אני רק לא חושבת שזה משפט שמקרב יותר מדי. אני יכולה שיהיה לי כיף אם מישהו גם אם אני מבינה שאנחנו לא מתאימים,אז למה לא לפרגן?

בפגישה ראשונה אני מסכימה כי זה ממש רק המפגש הראשוני, אבל אם ממשיכים ל2 ו3 וכו' לדעתי כדאי להגיד. 

בחור אמר לי את זה בפגישה ראשונה היה לי קצת לא נעים כי אני הבנתי שאנחנו לא מתאימים וזה יעצר פה אבל עדיין אמרתי לו שגם לי היה כיף כי זה לא שקר, והוא אחלה בן אדם.

אם היה לך טוב, ואתה חושב שגם היא בכיוון. זה חלק מבניה של קשר.

מנסיון שלי הרבה פעמים בנות רוצות להרגיש שיש הדדיות מסוימת בשביל להביע רצון להמשיך ולהעמיק את הקשר, ככה שלתגובה מקרבת מצידך יכולה להיות השפעה גם על הצעדים שלה, כמים הפנים לפנים. כמובן- לכן צריך גם שהמילים שאומרים יהיו נאמנות לתחושה שלנו.

רק אמרתי בדרך עקיפה ולא בדרך ישירה.

השאלה לא היתה אם להתקרב אלא איך ועד כמה.

סתם, אני מבין את העיקרון

אבל לא כ"כ מסכים

כי בסוף גם על הרמיזות שאתה עושה אני יכול לומר שזה סתם פוגע אם נפרדים...

בעיניי בסוף זה חלק מהתהליך

ברור שמנסים להקל כמה שיותר

אבל בעיניי זה כן משהו שנצרך ועושה טוב

בטח אם אני מתלבט אחרי דייט ראשון

הרבה פעמים לדעת שלצד השני היה טוב יכול לדחוף לתת צ'אנס 

להביע עניין - בצורה עקיפה ולא בצורה ישירה.

מתאר מצב נתון ביחס לשלב ומאפשר במלל להבין מה קורה  

איך זה מראה על קרבה?

בכל מקרה גם אופציה של לזכור מה יש ולאחל זה להגיד אותו דבר בלי מילים וזה סבבה גם 

להגיד היה כיף זה יותר בוטה

(חייבת לומר שכקוראת לפעמים מהצד מדהים אותי הפערים שיש פה בין השרשורים. בשרשור אחד כמעט כולם מסכימים על זה שבדייט שני צריך לומר לבחורה שהיא יפה (אגב בעיני זה לגמרי יכול לחכות לאחרים החתונה) ובשרשור אחר לומר שהיה דייט נחמד זה מוגזם..)

אלא איך אומרים אותו, באיזה הקשר, באיזו טונציה..

שהבניה של הקשר בצורה הדרגתית והשקיפות היא לא שלימה בהתחלה.. בלי לרדת לדקויות.

כלומר, יכול להיות שהיה לי דייט נחמד, ונעים, ומסקרן - ובכל זאת זה ממש לא הכיוון שלי.

להגיד תודה לאדם על הזמן שהקדיש לי נראה לי נימוס בסיסי.

לא מחפשת רמזים בדייטים ראשונים. זה שלב מוקדם בעיני.

זה היכרות בסיסית.

(ומי שהציע לי להתחתן בשלב הזה, הרתיע אותי).

הדרגתיות אני מצפה להתחיל לשמוע בשיחת יחסינו לאן.

למדתי שיש אנשים שממש מעניקים משקל ופרשנות לכל מילה - כשלא בטוח שהצד השני מעניק את אותו המשקל והפרשנות לאותה המילה בדיוק. כשיש תקשורת, אפשר לדבר על זה, להבין איזה מטען יש למילים של האחר. אבל בדייטים ראשונים - לא הייתי טורחת.

לחפש את הנימוסיות - זה כן. אבל איך בדיוק ומה משתמע מזה ומה בדיוק הוא מצפה ממני - אין לי את האנרגיות להשקיע (ולהתאכזב? מפרשנות שגויה).

אבל יש שדר כללי שעולה מהמפגש עם הבנאדם.

לא כזה מתחבר למילה נימוס... יש משהו בנימוסים שהוא לא אותנטי. 

נראה לי שבעל כרחנו אנחנו בצורה מסויימת מתרשמים עד כמה הצד השני רוצה ומביע קרבה. אני טועה?

בודאי חשוב להכיר טובה. 

בסופו של דבר אני אדם נחמד. ונימוסי. ואפשר לחשוב מה כבר עושים בדייט ראשון. אז ממשיכה את השיחה כרגיל.

ומי יודע, אולי יש לו חבר להכיר לי? אח? בנדוד?

קרה לי מקרה דומה במהלך ספידייט - מישהו שאני יודעת שהציעו לו אותי כמה פעמים ולא היה מעוניין, תקוע איתי לדקות הבאות.

במקרה כזה אפשר להגיד - אני יודעת שאתה לא מעוניין, ולסיים שם.

אפשר להתעלם - לעשות כאילו אני לא יודעת את זה,

ואפשר לנסות בכל מקרה להגיד - אם היו כמה אנשים שרצו להכיר בינינו, ועכשיו אנחנו כן כבר נפגשים - אולי ננסה לראות בעצמינו אם יש פוטנציאל, בלי תיווכים? להגיע עם ראש פתוח לחמש\7\10 דקות הבאות. לנסות לראות אם מה שהפריע לנו במה ששמענו באמת קיים במציאות, או אולי יש שם כאן משהו אחר שלא ראינו. וגם אם לא - אולי אם אני אכיר אותו קצת יותר טוב אוכל להכיר לו חברה שלי, ולהפך.

לכאורה זו גם הדרך הכי טובה לבדוק התאמה.. לתת מרחב בטוח לצד השני להיות מי שהוא ולראות אם זה מתאים

שבמקרה כזה, 

במיוחד למי שתוך דקות כבר קיבל החלטה שזה לא רלוונטי עבורו -

להמשיך את הדייט למשך זמן מקובל (נניח שעה וחצי-שעתיים). 

לשים בראש את המחשבה שלי זה לא מתאים ולא שייך בשום צורה, אבל אולי אם נכיר את האדם שמולינו יותר טוב נוכל לשדך בינו לבין אדם אחר.

לנהל שיחה קלילה עם אדם כהיכרות למשך עד שעתיים, תוך התעניינות - אמור להיות משהו אפשרי לחלוטין.

יצא לי להיות כמה פעמים בדייט עם מישהו, והיה ברור אחרי דקות שהוא ממש לא מעוניין, ומשכו את הדייט - אבל בצורה מאוד מזלזלת ופוגענית.

"אולי אם נכיר את האדם שמולינו יותר טוב נוכל לשדך בינו לבין אדם אחר"

עזרת לי למצוא את האיזון למצבים כאלה,

כדי לא לשקף חוסר עניין וגם לא יותר מדי עניין..

תודה רבה

שהרב סבתו אמר שבפגישות כאלה חייב להמשיך את הזמן מינימום המכבד.. כי בסוף נמצאת מולנו נשמה ואנחנו ח"ו לא רוצים לפגוע בצד השני.

לכן כן אפשר להמשיך נגיד עד שעה וחצי גג ולדבר כמו שיחת חולין ולסיים את זה בצורה מכבדת

לא תמיד זה מעניין

אבל נהגתי בנימוס והקשבה לבחור שמדבר ומספר,  האוירה יותר קלילה כי פחות מחייבת להמשך.

אז לא למשוך את הזמן סתם

אבל כן לכבד את הזמן וההשקעה של הצד השני.

מתי להתקשר לומר את ההחלטה?

הכי מהר שאפשר מדין "ואהבת לרעך כמוך" 

אני אשתדל להמשיך ולהיות נחמדה ולהתעניין אבל במסגרת הזמן המקובל כדי לא להשלות.

וקרה לי שאחרי שדיברנו כמה דקות והכרתי יותר את הבן אדם השתנתה לי ההסתכלות ורציתי להמשיך.

גם אם לא מתאים אני לא ייבש אותו

עדיין אני אשמח להבין מי עומד מולי .

מנגד אני לא אשלה אותו ולא אזרוק משפטים של קירבה שיכולים להתפרש כקרובים

הדבר הכי צבוע זה להשלות אדם.

אם אני לאנארצה אותו אני לא אגיד לדוגמא ואוו ממש היה לי כיף איתך מחכה לפעם הבאה.

לפעמים זה יכול להלחיץ

כן, להפרד ממנה בצורה מפרגנת 

אבל "להגיד היה לי טוב" זאת אמירה עם משמעות שלא תמיד ארצה להשתמש בה.

אולי לא היה לה טוב וזה סתם מעמיד אותה במקום לא נוח ומשדר שאני מצפה שגם לה יהיה ככה.

אולי היה לה טוב אבל היא לא חושבת שמתאים?

אולי היא צריכה לעכל את המפגש?

אולי שתינו עפים אחד על השני אבל מעדיפים לנהל את הקשר בזהירות?

כן, לא תמיד אני יגיד את מה שיש לי בפנים, וזה נראה תלוי שלב ורמת אמון..

זה הרבה פעמים גם קורה טבעית, זה לא אני חושב "אה אני לא יגיד את זה למרות שאני חושב ככה"

"מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך"

חושב לעצמי אילו אני הייתי בצד השני, איך הייתי רוצה שיתייחסו אלי במקרה כזה וכך משתדל להתייחס.

ובכללי, מפגש עם בנאדם הוא לא רק מפגש פונקציונלי.

הוא משמש את המטרה שלי אז אני משתמש בו ואם לא אז אני זורק.. מפגש עם בנאדם זה אירוע. במיוחד שיש לזה הקשר יחסית רגיש.

עדיין מותר להיות מתוסכל, אבל אם זה משפיע על תפקוד לא תקין זה אומר דרשני

למה? כי אני לא רוצה לסבול וסתם למשוך ולאשלות אותו.

כנ"ל בסוף הדייט אם הלא שלי ברור לי אני חותכת בסוף הערב.

אם מישהו טרח והגיע לפגוש אותך,

להגיד לו אחרי 5 דקות -

תשמע, אתה ממש לא הכיוון שלי, שיהיה לך יום טוב -

בעיניי זה לא לעניין. אפשר לשבת ולשוחח על דברים אחרים.

בעיני זה לא אשליה, זה כבוד בסיסי.

כולנו מכירים את הסטטיסטיקה על הרושם הראשוני שנוצר תוך רגעים מעטים. אם הצד השני לא מוכן להקדיש לי את הזמן, לנסות להכיר קצת מעבר לסטיגמה -

זה מעליב, משטיח. גם אם ברור לו שזה לא הכיוון - יש לו חברים, משפחה וכו'. ואולי נפגוש אותו גם במקומות אחרים בחיינו.

לעצור דייט אחרי דקות נראה לי מאוד קיצוני.

לדעתי לרוב משהו בין פגישה שניה לחמישית

אז רק כשהקשר כבר חזק למדי. (זה אינדיבידואלי באיזו פגישה זה קורה)

אם יש השפעה על חיי היומיום - אז כשהקשר כבר יחסית יציב אבל עוד אין קרבה חזקה (מניחה שזה בערך בפגישה שלישית-רביעית).

לתת את כל המידע.

לק"י

אולי להוציא מידע רפואי בנושא ולתת לו.

להציע לו להתייעץ עם בנאדם מקצועי בתחום.

ובהצלחה!

התמודדות לא קלה.

מחילה, אבל כותב מדם ליבי מכמה מקרים שהכרתי. לפעמים רבנים עם הרבה רצון טוב ממליצים להסתיר. חלקם מחוסר הבנה שיש השלכות לדברים וחלקם דווקא 'מבינים', שבאיזשהו מקום אומרים לעצמם 'לכולם יש בעיות כאלו ואחרות, אז למה להגיד'.

במציאות, אם באמת מדובר רק על אירוע עבר חסר משמעות, אין סיבה לספר. אבל אם יש משהו עם השלכות, גם אם חושבים שהוא לא משמעותי - לפעמים אח"כ מגלים שהוא משמעותי. התסכול של אדם שמרגיש שמי שהוא אמור לתת בו אמון לכל החיים -הסתיר ממנו, מאוד גדול ומאוד מקשה על בניית מרחב אמון זוגי. לעומת זאת כנות, היא משמעותית וכשיש כנות - אפשר לשאת ביחד הרבה.

מסתבר שבחור שכבר מכיר ומוקיר אותך וחושב להתחתן איתך (תלוי ציבור אם זה אומר פגישה שלישית או פגישה עשרים) - לא יוריד בגלל מחלה כרונית שלא משמעותית לחיים. תספרי לו על האבחנה ועל חוסר ההשלכות כמעט, מי שבכל זאת יוריד - כנראה באמת לא מתאים לך. 

בעיניי,

קשר זוגי מבוסס על כנות. קשר שיש בו הסתרה מכוונת של מידע - רק עצם ההסתרה היה מרחיק אותי מהקשר.

אם זה לא משהו שאת מתכננת לספר מראש -

הייתי מספרת אחרי שיחת "יחסינו לאן". 

תיאור שלבי הקשר:

א. הצעה. ב. בירורים. ג. שיחת טלפון. ד. דייט ראשון. ה. שיחת טלפון. ו. דייט שני. ז. שיחת טלפון. ח. דייט שלישי. וכו'

אחרי דייט שלישי (או אולי רביעי\חמישי), אם הקשר החזיק עד אז - בד"כ מנהלים שיחה שבו אנחנו מחליטים את אנחנו רוצים להמשיך בקשר או לא. כלומר, בתחילת הדרך, בפגישות הראשונות, רוב הקשרים לא ממשיכים - רוב הקשרים נגמרים תוך פחות מכמה פגישות.

לכן בשלב הזה, אחרי שכבר יש היכרות ראשונית, ואת מעוניינת להמשיך בקשר - הייתי משתפת - וכמובן בוחרת את המילים. אולי אפילו מביאה איזשהו סיכום רפואי שמפרט מה זה בדיוק אומר. כלומר, אחרי כמה דייטים ראשונים, כשאת מחליטה להמשיך בקשר, ואת שומעת מהצד השני שגם הוא מעוניין - אז כחלק מהשיחה הזאת, את אומרת לו שיש לך משהו שהיית רוצה לשתף, שאת לא רוצה להסתיר את המידע הזה אבל זה לא נראה לך משהו כזה עקרוני, ולפרט. (האם המצב שלך עלול להחמיר?)

[אם לא מפריע לך לשתף ואת בכל מקרה אנונימית כאן, את יכולה לכתוב במה מדובר, ואולי יש כאן עוד מישהו שמתמודד עם זה?]

ועוד הערה: כולנו בני אדם. סביא להניח שכולנו נושאים איתנו איזשהו עניין רפואי, בין שאנחנו יודעים מכך ובין אם לא, ברמות סיכון שונות. אם את יוצאת עם מישהו, שלא יודע להכיל את העניין הזה - אז אולי זה לא מי שאת רוצה להקים איתו בית..

גם אנשים עם בעיות\מחלות וכו' מתחתנים, וגם אנשים שדי בריאים לא תמיד מתחתנים מהר ומוקדם...

לצאת עם שניים שיש להם טרשת במשפחה.

ממה שאני זוכרת, אחד סיפר כבדרך אגב בדייט ראשון; לא היה דייט שני, אבל לא בגלל זה.

השני, מי שהציע את ההצעה היתה גיסתו, והיא סיפרה על זה (וגם על הבירורים שהיא עשתה לפני שהתחתנה). לא יודעת אם זה בר מיוזמתה או מיוזמתו וכו' - גם שם לא היה דייט שני, ולא בגלל זה.

יש לי גם חברה נשואה עם טרשת, אבל היא אמרה לי שהמצב שלה עלול להחמיר בצורה רצינית.

ממה שאני מבינה, זה מחלה שיכולה להתבטא בהרבה דרכים, ולכן כדאי לדעתי לפרט מה בדיוק יש לך, ואיפה זה עומד וצפוי לעמוד. לתת מקום לצד השני לשאול שאלות, לא להקטין את החשש והספק - תוך שאת מבהירה כמה זה מינורי בעינייך.

ובעיניי, להסתיר את זה לאורך זמן - זה נותן לזה נפח הרבה יותר גדול. מבינה למה לא לשתף כל אחד שאת יוצאת איתו, אבל לדעתי, כמו שכתבתי בהודעה הקודמת, אחרי שיחת יחסינו לאן הראשונה - זה הזמן הכי מאוחר.

או רביעית, אחרת אדם עם חולי כלשהו לעולם לא יצליח לצאת לדייטים.

פגישה ראשונה זה גישוש ראשוני.

פגישה שנייה זה אומר שפגישה ראשונה היתה בסדר.

פגישה שלישית זה כבר אומר שרוצים באמת לנסות.

לכן, בשלישית - או אולי ברביעית - זה אכן הזמן לספר. כדי לא להיכנס למערכת יחסים ואז להפיל משהו, שהצד השני עלול לפרש כתיק וכהסתרה, וכמובן אם נפרדים אז שלא יהיה מטען רגשי כבד מידי.

יש ספקטרום של אנשים בנוגע ליחס למחלות שונות, חלק יבהלו מכל דבר, חלק יכילו גם מצבים קשים, וחלק יהיו דינמיים וזה יכול להיות תלוי במזל או ברצון שלהם להמשיך עם הדייט - לכן כדי לאפשר הזדמנות לכולם, ממתינים טיפה ואז מספרים. זה הרציונל.

זה מאפשר לכולם הזדמנות אמיתית.

בהצלחה רבה!

אם אין לזה השפעה וודאית על הזוגיות ו/או הפוריות, אז לספר כשאתה מרגיש שזה מתאים, אין בעיה אפילו שזה יקרה לאחר החתונה..

מצד שני, גם לא להסתיר בכוונה..

לק"י

ולו רק, כי בעיני זה עלול לפגוע באמון.

וגם אם אין השפעה וודאית, אבל יש סיכוי סביר להשפעה- צריך לספר מספיק זמן לפני שמגיעים לקשר קרוב (אני מבינה שזה לא המצב של הפותחת, אבל כותבת את זה בכללי).

כתבתי בכללי בלי קשר לפותחת..שאני מעריכה על הכנות. ממליצה לשאול רופא ירא שמיים מתי לספר. בעז"ה זיווג הגון בקרוב ממש. 

אני זוכרת את הניק שלך מלפני זמן רב...

בע"ה שתזכו שיהיה בניין זה בניין עדי עד מלא שמחה, ברכה ושפע ברכת ה' בכל מכל כל.

שנים מאושרות יחד רבות ושמחות ובריאות

בשמחות אצל כולכם, כל אחד כפי עניינו ובקשתו ושבאמת כל האיחולים הטובים יתקיימו בכם, ריגשתם💚 (לא הגבתי לכל אחד בנפרד כדי לא להספים).

שתזכו לבניין עדי עד!!

זה לא משהו חדש.

להרבה מוסדות יש (כבר שנים) שדכן רשמי, או אולי פחות רשמי.

אולי אני לא מבינה למה אתה מתכוון, אבל למה שזה יהיה שלילי?

אני לא מדבר על עצם זה שיש שדכן או שדכנית. ובוודאי שכוונתם לש"ש. מסקרן אותי לשמוע מה דעתכם על השיטה עצמה.

היכן בחור\בחורה דוסים ילכו לחפש שידוך?

הגיוני ליצור כתובת, שבו יש "אוכלוסיית יעד" רלוונטית.

הגיוני שעם אדם עם השקפת עולם דומה לשלך יותר קל ליצור שפה משותפת.

(יש לי סטטיסטיקה יפה בעניין, אבל דיברתי עליה לאחרונה הרבה בחיים האמיתיים, אם זה מעניין אפשר לפנות בפרטי).

בהכללה, ובמיוחד צעירים,

דוסים פחות יהיו באירועי פו"פ. פחות באפליקציות ובאתרים. פחות אצל שדכנים "רשמיים". מההתרשמות שלי, רובם מסתמכים על החברים והסביבה המוכרת, ורק בשלב שני פונים לאפיקים אחרים. כלומר - לא מתייחסים לשאלה איך הבחורה המיועדת בכלל תכיר אותם, אלא בונים על זה שהיא אחות\בת דודה\שכנה של החברותא. או הר"מ. ומי שפחות טוב בהתברגות החברתית שלו, יקבל פחות הצעות, ובטח אם הוא כבר לא במסגרת ישיבתית.

יש אנשים ש"מקובלים" יותר או פחות. 

אני מאמינה שאנשים שיותר בולטים מבחינה חברתית, יקבלו יותר הצעות מהחברה סביבם.

אנשי השוליים, פחות.

בעיני, זה ממש טוב אם זאת תהיה נורמה יותר חזקה, שאין מוסד תורני ללא מי שאחראי מטעמו שכל אחד יכול להרגיש נוח בכך לפנות אליו.

צריך לחזק את העניין הזה.

כמו בהרבה פעמים בחיים צריך  שיהיה את האיש המתאים במקום המתאים

אלא לשיטה עצמה. על פי מה השדכנים משדכים. מסקרן אותי לשמוע מגוון מחשבות על כך

כאילו איזו שיטת שידוכים יש פה?

אם הדיבור הוא ביחס לסטיגמות של ישיבות ומדרשות - אז אפשרי בהחלט להשתמש, כמו שאפשר להשתמש בכלל הכללה, תוך כדי כמובן לקחת אותה בערבון מוגבל ולא השתעבד אליה.

כן הייתי ממליץ לאנשים מסויימים לחפש תלמידים או בוגרים של מקומות מסויימים שהם יותר בז'אנר שלהם, אבל ברור שזה לא סותר שכדאי לבחון כל הצעה לגופה.

אני לא מכיר "שדכנים" ואני לא יודע פי מה אותם שדכנים שאני לא מכיר משדכים..

כן יכול לומר שיש שני סוגים של דרכים לשדך - 

להיות פסיכולוג - להבין לעומק מה בנאדם מחפש, מה מעסיק אותו, מה החוזקות והחולשות שלו ולפי זה להתאים בין אנשים שיכולים להתאים. שימלאו אחד לשני צורך נפשי.

להיות סוציולוג/אנתרופולוג - לזהות כל מיני סממנים תרבותיים וחברתיים שבדרך כלל אומרים משהו על הבנאדם, כגון איפה הוא למד השכלה תורנית ואיפה הוא רואה את עצמו ביחס למגזר ועל פי זה לזהות את המשותף בין אנשים. צריך מידה קטנטנה של ציניות ביחס לזה. מי שתמים לגמרי לא יכול להבין את השיטה. השיטה הזאת לא מושלמת בכלל בכלל, אך היתרון העיקרי שבה שהיא מאפשרת לשדך גם לא ע"י היכרות מעמיקה. ומה לעשות, לא כולם מקבלים הצעות מחברים.

חבר יכול לשדך על פי סטיגמות (וזה יכול להיות מצויין לדעתי אם זה נעשה בטוב טעם)

שדכן יכול לערוך ראיון עומק עם מי שהוא משדך משני הצדדים ולשדך על פי זה, כן, בדרך כלל זה פחות נפוץ אבל לך תדע.

אתה צודק שבהכללה חבר זה יהיה לפי שיטת הפסיכולוג ושדכן יהיה לפי שיטת הסוציולוג.

א. זה לא תופעה.

ב. זה מעולה שמשדכים בין ריכוזי בנים לריכוזי בנות.

ג. טוב ששידוכים נעשים בצורה מסודרת.

ב. כיצד נעשים השידוכים? מה הם שיקולי הדעת? מדוע זה מעולה לדעתך?

ג. האם זה שונה מפניה רגילה לשדכנים? או שאין הבדל?

קו מסויים וגם באים לשם בחורים בסגנון מסויים 

הרב למה אתם לא עושים ארוחות משותפות??

הוא צחק זהו שם זה נגמר

גם גרם לי לצחוק חחח