זאת אומרת אפשר לראות\ לחוש חיצונית שיש פה יהודי, נשמה של יהודי?
ומאידך התנהגות שאפשר להגיד זה אין לו נשמה יהודית?
דוגמא, חיפוש כזה של משמעות. קיים רק ליהודי? לא. נכון? אני מאמינה שגם לגויים יש את זה (יצא לי לקרוא ספר של גויה שהחיפוש משמעות מוזכר שם וכו')
או שלא? מה דעתכם?
אז קיים רק שוני שאנו לא רואים אותו? או שכן יש דברים בפועל שאפשר לראות את השוני?
בס"ד
בכל תחום - מהיחס לעניינים רוחניים גדולים עד רמת תווי הפנים (כך שמעתי מפי בני חו"ל שמנוסים בעניין).
אמנם בכל אחד ואחד הדברים באים לידי ביטוי אחרת, ובמינונים שונים, כך שהשוואה של שני פרטים לא בהכרח תמצא את ההבדלים הללו.
(בניסוח אחר- יש הבדל מובהק בתוחלת אך הוא מוסווה על ידי סטיית תקן גדולה).
אבל במובן מסויים כן.
(אני ארחיב אולי מחר)
נכון להגיד גם שהשורש של גוי הוא רע?
מסתבר שקראתי את המילה בניקוד הלא נכון 
כי מציון תצא תורה וכו'. למי? לעם ישראל שאמור לשבת בארץ ישראל?! כמובן שהכוונה שתורה תצא אל העמים האחרים. ביתי בית תפילה לכל העמים. חביב אדם וכו' בעצם, עם ישראל שהוא ממלכת כוהנים וגוי קדוש, תפקידו להביא את האור לשאר העמים. כשם שהכהנים בתוך עם ישראל תפקידם לשרת את עם ישראל באמצעות התפקידים השונים שלהם כגון העלאת הקורבנות ואיבחון הנגעים. כך גם עם ישראל הוא הכלי שבאמצעותו הקב"ה מקרב את האדם אליו מכיוון שהוא , האדם, חביב עליו. חז"ל גם למדו למשל על איך שצריך לכבד את ההורים מהתנהגותו של גוי מסויים, שכיבד מאוד את אימו.
מאידך, הרבה גויים עשו לעם ישראל הרבה מאוד רע. לכן, זה מאוד טבעי שיהיה לנו יחס שלילי אליהם. יותר גרוע מכבדהו וחשדהו. יחס של כבדהו וחשדהו הוא יחס שנותנים למי שאין איתו נסיון רע מהעבר. אבל, מי שיש איתו נסיון רע מהעבר, לא רצוי שלא להרגיש כלפיו רגשות של נקם וכו'. אומנם, יש בעיה שאין לנו נסיון עם כל אינדיווידואל בפני עצמו, ואנחנו דנים אותו לפי הקבוצה שאליה הוא שייך. כלומר באופן סטראוטיפי. יש אומרים שזה לא הוגן. אבל, מה לעשות, אנחנו לא מלאכים וככה ה' ברא את האדם כדי לגונן על הקבוצה שהוא שייך אליה וכדי שהקבוצה תשרוד ובסופו של דבר גם היחיד הזה ישרוד עם משפחתו כי הקבוצה,או השבט, או העם שהוא שייך אליו ילחמו בשבילו ויגנו עליו. מה שלא בסדר זה שחלקים בעם שלנו מפעילים את הכלים הללו כלפי יהודים אחרים. כי אחרי שגלינו מארצנו כל עדה פיתחה מאפיינים משלה -- מעצם זה שהיא היתה לבדה במשך הרבה מאוד זמן.
.
אחרת - במקום לשלוח לבירורי יהדות ולעשות גיור לחומרא - היינו עושים את הבדיקה הזאת...
יש סיפור על צדיק אחד (שכחתי את שמו) שיום אחד נכנס אליו גוי לישיבה (בלבוש יהודי) שרצה לעקוב אחרי מה שמתנהל שם...
ואותו צדיק נכנס לישיבה וראה את כולם לומדים, פתאום הוא ביקש שיוציאו אותו החוצה..
כששאלו אותו איך הוא ידע, הוא ענה שהוא ראה את כולם מתנדנדים בלימוד והוא מסתכל על הספר כמו גולם.
אם זה כולל אני לא יודע.
אז עכשיו אני אביא תורה של ר' נחמן בעניין שאומר שאפשר להבחין בין גוי ליהודי בתנאי מסויים (אולי מישהו כאן זכה להבין)
ליקוטי מוהר"ן חלק ב' תורה כח
דַּע, שֶׁיֵּשׁ חִלּוּקִים בֵּין הַתּוֹרוֹת
כִּי יֵשׁ תּוֹרָה שֶׁלּא נִתְּנָה אֲפִילּוּ לִדְרשׁ
וְיֵשׁ תּוֹרָה שֶׁנִּתְּנָה לִדְרשׁ וְלא נִתְּנָה לִכְתּב
וְיֵשׁ שֶׁנִּתְּנָה לִכְתּב
וּכְמוֹ שֶׁמָּצִינוּ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה .
'דְּבָרִים שֶׁבְּעַל פֶּה אִי אַתָּה רַשַּׁאי לְאָמְרָם בִּכְתָב' וְכוּ'
וּמִי שֶׁיּוֹדֵעַ לְהַבְחִין וּלְהַכִּיר בֵּין הַתּוֹרוֹת
אֵיזֶהוּ נִתְּנָה לִכְתּב, וְאֵיזֶהוּ לא נִתְּנָה לִכְתּב
הוּא יָכוֹל לְהַכִּיר אֶת אִישׁ יִשְׂרְאֵלִי בֵּין הָאֻמּוֹת
וַאֲפִילּוּ אִם אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל עוֹמֵד בֵּין כַּמָּה אֻמּוֹת, יָכוֹל לְהַכִּירוֹ
וְסוֹד זֶה מְרֻמָּז בַּפָּסוּק: "אֶכְתָּב לוֹ רֻבֵּי תּוֹרָתִי כְּמוֹ זָר נֶחֱשָׁבוּ"
הַיְנוּ כְּשֶׁכּוֹתְבִין רֻבֵּי תּוֹרָתִי
הַיְנוּ רַב יוֹתֵר מֵהָרָאוּי דְּהַיְנוּ שֶׁכּוֹתְבִין מַה שֶּׁלּא נִתָּן לִכְתּב כַּנַּ"ל
אֲזַי "כְּמוֹ. זָר נֶחֱשָׁבוּ"
הַיְנוּ שֶׁאֵין יוּכַל לְהַכִּיר אֶת הַיִּשְׂרָאֵל
וּכְמוֹ זָר נֶחֱשָׁב אֶצְלוֹ, שֶׁנִּדְמֶה לוֹ לְזָר וּלְנָכְרִי
וְכֵן לְהֵפֶך, שֶׁיּוּכַל לִטְעוֹת עַל הַנָּכְרִי שֶׁהוּא יִשְׂרָאֵל כַּנַּ"ל
כִּי עִקָּר הַהֶבְדֵּל שֶׁבֵּין יִשְׂרָאֵל לָאֻמּוֹת
הוּא בִּבְחִינַת מַה שֶּׁלּא נִתָּן לִכְתּב, בְּחִינַת תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה
'שֶׁבִּשְׁבִיל זֶה נִתְּנָה תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה
מֵחֲמַת שֶׁצָּפָה שֶׁיִּהְיוּ יִשְׂרָאֵל בַּגָּלוּת וְיַעְתִּיקוּ הָאֻמּוֹת לְעַצְמָן תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב
עַל כֵּן נָתַן לָנוּ תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה
שֶׁזֶּה אֵינָם יְכוֹלִים לְהַעְתִּיק, מֵחֲמַת שֶׁהוּא בְּעַל פֶּה'
נִמְצָא שֶׁעִקָּר הַהֶבְדֵּל וְהַיִּתְרוֹן שֶׁל יִשְׂרָאֵל עַל הָאֻמּוֹת
הוּא בִּבְחִינַת תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה, שֶׁלּא נִתַּן לִכְתּב
וְיֵשׁ בְּכָל אֶחָד וְאֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל
חֵלֶק מִבְּחִינַת תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה, שֶׁלּא נִתַּן לִכְתּב
וְעַל כֵּן מִי שֶׁמַּכִּיר בֵּין הַתּוֹרוֹת שֶׁנִּתְּנוּ לִכְתּב וְשֶׁלּא נִתְּנוּ לִכְתּב
הוּא יָכוֹל לְהַכִּיר בֵּין יִשְׂרָאֵל לָאֻמּוֹת
כִּי זֶה עִקָּר הֶבְדֵּלָם כַּנַּ"ל
התיאוריה הקבלית גורסת שהיו נשמות "יהודיות" , שהייתה להן צורה מיוחדת.
היום זה כבר לא קיים.
ההבדל בין גויים ליהודים הוא ביורוקרטי.
יש אנשים שהרבנות הגדירה "יהודים" ויש כאלו שהגדירה "לא יהודים"
זו הגדרה לגמרי מלאכותית , אין מאחוריה שום דבר "רוחני".
אל תשליך את חוסר ההבדל שאתה רואה בסביבה שלך על כל עם ישראל.
יש הבדל שמים וארץ. ואני אומר את זה מהיכרות רבת שנים עם גויים מכל רחבי העולם
בסה"כ גויים יכולים להיות נחמדים מאוד, אנשים נעימים מאוד, וחלקם אפילו חסדי אומות העולם כפשוטו.
אבל בעומק יש פערים גדולים בין איך שיהודי מתנהג לבין איך שגוי מתנהג.
בגדול, גם אם כלפי חוץ זה נראה אותו הדבר, המניע הפנימי שונה. ה"למה?".
אנחנו לא נבין את דרכים בלי עיון מעמיק, והם לא יצליחו להבין את דרכנו גם באותה הדרך.
לגבי הנקודה שפתחתי איתה את התגובה, רגעי האמת, אפשר לשים לב לזה באותה צורה שבוחנים אנשים ביום יום.
למשל כשקורה משהו שלא נוח לאדם איתו (ביטול האגו), או כשאף אחד לא מסתכל.
יהודים מגיבים אחרת לגמרי מגויים.
אפשר לראות כל מיני "ניסויים חברתיים" שנעשו בעולם שהוציאו את האנשים ברחוב מכוערים ביותר מבפנים, ומצד שני כאלה שעשו אותם גם כאן בארץ שביניהם רק בודדים "ביישו את הפירמה" (לא מדובר על גזל בסגנון יצאת צדיק של חיים הכט, כי בענייני כספים יש יצר הרע יותר גדול).
ברור שיש יהודים בעייתיים (מכמה סיבות), וברור שיש גויים שהם אנשים טובים מאוד.
אבל בזמנים של מסירות נפש, הנקודה היהודית מתנוצצת הרבה יותר חזק
הדוכס מירוסלבאבל גם אם נניח ש"מיין קאמפף", שהוא ודומיו המקור לדבריך, הוא מקור אמין, הרי שזה שייך אך ורק במחוזות אשכנז.
אבל כידוע מ"יין קאמפף" אינו מקור אמין, לא מחקרית, לא תורנית ובוודאי לא מוסרית.
הזאת, אלא שהעניין הממוני הוא עניין תרבותי ונקודתי ולא שייך ליהדות וכדומה.
לגבי הגמרא עצמה, בוודאי שרוב הגנבים לא גונבים משום מורא מלכות, ועם ישראל ניחן בעזות ("עזים שבאומות ישראל"), לכן הגיוני שדווקא היהודים יהיו כך.
למרות שצריך לעיין שם, מה שכתבתי היה מהמותן.
אבל שים לב למשל בהווה, בארץ ישראל, כשמורא המלכות בענייני גזל הוא לא כזה נפוץ, מי רוב הגנבים, הרוצחים וכו' (ביחס למספרת באוכלוסיה)?
ולמרות שבענייני "ביזנס" יש הרבה שראו שדווקא ההפך הוא הנכון, כאן כבר יש את העניין של כל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו וכל זה...
בכל אופן, כתבתי להוציא מליבם של צדוקים, ועל כן החריפות
קודם הוא היה בטוח שאתה קורא נלהב של ספרות קלוקלת גרמנית, ואחר כך הוא נאלץ לאכול את הכובע כשלימדו אותו קצת תלמוד.
כמה אלימות ובוטות.
ואני הבעיה? אשריך שצידדת בפיצול של שפיפול 
.
ולגבי הגמרא, אענה לך, כי יצאת קצת עם הארץ. הדיון שם בגמרא היה לכל הדעות רק על בבל, ולפי המראה של הסוגיה רק על פומבדיתא.
שזאת בדיוק הטענה שלי, אין שום שורש יהודי בזה.
כל קורא עם דעת יראה שלא הייתי מעורב בדיון, ולכן כל פרשנות שלך לגביי כאן היא לא תקפה - אני לא חלק מהדיון בכלל.
אתה אכן הבעיה - בעיה בהתנהגות.
וקיימת בעצמך מתעבר על ריב לא לו.
יש לך בעיית attitude קשה.
לא די שאתה תוקף את כל מי שזז, כנראה בגלל בעיה רגשית כלשהי, אתה עוד מאשים במומך אחרים.
עשה לי טובה, טפל בעצמך לפני הפעם הבאה שתגיב לי.
אתה יודע, מותר לאנשים לפי החוק לעיין באתרי רשת, כולל נניח בדיון הזה. מר שארקי פירסם כאן כמה דברים מעניינים, אז קראתי אותם, מה שאתה מכנה "מתעבר על ריב". תאר לעצמך, בניגוד גמור למתקפה המכוערת שלך, דווקא לא קפצתי להגיב לכל הודעה כאן. בעצם אני מניח שלא ברור לך איך אפשר.
מי שיוזם כל הזמן תקיפות הוא אתה.
למשל כאן, "כמה אלימות ובוטות".
ועוד דוגמאות לתגובות המלאות בדרך ארץ ואין בהם משום הבוטות והאלימות...
למשל: התלבטתי רבות איך לענות לך כך שתסכים להקשיב. - צעירים מעל עשרים
למשל: נשמע כמו שלב חדש בדרך לפונדמנטליזם פנאטי בסגנון אפגניסטן. - לקראת נישואין וזוגיות
למשל: רק כי אי אפשר להשאיר דבר כזה ללא תגובה. - חיסכון השקעה וצריכה
וזה מהסתכלות של דקה בכרטיס האישי שלך
ואז אתה כותב דברים כאלה...
מרבים באהבת חינם - נוער וגיל ההתבגרות
ממש נאה דורש נאה מקיים
בכל אופן, מבחינתי אתה לא קיים.
לא מכבודי לדון עם אנשים שמחפשים לריב עם אנשים, ועוד מחפשים שכר כפנחס.
ולא חייבים לחטט בכרטיסים.
ובאמת כדאי להרבות באהבת חינם.
אולי בזכות החודש תצליח לעשות תשובה.
בהצלחה מעומקא דליבא
אני עם עט ביד, בדיוק רושם!
נסי פעם הבאה לדבר עם 2 ילדים בלי לדעת מה הרקע הדתי שלהם.
תראי, כשאת עורכת מחקר את צריכה לבודד את המשפתנה שאותו את רוצה לבדוק.
למשל, נניח שהועלתה טענה שככל שמידת הנעליים של האנשים גדולה יותר, הם חכמים יותר. כדי לבדוק את זה את צריכה להביא קבוצה של אנשים ששווים בכל הפרמטרים, לבד ממידת הנעליים שלהם, ולבדוק את רמת המשכל שלהם.
כדי לבדוק האם ילד יהודי שונה מגוי בעצם מהותו (בצורה שניתנת לבדיקה כמובן), תצטרכי להוציא מהמשוואה הבדלים של תרבות, סביבה ועוד אלף גורמים אחרים.
אם תמצאי 2 ילדים שגדלו במשפחות דומות (מאותו עם, כי אחרת זה ישפיע) וכו וכו, ועדיין תוכלי לדעת מי מבינהם היהודי, נוכל לדבר.
לגמרי ע"פ חיצוניות ובלי שום שאלות והיכרות...
(זה לא באמת קצת)
יש יהודים שנראים יותר דומים לאירופאים/ערבים מליהודים... ולא לחינם.
למרות שמבחינת הגזע אנחנו שייכים לאותו הענף בגדול
אז לא לזה התכוונתי... זה יותר דומה למה שנכתב פה
פשוט א הבנתי את ה מהתגובה שלך פה למעלה.
ובכן אני, כמה מפתיע, לא מסכימה
יצא לי לטפל בכמה ילדים מדהימים שלא שייכים לעם שלנו. לא הרגשתי בהבדל מיוחד.
זאת רק סיבה לכך שאני לא חושבת שיש.
נשאר במחלוקת
אלא פשוט דעה שיש לכל אחד מאיתנו ואין דרך להפריך או לבסס אותה.
בימים שאני קצת פחות רשע אני יכול לזהות אם אדם יהודי או לא לפי תמונה בדיוק של בערך 80%.
בשאר הימים אני לא מבדיל בין עצמי לבין גוי
פסידוניתאני לא בטוחה שזאת הוכחה אמפירית
אבל עשינו על זה שרשור ענקי עם ראיות מדעיות מוצקות (מחקרים ממקורות מחקריים ולא עיתונים בלבד) על כך שאפשר לפי הפרצוף לזהות תכונות אופי של אנשים.
לא רואה סיבה שאת היהדות לא יהיה אפשר לזהות גם.
נורא הגיוני שניתן יהיה לזהות תכונות, כי הן מתבטאות בתנועות שרירים, שבסופו של דבר הופכות לחלק מהבעת הפנים שלנו.
אם אתה יהודי זה לא אומר שאתה נוטה לכווץ את השפתיים יותר או לצמצם את העיניים יותר (מן הסתם)
ויופי שאתה מדבר על עצמך בלשון רבים 
תמיד אפקטיבי.
איך לא למדת מעולם את מעלת הנפש היהודית?!??!?!?!?!?!
ולא מדובר בזיהוי תנועות שרירים (Microexpressions בלע"ז), אלא דרך תמונות סטילס שלא תלויות בהבעות הפנים של האדם. למה שלא תלכי לקרוא שם במקום ליצור את הדיון מחדש? הוא היה ארוך ומתיש. זה נקרא בלע"ז Physiognomy...
לכן כל מה שכתבת על צורת השפתיים וכדומה לא שייך כלל וכלל.
זה השרשור
זאת התגובה עם המחקרים וכו' תוכלי לסבוב סביבה לראות את הדיון האמפירי לגבי זה
אני מכיר את הדברים האלה מזמן... מוסיף קישורים - לקראת נישואין וזוגיות
נ.ב,
ברור שאכתוב על עצמי בלשון רבים כשאני בשיגעון גדלות שכזה
שאלוקים יעזור לי.
כדי שלא תוכלי לערוך ויזכר הדבר לדראון עולם
נעשה את זה כשנהיה פחות עייפים.
זה המון מידע.
הראש חודש עושה לי מצב רוח טוב...
לילה טוב
פסידוניתזכותו של כל אדם לנצלול ו/או לנטבוע בשלווה
funny bunny
די, תגובה אחרונה בלי נדר להיום.
היה על זה שרשור שהרחבנו בו בראיות ורעיונות
)הדוכס מירוסלבתקראו את סיפרו של הרב אביחיל זצ"ל. הוא חקר את זה. הוא גילה שהטליבאן הם בני שבט שנקרא "אפרידים". האפרידים הללו הם בני שבט אפרים האבוד. בשנת 1948 פגש נציג ישראל באו"ם את נציג אפגניסטאן. באפגניסטאן יש כל מיני שבטים. אחד מהם הוא האפרידים. הנציג ההוא שוחח עם נציג ישראל ומסתבר שהוא ידע שמוצא בני שבטו הוא מישראל ושהם בני שבט אפרים. הוא סיפר שעד לפני כמה מאות שנים [אולי יותר מאלף] , שמרו האפרידים על המסורת שלהם , הם ידעו שהם בני ישראל ושהם משבט אפרים והיו להם כל מיני מנהגים של בני ישראל. ואז היתה שם מלחמה. מצד אחד, נלחמו שם המוסלמים, שהיו חדשים בשטח ובעולם, והיו מלאי עזוז ואש קודש, וגם איזה שבט או קבוצה של שבטים פאגאנים, כלומר עובדי אלילים. האפרידים ראו שהם לא יכולים לעמוד לא נגד אלה ולא נגד אלה. בטח לא נגד שני הצדדים גם יחד. אז הם היו צריכים לבחור אם ללכת עם המוסלמים או ללכת עם עובדי האלילים. אז הם בחרו במוסלמים כי הדת של המוסלמים היתה יותר קרובה לדת של בני ישראל, כלומר לדת שלהם עצמם [אמונה באל אחד וכו']. אבל המוסלמים היו קנאים ולכן הם, האפרידים, נאלצו להסתיר את דתם המקורית. אז הוחלט שרק המנהיג שלהם יידע את עיקרי דתם. למנהיג הזה היה תליון על הצוואר שבתוכו היה כתוב "שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד" בכתב עברי עתיק. לפי דברי הרב אביחיל, יש להם כל מיני מנהגים שאכן מצביעים על מוצאם האמיתי. יש אפילו מנהגים שהיהודים כבר לא נוהגים כמו ייבום. הם גם נוהגים לשתות יין ביום ששי אחרי שקיעת החמה [משהו שהוא אסור בתכלית האיסור לפי חוקי האיסלאם שהם כל כך קנאים לו !] . "הבן יקיר לי אפרים... כי מידי דברי בו, זכור אזכרנו עוד..." יהי רצון שהקב"ה יחזיר את כל נדחי ישראל.
מקווה מאוד שזו קונספירציה
ויש תאוריה שמוצאם העתיק הוא יהודי.
אני לא רואה פה שום "טעות מבדחת" ומוחה על כבוד ת"ח.
יש פה אולי אי דיוק לשוני, ולא יותר
ותזהר בכבוד הרבנים שאתה מדבר עליהם, חתיכת חצוף.
פסידוניתאחרונהוזה נכון גם לאחרי גיור.
וכמו שכתבו פה, בוודאי שיש חסידי אומות העולם!
ההבדל מתחיל מהכלל, מנשמת הכלל, עובר גם אל נשמת הפרט, משפיע על המידות (רחמנים, ביישנים, גומלי חסדים) וכו'.
אם אדם מתאמץ חלילה לפעול נגד מהות נשמתו - אולי יהיה יותר קשה להבחין.
וכבר אמרה הגמרא, "מה בין פושעי ישראל לנביאי אומות העולם"..
וריקנים שבך מלאים מצוות כרימון.
כמה שיהודי יותר נאמן לנשמתו, עפ"י הדרכתה של תורה - כך יותר קל להבחין. וכמה שהמבחין יותר גדול - יבחין גם מתחת לערמות של אפר..
ויש גם צדדים אנושיים משותפים.
לא סותר שגם גוי יכול לחפש משמעות. למה לא.
אשמח לתשובות.
אני לא טוב בניסוחים מדויקים כל התייחסות זה מבורך.
ייתכנו אי דיוקים שלי מקסימום תשאלו ואסביר/אתקן.
א. האם קרבן התמיד הוקרב לפני נץ החמה? משנה ידועה ביומא - האיר פני המזרח.. אם כן אז למה תפילה אידיאלית היא בנץ ולא כבר משהאיר פני המזרח כמו קרבן?
ב. השוע בסימן פט מחלק בין תפילה בעלות השחר - רק בשעת הדחק. לתפילה משהאיר פני המזרח - בדיעבד.
למה תפילה שונה מהרבה מצוות שנאמר בהם שבדיעבד יצא כבר מעלות השחר..(ולא רק בשעת הדחק כבתפילה)?
ג. יש דעות בראשונים שתפילה אחרי הנץ (נניח בשמונה בבוקרל צורך הפשטות) היא רק בדיעבד ולא לכתחילה? ולכתחילה זה רק בנץ?
תודה
א. שני כיוונים, שאולי הם מחלוקת ראשונים: 1.הפרי חדש אומר שזה חלק מהכלל הרגיל שכל המצוות שכשרות ביום כשרות מהתורה מעלות השחר, וחזל תיקנו לכתחילה לחכות לנץ החמה כדי לא להתבלבל. ובקרבן הקלו כדי להספיק יותר קרבנות עד התמיד של בין הערביים (טעם שלא שייך בתפילת שחרית שרק מקבילה לתמיד). 2. באמת הזמן לכתחילה מאז שחיטת התמיד, אבל מצווה מן המובחר בנץ בגלל 'ייראוך עם שמש'
ג. לפי הרב נבנצל אין עדיפות בין תפילה לפני הנץ לתפילה אחרי הנץ, רק בנץ יש מעלה
לחלק מהראשונים (בין השאר הרמב"ם) לכתחילה יש לגמור קריאת שמע בנץ ולהתחיל עמידה מיד, וקריאת שמע אחרי/ עמידה לפני זה רק בדיעבד, וגם שם יש דיון האם לשיטתם צריך סמוך לנץ ממש או שכל הזמן שלפני הנץ (מדיוק בין השאר בלשון הרמב"ם), אבל אני לא כל כך מונח בסוגייה, ובכל מקרה להלכה לא חוששים לדעות אלו, מלבד העובדה שעל כולם מוסכם שיש מעלה גדולה בתפילה בנץ.
בנוסף, זכור לי איזה משהו שאולי יש דעות שאם אתה לא קורא ק"ש סמוך לנץ, ועמידה מיד בנץ אז לא סמכת גאולה לתפילה, אבל כאמור זה דעות מיעט קיצוניות ולגבי הדבר הזה אני בכלל לא בטוח שאכן יש דעה כזאת.
ב. שאלת למה בתפילה יש חילוק בין עלות השחר למשהאיר פני המזרח, בניגוד למצוות אחרות
באמת יש שיטות שבכל המצוות גם בדיעבד יוצא רק משאיר פני המזרח (וזה הכוונה "עמוד השחר" במשנה במגילה, או שעמוד השחר שם לאו דווקא)
לדעה שיש חילוק, בתמיד הקלו לכתחילה לפני הנץ בגלל העומס של הקרבנות (פרי חדש), אבל איחרו מעלות השחר למשהאיר פני המזרח בגלל הטעות שהייתה עם הלבנה, שמוזכרת במשנה ביומא (מגן אברהם. ובאמת בדיעבד גם תמיד כשר מעלות השחר)
[על גבי זה, יש לציין שיש שיטות שלתפילה באמת רק הנץ ועלות השחר חשובים, למרות שעלות השחר זה לא משהאיר פני המזרח]
בפשטות מדאורייתא.
מה שכתבת שבדיעבד כשר כשנשחט לפני, זה לפי המג"א.
טיפות של אורחשבתי שכתבתי מספיק ברור, אבל אם כתבת כנראה שלא, אז טוב שהדגשת
אך טווח הזמנים לעניין 'זמן תפילה' אינו מוגדר לפי זמן הקטרת האיברים, (שמותר להקטירם אפילו בלילה, אלא שחביבה מצווה בשעתהּ) אלא מוגדר לפי הזמן הכשר (גם אם בדיעבד) - לשחיטת התמידים.
כך שמעלות השחר (לפי המגן אברהם ופרי חדש אף לפני משאיר מזרח, ולאליה רבא וגר"א דווקא משאיר המזרח) עד 4 שעות נחשב זמן תפילה כי עד אז הוא בכלל 'בוקר', וכשר לשחיטה (לפי ר' יהודה שהלכה כמותו).
ולפי דעת השו"ע שלפני הנץ החמה נחשב לזמן דיעבד, אינו משום שאין זה מוגדר 'תוך זמן תפילה', אלא ככל המצוות שביום שמצוותם אחר שתנץ החמה, (או משום שמאבד בכך את האפשרות להתפלל שחרית בזמן המובחר - עם הנץ)
גם טווח 'זמן תפילה' של תפילת המנחה נקבע לפי הזמן הכשר (אף אם בדיעבד) לשחיטת תמיד של בין הערביים, שזמנו מתחיל מחצות היום, עד הערב (לרש"י ולשו"ע- עד צאת הכוכבים, ולתר"י ולגר"א - עד השקיעה). אלא שלגבי מחצית השעה שלאחר חצות - החמירו בין לעניין שחיטת התמיד ובין לעניין תפילה - מחשש טעות. (למג"א וברכי יוסף - אף בדיעבד לא יצא, ולפר"ח וערוה"ש - יצא, וכשיטתם נראה לענ"ד מדברי הראשונים).
א. ביום הכיפורים, מחמת עומס העבודה על הכהן הגדול- שגם נשאר ער בלילה, הצום, ורצון להקדים את עבודת היום כדיי להקדים את הכפרה, הקדימו את הקרבת התמיד. ביום רגיל היה נשחט עם הנץ.
ב. בשעת הדחק ודיעבד אלו שני צדדים של אותה המטבע. פשוט לעשות את זה מראש עושים רק בשעת הדחק, ולאחר מעשה (או בארמית: דיעבד-שעשה) זה תופס. בגלל שזה היתר שקשה לסמוך עליו, סומכים רק במקום הדחק. וידוע הכלל 'שעת הדחק כדיעבד דמי', כלומר דבר שבדיעבד הוא בסדר, בשעת הדחק אפשר לעשות מראש.
ג. זכורני שכן. איני יכול לספק מקורות.
בסדר העבודה היומיומי המתואר במסכת תמיד מתוארת שחיטת התמיד בתחילת פרק ד, וקריאת שמע של אנשי משמר בתחילת פרק ה. ובברייתא למדנו "הקורא את שמע שחרית עם אנשי משמר ואנשי מעמד לא יצא מפני שאנשי משמר משכימין ואנשי מעמד מאחרים", וברור מתוך דברי רש"י בברכות יא: שהברייתא מדברת באופן כללי, ולא רק יום הכיפורים, כך שיוצא ששחיטת התמיד בכל יום היתה עוד לפני זמן 'משיכיר'.
גם במסכת תמיד [פרק ג משנה ב])
בעיקר על העצים הרחוקים יותר מהיישובים- אלה שערבים לא מנועים מלמסוק ואלה שאין בהם סכנה בטחונית מיוחדת אם ערבים יבואו למסוק (לדוגמה בצמוד לכביש)
מה הדין של אלמוגים? האם אפשר לסכך בהם מחמת דבר שגידולו מהקרקע? הרי הגמרא בסוכה אומרת שאלמוגים שבקרקע הים הם מ7 מיני ארזים.
ואצות? ומה לגבי קניית אצות בכספי מעשר שני? האם הן כדגים שמותר או כפטריות שאסור?
ומה דין האוכל שושנת ים? האם בגלל שמחוברת לקרקע היא צמח ודומם, או בגלל שזזה היא חיה?
לכאורה מצד אחדאדני השדה הם חיה למרות שמחוברים בחבל בשר לקרקע ואם ינתק ימותו (ואפילו מטמאים באוהל) ,מצד שני צמחים טורפים הם זזים ועדיין מוגדרים צומח ומותר לאכלם.
ועד שהזכרת מעשר שני תשאל על כל המצוות התלויות בארץ כולל שמיטה ויובל, תרומות ומעשרות.
בארץ.
השאלה היא אם הם כדגים שקונים דגים בכספי מעשר שני, או כמלח מים פטריות וכמהין שלא.
מה הבעיה הטכנית לסוכך באצות? חוץ מזה שרבי ירמיה שאל על סיכוך ביין קפוא הבא מהחרמון...
ואם הגמרא שואלת על סיכוך בהדסים, מה הבעיה הטכנית לסכך באלמוגים? (אפשר גם לשאול על סיכוך בספוג ימי)
כתוב במשנה בכלים שכלי קיבול של שחקקו מאלמוג לא מקבל טומאה כי הוא גידול הים. וגידול הים אינו מקבל טומאה חוץ מעורות כלב המים מפני שהוא עולה ליבשה.
אם כן אינו גידול הארץ.
ראה כלים פרק יז משנה יג, כלים פרק יג משנה ו ותפארת ישראל שם, שבת דף נב ורשי ותוספות שם. מחלוקת האם טבעת אלמוג טהורה בגלל שהיא פשוטי כלי עץ או בגלל שאלמוג נחשב גידולו מהים
וברמבם הלכות כלים פרק א הלכה ג פסק שגם "צמר הגדל בים" טהור משום שנחשב גידולו מן הים)
השאלה אם יש לחלק בין אלמוג למשל שמפורש שהוא מ7 מיני ארזים אלמוג שבים. וגם ענפיו מתפצלים כמו צמח, לבין ספוג ים למשל
מה אתה שואל בעצם? האם הולכים לפי קביעות חז"ל או לפי המציאות שהתבררה?
לגבי אלמוגים ושושנת ים ודומיהם זו שאלה קצת אחרת כי המדע מגדיר אותם כבעלי חיים ולא כצמחים. מה ההגדרות בחזל לכל אחת מהקטגוריות?
לגבי אצות, לא הבנתי למה זה או דגים או פטריות דווקא? למה אצות זה לא כמו חסה או כרוב? השאלה לא מספיק מוגדרת.
אחרת אסור לנו לאכול רובדים של חיידקים נראים לעין.
השאלה שלי היא נגיד שושנת ים זזה כמו חיה, אז האם מבחינת הליכה אחרי מראה העיניים היא חיה מבחינה הלכתית, או בגלל שמחוברת לאדמה היא צמח או כמו פטריות.
פשיטא שאלמוג לא נחשב חיה הלכתית שהרי היצרוים שבתוכו מיקרוסקופים כמו חיידקים (ומה שאנ רואים כאלמוג זה ההפרשה הגירנית שלהם , ולא ניתן לומר היוצא מהטמא טמא, שהרי הם מיקרוסקופים ולא מתחשבים בדבר מיקוסקופי הלכתיית). השאלה אם הוא צומח או דומם. ואם הוא צומח, השאלה אם נחשב גדבר שגידולו מהארץ או מהים (או לא משניהם כמו פטריות). נפקא מינא לקבלת טומאה אם עשו ממנו כלי, לסיכוך בסכך ולקניית בכספי מעשר שני.
לגבי אצות, מכיוון שהן גדלות במים ואין להן שורשים בקרקע אלא רק נאחזות בתפר דק לסלע הקרקעית, השאלה אם נחשבות צומח או כמו פטריות שאין גידולן מהארץ
בכל מקרה, השאלה שלך אכן יותר מוגדרת כרגע - אבל עדיין חסרות ההגדרות ההלכתיות. בהיעדר כאלה, הזואוחוגיה חוזרת לסייע.
מניין הקביעה שלא ייתכן יצור חי שצריך להיות אחוז חזק באדמה? צמח לא רק אחוז בה אלא ניזון ממנה. אלה אחיזות שונות.
לא הכרתי את המושג דבר שגידולו מן הים. תרחיב על זה.
מה שלא זז?
מה שאחוז באדמה?
מה שיונק מהאדמה?
אני לא חושב שבדיקה גנטית המסווגת את האבלוציה של אטתו יצור בעץ הפילוגנטית תהיה נפקא מינא להלכה, כשם שהאדם אינו קוף לפי ההלכה.
ב. מה שאמרתי הוא שמכיוון שאצה לא באמת יונקת מהאדמה אלא רק דבוקה אליה ביתד ואין לה שורשים, השאלה אם היא כמו צמח הלכתית או כמו פטריה (שאין דינה כצמח כי לא גדלה מהקרקע לפי הגמרא), או כמו דומם שגידולו מן הים (כל דבר שגידולו מן הים (נאמר על חיות) כל מה שמפיקים מהם לא מקבל טומאה לפי המשנה , חוץ מכלב המים מפני שפורש ליבשה לעיתים. משנה כלים).
צמח יונק מהאדמה ואינו מוגדר "חיה" הלכתית אלא צמח, גם צמח טורף.
הצתה מאוחרת אמנם, אבל היינו עסוקים בשטויות של בני אדם, וברגע מסוים גם סביב ענייני הקופים.
לי זה נשמע שיש קשר הדוק בין ההלכה לבין המדע, מפני שהניסיון האמפירי מפריד רביית אדם מרביית הקופים הגדולים (וכמובן קופים אחרים, שגם גנטית רחוקים יותר מהמשפחה). יש מקורות הלכתיים שמבדילים בין אדם לבין קוף, אבל הפרטים שהם מספקים כלל אינם מדעיים אלא אגדיים, כגון סנהדרין ק"ט ע"א.
האדם הוא פרימט, אבל לא קוף גדול. לקופים הגדולים 24 זוגות כרומוזומים בגרעיני התאים. לאדם 23 זוגות (ומן הסתם לכל ההומינידים). גם מבחינה פילוגנטית זה מפריד אדם מקוף, אחרת היינו גם קופים וגם בננות. השוני הכרומוזומלי אחראי ככל הנראה לשחרור שרירי הלסת העצומים המחזיקים בגולגולת הקוף, ועושים את מבנה הלסתות הקופי ל"חייתי" כלומר, מלבני. לסת האדם משוחררת מתפיסת הלחץ העצומה הזאת, והיא אליפטית.
מובן שכל זה הוא בהתיישבות מוחלטת עם האבולוציה הדרוויניסטית.
ולא נראה לי שסבר שהם תבוניים או שאדם יכול להוליד מהם. גם אם זה דברי אגדתא. מכאן רואים שרבי יוסי סבר שאם ישנו בעולם יצור דמוי אדם, הוא יטמא באוהל כאדם מריבוי בפסוק.
ב. לגבי שלדים אני לא חושב שהולכים כאן לפי מדע אלא לפי חזקה. אם זה נראה כמו אדם או לא
לפי הירושלמי זה משהו שאנחנו בכלל לא מכירים במציאות ["בר נש... חיי מן טיבורייה"], לפי הערוך אלה בני אדם אבל עם איזו מין מוגבלות ("הגדלים ביערים"), לפי התפארת ישראל שם זה אורנגאוטן. אני לא חושב שיש פירוש מובן ומקובל. לגבי ה"נראה כמו אדם", עדיין לא מתיישב לי מה לחשוב. האם הדניסובים היו "אדם"? אם דניסובי היה "מתגייר", האם היה גיורו מכניסו תחת שם ישראל? אני בספק רב שאתה או אני שאיננו פתולוגים או אנתרופולוגים נתבונן בשלד הדניסובי, נבין שזה היה משהו "אחר", ואנו יודעים בוודאות שזה היה משהו אחר ולא סאפיינס.
אילו זה בני אדם הגרים ביער רק עם מוגבלות הם היו בדין אדם לכל דבר.
"בני אדם הגדלים ביערים" זה כינוי לקופי אדם. כמו שבאינדונזית "אורנג אוטן" פירושו "איש היער" זה לא שחשבו שהוא אדם עם מוגבלות.
ב. לא צריך פה דין "אדם". אלא רק דין לטמא באוהל. רבי יוסי לא סבר שהם אדם לכל דבר, רק לגבי טומאה באוהל.
אם למראה עין הוא רנאה כמו שלד אדם - נראה שלא הולכים לפי המדע אלא לפי מראה העין. כי התורה ניתנה לבני אדם ולא למדענים במעבדה. כנל מותר לאכול חיידקים
(בעל תפארת ישראל על המשנה)
אך סביר הרבה יותר שמדובר בייצור קרוב הרבה יותר לבן אנוש.
מרדכי כסלו טוען טענה מרתקת לפיה מדובר בצאצאי ייצורים דמויי אדם (מיני 'אדם הקדמון') שהיו בעולם לפני בריאת אדם וחווה, אך לא היתה להם את יכולת הדיבור.
בהחלט ייתכן למשל שאדני השדה עשו שימוש בכלים (ברמה מתקדמת בהרבה מהשימוש בכלים שקופים עושים).
פרט של המין הביולוגי "אדם נבון" (סאפיינס)? או אדם, לצורך העניין הומיניד כלשהו, אבל נבון (כי כאמור הדניסובים היו לצורך העניין תבוניים לגמרי, או למשל הננסים של פלורס)?
ולא רק שמות עצם
אם אצות נכללות בעשב והעץ שנבראו ביום שלישי, או בשרץ נפש חיה של המים ביום הרביעי
שאלה מעניינת מאוד! 🧐 מרתק לראות כיצד ההלכה מתמודדת עם יצורים ימיים שמטשטשים את הגבול בין צמח לבעל חיים.
שאצות ושושנות ים (שנראה די פשוט שמותרות הן באכילה ואינן בכלל שרץ המים, אם כי למעשה הייתי מברר זאת בצורה יסודית יותר ולא ממהר לאכלם).
דינן כמו כמהין ופטריות וברכתן שהכל ואינן ניקחות בכסף מעשר ואין מערבין בהן (עירובי תחומין).
וממצוות התלויות בארץ פשוט לי שפטורות.
מחוברת לקרקע.
ויש יצור דמוי שושנת ים שמחובר לקרקע שהוא בעצם מדוזה שזזה וטורפת, והוא מתחלק לכמה מדוזות שמשתחררות ממנו ומשייטות בים בחפשיות. מה דינו כשמחובר לקרקע?
ומה לגבי דין סיכוך בסכך?
אצות כמובן פשיטא שאינן שרץ
התברר לי שחלק ממיני שושנות הים הן בעלות יכולות תנועה שאינן מאפיינות צמחים כלל, ונראה ברור שמינים אלו מסווגים כ"שרץ המים".
יש מינים שיכולים לנטר ממקומן, ויש שבאפשרות לזחול ממקומם על קרקעית הים.
תנועה או חיבור לקרקע?
ואם כן, מה דין צמח טורף? (הוא גם נע קצת כשטורף).
ברור לי שצמח טורף אינו 'שורץ'. דבר שלעולם אינו נעקר כלל ממקום גידולו אינו שרץ. אך אם עוקר את עצמו, באמצעות יכולת התנועה העצמית שלו, נראה לענ"ד שנחשב שורץ, גם אם זה נעשה באיטיות רבה.
(פוצל מהשרשור הזה - נטילת לולב ביום טוב שחל בשבת בארץ ישראל - בית המדרש )
שלום לכולם,
הספר "קיצור הלכות שבת" מאת הרב ירון אליה זמין עכשיו להורדה חינם, והקובץ המלא מצורף כאן להודעה. זהו ספר של 113 עמודים, ובו 43 פרקים.
הספר מרכז את הלכות השבת שפוגשים בכל שבוע – מהדלקת נרות וקידוש, דרך מוקצה, בישול וחימום אוכל, ועד מלאכות שבת ורפואה בשבת – כמנהגי הספרדים והאשכנזים, בלשון בהירה ותמציתית.
סדר ברור לפי נושאים – קל למצוא את התשובה בדיוק כשהשאלה עולה.
מקורות לכל הלכה – בגוף הטקסט, למי שרוצה לבדוק ולהעמיק.
שיעור מוקלט לכל פרק – ליד כל כותרת יש שני ברקודים: אחד לשיעור קצר למעשה, ואחד לשיעור מורחב מהמקורות. סורקים בטלפון ושומעים את השיעור על אותו נושא בדיוק.
איך להפיק ממנו את המרב: שמרו את הקובץ בטלפון או הדפיסו אותו. כשעולה שאלה – פותחים את הפרק, ומי שרוצה להבין את ההלכה לעומק סורק את הברקוד ושומע את השיעור.
אם הספר הועיל לכם – נשמח שתעבירו אותו הלאה, לחברים, למשפחה ולבית הכנסת.
שבת שלום ומבורכת!
צוות עיתים לתורה
כל כותרת כאן מקשרת לפרק המלא באתר "עיתים לתורה", כך שאפשר לקרוא כל פרק גם אונליין:
כל השיעורים הקצרים: הלכות שבת בקצרה – למעשה
השיעורים המורחבים: הלכות שבת מהמקורות
עוד שיעורים וכתבים בהלכה ובאמונה: אתר עיתים לתורה
לא יודע אם זה המקום, אבל מישהו יודע אם יש שיעורים קבועים של הרבנים הבאים במקומות מסויימים מלבד הישיבות שלהם?
הרב דביר טל
הרב ארל'ה הראל
הרב ישראל אריאל
לרב ארל'ה הראל שיעורים בעפרה
נראה לי שגם בגבעת אסף
הוא מדבר רהוט, לעניין, מתבל בהרבה אנקדוטות, ועוסק ביסודיות בהרבה נושאים מעניינים ופיקנטיים, בהלכה ובאגדה.
מה דעתכם בעניין?
לפני שנים אחדות הרב ישראל אריאל הוציא ספר בשם "שופר ולולב בשבת" שבו הוא קורא גם לתקוע בשופר בשבת, לפחות בירושלים, וגם ליטול ביום טוב ראשון שחל בשבת.
אך תכל'ס אלה שתי סוגייות נפרדות לחלוטין, ובעוד לא השתכנעתי בכלל לגבי שופר, לגבי לולב אני מוצא טעם רב בדבריו.
בקיצור נמרץ, שלוש טענות חשובות לחזק את האמירה לפיה צריך ליטול לולב ביום טוב ראשון שחל בשבת בארץ ישראל, (לא בחול המועד, ולא במועד בחו"ל, בבית, ולא בבית הכנסת):
א) יש סיבות טובות להניח כי הסוגייה השנייה (בבלי סוכה, מד.) שסותרת את מסקנת הסוגייה הראשונה (שם, מג.) היא בעצם תוספת מאוחרת, כנראה של חכמי בבל בדורות שאחר חתימת התלמוד, שפשוט חולקים על מסקנת התלמוד. כל הסגנון שם תמוה, הלשון - אינה כלשון התלמוד, והשינוי של 180 מעלות מכל מה שקדם בסוגייה, מעורר קושי רב.
ב) המנהג בפועל בארץ ישראל בתקופת האמוראים ובדורות שאר חתימת התלמוד היה ליטול לולב ביו"ט שחל בשבת. כמבואר בירושלמי (עירובין פרק ג הלכה ט), בספר החילוקים, ובפיוטי הקליר. והרי לכל אורך הדיון בגמרא: אמוראי בבל, שלא ידעו מה המנהג בארץ ישראל, ניסו לברר זאת, ולקבוע הלכה למעשה על פי אותו מנהג, ואף המסקנה הדחוקה של הסוגייה השנייה מבוססת על חשבונות הלכתיים שמטרתם ליישב את ההלכה עם העדות של אמוראים שדיווחו על המנהג בארץ לגבי מצוות ערבה בשבת!
ג) גם אם נקבל לחלוטין את מסקנת הסוגייה השנייה בגמרא, לפיה בני ארץ ישראל בטלים כלפי בני בבל, ולכן אין ליטול לולב גם בארץ, כדין חוץ לארץ, יש מקום רב לטעון שכיום, כשהמרכז הגדול ביותר של יהודים בעולם הינו בארץ ישראל, וגם מרכז התורה הוא ללא ספק בארץ ישראל, כבר אין בני ארץ ישראל בטלים, ויש לשוב לנהוג על פי דין המשנה - וליטול. (אדרבה, אולי יש אפילו מקום לטעון שכיום בני חוץ לארץ בטלים כלפי בני ארץ ישראל וגם הם חייבים ליטול לולב ביו"ט שחל בשבת).
יש עוד הרבה מאד מה להוסיף, אך קיצרתי.
חשוב להבהיר, אני כן בא לעורר דיון, אך אני בהחלט לא בא להורות הלכה נגד המנהג המקובל ופסק השולחן ערוך, ומפציר במי שמעיין ומגיע (כמוני) למסקנה שצריך ליטול בשבת: לעשות זאת בצנעה, לא להוציא את ארבעת המינים מהמבנה בו הוא נמצא, ולאחר שנטל והניח - לא לטלטל אותם עוד. אישית, אני גם נמנע מלברך בשם ומלכות. (לגבי שהחיינו אפשר למצוא פתרונות כמו פרי חדש או בגד חדש).
המאמר הראשון הוא מאמר ישן של הרב יואל אליצור שמסכם בגדול את הסוגייה בצורה יפה, אם כי חלקית.
והפרט הכי מעשי בו הינו המשפט האחרון, בו הוא מביא מהרב רבינוביץ' זצ"ל שמי שנוטל בצנעה לא עובר בשום איסור, (מובאת גם דעת החולקים).
המאמר השני, של הרב אליהו ובר, שחלקו השני עוסק בלולב, עניינו להוכיח שכיום צריך ליטול בארץ ביו"ט שחל בשבת.
שמרנים תרגישו חפשי לתקוף אותי. אך אנא, לקיים בלב "את והב בסופה".
