רציתי לשתף בהתלבטות משמעותית מאוד ולשמוע דעות בנושא:
האם כשיוצאים עם בחור צריך לספר פרטים אישיים מהעבר על קשרים שהיו (או ליתר בהירות: למשל חוסר בתולים). ואם כן - אז באיזה שלב?
אם נתחתן אז הוא כבר יגלה לבד וזו תהיה הפתעה בעייתית: כאילו רמיתי והסתרתי - ואולי יכול להרוס אחר כך את כל הנישואין, מצד שני: אולי זה ירתיע אותו כבר מעכשיו וגם אם בסוף לא נתחתן זה עלול להתגלגל לפדיחה לא נורמלית - גם לשאר המשפחה וגם בכלל.
אז מה עושים??
אנונימי (פותח)בסד
שלום לך ,"כן"
חשבתי על הבעיה שהעלית. ועלה בדעתי רעיון.
(נא לקחת אות8ו בערבון מוגבל מאד,כי אין לי שום היכרות עם הסיפור שלך).
אני קוראת את מה שכתבת ומנסה לראות את השאלה במובן קצת יותר רחב.
את נמצאת בהתלבטות –
מצד אחד, יש משהו שאת לא מספרת לבן הזוג, מפני שאת חוששת מתגובתו ו/או מכך שהסיפור ידלוף לאנשים אחרים. בקיצור, עדיין אין לך אמון מלא באותו בן זוג.
ומצד שני, את מרגישה לא נעים מפני שאת רוצה שתהיה ביניכם כנות ואת לא רוצה להרגיש שאת "מרמה" אותו ומסתירה מפניו משהו.
נראה לי שמצאתי פתרון זמני לבעיה.
השאיפה, כמו שאמרתי, היא שתהיה כנות בין בני הזוג.
אבל יתכנו מצבים (גם בהמשך החיים לאחר שתתחתני ,בע"ה, ) שבהם תרצי לשמור על "מרחב מחיה" פרטי משלך.יתכן מאד שיהיו דברים שלא תרצי לספר לבן זוגך. מותר שיהיה לבן אדם שיהיה לו עולם פנימי פרטי לגמרי,שאפילו את בן הזוג הוא לא משתף. אבל כאן נכנסת ההרגשה הלא נעימה של "אני מסתירה ממנו".
חשבתי על פתרון שמאפשר איזון בין הצדדים.
את יכולה,לענ"ד, פשוט לאמר כך לבן הזוג:
"תראה,יקירי,ישנו דבר מסוים שקרה לי בעבר. אני מקוה להגיע למצב שבו אוכל לשתף אותך באותו סיפור.
אולם ,נכון לעכשיו, אני עדיין נרתעת מזה, בגלל שאני חוששת מתגובתך וחוששת מה יקרה למידע הזה אם ניפרד ולא נמשיך את הקשר ביננו.
אני לא רוצה לשקר לך, ולכן אני עכשיו מספרת לך שישנו דבר שאתה לא יודע עלי.
אם הקשר ביננו יתחזק וארגיש מספיק בטוחה איתך,אמצא ,בלי נדר, גם את ההזדמנות המתאימה לספר לך על מה מדובר".
אם תגידי כך לבן הזוג,את תוכלי להיות רגועה שאת לא "מרמה " אותו.
מצד שני- המידע הרגיש עדיין לא נחשף.
ומצד שלישי – תוכלי גם לפי תגובתו לדברייך ,להכיר אותו טוב יותר ,וכך לחזק את הקשר ביניכם.
לדעתי ,הרעיון הזה, בהחלט יכול תחושה של אמון וכנות בין בני הזוג, כי כך את משתפת אותו ב100% בתחושות וברגשות שיש לך בדיוק כרגע – גם חשש מסוים וגם רצון לפתיחות.
אבל בכל זאת, אני רוצה להגיד עוד מילה על התייעצות עם רב.
אני עדיין חושבת שמאד כדאי שתמצאי רב שאת מעריכה ותשאלי אותו.
האמת היא שאני חושבת שעדיף בעצם שתפני לרבנית ולא לרב. באמת יותר נעים לשוחח על נושא כל כך רגיש עם אשה ולא עם גבר.
אני מציעה שתמצאי אשה מבוגרת ויראת שמים שאת סומכת עליה ותתייעצי איתה.
ואם היא תחשוב שיש צורך, היא תוכל ביחד איתך לגשת לרב שהיא סומכת עליו ותשאלו ביחד.
מצאתי כאן בערוץ 7 מאמר שנותן דוגמא נהדרת ,כמה התיעצות עם רב יכולה להועיל,.כן בדיוק רב כזה שנראה ש"מה הוא מבין בכלל"..
קישור, בבקשה:
אז שוב,תפני לאשה שאת מכירה וסומכת עליה .לדעתי,זה מה שיועיל בצורה הכי טובה.
אני מקווה שהועלתי לך ומאחלת לך רוב ברכה ,הצלחה ושמחה. עד 120.
לפעמים אני חושבת איך זה הגיוני שיש אנשים שהם לא משולי הנורמה של החברה והם מתחתנים?
בזמן שהרבה אנשים נורמאלים עדיין רווקים?
מצד אחד ממש התגלות שיש ה' בעולם לחתן גם אנשים שכביכול מה הסיכוי שהם יתחתנו?..
ומנגד-
בא לי לצעוק לה' שלא ישכח גם אותי. ואותכם.
חלק פשוט מתחברים בדברים המוזרים ושאר המכלולים אצלם להפעיל זוגיות הם תקינים.
אני לא בטוח שיש "אנשים נורמלים". כלומר ברור שיש חריגים יותר ופחות אבל כל אחד יש לו את היחודיות שלו. וזה בסדר. אחרת הוא לא היה פה.
אם אני בשולי הנורמה,
ומוצא מישהי בשולי הנורמה,
היא ואני לא מרגישים שיש לנו אלפי אפשרויות... אנחנו נשמח שמצאנו אחד את השנייה ונתקדם הלאה.
נקודה נוספת, קל יותר להתחבר לאדם שהוא שונה באותה השונות שיש לך. כמו להיות יהודי בעיר כמעט נטולת יהודים. אתה מיד מרגיש קשר חזק מאוד ליהודים אחרים, אפילו אם למעשה אין לכם שום דבר אחר משותף, ואם הייתם חיים במדינת ישראל אז לא הייתם אפילו חושבים על לדבר זה עם זה.
במילים אחרות:
יש עוד אלפי בנות בישראל אשר דומות לך ברמה זו או אחרת. אבל אם היית גמדה, נניח 1.20 מטר, דווקא אז היה לך הרבה יותר קל להתחתן - גבר גמד שרוצה להתחתן מיד יראה בך אופציה כמעט יחידה מבחינתו, וזה מה שאת תחשבי עליו, ודווקא מתוך שתי הנקודות שכתבתי קודם (מחסור באפשרויות וחיבור נפשי למי ששונה כמוך) אתם תרצו לסגור עניינים מהר מאוד.
והייתי מביא דוגמה גם מניסיוני האישי, אבל אני לא בטוח מה מידת שמרנותו של הפורום בימים אלה...
לא רוצה לתת את הדוגמה שבעקבותיה כתבתי, אבל היא קיצונית.
עם הרבה מאוד השלכות..
אבל מבינה את הנקודה שכתבת.
ועדיין, זה מוזר לי
יש אנשים מאד לא חכמים שמצליחים ויש להפך.
וכבר אמר שלמה המלך "לא לחכמים לחם ולא לקלים המירוץ"
כן צריך להשתדל
לפעמים ה' נותן לאדם קושי מסויים, ועוזר לו באורח פלא להתחתן מהר, כי הוא גזר מראש שבשלב כלשהו הוא כבר לא יעבור את הקושי הזה לבד.
ה' לא שוכח אף אחד. אף אחד.
גם אם לנו זה נראה שאנשים נשכחו, כי אנחנו לא מצליחים לתפוס איך אפשר להיות רווק כל כך הרבה שנים, ה' לא שכח אותם. והרבה פעמים אם מדברים איתם רואים שגם הם מרגישים שה' לא שכח אותם אלא איתם בכל שלב ושלב בדרך שלהם.
וכמו שכתבתי בעבר באריכות, אנחנו בדור של פרטים שסובלים מטעויות של הכלל (אני לא אומר שאין אנשים שזו אשמתם שהם רווקים הרבה שנים, אבל ברור שהרוב לא ככה. אם כבר הרבה נשרטים בגלל הרווקות).
ומכיוון שרוב מוחלט של שומרי התומ"צ, מכל המגזרים, לא פועלים מספיק (אם בכלל) למען בניין המקדש, ומעדיפים לתרץ תירוצים שהיום ברור שהם לא מחזיקים, אז יש הרבה בתים שלא נבנים, והמון רווקים ורווקות שנושאים על גבם את צער השכינה (ואגב, זה לא חייב להיות משהו אפלטוני, מספיק שה' מכסה את עיניהם ולא יורד להם האסימון והם לא מפנימים את הנקודה שחוסמת אותם מלהתחתן)
על הרבה דברים, ואת מה שהם כן מוצאים אחד בשני - הם נאחזים בו מאוד
אני מכירה הרבה מקרים כאלה
אשר בראברוך ה' שמחה מאוד על המקום שנמצאת בו, מרגישה שהצלחתי ליישם כל מיני דיבורי שהיו לי כאן בשרשורים קודמים..
וזה דווקא מאוד יפה בעיניי, להיות מונחת במקום הזה-
מרגיש טבעי.
וממשיכה להתקדם.
אז גם רציתי להגיד לכם תודה על זה!
והשאלה הנוכחית:
אולי טיפים מאנשים בשטח.
וודאי שכל אחד עבר סיפורים בחיים שלו, או עובר וכו'
מה אתם מרגישים שעוזר לכם להביא בכנות את הדברים שעברתם (עד כמה ששייך) מול החצי השני?
ואיך מתמודדים עם הפחד שישפטו?
אמנם לא נעים ששופטים אותך
אבל זה מידע ברור על האדם מולך
אם כדאי להיות לידו או לא
ככל שחווים פידבק מכיל ולא שיפוטי משיתוף כנה ופתוח
וגם ככל שמתרחקים מאנשים שכן שופטים
הפחד יורד
זה אגב תקף לכל סוג קשר
ואם רוצים לעבוד על זה
כדאי להתחיל מקשרים רגילים ולאו דווקא בקשר זוגי
את יוצאת לדייט. את באה לשם בכיף כמו שאת. אם מישהו שופט אותך אז הוא פשוט לא מתאים. את לא צריכה "שהוא ירצה אותך". את לא במבחן.
חריג:
אם כן את שופטת את עצמך והאנרגיה הזו רק עוברת החוצה, זה יכול לקרות וזה משהו אחר לגמרי. אם את שופטת את עצמך על מי היית פעם זה טבעי שהאנרגיה הזו תהיה שם בפגישה.
מדברת שנגיד וחוויתי חוויה כזאת, איך לחזק את עצמי אחכ.
גם אם הצד השני כבר לא חלק בסיפור?
שהפחד מוצדק
כי זו חוויה קשה
והיא בהחלט יכולה לחזור על עצמה
אני חושבת שמה שהכי עוזר להתרפא מזה
זה לחוות חוויה הפוכה
של הכלה וקבלה
לאו דווקא בקשר זוגי
ואולי לפני זה לבדוק כמה קבלה ואהבה עצמית יש
כי התחושות מגיעות מבפנים החוצה
ולהבין שבאמת כנראה שלא כולם יסתכלו עלייך כמו שאת רוצה. וזה בסדר. את לא צריכה שכולם לא ישפטו אותך וזה לא תלוי בך בכלל, את צריכה שהבנאדם היחיד שיהיה לך טוב איתו ותרצי איתו יהיה כזה
ואגב זה נכון גם לאחרי תקופת השידוכים. ביקורת יש גם בתוך זוגיות שהתחילה כמקבלת ומכילה. ויותר מצד מי שלא מקבל את עצמו כי זה נובע החוצה
ביקורת יכולה להיות עניינית בונה ומאפשרת
שיפוטיות מטרתה להקטין ולגרום לשני לפעול בניגוד לרצונו
שהוא באמת מכיל ונטול שיפוטיות
לא יכול להפוך את עורו
כי זה לא תלוי סיטואציה
זו התנהלות עם מודעות ויכולת יישום גבוהה שלא יכולה להעלם מחר בבוקר
בנאדם שלא טוב לו עם עצמו יכול להיות מאוד מריר כלפי חוץ וביקורתי גם אם בהתחלה הוא לא היה כזה כי עוברים עלינו דברים
ולא כולם מודעים לעצמם
הרבה נשים בעיקר
לא יכול להיות מכיל ומקבל בהתחלה
אנשים עוברים דברים כאמור, לא תמיד יודעים לגעת ב-מה עובר עליהם אבל ייתכן שינוי כזה
מודעות לפעמים נבלעת בקשיי החיים
ותמיד מגיעה עם שיפוטיות
כשרוצים להגיד למישהו משהו שזקוק לתיקון?
להרגיש
כשהשיח עובר מאיתנו החוצה להתעסקות באדם השני, לרוב זה ביקורת. לרוב זה שיפוטי. לרוב זה : הבעיה שלך היא, את/ה עושה דברים שלא מקובלים עליי ותשנה/י, תמיד את/ה עושה כך וכך
מה זה אם לא שיפוטיות?
לא תמיד מספיק להגיד מה זה גורם להרגיש
כי זה לא מספיק ברור מה הבעיה
זה שיש לאדם בעיה/ חיסרון
זה לא צריך להיות רע
כולנו בעלי חסרונות
זו עובדה
הבעיה בשיפוטיות היא לא הביקורת אלא הכוונה מאחוריה
(במקצועי אני צריכה לתת הרבה ביקורות
בעיקר מקצועיות
אבל חלקן גם עם השפעה אישית
זה לא גורם לי לשפוט אנשים/ לנסות לגרום להם לעשות משהו שהם לא רוצים
אני משתדלת להתנסח נקי
להבהיר את הבעיה
להציע עזרה/ פתרונות
ולתת מרחב לפעולה
זה רחוק מאד משיפוטיות
ואני גם נזהרת שזה לא יהיה קרוב
כי זה נושא חשוב אצלי)
לא אומר שהתפקיד שלך להצביע עליהם, בחיים הכוונה כן? לא בעבודה בכובע של מנהלת כי זה קצת שונה בעיניי
אז אותו דבר בזוגיות. אין הבדל בעיניי
אני מאמינה שקודם כל בנאדם צריך לבדוק באיזו נקודה פנימית זה לוחץ לו כי הרבה פעמים זה בכלל לא קשור לאדם שמולנו אלא משו אצלנו שמטרגר אותנו והוא משקף
אחרי שאנחנו יודעים איפה זה לוחץ אפשר להגיד איך זה גורם לנו להרגיש מתוך אמון שבן הזוג שלנו רוצה בטובתנו ושלא תהיה לנו תחושה לא נעימה. אבל לא כל דהר ולא בכל מחיר כי לא כל דבר שמפריע לך הוא בעיה. אולי זו לא בעיה בעצם עבורו ולך זו בעיה כי זה מטרגר אותך אבל מותר לו להיות הוא, את מבינה?
דווקא פה אפשר לזהות כל מיני בעיות, אצלנו דווקא.
זה לא נכון לכל סיטואציה מן הסתם אבל רוב הבעיות הזוגיות לדעתי נמצאות שם. אנחנו תולים את הבעיה בבן הזוג ומבקרים אותו כדי שישתנה כשלמעשה אולי השינוי צריך לקרות אצלנו ובן הזוג הוא שולי לעניין ורק לוחץ לנו על נקודות רגישות, ולכן ביקורת לא מועילה.. כי היא הופכת לאישיו תקשורתי בפני עצמו (ולדעתי זו צורת תקשורת רעילה אם לא עושים עבודה פנימית קודם כי תמיד השני הוא אשם ואני בסדר. וביקורת לדעתי היא תמיד מה אני מרגישה מול הסיטואציה ומה זה הפעיל אצלי ולא מה הוא לא בסדר) ואז הדברים האמיתיים שצריכים לצוף זזים הצידה כי נוצר אנטי ויש פגיעה כי אף אחד לא אוהב ביקורת וזה נהיה לופ שלא יוצאים ממנו וזה דופק את התקשורת הבריאה שצריכה להיות בינינו לבין עצמנו וגם מול בן הזוג
את העבודה הפנימית שלנו
זה שלב אחד בחיים
כדי לחיות בזוגיות (או בכל קשר קרוב אחר)
חייבים לתת ביקורת לפעמים
כדי להתאים את המרחב אחד לשני
לתקשר רצונות מול קשיים
לנסות למצוא דרך ביניים
אם כל אחד עושה רק את העבודה שלו בלי להיות חלק בעבודה אחד של השני
התקשורת והקשר יהיו חסרים
שלא לדבר על מצבים שרק אחד עושה עבודה
אפשר להגיד מה מתאים לי ומה פחות ומה עושה לי הרגשה לא טובה יותר טובה
ביקורת לרוב היא האשמה. האשמה לא מקדמת יצירת שום מרחב היא יותר מכווצת וגורמת לרצות לברוח, ורוב האנשים לא עובדים על עצמם מספיק ומי שכן יודע שזו עבודת חיים, לא רק שלב אחד. זה לא נגמר אף פעם.
אפשר לא להסכים איתי כמובן אבל זו דעתי
מספיק סיטואציות של האשמה שהביאו דברים חיוביים
ומספיק סיטואציות של אנשים שלא אומרים ביקורת ומביאים על עצמם דברים שליליים
אגב בעיניי זה גם מדד לטיב הקשר
אם אפשר להאשים ולא רק להישאר בחיים
אלא להתפתח מזה
שליליים ויש אנשים ש'מתקדמים' מהאשמה כי יש להם רגשי נחיתות והם מאוד מרצים (לא מדברת עלייך כן? ) או שהם מרגישים ששמו סכין על צווארם בדמות אולטימטום ולטווח הרחוק הבעיה לא באמת נפתרה ויש בקשר הזה פגם ככל הנראה
(אם זה סיטואציה שמגיעה מעולם התעסוקה אז שוב, דעתי היא שזה לא מהווה שיקוף לחיי זוגיות)
אפשר להאשים ולצאת מזה בחיים. השאלה היא מה הדרך שעוברים עד אז, כמה הקשר הזוגי נבנה מזה ומה מידת ההתבוננות הפנימית שלנו שם.
כמו שאמרתי מה שכתבתי לא נכון לכל סיטואציה אבל נכון להרבה סיטואציות זוגיות. אולי לרובן. לדעתי לפחות
אני יכולה לתת הרבה דוגמאות אבל מפאת קוצר הזמן אחסוך וזה גם חתיכת ניצלוש רציני לפותחת שבטח לא חשבה שהדברים יתגלגלו עד פה😅
ויש המון גישות לכל דבר. אני לא יודעת הכל מן סתם. אבל מה שכן נראה לי כתבתי בכל זאת
ובעיקר כאלה שהיו עם בקשת רשות לפניהן.
כל עוד המטרה בסוף היא להצביע על השני כאשם
לדעתי זה שיח לא מקדם ולא נכון (בגלל התגובה הארוכה שכתבתי למעלה)
גם אם הבנאדם בסיטואציה ההיא נתן רשות קשה לי להאמין שזה "בא לו טוב" ושיצא מזה משו בסוף
הדבר שהכי יקדם בעולם זוגיות בעיניי זה להגיד לצד השני תמיד מה טוב בו מצד אחד, ומצד שני - עם מה קשה לי ואיך אני מרגיש/ה כשקורה x y z וזה חייב לבוא ביחד עם עבודה פנימית תמידית
כי בסוף התכנסנו כדי לעשות טוב אחד לשני הרי לא? ביקורת לא עושה טוב ולדעתי לא ייצא ממנה שום טוב
אתם בטח שמעתם על זה מלא וורטים.
שמעתי שיעור לפ"ש, והרב שם הציג רעיון של המנחם ציון, והוסיף הערת ביניים (שאני מאמינה שהגיע ממנו), וחשבתי שראוי להביא את זה פה.
בתיאור הבריאה כתוב על דברים שהקב"ה בורא, ורואה שהם טובים. זה בולט שבבריאת האדם לא רק שהקב"ה לא רואה כי טוב - אלא "לא טוב היות האדם לבדו".
וורט ידוע שהטוב נמצא במציאת אישה - "מצא אישה מצא טוב".
אדם לבד אינו שלם, הוא לא מממש את הפוטנציאל שגלום בו, שמופיע מתוך מציאת האישה.
וכאן החידוש -
זה לא שרווק הוא לא שלם. יש רווקים שהם הרבה יותר שלמים, מפותחים, בוגרים, קדושים, טובים, נותנים מאשר נשואים. זה לא הסטטוס הזוגי שקובע את שלמות המידות שלך. אתה יכול להיות רווק בעל מידות, ולהפך.
התורה מנסה להגיד לנו שאנחנו לא אמורים לחיות לבד בעולם הזה. אנחנו לא לוקחים, אנחנו נותנים. נישואין זה פלטפורמה שבאמצעות אפשר לתת,ללמוד להעניק, לוותר, לדאוג לאחר, להעדיף טובה של האחר על פני טובתך האישית.
אבל אפשר ללמוד את המידות האלה גם בפלטפורמות אחרות. אפשר לבטא את הנתינה כלפי בני משפחה, שכנים, חברים וכו'.
וכשהאדם לומד להיות נותן ולא רק מקבל - במקרה של בראשית דרך נישואין, ויש דרכים נוספות - אז הקב"ה לא רואה כי טוב, אלא - טוב מאוד.
(מי שמעוניין במקור - שיחה בע"פ באנגלית, אפשר לפנות אליי).
שהופכת את הנישואין ממהות לאמצעי.
פשוט בתיאור הבריאה של אדם וחווה, שהם מהות אחת. וממילא החיבור ביניהם הוא לא אמצעי למישהו אחר, אלא פשוט חזרה למהות שלהם, ולכן זה טוב מאוד. לכן גם כל כך קשה להיות רווק וזה לא טוב.
כשפסקה הנבואה והתמעטה השראת השכינה לאחר ימי התנ"ך, כשאין לאנשים את ההרגשה של "צלם אלהים" שממילא רוצה להידבק לשורשו, נותר לפחות הרצון הזוגי כמשל וכנגזרת של זה. צריך לשמור על זה מכל משמר, אחרת במקום אחדות מהותית שהנישואין אמורים ליצור, הם הופכים לפונקציונליים ולאחדות סביב משהו, בין אם ערכי בין אם לא.
מחשבה עמוקה מאוד. זוגיות אמיתית היא לא רק שותפות למען מטרה משותפת, אלא חיבור מהותי בין שני אנשים, שבונים יחד שלמות מתוך אהבה וקרבה. ❤️
(בראשית, נח וגם חלק מהפרשות הבאות) היא להציג אמיתות קיומיות שעומדות בבסיסו של עולם.
כניסיון פרשני אפשר להכניס את הסיפור המקראי במובנים של לקיחה/נתינה או כל קריאה אחרת שרוצים, אבל נראה שנקודת המוצא אינה אמורה להיות תיאוריה שלפיה הכתובים מסתדרים, אלא כתובים שאפשר לקרוא אותם דרך עדשה של תיאוריה מסוימת.
בהקשר הזה, הסיפור הבראשיתי מתאר מהות של גבר ואישה שהופרדו בבריאתם, את הימצאות הגבר בלא האישה כבעייתית, ומאידך גם את הקשיים שבאיחודם.
כהתחלה, אין לנו ממש הבנה מה זה "שלמות", "טוב", "מהות גברית-נשית" וכן הלאה. אלא אם אנחנו שואבים את מושגינו מרגשות חולפים או מ"נשים מונוס וגברים ממאדים" או מה שזה לא יהיה.
כך בשאר המצוות, המצווה היא שם כשלעצמה, אפשר אמנם למצוא לה משמעויות (לא־מחייבות) ברוח התורה, משמעויות יותר סובייקטיביות או פחות, בין־דוריות או ממש לזמן שלנו, אבל המצווה היא שם כמצווה כדי שיקחו אותי כמו שהיא.
כאן גם נמצאת חולשה של פרשנות מעין זאת, "וכי איני אדם מאמין גם בלי להניח תפילין? וכי איני אדם טוב גם בלי לשים על עצמי כל־מיני סמלים?" וכי אין אנשים שאינם שלמים רוחנית, בוגרים, נותנים מעניקים ומתנדבים פי מיליון מזוג נשואים ממורמר ולא־יוצלח? בטח שיש, אבל לא סביב זה הסיפור. סביב מה? קטונתי. באמת שאין לי מושג.
אבל טעיתי
ישועת ה' כהרף עין
לא שמתי לב שיצאתי לדייט ראשון וכבר הייתי מתחת לחופה ב"ה
לא קל כל יום מתאמצים להתמלא
הייתי בטוחה שזה תלוי בי ספק גאווה ספק תמימות
חשבתי שייקח גג חצי שנה, לקח בסוף מעל 5 שנים...
זה נהיה ארוך כמו שרוך
עם ממשיכים עם הדימוי, אולי היה פעם מסובך וזה היה נראה "קצר", עם הזמן הכל מתבהר והקשרים בו מותרים ואז הוא נהיה ארוך.
לא חשבתי בכיוון הזה
החוויה הראשונית שלי הפוכה, זה היה פשוט והסתבך
מה יקח יותר זמן: לימוד אסקימוסית? נקיון הבית? (רצינו שתי קומות...), סיום התואר?
הספר שהמליצו עליו? החיים?....... נא לדייק בשאלה.......
אנחנו רובנו אנשים שמחכים לזוגיות יציבה ועדיין לא מצאנו את זה, אז על זה היתה השאלה חח
הנכונה והראויה והמתקבלת. אני מאמינה בזה.
ולא להיפגע מזה; ברור שאתם ואתן רוצים. התכוונתי שאם יש רצון,
הכל יבוא על מקומו בשלום, בעזרת השם. אני מאמינה בזה.
וכמובן (כסבתא, מותר לי להגיד את זה) - להיות כנים וישרים עם
עצמנו; לבדוק אם אנו מוכנים לוותר על כך וכך או לא מוכנים
לוותר על כך וכך. האם אנו קצת...תקועים? האם זה קשור
אלינו, איכשהו? כן. לפעמים כדאי לחפש חברותא בנושא -
דהיינו, מישהו המכיר אותי מספיק טוב, לא חושש להיות
כן איתי, מעודד אותי ללכת בדרך הנכונה ומחזק את ידי
בדרך שלי, ו/או יכול להעיר לי בכנות על נקודה או נקודות
מסויימות שאני, בלי לשים לב, שם קצת לנגף בדרכי....
אני גם מאמינה די פאנאטית ביעוץ.
חורף טוב ושמח ובשורות טובות לכולכם, ואל תשכחו
לצלם לי את ההזמנה לחתונה!
advfbואחרי כל היעוץ
ואחרי כל הוויתורים
לפעמים
מה שנותר זה
לחכות
ולחיות בתקופת המתנה יש לזה איכות
אבל זה לא פשוט.
וכן ששומעים אנשים הרבה יותר מבוגרים מאיתנו (סבתות)
אז באמת כיף לשמוע שיש פרספקטיבה רחבה
ויום יבוא ונסתכל גם אנחנו מלמעלה
רק שלפעמים קשה להסתכל ככה על תקופת המתנה של שנה פלוס
אני מסתכל על תקופה של למעלה מ7 שנים שעדיין נמשכת
ויש כאלה שמסתכלים על תקופה יותר ארוכה
אז תן לי ברירה אחרת יותר טובה ואני אלך עליההה
היא לנסות למצוא את המתנות של התקופה הזו לנסות קצת לקבל חיות מהטוב שהיה
שחיפשה במשך תקופה כזו (שבע שנים), אני יכולה לומר שהגעתי אל הנישואין הרבה יותר בוגרת ומוכנה מבתחילת המסע. גם עם יכולות יותר טובות לבנות קשר, שנבנו עם הזמן, וגם עם הרבה הערכה לאיש ולקשר המדויקים שמצאתי אחרי הרבה חיפושים ונסיונות.
כמובן זה לא סותר קשיים שהיו בדרך.
בע"ה בקרוב... חזק ואמץ!
אם לא - אשמח אם תשתפו גם.
ככל שהזמן עובר יש לי יותר אורך רוח ביחס להמתנה. לפחות בינתיים. טפו טפו טפו חמסה חמסה.
יגעת ומצאת- תאמין.
ידעתי שזה יקח זמן. ועדיין.
דווקא הזמן הזה מאוד מדייקא אותי ואת מי שאני, גורם לי להעריך מאוד את מה שאני מביאה מעצמי.
בשבילי נברא העולם
למה?
בגלל האופי שלי, הצורה שבה אני מקבלת החלטות בחיים וכו'.
קיוותי שברגע שאפגוש את האדם הנכון, התהליך שנעשה יהיה פשוט, קל ומהיר.
זה לא קרה. גם זה לקח לי זמן, דרך ומאמץ.
בשלב הזה אני לא מתחרטת על הזמן שלקח, למדנו ועבדנו יחד.
על כל השנים בדרך עד שם, כל הקשרים שלא הבשילו -
כן, אני מתבאסת עליהם. לא יכולה להגיד שמכל קשר למדתי, שמכל קשר צמחתי - יש הרבה שהרגשתי שהיו בזבוז זמן.
כן, רציתי להתחתן צעירה יותר.
לא קרה.
באסה.
שמחה במה שיש לי עכשיו, שמחה בנקודה שהגעתי אליה - אבל עדיין יש תחושה של החמצה.
ובמבט לאחור על הדרך - מבחינת הקשרים שהסתיימו מצידי, לא רואה איך מבין האנשים שפגשתי דברים היו מתנהלים אחרת.
ייתכן שבדיעבד מתוך הקשרים המשמעותיים שהיו לי, אם היינו חוזרים ועושים עבודה - הייתי יכולה 'לחסוך' לעצמי די הרבה שנים. אבל לא חזרנו ולא עשינו את העבודה, אז לא קרה.
אם יש לך טיפים לאחרים שבתחילת הדרך
...
מטורף מבחינתי שכל אחד צריך למצוא את אשתו/בעלה לעתיד לבד. חברים משותפים או טרמפ בהשגחה, אלו דברים מאוד ספציפיים.
זה נראה לי גורם להרגשה של בדידות ולחץ.
לא?
בשונה מהמגזר החרדי ששם ההורים מנהלים את התהליך
כולנו יהודים וכולנו רוצים להקים בית נאמן בישראל. נכון יש ניואנסים שונים אבל העיקרון הכללי הוא לעשות הרבה השתדלויות ללכת לשדכנים לבקש מחברים נשואים קרובי משפחה כל מי שיכול לסייע ולעזור. ולצד זה הרבה השתדלות ותפילות
בכל מיני דפוסים חוסמים שנוצרו בעקבות הורים.
גם אצל אלו שיש להם מודעות, לפעמים לא מודעים עד כמה זה עמוק בפנים ומשפיע.
זה לכאורה שורשי יותר בנפש מדברים אחרים שמדברים ועובדים עליהם הרבה.
שהחלק הארי של האישיות
זה חוויות ילדות
לטוב ולרע
חוויות ילדות מושפעות בעיקר מההורים
ככה שבסוף רוב הדברים שעובדים עליהם קשורים ישירות אליהם
כי זה בסיס בפסיכולוגיה
אולי לא יצא לך ללכת לפסיכולוג קליני
של לנו
נכון, הרבה מהדפוסים שנוצרו בילדות יכולים להיות עמוקים מאוד ולהשפיע גם בלי שנשים לב. לפעמים דווקא המודעות למקור שלהם היא הצעד הראשון לשינוי.
