליטו ללכת לרב לשאול אותו. דופקים בדלת והוא פותח להם עם כובע הפוך לראשו...

///

בקיצור זאת עובדת החיים.

אני יוצא מנקודת הנחה שאתה מדבר על ניסיונות בתחום הידוע אבל הדברים תקפים פחות או יותר לכל דבר שתרצה.

ברמה המעשית (כי אם יש משהו שיצה"ר לא אוהב, זה מעשים, לעומת דיבורים):

– להחליף לטלפון מוגן ברגע זה, יש דגמים טובים, לא יקר בכלל, כל האפלקציות שתרצה

– להתקין סינון אם לא קיים (לא מבין גדול בסוגים)

– לצאת הרבה מהבית

– ללמוד הרבה תורה בין בשיעורים בין בעצמך זה מהדברים היחידים שעושים את ההבדל

– להרחיב קצת את מעגל החברים ברגע שאתה מרגיש שאתה עם אנשים ויש לך תמיכה זה מוסיף

– אם כבר נופלים ידועים דברי חז"ל "אמר רבי אלעאי הזקן: אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו, ילך למקום שאין מכירין אותו, וילבש שחורים ויתכסה שחורים ויעשה כמו שלבו חפץ, ואל יחלל שם שמים בפרהסיא." אפשר לנפול חזק ואפשר לנפול פחות חזק. במקום לאמץ תחושה של הותרה הרצועה להבין שאפילו בתוך החטא עצמו יש מנעד עצום ונידונים על כל רגע ורגע הן לחיוב והן לשלילה ("האם יכולת לפחות לצמצם?"). ולא די שיש צד זכות במניעת נפילה יותר גרועה (חוץ מזה שמראה בעצמו שאינו חפץ בעבירה) אלא אף אם רק דוחה מעט את הנפילה אף בזה יש צד זכות.

– "כשהביאו בפני רבנו [חידושי הרי"ם מגור] ספרים בהם עצות נגד תחבולות היצר נענה ואמר: ליצר ערימות של עצות נגד העצות הללו, גם לו סגולות ועצות נגד עצות בני־אדם." בקיצור עושים מה שיכולים וה' יעזור

ברמה הרעיונית:

– קלישאה אבל אל תתן לנפילות להגדיר אותך. אם כבר הזכרנו את חידושי הרי"ם, "אמר השכחה טובה מאוד כי אלמלא לא נבראה השכחה היה אדם זוכר תמיד עכל עבירות שעשה ולא היה יכול להחזיק מעמד לכן העבירה הידועה גורמת לשכחה כדאיתא בספרים הקדושים".

– הזכרנו את "ילבש שחורים ויתעטף שחורים". לפי ראשונים רבים, אין זאת עצה איך לבצע את העבירה, אלא איך אדם יכול להתגבר על יצרו. ולכאורה, קשים דברי הגמרא שנייה לאחר מכן, "הא דמצי כייף ליה ליצריה, הא דלא מצי כייף ליה"? אם בסוף הוא לא עובר עבירה, אז מה זה משנה אם הוא ילבש שחורים? ולמה הותר לו ללבשם רק אם הוא לא מצליח לכפות את יצרו?

שאלה נוספת: "א"ר לוי בר חמא אמר ר"ש בן לקיש לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע שנא' רגזו ואל תחטאו. אם נצחו מוטב ואם לאו יעסוק בתורה שנאמר אמרו בלבבכם אם נצחו מוטב ואם לאו יקרא קריאת שמע שנאמר על משכבכם אם נצחו מוטב ואם לאו יזכור לו יום המיתה שנאמר ודומו סלה."

=> אם משמע שהולכים מהנשק הקל לתותחים הכבדים, למה לא להתחיל מראש ביום המיתה? תשובה שראיתי, כי זה מעציב, הקב"ה לא רוצה שנהיה עצובים ונתעסק בדברים מעציבים. אותה תשובה לגבי לבישת שחורים. לכן, אל תרגיל לראות את עצמך בעין רעה ושיפוטית אין בזה שום תועלת.

גם קראתי פעם שעשיית חסד (התנדבויות וכד') מסייעים לזה. זה הצד השני של חסד = מים. אם אני לא טועה. כדאי ל ברר.

יש ספר שאולי יכול להועיל: על חטא ותשובה - מאיר גרוזמן.

מאמינה שהרב ארז דורון, הרב פנגר ורבנים ברסלבים 

ועוד, מדברים על כך. אתה לא היחיד.

ולבקש על זה מהשם. קודם כל. אלא מה?!

"כל עוד האדם חי, אפשר לתקן!"

הכלב שבך לא שב על קיאו. יש שם חוסר וזו הדרך למלא אותו. במקום מלחמה ריקה כדאי לחפש מה מביא אותך לשם.

מה הצורך שלא מתמלא?

איפה בלו''ז?

לך תעשה ספורט בגינת כושר, לך לעשות יוגה (יתן לך זמן גוף חיובי!). אל תתעסק בכלל בדבר הזה. גם לא כשאתה נחשף אליו. פשוט לעסוק בחיובי.

סליחה על הפלישה כאישה שאנוכי (שמן הסתם לא חוותה את האתגר הזה).

אם לא הייתה הלכה, נניח אם תקח גוי, האם מעשה כזה הופך אותו לאדם רע ומלוכלך? חלילה.

כמובן אנחנו כיהודים יש לנו הלכה ותורה, שאוסרת עלינו. ויש לשמור על המצוות וכו'. אבל אני מרגישה שבמצווה הזו, עושים לה יח"צ של גועל נפש ולכלוך, כשבפועל זה איסור. כמו שאסור להתניע את הרכב ולנסוע לים בשבת.

אסור? כן.

לא מוסרי ומלוכלך? לא. 

אני גם לפעמים מנסה להתבונן בזה כך. אובייקטיבית וגלובלית כל אדם רוחני מרגיש בבירור כמה הנפילה היא שפלה, גסה, מכוערת וחייתית. הרצון להשוות אותה לעבירה סתמית ושגרתית על רצון ה' היא מלאכותית. הכאב והבושה הם אינהרנטיים לנפילה ועצמיים לה, וכל אדם עדין מרגיש את זה.

בחידושי הרי"ם "אמר לחתן ביום חפתו כדברים האלה: אויב עס איז איידיל איז נישט דא קיין איידעלערס, און אויב עס איז גראב איז נישט דא קיין גרעבערס".

ובגרמנית מודרנית אם זה באופן אצילי אין אצילי מזה ואם זה באופן גס אין גס מזה.

איסורי עריות לא סתם נקראים תועבה, לא הקפיד על עבודה זרה והקפיד על גילוי עריות", "אלהיהם של אלה שונא זימה" כו'.

הסיבה לזה, למיטב הבנתי, היא ש"במקום המשפט שמה הרשע ומקום הצדק שמה הרשע". העולם בנוי מניגודים ובמקום שבו נמצאים העניינים הכי גדולים (אהבה חברוּת הדדיוּת כו') נמצאים גם הניגודים הכי גדולים (תאווה אנוכיות זימה כו').

ההרגשה הפנימית שהעיוות הוא בזוי ומאוס מעיד על אנינות הדעת (במובן החיובי) ואצילות הנפש, זאת דעתי האובייקטיבית.

יש מגנט שמושך אותך להרגיש אישה. בגלל שאין לך את זה באופן הנורמלי, זה מתבטא בצורה לא טובה. בפרט שהקושי הרגשי של הבדידות מתערבב עם זה.

כמו שצריך לדעת איך לקום, צריך גם לדעת איך ליפול.

כשאתה לא מצליח להתגבר, לפחות תיפול חכם. אל תיפול על מראות ודמיונות של יצר בלי אהבה כי זו נפילה שמעוותת את המוח ואת החשיבה, ויכולה לדרדר אותך למטה.

תיפול לדברים שמדמים את המציאות האמיתית.

אבל גם אני רואה שהייתי צריכה את הנסיונות כדי להגיע לנישואין ממקום בריא...

אז לא יודעת.

אבל אני עדיין מנסה להבין האם היא מתנה או רק המתנה

שהרב גלינסקי אומר שאמנם כתוב "לא טוב היות האדם לבדו" אבל גם לאו דווקא רע. אפשר לעשות מזה רע, אבל לא חייבים. אפשר ליהנות ממה שיש. לשיר בקולי־קולות בבית. לתופף על הבטן. לשים שעון מעורר לתיקון חצות ולימוד בהתעלות עצומה עד עלות השחר. לטוס לביקיני אטול. הקב"ה מבקש השתדלות לא השתגעות.

הכוונה ביוזמה- החברים המהממים האלו שמתקשרים או מציעים להיפגש באופן יחסית תדיר. יש לי חברה שיש לה רשימה וכל שישי עושה סבב, כמה שמספיקה, וממשיכה בשישי הבא מאיפה שהפסיקה.

זה לא רק קומץ החברות הכי טובות (למרות שגם זה משמח)

שלוקחים דברים בקלילות. שאם משהו התחרבש, אז OK אופס לא נורא. מאוד קשה לי עם אנשים בלי התכונה הזאת.

שליטה עצמית, נימוס גם must.

אופק רחב בונוס גדול.

ובכן א' זה מהסיבה שאני ככה. אני לא יכול לחיות כל הזמן ליד בן־אדם שחי בתדר רגשי אחר, כלומר מגיב באופן מאוד דרמטי / קטסטרופלי לכל עניין בעוצמות רגשיות גבוהות, כי איני מספיק דרמטי כדי להיכנס איתו לחוויה "עמו אנכי בצרה" אבל גם לא סטואי מספיק כדי לא להיות מושפע כלל. מתח רגשי גבוה מתיש אותי, קשור לסף גירוי רגשי או משהו כזה.

שליטה עצמית כנ"ל אני מצפה מאנשים את מה שאני מצפה מעצמי.

נימוס כי אני מחזיק מזה ערך רוחני גדול אולי הייתי ייקי בגלגול כלשהו.

אופק רחב בונוס כי אני מתעניין בכל־מיני נושאים שבעולם ונחמד אם אפשר למצוא עניינים להפוך גם אם זמנית למצע משותף לשיחה וכיו"ב, אבל זה לא ממש ממש מהותי.

(סתם)

אני מעריכה עין טובה, אכפתיות ואומץ, ואני לא יכולה עם אנשים לחוצים

מעריך חכמה, כנות ומודעות אישית וסביבתית.

בכותרת זה הערכה שהיא הכרחית, בתוך ההודעה זה דברים שאני מתחבר אליהם במיוחד. על גב הדברים הבסיסיים.

כמובן "תנא ושייר"

1. אנשים שמניעים את החיים שלהם ולא החיים מנהלים אותם

(עושים קריירה/ כסף/ עבודה אישית/ תהליכים/ פרויקטים)

2. אנשים שמתקשרים בפתיחות כנות וקלילות

3. אנשים עם תכונות מרשימות:

שליטה עצמית/ רוגע/ מודעות עצמית וכללית/ אכפתיות ואנושיות/ בטחון ואהבה עצמית

לשני הכיוונים 

שלהם זה טוב.

ואנשים ש"חיים" את החיים שלהם באמת. (לא דווקא אנשים קלילים שרק מחפשים כיף, אלא אנשים שלא נופלים לייאוש, דיכאון ויודעים ליהנות מהרגע...

חחח חלאס לרדת עלי

לא מעריכה יופי כתכונה כמו שלא מעריכה עושר כתכונה.

ויופי יכול להיות סימן לטיפוח גם קומה זקופה סימן לביטחון

גוף מחוטב סימן לאחריות והערכת הגוף שהקב"ה נתן לנו

ולבוש נאה סימן לנימוס ואצילות אם נובע ממקורות טהורים

בונוס גם שלך קשה עדיין למצוא את הזמן להכיל את השני

נחישות

ויציבות

ביחד עם עדינות

חיוך מתוק וקסם אישי