אני רוצה להגיד לך מילים, עמוס, מילים יפות וטובות, אני רוצה להגיד לך ויודעת שלא תואיל להקשיב, בטח שלא להן.
אני שונא את המילים היפות שלך, אתה אומר לי. תמיד תדעי לשלוף אותן, צרור מילים כאלו, מנוקדות, מתואמות, מלטפות. את כולם הן יפילו, יהפכו אותך תמיד לאותה קדושה מעונה ומיוסרת. אבל עכשיו, עכשיו כלום כבר לא יעזור לך. כלום כבר לא יעזור לי. כלום. תגידי מה שתגידי.
ואני לא עונה לך, רק עומדת בוהה בחלל ושותקת, רוצה לצרוח סליחה, לצרוח שלא התכוונתי, שלי זה כואב לא פחות מִלך, ואולי אף יותר, שהייתי מעדיפה לעמוד עכשיו במקומך, במקום של האדם שגורל אהבתו נחרץ בידי השני ולא להפך. ויודעת שלא היתה לי ברירה. האמן לי, עמוס.
י"ט באלול היום, חודש. חודש לנישואים שלנו, שלא היו. ווילונות אדומים-לבנים, חצי תפורים מונחים על ידי, מחפשים מקום להתלות בו, מחפשים שיואילו לסיים את תפירתם, ואני מדמיינת אותם תלויים שם, על חלונות קטנים בקרוון מבודד, עפים קלות ברוח הקיצית הנעימה. אני רואה מטבח קטן ונקי, כלי עץ מעוצבים כמו שאני אוהבת, ובתוך תיבת עץ ענקית, הם יהיו מסודרים כמו שורות של חיילים ממושמעים, שקיקי תה מכל הסוגים.
מכל הסוגים יהיה לנו, את שומעת מיכל? אני כל כך רוצה את זה, זה כל כך כיף ומרגיע. נעשה תחרויות ניחוש טעמים, פעם בשבוע. יהיה כל כך טוב.
כן, כל כך טוב.
אתה תחזור מהישיבה ותניח את הגמרא הגדולה על השולחן, ותחייך חיוך של תורה, ותשאל לשלומי, ולשלום ביתנו, ואני אענה לך שהכל בסדר. הכי בסדר שיכול להיות. אכין לנו ארוחת ערב קטנה כזאת, שתהיה יפה.
אוי מיכל, אתה אומר, זה מצחיק איך חשוב לך שהאוכל יהיה יפה, מה זה משנה איך הוא נראה? ואני אגחך בחיוך סלחני, ולא אטרח לנסות להסביר.
ספר לי משהו מעניין שלמדת היום, אבקש ממך, ואתה תענה ברצון, אקשיב לך מרותקת, מתפעלת, אולי אפילו שמחה קצת, אולי, אפילו. נשב שם חצי שעה או יותר, אכנס לפעמים בין דבריך ואומר את שלי, אתה תקשיב כמובן, כמו שרק אתה יודע. אחר כך יהיה אולי שקט כזה, אולי לא יהיה עוד על מה לדבר, ואחרי שהזמן הזה יהיה מביך מדי, מבהיל מדי, לא אתאפק יותר, ועל אף, (ואולי בגלל) שלימדו אותי שדווקא הערב זה הזמן האידיאלי לניהול שיחה יומית עמוקה ורצינית, אני אשאל אם אפשר לשמוע מוזיקה. ואתה תענה שבטח, שאפשר, אולי בלב אפילו אתה תשמח על הרעיון המבריק, למרות שאתה לא ממש אוהב מוזיקה, בטח שלא את הטעם שלי, אז אני אשים אותה בווליום נמוך, שלא תצטרך לסתום את האוזניים.
אתה סתמת אותן, עמוס, כמעט כמוני, אתה יודע, את האוזניים, את העיניים, את הכל, אם לא היית סותם היית יכול לדעת היטב מה יהיה הסוף שלנו, הכל נשב לשם, הכל זרם אל המחסום שלא נוכל עוד לעבור, אבל אנחנו בחרנו להמשיך ולהמשיך ולהאמין ולהאמין...שזה יעבור. שעד החתונה זה פשוט יעבור.
זה לא שלא חשבתי, זה לא שלא הרגשתי, התעמקתי בזה לפעמים, רגעים ספורים של אמת מבהילה. אפילו שיחה עם הרב קבעתי בסוף, שיגיד לי הוא, שיהיה במה להיאחז.
מה את מחפשת? שאל אותי הרב, אדם להקים איתו בית או אדם לעשות איתו הרפתקאות?
ואני רוצה לענות לו שזה לא עניין של הרפתקאות לעומת הקמת בית, זה עניין אחר, שאתה כל כך הכל, כל כך כל מה שבת בגילי תבקש לעצמה, כל כך טוב, חכם, מצחיק ויפה. כל כך הכל. ולא, פשוט לא.
זה לוקח זמן, הוא אומר, נישואים זה גן עדן של עבודה, גן עדן של התמודדות, ואת תתמודדי ותעבדי קשה-קשה, אל תתפסי לקטנות, אל תדמייני מישהו שיסחוף את הנשמה שלך למקומות שתמיד ביקשת, את מחפשת בעל, לא שותף למסע במזרח הרחוק, את יודעת את האמת, תלכי אחריה, ולא תפספסי את זה. האמיני לי, מיכל.
אני מאמינה לו.
מאמינה לו חזק.
כשרננה התקשרה אלי אז, להציע לי אותך, היססתי מאד. ידעתי שכל עניין החתונה לא ממש מתאים לי עכשיו, ואין לי את הרצון המספיק למחויבות כזאת, ומעבר לזה, אין לי את הרצון להכיר את בעלי בדייטים שוממים בגן ציבורי ירוק. מיכל, היא אומרת לי, אם תמשיכי ככה, את לעולם לא תמצאי, אין מה לעשות, אף אחד לא נהנה יותר מדי מהעניין, אבל ככה זה בציבור שלנו, ועמוק בלב, את גם יודעת שזאת הדרך הבריאה למצוא בן-זוג, דווקא את מכולם, חייבת למצוא אותו ככה. את יודעת שלא הייתי אומרת לך את זה סתם. הוא אחד הבחורים הטובים שהכרתי, יש לו יראת שמיים עצומה, יש לו מידות טובות כל כך, הוא גם חמוד כזה, מחייך תמיד, והוא כל כך מתאים לך, מיכל.
לא התאמת לי.
את זה ראיתי כבר בפגישה הראשונה, אני יושבת לידך עם חצאית פרחונית קצרה, מכנסיים לבנים צצים מתחתיה, חולצה ירוקה לא קשורה, אוזניים מלאות עגילים זוהרים. אתה עם חולצה מגוהצת, זיפים מדויקים, מכנסיים כאלו, איך נגיד, עדינים. יושב מולי, מחפש מה לעשות עם הידיים, מספר לי על הישיבה הנפלאה, על התורה הקדושה שאתה כל כך אוהב, אתה מספר על גמ"ח אליו אתה הולך פעם בשבוע, על ההורים שלך אליהם אתה דואג לקפוץ פעם בשבועיים לכל הפחות, לא משנה כמה דברים אחרים חשובים יעמדו על הפרק. אני יושבת לימינך, חצי מקשיבה באמת, פחות מחצי אפילו, בחלק שנותר אני רואה את הרב שלי, את החברות מהמדרשה, איך שהן היו מתלהבות ממך! וואו! בתור הן היו עומדות כדי לצאת עם אחד כמוך. ואני רק חוששת שיגיע תורי לספר על עצמי, בטוחה שתלך ברגע בו תבין מי אני באמת.
מי אני באמת? תאמין לי עמוס אני לא יודעת, ואתה בלבלת את זה רק יותר ויותר, כל הבלבול שגם ככה היה בי בחיי היומיום, גבר וגבר, פגישה אחרי פגישה רק יותר ויותר, כל פעם החלטתי שהפעם זה ייגמר, אבל הקול היפה שלך, הגמרא היפה שלך, החברות שלי, החלומות שלי. לא, אלו לא החלומות שלי, אלו החלומות שרציתי שיהיו שלי, והם לא היו שלי, אף פעם לא.
הן עוברות הפגישות, לאט לאט, אפשר לומר שחיבבתי אותך, לפעמים חיכיתי לטלפון, לפעמים קצת התגעגעתי, ויותר מהכל הטפתי לעצמי, שוב ושוב ושוב, להפסיק לחפש הרגשות סוחפות, להפסיק לחפש אהבה נהדרת, להסתפק בזה שאני יודעת שתהיה לי בעל נאמן ואב מסור, זהו, כל השאר זה סתם הזיות שיביאו אותי למקומות לא טובים. כך חשבתי אז, כך צעקתי לעצמי אז, מכריחה את עצמי לרצות אותך, מתפללת לה´ לרצות אותך, ולא רציתי אותך עמוס, לא רציתי מעולם. יש לי כל כך הרבה שאלות לשאול את עצמי, לעזאזל, איך יכולתי, איך יכולתי, אבל התשובות להן, אוי, התשובות כל כך קשות לי, מה אענה לעצמי? ששיקרתי? שאני שמצהירה שוב ושוב על אמת פנימית, על חוסר הגררות אחרי החברה, במיוחד הדתית, על עצמאות נשגבת, על חיים של הליכה אחר רצון אמיתי, על זרימה מוחלטת עם עצמי, שאני? שאני. כן אני.
אני אמרתי לך שאני אוהבת אותך, למרות שרק בכיתי לאהוב אותך, כפיתי אותה על עצמי, אני חייבת, חייבת לאהוב מישהו כמוך! חייבת להפסיק לחפש רק אחר אנשים הדומים לי, המבולבלים כמוני, הזרוקים כמוני, המדמיינים כמוני. איזה חיים יהיו לנו? כל חודש נטוס לארץ אחרת? כל יום נחזור בתשובה ובשאלה ובתשובה שוב ושוב. לא ולא, אני אומרת לעצמי, מיכל, הפעם לא, הפעם תהיי בוגרת, הפעם תיישמי כל מה שאת לומדת, הפעם תהיי המיכל הזאת, כמו שמעולם לא הצלחתי להיות.
אני הולכת לשיעורים על זוגיות, מצטנפת בין בנות שלא דמיתי להן, גם כשמאד ביקשתי, מקשיבה איתן לדיבורים על מערכת יחסים נכונה ויציבה, שבינה ובין האהבה של ימינו, כך הם כינו אותה, אין שום דבר משותף.
´עם מישהו כזה, הייתי מתחתנת מחר´ לוחשת לי ענבר, שתמיד טענה באוזניי שלהתחתן לפני גיל עשרים וחמש זאת הצרה הכי גדולה שאדם מביא על עצמו, בפעם הראשונה שאתה מגיע אלי הביתה, מכנסיים כחולים, קצת יותר מהעניים, חולצה לבנה, כיפת צמר חומה קצת יותר מן השיער, וציציות נהדרות שמעטרות את גופך. ואני צובטת אותה, עוד רגע מתפוצצת מצחוק.
אפילו אמא שלי אהבה אותך, אפילו היא שהצהירה באוזניי שוב ושוב שאני יכולה לשכוח מבחור שרק לומד תורה כל היום ותו לא. אפילו היא, שכשהגעת אלי, נקי וטוב מתמיד, רק עמדה מולך וחייכה, חיוך שכולו הסכמה ואף עונג.
עונג.
אולי זאת המילה המתאימה מכולם למה שחיפשתי, למה שביקשתי להרגיש ונלחמתי להרגיש ולא הצלחתי.
אז למה? אתה זועק אלי, למה מיכלי, למה אמרת לי כן.
ואין לי מה להגיד לך, רק סליחה בעצם, סליחה שעמדתי שם בערב ההוא, מעוטרת פרחים קטנים מן העץ שנענעת לי מעל הראש, שעמדתי מולך ואתה חייכת, ואמרת, מה את חושבת שאני הולך לשאול? ואני שקשקתי מפחד והתפללתי שלא, שאני טועה.
נו- אתה מאיץ בי, את חייבת לנחש.
ואני מתפללת חזק יותר.
מיכל? אין לך אפילו השערה קטנה...?
עוד רגע בוכה מרב פחד.
נו טוב, אתה נאנח בחיוך, כנראה שאני חייב להגיד את זה בפירוש, תתחתני איתי מיכל.
והמשפט הזה לא נאמר בנגינת שאלה.
וידעתי, אוי כמה ידעתי שלא. אבל מה שאמרתי היה דווקא כן. הסתכלת עלי כל כך טוב ושמח, ולא יכולתי לעצור עוד את הדמעות. מיכלי, מיכלי, אל תבכי, אם תבכי אבכה גם אני. ואז מוסיף בקול שקט, איזה טוב לי, שבפעם הראשונה שאני רואה אותך בוכה, אלו דמעות של אושר. ואני מנסה לעצור בהן, פוחדת שככל שיתרבו לא אצליח לשקר עוד, לא אצליח לשקר מה סיבתן, לא אצליח לשקר את העצבות הרבה שבהן, את הזעקה שזה טעות, ה´, שזאת פשוט טעות. אני מנגבת אותן, שלא תדע, שלא אדע אני. לא יודעת, כלום אני לא יודעת.
אני רוצה שנעשה מסיבת אירוסין, ביקשת ממני, יום למחרת, לפני שהודענו לעולם כולו, על ברית אהבתנו. לא רוצה מסיבה, אמרתי, אני לא אוהבת את כל הבלגן הזה, המסיבה של החתונה היא גם ככה יותר מדי בשבילי. לא משהו רציני, ניסית לשכנע, רק כמה חברים ומשפחה, סתם לרקוד קצת, לא מעבר לזה. ובכלל, הוספת בחיוך, נראה לי זה יעזור לך, נראה לי שאת לא ממש מעכלת את העניין. ופה כבר לא עניתי, רק מיהרתי לנתק את השיחה בתירוצים משונים, שלא אומר מילה מיותרת, שלא אפלוט בטעות איזה לילה לבן ונורא עבר עלי, כמה כעסתי על עצמי, כמה כעסתי עליך, כמה אני מצטערת, כמה.
שבוע אחר כך שאלת מה עם טבעת אירוסין, שוב, כמובן, נתקלת בסירוב שלי, לא אוהבת טבעות, טענתי, במיוחד לא כאלו של מאורסות. תבחרי מה שאת רוצה, אמרת לי, תיקחי את הטבעת הכי עדינה, העיקר שתהיה לך טבעת.
מה עניין הטבעת? שאלתי, אולי ברשעות, כי כל כך ידעתי מה עניינה, ואירסתיך לי, לנצח, לתמיד, לחיי עולם. על האצבע היא תנצוץ לי באור בלתי נסבל, לא תניח לי לשכוח לרגע מה קורה איתי.
אולי את צודקת, אתה נכנע כרגיל, אנחנו לא צריכים את כל החגיגות החיצוניות האלו, אצלנו החגיגה היא בפנים. איזה טוב לנו, מיכלי שאנחנו ככה. נכון?
ואיזה חגיגה שהיתה לי בפנים, לו רק ידעת.
אני מודדת שמלות כלה לבנות ויפות, דחוסות תחרה מהממת, כמה יפה לך להיות כלה, אומרת לי המוכרת בקול מתקתק, ושירה לא מצליחה להתאפק מלבכות, אני לא מאמינה, לא מאמינה שאת מתחתנת, היא אומרת שוב ושוב.
אני בוחרת להקה שתעשה לנו הכי שמח, שתהיה קצת מוזרה וקצת נורמאלית, שתהיה גם דוסית וגם תסכים להשמיע מוסיקה ישראלית פשוטה, וצלם, צלם זה הכי חשוב, אנחנו מחליטים, מהכל, זה מה שיישאר לנו אחר כך.
יישאר לנו אחר כך.
מה נשאר לנו עכשיו עמוס, מה נשאר לי, מה נשאר לך, מה נשאר ממנו בכלל, לעזאזל. מה עשה בנו הפחד שלא יבינו, שלא תבין, שלא תלך, שלא אלך אני, והלכתי.
בבת אחת היא היתה, ההחלטה ללכת. אחרי חודשיים של ייסורים נוראיים זה האיר עלי פתאום, באור איום, איום מכדי כך שאפשר להתעלם ממנו, ההזמנה, והשמלה וטבעת הנישואין המכוערת שאפילו למדוד אותה בקושי יכולתי, כמו סורגים של כלא על האצבע, מקודשת, מקודשת, מקודשת. ולא הייתי מקודשת, לא הייתי מקודשת, בטח שלא לך.
אני מתקשרת אליך, פוחדת לפספס את הרגע של ההחלטה הזאת, פוחדת שעוד רגע תיענד הטבעת על אצבעי, שיעברו להם שלושת השבועות, ואהיה שם, וכל כך לא אהיה שם, לא ארצה להיות שם, אהיה שם כי כולם אמרו, כי כולם היו, כי כולם, כי אני, כי אתה, כי אנחנו, כי זה קל ופשוט יותר, כי הכי מפתה זה לעצום עיניים, חזק ככל שניתן. כי הכי קל לאסור על עצמך לפקוח אותן.
אסור לך לעשות לי את זה, אתה אומר לי בקול רועד, זה אסור לך, מיכל.
אין ברירה, עמוס, אני נשבעת לך שאין ברירה.
זה יחלוף, מיכלי, אל תדאגי, בואי נשכח את המשפט הזה, בואי נעבור את זה בשלום, אתה מנסה לשכנע בייאוש, ניסיון כל כך עצוב, כל כך טיפשי, כל כך לא.
למה? אולי תסבירי לי למה?? אתה מרים קצת את הקול.
והייתי כל כך רוצה להסביר לך ולא יכולתי, לא יכולתי להכאיב עוד, לא יכולתי לומר שאולי מעולם לא אהבתי, שאולי סתם נסחפתי בלי לחשוב או להרגיש באמת, שקברתי עמוק את כל הריקנות, השאלות, הרתיעה אפילו, הפחד. ולא הסברתי, רק עמדתי שם, לא בוכה אפילו, לא כלום.
מה עושים עכשיו? אתה שואל בקול שקט, מה עושים כשמבטלים אירוסין?
לא יודעת, אני תוהה איתך, נראה לי צריך להודיע להורים, לא?
אני לא מסוגל מיכל, אני לא מסוגל, אתה מתחנן פתאום, בואי לא נעשה את זה.
ואם רק יכולתי לגרום לך לרצוח אותי באותו רגע, לצרוח עלי שאני טיפשה, רעה, מטומטמת, שמגיע לי רק רע, ושאני האדם הכי מגעיל עלי אדמות, ואיזה מזל שביטלתי את זה--- אבל דברים כאלו לא אמרת, לא הואלת לאמור, את הטובה הזאת, לא עשית למעני.
דקות ארוכות של שקט עוברות עלינו, המומים, מפוחדים, אבודים, חסרי כל.
עמוס, אני מבקשת, בוא נלך לבית קפה, בוא נעשה אותו יפה, את הערב הזה. ואתה לא מסרב. כמו תמיד. אנחנו נכנסים לארומה, מתיישבים שם, שולחן עגול שחור, בית קפה ירושלמי, בלי הרבה אנשים הערב, סוף תמוז חם ונעים. אתה מחייך פתאום חיוך לא ברור - על חשבונך מיכל, אתה אומר, את זרקת אותי. בהתחלה אני חונקת אותו בפנים, כרגיל, ואז אני לא יכולה יותר, אני צוחקת, וצוחקת וצוחקת...לא שייך לצחוק עכשיו, אני מטיפה לעצמי ולא מצליחה להפסיק, אתה לא מתאפק ונדבק ממני, צוחק גם,
מיכל, את לא נורמאלית, בחיי, מה את צוחקת עכשיו? אתה שואל אותי. ואתה יודע עמוס, אני חושבת שזאת היתה הפעם הראשונה בה העזנו לצחוק באמת. הפעם הראשונה בה העזנו להיות אנחנו, לא עוד זוג מאורס רציני, לא זוג שבודק אם ניתן להקים יחד בית נאמן בישראל, סתם עמוס ומיכל, חמודים ויפים, צוחקים, דפוקים, לא קשורים לכלום. פעם ראשונה עמוס, אפילו שנפל הכל ואולי דווקא בגלל. לא היה אכפת לי עוד איך להראות בעינייך, הידיעה המוחלטת שזה פשוט כבר לא משנה, מה שלא אומר או אצחק, או אטעה, גם ככה נגמר הכל. מיכל, אתה שואל, את זוכרת שבדייט הראשון צלצל לך הפלאפון בשיר לועזי ונהיית אדומה כמו עגבנייה...? סליחה...? שאני אזכיר לך דברים כאלו? שבדייט השני פגשת את החברה הקודמת שלך וגמגמת כמו ילד בגן...? ואנחנו צוחקים שוב. אוגרים רגעים קטנים כאלו של צחוק, של חיים, של נעימות, כוח לימים הקשים שעוד יבואו, והם יבואו, ימים ששום צחוק לא יואיל לרפא, לא יוכל לרפא.
אוויר קריר נושב עלינו, ויש לנו לבטל להקה וצלם ואולם, ושמלה, ויש לנו להתמודד עם השאלות של כולם ושל עצמנו, איך, מתי, למה, ואולי אם כן, ואולי אם לא, ואולי בכלל--- אבל אנחנו רק מתמכרים לערב הזה, לפורקן הגדול, מביטים בחורבות אהבתנו, חוגגים את התבוסה הנוראית, את סוף המלחמה בה כולם מפסידים בעצם, מלטפים את הבדידות המתקרבת, את הימים האפורים, את הידיעה שזה לא עבר, בטח שלא עד החתונה.
