יש לי שאלה/נושא לדיון, דווקא בעיקבות מה ששמעתי בתכנית הרדיו עם יהודית פוגל בשבוע שעבר.
בתכנית הקראת שאלה של אמא לבת רווקה יחסית מבוגרת, ש"מקובעת" על תכונות ספציפיות לבחור שאיתו היא תתחתן. האמא דואגת שמא זו אובססיה. (לי - באופן אישי - נראה שצריך גם איכשהו לשמור על מרחק בשביל לאפשר לבת "לרדת לבד מהעץ" בשקט). בין השאר אמרת שצריכה להיות תוכנית ב' וגם תוכנית ג' והבת צריכה להחליט על שלב מסויים בו היא תעבור לתוכנית הבאה.
ודווקא התייחסת למצב בו הבת פשוט מחפשת מישהו עם תכונות טובות, מציאותיות, שכל אחת שואפת להתחתן עם מישהו כזה (למשל טוב לב, מתחשב, ירא שמים...), ולאו דווקא משהו יוצא דופן וספציפי (ג'ינג'י, מורה לדרמה וחובב טיס...)
ואני תוהה - גם כשהיא שואפת להתחתן עם מישהו בסגנון חיים מתאים לה - מבחינה דתית, וכללית, ומישהו עם תכונות טובות באופן כללי, גם אז את חושבת שהיא צריכה לוותר על השאיפות?
במיוחד בגיל מבוגר יחסית, אני מניחה שהיא יודעת מה היא רוצה בחיים באופן כללי. היא אמורה "למחוק את עצמה" ? או להתחתן עם מישהו שלא מתחשב, שלא מקשיב, שסגור בעצמו - למשל, רק כי "לא מצאתי אף אחד, ואני רוצה להתחתן"??
ואולי בעצם, כשמכינים תוכנית ב' צריכים לכלול תוכנית של - אם אני לא אצליח להתחתן בכלל?
ומה יש לציבור הרחב להגיד על זה?

