ואעתיק לכאן דברים שכבר כתבתי בנושא.
אתה טוען כך:
א. הזיווג נגזר משמיים. אם אנחנו לא מתנהגים כראוי, במקום לקבל את זיווג א, אנחנו מקבלים את זיווג ב (שגם הוא משמיים, אבל פחות טוב).
ב. גאווה היא סיבה מרכזית לכך שאדם לא ראוי לזיווג שלו.
ג. (גם בהודעות אחרות) - מה המשקל של אמונה מול בטחון, פאסיביות אל מול אקטיביות.
לגבי א, מאמינה שיש זיווג אחד מושלם, וכל השאר עם בעיות. בכל זיווג יהיו בעיות, זה טבעו של קשר. אני גם לא מבינה איפה בתפיסה שלך יש מקום לתשובה, כי מבחינתך אם פספסת את אותה אחת, נדפקת, כי לנצח נתקעת עם זיווג ב, שהכרח יהיה זיווג בעייתי.
אני מעתיקה לכאן תשובה שכתבתי בדיון אחר (מסכימה איתך שצריך איזון - לקראת נישואין וזוגיות), בשינויים קלים:
כשקורה משהו רע, אנחנו לא צריכים להגיד - זו גזירה משמיים, ולכן אין מה לעשות. אנחנו צריכים לפעול בכל המישורים כדי להילחם ברע.
כשקורה משהו טוב, אנחנו לא צריכים להגיד - זו גזירה משמיים, ולכן אין מה לעשות. מה שצריך לקרות יקרה לא משנה מה אנחנו עושים.
אני לא מבינה, לא יודעת, לא תופסת, לא משיגה את המשמעות של זיווג נשמתי. אבל ממה שלמדתי, זה לא משהו שנגזר עלינו - אלא תלוי בבחירה שלנו. אני לא חושבת שצריך לקחת את אמירת חז"ל כפשוטו, שעוד לפני שנולדתי נגזר עליי להתחתן עם X ויהי מה. אני מסרבת לקבל דבר כזה, כי מה יקרה אם X ל"ע ימות בגיל צעיר? אז אני נדפקת?
אני לא חושבת שכל החיים שלי קרו בגללי; ברור שיש גורמים חיצוניים שאין לי יכולת השפעה עליהם (נניח קורונה. איזה קטע זה דייטים עם מסיכה, אה?). ויש כמובן דברים שהתאמצתי עליהם מלא, ולא הלך (ע"ע מותר לאבא לומר גם לא). אבל לי יש את הבחירה של איך להגיב ולהתחייס אליהם. כן, אנחנו פה כדי לתקן את העולם, להשפיע על המציאות. לא כי אני מוכשרת, אלא כי כך הקב"ה ציווה אותנו להתנהל בעולם הזה, במסגרת הטבעית הזאת, שבה אנחנו חיים בלי לדעת את הרמה הפנימית הזאת של זיווגים וכאלה.
מעתיקה לכאן את דברים של הרב שמואל אריאל:
"בגמרא עצמה מובאים שני סייגים לאמירה זו: הגמרא בסוטה שם מחלקת בין זיווג ראשון לזיווג שני. ובמועד קטן יח, ב אומרת הגמרא "שמא יקדמנו אחר ברחמים", דהיינו שייתכן מצב שבו אדם יפסיד את זיווגו בגלל תפילתו של אדם אחר.
הראשונים הביאו מקורות נוספים, שמהם עולה שזיווגו של אדם אינו תלוי רק בגזירת שמים, כגון: עצם החיוב המוטל על האדם לשאת אשה; הפסוק "פן ימות במלחמה ואיש אחר יקחנה"; הדרכות חז"ל שיש להשתדל לשאת אשה הגונה; ועונשים המוזכרים בדברי חז"ל על מי שנושא אשה שאינה הגונה. מכל אלה עולה בבירור שהדבר נתון גם לטבע ולבחירת האדם.
מתוך כך, במקורות רבים פירשו מימרא זו באופן מצמצם.
בעלי התוס' תופשים כפשוטו את "שמא יקדמנו אחר ברחמים", וסוברים שהתפילה יכולה לשנות את זיווגו של אדם. הריטב"א מוסיף, שגם הזכות יכולה לשנות את הזיווג המיועד. וכך כותב בספר מנורת המאור, שההכרזה בשעת יצירת האדם היא רק אופציה, שתתממש אם יהיו ראויים זה לזו. אם במהלך חייהם יתברר שאינם מתאימים, כגון שזה צדיק וזו חוטאת או להפך, יקבעו להם משמים בני זוג אחרים.
לפי דרך זו, אמנם הזיווג נקבע בהשגחה, אבל הוא תלוי במידה רבה בבחירתו של האדם - במסלול החיים שבו הוא בוחר ובמצבו הרוחני בכל עת.
ואילו לדעת הרמב"ם באופן בסיסי הזיווג כלל אינו נגזר משמים, אלא נתון לבחירת האדם. הוא מפרש את המימרא רק במקרים חריגים, שבהם הקב"ה מזמן לאדם זיווג טוב כשכר על זכויותיו או זיווג רע כעונש על חטאיו."
העתקתי מכאן: https://asif.co.il/wp-content/uploads/2021/04/zhr-31-10.pdf
עמודים 14-15, מופיעים שם מקורות ותירוצים נוספים שלא הבאתי.
הרב הפנה למאמר של הרב צפני דרורי (מה' אישה לאיש), אין לי זמן לקרוא אותו, רק מעתיקה את הסיכום, שאני חושבת שהוא מדגיש את החששות שלי (עמודים 7-8, הדגשה במקור):
"גם אחרי מפגשים מרובים והיכרות טובה הזוגות מתקשים לקבל החלטה. זוגות מתפרקים בעקבותיהם של חששות ופחדים. ויש המנסים למצוא מזור לחולשתם על ידי פנייה ל"מקובלים" לקבל אישור מיסטי, תמיכה משמים, להחלטתם. שהרבנים יפסקו, להיפרד או להתחבר. ככל שמתרבים הלחישות על זוגות שנפרדו, מתערער הביטחון הפנימי בזוגיות תמימה ופשוטה. לפעמים, דווקא האמונה בזיווג מן השמים גורמת לבקש אות מגבוה, ומתגברת הדרישה לצדיקים שזוכים לסייעתא דשמיא, שיראו את הנסתר מעיננו.
"תמים תהיה עם ה' א-להיך" - ציוותה התורה: לא ללכת לבקש נסתרות.....
האדם חייב להאמין ברגשותיו וברגשי בת זוגו. בתוכם נמצאים ההדרכה הא-להית, ולא בשום מקום אחר. מצוה להתפלל על הזיווג, ושמבטאים את הדברים לפני ה', הכול מתבהר יותר. מוכרחים לטהר את הנפש לפני קבלת החלטה, להשתחרר ממוסכמות. יש למחוק את העיכובים של 'מה יאמרו עלינו'. חשש מדברי חברים ורכילויות מעכבים את הראייה הטבעית והפשוטה. לא חייבים להיות חולי אהבה. לא חייבים להעריץ את החתן או את הכלה. חייבים לבחון את המידות והתכונות, הטובות הן בעיניהם. האם יבנו יחד בית שיגדל את שניהם, בית שיגלה את הטוב שבהם, את הטוב לדורות, בבנים ובנות יראי ה'? מוכרחים לטהר את הנפש מדמיונות הלקוחים מרומנים וסרטים. כשאוהבים - כולם יפים, וכששונאים - היופי הופך ל"נזם זהב באף חזיר". את האהבה אי אפשר להעיר כי אם ברגש תמים ואמיץ, בסילוק הפחד הנורא המשתק את כוחות הנפש. אם רצונכם בעזרת תלמידי חכמים, בקשו מהם בקשה אחת בלבד: שילמדו אתכם איך מסלקים את הפחד, איך מתרחקים ממבט טמא וצדדי, איך שומעים את קול הדממה הדקה האומרת לכם: 'הנה שלך לפניך, בוא נא קח'. אחרי החופה כבר תגלו שכל מה שראיתם קודם היה קטן ומצומצם, כי מעשה ה' גדול מכל דמיון. אל תשכחו את החוויה הגדולה של התקופה הראשונה לאחר הנישואין, חוויה שממש אפשר למשש אותה בידיים.
חוויה זו, וודאות זו, היא שתיתן לכם כוח לבאות. גם אחרי החתונה יש קשיים. גם אחרי שנים, שואלים שאלות, נסוגים אחור. הביטחון כי "מה' אשה לאיש", וודאות זו שגילינו נפלאותיה אחרי כריתת הברית - היא השומר הנאמן, המדריך הטוב לחיי הנישואין עד זקנה ושיבה, במזל טוב."
לכן:
אני חושבת שבעניין הזה של לנ"ו, אנחנו צריכים להתאמץ בתפילה, במעשים, בתיקון המידות. לנסות להיות כל יום יותר טובים מיום אתמול. לשאוף גבוה.
לא לראות את הכל בידיים שלי, אבל גם לא לראות את הכל בידיים של הקב"ה. (אני בדיוק מהרהרת עד כמה אני מסכימה עם הפראפזה על דברי בן גוריון: להתפלל כאילו אין השתדלות, ולהשתדל כאילו אין תפילה.)
___
(ואם יש לך עוד כח, הנה עוד הודעה בנושא שכתבתי לאחרונה: על
___
בהתייחס לסעיפים א+ג, הנה שוב תגובה אחרת שכתבתי פעם (זה מכניס לדיון הרבה יותר רחב - לקראת נישואין וזוגיות):
כשאני בוחרת בן זוג, זה בגלל הבחירה החופשית שלי (ושלו).
אני חושבת שכולנו גדלנו על המשפט הזה ש"זה לא נישואים קתוליים", שגט זה מצווה.
כן, אנחנו יכולים לטעות בבחירה שלנו. או יותר נכון, כן, אנחנו טועים בבחירות שלנו.
במבט נצחי, במבט אלוקי, אפשר לתת משמעות והקשר לטעויות שאנחנו עושים, אפשר לראות את זה כחלק ממשהו גדול יותר.
בראייה הארצית והנוכחת שלנו, בחירת בן זוג זה לא גזירה שנכפתה עלינו. לא נגזר עליי להתחתן עם X, אלא אני אבחר להתחתן עם X.
ראייה כזאת מעבירה את האחריות מהקב"ה אליי. אני לא פאסיבית בחיים שלי. החיים שלי תלויים גם בבחירות שאני עושה, בתוך המציאות של העולם שהקב"ה מנהל.
____
לגבי סעיף ב.
אני מסתכלת סביבי. אני רואה רווקים ורווקות, אנשים שאני מכירה מגיל אפס. וואלה, אני לא תופסת אותם כאנשים גאוותניים. או אגואיסטיים. בטח שלא יותר מאשר נשואים שמסביבי. גם לא הרווקים המבוגרים יותר.
לדעתי יש בעייה הפוכה בדור הזה, אני רואה דווקא הרבה חוסר בביטחון עצמי. חוסר בבשלות ומוכנות לנהל קשר אינטימי, לקחת מחויבות, לעבור לעולם של הגדולים.
האם יש אנשים שיש להם צורך לעבודה על מידת הגאווה שלהם? (ואני מבהירה, במילה אנשים אני מתכוונת גם לגברים וגם לנשים).
כן.
האם זאת הסיבה העיקרית (או אחת הסיבות העיקריות) לכך שישנם רווקים מבוגרים?
לי זה לא נראה נכון. ואני לא חושבת שיש לי או לך את האפשרות להוכיח את הטענה הזאת, לכאן או לכאן.
לכן לדעתי האמירה צריכה להיות -
כל אחד צריך להתבונן בעצמו, לעשות חשבון נפש, ולבחון איפה הוא עומד, לאן הוא שואף להגיע ואיך הוא יגיע לשם. גם בהקשר הזוגי, וגם בהקשר הכללי.