פתחתי את הדלת בבעתה:"יש פה מישהו?!" קולי הדהד ברחבי החדר החשוך.דממה. ועוד פנס קטן שסנוור את עיני.מצמצתי וצבטתי את עצמי שוב ושוב.ייחלתי לצלצול השעון שינער אותי מתוך הסיוט הזה.התפללתי לטיפות המים שגדי תמיד שופך על פני אבל רק קול צרוד אחד שבר את השתיקה:"אהמ..יש..יש למישו טישו?"

כעכים מלוחים דגדגו בקצה אפי.בהחלטה של רגע לחצתי על המתג המאובק.אור גדול מילא את החדר והמאפייה של בערל נפרשה מול עיני.נשמתי בהקלה וניסיתי לחייך לעברו של בערל אבל מה שיצא לי היה רק חצי חיוך מבוייש."בוא נשומ'לה,שב" הוא הזמין אותי לשבת על שרפרף דמוי רוגעלך. "אז תגיד", הוא המשיך במבטו המלטף,"מה הביא אותך אל הצריף העלוב שלי ועוד בשתיים בלילה?"

"עיריית תל אביב שלחה אותי לעקוב אחר כנופייה חדשה", הסברתי לו "אתה בטח מכיר את הכנופיות האלה שצומחות כפטריות אחר הגשם"

-"כסופגניות אחר הגשם" בערל תיקן אותי אך אני משכתי בכתפי. מי בכלל רוצה סופגניה רטובה? "בקיצור, כמו שידוע לך, הייתה היום הפסקת חשמל וכל התאורה הלילית קרסה אז הגעתי לפה וכבר הייתי בטוח שעליתי על משהו חדש ואתה  העזת לסנוור אותי ישר בפנים ועוד לבקש ממני טישו.. " בערל חייך את אחד החיוכים המתוקים שלו ואחרי שנרגע שאל : "אז יש לך טישו?"

"לך לך" השבתי לו וזרקתי לעברו את כל החפיסה "לך לך לפני שאני יורה", בערל צחק והושיט לי זוג רוגעלכים בתמורה.כשהאיר הבוקר כבר הספקתי לחזור אל משרדי העירייה עם ממצאים חדשים בריח שוקולד.

יפה וקליל.

שמחה שהיה כיף לקרוא

אני חושבת שהתרגיל הזה של הקלדה רנדומלית 

זה תרגיל מעולה שמצליח להוציא את הכתיבה מהריבוע

מסקרן

אחר הצוהרים אביבי היה אותו היום, עת הבטתי חרישית באופק. גן הכוכבים שבשמיים החל כבר לנצנץ במלוא עוזו, ושלהבות גחלי השמש החלו במסעם אל עבר חציו השני של הכדור. וכל שרפי הלילה פרשו כנפיהם, ומבעד לשמיים שחורים כאור עצמו נגלו למולו מראות השמיים. לגבי דבר אחד לא היה לי ספק, הרגע הזה הוא רגע של פעם בחיים. או שמא רגע של פעם במוות. שנות אור רבות עברו מאז אותו היום בו הוריקו השמיים חרישית ורוח נושאת אבק אפפה הכל, עת השמים החלו ממטרים כדורי אש משל היו דרקון הפוער את לועו. אולי היה זה רק דרכי לזכור את אותו היום אך בליבות כולנו קיננה ההרגשה שזהו שחרו של עידן חדש, האם עידן זה יהיה טוב מקודמו או שמא שוב תשוקותינו הבלתי נשלטות יבאינו אל אחרית קצינו, בידינו הדבר. כלה דבר השמיים והארץ החלה לומר את דברה. עלו גלי הים, תהומות רבה פערו לועם והארץ זעמה כבמחול שדים. קור וסער החלו מכים בכל, ומעטים היו הניצולים. אבי לקחני בזרועתו ביודעו שאלו רגעיו האחרונים השליכני אל ספינת החירום ואמר: לך לדרכך בני, שליחות גדולה נפלה בחלקך היום להיות מושיעו של גזעינו, לך בכוחך זה והושעת את עמינו. אלה היו דבריו לי טרם הטסני מרחק אלפי שנות דור אל כוכב זעם זה בו הנני שוכן היום. אלי הטוב ריחם אלי וחונן אותי להיקלע לחווה נידחת באמצע שדה תירס שם זוג איכרים אימצני על חיקו ובין זרועות האם המגוננת מצאתי לי מקלט. אלה דברי לי לכם, שארית זרעי. אוי לי כי מעלתי בשליחותי אך מה אעשה וגזע כוכב זה הינו חלוש ותאב כוח ולא היה לי מנוס אלא לעת ככל יכולתי על מנת להושיעו. אוי ילדי גולו את חרפת גזעי מעלי ומצאו את שארית תקוותנו האחרונה. וטוהר אבותינו יהיה בעזרכם. לאו ידריך אתכם וישמש לכם כמנהיג לאחר לכתי אל קברות אבותינו. ואל תפחדו ממתן שם ושארית לזכרינו. רוע גדול ניצב באופק ואליכם להיות מוכנים כנגדו בבוא היום, בו יכה אתכם ללא רחם.
אלו דברי נאום קל-אל מכוכב קריפטון המכונה בפני בני האנוש בשם סופרמן.

@בקצרה מה הכוונה מהסוף להתחלה? פסקאות? מילים? אותיות? 

כוכב האיר ברקיע השחור, כוכב יחיד באפלה, כוכב שהזכיר לי שהעולם לא רק רע, אלא יש בו גם טוב, בניגוד להרגשה שלי בימים האחרונים.

"חבל שהשתלטה עליך העצבות" אמרה לי אחותי "חבל כי את בחורה כ"כ שמחה בדרך כלל, כשרואים אותך עכשיו אפשר לחשוב שחרבן הבית היה לפני כמה שעות, גג דקות". היא לא מבינה, הקטנה, היא לא מבינה את הקושי שבחשכה, היא לא מבינה שכשמרגישים בדידות- זה מה שקורה.

לכל האנשים שקיימים בעולם יש את הקטעים האלה, אני משערת, הקטעים שמרגישים שהעולם אפל וחשוך ומאכזב, ולכל אחד זה בא ממקום אחר, ממקום של פרידה קשה, של ציון מאכזב, של יום קשה, סתם של הרגשת חשכה ודיכאון ובדידות, לי זה מגיע מהסיבה האחרונה...

תנסו לקרוא את הפסקאות גם מהסוף להתחלה

יפה מאוד מאוד!!

אהבתי מאוד את ההיפוך שממשיכים לקרוא מהסוף להתחלה.
הופך את הכל מסיפור חשוך וכואב.. למעיין תקווה חדשה.

יפה!

השבוע לא הגבתי לאף סיפור (בהתחלה מחוסר זמן, ולבסוף מסקרנות).

וממש התבאסתי לראות שזה נשאר ככה...

אני מבין את אלה שלא כותבים מלכתחילה, אבל קראת קטע שחבר שלך כתב? תגיב.

אפילו רק ב'יפה', או 'אהבתי', או אפילו סתם סמיילי.

גם מצד עשיית חסד והודאה לחבר שלך, שכתב קטע שנהנת לקרוא. זהו. לתת לו מקום...

דג זהוב פירכס למוכר בין הידיים. איתיאל הביט במחזה בגועל. מאז ומתמיד הוא שנא לראות בעלי חיים כלואים. "אתה רוצה לראות מקרוב?", שאל המוכר. כנראה פירש את מבטו כהתעניינות. "בוא, הנה. גברת! להתרחק מהדוכן, פה זה לא קרקס! בוא, קטנצ'יק, תסתכל". איתיאל המבועת נשא את רגליו וברח משם. מעולם לא אהב מוכרים וגברות.

"לילדים אין פה כניסה", גער בו המוכר במאפייה במבטא רוסי כבד. איתיאל המבוהל בן את כל האפשרויות העומדות בפניו: דלת היציאה קורצת, אבל היא קצת רחוקה. לפתע הוא שמע קול קורא בשמו. זו בטח אמא.

בננה היתה מונחת על הרצפה בינו לבין הדלת, והמסכן לא שם לב אליה. הוא החליק לכל אורך הרצפה וחבט את ראשו בקיר. הוא התאמץ שלא לבכות, הרי גיבורי על אף פעם לא בוכים. למעשה הם אף פעם לא מקבלים מכות.

שמים שחורים נצצו מעליו, כמאותתים לו שהזמן תם. הוא הסתכל בשעון. חמש דקות לשבע, יש לו עוד זמן. הוא הסתתר מתחת לעגלת קניות חונה, והמתין בלב הולם לבאות.

"יחד נצליח לצאת מכאן", שמע קול לוחש. הוא הסתובב - מופתע - וראה את אחיו התאום מסתתר מתחת לדוכן הביצים. "אין סיכוי", לחש לו בחזרה. שמשון לא ויתר, וכעבור כמה שניות סימן לאיתיאל את הסימן המוסכם. שניהם קפצו יחד ורצו שפופי ראש אל עבר הכניסה.

"ריק". "מה ריק?" "השטח. בוא, רצים לאוטו". כשהגיעו למכונית הכסופה ופתחו את הדלת בשקט, הם נבהלו מקול צחוק מתוך הרכב. יונתן ישב שם, בכיסא הקדמי. "לא נורא", צחק להם, "אולי בפעם הבאה תתפסו את מקום המלכים". הוא התרווח ונשען על כפות ידיו, ושני אחיו הקטנים נכנסו חפויי ראש אל המושבים האחוריים.

"עם ילדים כאלה טובים שמגיעים בזמן ולא רבים על המקומות, מי צריך עוד דברים בחיים?", נכנסה אמא לרכב בסיפוק.

א. השמות שלהם ממש כמו שאני אוהבת לילדים בסיפורים |מתמוגג|

ב. זה כתוב יפה, ממש אבל

ג. התוכן - אהבתי כלכך

בקיצור וואו

תודה

וכתבתי משהו. לא הכי מוצלח, אבל אני שמחה שעשיתי את זה. 

'טבע'. הילד השהה את אצבעו על המסך ונעצר. זאת הייתה מילה שהוא לא הכיר. הילד לא היה רגיל להיתקל במילים שהוא לא מכיר. את מי ישאל?

השעה הייתה שלוש ארבעים ושש – מה שאומר שרק בעוד ארבע עשרה דקות תסתיים שעת המנוחה היומית. כשזה יקרה, ערוצי התקשורת ישובו לפעול, והוא יוכל לתקשר וירטואלית עם מי שירצה. כעת, על פי החוק, הוא אמור היה לישון. אבל הילד לא ישן. לא תמיד הוא הצליח לציית לחוקים.

בעידן הזה, בכל מקרה, ברוב הפעמים אפשר להסתדר גם בלי אנשים אחרים. הוא הפעיל את מנוע החיפוש והקליד את המילה. טבע. מתוך היכרותו רבת השנים עם מנוע החיפוש הכלל עולמי, שהכיל, פחות או יותר, את כל מה שהיה קיים, קיים כעת או עשוי להתקיים אי פעם, הוא הופתע מדלות החומר שהיה ביכולת המנוע להעניק לו הפעם: ערך אחד, המכיל שורה בודדת. 'טבע הוא מושג המייצג את כל מה שקיים, ולא נוצר או שונה על ידי האדם'*. זהו.

מה יכולה ההגדרה הזאת להכיל, תהה הילד. הוא העיף סביבו מבט קצר. ארבעה מסכים המשמשים כקירות – אחד לשידורי חדשות, אחד לתקשור עם כיתת הלימוד, אחד לתמונות מתחלפות על פי טעמו האישי ואחד לשימוש חופשי. הם בוודאי נוצרו על ידי האדם. הוא היה בטוח, כי אביו עבד במפעל המייצר אותם. במרכז החדר ניצבה מיטה רבועה. מירב הסיכויים שגם היא נוצרה בידי בני-אנוש. הוא נגע בחולצתו, שכמו כל בני שכבת הגיל שלו, הייתה לבנה, ובחזיתה סמל המדינה עם השנה בה נולד. אם כן, גם אותה ייצרה המדינה. גם אנשים עצמם נוצרים על ידי אנשים. אז מה זה טבע?

קיר אחד נדלק. הוא הציץ בשעון – כן, שעת המנוחה הסתיימה. שדרן מעונב הופיע ופצח בפירוט תוצאות הסקרים שבוצעו לאחרונה בקרב אזרחי המדינה. 'ציוני רוב התלמידים נעים בין שמונים לתשעים. התלמידים מרוצים מהישגיהם ומשתוקקים להוסיף ולצבור ידע. כמו כן, ממצאי בדיקות הדם שנערכו לאחרונה מצביעים על ירידה מסוימת בכמות ויטמין d בקרב האזרחים. זכרו, בריאותכם חשובה לנו! אנא הקפידו עליה.'

מזל שהקשבתי לשידור הזה, חשב הילד ופנה להדליק את מנורת הקרינה. הוא נעמד תחת שלולית האור שהטילה, וחשב שוב על המושג טבע. הוא משך בכתפיו. ייתכן שהערך כבר לא רלוונטי ויש להסירו מהענן.

הוא יתייעץ עם המורה מחר.

*גנבתי את זה מויקיפדיה

תקשיבי.

זה מסקרן, ומלחיץ, וכתוב בצורה הנכונה, 

והתוכן בכלל מעורר עניין רב.

מציף שאלות..

תודה לך!

משגע.

איזה יופי!

הכתיבה תמה כל כך... והנושא - מדוייק כל כך...

תודה, נתת לי נקודה למחשבה

והכי הכי ל@בקצרה, שהחזיר אותי סוף סוף לכתיבה.

אני בראש של לפעמים כזה ואת הרוב לא

צמרמורותת.

דוגרי בכיתי. יפה וכ"כ כואב כמה שזה נכוןן

2. חדמ"ש.

3. לא ממש...

אני שם לב ש1 ו2 די דומים, רק ש1 הוא קונקרטי (משפט מסוים) ו2 הוא כללי (דמות או רעיון ספרותי).

זה מגניב שזה ככה! בזמן שאני כותב אני עוד לא יודע שלשם זה הולך

1. ברור, מאוד. מחשבות מה מי שאני כותבת עליו היה עושה בסיטואציה מסויימת שקוראת או איך הוא היה מגיב אם היה רואה אותי עושה את זה... וגם הסתכלות יותר רחבה על דברים, הבנה שלא הכל שחור או לבן ויש עוד צדדים לכל דבר...

2. אני כותבת כבר בערך ארבע שנים על אותן דמויות אז הן גדלות יחד איתי כזה... יש דברים שכתבתי לפני שלוש שנים שאני לא מסוגלת לקרוא כי זה ממש לא אני עכשיו אבל זה כן אני של פעם...

כששואלים אותי על מה אני כותבת אני עונה שעל עצמי כי גם אם זה לא השם שלי שם-עדיין אני כותבת את החיים שלי, הרצונות, החוויות, הפחדים... לכן אני לא מסיימת סיפורים, סוג של כל עוד החיים שלי ברוך ה' ממשיכים-גם הדמויות ימשיכו לחיות...

3. האמת שלא לגמרי הבנתי את השאלה אז כאילו, כנראה שלא...😅

4 שנים??? זה המון, מדהים. איזו התמדה, אני מקנא בך...

וממש מסכים עם המשפט בסוף סעיף 2 - יצירה אמיתית לא יכולה להסתיים בשרירותיות של הכותב... היא חיה כמו שהוא עצמו חי

לגבי 3 - @ימח שם עראפת אני עונה גם לך- יש כתיבה עוצמתית, חיה, יכולה להיות מלאת שמחה ודאות ואור ויכולה להיות מלאת כאב פחד וחרדה, אבל בין כך ובין כך הסיבה שבסופו של דבר יצא שיר/טקסט מוצלח זה העוצמה הרגשית שלו, גם אם נכתבו כבר שירים/טקסטים דומים בעבר.

אבל יש כתיבה שבה *פיצחתי משהו* - טקסט שבו נגעתי בנקודה משמעותית. לא רק אפקט רגשי אלא ממש "פואנטה", זיהוי, הבנה על החיים...

מה שמלווה אותי הוא מה שמלווה את הכתיבה שלי. הכאב ממנו אני ניזון בשביל המשמעות.

המילים השונות כמו כן המסקנות - מתחלפות כל הזמן.

מהסיפא אני מבין יותר טוב את הרישא. איזו גישה קודרת!!! אפילו המסקנות לא משנות ומתחלפות באופן קבוע. "אני כואב משמע אני קיים"

תודה

א. לפני שנים, כשהכתיבה הייתה לי מזור אקוטי, הייתי זוכרת כל אות וכל שורה משיר, הייתי משננת אותם כאילו היו תפילה או לחש. לאט שכחתי אותם, כעת לא יכולה לצטט שיר אחד בעל פה או לזכור מהיכן נלקחה שורה. הם עדיין עשויים ללוות אותי.

ב. פעם בעקבות שיתופי פרוזה כאן בפורום החלטתי להתנסות בכתיבת ספר, למעשה כתבתי ארבעה פרקים בלבד, אך הדמויות תפסו אותי כה חזק שחלמתי עליהם תקופה ארוכה. רק בדיעבד של כמה שנים יכולתי לזהות כי את סיפור חיי כתבתי אז אל תוך דמויות אחרות. (מדהים כמה עיוורים אל ההווה אנחנו עשויים להיות)

ג. שיר או טקסט שיש בו חוזק ועמקות יחד הוא כזה שמתנגן ומנגן באותו הניגון של מה שהוא מתאר ומספר. אצל חלק עצם היכולת להלום עד כדי כך זו ההשתאות, למשל גרוסמן או גורי שהמוזיקה של שיריו עקובה מדם. ואצל כותבים כמו צייטלין, אליעזר שטיינמן, בובר ועוד שאיני זוכרת, זו ההארה שהם מצליחים לנבא מתוך ההלימה הזו של התרוממות רוח, שברון לב, השתנקות, השתוקקות, אהבה.

נ.ב. תחושה של עניתי אבל לא על השאלות שנשאלתי עליהן

א- יפה. מעניין מה את מרגישה כלפי זה. וגם שאלה - האם את כותבת כיום פחות או יותר מבעבר, כשהיא היוותה "מזור אקוטי"? מפתיע שנשכחו המשפטים! אני זוכר טקסטים מלפני 8 שנים, חלק אפילו כמעט בעל פה.

ב- נפלא! קודם כל בראבו על עצם כתיבת ארבעת הפרקים... זה קשה אימים וגם מההיכרות עם הכתיבה שלך לא נראה לי שקל לך במיוחד להישאר בגבורת הפרוזה הקונקרטית והמדודה ולא לברוח אל הלירי האבסטרקטי המופשט הדו-משמעי.

ולגבי זה שבסופו של דבר כתבת את עצמך - זה נפלא! כי זה אכן מה שקורה, ולמרבה המבוכה זה קורה והכותב לא מודע לזה בזמן אמת. כמה וכמה מהשלדים שבניתי לסיפורים שכתבתי ינקו אחד לאחד מנקודות יסודיות בחיי. "אמת, כי אתה הוא יוצרם"

ג- רק על ג' לא ענית בדיוק כפי השאלה.

מסכים לגמרי... אני קורא עכשיו ספר קצת מעל לרמתי אבל בכל זאת מסתקרן, של המשורר הגרמני פרידריך הלדרלין, הנקרא "על מהלך הרוח השירית" והוא מנסה לבנות שם מודל פוסט-פילוסופי להגיע ל"אמת" דרך האסתטיקה. הוא מזהה את הכתיבה והשירה כפתח להגיע לשלמות אסתטית...

לכן מסכים שההלימה הזו בין אווירה לתוכן, בין חומר לצורה כל כך קריטית...

אבל בשירים שלך (את וכתיבתך מעניינות במיוחד לשאלה דידן!) את מרגישה שעיקר האפקט שלהם הוא בתוכן, או באווירה? האסתטיקה של העברית הגבוהה ומשחקי המילים האבסטרקטיים היא עניין אחד; האווירה והאפקט הרגשי-חווייתי הן עניין שני; והתוכן, כלומר הפואנטה היא ענין שלישי. מה עבורך הוא העיקר?

ג. מרתק! מעניין מה המהלך שהוא עושה שם. זה מתחבר לי לגבורת ההתמדה שכתבת עליה. מה הופך את הספר למעל לרמתך?

עכשיו ספציפית אני לא מרגישה שום אפקט. רק כאוס הדוק כמו המחוך של שלגייה. האווירה המסגרתית היא לדעתי מכורח הסופר אגו, לו ידעתי לגבור עליו. לעיתים רוצה את החיטוט באות ובזריית הנפש (אפשר לומר אסתטיקה). התוכן הוא העיקר, אבל הוא לא נקודת המוצא, הוא תגמול ולתחושתי אינו שלי.

שמא המרירות הכתיבה את דבריי כעת.

באותו האופן שאני החומר והשיר צורה כך השיר הוא חומר ופירושו צורה. וכל אחד בא ועושה בו כבשלו. קריטי אבל האם לא בלתי נמנע? שלמות אסתטית? האמנם?

מה עבורך העיקר?