הוא אח שלך וזהו - נכון מאד. שיתרפא ויהיה בריא לגמרי בעז"ה.

ב. לא כל דבר צריך "לספר". תלוי אם יש השלכה רצינית לנישואין. את יכולה בנחת לשאול רופא מומחה עד כמה הסיכון הגנטי גדול מהנורמה, אם בכלל.  אם זה דבר שאין לו סיכון גנטי מיוחד, לא צריך בכלל לספר כלום לדעתי. מתחתן איתך ולא עם אחיך..  אם יש "סיכון" מסויים, אז בשלב שרואים שיש כיוון ממשי, אפשר לספר. החוכמה היא לעשות את זה בנחת, גם אם צריך. לא "לייצר" חרדות, וגם לא לחשוש בעצמך יותר מידי. מספרים עניינית, ואם יש צורך - מציעים לגשת ביחד לרופא המומחה, ולברר משמעות.

אל תפחדי. העיקר זו את. שמעתי על כאלו שהיו להם "במשפחה" מקרים, והתחתנו יופי. 

קודם כל אני מתחתן איתה ולא עם אף אחד אחר.

מישהו שרוצה מישהי ויש לה את המעלות שלה והוא מתחבר אליה והם אוהבים אין סיבה שדבר כזה יפריע

אבל בגדול , זה תלוי . כי תמיד יהיה את זה שיגיד עדיף משהו אחר שעדיף בלי ,

במה זה מתבטא המחלת הנפשית? יש אנשים שממש לא רואים עליהם וכו' ובמצב כזה לא הייתי פוסל .

יש המון בנים שלא יפסלו ויש כאלה שיעדיפו אופציה אחרת מראש , לדעתי אל תספרי על כך מראש רק אם יש לך קשר חזק עם הבחור אז אפשר לספר , נכון שיהיו פה כמה כאלה שיגידו שזה לא פייר כלפי הבחור שלא לספר לו פרט כזה אבל אני חושב שדברים כאלה עדיף לשמור אם יש קשר מוצלח אז בוודאי שהוא יסתכל עליך ולא על הסביבה ובעיקרון זה מה שאמור לעניין אותו יותר מהכל רק המשודכת שלו ותו לא , את השיקול שהוא יעשה אחרי שתספרי לו זה משהו אחר אבל לפחות הוא קודם הכיר אותך ואת מי שאת וזה מה שחשוב לדעתי .

המון בהצלחה ואל תטרידי את עצמך במחשבות על זה

לדעתי בן שראוי לך באמת לא יתייחס לדבר כזה , זה כמו הורים גרושים למשל זה אותו דבר

אני לא מתחתן עם ההורים שלה אלא איתה (לא שאני אומר משהו על גרושים , פשוט תמיד עדיף שלא יהיו גרושים מסיבות כלליות ..)

זתומרת- משוה קבוע או משוה כמו חרדה ודיכאון?

אם  היו מציעים לי עכשיו הייתי נרתע. מה הייתי צריך באמת לעשות? להתייעץ עם מומחה.
נראה לי כדאי שתתיעצי עם דמות תורנית. ואולי גם בשביל השקט הנפשי שלך- עם מומחה.

אם הם מטופלים בצורה נכונה הם יכולים לתפקד והכל

אבל זה באמת תלוי אצל אנשים מסויימים זה יותר ואצל אחרים פחות

אני מכיר שני סיפורים מכלי ראשון (שני המטפלים) שטיפלו בסכיזופרניה וריפאו את האנשים לגמרי. אולי נשארת נטייה כלשהי בנפש, אבל היא רדומה לחלוטין ולא צריך שום טיפול תרופתי. בשניהם היה מדובר בטיפול תורני.

יש נטייה בפסיכולוגיה והפסיכיאטרייה המודרניים להגדיר ולנפח כל בעייה נפשית ולהפוך אותה לחשוכת מרפא. צריך לקחת את הדברים בפרופורציות.

ובזה מטפל רק פסיכיאטר ולא פסיכולוג ולא מטפל

ורק תרופות עוזרות כי אין שם עם מי לדבר

והם עדיין לא סכיזופרניה אלא קרוב

לא רואים עליהם בכלל ביום-יום כי הם לוקחים כדורים

וכן הכרתי מקרוב אלו שהפסיקו לקחת ותוך כמה ימים כבר הזיות שלא בא לי לתאר פה

ואני מכירה גם הרבה אנשים שעובדים אתם וקשה לי להאמין

אגב כל הזמן יש כותרות בחדשות מה עשו אלה שלא לקחו כדורים עם כל מיני מחלות נפש

זה לא משחק וזה לא מצחיק

להפסיק טיפול תרופתי לפני ריפוי נפשי שורשי - זה בהחלט לא מומלץ. זה לא סותר בכלל למה שאמרתי.

ולא תמיד נראית לעין במיוחד לאלו שלא מכיר או שלא מספרים להם הכל

ואז ביום לא בהיר אחרי איזה מעשה חס וחלילה כולנו נדע שחלה הידרדרות

אתה ראית או דיברת עם אדם שהוא בתוך זה או על הגבול? אני כן, ואם אני אדע שהם הפסיקו לקחת תרופה אני פשוט אפחד להתקרב אליהם

הלוואי שכל היה כל כך פשוט

לא אמרתי שזה פשוט, אלא שזה אפשרי. לא דיברתי עם אדם כזה, אבל כן שמעתי על שני סיפורים, ישירות מהמטפלים שריפאו אותם.

צריך תרופות בהתחלה כדי שיהיה עם מי לדבר, ואז אפשר לרפא בעזרת תורת הנפש, ולבטל לגמרי את התלות בתרופות.

אם יזהר היה מדבר על פסיכולוג ואומר את אותם המשפטים לא ראיתי שום דבר שנוגד את החוק או האתיקה.

בסכיזופרניה וגם ב-OCD. בסוף זה נגמר מסיבות אחרות יותר מהותיות, אבל גם לעניין הזה היה משקל (אבל אצלו כן היתה הסטוריה משפחתית. התייעצתי עם פסיכולוג שהסביר לי את כל המשמעויות, ועדיין לא סיימנו את הקשר על בסיס זה אבל זה בהחלט היה דבר שהייתי צריכה לחשוב עליו הרבה)

ברור לי שצריך לספר בשלב מסויים, לא על ההתחלה, אבל אם הקשר מתחיל להיות יותר רציני. יש למחלות האלו גנטיקה וסיכון מסויים. כמו שכתבו כאן, זה גם תלוי בתהפוכות החיים האם המחלה תתפרץ או לא.

ולהרבה אנשים יש כל מיני מחלות, מחלות נפש או סיכון גבוה לחלות בסרטן, בסוכרת וכו'. אם אלו דברים משמעותיים, אני חושבת שצריך לספר.

אישה של בנאדם שמתמודד עם מחלת נפש, נראה לי שחשוב לקרוא 

https://www.facebook.com/efrat.garber/posts/10153556290664324?fref=nf

וזה סרט שמדגים את המחלה. 

https://www.facebook.com/chaim.garber/videos/10153542819684886/

תודה ניצן

את רק צריכה לדעת איך להגיד לו את זה,זה מזכיר לי שיש לי חברה שאח שלה עם תסמונת דאון(אל תיקחי את זה כהשוואה) והיא על הפגישה הראשונה מספרת את זה כי היא בדעה שמי שיקבל את אחיה יכול לקבל גם אותה.

להשתמש באח בתור מסננת? לא נשמע לי מכובד.

יש פה סוגיה כבדת משקל של צנעת הפרט,

שאלת את אחיך את אותה שאלה שאת שואלת אותנו?

אני לא חושב שהוא היה מסכים שתספרי את זה לאנשים זרים.

בהנחה הדי סבירה שזה לא גנטי, אני לא חושב שיש מקום לגלות פרט כזה עד לשלב מתקדם בקשר.

זה בכלל לא צריך להיות עניינו של הבחור בפגישות הראשונות.

כך שזה בהחלט עניינו של הבחור והוא צריך לעשות את השיקול אם הוא רוצה להעביר לילדיו מרכיב זה. (לא בפגישה הראשונה.. אבל רביעית חמישית נראה לי מתאים)

נ.ב זה ללא קשר לדעתי האישית האם צריך לפסול או לא בגלל סכיזופרניה... 

שאנשים עם IQ יותר גבוה גם נוטים לסבול יותר ממחלות נפשיות, דיכאונות ודו קוטביות

ההסבר של החוקרים הוא שבגלל ה IQ הגבוה הם נוטים להתבודד יותר בפתירת בעיות וזה מביא לדיכאונות וכו'

נראה לי שעקרונית, סודות בתוך מערכת זוגית הם לא טובים.

לא כל דבר צריך לספר בפגישה ראשונה, אבל תבדקי אם המועקה של המחשבה "מה הוא יחשוב כשאספר לו/הוא יגלה..." לא פוגעת ביכולת שלך להפתח מבחינה רגשית.

בהצלחה!

נמצאתי ממש בהתלבטות כשלך (מכאן את למדה שגם לי יש בן משפחה כזה..)

האם לספר?  אם כן באיזה שלב? עד כמה זה קריטי? והאם זה לא לשון הרע בעצם?...

לאחר התייעצות עם אישה חכמה ושאלת רב הבנתי שבהחלט צריך לספר. זה דבר שהוא צריך לדעת כשהוא שוקל אם להינשא לך. אין צורך על ההתחלה, אפילו עדיך שלא. כשאת מרגישה שהקשר נעשה רציני ויש בניכם פתיחות, ספרי לו גם את זה.

כמו שד. אמר- זה לא כזה טרגדיה.. זו מחלה נפוצה אך מוסתרת אז את לא יודעת כמה מתמודדים איתה..

ספרי לו את זה בנחת, בהשלמה עם זה, זה לא אשמתך ולא אשמת אחיך זה פשוט קיים ושידע זאת.

בפועל גם ההשפעה עלייך לא בהכרח דרמטית. (אם כי זה תלוי כמה האח קרוב אלייך, כמה חווית איתו את המחלה (התפרצויות וכו')..)

מנסיון אישי, יצא לי לספר את זה לאחד שנפגשתי איתו וכבר היינו בקשר רציני. האמת הוא לקח את זה די קשה (קצת הפליא אותי. כנראה כשלא מכירים מקרוב זה נשמע יותר מאיים..) בכל מקרה הוא החליט ולהמשיך למרות זאת. כך התברר לי שבאמת הייתי חייבת לספר.

סכיזופרניה זו מחלה שיש בה גורמים גנטיים, ולכן צריך לספר וכל אחד יעשה את השיקול שלו, כי צריך מוכנות להתמודד עם כזה דבר. אבל מציעה לך לספר בשלבים יותר מתקדמים... 

וחשוב לי לציין שאני מכירה לפחות 3 אנשים עם סכיזופרניה שהתגברו על המחלה (הגיעו למינון הנכון ולתרופה הנכונה שמשפרת את המצב), והקימו משפחה- ומידי פעם יש אישפוזים... ומה שמאוד עזר להם בזה- התמיכה והאימון של המשפחה בהם. כך שלמרות שזו מחלה כרונית, יש תקווה...

ואת באמת מדהימה שאת מקבלת אותו כך(: 

בס"ד

רצוי לספר בשלב מתקדם כשזה מתאים,והבחור לדעתך יכיל את הנעשה.

בלי קשר העולם מבלבל לא כולנו אנשים בלי בעיות ומי שחושב שהוא בסדר לרוב הכי הרבה מפשל ופשוט לא מודע.

זה שהרופאים הגדירו מחלה בסדר. יש מי שיטפל בו ב"ה. זה לא עניינך.

כשמתחתנים העולם מתמלא בבן הזוג בבית ובילדים וזה התפקיד שלך ותו לא.

תהיי בקשר.. זה לא שהוא אלים או משהוא זה לא מזיק לסובבים. נכון??

זה לא מפחית מערכך. בכללי זה נשמע שלא נתקלת בהרבה אנשים חולים בסביבה שלך. העולם שלנו מוצף בבעיות קשיים חלק עם הגדרות ותרופות וחלק שלא מטופלים. זה שמסתירים זה לא אומר שאין ועדין-אנשים מתחתנים עובדים מולידים ילדים..

חיים.

המון בהצלחה תחשבי טוב.

מה את מעדיפה שהוא יגלה אחרי החתונה?

לא חייבת בדייט הראשון אך חובה לספר לפני האירוסין.

(חוץ מזה שהיום מחלות נפש זה כל כך נפוץ שכשקשר רציני אין ממש סיבה להסתיר ואולי זה יעזור לו לגלות לך שאולי גם לו יש קרובים כאלו).

דיכאון או חרדה, הפרעת קשב, אנורקסיה וכו' וכו/.כך שמן הסתם המדוייט שלך מכיר מקרוב מישהו עם בעיה נפשית .

סכיופרניה נחשבת למחלה הקשה ביותר היות ועווית המציאות בה הוא הקשה ביותר. עם את אני מכירה הרבה מקרים של אנשים מתפקדים החולים בה. באמצעות טיפול תרופתי ופסיכולוגי, אפשר לעלות על דרך חיים של תפקוד.

המחלה גנטית, ובגלל שהיא כ"כ חמורה אני חושבת שמן הראוי כן לספר, כמובן כשהקשר כבר מבוסס דיו. אין צורך ללכת ולפר שמועות בפגישות ראשונות של גישוש.

גם אם יכול להיות רקע גנטי, זה התפרץ בשלב מאוחר, בגלל שלא קיבל עזרה פסיכולוגית/פסיכיאטרית כשהבעיה היתה קטנה בהרבה. בצבא זה עשוי לקרות, בגלל שהטירונות מזמנת מצבי לחץ. 

גם אמי עברה התמוטטות בשנות העשרים לחייה, ומזה צמחה בעיה שמלווה אותה כל הזמן. מעולם לא ספרתי את זה בשידוכים. הכל ברוך ה' בסדר. מעולם לא שמעתי תלונות.

במקרה הזה ראוי לספר בשלב מאוחר, כשיש כבר קשר. לא לעשות מזה עניין כבר בהתחלה, כמו שכבר המליצו לך.   

חגית יקרה

כל הכבוד לך על העמידה האיתנה מול האמת המורכבת,

לגבי השאלה האם ואיך לספר לבחור פוטנציאלי...

כשמתמודדים עם מחלת נפש במשפחה, כל, אבל כל המשפחה מתמודדת!!!

כל אחד מגיב בדרך שלו למצב המורכב ולכן לדעתי (בעלת הנסיון לצערי!!!) 

המחלה של אחיך אינו "כרטיס הביקור" שלך אלא אם הופכת אותו להיות....

לפני את ניגשת לשלב התגליות לבחורים קודם כל עלייך לעשות חושבים איפה ההתמודדות תופסת אותך,

ואיך את מתמודדת עם זה, והכי חשוב לקבל כלים בכדי להתמודד עם הסיטואציה!

כמובן שאחיך סובל סבל שאין לתאר אך גם אתם בני השפחה חיים איתו בסרט הנ"ל...

הכי מומלץ לעשות זאת עם פסיכולוגית /יועצת שאת סומכת עליו/עליה,

 - שימי לב שמדובר במחלה ולכן לא אכבס לך מילים כגון "איש מקצוע"...

מחלת נפש אינה התמודדות כמו רגישות לגלוטן שאז המשפחה משנה תפריט... 

לא!!! מחלת נפש מתעתעת ומניפולטיבית והיא יכולה לפרק או לאחד משפחות...

מי שאמתית עם עצמה ופועלת מתוך מודעות למי שהיא ומשדרת התמודדות בשמחה ובכנות (וגם בוכה לעיתים!) יוצרת מסביבה חברים אמתיים המוכנים להיות שם בשבילה בשמחה ובמשבר,

לכשתכירי מישהו שנעים לך וטוב לך איתו עניין אחיך יעלה כחלק משיתוף מתוך פתיחות וקרבה,

המון המון אהבה והצלחה!

ו... כן, זה מרתיע אנשים... אבל זו לא סיבה להרגיש נחות!

זה באמת מקום לרחף בו.

אבל אם היא לא יודעת לומר שקר לה זה גם בעיה.

ולגבי עצם המקרה, אולי גם לה היה מעניין ממש שהיא לא שמה לב לקור.

ענית תשובה מאוד מרגיעה בסיפא, פשוט תצא עם בנות שלא נדחקו לפני בשלות לדייטים.

אם זה גורף אז או שמאגר ההצעות שלך מזעזע או שיש סיבה אחקת וזה היה רק התירוץ. זה לא נורמטיבי סטטיסטית שעם כל הבנות לא עוברים מאותה הסיבה את הדייט השני.

נוטה לחשוב שזו לא רק "חוסר בשלות" מצידן, ושאם תהיה איתך אווירה נעימה וכיפית הן ימשיכו

אני לומד מטעויות ומשתפר ומבין איך לעשות דברים פעם אחת התעלמנו מהטריגרים ובפעם אחרת זה צץ משום מקום

קשה הזיווג כקריעת ים סוף

ההשתדלות היא לא רק לוגיסטית אלא גם להשתפר בתדר, ללמוד מטעויות וצעירויות, לקרוא את הבחורה, לרצות להיות נעים...

בהצלחה

ואם ההצעות ברובם הגיעו מאותו מקום/שדכן/שדכנית כדאי לשתף אותם ולהבין מהם איך להתמודד עם זה.

בהצלחה

לצאת עם בשלות יותר.

כדאי רק לוודא עם עצמך \שיחה עם חבר שבאמת זו הסיבה וזו לא גרסה מנומסת שלהן ל"זה לא אתה, זו אני". 

לא יודע אם הייתי כותב פתק, הייתי פשוט אומר לה פנים מול פנים שחשבתי עליה ורציתי לשמח אותה או משהו בסגנון כי תכלס בשביל זה קנית לא?

ואם בכל זאת מרגיש שחייב פתק, אז וכו.

אין כמו מילים על נייר כתוב

תתן לעט להוביל 

בדרך כלל אנשים אוהבים את זה שאוהבים אותם ואכפת לאנשים מהם, אז כדאי משהו שמראה שאכפת לך ממנה ואתה חושב עליה

מחמאה זה ממש טוב, זה יכול להיות מתובל בעקיצה, לא מממשנה מה.. גם אם אתה רוצה לכתוב משהו כללי ממליץ בחום שיהיה איפשהו ביטוי יותר ספיצפי ומכוון למסר שאתה רוצה להעביר

איזה, בהצלחה רבה

ושישדר מי שאתה, אל תנסה לשדר מישהו שאתה לא.

אתה מדהים בכל מקרה

לדעתי אם זה שלב יחסית מתחיל, אתה יכול אפילו לכתוב לה "רציתי לשמח אותך"

אם זה שלב מתקדם יותר אז אתה יכול לכתוב גם משהו יותר ארוך…

א. מתחנתים גם עם המשפחה. בין אם אנחנו רוצים, ובין אם לא - כולנו באים ממשפחה ומרקע מסוים. ברוב המקרים, זה גם אומר שתהיה אינטראקציה בין המשפחה שתקים למשפחת המוצא, ברמה ובתדירות כזאת או אחרת.

האם זה אומר שהיא עצמה לא תורנית? איפה רבקה גדלה? רחל ולאה? וכו' וכו'

ב. מורכבות אפשר למצוא בכל מקום. אף אחד לא מבטיח לנו חיים קלים.

ג. יכול להיות שיכלת לבנות איתה בית תורני נהדר - אבל זה ממש לא אומר שלא תוכל לבנות משהו דומה עם מישהי אחרת. ב"ה יש בנות תורניות רבות, ותוכל עם לא מעט מהם לבנות משהו טוב, ואפילו יותר מזה. הכל פוטנציאלי כל עוד זה לא נעשה...

מה זה אומר מתחתנים עם המשפחה? 

בנאדם לא מנהל זוגיות עם המשפחה.

כן מנהל מערכת יחסים מסיומת שצריך לתת עליה את הדעת, אך היא בשום מקרה לא חתונה.

גם אין יותר מדי כלים להעריך את מידת המורכבות ביחס למשפחת המוצא.

לפעמים יכול להיות פערים מאוד גדולים אבל שמסתדרים מעולה, לפעמים להיפך.

תמיד כיף שדברים משותפים, זה פשוט.

בתור מישהו חדש בעולם הדייטים, הוא אולי מדמיין לעצמו שיפגוש בקרוב את הנסיכה שלו, והם יחיו באושר ובעושר עד עצם היום הזה.

כלומר,

אני חוששת שיש כאן דברים שהוא לא לוקח בחשבון:

לאיזה סוג של קשר אני מצפה עם חמי וחמותי? עם הגיסים והגיסות?

האם נוסעים אליהם לשבתות וחגים? איך זה נראה?

האם יהיו מפגשים משפחתיים? מה התוכן שלהם?

האם הדודים וסבא וסבתא שותפים פעילים בגידול הילדים? (בייביסיטר וכו')?

האם הנ"ל הם גם משענת כלכלית?

כמובן שאפשר להמשיך לדבר על מערכות יחסים לא בריאות - כמו התערבות בזוגיות וכו'. אנחנו לא חיים במציאות סטרילית, ואני בטוחה שאם תלך לפורומים המקבילים תמצא שרשורים על בעיות בתוך המשפחה.

בעיני יש מחירים לשני הכיוונים - בין אם נמצאים בקשר (וצריך להגדיר משהו), ובין אם נמצאים בניתוק (מה המסר שזה מעביר לילדים?)

מסכימה איתך שאין דרך להעריך את המורכבות, ובטח כשאין לנו מושג מה צופן העתיד.

אבל זה טעות בעיני לחיות בתודעה שאנחנו נחיה בבועה שזה רק שנינו והילדים שיבואו...

זה נכון מאוד, לאו דווקא בהקשר הזה. כמובן שבכל דבר שקשור לזוגיות.

זה מעגל יחסית חיצוני.. אבל כמובן חשוב לתת עליו את הדעת.

לא מבין למה ענית בהקשר הזה, הרי השואל אמר שהוא דווקא דחה הצעה על רקע משפחתי. משמע, הוא מבין שזה נושא רגיש שיכול להיות משמעותי.

נראה לי שיותר מועיל להגיד מה כן ולא מה לא בהקשר הזה.

לכן השאלות הללו שהבאת הן נועדו רק כדי להבין שזה יכול מורכב.

כמו שאת בעצמך אמרת, קשה מאוד לענות על השאלות האלה, אם בכלל אפשרי לענות עליהם..

לכן, נראה לי שיש צורך בשאלות בירור ביחס למקום החשיבות של השואל ביחד לנושא.

שאלות שיעוררו להבין מה היחס שלו לזה וה המקום אותו הוא צריך לתת לנושא.

את כל ההלכות שנוגעות לכולם כמו שבת כשרות וכו' נוהגים לפי בעלי, שחלק מהדברים עושה כמו המשפחה שלו בחלק מחמיר יותר. מה שנוגע רק אלי כמו צניעות זה עניין שלי.

ברור שהמקום התורני שלה משנה, אבל נשמע שהיא החזקה. המקום התורני של המשפחה לא משנה בכלל בעיני.

בערך איך שאתה מתמודד עם החיים

או שזה זר לך

תהיה מודע לזה שמה שחשוב זה האדם העצמו, והסביבה שלו זה בנוסף. גם האבות והאמהות לא תמיד היו עם משפחה 100 אחוז...

תחשוב על ההורים והאחים של אברהם. אח של יצחק... אח של יעקב... המשפחה של רבקה... ושל רחל ולאה..

לאו דווקא רק בפן התורני.

לאחרונה עלו לי מחשבות, שמבחינה מסויימת

בפרט אצל אשה, יותר חשוב לי המשפחה שלה

מאשר היא.

אין לי כוחות סוס להסביר את עצמי

אבל לפי מה ששמתי לב אשה זה המון

עניין של הרגלים, והיא רוצה להמשיך את מה

שהיה בבית שממנו באה.

אולי זה רק מהניסיון מהזוית הצרה שדרכה

אני רואה את המציאות, סה"כ הייתי נשוי לאשה אחת.

אבל גם לפי המקורות,

כתוב בשולחן ערוך לישא

בת תלמיד חכם, ולא ישא בת עם הארץ.

המיקוד לא עליה, אלא על הבית ממנו הגיעה.

וגם אם החליטה לשנות כיוון

מי יודע כמה שנים, וכשהיא תתעייף

תזכר במנהגי הוריה.

אני יודע רציתם לשמוע שהכל אפשרי

וכל מה שאתם צופים בסטטוסים של מוטיבציה

אבל בתכלס האנשים לא כאלה גמישים

ולא כאלה חזקים.

מה דעתכם?

תאמת אני לא יודע כל כך למה זה ככה.

תקח דף ועט ותרשום לעצמך את כל החששות שעולים ותראה אם אתה יכול להתמודד איתם.

המטרה של המשימה הזאת ליצור אצלך יותר בהירות ופחות להתבחבש ולהתבלבל בגלל חוסר הבהירות

יכול להיות שכבר כתבו בדומה

תמיד יש שונו בין אנשים ומורכבות ויתרונות וחסרונות לכל אחד בעיניו לפי ענייניו.

החשש מאוד מובן אבל עם חששות צריך להיפגש ולא לברוח כדי לראות במה האם יש ממה לחשוש.

תפגוש את הבחורה תשמע ממנה על המשפחה שלה על היחס שלהם למקום שלה...

גם לא הייתי מעלב את זה בכלל בהתחלה.

תראה שיש ביניכם התאמה וכו'

אולי זו אשתך?

ומשם כבר תגיע לנקודב הזאת...

האם מדובר באנשים קשים שיש להם רק את הדרך שלהם זו בעיה והאמת שזה לא משנה אם הם דתיים מאוד או לא בכלל.

אנשים קשים זו התמודדות

וגם בזה כשיש זוגיות טובה ונכונה אפשר לדעת איך לנהל את הדבקים בצורה ישרה וחכמה

בהצלחה וה יתן לך עצה טובה

שהתחתנה עם בעל תשובה - המשפחה לא קשורה לרמת הרוחניות של האישה. בכלל. מה שקשור זה ההחלטה שלה איפה להיות וכמה היא נחושה להישאר שם ולא להיות מושפעת.

הקשר היחיד למשפחה, זה כמה הם גמישים ביכולת להכיל את השוני ואם לא אזמה היא חושבת לעשות עם זה. ואת זה כדאי לבדוק ולברר כי אם זה בכיוון טוב ויש פתיחות - זה מעולה.

המשפחה שלי אפילו לא שומרים שבת חוץ מאחות אחת (ואנחנו משפחה גדולה) ואף אחד לא היה מהמר בחוץ שאני לא נראית דתייה מבית

נכון, זה אומר שעושים החלטות שהרבה פעמים הן לא פוטוגניות מבחוץ כזוג אבל הן כן תואמות את אורח החיים שבחרנו.

ואגב,גם בתוך משפחות דתיות ודוסיות יש הבדלים בהרבה דברים שצריך להכיל. אזלא בטוחה שיש לך איך לברוח מזה

אם היא בסגנון שאתה מחפש ויש לה מידות טובות, מה היא אשמה שהשמפחה שלה לא באותו סגנון כמוה?

האמירות המגמרא מדברו על תקופה שבה ההשפעה היחידה על אנשים, בפרט לאישה, הייתה המשפחה. היום אנשים הרבה יותר עצמאים לבחור את הדרך שלהם בעצמם.

כמובן כדאי לבדוק שאין בעיות קשות שישפיעו על ההתנהלות כזוג, אבל אם מדובר על משפחה שיכולה להכיל ברמה מינימלית, חבל לפספס על זה מישהי שיכולה להתאים.

אני ובעלי שונים מהסגנון של המשפחות שלנו, והקמנו בית משלנו בדרך שמתאימה לנו.

כמו כל אדם שמכירים ואפשר ללמוד ממנו

בטח אם יש הרבה חוויות משותפות ושיחות עומק

לשינוי בתפיסות ובעמדות שלי לגבי כל מיני דברים.

פחות בדברים פוליטיים...

לא בהכרח שינוי אבל כן דיוק ועיסוק בערכים חשובים ומשמעותיים שהיו נראים לי פשוטים מובנים מאילהם ופתאום כשלצד השני ברור כל כך משהו שלי לא כזה סגור זה פתח להתבוננות והתעמקות בנושא

וממילא נראה לי שגם שינויים קלים מתרחשים בהתעצבות הכללית שלי כאדם אחרי כל פעם שהיתה לי התבוננות כזאת

חוצמזה שאני נורא מנסה לקחת משהו טוב מכל הפגישות שהיו לי מתוך אמונה שה' שלח אותם בשבילי אם לא להתחתן אז כדי להשתפר וללמוד משהו 

לאחרונה יצאתי עם בחורה שהרגשנו פערים מסויימים בהשקפה הדתית (עניין יותר של ניואנסים, לא הכי גרונדזים)

מרגיש שזה נתן הפרייה מסויימת, זה אתגר אותי וזה זה הוסיף טוב בהקשר הזה, בהחלט למדתי מזה על עצמי.

מצד שני, שנינו אנשים שאוהבים לדבר על השקפה ויצא שלא מצאנו את זה בתור נושא משותף בגלל השוני בעניין ולשנינו זה היה בסדר גמור.

בהחלט יצא לי בעבר להתרם בעניין הזה, אפילו קניתי ספר שמישהי ספרה לי שהיא קוראת אותו... אבל לא זוכר הרבה פעמים כאלה.

ספרים שהמדוייטים המליצו, או שחקרתי תחום או נושא מסויים שעניין אותן.

מאז ששמעתי על הטבח הנורא אני בוכה. ב'מעוז צור' שרתי בבכי ובכלל פרצתי בבכי ב'נקום נקמת דם עבדיך' והוספתי לאומה הרשעה את ישמעאל.

אבל ב"בִּבְכִי יָבֹאוּ וּבְתַחֲנוּנִים אוֹבִילֵם אוֹלִיכֵם אֶל נַחֲלֵי מַיִם בְּדֶרֶךְ יָשָׁר לֹא יִכָּשְׁלוּ בָּהּ כִּי הָיִיתִי לְיִשְׂרָאֵל לְאָב וְאֶפְרַיִם בְּכֹרִי הוּא".

הבכי מטהר את ה'יסוד' להכל, ומביא מהר לידי זיווג, כדברי החתם סופר.

הבכי הוא כמו מקווה לרצון, ומעלה את הרצון למקום גבוה וטהור, וכמו שמאריך הרב קוק באורות הקודש חלק ג' על עליית הרצון כמטהרת את מידת ה'יסוד'.

כשרצון נפגש עם רצון נוצר זיווג.

כל עם ישראל קדושים וטהורים, כפך השמן הטהור של הכהן הגדול, כמו שכתוב בעין אי"ה שבת.

ה' תרחם על כולנו! אנחנו ראויים!

גם הטוב הוא פה אצלנו , אצל כל אחד

רק נותר לנו למשוך אותו

מבין? 

אני מגיב במקומו הוא לא נמצא פה הרבה

חנוכה שמח🥰

עם הזמן זה צריך להתאזן לדעתי ושהאישה גם תתפוס פיקוד לפעמים ותביא רעיונות טובים, לפחות זו הזוגיות אליה אני מכוון.

אם אתם כבר יוצאים תקופה, אפשר קצת לבחון את הקשר. לבדוק שהיא מעריכה את המאמצים שלך עד כה, ושהיא מחוברת לקשר, חשוב שלא תיקח אותך כמובן מאליו..

אתה יכול להוריד טיפה מהגז, לראות איך היא תגיב.

לא לכתוב איזה יומיים ולחכות לראות: האם היא מתעניינת? חושבת עליך? מצפה לדייט הבא?

לא ממקום נידי שלך, שאתה מחכה לאישור שלה.. אתה לא זקוק לה. רק תן לה להיות מושקעת יותר בקשר בניכם.

אם היא אכן בעניין ולא סתם זורמת כי למה לא, אז היא תגיב ותתעניין.

ויותר מזה, לא רק שההשקעה שלה תעיד על רצון חיובי, אלא ההירתמות שלה לקשר היא שתעורר יותר חיבור ואהבה מצידה!

אנחנו כבני אדם אוהבים את מה שאנו מטפחים. וגם יודעים להעריך יותר את מה שבא במאמץ על פני מתנת חינם..

היא תעריך יותר כשתבין שאתה כגבר לא מובן מאליו בחיה.. אתה מישהו שראוי לרצות אותו.

כל זה במידה שאתה אכן רוצה לפתח את הקשר הזה הלאה. אבל אם אתה לא מתלהב כל כך אז זאת נקודה אחרת..

מה שכן, ברגע שתפעל ככה גם קשר מנומנם יכול להתעורר מחדש. גם מצידך.

אני אוסיף שיש הבדלי אופי בין בחורות, יש כאלו שמצפות שיחזרו סביבם הרבה, וכאלה שמההתחלה מסורות לעניין.

כדאי לחשוב על זה טוב, מיהי ובאיזה שלב אתם בקשר. האם הגיע הזמן לערב אותה יותר או להמשיך עוד במתכונת הזו..

קרה לי בעבר שלא חישבתי נכון את המצב ובחנתי מוקדם מדי את הבחורה.. היא לא ממש הבינה למה ניתקתי מגע. מבחינתה היא נהנתה בקשר וציפתה שאמשיך לקחת את המושכות.

בקיצור צריך רגישות והטיימינג חשוב. אבל זה בהחלט צעד שיכול להקפיץ קדימה קשר תקוע

זוגיות, היא, ובכן, משהו זוגי.

זה אמור להיות אינטרס של שנינו להיפגש.

אני לא מצפה שהוא יקבע עבורי איפה ומתי נפגשים. ("אם" מבחינתי כן תלוי בו, כי אם הוא לא מעוניין אין טעם שניפגש).

בעיני זה צריך להיות קביעה משותפת, שבאה מתוך שיח של שני הצדדים.

לגבי השיחות בין לבין - אם זה מפריע לך שאתה שולח ראשון - דבר איתה על זה! ככה יוצרים קשר של קרבה - מדברים ומשתפים (גם) על הדברים שפחות נעימים לנו.

כמובן שיש דרך וצורה לעשות את זה, ברגישות. לשתף אותה שאתה מרגיש שאתה יוזם כל דבר, ושזה לא המקום שהיית רוצה בקשר. ותשאל אותה איך היא מרגישה עם זה, ואיך היא רואה את הקשר.

זה הזדמנות לצלול לעומק גדול יותר. יכול להיות שהיא רואה את הדברים אחרת לגמרי, שהיא מגיעה מתרבות\מנטליות שונה לחלוטין, ואולי תופתע לשמוע מה היא מרגישה ומה היא חושבת על הקשר.

אם קשה לו לשלוח הודעה

יאללה בכיינים

בוא נשים את הדברים על השולחן אתה חייב לשלוח הודעה אחרי הדייט ראשון 

ככה לפחות בכל שלב הדייטים.

לגבי הפגישות איפה לעשות זה צריך להיות משותף דברו בניכם תגיעו בכיף למה שבא לכם .

לפני שתגיד לה מה אתה מעדיף שאל אותה "איך את עם זה שאני תמיד קובע ויוזם?" תראה מה זה בשבילה, תן לה לפרש את זה.

אם זה קשה לך מבחינה כזו או אחרת או שאתה תשמח למוערבות שלה, אתה יכול גם לשתף.. ככה זה נראה לי בזוגיות.

נ.ב - 

העולם אומר שנשים אוהבות שמחמאים להן.. אפשר לפתוח בכמה מילים טובות ;)

הניסוח: איך את עם זה שאני תמיד קובע ויוזם.

נשמה אתה רושם לאישה לא לגבר אתה זוכר את זה?

(זה עקיצה המשפט שלך 

מה עם עדינות?

וגם למה להיכנס לזה מראש

אם אפשר להגיד מה בא לך 

תגיד פשוט בצורה נכונה: " ואי את יודעת ממש עושה לי טוב לקבל ממך הודעה 

או 

"שאת משתפת איפה את רוצה להיפגש .. " 

ככה פשוט

אלא כדי להבין את המקום שלה. זה צריך להיות בשיחה ולא בהודעה, עם האינטונציה הנכונה והתעניינת כנה, להבין מאיזה מקום זה מגיע מבחינתה. (אישית לא חושבת שיש בעיה לומר קודם מה חסר לו ולא חושבת שיש בעיה קודם לשאול מה דעתה, רק רציתי לומר איך הבנתי את ההודעה)

אך ניסוח אחר שיותר טוב הוא יכול להשאל.

"זה כיף שאת זורמת עם הרעיונות והדברים שאני מביא, תודה לך היית רוצה להביא דברים והעלות רעיונות בעצמך? איך את מרגישה ביחס למה שאני מביא וליוזמות שלי?"

זה יותר טוב?

בהחלט לא טוב אם זה נשמע עקיצה. לא עלה על דעתי.. 

וכן, לא התכוונתי לאותם מילים.. אולי בגלל שאני אוהב קצת להתבטא בצורה צינית וזה מה שיצא חח

כאילו, אני כתבתי את זה בלי פילטרים, כי רק רציתי להעביר את המסר בצורה ברורה.

כמובן שצריך לשאול בצורה נעימה וחמודה.

תודה על החידוד

ואם אתה מרגיש שהדייטים שלכם -באמת- סבבה ויש פידבק ממש ממש טוב ממנה בזמן הדייטים,

אז לא הייתי מתעסק במי יוזם הודעה ראשון ומי יוזם לאן הולכים ומתי, לפחות לא בחודשים הקרובים.

אם כיף לה ככה, וכל עוד היא מתנהגת אליך יפה בדייטים וומשדרת שהיא בעניין לגמרי, אז זה דבר טוב.  אין טעם לנסות לשנות משהו כרגע.

זה בסה"כ חודש. אתה בונה את הבסיס כרגע. אח"כ תוכל לבקש ממנה מה שתרצה וכשיש בסיס, זה לא יפריע לה בכלל. הסבלנות במקרה הזה משתלמת.

אבל אם הדייטים עצמם גם לא משהו.

אז זו הבעיה העיקרית כאן ועדיף שתברר כאן יותר. תנסה לגשש מה היא חושבת עד עכשיו על הקשר..וכו'...

ושם תדע יותר אם באמת אכפת לה או לא ואם תבין שאכפת לה, שם תנסה להכניס לפחות את שליחת ההודעה (הייתי משחרר לגמרי את נושא מי מחליט איפה ומתי נפגשים).

בהצלחה.

שווה לתת לה גם להתאמץ על הקשר (כשמתאמצים ויש ניגוד מסוים זה מראה לה שאתה לא 'מובן מאליו' בעולם שלה, וזה מקנה למציאות שלך איתה, ולזמן הזה כשאתם בפועל ביחד, יותר ערך). אפשר להעלות את זה באופן מילולי כמו שהציעו, אבל אני חושב שכדאי להיות חכם ולגרום שזה יעלה מצידה. לא ב'פאסיב-אגרסיב' אלא בכנות. ברור שיש זמנים שברגעל אתה לא זמין לשוחח/להתכתב/להפגש עם חברים - וכרגע היא לא אמורה להיות מאוד שונה מהגדר הזה (מבחינת הזמינות שלך).

אז תעשה בחכמה, בלי לנסות להפוך את היוצרות, אבל לפעמים לתת לה לקחת אחריות וכו'.