הוא אח שלך וזהו - נכון מאד. שיתרפא ויהיה בריא לגמרי בעז"ה.

ב. לא כל דבר צריך "לספר". תלוי אם יש השלכה רצינית לנישואין. את יכולה בנחת לשאול רופא מומחה עד כמה הסיכון הגנטי גדול מהנורמה, אם בכלל.  אם זה דבר שאין לו סיכון גנטי מיוחד, לא צריך בכלל לספר כלום לדעתי. מתחתן איתך ולא עם אחיך..  אם יש "סיכון" מסויים, אז בשלב שרואים שיש כיוון ממשי, אפשר לספר. החוכמה היא לעשות את זה בנחת, גם אם צריך. לא "לייצר" חרדות, וגם לא לחשוש בעצמך יותר מידי. מספרים עניינית, ואם יש צורך - מציעים לגשת ביחד לרופא המומחה, ולברר משמעות.

אל תפחדי. העיקר זו את. שמעתי על כאלו שהיו להם "במשפחה" מקרים, והתחתנו יופי. 

קודם כל אני מתחתן איתה ולא עם אף אחד אחר.

מישהו שרוצה מישהי ויש לה את המעלות שלה והוא מתחבר אליה והם אוהבים אין סיבה שדבר כזה יפריע

אבל בגדול , זה תלוי . כי תמיד יהיה את זה שיגיד עדיף משהו אחר שעדיף בלי ,

במה זה מתבטא המחלת הנפשית? יש אנשים שממש לא רואים עליהם וכו' ובמצב כזה לא הייתי פוסל .

יש המון בנים שלא יפסלו ויש כאלה שיעדיפו אופציה אחרת מראש , לדעתי אל תספרי על כך מראש רק אם יש לך קשר חזק עם הבחור אז אפשר לספר , נכון שיהיו פה כמה כאלה שיגידו שזה לא פייר כלפי הבחור שלא לספר לו פרט כזה אבל אני חושב שדברים כאלה עדיף לשמור אם יש קשר מוצלח אז בוודאי שהוא יסתכל עליך ולא על הסביבה ובעיקרון זה מה שאמור לעניין אותו יותר מהכל רק המשודכת שלו ותו לא , את השיקול שהוא יעשה אחרי שתספרי לו זה משהו אחר אבל לפחות הוא קודם הכיר אותך ואת מי שאת וזה מה שחשוב לדעתי .

המון בהצלחה ואל תטרידי את עצמך במחשבות על זה

לדעתי בן שראוי לך באמת לא יתייחס לדבר כזה , זה כמו הורים גרושים למשל זה אותו דבר

אני לא מתחתן עם ההורים שלה אלא איתה (לא שאני אומר משהו על גרושים , פשוט תמיד עדיף שלא יהיו גרושים מסיבות כלליות ..)

זתומרת- משוה קבוע או משוה כמו חרדה ודיכאון?

אם  היו מציעים לי עכשיו הייתי נרתע. מה הייתי צריך באמת לעשות? להתייעץ עם מומחה.
נראה לי כדאי שתתיעצי עם דמות תורנית. ואולי גם בשביל השקט הנפשי שלך- עם מומחה.

אם הם מטופלים בצורה נכונה הם יכולים לתפקד והכל

אבל זה באמת תלוי אצל אנשים מסויימים זה יותר ואצל אחרים פחות

אני מכיר שני סיפורים מכלי ראשון (שני המטפלים) שטיפלו בסכיזופרניה וריפאו את האנשים לגמרי. אולי נשארת נטייה כלשהי בנפש, אבל היא רדומה לחלוטין ולא צריך שום טיפול תרופתי. בשניהם היה מדובר בטיפול תורני.

יש נטייה בפסיכולוגיה והפסיכיאטרייה המודרניים להגדיר ולנפח כל בעייה נפשית ולהפוך אותה לחשוכת מרפא. צריך לקחת את הדברים בפרופורציות.

ובזה מטפל רק פסיכיאטר ולא פסיכולוג ולא מטפל

ורק תרופות עוזרות כי אין שם עם מי לדבר

והם עדיין לא סכיזופרניה אלא קרוב

לא רואים עליהם בכלל ביום-יום כי הם לוקחים כדורים

וכן הכרתי מקרוב אלו שהפסיקו לקחת ותוך כמה ימים כבר הזיות שלא בא לי לתאר פה

ואני מכירה גם הרבה אנשים שעובדים אתם וקשה לי להאמין

אגב כל הזמן יש כותרות בחדשות מה עשו אלה שלא לקחו כדורים עם כל מיני מחלות נפש

זה לא משחק וזה לא מצחיק

להפסיק טיפול תרופתי לפני ריפוי נפשי שורשי - זה בהחלט לא מומלץ. זה לא סותר בכלל למה שאמרתי.

ולא תמיד נראית לעין במיוחד לאלו שלא מכיר או שלא מספרים להם הכל

ואז ביום לא בהיר אחרי איזה מעשה חס וחלילה כולנו נדע שחלה הידרדרות

אתה ראית או דיברת עם אדם שהוא בתוך זה או על הגבול? אני כן, ואם אני אדע שהם הפסיקו לקחת תרופה אני פשוט אפחד להתקרב אליהם

הלוואי שכל היה כל כך פשוט

לא אמרתי שזה פשוט, אלא שזה אפשרי. לא דיברתי עם אדם כזה, אבל כן שמעתי על שני סיפורים, ישירות מהמטפלים שריפאו אותם.

צריך תרופות בהתחלה כדי שיהיה עם מי לדבר, ואז אפשר לרפא בעזרת תורת הנפש, ולבטל לגמרי את התלות בתרופות.

אם יזהר היה מדבר על פסיכולוג ואומר את אותם המשפטים לא ראיתי שום דבר שנוגד את החוק או האתיקה.

בסכיזופרניה וגם ב-OCD. בסוף זה נגמר מסיבות אחרות יותר מהותיות, אבל גם לעניין הזה היה משקל (אבל אצלו כן היתה הסטוריה משפחתית. התייעצתי עם פסיכולוג שהסביר לי את כל המשמעויות, ועדיין לא סיימנו את הקשר על בסיס זה אבל זה בהחלט היה דבר שהייתי צריכה לחשוב עליו הרבה)

ברור לי שצריך לספר בשלב מסויים, לא על ההתחלה, אבל אם הקשר מתחיל להיות יותר רציני. יש למחלות האלו גנטיקה וסיכון מסויים. כמו שכתבו כאן, זה גם תלוי בתהפוכות החיים האם המחלה תתפרץ או לא.

ולהרבה אנשים יש כל מיני מחלות, מחלות נפש או סיכון גבוה לחלות בסרטן, בסוכרת וכו'. אם אלו דברים משמעותיים, אני חושבת שצריך לספר.

אישה של בנאדם שמתמודד עם מחלת נפש, נראה לי שחשוב לקרוא 

https://www.facebook.com/efrat.garber/posts/10153556290664324?fref=nf

וזה סרט שמדגים את המחלה. 

https://www.facebook.com/chaim.garber/videos/10153542819684886/

תודה ניצן

את רק צריכה לדעת איך להגיד לו את זה,זה מזכיר לי שיש לי חברה שאח שלה עם תסמונת דאון(אל תיקחי את זה כהשוואה) והיא על הפגישה הראשונה מספרת את זה כי היא בדעה שמי שיקבל את אחיה יכול לקבל גם אותה.

להשתמש באח בתור מסננת? לא נשמע לי מכובד.

יש פה סוגיה כבדת משקל של צנעת הפרט,

שאלת את אחיך את אותה שאלה שאת שואלת אותנו?

אני לא חושב שהוא היה מסכים שתספרי את זה לאנשים זרים.

בהנחה הדי סבירה שזה לא גנטי, אני לא חושב שיש מקום לגלות פרט כזה עד לשלב מתקדם בקשר.

זה בכלל לא צריך להיות עניינו של הבחור בפגישות הראשונות.

כך שזה בהחלט עניינו של הבחור והוא צריך לעשות את השיקול אם הוא רוצה להעביר לילדיו מרכיב זה. (לא בפגישה הראשונה.. אבל רביעית חמישית נראה לי מתאים)

נ.ב זה ללא קשר לדעתי האישית האם צריך לפסול או לא בגלל סכיזופרניה... 

שאנשים עם IQ יותר גבוה גם נוטים לסבול יותר ממחלות נפשיות, דיכאונות ודו קוטביות

ההסבר של החוקרים הוא שבגלל ה IQ הגבוה הם נוטים להתבודד יותר בפתירת בעיות וזה מביא לדיכאונות וכו'

נראה לי שעקרונית, סודות בתוך מערכת זוגית הם לא טובים.

לא כל דבר צריך לספר בפגישה ראשונה, אבל תבדקי אם המועקה של המחשבה "מה הוא יחשוב כשאספר לו/הוא יגלה..." לא פוגעת ביכולת שלך להפתח מבחינה רגשית.

בהצלחה!

נמצאתי ממש בהתלבטות כשלך (מכאן את למדה שגם לי יש בן משפחה כזה..)

האם לספר?  אם כן באיזה שלב? עד כמה זה קריטי? והאם זה לא לשון הרע בעצם?...

לאחר התייעצות עם אישה חכמה ושאלת רב הבנתי שבהחלט צריך לספר. זה דבר שהוא צריך לדעת כשהוא שוקל אם להינשא לך. אין צורך על ההתחלה, אפילו עדיך שלא. כשאת מרגישה שהקשר נעשה רציני ויש בניכם פתיחות, ספרי לו גם את זה.

כמו שד. אמר- זה לא כזה טרגדיה.. זו מחלה נפוצה אך מוסתרת אז את לא יודעת כמה מתמודדים איתה..

ספרי לו את זה בנחת, בהשלמה עם זה, זה לא אשמתך ולא אשמת אחיך זה פשוט קיים ושידע זאת.

בפועל גם ההשפעה עלייך לא בהכרח דרמטית. (אם כי זה תלוי כמה האח קרוב אלייך, כמה חווית איתו את המחלה (התפרצויות וכו')..)

מנסיון אישי, יצא לי לספר את זה לאחד שנפגשתי איתו וכבר היינו בקשר רציני. האמת הוא לקח את זה די קשה (קצת הפליא אותי. כנראה כשלא מכירים מקרוב זה נשמע יותר מאיים..) בכל מקרה הוא החליט ולהמשיך למרות זאת. כך התברר לי שבאמת הייתי חייבת לספר.

סכיזופרניה זו מחלה שיש בה גורמים גנטיים, ולכן צריך לספר וכל אחד יעשה את השיקול שלו, כי צריך מוכנות להתמודד עם כזה דבר. אבל מציעה לך לספר בשלבים יותר מתקדמים... 

וחשוב לי לציין שאני מכירה לפחות 3 אנשים עם סכיזופרניה שהתגברו על המחלה (הגיעו למינון הנכון ולתרופה הנכונה שמשפרת את המצב), והקימו משפחה- ומידי פעם יש אישפוזים... ומה שמאוד עזר להם בזה- התמיכה והאימון של המשפחה בהם. כך שלמרות שזו מחלה כרונית, יש תקווה...

ואת באמת מדהימה שאת מקבלת אותו כך(: 

בס"ד

רצוי לספר בשלב מתקדם כשזה מתאים,והבחור לדעתך יכיל את הנעשה.

בלי קשר העולם מבלבל לא כולנו אנשים בלי בעיות ומי שחושב שהוא בסדר לרוב הכי הרבה מפשל ופשוט לא מודע.

זה שהרופאים הגדירו מחלה בסדר. יש מי שיטפל בו ב"ה. זה לא עניינך.

כשמתחתנים העולם מתמלא בבן הזוג בבית ובילדים וזה התפקיד שלך ותו לא.

תהיי בקשר.. זה לא שהוא אלים או משהוא זה לא מזיק לסובבים. נכון??

זה לא מפחית מערכך. בכללי זה נשמע שלא נתקלת בהרבה אנשים חולים בסביבה שלך. העולם שלנו מוצף בבעיות קשיים חלק עם הגדרות ותרופות וחלק שלא מטופלים. זה שמסתירים זה לא אומר שאין ועדין-אנשים מתחתנים עובדים מולידים ילדים..

חיים.

המון בהצלחה תחשבי טוב.

מה את מעדיפה שהוא יגלה אחרי החתונה?

לא חייבת בדייט הראשון אך חובה לספר לפני האירוסין.

(חוץ מזה שהיום מחלות נפש זה כל כך נפוץ שכשקשר רציני אין ממש סיבה להסתיר ואולי זה יעזור לו לגלות לך שאולי גם לו יש קרובים כאלו).

דיכאון או חרדה, הפרעת קשב, אנורקסיה וכו' וכו/.כך שמן הסתם המדוייט שלך מכיר מקרוב מישהו עם בעיה נפשית .

סכיופרניה נחשבת למחלה הקשה ביותר היות ועווית המציאות בה הוא הקשה ביותר. עם את אני מכירה הרבה מקרים של אנשים מתפקדים החולים בה. באמצעות טיפול תרופתי ופסיכולוגי, אפשר לעלות על דרך חיים של תפקוד.

המחלה גנטית, ובגלל שהיא כ"כ חמורה אני חושבת שמן הראוי כן לספר, כמובן כשהקשר כבר מבוסס דיו. אין צורך ללכת ולפר שמועות בפגישות ראשונות של גישוש.

גם אם יכול להיות רקע גנטי, זה התפרץ בשלב מאוחר, בגלל שלא קיבל עזרה פסיכולוגית/פסיכיאטרית כשהבעיה היתה קטנה בהרבה. בצבא זה עשוי לקרות, בגלל שהטירונות מזמנת מצבי לחץ. 

גם אמי עברה התמוטטות בשנות העשרים לחייה, ומזה צמחה בעיה שמלווה אותה כל הזמן. מעולם לא ספרתי את זה בשידוכים. הכל ברוך ה' בסדר. מעולם לא שמעתי תלונות.

במקרה הזה ראוי לספר בשלב מאוחר, כשיש כבר קשר. לא לעשות מזה עניין כבר בהתחלה, כמו שכבר המליצו לך.   

חגית יקרה

כל הכבוד לך על העמידה האיתנה מול האמת המורכבת,

לגבי השאלה האם ואיך לספר לבחור פוטנציאלי...

כשמתמודדים עם מחלת נפש במשפחה, כל, אבל כל המשפחה מתמודדת!!!

כל אחד מגיב בדרך שלו למצב המורכב ולכן לדעתי (בעלת הנסיון לצערי!!!) 

המחלה של אחיך אינו "כרטיס הביקור" שלך אלא אם הופכת אותו להיות....

לפני את ניגשת לשלב התגליות לבחורים קודם כל עלייך לעשות חושבים איפה ההתמודדות תופסת אותך,

ואיך את מתמודדת עם זה, והכי חשוב לקבל כלים בכדי להתמודד עם הסיטואציה!

כמובן שאחיך סובל סבל שאין לתאר אך גם אתם בני השפחה חיים איתו בסרט הנ"ל...

הכי מומלץ לעשות זאת עם פסיכולוגית /יועצת שאת סומכת עליו/עליה,

 - שימי לב שמדובר במחלה ולכן לא אכבס לך מילים כגון "איש מקצוע"...

מחלת נפש אינה התמודדות כמו רגישות לגלוטן שאז המשפחה משנה תפריט... 

לא!!! מחלת נפש מתעתעת ומניפולטיבית והיא יכולה לפרק או לאחד משפחות...

מי שאמתית עם עצמה ופועלת מתוך מודעות למי שהיא ומשדרת התמודדות בשמחה ובכנות (וגם בוכה לעיתים!) יוצרת מסביבה חברים אמתיים המוכנים להיות שם בשבילה בשמחה ובמשבר,

לכשתכירי מישהו שנעים לך וטוב לך איתו עניין אחיך יעלה כחלק משיתוף מתוך פתיחות וקרבה,

המון המון אהבה והצלחה!

ו... כן, זה מרתיע אנשים... אבל זו לא סיבה להרגיש נחות!

המרחק הזה לא חריג… נפגשים באמצע, נפגשים פעם פה ופעם שם.

ואם הקשר מצליח ומתקדם, המרחק כבר בכלל לא יהיה גורם בשיקולים…

אני נקבית. מספיק אני מתאמצת בכך שאני מקבלת."

סתם

אם יש מרחק משמעותי והזמן יקר, זה די מתבקש להפגש באמצע ברוב הפעמים.

חיזור מצד הגבר יכול להתבצע באופנים נוספים וזה לא צריך להיות כל כך טוטאלי.

אני מאמינה שיש יופי בדינמיקה שבה הגבר נמצא יותר באנרגיה הזכרית, יוזם, מחזר, מוביל ונותן, והאישה באנרגיה הנקבית, מקבלת, נענית, נוכחת ומאפשרת לו להעניק, תוך שהיא מעריכה את המאמץ.

זה לא נובע מחוסר יכולת של האישה, אלא מבחירה בדינמיקה שיוצרת בעיניי ביטחון, הערכה ומשיכה. לכן, באופן אישי, אני פחות מתחברת למצב שבו הגבר מצפה שהאישה תגיע אליו או שמתחילים לחשב תורות. זו פשוט תפיסת הזוגיות שאני מאמינה בה.

אני חושבת שלפעמים יש גברים שמפספסים את הנקודה הזו. לא כי האישה לא מסוגלת לנסוע, ברור שהיא יכולה, אלא כי עבור הרבה נשים, החיזור עצמו הוא שפה של אהבה. כשגבר אומר "הפעם תבואי את", הוא אולי מתכוון לחלוקה הוגנת, אבל יש נשים שחוות את זה כוויתור על המקום המחזר והיוזם שלו.

אני תמיד אומרת לגברים שמתייעצים איתי הבחורה שלכם היא האדם האחרון שכדאי להתחשבן איתו. תנו מכל הלב. אישה מרגישה היטב מתי גבר נותן מתוך רצון ואהבה, ומתי זו רק חלוקה טכנית או סימון וי. בעיניי, דווקא הנתינה החופשית היא זו שבונה ביטחון, הערכה ומשיכה לאורך זמן.

תבחר נכון או ..

אבל החשש הזה לא בא ממני, אלא מהצד השני- הבחורה.

שלדעתי חבל לא לנסות אפילו, וצריך לראות אם בכלל יש בסיס

ואם צריך פתרונות אז נמצא בעתיד..

שורה תחתונה- ממנה הבנתי שזה יותר מרתיע אותה.

מקווה שזה לא היה נשמע אצלה נואש מידי, אבל הבנתי שגם ככה בנות אוהבות חיזור במידה מסויימת

אח"כ רואים איך מתפתח הקשר והדינמיק, הזמינות של כל צד

אל תתייחס לאישה כמו לחבר שלך

לפעמים גברים היו מצפים שאני אחזור ב11 בערב לבד זה לא נעים וברור שזה הוריד לי חשק

לא נעים לדעתי..

ועוד יותר ברור ומובן מאליו שבחורה לא חוזרת לבד הביתה בשעת לילה.

תחשבי שהגבר תמיד צריך להגיע לאיפה שהבחורה גרה. אם מדובר בחצי שעה נסיעה זה באמת לא נורא. אפילו שעה.

אבל לנסוע שעתיים כל כיוון כדי לפגוש מישהי זה לשלם מחיר מטורף על כל דייט. תלוי מי, תלוי בסיטואציה, אבל להרבה אנשים נסיעה שעתיים לכל כיוון זה קנס רציני.

וזה אומר שאם הקשר דורש סבלנות, לתת לה את הזמן שלה להבשיל בקשר, לתת לקשר עצמו להבשיל, לתת את עצמך - אז באיזשהו שלב, אם לא ממש ממש כיף לך בקשר, נמאס לך לשלם את המחיר. יכול להיות שתגיע לפגישות מותש, ולפחות התשובה לשאלה של "האם אני רוצה לפגוש אותה שוב" יהפוך להיות שוב ושוב "לא בטוח", או "היה יכול להיות נחמד אבל אני לא יכול לעמוד בזה". ואם יש ספקות - אז זה קשר הרבה יותר שביר, כי בשביל מישהי שאני גם ככה לא בטוח, כנראה המוטיבציה שלי להשקיע השקעה רצינית תהיה פחותה יותר

ונכון שחיזור הוא חשוב, וזאת בדיוק הסיבה שצריך למצוא דרך שהבחורה תבין שכאן זה כבר לא חיזור, זה הקרבה, וצריך למצוא דרך לשמור על החיזור ועדיין להקל קצת את העול הזה.

ואז אם צריך להחליט בין לא לפגוש מי שגרה במרחק כזה, לבין האפשרות לחלוק את העול של הנסיעות - אני חושב שהאפשרות של לחלוק היא קצת יותר טובה

מספר פעמים.

מצד הבחורה לפחות.

אם היא תהיה חשובה לך, ומתאימה לך, ותתאהב בה,

אתה תרחף מחיפה עד אליה.

בסה"כ רצועת חוף קטנה בינכם.

יש שיר כזה- גם לי מגיע להיות מאושר, אל תשאיר אותי מאחור...תן לי מחסה מהקור.. עד שיקלו המים עד שנגיע אל החוף.

רחוק. מה זה כמה שעות לנסיעות כדי לא לפספס את הזדמנות חייך?

אצלנו בקהילה יש הרבה אנגלוסקסיים. זוגות שהמרחקים בין הערים מהם באו פי כמה יותר רחוקים - לונדון ומנצ'סטר למשל, בוסטון וצפון ניו ג'רזי…

באופן כללי מאוד אין סיבה שזה לא יעבוד. יש אנשים גמישים והתחבורה מפה לשם לא כזאת מטורפת אפשר גם להיפגש באמצע.

מי שממש רוצה להרגיש חיזור כאילו אנחנו לטאות בג'ונגל ושה"גבר" שלה יסע אחריה שעתיים אחרי העבודה ויחזור הביתה בשתיים בלילה אחרי כל פגישה, לבריאות.

אישית אני רואה בזה משהו קצת מטומטם כי למה שתחזר אחרי מישהי שאתה בכלל לא מכיר? לך תבין. אבל לא משנה.

תעשה מה שכיף וטוב לך. אם אתה מרגיש שסבבה לך לנסוע רחוק או אפילו לנסוע עד אליה ואתה רואה בזה משהו מגניב ורומנטי ומעניק אז אחלה. אם זה מתיש אותך ואתה קם למחרת הפוך והפגישות הופכות לחתיכת קאדר אז אין בזה שום טעם. לשניכם אמור להיות נחמד וכיף.

האמת יש מדרש רבה כזה – לכל המפקפקים והמפקפקות.

רַבִּי אַבָּהוּ פָּתַח: בַּיִת וָהוֹן נַחֲלַת אָבוֹת וּמֵה' אִשָּׁה מַשְׂכָּלֶת, רַבִּי פִּינְחָס בְּשֵׁם רַבִּי אַבָּהוּ, מָצִינוּ בַּתּוֹרָה בַּנְבִיאִים וּבַכְּתוּבִים שֶׁאֵין זִוּוּגוֹ שֶׁל אִישׁ אֶלָּא מִן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, בַּתּוֹרָה מִנַּיִן: וַיַּעַן לָבָן וּבְתוּאֵל וַיֹּאמְרוּ מֵה' יָצָא הַדָּבָר. בַּנְּבִיאִים: וְאָבִיו וְאִמּוֹ לֹא יָדְעוּ כִּי מֵה' הִיא. בַּכְּתוּבִים הַיְנוּ דִּכְתִיב: וּמֵה' אִשָּׁה מַשְׂכָּלֶת. יֵשׁ שֶׁהוּא הוֹלֵךְ אֵצֶל זִוּוּגוֹ וְיֵשׁ שֶׁזִּוּוּגוֹ בָּא אֶצְלוֹ, יִצְחָק זִוּוּגוֹ בָּא אֶצְלוֹ: וַיַּרְא וְהִנֵּה גְּמַלִּים בָּאִים. יַעֲקֹב הָלַךְ אֵצֶל זִוּוּגוֹ, דִּכְתִיב: וַיֵּצֵא יַעֲקֹב.

אחד בשביל השניה

קצת מוגזם להגביל גם אזור מגורים בתוך הארץ הקטנה.

מדובר בקשר למטרות חתונה ולא קשר אחר..

ובהתחלה כמחווה אני כן רואה את זה יפה לבוא יותר לאזור שלה, בהמשך אפשר להציע במרכז.

הכירו בזמן שהוא למד בישיבה בדרום והיא למדה בתל חי. וגם בתי ההורים במרחק של מעל שעתיים נסיעה.

ובכל זאת- התאמצו, נפגשו, היום כבר עם חמישה ילדים.

אני ובעלי מרחק שעה וחצי נסיעה

פעמיים ראשונות הוא בא, אחרי זה גמני נסעתי

זה לעניין הדייטים

בעלי הניח על השולחן מהרגע הראשון את העובדה שהוא רוצה להישאר לגור בעיר שלו, ועברתי לגור בעיר מגוריו. מתרגלים להכל ואני לא מצטערת על ההחלטה

כדאי לדבר על זה

על פקטור של מרחק

אם תתחתנו תיהיו קרובים נכון? כלומר תגורו באותו בית

לתקופת הדייטים תיפגשו בנקודות אמצע ומניחה שגם לפעמים אתה תיסע אליה וההפך

חברה טובה שלי נשואה +8 ילדים בזוגיות מדהימה

היא מרחובות בעלה מרמת הגולן..

אם אתה מבין שהיא בוגרת ומבינה תתקדם.

מאוד יכול להיות שיש פה משהו

מה שקפץ לי מהפוסט הוא שנראה שאתה קצת בודק אותה דרך רשימת נתונים חיצונית גיל לימודים תכנון קריירה

לפני שבדקת מי היא באמת(:

בסוף, מקצוע או העובדה שהיא כבר התחילה ללמוד לא מעידים בהכרח על בגרות. הייתי מנסה לברר קודם מי היא כאדם מה הערכים שלה מה היא אוהבת , איך היא חושבת ומתנהלת ורק אחר כך מחליטה אם הפער ביניכם באמת משמעותי..

אבל בסוף קשה לברר את כל זה בבירורים שלפני.. לפני אפשר לברר לרוב דברים יותר טכניים, שלפעמים מעידים על בגרות וכו'

או שאני טועה, מוזמנת להאיר את עיניי(:

האם עובד גם הפוך?

אפשר לדון על מה זה בגרות.

ואולי כדאי לפרק את המושג הזה - לדוגמה, האם אתה מדבר על מודעות כלכלית? על יכולת להכיל מורכבויות?

אם אתה יכול לפרק את המושג הזה, אפשר לנסות מראש לברר, וגם בפגישות לדבר על הנושאים האלה.

אבל -

קח בחשבון שבירורים לא בהכרח מציגים תמונה מלאה. כל אחד מכיר מישהו בפן מסוים שלו, ואולי לא מודע ולא מכיר צדדים אחרים.

לגבי פער השנים,

אני לא חושבת שהגיל הכרונולוגי בהכרח מעיד על משהו. לכל אחד מאיתנו יש מסע בחיים, ואנחנו עוברים בתחנות שונות, והאישיות שלנו משתנה בהתאם. יכול להיות מישהי בגיל 19 שעברה מבחינה נפשית הרבה יותר ממך - לא שזה תחרות, אלא שגם לה יש חיים מלאים.

תמיד תפסתי את עצמי כאדם בוגר יחסית לחברות שלי; זה לא מנע ממני לצאת עם אנשים שצעירים ממני בכמה וכמה שנים - וגם אם היה בינינו פער כמו שאתה מתאר, אבל הפוך, לגבי הלימודים. גם מזה לא נבהלתי, כי מה זה כמה שנים של לימודי מקצוע יחסית לחיים שלמים ביחד?

ואולי זה קצת אירוני, אני חושבת שמי שיצאתי איתו עם הפער הגי גדול מעליי - היה אחד המדוייטים הכי פחות בוגרים שלי (לפי ההגדרות שלי), ודווקא עם לא מעט שצעירים ממני ראיתי בגרות גדולה יותר. כמובן שלא כולם, היו גם כאלה שהיו צעירים ממני, וממש לא בוגרים בעיניי - כשהפער שכתבת, כשאני בלימודים והם עוד לא יצאו מהישיבה (כולל לא עשהו עדיין צבא), יחד עם איך שהתרשמתי בפגישה - ראיתי שזה מאוד לא רלוונטי מבחינתי.

בקיצור, לדעתי צריך לבדוק לגופו של אדם. אם שאר הפרטים נשמעים לך טוב, לדעתי כדאי לנסות -

אבל --

רק אם אתה מגיע עם ראש (ולב) פתוח.

אם אתה כבר ירית את החץ ורק רוצה לצייר מסביב את המטרה, עזוב. אתה לא צריך להוכיח שום דבר לאף אחד. רק אם אתה מוכן לתת הזדמנות אמיתית לבחורה להביא את עצמה, לך על זה. אם אתה לא שלם עם זה, אם כל הזמן יהיה לך ציפור בראש שתגיד לך - היא ילדותית, אינפניטילית וכו' - חבל על הזמן שלכם.

.

ואני זוכר שגם היה לי חשש דומה וראיתי שהיא בוגרת והכל היה סבבה.

תחשוב על זה שהיא אחרי שנתיים שירות,

כמו שהשלב של הצבא מבגר אז ככה גם שירות לאומי, וממש לא פחות בדר"כ.

אתה יכול לשאול בבירורים איפה היא ביחס לרצון להתחתן, אם היא מתכננת ללמוד בקרוב, אם היא בכללי בחורה מקורקעת-מעשית שלוקחת אחריות על עצמה ועל הסביבה.

חוץ מזה, תזכור - יש בזה גם יתרון שהיא צעירה, זה משהו שאפשר מאוד להנות ממנו

(עד גבול מסוים)

אנשים מסגנון מסוים נמשכים לסגנון מסוים ולאו דווקא השקפתי שזה לדעתי החלק הפחות מעניין אלא מצד האופי

וכמובן המוסד מחזק את העניין

אלא שבחורי ישיבה אינם באמת חשופים לעולם המדרשות והאולפנות ולהיפך מלבד שמועות וקווים כלליים מאוד.

לק"י

והאמת שגם בסוף י"ב זה לא תמיד אומר משהו.

לצורך העניין אני למדתי באולפנא אזורית, שהיו בה כל מיני סגנונות. אני הייתי מההכי דתיות שם.

אם מישהו היה בוחן אותי לפי האולפנא, הוא כנראה היה חושב שאני משהו אחר.

לא חושבת שאולפנא או ישיבה תיכונית אומרים הרבה

לא תמיד זה בבחירת הנער/ה ולפעמים השיקול הוא נוחות / לימודים / הקו של ההורים והבית.

גם אחרי תיכון צריך להיזהר עם ההכללות.

מה שכן-

זכותך להגיד סגנון X מעניין אותי ולפנות למוסד שאתה עלול למצוא בנות כאלה או לציין זאת בפני השדכן

(עדיף כמובן לתאר מה קנה אותך במקום הזה ולא רק להגיד מדרשה X מעניינת אותי או מכללה או אוניברסיטה כזו או אחרת)

מעניין אותי כי אני מחפש א' ב' ג'

ככה אתה נותן למי שמשדך אפשרות למצוא את מה שמעניין ומסקרן אותך גם במקומות אחרים שאולי לא היית חושב לחפש.

אני מסכים עם מה שאמרתם אבל לא לגמרי. אני אחדד. אם ניקח כדוגמא את הציבור החרד"לי האם המוסדות שם מעידים על האופי והרמה התורנית או שהם רק מחזקים את זה?

לק"י

עד לגיל 20+

הטובים הולכים ללמוד במקום מסויים, גם בגלל שיקולים שהאלטרנטיבות הרבה פחות טובות.

זה באמת לא מעיד על אורח החיים, הההשקפה, הכיוון הדתי, בגיל 20 ומעלה.

אני יכול להעיד על עצמי שלמדתי בישיבה שנחשבת ממש אשכנזית ואני בכלל בכלל לא כזה. לדעות קדומות בדרך כלל יש שורש באמת, אבל צריך לקחת אותן בערבון מוגבל ולבדוק כל מקרה לגופו.

אני אישית מרגישה שמקום לימודים יכול לתת כיוון מסוים אבל הוא לא באמת מגדיר את האדם.

פגשתי בוגרות של אותה אולפנה או מדרשה שהיו שונות מאוד אחת מהשנייה. בסוף האישיות הערכים וההשקפה נבנים מהרבה דברים לאורך החיים ולא רק מהמקום שבו למדו.

לכן הייתי פחות מתמקדת בשם המוסד ויותר במי שהבחורה היא היום.

לבדוק מוסד תיכוני:

א. מי בוחר את המוסד?

עד כמה זה החלטה שלי, ועד כמה זה החלטה של ההורים שלי?

ב. עד כמה בוגרים של מוסד דומים זה לזה? עד כמה אתה דומה לחבריך, ועד כמה אתם מקשה אחת?

ג. עד כמה הבחירה במוסד משקפת עמדה אידואלוגית, ולא נוחות\סיבה כלכלית\חברתית וכו'?

ד. עד כמה מה שהיה לפני "היציאה לעולם האמיתי" משקף את מי שאני היום? פתאופ כשאנשים יוצאים מהמסגרת, הם יכולים לבחור דרך קצת שונה ממה שהיה.

מדרשות זה אולי יותר פשוט, כי זה יותר מבטא בחירה אישית. אבל גם שם יש מגוון (בדיוק כמו שבישיבה יש מגוון...).

אבל בהחלט -

סטיגמות עוזרות לנו להתמודד עם העולם. לחלק אנשים לקופסאות. האם זה בהכרח נכון ויעיל? אפשר לדון על זה. אבל כדאי לדעתי להסתובב עם התודעה שזה לא בהכרח שמי שאתה מחפשה תהיה בוגרת אולפנה X ומדרשה Y, אלא שזה יכול לבוא מכל כיוון, גם אם אתה מחפש דווקא בוגרות של מוסדות מסוימים.

יש הרבה קווים דקים פה שצריך לברר. ולכן אין כאן דבר מוחלט. צריך לדעת לברר טוב ונכון וגם לדעת איך להתייחס לסטיגמות

ברור לי שבחורה שלמדדה באולפנת ראשית תצא משם עם סל ערכים מסוים וזה לא בגלל הסטיגמות זה באמת בגלל שהיא בחרה לבדוק שם ולקבל מהאולפנה